קוראים

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

3. קיץ

יחסית לחוסר הדיסקרטיות, החטטנות והרכלנות של הישראלים, הסוד שאמונה חיה עם גבר אחר נשמר חסוי במשך זמן רב להפליא, אבל בסופו של דבר השמועה הגיעה לאוזני עופר, והוא התפוצץ מזעם. כל זמן שחשב שאמונה חיה אצל אחותה על תקן גרושה בודדה ומרירה הוא שתק, אבל לדעת שהיא חיה עם גבר אחר זמן קצר כל כך אחרי הגרושים? זה היה יותר מידי בשבילו. 

אולי היה מנחם אותו לדעת שגם ואניה לא ליקק דבש אצל גרושתו. אי אפשר היה שלא להרגיש שואניה נעשה אומלל דווקא אחרי שאמונה קבלה את הגט. היא לא רצתה להתחתן שוב, אבל כנראה שזה לא הפריע לה לישון איתו, והוא גזר על עצמו שתיקה וסבל בלי להתלונן, מעדיף לשמור את צרותיו לעצמו. חוץ מזה הוא פחד שאחותו תופיע פתאום ותחטוף את ללי, שמתי לב שהוא לא מניח לילדים להסתובב חופשיים כמו תמיד. הערתי לו על כך כשהיינו לבד, ורציתי להוסיף שאולי, אם הוא יספר לאמונה על התסבוכת המשפחתית שלו, הוא יהיה פחות מתוח, אבל לא העזתי.

"לפחות בקשר לאולג אני לא דואג, מי כבר ירצה אותו?" אמר לי ברגע נדיר מאוד של גילוי לב ומיד שב לשתוק. למרות דבריו הקשים שמעתי אותו דורש בתוקף מהילד להתקשר כל פעם ולהודיע היכן הוא נמצא. אולג פירש את זה כנדנוד מיותר וענה בחוצפה, דבר שגרר שוב מריבה ואחריה שתיקה רועמת בין אמונה לואניה. למרות זאת, למחרת הם שוב הביטו זה בזו בעיניים מבריקות, וביקשו שנשגיח על הילדים כשהם פרשו להם למיטה למנוחת אחר הצהרים.

אולי אצל האסטונים פותרים בעיות בצורה כזו, אבל לי נמאס. ערב חג השבועות יצא באותה שנה באמצע השבוע. כולם תכננו לגשור גשר בין החג לסוף השבוע ולבלות כמה ימים נעימים באכילת עוגות גבינה ובטיולים ברחבי הארץ. שאר העובדים יצאו מוקדם מהרגיל ורק אני וואניה נשארנו לסגור עוד כמה עניינים. ואניה הלך להחליף בגדים ולהתקלח, נתתי לו כמה דקות והלכתי אחריו, תפסתי אותו עומד במכנסיים קצרים ומסתכל במראה על עצמו, אפילו לפי הגב שלו יכולתי לראות שהוא עצוב.

התחלתי לדבר איתו בזהירות, מנצל את העובדה שאני עומד מאחוריו ולא מסתכל לו בעיניים. "תרגיש יותר טוב אם תדבר עם מישהו ואניה. שמעתי שיש אנשים שנוהגים לדבר עם האישה שהם חיים איתה, זה נשמע רעיון מטורף, אבל אולי כדאי שתנסה את זה." הוא הסתובב בפתאומיות ואני השתתקתי, לוטש מבט בגופו הרחב שהיה מכוסה סימני נשיכות וכתמים שחורים. זה נראה גרוע יותר בגלל שעורו היה לבן כל כך. פתאום נזכרתי איך שטרית הגיב כשראה אותי, עכשיו הבנתי אותו. זה נראה מבהיל.

"אמונה?" שאלתי ונגעתי בכתם כחול על כתפו השמאלית. ואניה השמיע אנחה ארוכה ומרוסקת ואני הבנתי שהוא מנסה בכל כוחו לא לבכות. "היא עושה אתך סקס כמו שגבר הולך לזונה, בלי לדבר, בלי להתנשק, נותנת לך הרגשה שאתה ויברטור אנושי?" שאלתי והגשתי לו את החולצה. "ואניה, טמבל אחד, היא פשוט בהריון. ככה הן מתנהגות כשהן בתחילת ההיריון, הכל יהיה בסדר. אם רק היית מדבר אתה, מסביר לה מה אתה מרגיש, וגם… אתה יכול להרשות לעצמך לרסן אותה קצת, וגם להסביר לה... לא תמות מזה שתדבר אתה קצת על הבעיות שלך." 

ואניה המשיך לשבת בשתיקה, ראשו מושפל ומבטו מוסב ממני, "אתה נשמע כמו מיקי," אמר לבסוף, "אני לא יכול להגיד לה… היא תחשוב שאני פחדן ו…" ושוב הוא סתם את הפה.

"היא תחשוב שאתה גבר אמיץ שלא פוחד לדבר על הרגשות שלו, בדיוק כמו מיקי שהוא אחד הגברים הכי אמיצים שאני מכיר." עניתי לו, מצליח להפתיע את עצמי בנאורות שלי.

"בחייך," גיחך ואניה, "מיקי ההומו אמיץ?"

"כן, מיקי ההומו," עניתי בתוקף, "אתה חושב שזה קל להיות מה שהוא בלי להתחבא ובלי להסתתר? הוא היה יכול בקלות להתחתן עם מישהי ולהסתתר בארון כל חייו, אבל הוא לא עשה את זה והוא עוד מתעקש לחיות כאן, בארץ הפרימיטיבית הזו, הוא בחור אמיץ יותר ממני וממך."

ואניה בחן אותי במבט מוזר. "אולי," אמר לבסוף, "יכול להיות שאתה צודק, אבל אני במקומך הייתי משגיח עליו טוב כשהוא נמצא עם אשתי." ולפני שהספקתי להגיב על ההערה המוזרה הזו הוא קם והלך לרכב, מרמז לי שהשיחה הזו הסתיימה.

הלכתי אחריו, חושב על מיקי ובטי, ומנסה להבין מה ואניה יודע ואני לא. עד כמה שאני הבנתי בטי התמידה בברוגז עם מיקי. הוא התמיד להתקשר אליה כל יום, שלח לה מסרים מצחיקים בדואר האלקטרוני והשאיר לה שירים בתא הקולי בטלפון. ידעתי שהיא התרככה קצת ודיברה איתו לפעמים בטלפון, אבל סירבה לפגוש אותו.

נסענו הביתה בשתיקה מתוחה. אחרי שיצאנו מהבלגאן הרגיל של צ'ק פוסט ופנינו לנשר נשברתי והתחלתי להציק לו בקשר להערה שהעיר על בטי ומיקי. בתחילה ואניה הקשיח את עורפו וסירב לדבר, אבל גם אני יודע להיות עקשן והוא נשבר בסופו של דבר ואמר לי, מסנן את המילים בחוסר רצון מפיו, "אתם שלושתם, יש לכם קשר מוזר כזה, הוא נוגע בה ומדבר איתה כל הזמן בטלפון כאילו שהוא בחורה, ואתך הוא… לא יודע, אולי ככה זה אצל האמריקאים? הוא כל הזמן מסתכל עליך בצורה כזו ונוגע בך, ואיך שהוא מלביש את בטי ומלטף אותה…"

הוא משך בכתפיו ושוב סגר בעיקשות את פיו ויותר לא אמר מילה. רתחתי מכעס, ואניה נגע בנקודה כואבת ובתגובה ניסיתי להכאיב לו חזרה. "לא בכל העולם מתנהגים כמו באסטוניה." עקצתי אותו, מנסה להסוות את כעסי בסרקזם. "יש בעולם אנשים שזורם להם דם בעורקים ולא מי קרח. יש מקומות שאנשים שמחבבים זה את זה מדברים אחד עם השני, ואפילו נוגעים זה בזה. אולי בעוד כמה שנים השמש כאן תפשיר אותך ותוכל להבין את זה." ובאמת, היה יום נהדר, מזג האוויר היה חם ונעים, עדיין לא החום הקשה של הקיץ, אלא חום שחימם את העצמות ושימח את הלב אחרי החורף.

ואניה הידק את שיניו והשרירים בלסתו רטטו. הצטערתי שפתחתי את הפה, התשובה שלי הייתה אכזרית ומעליבה, עדיף היה לשתוק. אני די בטוח שגם ואניה הצטער שהתחיל לדבר איתי.

"טוב מקס, בסדר." פלט ותקע את מבטו בנעליו כפי שעשה תמיד כשרצה שיעזבו אותו במנוחה.

איזה אידיוט אני, קודם מעודד אותו להגיד מה הוא חושב, וכשהוא עושה את זה אני מתנפל עליו. אכלתי את עצמי על ההתנהגות שלי והחלטתי שעוד הערב אתפוס אותו בצד, אשקה אותו קצת פילזן - הבירה הצ'כית החביבה עליו - ואחר כך אתנצל בפניו.

בעוד אני מהרהר כמה טוב יהיה לשתות פחית קרה של בירה פילזן מרירה וטעימה שמעתי צפירה ואמבולנס עקף אותי בזריזות ופנה לכיוון הרחוב שלנו. עדיין לא דאגתי, אפילו לא הסתקרנתי, אולי מישהו קיבל התקף לב? ואולי מישהי נתקפה צירי לידה? מה אכפת לי.

