3. משחק הקריאה

עמית

"אתה יכול להסביר לי מה אנחנו עושים?" שאלתי את דימה אחרי שהפסקנו לבכות.

"זו ברירת מחדל." הוא אמר, מחייך חיוך רוסי עצוב, העביר בעדינות כפות ידיים גדולות ועבות על גופי, ונישק ברוך את כתפי וחזי.

הייתי צריך להרגיש נבוך או לפחות קצת להתבייש, אבל משום מה הרגשתי לגמרי נוח לשכב לצד גופו הגדול, השעיר והחם. "אתה נראה כמו דוב רוסי." הערתי.

"לא רוסי, אסטוני." תיקן דימה, "ואני רק נראה ככה. בעצם אני בן אדם עדין מאוד, תשאל את תמר."

שמה של תמר נפל כמו פצצה בין שנינו ודימה גנח וטמן את פניו בכרית. "אל תיעלב עמית, אתה בחור יפה, אבל אני נורא מתגעגע אליה."

"אני ברירת המחדל שלך לתמר, ואתה ברירת המחדל שלי לאדי." סיכמתי.

"כן," אמר דימה "בדיוק ככה. אני רק לא מבין למה… טוב, נעזוב את זה." הוא הלך להביא עוד בירה ומזג לבירה שלו וודקה, אני הסתפקתי בבירה רגילה.

הבירה נסכה בי אומץ. "איך זה שאתה סטרייט ובכל זאת אתה איתי?" שאלתי בזהירות - בכל זאת הוא שקל איזה עשרים ק"ג יותר ממני.

דימה משך בכתפיו, ויתר על הבירה ולגם ישר מהבקבוק שהיה מכוסה אגלי כפור. העברתי את אצבעי על הזכוכית הקרה, והחלטתי להמשיך לדבר. מה כבר יכול להיות? מקסימום הוא יכה אותי. אחרי שאדי נעלם לא היה אכפת לי מה יקרה לי.

"אולי זה בגלל משחק הקריאה ששחקת עם אדי?" הישרתי אליו מבט.

העיניים של דימה, כחולות ירקרקות, מלוכסנות כמו של חתול, נעצמו לרגע ואחר כך נפקחו והביטו בי בלי כעס, רק עצב נראה בהן. "אדי סיפר לך על משחק הקריאה?" שאל בלחש.

"לא בדיוק, רק הזכיר אותו ברבע מילה. אני לא ממש יודע על מה מדובר."

רבע חיוך הופיע בזוית פיו ונעלם. "זו הייתה השיטה של אדי לגרום לי לקרוא." לחש, הניח את הבקבוק ונשכב לצידי, המיטה שקעה מכובד גופו ואני התגלגלתי לעברו. הוא הניח את ידו על אברי ואז התכופף והכניס אותו לפיו, "הייתי עושה לו ככה עד שהוא היה גומר." אמר, נשימתו החמה מדגדגת את בטני ושוב עמד לי.

"הייתי רק בן שתים עשרה כשזה התחיל," המשיך דימה ללטף אותי. "אדי היה החבר הכי טוב שלי. הוא אמר שאנחנו חברים ושאף פעם לא נכאיב אחד לשני. שאני לא חייב, הוא יישאר חבר שלי בכל מקרה, אבל זה היה נעים ורציתי… חשבתי שאף אחד בעולם לא עושה דברים כאלה. זה היה הסוד שלנו ואדי לא הכאיב לי אף פעם. אחרי שהוא היה גומר לי בפה הוא היה מנשק אותי, ככה." הוא רכן מעלי ונישק אותי על הפה, היה לו נוח יותר להדגים מאשר להסביר. "אהבתי את זה. לא חשבתי שזה לא בסדר עד שתמר… היא חזרה מהפנימייה והייתה נורא יפה. פתאום היו לה שדיים ויותר לא רציתי לשחק במשחק הקריאה עם אדי, אדי כעס ואחרי שבוע הם הסתלקו. אבא שלו מצא עבודה בבאר שבע ויום אחד הם לא היו יותר."

הוא הפסיק לדבר והתרכז בי, ידיו נוגעות בי בכל מקום, מחליקות בין ירכי ועל העור העדין מתחת לאשכים, לשונו חוקרת את גופי, מעבירה בי זרמים של תענוג כשהוא העביר אותה סביב פי הטבעת שלי.

לא יכולתי יותר להתאפק, נשכבתי על בטני והתחננתי לפניו שיזיין אותי. למרות שגם לדימה היה זין יפה וגדול לא הצלחתי להרגיש איתו כמו שהרגשתי עם אדי. באותו לילה הבנתי שאף אחד בעולם, לא חשוב כמה הוא יפה ועדין ומתחשב, לא יהיה כמו אדי.

אחרי שגמרנו, הפעם הצלחתי לגמור בשתיקה ורק בתוכי צעקתי - אדי! - דימה אמר שאני נהדר, אבל עדיין הוא מעדיף להכניס את הזין שלו לכוס של בחורה, ושנינו צחקנו והתחבקנו, מרגישים נוח זה עם זה.

הודיתי ששכבתי עם כמה בחורות וזה לא היה משהו. "מהרגע שפגשתי את אדי הן כבר לא מעניינות אותי יותר. אני הומו דימה, ואני מאוהב באדי."

דימה פיתח באזני תיאוריה שלהומואים אין אומץ להתמודד עם נשים, לכן הם מעדיפים גברים. זה נשמע הגיוני, אבל ידעתי שזה פשוט לא נכון. אם לא הייתי עייף ושתוי מידי הייתי מתווכח איתו. רגע לפני שנרדמנו דימה אמר שאם תמר לא תתקשר אליו עד סוף השבוע הוא יעשה נפקדות ויתחיל להסתובב בכל הארץ ולחפש אותה.

בבוקר חששתי שתורגש בינינו אי נעימות אחרי הלילה המוטרף שעברנו, אבל דימה היה כל כך רגוע ולא מודע לעצמו עד שאי אפשר היה להרגיש נבוך לידו.

לא היה לו מושג עד כמה הוא יפה עם פניו הרחבים והבהירים, עיני החתול שלו, עורו הוורדרד, כתפיו המנומשות וחזהו הרחב המכוסה תלתלים בלונדיים.

התקלחתי, מביט בפס השיער היורד מבטנו אל מתחת למגבת הכרוכה סביב מותניו, נזכרתי בזין הישר, העבה והורוד שלו ובשפע השיער הבהיר והמתולתל, הצומח סביבו והסמקתי. עינינו נפגשו במראה וגם דימה הסמיק. שני כתמים אדומים פרחו על עצמות לחייו הסלאביות הגבוהות, מבליטים את צבע הים של עיניו.

"יש לך עיניים בצבע אקווה מרין." החמאתי לו וסובבתי אליו את גבי כדי להסתיר את האוהל שנוצר במגבת שעל מותני. החלטתי שאלבש את הג'ינס העבה שימעך את הזקפה המחורבנת הזו, אחרת לא אצליח לעבור את היום הזה בלי לעשות לעצמי בושות.

דימה הוציא מכנסים קצרות וטריקו מהארון והתלבש במהירות. "אנחנו צריכים לדבר," אמר בלי להביט בפני, "אבל לא עכשיו. דייב יכנס עוד רגע, אל תדאג, הכול יסתדר."

הנהנתי בהסכמה, תוהה איך הוא מצליח להישאר אופטימי, ולמה אני לא מצליח להתנער מהדיכאון שלי? ראשי כאב והצטערתי ששתיתי שתי פחיות בירה בלילה.

דייב התפרץ פנימה ואחריו אחיו ואחותו. הם זינקו על דימה בצרחות, משתוללים איתו על המיטה שרק לפני כמה שעות…

אחרי שאכלנו ארוחת בוקר אמריקאית נדיבה כולם הסתלקו לעיסוקיהם ואני נשארתי לבד בבית עם ג'ק, בעל הבית החביב ויפה הנימוסים שאירח אותנו. "יפה מאוד מצדך לדאוג לדימה," אמר לי ג’ק כשישבנו לבד בגינה המטופחת, מעכלים בנחת את ארוחת הבוקר.

רצון עז לדבר עם מישהו בלי לשקר כל הזמן תקף אותי, שמתי לב שזה קרה לי הרבה מאז שאדי נעלם וג’ק שחי עם רגל אחת בישראל ורגל אחת באמריקה, מרחף מעל הבעיות המאובקות והרעשניות של הלבנט המזיע, נראה לי כאיש המתאים ביותר להתוודות בפניו. נשמתי עמוק ולראשונה בחיי יצאתי מהארון, "הכול קרה באשמתי, אדי נעלם בגללי." אמרתי מהר ומיד הסמקתי.

מה יהיה איתי? עד מתי אני אסמיק כמו ילדונת?

ג'ק הרים מבט מהעיתון ונעץ בי עיניים פקחיות. מבטו מלא הסקרנות הרתיע אותי קצת ופתאום נזכרתי בדבריו של שי, "אני יודע שאתה ואדי… שאתם יחד." לחש לי לפני שנסענו ללוויה, מקפיד לא להביט בעיני. "אל תדאג, אני לא אספר לאף אחד, לא כאן ולא בבית."