ואז עוד צפירה ומכונית משטרה עם פנס מהבהב וסירנה צועקת טסה במהירות, עקפה אותי, ושוב פנתה לרחוב הדקל. המשכתי לנסוע אחריהן, שומר עדיין על ארבעים קמ"ש כמנהגי. ואניה הזדקף פתאום והתיישב מתוח בכיסאו, מביט בדריכות דרך החלון. "אולי תיסע מהר יותר." ביקש פתאום, "משהו קורה אצלנו ברחוב,"

"תירגע ואניה מה כבר יכול לקרות ברחוב שלנו?" אמרתי בקלילות, אבל לחצתי קצת יותר חזק על הדוושה ובלי משים הגעתי לשישים קמ"ש.

כשעברתי את העיקול המתון שבתחילת הרחוב יכולתי לראות את הניידת ואת האמבולנס חונים מול הבית שלנו. מיד ראיתי שדלת הבית פתוחה, גם השער היה פתוח. שקט מבשר רע שרר ברחוב ורק קול הנביחה של מנגו נשמע מידי פעם. החלפתי מבט עם ואניה, כל הויכוחים שלנו נשכחו. מבוהלים זינקנו מהמכונית, משאירים אותה פתוחה, כל החפצים שלנו נשארו זרוקים בפנים ואפילו המפתח נשאר תקוע במקומו.

אני מתאר לעצמי שהתפרצתי פנימה, דוחף כל מי ומה שעמד בדרכי, ממהר למצוא את בטי, וכנראה שואניה רץ אחרי. אני לא זוכר. מהרגע שתפסתי שמול הבית שלי עומדים ניידת ואמבולנס כל מה שזכור לי הוא זמזום מוזר בראשי וצורך דחוף למצוא את בטי ולגעת בה.

מצאתי אותה יושבת על הספה בסלון, נראית בריאה ושלמה, אפילו רגועה. היה לי רושם מטושטש שכל הבית מלא באנשים זרים שלא הכרתי ולא רציתי להכיר. אחרי שנרגעתי קצת שמתי לב שאמונה ישובה לצידה, עטופה בשמיכה, בוכה בכי היסטרי ומחבקת את עצמה, לא מניחה לאף אחד לגעת בה. הנחתי לואניה לטפל בה, ברגע זה לא הייתי מסוגל להתרכז באף אחד, רק בבטי.

כרעתי על ברכי לפניה ואחזתי בכתפיה. "בטי מה קרה?" שאלתי, מביט מזועזע בפניה. עכשיו כבר הבחנתי שעינה השמאלית עצומה למחצה, ולחיה השמאלית נפוחה ואדומה.

הזעזוע הראשוני שלי התחלף בחמת זעם, מישהו עשה טעות חמורה מאוד כשהכה את אשתי.

"יהיה לך פנס בעין בטי," ליטפתי בעדינות את לחיה הימנית הלא פגועה.

היא נגעה בקצות אצבעותיה בלחייה הנפוחה ומשכה בכתפיה, "לא נורא," אמרה באדישות והסבה את ראשה לעבר אחותה שהייתה כבר חבוקה בזרועותיו החסונות של ואניה, מתייפחת על חזהו.

התיישבתי לצידה של בטי וסקרתי את החדר. שני פאראמדיקים הוציאו אלונקה מחדר השינה שלנו. עופר נוימן שכב על האלונקה וילל בקולי קולות. הפאראמדיקים הוציאו אותו החוצה, מתמרנים בזריזות בכניסה, מתעלמים מיללותיו. הרופא הג'ינג'י הצעיר והמנומש ממד"א טבעון ניגש אלינו והניח יד על כתפה של אמונה שנרתעה ממנו ונצמדה אל ואניה.

"תפסיקי כבר אמונה," אמרה בטי בקול עייף, "לא קרה לך כלום. הוא רק קרע לך את הבגדים. זה הכל." מדבר בקול רך ומרגיע הצליח הרופא לשכנע את אמונה להסיר את השמיכה מכתפיה, הוא באמת היה מצליח מאוד בתור רופא ילדים. החולצה שלה הייתה קרועה, כל הכפתורים נתלשו והיא הייתה תלויה בקושי על כתף אחת. גם רצועה אחת של החזייה שלה נקרעה, חושפת שריטה מכוערת על שדה השמאלי.

היא לבשה חצאית ג'ינס וכשקמה ראינו שהרוכסן שלה היה קרוע והיה עליה להחזיק את החצאית בידה כדי שלא תיפול. הרופא בדק בזהירות את כתפה שנחשפה מבעד לקרעי החולצה, היו עליה כתמים אדומים כאילו יד גסה לפתה אותה בכוח, אותה יד שסטרה בכוח על פניה של בטי. החלפתי מבט עם ואניה ואותה מחשבה חלפה בראש שנינו - לגשת בזה הרגע אל האלונקה שנישאה בזהירות במורד המדרגות אל החצר ולחסל את הבן זונה ששכב עליה וגנח מכאבים.

"מה הבעיה שלו? למה הוא מילל ככה?" שאל ואניה והתחיל לגשת לכיוון האלונקה. מישה השוטר צץ באורח פלא מחדר השינה שלנו ועצר אותו, מניח יד אחת על חזהו של ואניה, מנופף בידו השנייה במחבט הבייסבול של מיקי.

"בטי ריסקה לו את הברכיים עם המקל הזה." אמר בנחת ברוסית. לא התפלאתי לראות את עובד מציץ מעבר לכתפו של מישה, "מספיק כבר עם הרוסית הזו חבר'ה," רטן נוגות, "וזה לא מקל, זו אלת בייסבול." הוא שלף פנקס והחל ממלא דו"ח, ממלמל לעצמו חרש כשכתב. "בעל לשעבר… תקיפה למטרות אונס… אחות בכורה... תקיפה... התגוננות במחבט הבייסבול של ידיד המשפחה… הלם… ברכיים מרוסקות... הזעיקו את המשטרה ביזמתן. גברת פרידמן שמרה על קור רוח מופתי... האחים הצעירים הגיעו ראשונים..."  

מישה לקח את הפנקס והציץ בו בחשדנות, "מה זה מופתי?" שאל והביט דווקא בי. תרגמתי לו והוא החזיר את הפנקס לעובד, "מה עם האחים? תחקרת אותם?" שאל.

עובד חייך וטפח על שכמו, "בטח, כל העדויות תואמות, זה מקרה ברור לגמרי. תוכלו להגיש נגדו תביעה אזרחית אם תרצו, אני לא חושב שהמשטרה תבקש מהפרקליטות לתבוע אותו בגלל שהוא… טוב, הוא בטח יצטרך ניתוח, זה ייסגר כסכסוך משפחתי."

בטי קמה ממקומה, "אם גמרתם," אמרה בקור רוח, "אולי כדאי שתתנו לי לסדר הכל לפני שהילד יחזור מהגן?" היא קמה והחלה לסדר את הכריות שעל הספה.

"אולי תוכל לקחת את אמונה הביתה ואניה?" אמרה כשגמרה, והלכה למטבח. עמדנו מבולבלים, מקשיבים איך היא פותחת את המקרר, מוציאה סירים, ומתחילה להכין ארוחת צהרים.

הרופא הג'ינג'י התעשת ראשון, הוא נתן לואניה כמה כדורים והורה לו לקחת את אמונה למיטה ולתת לה כדור אחד כל חמש שעות. ולהשגיח עליה היטב לפחות עד מחר בערב.

"ובטי?" שאלתי, "מה איתה? למה היא ככה?" לא הייתי מסוגל לנסח את השאלות שלי בצורה ברורה, אבל היה לי ברור שמשהו מאוד לא בסדר עם בטי.

מרוב בלבול התחלתי לדבר שוב רוסית, מה שלא שינה כלום כי כולם חוץ מעובד הבינו רוסית. רק עכשיו שמתי לב שגם אדם והילל נמצאים שם, עומדים בפתח חדר השינה ונראים פתאום צעירים ונבוכים מאוד.

הילל התאושש ראשון וניגש אלי, מחבק את כתפי, "אל תדאג מקסים," אמר באהדה, "כל אחד מגיב אחרת להלם ובטי… היא פשוט בטי, היא לא מסוגלת סתם להתחיל לבכות, ייקח קצת זמן עד שהיא תעכל מה שקרה, ובינתיים אנחנו צריכים לתמוך בה ולחכות ש…" כל זמן שהילל דיבר הרופא עמד לצידו והנהן בראשו לאות כן, בעוד שאדם החמיץ פנים מעבר לכתפו ונענע את ראשו בשתיקה לאות לא.

סוף סוף הם הלכו ורק אז אדם הרשה לעצמו להתפרץ, "היא מתנהגת כמו משוגעת מקס!" הוא צעק בזעם, "ואם אתה לא תעשה משהו אני אעשה…"

אחיו דחף אותו בזעם, "כבר עשית מספיק," אמר לו בארסיות שלא הלמה אותו כלל. "איפה הטלפון של מיקי? אני מוכרח לדבר עם בן אדם שפוי." התעלם אדם מאחיו ואץ לטלפון.

סבא נכנס בלי לדפוק בדלת ופנה ישר למטבח, מתעלם מאתנו. "מה את עושה ילדה?"אמר ברוסית, "תעזבי את זה, שבי." הוא פתח את המקפיא, הוציא שקית אפונה קפואה ועטף אותה במגבת. "תחזיקי את זה כאן." אמר בתוקף, מצמיד את החבילה הקרה ללחייה הנפוחה, "ועזבי את האוכל. שפעם אחת הבטלן ידאג לעצמו."

הבטלן היה כמובן אני. למה לא חשבתי בעצמי שהיא צריכה קומפרס קר כדי להקל על הפגיעה?