מבחינה טכנית אפשר לטעון שיצאתי אז לראשונה מהארון, אבל הרי לא עשיתי כלום, רק הנהנתי ואמרתי, "בסדר, תודה שי." ומיד נסעתי משם.

ג’ק המשיך להביט בי בסבלנות, מחייך חיוך חביב ומרוחק, ממתין שאמשיך לדבר. בלעתי את הפקעת שעמדה בגרוני והתחלתי מחדש, "אני הומו. עד עכשיו אני ואדי היינו זוג ו…" השמים לא נופלו עלי וג’ק לא נראה נגעל, אפילו לא מופתע. המשכתי לגולל את הסיפור שלי, משמיט את משחק הקריאה ואת מה שקרה אתמול בלילה. זכותי להיחשף כאוות נפשי, אבל הסודות של דימה יישארו חבויים בליבי עד שהוא יחליט מה לעשות בהם.

ג’ק הקשיב לי בשתיקה וחשב קצת לפני שענה לי, "אתה צריך לשכוח ממנו ילד, להתחיל לחיות את חייך בלעדיו. אדי צריך להלחם בשדים שלו בעצמו." ענה לי, מדבר לאט ובכובד ראש. "וכל זמן שאתה בצבא תשתדל לשמור על הנטייה המינית שלך בסוד. החיים קשים מספיק גם ככה. אל תוסיף לך קשיים." ייעץ לי בתבונה.

סחוט לגמרי הנהנתי, אמרתי תודה ושקעתי בעיתון.

אחרי שכול בני הבית חזרו הביתה רעבים ועייפים ישבנו לאכול צהרים. דקה אחרי שמרשה הביאה את הקינוח הטלפון צלצל, דימה ענה וזו הייתה תמר. הקו היה מצוין, ובדממה שהשתררה במטבח אפשר היה לשמוע כל מילה. "גם אם אתה נורא כועס עלי יכולת להתקשר." נזפה בדימה החיוור.

הוא נשען בגבו על הקיר והחליק למטה כאילו רגליו אינן נושאות אותו. "איך יכולתי להתקשר אם לא היה לי מושג לאן הלכת? איפה את בכלל?" שאל, משעין את ראשו על הקיר, גבותיו הבהירות מכווצות מעל עיניו העצומות.

"לא קראת את המכתב שלי? אני באילת."

"איזה מכתב? לא מצאתי שום מכתב."

"השארתי לך מכתב על דלת הכניסה. לעזאזל. אחרי שיצאנו אדי חזר כדי לבדוק את הגז. הייתי צריכה לנחש שהוא סילק את המכתב שלי." היא הוסיפה עוד כמה קללות באמהרית, ודימה האדים.

"תמר מספיק." נזף בה, והיא צחקה. רק אז הוא שם לב שכולנו מקשיבים, לקח את הטלפון והסתלק למרפסת. המשכנו לאכול בנימוס עד שדימה חזר, עליז ומחייך. "הם אצל הדודים שלהם באילת." הודיע לנו, "הם יישארו שם עד סוף החופש הגדול ואחר כך אדי מתכנן ללמוד בסמינר למורים, הוא החליט להיות מורה לפיזיקה ומתמטיקה. עד שהם יחזרו נשמור על קשר במכתבים ובטלפון."

הוא חיסל בכמה ביסים את הגלידה הנמסה שלו ופנה אל ג’ק, "החלטתי לקבל את ההצעה של הסמח"ט. אני אלך להיות מדריך של חיילים עולים." הודיע לנו.

דימה קיבל את ההצעה הזו בגלל השליטה שלו באמהרית וברוסית, וגם בגלל מזגו הנוח והסבלני. בחטיבה שמו לב שהוא יודע להסתדר עם כולם, ומסוגל להשליט משמעת בדרכי נועם והיו מוכנים לוותר עליו לטובת חיל החינוך אבל עד שאדי נעלם הוא התקשה לוותר על תפקידו כלוחם.

"ומה תעשה אחר כך?" שאלה בבושקה שלא הסתירה את דעתה שהצבא הוא רע הכרחי שיש לעבור אותו בשלום כדי להמשיך בחיים האמיתיים. בזמנו חשבתי שהיא סתם זקנה שלא מבינה מהחיים, היום אני מוצא את עצמי חושב כמוה.

"אני אלך ללמוד." אמר דימה בביטחון. "אולי עבודה סוציאלית," הוסיף, "נראה איך ילך לי עם ההדרכה."

"מה עם טיול לחו"ל?" התאכזב דייב.

"אין לי זמן לבזבז על טיולים." אמר דימה ברוך וליטף את ראשו, "אני צריך להתחיל לדאוג לעתיד שלי ושל תמר." הסביר לילד שהביט בו כאילו היה אחיו הגדול והנערץ.

"טוב מאוד." אמרה מרשה. "תמיד היית ילד אחראי דימה." ליטפה את זרועו בחיבה. הם מתייחסים לדימה ולסבתו כמו אל משפחה הבנתי בעגמומיות, הורי לא היו בארץ כבר שנתיים, ולפתע הבנתי כמה אני בודד.

"ומה אתה תעשה אחרי השחרור עמית?" שאל ג'ק.

כפיתי חיוך על פרצופי החמוץ. "אסע לבקר את הורי בניו יורק. אטייל קצת באמריקה, ואז לימודים. אולי בטכניון."

אחרי האוכל דימה טען שהוא מת מעייפות והוא מוכרח ללכת לנוח קצת, וסחב אותי איתו לחדרו. הוא העיף אותי על המיטה ונשכב מעלי, מועך אותי תחת גופו הגדול. העברתי את ידי על פדחתו הגזוזה. שערו הקצוץ הזדקר מראשו כמו מברשת, "הראש שלך מרגיש כמו קיפוד רך." התבדחתי.

הוא צחק וניסה לפשוט את מכנסי. "זה שריון, לא ג'ינס." התלונן וחייך כשהסברתי לו למה לבשתי מכנס כל כך עבה.

"ספרתי לג’ק שאני הומו." ניסתי להפתיע אותו, "אבל לא אמרתי כלום עליך." נחפזתי להוסיף.

דימה נאנח ומעך אותי תחתיו. "חבל, אולי הוא היה מבין למה אני מתנהג ככה כי אני לא מבין."

"דימה," שאבתי אומץ מהעובדה שהוא שכב בשקט. "מה אם ייוודע לך שגם תמר, עשתה מה שאנחנו עושים? זאת אומרת, פגשה איזה חבר או חברה שהיא נורא מחבבת ו…" 

דימה השליך אותי מהמיטה על השטיח ורתח מזעם. פעם ראשונה שראיתי אותו באמת כועס. "אני ארצח אותו, וגם אותה." פסק.

"ואם אני אהיה עם גבר אחר? גם אותי תרצח?"

"בטח שלא. תעשה מה שאתה רוצה, אתה לא שייך לי, אבל תמר היא שלי. אני לא רוצה שאף גבר אחר יגע בה." אמר בזעף, פרצתי בצחוק ואחרי היסוס קל הוא צחק גם כן, "אני מודה, אני אידיוט פרימיטיבי." פרש את ידיו במחוות אין אונים, "אני סתם אפס עלוב ואתה ילד כל כך יפה." הוא נשכב לידי ונישק אותי שוב ושוב, "אני לא יכול להתאפק," הודה.

"גם אתה יפה מאוד דימה." ניסתי לשפר את הערכתו העצמית, "יש לך אפס בפוליטקלי קורקט, אבל אני אוהב את הפנים שלך."

דימה עצם את עיניו, "לא." אמר בהבעת מיאוס מפתיעה, "כל פעם שאני מסתכל בראי אני רואה את הפנים המכוערים שלו, של אבא." הוא סיפר לי קצת על הוריו האיומים - אימא שברחה ועזבה אותו לבד בגיל שש עם אבא שיכור ואלים - אפילו ההורים הדפוקים שלי היו מוצלחים לעומתם.

"הורי נתנו לקיבוץ לגדל אותי." הסברתי, "הם היו עסוקים בשליחויות בגולה הדוויה ואני גדלתי קצת אצל דודה רוח'קה, קצת בבית ילדים, תמיד לבד. מי שבאמת דאג לי היה יובל, הבן דוד שלי, ושי, החבר שלי. הלוואי והיה לי אבא כמו לשי." שקעתי ברחמים עצמיים למרות שנשבעתי מאה פעמים לא לרחם על עצמי.

"אם היו לי הורים נורמאליים  אולי לא הייתי הומו." התלוננתי, ודימה חיבק אותי ואמר לי שאני חמוד.

"בוא, אני אפנק אותך." התחיל ללקק אותי, מתחיל בבתי השחי, יורד לעבר הפטמות, ואחר כך עוד ועוד עד למטה. אחרי כמה דקות של פינוק כזה כרעתי על ארבע, והתחננתי שיזין אותי. דימה לא מיהר, החליק באיטיות את לשונו על קו התפר העדין בין פי הטבעת ואשכי, ורק כשרעדתי וכמעט בכיתי מרוב תסכול הוא חדר לתוכי. זה היה נהדר, היה לי ממש טוב איתו. רק כשהתחלתי לגמור, שנייה לפני שהזרע נפלט איבדתי שליטה ושמעתי את עצמי אומר שוב את שמו של אדי.