"איפה החבר שלכם, הפייגלע?" דרש סבא לדעת, "תמיד כשצריכים אותו הוא נעלם. תתקשר אליו!" הורה לאדם שעמד לעשות זאת בין כה וכה, "אתה," פנה להילל, "לך תביא את הילד מהגן, איפה אמונה? האסטוני הסתום הזה דואג לה?"

פתאום תפסתי שגם סבא היה לחוץ, כל הפקודות שהמטיר נועדו לחפות על הבהלה שלו. מאיפה הוא ידע מה קרה כאן? אין לי מושג מי סיפר לו, אבל בטוח שעוד כמה שעות כל נשר והסביבה ידעו מה קרה, אבל מה בעצם קרה?

לא היה לי זמן לחשוב, הטלפון צלצל ובטי תפסה את השפופרת. "זו תהילה," אמרה עוד לפני שענתה, וסובבה אלי את הגב כדי שלא אראה את פניה. מובן שזו הייתה תהילה, בטי תמיד ניחשה את הצלצול של אחותה התאומה. אם היא לא הייתה נמצאת בשמירת הריון היא בטח הייתה באה לכאן.

בטי התלחשה איתה מעט ואחר כך נתנה לי לדבר עם גבי. הוא נשמע נבוך ומבולבל. "תהילה התעקשה שבטי בצרות, אני מחזיק אותה בכוח כדי שלא תבוא אליכם." אמר במצוקה, מבטאו הארגנטינאי נשמע חזק מהרגיל בטלפון. "מה קרה אצלכם?"

נתתי לו תקציר של מה שידעתי והוא שרק בתדהמה, "הן בסדר?" שאל בחרדה, "הן נפגעו? בטי בטח נורא מזועזעת, אולי כדאי שרופא יבדוק אותה? אולי היא צריכה כדור הרגעה?"

סיפרתי לו שבטי רגועה כמו מלפפון ורק אמונה בוכה ומתרגשת. הוא שתק קצת ונאנח. "חבל, יותר טוב שהיא תבכה, זה מאוד לא… זה לא… תשגיח עליה טוב, בסדר מקס." הבטחתי שאשגיח עליה וניתקתי יודע שעוד מעט תהילה הנרגשת תתקשר שוב. נדמה שההיריון כאילו הגביר את היכולת הטלפתית שלה וגרם לה להיות רגשנית ופטפטנית. העובדה שנאלצה לשכב במיטה במשך חודש תמים לא הועילה כלל. הן קשקשו כל הזמן בטלפון, מדברות וצוחקות המון. קיוויתי שאולי השיחות עם תהילה יעזרו לבטי להיות פחות בשליטה ולהתפרק קצת. השלווה הלא טבעית שלה הפחידה אותי מאוד.

הילדים חזרו מהצהרון עם הילל שהסביר להם בעדינות שבטי ואמונה חולות והיום הוא מבקש שהם יהיו ילדים טובים ויתנו להן לנוח. הם הרגישו מיד שמשהו לא טוב קרה. ראיתי את פניו המוטרדים של לירז מביטים בי בתוכחה, "אבל למה אני לא יכול לתת לבטי נשיקה?" התמרמר, שוכח שרק אתמול הודיע שהוא גדול מידי לנשיקות.

"טיפש אחד," אמר לו אולג בגסות. "אם הם לא רוצים שנראה אותן בטח קרה להן משהו, למה אתה כזה מטומטם?" הוא דיבר ברוסית, אבל למרבה הפלא נראה שלירז הבין.

הילד הזריז חמק מידו של הילל ורץ לחדר השינה המואפל, קורא לבטי בקולי קולות. היא הדליקה את האור הקטן שליד מיטתה, ונישקה אותו.

"מה קרה? למה זה קר? מי נתן לך מכה? הייתה תאונה?" לירז הפציץ אותה בשאלות, נצמד אליה בכוח.

איך חשבנו שנערים על לירז החשדן והנבון, שהתייחס אל כל שינוי בסדר היום הקבוע שלו כאל איום, ועל אולג, עם המוח הקרימינלי והידע שלו בהלכות העולם, שלא תאם את גילו הצעיר. רק ללי הגיבה כמו ילדה נורמאלית והתחילה לבכות ולדרוש לחזור הביתה. 

בטי, אוחזת בשקית האפונה הקפואה ביד אחת, מחבקת את הקטנה בידה השנייה, ניסתה להרגיע אותה. "תאכלו במקדונלד ואחר כך תלכו לאכול גלידה בדר' לק." פיתתה את הקטנה שפיתחה תאווה עצומה לגלידת שוקולד עם סוכריות קטנות מפוזרות מלמעלה. היא הייתה מסוגלת לחסל בבת אחת כמה מנות של גלידה כזו.

אולג הושיט את ידו והסיט את השקית מלחיה של בטי ואחר כך שלח אלי מבט קר, "כל הכבוד," אמר ביובש, "אתה ממש גבר לעניין." אי אפשר היה לדעת אם הוא רציני או מדבר בסרקזם.

לא העזתי לברר, שתי האפשרויות כאחת היו מבהילות.

אולג אחז את ידה של ללי והלך לבית שלהם, מתקדם בצעד בוטח הישר קדימה, ראשו המורכן מעט מזכיר פר העומד להסתער על מטדור ביש מזל. לירז הלך אחריו בלי היסוס, אוחז את ידה השנייה של ללי שפסקה לבכות וחשה רגועה בין שני המלווים שלה.

סבא עמד והביט בשלישיה שנבלעה בבית השכן ואז אמר, "הילד הזה, בעוד עשרים שנה, או שהוא ישב בבית סוהר או שהוא יהיה מיליונר." קולו היה מלא התפעלות.

"מה פתאום בית סוהר?" מחתה בטי, "אולג ראה דברים שילד קטן לא צריך לראות ולפעמים יש לו פה גדול מידי, אבל הוא נשמה טובה." רק בטי ואמונה ראו בילד העקשן והמרושע הזה תכונות טובות. אם יום אחד יצא ממנו משהו זה יהיה רק בזכותן.

בטי חזרה לשכב במיטה וכיבתה את האור. "כואב לי קצת הראש," אמרה בשקט, כאילו לעצמה. הבאתי לה אקמול והיא היססה קצת ואחר כך בלעה אותו. ניסיתי לגעת בה או לפחות להביט בפניה, אבל היא התנתקה ממני, נסוגה אל תוך עצמה, כמו שעשתה לפעמים כשהתובענות שלי הייתה יותר מידי בשבילה. נזכרתי בדברים שכתבה ביומן שלה, לא עמדתי בפיתוי והצצתי בו כמה פעמים, מרגיש מבויש ועלוב אבל... אתם יודעים אך זה.  

לפעמים מקס נעשה דבק כזה שאין לי יותר כוח אליו. הוא הולך אחרי ונוגע בי כל הזמן, יורד לרמה של ילד בין שנתיים שלא יצא משלב החרדה שאימא תעלם לו פתאום. כשגבר רוצה קצת תשומי זה נשמע חמוד ובדרך כלל לא אכפת לי, אבל מאז ההיריון מתחשק לי לפעמים להיות קצת לבד והוא תופס את זה כאיום.

אני יודעת שהפתרון היחיד הוא להעניק לו המון תשומת לב, נשיקות וחיבוקים, זה כמו דיאטה והתעמלות. את יודעת שזה טוב בשבילך, אבל למי יש כוח, בעיקר כשחם כל כך והבטן כבר מתחילה להכביד נורא.

במקום זה אני מתחילה להציק לו שהוא מזניח אותי ולא שם לב אלי, דבר שמבריח אותו מיד לביקור אצל החברים שלו. הם הולכים לאיזה פאב, יושבים ושותים, רואים ספורט (בעיקר את קבוצת לוקומוטיב הלוזרית שלהם), ומקטרים כמה הבנות נודניקיות ולא מבינות אותם, ואז הוא חוזר טיפה שתוי ומלא רגשות אשם ובא לציון גואל, עד לפעם הבאה.

כשקראתי את זה צחקתי נורא, ואחר כך נעלבתי, ואז שוב צחקתי. מה שהיא לא כתבה ביומן היה איך אני מפצה אותה אחרי שאני חוזר קצת שתוי ומלא רגשות אשמה. איך אנחנו הולכים למיטה ועושים אהבה ומתפלאים איך זה נעשה כל פעם יותר טוב, ומקווים שהזמן שעובר והילדים שיבואו לא יהרסו את החלק הזה ביחסים שלנו.

אולג חזר, ספינת גרר קטנה וחסונה עושה את דרכה בקו ישר על ים הדשא הירוק, ללי ולירז הולכים אחריו יד ביד, במאסף פסעו ואניה ובבושקה.

הילדים הסכימו ללכת ולבזבז את כספנו רק אחרי שהודיעו לנו שהם יודעים מה קרה ומבינים שהנדיבות הפתאומית הזו נובעת מרצוננו להיפטר מהם. מיהרתי לארגן להם הסעה עם אימא של נטלי ששמחה לצאת עם כל החבריה לבילוי על חשבוננו בקניון אלונים, והם הסתלקו לדרכם עליזים ושמחים.

כמה דקות אחר כך הופיע מיקי ומיהר לחדר השינה, בטי שדברה שוב עם תהילה בטלפון חיבקה אותו ונתנה לו את השפופרת.

"כן, זה נראה די גרוע," אמר מיקי בעודו בוחן את פניה החבולות של בטי, "לא, היא לא בכתה, היא בסדר גמור… אבל למה עדיף שהיא תבכה? אני לא מבין… איך את יודעת?" ניסה להתווכח עם תהילה שאת החרדה לאחותה התאומה יכולתי לחוש מבעד לטלפון אפילו בלי לשמוע את דבריה.