דימה גמר מיד אחרי, לחץ אותי בכובדו אל המזרן, וצחק חרש כשהתנצלתי. "עזוב שטויות," חיבק אותי, "אני יודע שאני רק ברירת מחדל."

עמית

סוף השבוע המופלא עם דימה היה חד פעמי. מיד אחרי שחזרנו לבסיס הוא עזב להדריך עולים חדשים, וכמה שבועות אחר כך, כששי, עזב מוניתי לרס"פ של הרובאית ולא היה לי יותר זמן לעצמי.

במסיבת הפרידה של שי בקיבוץ השתכרתי כהוגן ולמחרת התעוררתי במיטה עם סיוון לצידי. הכרתי אותה מאז ילדותי ולא היה לי נעים לפגוע בה, אבל כשהיא התחילה להתנהג כאילו שמעכשיו אנחנו יחד נאלצתי לספר לה את האמת.

סיוון נעלבה וכעסה, בניסיון לפייס אותה התנצלתי שלא סיפרתי לה עלי לפני הסקס, וזה הרגיז אותה עוד יותר. התפתחה מריבה לא נעימה וסיוון איימה שהיא תספר לכולם מי אני, מדברת כאילו זה פשע להיות הומו.

אחרי שהיא הסתלקה שי נכנס לחדרי, החדר שלו צמוד לשלי והיה ברור שהוא שמע הכול. "עד ארוחת הצהרים כולם ידעו." הזהיר אותי בעצב. "היא קשקשנית איומה. איך נתקעת איתה?"

"הייתי שיכור," הסברתי והתחלתי לארוז את חפצי המעטים עד להפתיע.

"אתה מסתלק?" שאל שי בדאגה, "תגור ברובאית כמו חייל בודד?"

"למה כמו?" סיננתי במרירות, "אני באמת בודד. הומו בודד ופחדן."

שי חיבק אותי. "לא נכון." מחה, "אתה לא פחדן. אל תשים לב למה שכולם אומרים. אל תעזוב."

"אני לא יכול להישאר כאן יותר," הסברתי, "אתה יודע איך הם."

שי לא התווכח, הוא ידע איך הם. הומו בקיבוץ זו קללה. השאיפה העיקרית של כל ילד בקיבוץ היא להיות גבר מהר ככל האפשר, להוציא רישיון לטרקטור עוד לפני גיל שש עשרה, להיות ספורטאי, ללכת לשרת ביחידה הכי קרבית שיש ולזיין כמה שיותר בנות, עדיף מתנדבות.

בקיבוץ גברים לא מדברים על רגשות, הם משאירים את זה לנקבות, וגם בצבא זה ככה. אולי בתל אביב מתנהגים אחרת?

שי נתן לי כמה מאות שקלים שחסך, והסיע אותי לכביש הראשי. נפרדנו בחיבוק, ומאז לא חזרתי יותר לקיבוץ.

קצת אחרי החגים מזג האוויר נעשה סתווי ואחרי חודש בלי יציאות נמאס לי מהבסיס. הרגשתי שאני חייב לצאת ולנשום קצת אויר לא צבאי. נסעתי לתל אביב והחלטתי לקחת צ'אנס ולבקר את מיקי, הגעתי לדירתו ביום שישי בערב ונחתי לתוך מסיבה - רעש, מוזיקה, גברים רוקדים עם גברים, ונשים עם נשים. המון אלכוהול, בגדים צבעונים, צחוקים ובדיחות בכל מיני שפות – ממש חוץ לארץ בתל אביב. הרגשתי אפרורי ולא שייך במדים המשעממים שלי ומזל שמיקי קלט אותי שנייה לפני שניסיתי להתחמק משם, משך אותי פנימה והדביק לי נשיקה ענקית על הפה, ומאז לא הייתי יותר חייל בודד, מיקי והחברים שלו היו המשפחה שלי.

למחרת הלילה הראשון שלי אצל מיקי ישבתי ליד החלון, שותה תה צמחים שמיקי הכין לי, נהנה מהנוף החורפי הנשקף אלי - כביש אספלט שחור נוצץ וגשם דקיק ורך ששטף את תל אביב, מעניק לה מראה אירופי אפור ומלנכולי – ורק אז מיקי נתן לי את המכתב שאדי השאיר למעני לפני שנעלם.

המכתב נמצא בתוך מעטפה צבאית חומה ושמי רשום היה עליה בכתב ידו החזק והתקיף של אדי. הבטתי באותיות שהוא שרבט למעני וחשתי געגועים חזקים כל כך עד שליבי כאב.

"מה קרה לך?" שאל מיקי בדאגה

"כואב לי כאן." הנחתי יד על חזי. "איך הוא נראה כשהוא נתן לך את המכתב?"

מיקי חייך, "קצת עצוב, אולי קצת המום, אתה עדיין אוהב אותו?"

איזה שאלה טיפשית, איך אני יכול לא לאהוב את אדי? חשבתי והנהנתי.

מיקי קרא את מחשבותיי וחיבק אותי בעדינות. "כל אחד סובל לפחות פעם בחייו מלב שבור," גילה לי. "הכאב לא נעלם אף פעם, אבל הוא נעשה קל יותר עם הזמן, זה בדיוק כמו בשיר, פחות אבל כואב."

נצמדתי אליו, שואף את ריחו הנקי, ריח של סבון ואפטר שייב עדין. גם אחרי כמה שנים בארץ מיקי דיבר עדיין במבטא אמריקאי נחמד, היו לו תלתלים בלונדינים של מלאך, עיני תכלת, וגזרה דקה ועדינה וכשחייך התגלו בלחייו הורודות גומות חן מקסימות. בלילה ישנתי איתו במיטתו, אבל הוא לא ניסה לעשות כלום, רק ליטף אותי כאילו הייתי ילד קטן.

מאז שאדי עזב אותי מצאתי את עצמי נמשך פיזית רק לגברים שנראו בדיוק ההפך ממנו – בהירים, טובי מזג וחייכנים, אבל זה לא עזר, הלב עדיין כאב לי.

"למה לא זיינת אותי הלילה?" שאלתי בתוקפנות ושוב הסמקתי כמו תינוק ומיד התעצבנתי על עצמי, וקיללתי בשקט.

מיקי צחק וליטף אותי. "יש זמן, קודם תקרא ואחר כך ננקה את הבלגן." הסלון היה נורא מבולגן ומטונף והיה די ברור שמיקי די שלומפר כשזה נוגע לתחזוקת הדירה שלו.

"קודם ננקה." החלטתי ותפסתי פיקוד על משימת הניקוי. מיקי ניסה לעזור ורק הפריע, שלחתי אותו לשטוף כלים וארגנתי כמיטב יכולתי את הדירה ההפוכה והמלוכלכת שלו. ניסיתי לדחות את קריאת המכתב ככל יכולתי, אבל לבסוף, אחרי שאכלנו הגשם נפסק, השמש זרחה, ומיקי היה עסוק עם כמה ידידים שבאו לביקור, נסגרתי בחדר השינה שלו, נשכבתי על מזרון רך מידי, כמו שמקובל כנראה באמריקה, והתחלתי לקרוא.

עמית היקר

אני מקווה שתגיע לבקר את מיקי אחרי שאני אסתלק ותקבל את המכתב שלי. אתה בטח נורא כועס עלי שהסתלקתי לך ככה, אני מתנצל, הייתי חייב.

בדרך לארץ, כשחצינו ברגל את המדבר, אבא שלי סחב אותי על הגב ונתן לי לאכול את האוכל שלו ולשתות את המים שלו. הוא כמעט מת כדי להציל אותי. הוא היה אדם טוב, בעל טוב לאימא שלי, בן אדם תמים ודתי מאוד. המוות של אימא שבר אותו לגמרי, רק אני נשארתי לנחם אותו אחרי שהתאלמן. הוא סמך עלי ואני אכזבתי אותו. בשבילו, לראות אותי מחבק ומנשק גבר אחר היה כל כך נורא, כל כך זוועתי, עד שהוא איבד את רצון החיים.

הוא היה כל כך גאה בי שנעשיתי חייל במדינת ישראל, וחלם על הרגע שאתחתן ואביא לו נכדים. ידעתי שאני מעדיף גברים מגיל צעיר מאוד, אגב, הגבר הראשון שאהבתי היה דימה שלנו.

כשהוא העדיף את תמר ולא רצה אותי יותר... הייתי רק ילד כמובן, אבל זה כאב כל כך, אני כל כך מצטער שאני צריך להכאיב לך בצורה כזו. אני יודע שלהרגיש שהאדם שאתה אוהב יותר מכל בוגד בך, זה כאב נורא.

לפי התכנון שלי אתה ודימה תהיו יחד כשתגלו שנעלמנו לכם. אני מקווה שתנחמו זה את זה. תמר בטח לא תתאפק ותתקשר אחרי כמה ימים לדימה. היא אוהבת אותו, איך אפשר לא? הוא פשוט דימה כזה, בן אדם זהב. חבל שהוא החליט לא להיות הומו.

תדע לך שחוץ מהמקרים הקיצוניים לרוב הגברים יש אפשרות לבחור. אני יכול לחיות לא רע עם אישה, להיות אבא לילדים, אולי אפילו להיות מאושר.