"טוב בסדר, אני אבדוק, חכי." מיקי הניח את השפופרת וסובב את בטי כשהוא מרים את שולי החולצה שלבשה ובודק את גבה. נשימתי נעצרה, איך לא שמתי לב? מקצה כתפה השמאלית ועד למותניה הייתה חבורה אדומה שבמרכזה שריטה מדממת מעט, כאילו הטיח אותה משהו בכוח על זווית של רהיט. בטי נרתעה כשמיקי ניסה לגעת בה ומיהרה לכסות את עצמה בחולצה.

"נכון תהילה, את צודקת." אמר.

בטי הביטה בי במבט מלא פליאה. "עד שמיקי נגע בי לא הרגשתי שזה כואב." השתוממה.

החלפתי מבט עם סבא, הוא נראה זועם וחסר ישע, צירוף יוצא דופן אצלו. "איך זה קרה? מה הוא עשה לך?" שאל בפראות, גבותיו היו מכווצות מכעס כשהביט בבטי. הוא כועס על עצמו שלא היה כאן כדי להגן עליה, הבנתי פתאום.

בטי קלטה את כעסו, אבל חשבה שהוא מופנה כלפיה ופניה נאטמו מכל רגש. היא קמה בזריזות וניסתה לצאת מהחדר, סבא אחז במרפקה. "תעני לי!" דרש.

בטי ניתקה ממנו ויצאה שוב למטבח, הממלכה הפרטית שלה, שם חשה בטוחה ומוגנת.

סבא הפנה את כעסו אלי, "איך אף אחד לא שם לב שהיא נפצעה גם בגב?" זעם, "ולמה השוטרים האלו התנהגו כאילו שאתה חבר שלהם? מאיפה אתה מכיר שוטרים?" דחק אותי לפינת החדר מפציץ אותי בשאלות, מקרב את פניו לפני, נועץ את עיני הזאב האפורות שלו בפרצופי. עוד רגע הוא יעיף לי אגרוף בפרצוף וגם אני אלך עם פנס בעין.

"החקירה הייתה באמת קצת שטחית," הסכים ואניה עם סבא, ותוך כדי כך אחז בעדינות בכתפיו והרחיק אותו ממני כשהוא ממשיך לדבר בנימה דיפלומטית ומרגיעה, "זה לא בגלל שמקס נעשה חבר של המשטרה אלא בגלל אבא שלהן, השוטרים לא רצו לעשות מכל הסיפור עניין גדול מידי." הוא הצליח, תוך הפעלת כוח מתון אך מתמיד, להושיב את סבא על הכיסא, רחוק ממני ככל האפשר. רק אז העזתי לפצות את פי ולהסביר שאני ובטי מכירים את השוטרים הללו מהסתבכות קודמת ובגלל זה הם נשלחו לטפל בנו שוב.

סבא הביט בי בזעם, "איך הצלחת להסתבך בקרב סכינים?" רטן במורת רוח. בטח אבא סיפר לו על הדקירה שלי. משכתי בכתפי ושתקתי, סבא המשיך לזעוף, מתעלם מהעובדה שגם הוא הצליח להסתבך לא פעם, לא רק עם המשטרה אלא עם כל הצבא הנאצי, שלא לדבר על הקטטה בה שבר את ידו.

"זה גם בגלל עופר, אבא שלו הוא איזה עסקן חשוב במשרד הדתות או משהו, ולא רצו להסתבך איתו." אמרה אמונה שהופיעה פתאום בפתח חדר השינה. היא החליפה את בגדיה ולבשה שמלה ארוכת שרוולים שכיסתה אותה מכף רגל ועד ראש. שערה היה חפוף ומבריק, אסוף בפקעת הדוקה על ראשה, ופניה דמו כעת לפני הרבנית לאה - קשים וחמורים כפני נסיכה ספרדייה.

"בטי ניסתה לעצור אותו והוא העיף אותה על הארון," אמרה, מחווה בסנטרה על ארון המתכת שעמד במרפסת הכביסה שלנו. הארון הכיל בעיקר חומרי ניקוי וכל מיני חפצים מיותרים, כמו למשל אלת הבייסבול של מיקי. דימיתי את גופה של בטי נחבט בזוית המתכת החדה וחשתי בחילה.

"אחרי שהוא זרק אותה מעליו הוא שוב התנפל עלי והתחיל לקרוע לי את החצאית, הוא קילל כל הזמן ואמר לי ש… ש…" קולה נחנק, הזיכרון היה עדיין טרי ומכאיב מידי. ואניה נחפז לקחת אותה בזרועותיו והיא טמנה את ראשה בחזהו.

בלי שום הגיון חשתי לפתע קנאה ביכולת שלה להתמוטט ולבכות בזרועותיו, וביכולת שלו לנחם אותה. ככה זה צריך להיות - הגבר הגדול והחזק והאישה הקטנה, פגיעה ובוכייה. למה רק בטי חייבת להיות תמיד כזו צור חלמיש? מתעסקת לה בהכנת ארוחת ערב שלאיש אין תיאבון לאכול, מתנהגת כאילו כלום לא קרה, ואפילו לא נוגעת בי. מה הבעיה שלה? רוב הנשים מתעלפות ממראה של ג'וק והיא… כלום.

"הארון נפתח והאלה נפלה החוצה, בטי לקחה אותה והכניסה לו מכה בגב, הוא הסתובב אליה ואז היא ריסקה לו ברך אחת. הוא נפל והתחיל לצרוח, אבל היא הרימה את האלה שוב והסתכלה לו ישר בעיניים, והוא ידע… הוא ידע שהיא..." אמונה התייפחה ורעדה, אבל המשיכה בקול רווי דמעות, "היא אמרה לו לסלק את הידיים, כי עופר ניסה להגן על הברך השנייה שלו, אבל היא אמרה לו לסלק את הידיים ואז הוא… היא ריסקה לו את הברך השנייה ושמעתי איך העצם שלו נשברת והוא צרח ו… ו… בטי צחקה לו בפרצוף."

אמונה לא הייתה מסוגלת יותר לדבר מרוב בכי, וואניה לקח אותה בזרועותיו והשכיב אותה על הספה בסלון, מלטף ומרגיע אותה בעדינות. קשה היה להאמין שבחור כל כך מגודל, לפחות מאה ק"ג של שרירים, מסוגל להיות כל כך עדין.

סבא לא התרשם כלל, הוא חיכה שאמונה תירגע קצת ושאל שוב, מנסה בלי הצלחה להיות רך וסבלני, "אז מתי הוא הרביץ לבטי בפנים? כשהוא העיף אותה על הארון?"

"באמת סולומון, אולי מספיק כבר?" התערבה בבושקה ברוסית וליטפה את שערה של אמונה שהותר מהפקעת וגלש על כתפיה - לאימא שלה זה לא היה קורה ולא חשוב מה היו הנסיבות.

סבא התעלם ממנה, ננעל כמו בולדוג על המטרה, יכולתי בקלות לדמיין אותו כחוקר צעיר וקשוח, חוקר את השבויים חסרי הישע שנפלו לידיו במלחמה, ולרחם עליהם קצת. איך סבא אדי העדין ונעים ההליכות שלי השתלב בחקירות האלו? כנראה שעבר אותן בעזרת בקבוק וודקה. רק האלכוהול היה משחרר ממנו תוקפנות, וגם אז הוא ידע להילחם רק במילים. הוא מעולם לא תקף מישהו פיזית, וכשראה אותי מרביץ מכות לילדים אחרים החוויר ואולי הצטער שהשקיע כל כך הרבה זמן וסבלנות בנכד הפראי של הגנרל סולומון? אני מקווה שלא.

אמונה הפסיקה לילל והתחילה לחשוב קצת. "לא," אמרה לבסוף והתיישבה, מביטה בסבא במבט כחול ונבון. סוף סוף היא הפסיקה עם ההיסטריה והתחילה לחשוב. "הוא הסתובב אליה ותפס אותה בכתפיים ואמר לה להסתלק, אבל היא ניסתה לבעוט בו ואז הוא דחף אותה על הארון. הוא היה כמו מטורף, אני חושבת שהוא בכלל לא ידע מי היא."

"ככה," אמר סבא והתחיל לפסוע הלוך ושוב בחדר ואז פנה אליה ושוב תקף, "בעלך ימני או שמאלי?"

אמונה קמה נרגזת על רגליה, "אין לי בעל!" צעקה עליו, "ותפסיק להציק לי כל הזמן!"

היא הסתירה משהו, ראיתי את הבהלה ניצתת בעיניה היפות ויכולתי להריח את הפחד שלה.

בטי מיהרה אליה וחיבקה אותה, משמיעה מילים מרגיעות ביידיש. "מספיק סבא, עזוב את זה בבקשה." אמרה. החלפתי מבט עם סבא, ושנינו ידענו שהבנות מסתירות דבר מה.

"באמת אמונה," ואניה כדרכו לא קלט מה קורה והגיב באיחור על כל דבר, "סבא לא התכוון. ברור שעופר כבר לא בעלך, מה הסיפור הגדול? הוא ימני, אני זוכר את זה מהפעם ההיא, לפני ל"ג בעומר."

סבא התיישב בסיפוק על הכורסא והניח את רגליו על ההדום, כמו אדם שמלאכתו נשלמה. "אז מי הכה אותך יקירתי?" פנה אל בטי שהדקה את שפתיה ושתקה.