כמובן שתמיד ארצה לעשות סקס עם גברים, אבל אוכל להסתדר גם בלי. זו הייתה התכנית שלי לאחרי השחרור - לשלוח אותך לגלות את העולם הגדול והמרגש שבחוץ ולהפוך לאדם מיושב, סטרייט כשר למהדרין.

כמובן שלא תכננתי להתאהב בך, זה די קלקל לי את התכניות, אבל עכשיו כשאבא שלי מת אני חייב לעשות תיקון ולכפר על אשמתי. אני מתכונן להישאר עם האחים שלי, לאפשר לתמר ולדימה חיים נורמאלים, ולמחוק את כל העסק של המין מהחיים שלי. מעכשיו אני אלמד, אעבוד, אקדיש את עצמי למשפחה שלי, ואחיה בלי סקס.

אני רואה אותך מחייך, הרי אתה מכיר אותי, אני אוהב לזיין, זה לא סוד. אני אוהב אותך בכל ליבי, גם את זה בטח כבר הבנת. כמובן, זה לא יהיה קל, אבל כל פעם שיהיה לי קשה אלך לקבר של אבא כדי להתחזק.

אני יודע שאתה לא מבין, חושב שאולי ירדתי מהפסים. איבדתי תוך פחות משנתיים את אבא ואת אימא ולכן אני קצת מעורער בנפשי, אולי זה נכון, אבל אני מרגיש שגרמתי למותו של אבא בהתנהגות שלי ואני מתכוון לכפר על זה

בימי קדם אדם שרצה לכפר על פשע שעשה היה מקריב דבר יקר. למשל, יפתח הקריב את ביתו. אני מקריב את האהבה שלי. זה הדבר הכי יקר שיש לי. נכון, זה לא צודק שאני מקריב גם אותך, אבל אם לא היית מתעקש להתמרח עלי בדיוק כשאבא יצא הוא מעולם לא היה יודע ולא היה מתאבד.

אני מצטער שנפרדנו בצורה כל כך טראומתית בשבילך, אבל תכננו להיפרד בכל מקרה אחרי השחרור שלי. אז בבקשה, אל תיילל, כמו שאמרתי, יש המוני גברים בעולם ואתה בחור מאוד יפה.                                                            

אני מאחל לך חיים נפלאים וכל טוב.

                             אדיסו

קראתי את המכתב המדהים של אדי שלוש פעמים. בהתחלה כעסתי נורא, אחר כך בכיתי, ואחר כך הלכתי ושתיתי את כל האלכוהול שמצאתי אצל מיקי. זה לא עזר, וגם החשיש שעישנתי לא עזר.

מיקי קרא גם הוא את המכתב ונאנח. "הוא בחור מאוד מיוחד החבר שלך. ברור שיש ביניכם הבדלי מנטאליות גדולים ואולי זה רק לטובה ש…  מה אתה צוחק? מה כבר אמרתי? למה זה מצחיק? הוא אתיופי ואתה קיבוצניק, בטח שיש הבדלי מנטאליות."

את החודשים עד השחרור העברתי כרס"פ של הרובאית. בחודש האחרון קבלתי צ'ופר והייתי מ"כ בבסיס טירונים של גולני. כל רגע פנוי הייתי בורח לדירה של מיקי ושם עשיתי כל מה שרציתי, בעיקר זיינתי, שתיתי ועישנתי, לא בהכרח בסדר הזה.

כשפגשתי שוב את דימה כבר היה לי ביד כרטיס טיסה לניו יורק. נפגשנו במקרה ליד תיאטרון הבימה בתל אביב. הוא היה עם תמר וכל פעם שהסתכלתי עליה חשבתי על אדי.

דימה היה מאושר לראות אותי וחיבק אותי בשמחה תמימה כאילו אף פעם לא עשינו מעשים שלא יעשו במיטה שלו. תמר גילתה הבנה והלכה לקנות משהו, מניחה לנו לדבר בשקט. ישבנו על ספסל מתחת לפיקוס ענק שהשיר עלינו פירות קטנים עגולים ומלכלכים ודברנו על העתיד.

דימה הקשיב בלי פתיעה לתקציר המכתב של אדי. "כן, כבר שמעתי את כל התיאוריה הזו." רטן בזעף, "הדביל הזה נעשה פתאום קדוש. אני גר איתו ועם תמר, היא מתגייסת בעוד שבוע. שכרנו בית ליד סמינר אורנים בקרית עמל."

הוא רשם את הכתובת ואת הטלפון על פיסת ניר ונתן לי אותה. דחפתי את הפתק לכיס חולצתי.

"אין טעם שאני אבוא לבקר אותו דימה, אני טס לניו יורק בשבוע הבא. הוא לא רוצה לראות אותי ואני כבר לא אותו ילד שהייתי." סיפרתי לו קצת על מיקי והמסיבה הלא נגמרת שהתנהלה אצלו בסופי שבוע.

"אתה מאושר דימה?" חקרתי, מביט בפניו הגדולים והטובים. הוא נראה טוב, שערו התארך מעט וזה הלם אותו.

"אני מאוד מאושר עם תמר," אמר בחיוך, "נכון שהיא נהדרת? אני לא מאמין שיש לי אישה כל כך יפה."

"היא באמת מקסימה, וגם סקסית." הסכמתי.

תמר הייתה גבוהה ודקה, רגלים ארוכות וחטובות ופנים עגולות יפיפיות. לצידו של דימה, בהיר העור והשיער, זהר עור השוקולד שלה בברק עשיר ומפתה. הם היו זוג אקזוטי ומושך, וכל מי שהביט בהם ראה שהם מאוהבים מעל הראש. כל מה שאני ראיתי כשהבטתי בה היה את אדי, אחיה.

שניהם נעו באותה צורה קלילה מלאת חן בטוח ולא מודע לעצמו, היו להם אותן עיניים שקדיות זוהרות, מתלכסנות קלות מעל עצמות לחיים גבוהות, ובדיוק אותו פה מלא, חושני.

לשים באדישות את הפתק עם הכתובת של אדי בכיסי היה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי מעודי. כל כך רציתי לרוץ אליו ולהתחנן שייקח אותי חזרה ובמקום זה… דימה הניח יד על כתפי וניער אותי מעט. "תתקשר אליו," הפציר, "הוא אומלל."

משכתי בכתפי בעקשנות ותקעתי את מבטי בנעלי, "לא רוצה."

דימה נאנח. "אתה עוד אומר את השם שלו כשאתה גומר." שאל בחיוך.

"לפעמים, תלוי עד כמה הזיון טוב."

דימה שב ונאנח. "כל כך כעסתי על השטות הזו שלו עד שסיפרתי לו על הזיונים שלנו." הרמתי אליו מבט מופתע, הנחתי שסוף השבוע ההוא יישאר רק ביני ובין דימה.

דימה הסמיק והשפיל את עיניו, "מצטער עמית, אבל הוא התחיל לדבר כמו איזה קדוש מטומטם על כפרה והקרבת קורבנות, וזה נורא עצבן אותי אז… עשיתי טעות אני מצטער."

"הוא כעס? היה לו אכפת? אתה חושב שהוא מתגעגע אלי?" חקרתי בלהיטות.

דימה משך בכתפיו. "קשה לדעת אצלו, אולי בכל זאת תתקשר? אני לא יכול לסבול את החיים שהוא חי. אם לפחות הוא היה עם איזה בחורה, אבל הוא מתנהג כמו נזיר והוא רק בן עשרים ושלוש."

תמר הופיעה וקולו של דימה גווע בטרם השלים את המשפט. תהיתי מה היא תגיד אם ייוודע לה עלי ועל החבר שלה. קשה לדעת אצל נשים. אני בטח שלא אספר לה.

"אני לא יכול להיפגש איתו דימה. אני מרגיש כל כך אשם, לדעתו אבא שלו התאבד בגללי."

תמר התיישבה לצידי והניחה יד על ברכי. "אדי טועה. אבא לא התאבד, זו הייתה תאונה איומה, אבל הוא מרגיש אשם ושום דבר ממה שאני אומרת לא עוזר. אתה צריך לברוח ממנו שלא תלכד בתוך השיגעון שלו, אם באמת נועדתם להיות יחד תפגשו כשתחזור לארץ."

היא חייכה אלי את חיוכו היפה והזוהר של אדי. "אם נעבור דירה אני אשאיר לך הודעה אצל בבושקה. תיסע, תבלה, תעשה חיים, אנחנו נשמור על אדי עד שתחזור."

לפני שנפרדנו נישקתי אותה, היא הייתה רכה וגמישה בזרועותיי, נהניתי להצמיד אותה אלי. הריח שלה, המתוק והנשי, היה שונה לגמרי מהריח החריף והמריר של אדי. היא באמת הייתה בחורה נהדרת, לדימה היה מזל שהיא רצתה אותו.

לחצתי את ידו של דימה ותמר נזפה בנו. "תתחבקו, תתנשקו, מי יודע מתי נפגש שוב."

דימה צחק ומשך אותי אליו בחיבוק רוסי חם ואמיץ ונישק את לחיי.

כמה ימים אחר כך נחתי בניו יורק ובמשך שנתיים עשיתי כמיטב יכולתי לשכוח את מדינת ישראל על כל הצרות והבעיות שלה.