"אני לא מבין," אמר ואניה, "אמונה הייתה מבולבלת ומבוהלת ואולי היא לא ראתה ש…"

"נו באמת ואניה," אמר מיקי בקוצר רוח, "ברור שמי שהכה את בטי היה שמאלי לא ימני, והשמאלי היחיד בבית הוא אדם. רק מה פתאום שאדם יכה את בטי?"

כולנו הבטנו באדם שישב על רצפת הסלון מתחת לחלון, ראשו נשען על הקיר, עיניו עצומות ופניו אדישות כאילו היה לבד בחדר. הילל ישב לצידו ובכה חרש, דמעות גדולות זולגות על פניו, פנים ילדותיות רכות שעוד לא הספיקו להתעצב סופית.

"די כבר הילל," רטן אדם בלי לטרוח לפתוח את עיניו, "זו לא הייתה אשמתך, מספיק עם זה."

הילל מחה את עיניו בשרוולו, "קפאתי מרוב פחד. לא ידעתי מה לעשות. בטי צחקה ורצתה לשבור לו את הראש עם האלה והוא בכה כל כך חזק, ובטי… ואמונה… ואז אדם נתן לה מכה והיא..." הוא כבש את פניו בכפות ידיו בניסיון למחות את המראה הנורא מזיכרונו. "רציתי להתגייס לקרבי, אבל… אני כזה אפס… סליחה מקס." הוא שוב בכה.

אדם חיבק אותו, מביט מעבר לכתפו בעיני. "אם יש לך דרך יותר טובה לעצור בחורה שעומדת לשבור את הראש למישהו עם אלה כדאי שתגלה לי," אמר ביובש. "אם לא הייתי מעיף אותה ממנו היא הייתה הולכת לבית סוהר ולא היו עוזרים לנו אפילו עשרה דודים במשרד הפנים." הוסיף וכבש את פניו בכתפו של הילל.

'כשאתה תאום אתה אף פעם לא לבד' נזכרתי במה שאמרה לי פעם בטי וקנאתי קצת בתאומים שתמיד יש להם בן אדם אחד בעולם שהוא לגמרי בצד שלהם, לא חשוב מה יקרה.

אמונה השתכנעה לקחת כדור הרגעה וללכת הביתה לישון. אחר כך שיר הגיעה בריצה ונפלה בוכייה בזרועותיה של בטי, מבוהלת מהשמועות על מה שקרה בביתנו. הייתי שמח אם בטי הייתה מצטרפת אליה ובוכה גם כן, אבל עיניה נותרו יבשות ושליטתה העצמית לא התערערה. לבסוף גם שיר נרגעה והלכה לביתה.

אחרי שהבטחתי להילל שכל אחד עלול לקפוא מרוב בהלה, הנער נרגע מעט והפסיק לדבר על ויתור על שירות קרבי. הוא ואדם הלכו לישון בחדרו מפני שהילדים התעקשו שהיום הוא כמו יום שישי והלכו לישון בחדרו של אדם. בבושקה, סבא וגניה הלכו גם כן לישון ואחרי עוד שיחת טלפון אחרונה לאחותה גם בטי פרשה למיטה. נתתי למיקי בירה ושנינו ישבנו בחוץ, מיקי עישן ואני סתם בהיתי בכוכבים. שתקנו שתיקה נינוחה של חברים ותיקים, ומיקי שאל פתאום אם אני זוכר מתי ראיתי את בטי בפעם הראשונה.

"בטח, היא ואני הגענו לכאן יחד, היא פחדה ממנגו ואני עזרתי לה עם המזוודות ו… אתה פתחת לנו את הדלת, אתה לא זוכר?"

מיקי חייך, "העלבת אותה והיא כמעט הלכה." נזכר.

"היא קראה לי נאצי." הסברתי והוא צחק, "טמבל. אתה לא זוכר אותה מפיקוד צפון? אתה לא זוכר שאחרי שעזבתי את גולני ולא דברתי אתך כמעט חצי שנה…"

"נעלמת לי פתאום, אף אחד לא ידע איפה אתה, ופתאום הופעת בסיום קורס סמלים עם ג'יפ ולקחת אותי לפיקוד צפון לפגישה עם לאריסה, נדמה לי שאז ראיתי את בטי בפעם הראשונה, לא?" 

"כן, עזבנו אותך עם מלכת השלג והלכנו. אתה בקושי ראית מה קורה סביבך, ראית רק את לאריסה." הוא מעך את הבדל ולגם את שאריות הבירה.

"כמה חודשים אחר כך, כשכבר היית בלבנון, היא מצאה אותך מחכה ללאריסה ליד הדלת. היית נורא עייף ובטי ידעה שלאריסה מבלה אצל מישהו אז היא הכניסה אותך פנימה ונשארה אתך. היא ספרה לי ששתית בירה ונרדמת על המיטה שלה כי המיטה של לאריסה הייתה מכוסה בבובות האלה שהיא אספה, החיות האלה מהפרווה. אתה זוכר אתה זה?"

"לא כל כך, אני זוכר שהייתי בא אליה עייף ונרדם במקום לקחת אותה לבלות. השותפה שלה אף פעם לא הייתה בחדר ולאריסה צחקה ואמרה שבטי מחלקת מספרים לחברה, היא הייתה אצלך? מה עשיתם יחד?" כמה אידיוטי לקנא בגלל זה, הרי ביליתי במיטה עם לאריסה היפה, ובכל זאת קנאתי.

מיקי משך בכתפיו "שום דבר מיוחד, קראנו ספרים, בטי לימדה אותי שש בש, שתינו המון תה עם שיבא ואכלנו עוגיות, צחקנו המון. נורא אהבתי לישון איתה, תמיד שמחתי כשאתה או מישהו אחר היה בא ללאריסה והיא הייתה מבקשת מבטי להסתלק. לא היה אכפת לי לסלק את הבחור הכי מדליק בעולם רק כדי לישון איתה." הוא הציץ בי מוטרד, "ידעת שלאריסה… זאת אומרת, בטח הבנת שהיא לא חיכתה רק לך?"

הנדתי לאות הן, זה כבר כמעט לא כאב, רק צבט קצת.

***

"מקס! מקס!" יורי התפרץ פנימה נסער ומתנשם. הוא שוב גר לבד, אחרי שבועיים קטיה הבינה את רמזיו וחזרה לבוריס שעזב את ערד ומצא עבודה בתל אביב. בוריס היה בטוח שהיא שהתה כל אותו זמן אצלנו ולא ידע על יורי. בטי הזהירה אותי לא לגלות כלום. חשתי מעט אי נוחות בגלל שרימינו את הבחור התמים שלא היה אשם בשום דבר חוץ מאהבה לקטיה היפה, אבל שום תועלת לא הייתה צומחת מכך שהוא היה מגלה את האמת, וחוץ מזה זה לא היה ענייני. בטי טענה שלקטיה היה עניין לא סגור עם יורי ועכשיו, כשהיא הייתה משוכנעת שהרגשות שלה כלפיו נעלמו לגמרי, היא תוכל לחזור אל בוריס בלב שלם ולהיות שלו בתנאי שלא יתקע אותה בחור נידח כמו ערד.

התבוננתי ביורי הנרגש ושאלתי את עצמי אם קטיה יודעת למה הוא ניסה להיפטר ממנה. מחשבה לא נעימה עלתה במוחי - האם גם בטי ראתה בי עסק לא גמור מתקופת הצבא? מעין חשבון פתוח שנותר בינה ובין לאריסה. אולי היא איתי כדי להוכיח שהיא יכולה לקחת את הגבר של לאריסה הגאה והיפה שהציקה לה כל כך בזמנו?

כל פעם שניסיתי לחשוב למה בעצם בטי אוהבת אותי, בהנחה שהיא באמת אוהבת אותי, המחשבות שלי היו נעשות חולניות ומטופשות כל כך שעדיף היה לחנוק אותן מיד ולחשוב על משהו אחר. עובדה שהיא איתי כעת, היא בהריון עם התינוקות שלי, והיא ישנה איתי כל לילה. אין טעם לאכול את עצמי כמו שואניה עושה, זה פשוט חסר טעם ומזיק.

יורי ישב אצל מוסה הגרוזיני ושם הגיעו אליו השמועות על המהומה אצלנו. כדרכן של שמועות הן היו מבוססות על האמת, אבל רק באופן חלקי בלבד. סופר לו שעופר בא ומצא את אמונה ואת בטי לבד בבית ואנס אותן, ואני רצחתי אותו.

חלק התעקשו שזה היה ואניה שרצח את עופר, והיו כמה שנשבעו שראו במו עיניהם שלוש גופות מוצאות מהבית. שיכור אחד טען שראה אותי נמלט עם סכין נוטפת דם והמשטרה בעקבותיי. הדבר היחיד שכולם הסכימו עליו היה שהמשטרה והאמבולנס הגיעו לבית שלנו בחיפזון גדול וברעש סירנות מחריש אוזניים, שהו שם זמן מה ועזבו עם אלונקה שעליה שכב אדם פצוע.

ניסיתי להרגיע אותו שהכל בסדר ושום דבר נוראי לא קרה, אבל הוא היה נרגש מידי וכנראה שגם שתה קצת כדי להירגע. "רק תגיד לי אם בטי חיה," חזר ואמר, "אל תפחד להגיד לי את האמת, אני אקבל את זה כמו גבר, רק תגיד לי מה קרה לה?"

מיקי שהיה כעת גם מסטול וקצת שיכור התפקע מצחוק וניסה לעזור לי לשכנע את יורי שאיש לא מת וכולנו בסדר, אבל מכיוון שדיבר באנגלית לא ברורה, זה לא ממש עזר. שום הסבר לא עזר עד שלקחתי אותו לחדר השינה והראיתי לו את בטי ישנה בשלווה.

יורי לא הסתפק בהצצה על בטי שישנה בנחת, עטופה בשמיכה פרחונית ופניה מופנים אל הדלת, אלא כרע ברך לצד מיטתה וכמו איזה נסיך מטופש מאגדת ילדים ונישק את מצחה כשהוא מתייפח ומזיל דמעות על פניה.

היא התעוררה בבהלה, דחפה אותו מעליה וקפצה מהמיטה, עומדת מבולבלת, לבושה בכותונת ארוכה שכפתוריה פרומים בחזה. היא נראתה יפה להפליא וסקסית בצורה לא חוקית בשביל אישה בחודש השישי להריונה. יורי ישב על הרצפה לרגליה, הביט בה וגנח. אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג בצורה כזו ליד אישה, לא חשוב כמה שיכור היה. אולי הוא באמת היה מאוהב?

בטי התאוששה ראשונה, "מה אתם חושבים שאתם עושים לעזאזל?" רשפה בזעם. כל ההסברים שלנו שיורי שיכור ורק רצה לראות שהיא באמת בסדר לא עזרו. היא פקדה עלינו לעוף מהחדר שלה ונעלה את הדלת.

"כל הכבוד יורי!" התעצבנתי עליו, "איפה אני אישן עכשיו?" בטי אף פעם לא נעלה את דלת חדר השינה שלנו בפני. זה היה מרגיז, אבל האמת שלא יכולתי להאשים אותה. 

יורי התיישב על הספה וניגב את דמעותיו, "אתה יכול לבוא לישון אצלי מקסים." הציע. הבעת החרטה שעל פניו הייתה כנה. "סליחה, אני קצת שיכור." הוסיף וחייך אלי.

"תודה רבה, אני מעדיף לישון עם הכלב." עניתי בנבזות ודחפתי אותו, מפיל אותו מהספה על הרצפה. הוא שכב על השטיח, מקופל בתנוחת עובר, וגנח חרש.

לא יכולתי לסבול לראות אותו ככה. בעזרת מיקי הרמתי אותו והשכבנו אותו על הספה. "נו די, די כבר יורי, הכל יהיה בסדר." התחרטתי כבר על הרגזנות שלי. נכון, הוא היה אידיוט ושיכור, אבל לא הייתי צריך לדחוף אותו ככה.

"כל כך נבהלתי," אמר יורי, נשמע שוב פיכח לגמרי, "חשבתי ש… שאולי היא… מקס, אתה עדיין רוצה אותה?" הוא הביט בי במבט מלא תקווה. אולי הוא ציפה שאעביר לו את בטי כאילו הייתה חפץ מיותר? כשהיינו צעירים יותר נהגנו לעשות את זה לפעמים עם בחורות, הימים האלו חלפו ולא ישובו עוד.

גחנתי ואחזתי את פניו היפות בכפות ידי, מועך אותן קצת כדי שמשמעות דברי תיכנס למוחו ספוג האלכוהול והלום האהבה. "היא אשתי, למה אתה לא מבין את זה?"

יורי טלטל את ראשו ונחלץ מידי. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אל תדאג אני מבין." הוא קם וישר את בגדיו. פתאום היה רגוע וקר מזג, כמו אדם שכל דאגותיו נפתרו. "טוב, אני הולך," הודיע בחביבות ופנה לדלת, הניח את ידו על הידית ושוב פנה אלי, "בתור בעל הבית שלי אני צריך להודיע לך שאני עוזב את הדירה. בראשון לאוגוסט אני מתפנה, קבלתי הצעת עבודה בגרמניה והחלטתי להציל את מה שנשאר מהכבוד העצמי שלי ולהסתלק מכאן."

נשארתי פעור פה וחסר מילים. הוא נד בראשו לעבר מיקי ויצא בהדרת כבוד, סוגר את הדלת בשקט מאחוריו. "מה הבעיה?" שאל מיקי, "מה קורה באוגוסט?"

"יורי נוסע לגרמניה, עוזב את הארץ והולך לגור במקום שפוי. בורח מהיהודים המשוגעים והולך לחיות בין נוצרים הגונים." עניתי בלגלוג. גם אני הייתי קצת שיכור כנראה.

מיקי נד בראשו בעצב, "גם אני כנראה אעזוב, אולי עוד יותר מוקדם מיורי," אמר בקול מפוכח, "המצב של אבא שלי מחמיר וסם כבר לא עומד בנטל. אי אפשר להשאיר אותו לבד יותר, אימא זקוקה לי. קיוויתי להישאר עד הלידה של בטי באוקטובר, אבל..." הוא משך בכתפיו בתנועה מלאת חן, טראגי ויפה כמו מלאך קצוץ כנפיים שנפל מגן העדן לאדמה.

סירבתי להיכנע לעצב שהציף אותי בגלל דבריו, " אתה נראה זוועה, אבדת יותר מידי משקל בזמן האחרון," אמרתי לו ביובש, "ואתה צריך להסתפר."

מיקי חייך, "גם אני מת עליך מקס," ענה ונשכב על הספה, מניח את ראשו על ברכי.

שיקעתי את ידי בתלתליו הבהירים. זה היה הדבר הראשון שראיתי כששמעתי אותו בוכה חרש ופתחתי את דלת חדרו במרכז הקליטה. ראש מתולתל ובהיר שקוע בכרית וכתפיים רועדות מבכי. "אולי תפגוש את ג'פרי?" אמרתי, מעביר את ידי על גבו. יכולתי למשש את חוליות עמוד השדרה שלו דרך עורו. ג'פרי הצליח לחמוק ממלתעות המוות ברגע האחרון כשגופו החל להגיב לפתע לאיזה שילוב של כדורים שרופא נועז ניסה עליו. הוא עדיין חי בהוספיס ומובן שתמיד יהיה נשא איידס, אבל מצבו התייצב והוא קיווה לעבור לגור לדירה משלו ולהתחיל שוב לעבוד.

"כמובן שעליו לקחת איזה חמישים כדורים כל יום ואסור לו לקיים יחסי מין לא מוגנים," סיפר לי מיקי, "אבל יש לו סיכוי לחיות עוד כמה שנים ואפילו לחיות טוב."

למרבה הצער לאביו של מיקי לא היה מזל כזה. הוא אובחן כחולה אלצהיימר ובחודשים האחרונים מצבו הדרדר מאוד. אימו של מיקי רצתה לטפל בו בבית במשך זמן רב ככל האפשר ומיקי היה חייב לחזור כדי לעזור לה. דברנו על זה לא פעם כעל משהו שיקרה בעתיד הרחוק, ופתאום זה היה קרוב מאוד, כמעט כאן. מיקי אהב לחיות בישראל, אבל הוא גם היה קשור מאוד להוריו ולא היה מסוגל לסרב לשום בקשה של אימו האהובה.

"אתה אחד האנשים היחידים שלא צוחק ממני בגלל שאני שולח מכתבים ארוכים לאימא שלי." אמר לי פעם, כשעוד היינו באולפן. מעניין אם אימא שלי, היפה המבריקה והעסוקה כל כך, הייתה שמחה לקבל ממני מכתבים ארוכים? ממארק היא בטח הייתה מאושרת לקבל מכתבים והייתה שומרת אותם בקופסא, קשורים בסרט, אבל ממני? טוב, כעת היא מתה ואיש לא יכול לענות לי על השאלה הזו, אין טעם לחשוב על זה בכלל.

"אתה עוד חושב על אימא שלך?" שאל מיקי, התיישב וחיבק אותי.

"מה פתאום? אל תדבר שטויות!" עניתי בכעס ודחפתי אותו מעלי, "בוא נלך לישון כבר."

***

התעוררתי למחרת בבוקר בחדר העבודה של בטי כשמיקי ישן בשלווה לצידי. שמעתי רעש של כלי אוכל נחבטים זה בזה, צעקת כעס וקללות, ושוב רעש מתכתי שנשמע כאילו מחבת מתכת כבדה הוטחה על הרצפה. התיישבתי במהירות, ליבי פועם בחזקה, הייתה לי הרגשה לא טובה. משהו רע וכועס התרחש בבית. הנחתי למיקי לישון וחשתי לחדר השינה שלנו. בטי כבר לא הייתה במיטה. לבשתי במהירות את בגדי ושטפתי את פני, לפני שהספקתי לגמור לצחצח שיניים כבר הסתער לירז פנימה ומשך אותי החוצה. הוא היה מבוהל ולחוץ כל כך עד שלא הצליח אפילו לבכות.

"בטי נורא כועסת," פלט במצוקה, "וזו לא אשמתי," הוסיף בחיפזון. עיניו נראו ענקיות בפניו שגונם השחום האפיר מעט. במטבח בטי כרעה על ברכיה, מנסה לאסוף מהרצפה קליפות ביצים ולנגב חלמון שפוך. השיש נראה כאילו נערך בו פוגרום. כפות עץ, קערות וסירים מפוזרים בכל מקום. בכלל לא אופייני לצורת העבודה הנקייה והמסודרת של בטי.

בטי קיללה נמרצות בערבית וביידיש, היא הייתה אדומה מזעם וקולה נשמע צרוד כאילו סבלה מכאב גרון. "אני לא מצליחה להפוך את הפאנקייק המזדיינים האלה." רטנה בזעם, "הכל נשרף לי!" היא הטיחה את המחבת הכבדה לתוך הכיור, שוברת תוך כדי כך כוס שהייתה מונחת שם לתומה.

"ישו המתוק!" שמעתי את מיקי לוחש בתדהמה מאחורי גבי,

"מה כל הבלגן הזה?" שאלה ללי בתמימות, עדיין מנומנמת משנת הלילה. אולג הגיע אחריה ונעצר המום למראה שנגלה לעיניו, "האם הקדושה, רחמי עלינו!" אמר ותפס את עצמו ברגע האחרון לפני שהצטלב. למראה כל האנשים המוכרים לו, שהביעו גם הם תדהמה ממראה עיניהם, הרשה לעצמו לירז לפרוץ בבכי.

אולג דחף אותו בכוח. "תפסיק לילל צועני, בוא נלך לקרוא לאמונה." ושלושתם דהרו בפיג'מות שלהם לבית של ואניה ואמונה, נחפזים לחפש מבוגרים שפויים שיאכילו אותם.

"בטי את נראית חולה." מישש מיקי את מצחה בדאגה.

"אל תדבר שטויות!" אמרה בטי בזעם, "הזמנתי המון אנשים לחג ואני חייבת לבשל והכל נשרף לי ואני לא מצליחה... תראה איזה בלגאן…" הבטנו בה, עוצרים את נשימתנו, מחכים שתפרוץ בבכי, אבל היא רקעה ברגליה בזעם, מסרבת להישבר ולהתמוטט.

הייתי חייב לעשות מעשה, בטי הייתה זקוקה לעזרתי, "תסתכלי על עצמך," אמרתי בקול רך וסבלני, והובלתי אותה למראה בכניסה. כשנגעתי בה חשתי איך היא רועדת ממתח, מחצית פניה השמאלית הייתה חבולה ונפוחה, וגם המחצית הימנית הבריאה הייתה סמוקה בצורה לא טבעית.

"את לא במצב לקבלת אורחים בטי. נדמה לי שאת הולכת לקבל שפעת, הקול שלך נשמע נורא צרוד. בואי תחזרי למיטה." היא ניסתה להתווכח ולהתעקש, אבל אני הייתי עקשן יותר והחזרתי אותה למיטה, מתעקש שתשתה כוס תה עם עוגיות ותנוח. להפתעתי היא נכנעה לי ונשארה במיטה. התקשרתי לכל האנשים שהוזמנו, הסברתי שבטי חולה וביטלתי את ההזמנה.

דוב היה היחיד שלא התבייש להגיד לי שאני מדבר שטויות, "מה הקשקוש הזה? בטי אף פעם לא חולה, מי שנשמע חולה זה אתה. מה קרה?" לפני שהספקתי לעצור את עצמי סיפרתי לו על כל העסק, כולל השיטה של אדם לעצור את אחותו מלהרוג את הגיס שלה לשעבר. הוא הקשיב בשתיקה ואחר כך החליט, "אל תיתן לה להכין כלום. נבוא בערב סתם כדי לבקר, בלי שום לחץ. תתייחס אליה כאילו היא בהלם קרב ואל תעזוב אותה לבד. הכל יהיה בסדר. היא תצא מזה."

כשחזרתי למטבח מצאתי את אמונה, רגועה ומאוששת להפליא, מכינה פאנקייק ומשתלטת על כל הבלגן בקלות מפליאה. אי אפשר היה להאמין שזו אותה בחורה היסטרית שרק אתמול בכתה בזרועותיו של ואניה כמו תינוקת.

אכלנו ארוחת בוקר טובה וכל אחד הלך לעסקיו, חוץ מבטי שנותרה במיטה, בוהה באוויר, מסרבת לאכול את העוגיות שהבאתי. היא לא אכלה גם בצהרים, מסרבת לעבוד, או לראות טלוויזיה, או לקרוא את עיתוני החג, והכי גרוע, מסרבת לדבר איתי. אמונה וואניה הסכימו שזה רעיון מצוין לבטל את ארוחת החג. הם קצת התפלאו שהסכמתי שדוב ויעל יבואו, אבל שתקו.

***

יעל הביאה עוגת גבינה נהדרת, ואמונה מצאה במחברת המתכונים של בטי מתכון לפשטידת גבינה שנאכלה עד תום וקצרה שבחים רבים. גם יורי הסכים, אחרי שלחצתי עליו (האמת שפשוט גררתי אותו בכוח), לבוא לחגוג איתנו. נדמה לי שכולם, חוץ מבטי, נהנו מאוד.

אחרי שהילדים הלכו לישון ישבנו בחוץ על הדשא ושוחחנו. בטי הייתה היחידה ששתקה. היא אכלה מעט מאוד ולמרות שעשתה מאמצים כנים ראיתי שהיא לא הצליחה באמת להיכנס לאווירת החג. "אם לא הייתי עסוקה בשיחה עם להב לא הייתי נותנת לו להיכנס," אמרה פתאום, מתעלמת לגמרי מהעובדה שדברנו בכלל על הסכמי אוסלו, והסיכוי שאפשר יהיה להגשים אותם אי פעם.

כולם השתתקו והביטו בה, נדהמים. "כשאני לבד בבית אני אף פעם לא פותחת סתם את הדלת, אני תמיד מציצה דרך החלון, אבל הפעם הייתי כל כך שקועה בשיחה עם להב, השווצתי לפניו כמה אני מצליחה בעבודות התרגום לאינטרנט, ובהדפסות למשרדי עורכי דין, עד ששכחתי להסתכל. פתחתי את הדלת ונתתי לו להיכנס כמו איזה דבילית."

דוב רכן ונגע בעדינות בידה הקטנה שנחה חסרת אונים על השמיכה שפרשנו על הדשא, "אם לסבתא היו גלגלים היא הייתה אוטובוס." אמר ברכות, "אין טעם לחשוב ככה, אפשר להשתגע מזה. את לא אשמה, כמו שאמונה לא אשמה. אף אחד לא אשם, תראי בזה תאונה."

"לא נכון," אמרה אמונה והניחה את הכוס על הצלוחית שלפניה. ידה רעדה קצת והכוס השמיעה קול צלצול עדין על צלוחית החרסינה. "לא הייתי צריכה להתחתן איתו, הרגשתי עוד לפני החתונה שמשהו לא טוב קורה. היו כל מיני דברים שהוא אמר… הגיסות שלי ניסו לרמוז לי, הייתי צריכה לדעת שאימא שלו מקבלת מכות, לאף בן אדם נורמאלי אין כל כך הרבה תאונות עם דלתות וקירות. למה לא הסתלקתי משם עוד קודם? הייתי צריכה ללכת אחרי הסטירה הראשונה."

בטי נאנחה. "נהניתי לשבור לו את העצמות." הודתה, "מכה אחת הספיקה לעצור אותו, אבל אני…" היא עצמה את עיניה בכוח וידה התהדקה על ידי, "כל כך כעסתי, הוצאתי עליו כעסים שאספתי כל החיים. אני כל הזמן רואה את הפנים שלו, הוא התחנן שאני לא אכה אותו שוב ואני…" היא קמה ממקומה, "אני חייבת לנשום אויר צח." אמרה ולקחה את הרצועה של מנגו.

הוא קפץ בשמחה ממקומו ורץ אחריה, קמתי והלכתי אחריהם. לא התכוונתי לתת לה להסתובב לבד, כבר היה חשוך ובטי אהבה לטייל במעלה הכביש שהוביל לשמורת הכרמל, מקום יפה אך פראי, בלי בתים מסביב. מנגו היה כלב נהדר, אבל בתור שומר היה חסר כל תועלת. אדם אמר שאם יבואו גנבים הוא יעזור להם להעמיס את החפצים שלנו על האוטו ועוד יאחל להם דרך צלחה. 

אחרי שעברנו את גן השעשועים והתקדמנו במעלה הכביש היא סטתה מהדרך ונכנסה לשביל קטן שהוביל אל מחצבת נשר, הולכת בראש זקוף בלי להראות שום סימן שהיא מבחינה בנוכחותי. היא התיישבה על סלע ושחררה את הכלב שרץ קדימה בשמחה. נעמדתי לצידה והיססתי אם להמשיך לשתוק או להתחיל לדבר, לא יכול להיות שהיא לא שמה לב שהלכתי בעקבותיה. אחרי כמה שניות נשברתי, אין לי הרבה סבלנות לשתיקות רבות משמעות.

"אפשר לשבת לידך?" שאלתי.

בטי חייכה, "אל תהיה טמבל כזה מקס." אמרה משועשעת, ולרגע נשמעה בדיוק כמו תמיד.

התיישבתי וחיבקתי אותה, "התגעגעתי אליך." אמרתי, טומן את אפי בשערה.

"סליחה שנעלתי אותך מחוץ לחדר השינה." אמרה, "ישנת עם מיקי או שישבת להשתכר עם יורי?"

"לא השתכרתי." עניתי בהדרת כבוד, "ישנתי עם מיקי והייתי מאוד עצוב בגלל שזרקת אותי מהמיטה שלי." היא נישקה את פני ושבה לבקש ממני סליחה.

סיפרתי לה על הצעת העבודה של יורי ולרווחתי היא שמחה. "איזה מזל שהוא עוזב, היה לי נורא לא נעים ממנו. אני לא יודעת איך לדחות גבר בצורה יפה." אמרה, "או שאני אומרת לא חלש מידי והוא לא קולט, או שאני נעשית נורא תוקפנית וזה נגמר בחדר מיון עם תפרים וזעזוע מוח. גברים זה עסק נורא מסובך. אף פעם אי אפשר לדעת על מה הם חושבים."

מוזר, ואני לתומי חשבתי שכל הנשים נולדות עם הידע איך לתמרן גברים. איך לעשות מהם צחוק ואיך לענות אותם בעדינות, פעם מפלרטטות, ופעם מסרבות.

בטי צחקה למראה פני הנדהמות, "גדלתי אצל דוסים, ממי יכולתי ללמוד על גברים?" הניחה את ראשה על כתפי, "אפילו ללי יודעת להתעסק עם גברים יותר טוב ממני והיא רק בת ארבע."

"ללי נולדה עם הידע הזה, זה אצלה בגנים." אמרתי, "חשבתי שככה זה אצל כל הנשים. כמו שנשים יודעות איך לטפל בתינוקות, ככה הן יודעות איך להתעסק עם גברים."

בטי צחקה, הטיול הקטן הזה באמת שיפר את מצב רוחה, "יש כאלו שטוענות שגבר ותינוק זה כמעט אותו דבר," אמרה, "אבל תתפלא כמה נשים לא יודעות מה לעשות עם גבר, או עם תינוק. יש אפילו קורסים מיוחדים להנקה. אני כל כך פוחדת שאני לא אצליח לטפל בתינוקות כמו שצריך, אני פוחדת שאני אפסיק לתפקד ורק אשכב במיטה כמו שאימא עשתה, או שאני אתעצבן עליהם ואזרוק אותם מהחלון, או אטביע אותם באמבטיה, או משהו כזה."

"בטי!" נדהמתי, "מה פתאום? אל תדברי ככה, את תהיי אימא נהדרת."

היא שוב נראתה מיואשת, "אני לא בטוחה," אמרה בקול קטן. "תראה מה עשיתי ליורי, וגם לך נתתי בעיטה בביצים. אני פוחדת כל כך."

היא חיבקה את עצמה, קפלה את רגליה והניחה את ראשה על ברכיה. ליטפתי את עורפה הרך, ממשש בהנאה את עורה החלק. "כל בן אדם, אפילו אישה, צריך להיות קצת אגרסיבי כדי להגן על עצמו. אם כבר אז את ותרנית מידי. למה לא דרשת ממני חיזורים עם מסעדות ופרחים, ומסיבות ריקודים. אפילו גלידה לא קניתי לך. את כל הזמן שותקת ומוותרת לי על הכל. אני מתייחס אליך נורא ואיום, למה את לא כועסת שלא התחתנת כמו כולן, עם שמלה לבנה ומסיבה גדולה וירח דבש כמו שצריך?"

היא התבוננה בי, נדהמת מדברי, "באמת מקס," העירה בקול הזה, של בת הרב ממאה שערים, "איזה צורה תהיה לי עם בטן של שישה חודשים בשמלת כלה לבנה?"

"אבל כשהתחתנו לא הייתה לך בטן," התעקשתי, "למה לא רצית חתונה יפה?"

"מפני ש… מפני ש…" היא היססה קצת ואז המשיכה. "חתונה יהודית זה לא בשביל אנשים כמונו." פסקה, וכשראתה שאני לא מבין ניסתה להסביר שוב. "איך אני יכולה לעמוד בשמלה לבנה מתחת לחופה כשאני לא בתולה, ואתה… אתה…"

"מה רע בי?" התפרצתי בזעם. "אני לא מספיק כשר בשביל הרבנים שלך?"

"הם לא הרבנים שלי," אמרה בטי בקרירות. "זה בגלל שלא עשית ברית מילה," הוסיפה בעדינות, יודעת שהיא הולכת על קרח דק. "לי לא אכפת אבל…" היא השתתקה, מניחה לי להבין את השאר.

כמו תמיד כשהציקו לי בגלל הברית מילה הארורה הזו הרגשתי שכעס אדום ורותח מציף אותי, משתק את מעט השכל הישר שיש לי, "בגלל זה התחתנת איתי? לבחורה שאיבדה את הבתולים לפני החתונה מגיע חתן פגום?" שאלתי באכזריות. "או שפשוט רצית אבא לתינוקות שלך?"

בטי האדימה והידקה את שיניה זו לזו, כשענתה היה קולה חנוק וצרוד, כמו תמיד כשהייתה במצוקה, "זה לא היה ככה," מחתה, "לא ידעתי שאני בהריון אז. הרי התחתנו כדי שלא ייקחו לנו את לירז," הוסיפה חרש והביטה בי במבט אומלל.

כל הכעס שחשתי נעלם בבת אחת, משאיר אחריו הרגשת בושה צורבת שחרכה אותי מבפנים. איזה בהמה אני, למה אני מתנהג ככה לאשתי? איך בכלל הסתבכתי עם הויכוח הטיפשי הזה על חתונה.

"הלוואי ויכולתי לבכות," אמרה בטי בקול שביר. "מאז שזה קרה אני פוחדת ללכת לישון, אני חולמת חלומות איומים... בבקשה מקס, תשמור עלי מהחלומות האלו." הביטה בי בתחינה.

פתאום קלטתי שאני אחראי לאישה הרועדת בזרועותיי, ועוד מעט אהיה אבא של שני הילדים שהיא תלד. למה הכנסתי את עצמי? מה מונע ממני לקחת את הלינקולן האהובה שלי, להשאיר פס ולהסתלק?

בטי כבר תדאג לעצמה, יש לה משפחה שתעזור לה, והיא בחיים לא תשפיל את עצמה לחפש אותי. יש לה יותר מידי כבוד עצמי. כן, כבוד עצמי - היכולת להסתכל בראי כל בוקר בלי להתבייש. אם אני אברח אני בחיים לא אוכל להסתכל לעצמי בעיניים. אני לא אוכל להתגלח, אגדל זקן, אהפוך לשתיין ובטי תמצא גבר אחר שיהיה אבא לילדים שלי. אולי להב הזה, או אולי יורי. הוא לא יפחד לקחת אחריות, זה בטוח. מיהרתי לחבק אותה והבטחתי לה שאני אוהב אותה בלי שום קשר להריון. נישקתי את פניה, מתאפק לא להחליק את ידי מתחת לחולצה שלה ולמשש את שדיה. הרגשתי שעכשיו לא הזמן לדברים כאלה אלא לרומנטיקה עדינה. החושים שלי לא הטעו אותי. בטי נצמדה אלי מיוזמתה, נמסה לתוך החיבוק שלי ושוב הייתי מאושר, היא לא דחתה אותי והחמימות הטובה והמוכרת הזו מילאה לי את הגוף, מרגיעה את פחדי.

"בואי למיטה, אני אשמור עליך מהחלומות הרעים." הבטחתי.

"קודם תן נשיקה ותפסיק להתנהג כאילו שאני איזה דודה בתולה." הגישה לי בטי את שפתיה.

כל הרהורי הבריחה פרחו ממוחי כשנישקתי את בטי. למעשה הפסקתי בכלל לחשוב, קשה לחשוב כשאין די אספקת דם למוח. רק כשחזרנו הביתה, מנגו דוהר לפנינו ומפנה מידי פעם את ראשו לאחור כדי לזרז אותנו, נזכרתי לשאול אותה על להב.

"אה..." בטי הנידה את ידה בביטול, "הוא ראה את השם שלי על איזה תרגום שעשיתי בשביל אתר האינטרנט ביידיש והתקשר אלי. לפני חמש שנים הוא פחד לגעת במחשב ועכשיו הוא משוטט לו באינטרנט, מי היה מאמין? הוא גם התגרש סוף סוף מאשתו. היא הייתה הבחורה הראשונה שנתנה לו ובגלל זה הוא הרגיש חייב להתחתן איתה." חייכה בטי בחיבה.

דקירת קנאה התעוררה בי בגלל הגבר הזה שגרם לה לחייך ככה. "הוא יודע שאת נשואה ובהריון?" שאלתי, מנסה בלי הצלחה להישמע רגוע.

בטי הנהנה, "בטח," אמרה וצבטה אותי, "אל תהיה טמבל." הקנאה שלי תמיד הצחיקה אותה. היא ספרה לי שלהב נדהם לשמוע שהיא נשואה, כי היא תמיד טענה שהיא לא מוכנה להתחתן ובטח לא להביא ילדים.

הוא היה גרוש כבר שנה שלמה ונהנה מכל רגע, מנסה להשלים כל מה שהחמיץ במשך שנות נעוריו. עזב את הצבא ופתח משרד ליבוא חלקי חילוף למטוסים קלים. "יש שוק די גדול של מטוסים קלים בארץ," ספרה לי בטי, "ולהב מבין בזה יותר מכל אחד בארץ. יש לו קשרים עם חברות מטוסים בכל העולם, אבל הוא מתעקש לעבוד רק על מטוסים קלים שמשמשים לריסוס ולטיסות אזרחיות, הוא סולד מסוחרי נשק."

"אז מה הוא רוצה ממך?" ניסיתי להישמע מנומס, אבל האמת היא שעצבן אותי לשמוע אותה מתלהבת ממר להב המושלם. דמיינתי אותו כגבר שמן ומקריח עם חליפה יקרה, עניבה מקושקשת וסיגר עבה בפה.

"הוא רוצה לפתוח משרד כאן בחיפה, ליד הנמל," הסבירה בטי, "והוא רצה שאני אעזור לו לארגן את המשרד לפחות בחודשים הראשונים. הוא אמר שהוא זוכר אותי לטובה מהצבא והוא צריך אדם אמין ויעיל. אמרתי לו שלא יבנה עלי כי אני בהריון מתקדם והזכרתי לו שהוא לא המליץ עלי לקבע. בגלל השיחה אתו לא שמתי לב שעופר…" היא השתתקה ואחזה את ידי, משלבת את אצבעותיה בשלי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה