7. עונת מעבר

אולי בגלל שדברנו על התאבדויות הבנתי מיד כשראיתי, ערב למחרת, את המעטפה החומה הגדולה ששמי מופיע עליה בכתב ידו היפה והמעוגל של מיקי, שזה מכתב פרידה. בתוך המעטפה היו עוד מעטפות קטנות שהיו מופנות להוריו, לאחיו, לבטי וליורי, ולאבא ולסבא לחאתם, לתאומים, ואפילו לילדים. איפה הוא יכול להיות לעזאזל? לא היה את מי לשאול. הייתי לבד בבית. דבר ראשון לבדוק מפתחות, המפתחות של המספרה לא היו במקום.

המספרה הייתה סגורה בימי שני. חאתם ואדם נסעו  ללמוד עם נתן ונדב בטבעון, או ככה הם טענו, והשאר היו אצל אמונה וואניה, חוץ מהילל שבטח התמזמז אי שם עם שיר. מיקי ידע שאני בחדר הכושר ואחזור בערך בשש וחצי, ואז אלך להתקלח לפני שאלך לארוחת ערב אצל אמונה. בימי שני אכלנו אצלה. קיללתי אותו חרש בליבי ורצתי למספרה.

בישראל, משום מה, ימי שני הם הימים שבהם אף ספר לא עובד, כולם יודעים את זה, כך שאיש לא התפלא שהדלת סגורה ואין אור בחלונות. הלכתי מסביב ודפקתי על חלון הזכוכית שעדיין, תודה לאל, לא רושת בסורג מתכת.

"מי כבר יפרוץ למספרה?" שאל איז'ו בתדהמה כשסוכן הביטוח דרש סורג והחלון נשאר כמו שהיה. כרגע הוא היה סגור, ווילון רפפות ונציאניות מאובקות שהיה תלוי עליו הסתיר את מראה החדר. בעטתי בזכוכית שהתנפצה ברעש גדול, משאירה קצוות משוננים אחוזים במשקוף העץ המתקלף. הזזתי בזהירות את הרפפות וקראתי למיקי. שמעתי קול חלוש גונח תשובה לא ברורה ונבהלתי. מראה ראשו המנופץ של מארק עלה במוחי, מדמם ומבעית כאילו לא עברו מאז למעלה מעשר שנים ואלוהים יודע כמה גוויות. נכנסתי לפאניקה.

"מיקי! מיקי!" צרחתי, מודע לבהלה שהשתלטה על שיקול דעתי, אבל לא יכול להתנגד לה. כמו אידיוט אמיתי התעלמתי מהזכוכית ונכנסתי, דוחף בגופי את פסי האלומיניום המאובקים ומתפרץ פנימה, קורא בשמו בקולי קולות.

מצאתי אותו בחדר האחורי, ליד שולחן המניקור, יושב ומסתכל על כמות עצומה של כדורים בכל הצבעים שהיו מסודרים בשורות לפניו. הוא בכה חרש ומחה את פניו בשרוול חולצתו, מסתכל כמהופנט בשורות הכדורים הצבעוניים.

הוא לא היה מת, אפילו לא מעולף, האידיוט ישב עם כל הכדורים האלה ופשוט חיכה לי.

"מיקי?" אמרתי בשקט, ולא ידעתי אם להרביץ לו או לחבק אותו.

מיקי הרים אלי את מבטו ומשך באפו. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאל באנגלית, סימן בדוק למצבו הנפשי המעורער.

את מקום הרווחה שחשתי בתחילה למראהו תפס זעם. נשמתי עמוק וניסיתי להירגע, אבל הכעס תפח בחזי, חם ומחניק. "כמה זמן אתה יושב כאן?" שאלתי, ופתאום חשתי שאני מדמם, הלחי השמאלית שלי כאבה מאוד והיו חתכים על חזי וצלעותיי.

"לא יודע," אמר מיקי בקול מבויש. "אין לי שעון."

"אם באמת היית רוצה למות היית צריך לקחת אקדח כמו גבר אמיתי." אמרתי ברשעות.

מיקי קם ממקומו ונפל על צווארי ובפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו סירבתי לחבק אותו חזרה. "אל תכעס עלי מקס, למה בטי לא באה? חשבתי שתבואו יחד." אמר והחל לבכות.

בכיו והזכרת שמה של בטי הרגיעו אותי וסוף סוף התחלתי לחשוב בהגיון, מבין שהוא ישב עם הכדורים הצבעוניים האלו, מסודרים בתבנית מסובכת לפניו, ובנה לו תסריט שלפיו אני ובטי מתפרצים פנימה כמו שני סופרמנים וחשים להצלתו. הופעתי הבלתי צפויה דרך החלון, מדמם וכועס, לא נכללה בתמונה שרקם במוחו המבולבל.

שמתי את ידי סביב גופו, מופתע לחוש כמה רזה מאז חזר מהמעצר."חאתם נסע לטבעון, וחוץ מזה לא הוצאת את המפתח מהדלת. לא הייתי יכול לפתוח גם אם היה לי מפתח." האדרינלין התפוגג ופתאום היה לי קר ונורא כאב לי.

מיקי בכה עוד יותר חזק, "יורד לך דם," אמר והצמיד מגבת קטנה וצבעונית אל לחיי. "תראה, גם החזה שלך חתוך," הוא ניסה לעצור את הדימום הקל עם עוד מגבות, מתייפח כאילו עמד ליבו להישבר בקרבו.

"פיטרו אותי מהעבודה, באתי שיכור ואמרתי דברים איומים על הקליינטים שלנו." גילה לי, "גם אליך דיברתי ככה?" ליטפתי את ראשו, מרגיש משום מה מנומנם וכבד.

"לא נורא, אני לא נעלב משיכורים. די מיקי, תפסיק לבכות. נו, די, תתקשר למישהו, אני מאבד דם, נו, מיקי תעזור לי." נדמה לי שעברתי לדבר ברוסית, מיקי אולי לא הבין את דברי, אבל קלט שמצבי לא טוב, הושיב אותי על הרצפה ונחפז לטלפון.

הסוף כבר התערפל לגמרי. ספרו לי שבטי הזעיקה את מגן דויד אדום, נענתה שהאמבולנס יצא להביא יולדת והחליטה לפנות אותי בכוחות עצמה. ואניה ומיקי נשאו אותי ללינקולן וכולם יחד חשו למרפאת מגן דויד אדום בטבעון. סבא התעקש לבוא אתם ואילו אמונה נשארה עם הילדים.

מרפאת מגן דוד אדום שוכנת ברחוב המגדל, מול בית יד לבנים. המבנה הנמוך והלבן שחלונותיו מעוגלים וירוקים, וגגו אדום ניצב מגומד בצלו של מגדל המים הישן של טבעון. למזלי לא היו עוד חולים במרפאה והרופא קיבל אותי מיד.

קבלתי זריקת טטנוס ועשו לי תפרים בלחי. השריטות על החזה והכתף לא היו רציניות. הרופא הבטיח לי שלא תישאר צלקת רצינית על פני, והתעקש להחזיק אותי עוד חצי שעה אחרי שנחבשתי, כדי להיות בטוח שאיני אלרגי לחיסון.

לדעתי הוא התרגש הרבה יותר ממיקי החיוור שחיבק את בטי ובכה חרש. סבא אסף לתוך שקית את כל הכדורים שמיקי סידר על שולחן המניקור במספרה והראה אותם לרופא - בחור אדמוני ומנומש שנראה צעיר מידי לתפקידו.

הרופא בחן אותם בקפידה. "אני לא חושב שהיית מת מזה," אמר, מביט ברצינות בפניו של מיקי ומגיש לו טישו, "אבל היית עלול להקיא ואולי להתעלף. אני לא יכול לחייב אותך להתאשפז, אבל אני ממליץ לך על טיפול. זו," הוא נופף את השקית, "קריאה לעזרה! מזלך שהחבר שלך שמע אותך. חבל רק שהוא נבהל ועבר דרך החלון ולא דרך הדלת."

הרופא הצעיר חייך בסלחנות ועבר לדבר איתי ברוסית. "הרגשת רע כי היה לך התקף בהלה. אולי איזה אירוע טראומתי מהעבר?" חקר.

לעזאזל עם תגובות אלרגיות ועם שטויות פסיכולוגיות. קמתי ואחזתי את זרועה של בטי שישבה חיוורת לצידי, "אני שונא רופאים שמנסים לדבר כמו פסיכולוגים." הצהרתי, ומשכתי אותה אחרי, השאר נגררו בעקבותינו.

ברגע שעמדתי לצאת החוצה הופיע לפתע אבא בפתח ועצר אותי, "רק רגע מקסים," אמר, מניח יד חמה על סנטרי, ובוחן את הפלסטר שהדביק הרופא על פני. "חכה לי, אל תמהר, אני רוצה לדבר עם הרופא ובטי צריכה לשתות משהו ולנוח, היא לא נראית טוב."

הוא ליטף את ראשו של מיקי כמו שמלטפים ילד חולה, "מפסיק לבכות חמוד." אמר לו ברוסית ונתן לו חבילת טישו.

ברצון הייתי מתעלם ממנו ומסתלק משם, אבל הוא צדק, בטי לא אמרה מילה אחת מאז שהגענו למרפאה, אבל פניה היו אפורים ועיניה נראו עמומות מעייפות. הכנתי לה כוס תה עם הרבה סוכר במטבחון הפעוט של המרפאה והושבתי אותה על הספסל שעמד ליד דלת המרפאה, נשקף אל מגרש החניה שהמגדל העגול עמד בקצהו, חולש על כל הרחוב. אחרי שסיימה לשתות משכתי אותה אלי לחיבוק. בדרך כלל היא לא הייתה מוכנה לקבל ממני גילוי חיבה בפומבי, אבל עכשיו היא נשענה עלי בלי מחאה, והושיטה יד למיקי. הוא התיישב לצידה, ידו בידה, וניסה להפסיק לבכות. פניו כבר היו אדומות ונפוחות מרוב בכי ונשימתו מקוטעת.

"אני מצטער," חזר ואמר באנגלית, "אני נורא מצטער מקס."

סבא העווה את פניו בכעס והסב אליו את גבו. סבא תיעב גברים שבכו בפומבי. הגנרל ציפה מגברים, בעיקר גברים במדים, לשמור על פנים קפואות ומצב רוח שליו בכל הנסיבות. התנהגות מכובדת הייתה עניין של כבוד עצמי, בכי נועד לנשים ולילדים.

ואניה שצערו של מיקי נגע לליבו התיישב לצידו וחיבק אותו בעדינות. "אף אחד לא מאשים אותך מיקי, תירגע." אמר בעברית במבטאו האסטוני הכבד, "מקס אתה מאשים אותו?"

משכתי בכתפי, "לא, בטח שלא," אמרתי בקול מאוד לא משכנע. "מעניין איך אבא הגיע לכאן?" תהיתי. לאיש לא הייתה תשובה.

אבא שרבב את ראשו מהפתח." מקס, תכנס פנימה בבקשה." ביקש בנחת.

"לא רוצה." סירבתי. הרי כבר נחבשתי וחוסנתי ולא רציתי לראות יותר את הרופא הצעיר מידי עם חיוכו הנעים ומסקנותיו הפזיזות.

סבא הסתובב ועקר אותי מהספסל. הוא היה חזק להפתיע בשביל גבר בגילו, "תן כבוד לאבא שלך פרחח." פקד עלי, וניער אותי להדגשת דבריו. אבא הביט במחזה בפנים קפואות ושתק.

בטי הושיטה יד במחאה, "אתה מכאיב לו סבא." אמרה ביידיש.

"אה," פלט סבא בזלזול, "הוא נעשה חצוף מידי בזמן האחרון," הוא דחף אותי קלות לפתח, "תעשה מה שאומרים לך ילד!"

עשיתי מה שאמרו לי והלכתי בצייתנות אחרי אבא. "איך הגעת לכאן?" שאלתי אותו בעוד אנו משתרכים לאורך חדר הקבלה הגדול והלבן.

"עם החבר של מיקי, הוא נשאר באוטו, מתבייש שמיקי יראה אותו." ענה אבא בקול שהשתמע ממנו שיש לגיא סיבה טובה להתבייש. כמו הרבה גברים אחרים בגילו, וגם צעירים יותר, הומואים, ואפילו מחשבה על הומואים, גרמו לאבא אי נוחות עצומה. העובדה שהסכים לנסוע עם גיא כל הדרך מחיפה לכאן העידה כמה היה מודאג ולחוץ.

דלת המכונית שחנתה בסתר מגדל המים נפתחה וגיא מופיע. בתחילה הוא עומד חבוי בצל המגדל - גליל בטון עבה ונטול חן שעל ראשו חבוש חדר תצפית עגול ושקוף, עשוי זכוכית ומתכת - ואז, כאחוז בחבלי קסם, הוא צועד לאיטו אל הקבוצה הקטנה המכונסת בפתח המרפאה.

מיקי מבחין בו ראשון וקם לקראתו, "גיא? מה אתה עושה כאן?" מרוב פליאה הוא מפסיק לבכות.

"הסעתי את ויטלי במכונית שלי. אנחנו שכנים עכשיו, הרופא הזה, ד"ר קובליוב? הוא מכיר את ויטלי מרמב"ם. הוא צלצל לספר שמקס במצב לא טוב. וויטלי ביקש ממני להסיע אותו, מאז שאנחנו שכנים נעשינו חברים כאילו... אני הולך אליהם לפעמים, שומע חדשות עליך, וגם...  אתה יודע, סתם מבקר."

מיקי קם ונוגע בעדינות בכתפו, "יפה מאוד מצדך לבוא לכאן." הוא אומר, "אני מאוד מעריך את זה, התגעגעתי אליך." הוא מדבר עברית, אבל מחמת ההלם הוא חושב באנגלית והניסוח של דבריו נשמע מוזר ולא טבעי. הם עומדים במגרש החניה המואר באור קלוש של פנס רחוב ומביטים זה בזה בריכוז.

סבא מסב את מבטו בסרבנות, אבל בטי וואניה מוקסמים. ואניה ניגש אל גיא ומציג את עצמו כשכן של מקס, לוחץ את ידו של גיא ומחליט בפשטות שהוא מחבב את הגבר הצעיר שלפניו.
"אתה מכיר את סולומון פרידמן, סבא של מקס?" הוא אומר בדרכו הישירה נטולת הגינונים, ובכך מאלץ את הגנרל להתייחס אל גיא ואף ללחוץ את ידו. "יש לכם אותן עיניים," אומר גיא בנימוס.

סבא מושך בכתפיו בביטול, תנועה כה אופיינית למקס עד שכולם פורצים בצחוק שמביך את הזקן. "וגם אותה שפת גוף." נחפז גיא לחלץ את הגנרל ממבוכתו, מניח את ידו על שכמו של מיקי ומביט בפניו כמצפה לדחייה, "אתה נורא חיוור." הוא אומר בקול מהוסס.

מיקי נשען עליו באנחת רווחה, הוא נראה מותש אך לכל הפחות הפסיק לבכות. "אני הרוס מעייפות," הוא אומר. "גם בטי בטח נורא עייפה, כמעט כל לילה אני מעיר אותה עם הסיוטים שלי. מה דעתך שאני אהיה כמה ימים אצל גיא, בטי?"

בטי מחייכת ומחבקת אותו ואחר כך את גיא, "ותמצא פסיכולוג לדבר איתו, מבטיח?" מיקי מניד לאות הן, לוחץ את ידו של ואניה ושל סבא, ואז מחבק את סבא הנדהם ומנשק את לחיו, "בקרוב אני אחזור לקחת את הדברים שלי, נשיקות למקס." והם הולכים חבוקים לרכב ונוסעים משם.

הרופא הרים אלי את מבטו בחיוך נעים. "שבו בבקשה, בואו נדבר רוסית," אמר באדיבות, "ויטלי סיפר לי על הרקע המשפחתי שלך ועכשיו אני מבין יותר טוב את התגובה שלך."

זו לא הייתה אשמתו, אבל הטיפוס הזה עצבן אותי. בן אדם עם פנים מנומשים של ילד שמתעקש להיות רופא, נראה לא אמין. אולי כדאי שיעבור לרפואת ילדים.

נשארתי עומד, ורק אבא התיישב. "למה אתה מתכוון התגובה שלי?" שאלתי בתוקפנות, התגובה האוטומטית שלי כשמישהו מנסה להיכנס לי מתחת לעור.

"היה לך התקף חרדה," ענה הג'ינג'י, "הגעת לכאן חיוור מאוד, דופק מהיר, לחץ דם נמוך, היפר ונטילציה. אתה לא זוכר?"

לצערי דווקא כן התחלתי להיזכר, לא רציתי, אבל הדיבורים שלו הזכירו לי ועכשיו הכל התחיל לחזור אלי - הפחד ששיתק את רגלי, המחנק, הרגשת העילפון, ידו החזקה של ואניה על כתפי, וברקע, כמו קינה אינסופית, קול בכי חרישי, בכיו של מיקי שהדהד בתוכי כאילו בקע ממני.

"הייתי מאוד מודאג, חששתי שמיקי תקע לעצמו כדור בראש." עניתי, כופה על עצמי לדבר בקול רגוע.

אבא משך בזרועי, "שב מקס," ביקש חרש. משכתי ממנו את ידי כמו ילד סרבן ואז נזכרתי בכעסו של סבא והתיישבתי במרדנות על קצה כיסא עץ לבן.

"לדעתי אתה צריך ללכת לטיפול נפשי." אמר הרופא שהמתין בסבלנות לסוף ההצגה שלי.

"מה? אי אפשר להישרט קצת בלי לעבור פסיכואנליזה?" תקפתי אותו. הרופא טלטל עיפרון צהוב בין אצבעותיו הקצרות והעבות והשתמט ממבטי.

"מיקי ניסה להתאבד כי הוא עבר אונס במעצר," הלשין אבא, "ומקס  נלחץ מאוד בגלל שמיקי מזכיר לו את אחיו מארק שמת אחרי שירה לעצמו בראש." אבא השתתק לרגע, וכשראה שאני לא בורח, המשיך, "גם מארק היה הומו. אני מאוד מודה לך ד"ר קובליוב, אני אדאג שמקס יקבל עזרה וגם מיקי כמובן. תודה רבה." אמר ומשך אותי החוצה.

"בשביל זה באת?" שאלתי בכעס, "בשביל לדבר במקומי עם הרופא שלי? יכולתי לדבר איתו לבד, שכחת שאני כבר בן אדם מבוגר?" אבא נעצר וחיבק אותי, מלטף את גבי ואת עורפי. חשתי את המתח בגופו הצמוד אלי ובלי לחשוב החזרתי לו חיבוק, מנסה להרגיע אותו במגע גופי.

"אתה הבן היחיד שנשאר לי ואני דואג לך, מה כל כך קשה להבין פה? אתה בן אדם מבוגר, אבל אתה עדיין הילד שלי, והרופא צודק, אתה צריך עזרה נפשית."

"הוא כבר בטיפול ויטלי." אמרה בטי שהופיעה פתאום לצידנו. "בוא ניסע כבר הביתה אני רוצה לישון."

בדרך הביתה סבא ישב עם ואניה מאחור, אני ובטי באמצע ואבא נהג. הייתי כל כך אפוף ומבולבל מכל החוויה שרק אחרי שהחלנו לגלוש בסיבובים של הירידה מטבעון נזכרתי לשאול איפה מיקי.

"הוא נסע עם החבר שלו," אמר סבא קצרות. "עשו הצגה שלמה עם בכי וחיבוקים ונסעו לחיפה."

ואניה הגיש לי דף קרוע מהיומן של מיקי, "הכתובת של גיא, תתקשר אליו מחר." אמר קצרות. ברור שגם הוא לא התלהב יותר מידי מאיחוד של מיקי עם אהובו. לפחות מיקי לא יעיר אותנו הלילה עם הסיוטים שלו, ובטי תהיה כולה שלי.

בבית גיליתי לתדהמתי שכולם עדיין ערים ומחכים לי. רק ללי הקטנה ישנה, אולג ולירז בחנו בהתפעלות את התחבושות שלי וגניה נישקה את לחיי. כולם התייחסו אלי כאל גיבור השב משדה הקרב, ורק בבושקה אמרה לי שאני פרא אדם מטורף והלכה לישון. גניה נתנה לי כוס תה מתוק ולקחה את סבא הביתה.

לא היה אכפת לי מאף אחד חוץ מבטי, היא ישבה דוממת על הכורסא של אדם, רגליה על ההדום וידיה שלובות לפניה. היה מוזר לראות אותה יושבת ככה בלי לעשות כלום. בדרך כלל היא הייתה תמיד בתנועה, מכינה, מבשלת, קוראת, מדברת או כותבת.

חוסר התנועה שלה רימז על אפיסת כוחות שהדאיג אותי.

צלצול טלפון הקפיץ אותנו, "זאת בטח תהילה." אמרה בטי, הרימה את השפופרת ודברה קצרות עם אחותה ביידיש. התחלתי להבין קצת את השפה הזו שדמתה לגרמנית, אבל כשהן מתחילות לדבר מהר אני הולך לאיבוד. בטי דברה קצת בקול מרגיע ואז הן נפרדו בברכת לילה טוב.

"קדימה," אמר ואניה לאולג, "הולכים לישון." אולג היה כל כך עייף עד שלא מחה כדרכו תמיד.

בטי קמה מהכורסא והוא חיבק אותה, היא נראתה קטנה מאוד לידו, "היית נהדרת." אמר ונישק את מצחה.

אחר כך גם הילל ושיר אמרו שהם הולכים. ליוויתי אותם לפתח, הילל לחץ את ידי בשתי ידיו מביט בפני במבט מרוכז, "ניקינו את כל הדם. זה נראה די מפחיד, אבל אספנו את הזכוכיות וחאתם רצה לצבוע בין כה וכה. אתה נראה מאוד חיוור. בטי בסדר? מה בדיוק קרה שם?"

מה יכולתי להגיד לילד הזה שהיה גם המורה שלי לפעמים? הוא הביט בי בעיניו הכחולות והטובות, עיניים של בן אדם צעיר והגון, גורם לי לחוש זקן מקומט ומלוכלך. "חבל שהפסקת ללמד אותי תורה הילל," אמרתי, "גם לואניה לא היה מזיק ללמוד קצת." הילל חיבק אותי בעדינות, נזהר לא להכאיב לי, "אתה צודק, אני מבטיח שמיד אחרי ל"ג בעומר נתחיל שוב ללמוד ביחד. לילה טוב."

לירז כבר ישן במיטתו מכורבל בשמיכה ובמבי לפות בחזקה בידיו הקטנות. נשקתי את פניו וליטפתי את שערו, בזמן האחרון הוא החליט שהוא כבר גדול מידי לחיבוקים ונשיקות ממני. יכולתי לגעת בו רק כשישן, רק בטי זכתה לקבל ממנו גילויי רוך וגם זה רק בתנאי שהיו לבד.

בטי שכבה במיטה שלנו בבגדיה ובהתה בחלל החדר. "איך אני אתקלח עם כל התחבושות האלה?" התלוננתי.

היא התיישבה ובחנה אותי במבט חודר. "תתקלח כמו שקיפודים עושים אהבה, בזהירות רבה," אמרה וניסתה לחייך, זה לא הלך, והיא עברה לפסים מעשיים.

"הפלסטרים אמורים להיות עמידים למים, רק תשתדל לא להרטיב את התחבושת על הפנים."

כרעתי ברך לפניה והתחלתי לגלגל את הגרביים מרגליה, מתחיל בירכיה ויורד למטה עד לקרסול. היא לבשה חצאית טריקו כחולה ורכה וקל היה לי להחדיר את ידי מתחת לבד הגמיש. זה היה טקס קבוע אצלנו, אהבתי להפשיט אותה, ההתפשטות הייתה בשבילנו מעין משחק מקדים. אחר כך נהגנו להתעלס ולהתקלח יחד. היינו נרדמים חבוקים כדי להתעורר בבוקר ושוב להתעלס.

כשיכולנו נהגנו להסתגר בחדר שלנו גם בשעות אחרי הצהרים, משלבים סייסטה עם אהבה. בטי העדיפה את השעות האלה ואני אהבתי את הבקרים. למרות שכבר היינו יחד כמה חודשים עדיין עשינו אהבה בהתלהבות כמו זוג שנפגש רק אתמול.

בטי הורידה את החולצה ונאבקה בחזייה שלה, הושטתי יד ועזרתי לה עם הסגר, התמחיתי בפתיחת החזיות שלה ביד אחת בלבד.

"אני ראשונה במקלחת," אמרה בחיפזון, כאילו עשינו תחרות, והדלת נסגרה בפני. רק אז הבנתי שהיא כועסת עלי, את זה שאני לא הכי חכם כבר אמרתי?

חיכיתי עד שהיא תגמור להתקלח ולא הופתעתי כשיצאה לבושה בכותנת, לא פלנל, אבל בכל זאת משהו ארוך וצנוע עם המון כפתורים. "שוב מתנה מהמנזר?" עקצתי אותה, מופתע לראות שהיא מסמיקה. "למה לא התפשטת?" שאלה והתחילה לפרום את כפתורי חולצתי.

"אני עייף ופצוע וזקוק לעזרה," קיטרתי, מקווה שאולי היא בכל זאת כבר לא כל כך כועסת. "תעזרי לי להתקלח." דרשתי, התנהגתי כמו ילד קטן, אבל הרגשתי רע ורציתי פינוק.

היא עזרה לי להתיישב באמבט וסיבנה אותי עם הספוג, מרטיבה תוך כדי כך את הכותונת שלה, מראה השדיים שלה מבעד לבד הרטוב היה מלבב מאין כמוהו.

"מה פתאום ואניה חיבק אותך?" שאלתי, ומיד התחרטתי על שאלתי וניסיתי לתקן, "אני לא מקנא, אבל הוא אף פעם לא עשה את זה קודם."

בטי חשבה על שאלתי בכובד ראש ותוך כדי כך שטפה ממני בזהירות את הסבון. "אף פעם לא ניסית קודם לעבור דרך חלון זכוכית. אפשר להגיד שהחוויה יצרה אצלנו אחוות לוחמים."

שוב הקול הקר והמאופק הזה ששנאתי לשמוע. יצאתי מהאמבטיה וניסיתי להתנגב. כל השרירים כאבו לי, הרגשתי כאילו ספגתי מכות רצח אחרי אימון ארוך מידי בחדר הכושר. בדקתי את פני בראי והחלטתי שכנראה לא אוכל להתגלח בימים הבאים, אסתפק ברחצה חלקית של הפנים.

בטי פשטה ברוב תבונה את הכותונת הרטובה ושכבה מתחת לשמיכה, עירומה, כך קיוויתי. נשכבתי לצידה וניסיתי להרים את השמיכה ולהציץ.

היא לא הניחה לי, "אולי תלך לישון בחדר הפנוי? אני מרגישה שאני צריכה קצת זמן לעצמי הלילה." אמרה לי במין קול ניטראלי שהייתה משתמשת בו לדבר עם לקוחות שלא חיבבה במיוחד.

הבטתי בה כהלום רעם, זמן לעצמה, איזה שטויות! איך היא לא מבינה שהדבר היחיד שעזר לי לעבור את היום הזוועתי הזה הייתה הידיעה שבסוף היא תמתין לי במיטה, רכה וחמה, מריחה בריח הזה, המייחד אותה מכל הנשים בעולם.

"לא רוצה!" עניתי ונשכבתי לצידה בהחלטיות.

בטי קפצה החוצה, עירומה כמו שקיוויתי, "אז אני אלך לישון שם," אמרה וניסתה ללבוש את הכותונת הלחה.

"למה את מדברת שטויות כאלו?" ניסיתי למשוך אותה חזרה למיטה.

"אני מדברת שטויות!" רתחה בטי, וסומק נהדר החל להתפשט מכתפיה לעבר צווארה ופניה. היא הייתה כל כך יפה ומגרה, עם שדיה הגדולים והזהובים, וגופה המעוגל. השתוקקתי להניח את ראשי בין הירכיים האלו, המלאות והרכות, וללטף את עור המשי במפגש שביניהן. זה מה שהייתי צריך להגיד לה, ולא לרדת עליה שהיא מדברת שטויות.

"יש לך מושג איזה שטויות עשית? למה לא קראת לי? למה הלכת לבדך? תראה את עצמך! שוב פעם כולך חבול ופצוע, שוב פעם דם ורופאים ותפרים." נסוגה אל קו ההגנה האחרון שלה ופרצה בבכי.

משכתי אותה למיטה וניחמתי אותה כמיטב יכולתי, נשבעתי שלא אעשה יותר שטויות, שמעכשיו אקרא לה תמיד, ושאני אוהב רק אותה, ובבקשה שלא תיקח לעצמה זמן פרטי בלעדי.

ניסיתי להיות רך ומבין ככל האפשר, אבל הזין שלי, יימח שמו, חשב אחרת והתעקש להישאר קשה. זה נגמר כמו תמיד, בהתעלסות ארוכה ונפלאה. התכרבלנו אחר כך לשינה, ערומים כרגיל. הכותונת נשכחה על הכיסא, ורק אז בטי נזכרה להגיד את המילה האחרונה בוויכוח, ומלמלה בקול מנומנם, "אבל תדע לך מקס שסקס זה לא הפתרון לכל דבר." כאילו שלא ידעתי.

מצאתי את הנקודה מדויקת בעורף שלה שעליה אהבתי להניח את לחיי ונישקתי אותה. "נכון, אבל אהבה כן."

***

קמתי רעב והלכתי להכין לבטי קפה. היא ישנה עדיין ואני התגנבתי מחדר השינה יחף, לבוש רק במכנסיים קצרים והלכתי להעיר את מיקי ורק כשגיליתי שהוא לא במיטתו נזכרתי שהוא לא חזר הלילה הביתה. מצאתי במטבח את הפתק עם הכתובת החדשה של גיא - מעניין למה גיא עבר לגור בחור עלוב כמו בת גלים? הדירה שלו נמצאה במרחק כמה בלוקים מהדירה של אבא, בשכונה דהויה וישנה, ליד בית חולים רמב"ם, ירידה רצינית ברמה אחרי הפנטהאוז ברמת ספיר. מוזר שגיא ומיקי יהיו פתאום שכנים של אבא ואניקה.

אכלתי לאט טוסט וחביתה ושקלתי אם מותר לי להציץ במכתב שמיקי כתב לי לפני ביצוע ההתאבדות הכושלת שלו. לא הצלחתי להחליט, פעם, לפני שהיהודים מלאו את מוחי בפסקי הלכה ומשניות, הייתי פותח אותו בלי היסוס. פעם, לפני ששמעתי על רבנו גרשום, הנודניק הצדקני הזה, הייתי קורא גם את המכתבים שמיקי כתב לכל שאר המשפחה שלו, לכל הפחות הייתי מציץ במכתבו לבטי, אבל היום, כל פעם שנגעתי במעטפה צצו המוני איסורים וחרמות במוחי ושיתקו אותי.

למזלי הילל הופיע במטבח, עיניו עצומות למחצה, וצנח בחבטה על הכיסא. "למדתי עם שיר למבחן בהיסטוריה כל הלילה." אמר בקול מנומנם, "אני מת לקפה." הגשתי לו כוס קפה והמתנתי עד שיתאושש, הוא פקח את עיניו אחרי כמה לגימות ובחן את המעטפות ואחר כך אותי. לא יכולתי להתחמק יותר. "מה לעשות עם המכתבים?" שאלתי והושטתי לו את המעטפה. 

"אני בטוח שאתה יודע לבד," ענה לי כמו רבי טוב והחזיר לי את המעטפה.

"אני מת לדעת מה הוא כתב לבטי." רטנתי, אבל לקחתי את המעטפה החומה וטמנתי אותה במגירת שולחן הלילה של מיקי.

הילל חייך אלי בעידוד, "תודה לאל שהכל נגמר טוב," אמר בקול שופע עליצות, מתעלם מכך שהכל רק התחיל בשביל מיקי, ויש לפניו עוד דרך ארוכה עד שיתאושש ממה שקרה לו, ואם כבר מדברים על זה, גם לפני יש עוד הרבה עבודה. מעניין מה ד"ר פאנוב יגיד על מה שעשיתי. דבר ראשון הוא בטח ירצה לדעת מה הרגשתי ומה בטי אמרה. בשביל מה אני הולך אליו אם אני יודע כבר לבד מה הוא יגיד? לא חבל על הזמן והכסף?

הילל שתה את הספל השני של הבוקר והביט בי במבט מנומנם שהעיד אצלו על מחשבה עמוקה והתלבטות. "נו," איבדתי את סבלנותי אחרי כדקה, "תשאל כבר ודי, אני לא ארביץ לך."

הוא פקח את עיני התכלת היפות שלו לרווחה, נשם עמוק ושאל, "אתה נתת לארקאדי את המפתח של הדירה של ורד?" הנהנתי ומשכתי בכתפי, מקווה שאני לא מסמיק.

אל תסביר ואל תתנצל - זה היה המוטו של יורי בחיים - הוא תקע לי כמה ניבזויות די רציניות עם הגישה הזו, כל כך התפעלתי ממנה עד ששכחתי לכעוס עליו, מובן שעל הילל זה לא עבד, ואולי אני פשוט לא בנוי להתנהגות כזו. יש בי יותר מידי מסבא אדי - הייקה המחמיר והרציני - מכדי שאוכל להיות חצוף בצורה חיננית כל כך.

הילד הזה, צעיר ממני בשלוש עשרה שנים, בחיים הוא לא נלחם, לא זיין, לא הסתבך בצרות רציניות, והנה הוא מביט בי כמו שופט ארך אפיים ורב חסד, כאילו הוא המבוגר ואני סתם פרחח עלוב.

"לא רציתי שהם יהיו זרוקים סתם ברחוב. אני מחבב את שיר, וחוץ מזה הם לא עשו שום דבר בין כה וכה. הוא הרגיש שהיא אוהבת אותך ולא רצה. אני לא מבין למה החלטתם לחזור, אבל אני שמח שזה קרה." אמרתי בביטחון גדול יותר מכפי שהרגשתי, לכל השדים והרוחות הוא רק ילד ואני כבר בן אדם מבוגר, עוד מעט אהיה אבא. "זה לא היה קורה אם לא היית מתחרד פתאום." הוספתי במרדנות.

הילל חייך אלי חיוך דק, אופייני לרבנים, לכמרים ולפסיכולוגים. "אתה צודק," אמר בפשטות, "למזלי אלוהים שלח אלי את החבר שלך עם הבחורה המסכנה הזו, והם פקחו את עיני."

לא היה לי אומץ להגיד לו שלא אלוהים שלח את יורי ונלי המסטולית, אלא האובססיה של יורי לכבוש את כל הבחורות שלי. נלי הייתה רק פיתיון קטן וחסר חשיבות, מעין תולעת אנושית קטנה ומפתה שנועדה לצוד אותי.

כמובן שהילל קרא את הרעיון הזה על פני ושיגר אלי שוב חיוך סלחני. "אני יודע למה יורי בא לכאן ולמה הוא הביא אותה לכאן, אבל 'רבות מחשבות בלב איש ועצת אלוהים היא תקום.' הבחורה הזו, עם העיניים הכחולות שלה, והגוף שלה, והבגדים הלא צנועים שלה, וכל השאר," הוא נאנח מעומק ליבו, אחרי הכל הוא היה רק בן שבע עשרה. "היא נפלה עלי בדיוק ברגע המתאים. רציתי לחזור לירושלים ללמוד בישיבה חרדית, לחזור אחורה, להתכנס בתוך הדת כמו צב בשריון, אבל בן אדם הוא לא צב, הוא יצור אנושי שיש לו גוף ונפש ונשמה שנתן בו הבורא יתברך ועליו להשביע את כולם ולא לקפח אף אחד."

הנהנתי בכובד ראש, שואל את עצמי אם שיר זכתה לחנוך את קופסת הקונדומים הסגורה עדיין, או שהסתפקה בחיבוקים ונשיקות תוך שינון תאריכים היסטוריים.

הילל צחק וחזר להיות תלמיד תיכון מתבגר. "לא, עדיין לא עשינו את זה, ולא אכפת לי, היא אוהבת אותי ואני אותה, וכשזה יגיע זה יגיע." הוא רכן אלי, מביט בי בעיניים פקוחות לרווחה, "יכולתי לשכב עם ההולנדית, היא רצתה אותי, או בעצם רצתה מישהו, לא חשוב מי, אבל אני מעדיף את שיר. מעדיף את הריח שלה, את העור שלה, את הצניעות שלה ולא את הבחורה הזו."

אלוהים אדירים איך הוא הצליח להישאר כל כך תמים וישר? חבל שהחיים יהרסו את התמימות הנפלאה הזו.

***

תכננו לעשות את ל"ג בעומר במוצאי שבת כדי שפעם אחת תהיה לנו הצדקה לא ללכת לעבודה ביום ראשון. בטי ואמונה הצליחו לשכנע את אוקסנה לבוא גם כן למדורת ל"ג בעומר בחוף הרוסים ובטי טרחה להתקשר לכלא ולדבר עם בעלה הפסיכופת של אוקסנה כדי שייתן לה את אישורו לבלות בלעדיו.

היא התווכחה נמרצות עם אמונה שטענה שאוקסנה לא צריכה לקבל רשות ממנו ואין לאף גבר זכות למנוע מאשתו בילוי, במיוחד אם הוא יושב בכלא על עברות של גנבה ואלימות. כמו תמיד אצל בני משפחת אשתי הנושא התפתח לוויכוח גדול, ומיד נשלפו ספרי משניות ועפו פסוקים והלכות, ואנחנו, העולים מרוסיה, ישבנו כמו גלמים והסתכלנו בלי להבין כלום.

"אני יודע שהם מדברים עברית," אמר לי ואניה, "אבל אני לא מבין אף מילה."

אוקסנה החלה למחות דמעות מעיניה, "אולי הכי טוב שאני אשאר בבית." לחשה לי בבהלה, כשאמונה צרחה על הילל שהוא טיפש מדאורייתא, והביאה לו אסמכתאות מנשים מסתוריות שנקראו בנות צלופחד שהייתה להן חוצפה להתווכח עם משה רבנו בכבודו ובעצמו.

למזלנו הרב הבורקס התחילו להיחרך בתנור ובטי רצה למטבח להוציא את התבנית, אומרת לאמונה בתוקף שתסתום כבר את הפה, ומשלחת את הבנים להביא את הילדים מהמעון. לא שמעתי את השיחה בין בטי לאנטון, בעלה של אוקסנה, אבל פניה הקורנים של האישה השמנמונת והבודדה הזו סיפרו את כל הסיפור.

"בטי יכולה להיות שר בממשלה." אמרה לי בביישנות ורצה מהר לסופר להספיק לקנות עוד משהו לפני שיסגרו. הבנות השקיעו המון מאמץ ועבודה בהכנת האוכל, ולא היה לי לב להגיד לבטי שהאנשים יגיעו כדי לשתות ולהקיא, לא לאכול. אני בכל אופן לא תכננתי להשתכר, אני אבלה יפה חשבתי, אשתה מעט, אוכל הרבה, אפגוש חברים ותיקים, ואשגיח על יורי שלא ידבק קרוב מידי לאשתי.

***

את יום שבת בבוקר בילינו בבטלה, המבוגרים שקועים בקריאה ולימוד, ובעיון בעיתוני סוף השבוע, והילדים מתרוצצים בצרחות בכל השכונה, מגיעים מידי פעם הביתה לחטוף משהו לאכול, ושוב נעלמים. ישבתי עם ואניה והילל, לומדים קצת ומקשקשים הרבה, כשיורי הופיע פתאום, מוטרד ומבוהל.

"מקסים!" הוא תלש אותי בבהילות מכיסאי והצעיד אותי החוצה להתייעצות דחופה. ישבנו על הספה בחדרו שהיה, למרבה הפלא, מסודר למדי. שיר קבלה ממנו סכום כסף קטן מידי שבוע והייתה מנקה ומסדרת וקונה לו מצרכים. בין כה וכה הוא כמעט שלא היה בדירה הקטנה. רק בשבתות, בדרך כלל בצהרים, היינו זוכים לחזות בפניו המנומנמים.

"רוצה קפה?" שאל בפיזור נפש, "גם אתה שותה את הנס קפה המגעיל הזה שכל הנייטיב שותים?" שאל ורק אז תפסתי שיורי, למרות שהיה בארץ כבר מעל חמש שנים נשאר עדיין עם מנטאליות של עולה חדש.

"הגיע הזמן שתפסיק לקרוא להם נייטיב," אמרתי לו, "עכשיו גם אתה אחד מהם."

הוא לגם מהתה והניד את ראשו בסרבנות. "לא, אני תמיד אהיה רוסי והנסקפה של עלית מגעיל." נאלצתי להודות שהוא צדק, הקפה המקובל ביותר בישראל היה מגעיל. היו בסופר סוגי קפה טובים יותר ובכל זאת הרוב שתו רק את הדבר המזעזע הזה.

ליורי לא היה פנאי לדון בבעיות פילוסופיות. "קטיה התקשרה, היא בדרך לכאן, עזבה את האוקראיני הזה, מה שמו? בוריס, והזמינה את עצמה לגור אצלי. כמובן שאין לה עבודה, והיא תרצה שאני אבלה איתה ואישן איתה וכל השטויות האלו." עיווה את פניו במיאוס.

יורי לא אהב לחזור אחורה. לא היו לו סנטימנטים לבחורה שנפרד ממנה.

"טוב, אבל זו בכל זאת קטיה שלנו." אמרתי בפייסנות, "היא יפה וחמודה, ו... טוב, זו קטיה!"

הוא שב והניד את ראשו בשלילה, "אבל מה בטי תחשוב עלי אם היא תגור אצלי פתאום?"

צחקתי, "למה שלבטי יהיה אכפת? באמת הגיע הזמן שתהיה לך מישהי קבועה יורי, וקטיה מעריצה אותך משום מה, למרות שאתה... טוב, אתה..." משכתי בכתפי משאיר את המשפט תלוי באוויר.

"היא רוצה להתחתן איתי." אמר בכעס, כאילו זה היה עלבון קשה מנשוא, "אני? להתחתן?"

מזמן לא ראיתי אותו כל כך לחוץ, וכל זה בגלל בחורה קטנה ששוקלת בקושי חמישים ק"ג. לא יכולתי להתאפק מלצחוק.

"מה רע בזה? הנה, אני נשוי ואני די מרוצה," נהניתי להציק לו.

הוא עצם את עיניו והטיל את עצמו על הספה. "שתוק! אתה בכלל לא עוזר לי, פשוט שתוק!" ציווה עלי בקול מיואש.

בסוף הסכמנו שאם המצב יעשה בלתי נסבל, וקטיה תתעקש להתעלק עליו, אבוא לעזרתו ואשגר אותה לקוליה, או אולי לנצרת, לעזור לאינה ולאלכס.

יורי היה ספקן בקשר לאופציה של נצרת. "מי ייתן לה לטפל בתינוק?" אמר בזלזול, "אפילו בחתול לא הייתי נותן לה לטפל, היא... עזוב," הוא הניד יד בייאוש. "החיים שלי בזבל." אמר בעברית, "בוא נלך לשתות משהו."

סירבתי בתוקף, הבטחתי לבנים לשחק איתם כדור רגל, ואחרי הצהרים רציתי להיות במיטה עם בטי, לעשות אהבה ולישון.

יורי התעצבן, "מספיק עם זה כבר," רטן, "אתם נשואים והיא בהריון, די כבר! יש עוד נשים בעולם. לא נמאס לך?" צחקתי לו בפרצוף, וסחבתי אותו לשחק כדור רגל.

כשחזרנו קטיה כבר הייתה במטבח, כל הבנות, כולל ללי, מכונסות סביבה, מצחקקות ומתלחשות, בוחשות בסירים, ומקימות מהומה כל פעם שגבר התקרב אליהן.

הטלפון צלצל כל כמה דקות, רוב השיחות היו מבוריס שנדהם מעזיבתה של קטיה. האומלל הזה באמת אהב אותה. אין לי מושג מי היו שאר המתקשרים, גברים אחרים, מעריצים של קטיה כנראה, וגם כל מיני נודניקים שרצו לדעת מה להביא ומה ללבוש לכבוד המסיבה על החוף.

קטיה נראתה נהדר, שזופה ודקיקה, קורנת שמחת חיים ועליצות. מבט אחד בפניה המחייכים ובעיניה המבריקות וידעתי שהיא עדיין מאוהבת ביורי. החלפתי איתו מבט, גם הוא ידע את זה וזה הפחיד אותו. אולי בגלל זה הוא החליט להתאהב בבטי שמעולם לא תחזיר לו אהבה. הוא פוחד ממישהי שתאהב אותו חזרה קלטתי פתאום. איך נעשיתי חכם כזה? זו אשמתו של ד"ר פאנוב, הוא גרם לי לחשוב בצורה כזו ולשפוט את כל מי שאני מכיר, אני חייב להפסיק עם זה.

***

הבעיה עם מסיבות היא שגם אם אתה עושה תכניות מפורטות, חושב מחשבות טובות ומהוגנות, ורוצה שהכול יתנהל בצורה מסודרת קורים כל מיני דברים לא צפויים והכל משתבש. המסיבה הזו לא הייתה שונה מהבחינה הזאת – באו המון מכרים שלי שכבר שנים לא ראיתי ואם לא די בכך בטי עזבה אותי מיד להסתדר לבדי ורצה לטפל בעסקי הוועדה שלה.

הם פרשו שולחן ומפה וצלחות וסדרו מזנון, ואותי גרשו להתערב בקהל וליהנות. טוב, זה בדיוק מה שעשיתי. שתיתי יותר מידי, הייתה מוזיקה והמון בנות יפות, וחברים ותיקים שמזמן לא ראיתי, כולם נישקו אותי וחיבקו אותי. למשך כשעה חזרתי להיות צעיר חסר דאגה וחסר אחריות. הרעש של גלי הים, הצללים שהטילה המדורה על פני ידידי, הריחות של הבשר שנצלה על האש, טעם המלח שבאוויר, הכל חבר יחד לגרום לי סחרחורת של שכרות קלה ועליזות חסרת דאגה.

"מקסים, איך קוראים לדבר הטעים הזה?" שאל אותי מוגילסקי האדום, מוגי בפי ידידיו, והראה לי את צלחת הפלסטיק הלבנה שלו, שבתוכה היו כמה סיגרים מטוגנים לצבע זהוב עמוק וכמה קובה מאורכים שבטי עצבה וטגנה במו ידיה הבוקר.

"זה קובה, ואלו סיגרים," אמרתי לו, צוחק בעליזות ולגמתי בירה, "טעים לך?"

הוא חייך, מניד את ראשו האדמוני בהתלהבות, "וזה עוד יותר טעים בגלל המבשלת, בחורה מדהימה עם עיני זהב וחיוך של נסיכה. גם העוזרת שלה יפהפייה, אבל שומר עליה אסטוני גדול אחד, והיא קצת צעירה מידי בשבילי. המבשלת הזו היא בדיוק לטעמי, גם יפה, גם חמודה וגם מדברת רוסית במבטא חמוד, אני מאוהב! אתה מכיר אותה?" התחלתי לצחוק כמו דביל לשמע התיאור של בטי. לא חשבתי על זה שבטי נתקעה שוב בתפקיד של מגישת אוכל ומשרתת, כמו בבית.

"היא בהריון והיא נשואה, בעלה ירצח אותך עם תיגש אליה שוב." עניתי לו וצחקתי.

"שטויות, איזה בעל!" ענה מוגי בחוצפה של שיכורים, "היא לבד, אין לידה אף אחד. בושה שאישה כל כך יפה תישאר תקועה מאחורי הסירים ולא תרקוד קצת."

הוא ניגש לבטי שעמדה מאחורי המזנון המאולתר והגישה אוכל לבטלנים שיכלו בהחלט לשרת את עצמם, ומשך אותה אליו.

"בואי, עזבי את העבודה! בואי נרקוד." אמר וסחרר אותה בזרועותיו. בטי קפאה במקומה, נדהמת לרגע ואז הפשילה את ראשה לאחור וצחקה צחוק משוחרר ופרוע והניחה לשיכור המטופש הזה לחבק אותה. עמדתי ממש לידם, אבל היא התעלמה ממני, מסבה את ראשה הצידה כשחלפה לידי.

זינקתי קדימה מוכן להעיף את מוגי ממנה כשיד חמה וחזקה אחזה בכתפי, "תן לה לבלות קצת מקסים," אמר קול מוכר באזני, "אם אתה לא מתייחס אליה, תן לאחרים ליהנות."

הסתובבתי בחטף, מרגיש כאילו חטפתי אגרוף בבטן. במובן מסוים זה היה גרוע עוד יותר. רומן בגודל טבעי, גדול וחזק ושזוף, מעיל עור שחור עוטף את כתפיו הרחבות, וכובע צמר כחול מכסה את שערו ומדגיש את עיני הג'ינס שלו, עמד לצידי, ידו על כתפי וחיוך רגוע על פניו.

"אשתך מקסימה, באיזה חודש היא? התינוק ממך?" שאל בתמימות.

הוא נסוג כשניסיתי לחבוט בו, מושך אותי אחריו, צוחק ולועג לי חליפות עד שפתאום היינו מחוץ לחוג האור, עומדים ליד שורת המכוניות שחנו על השביל החולי שמתחתיו נערכה מסיבת הל"ג בעומר שלנו.

רק אז הוא הניח לי ללכוד אותו וחיבק אותי בעוד אני חובט בו באגרופי, "די, די, קוטק." לחש, נשימתו החמה מדגדגת את אזני, מזכירה לי נשכחות שעדיף היה לשכוח.

"לך לעזאזל!" רתחתי. כל אדי השכרות התפוגגו בגלל ההלם של הופעתו הלא צפויה. "לך לכל הרוחות, אתה והתמונות שלך." הוא נאנח רכות והשעין את ראשו על כתפי, ידיו הקיפו בעדינות את מותני לא לוחצות בכוח, ובכל זאת לא התרחקתי.

למה נשארתי קרוב אליו?

"אני כל כך מצטער על זה," אמר בכנות. "הייתי במצב נפשי כזה ש... זה הזיק לך מאוד עם האישה?"

"הכאבת לה מאוד עם התמונות האלה. הכאבת לשנינו, זה היה אכזרי ומיותר. מחווה חסרת טעם." אמרתי בקול רגוע, מרסן בכוח את הדופק המתפרע שלי.

ידיו גלשו אל ישבני לופתות אותו בחזקה. קצב נשימתו השתנה, פיו התקרב לפי, ואז, רגע לפני שעמדתי לעצור אותו הוא התנער והתרחק ממני. משאיר אותי מופתע וקצת מאוכזב מכך שלא הספקתי לדחות אותו מעלי.

בדיוק ככה זה היה אז, עוד לטיפה ועוד נגיעה עדינה, תמיד בלילה כשהבדידות חונקת והפחד משתלט על ההיגיון. הוא היה מחכה בסבלנות לשעות האלה ונשכב לצידי, מדבר איתי בקול נעים, גורם לי להרגיש שהוא הידיד היחיד שיש לי בעולם כולו. מכניע בהתמדה ובסבלנות את ההתנגדות שלי, חודר דרך ההגנות שלי ועושה בי כרצונו. מכריח אותי ליהנות למרות רצוני, לחוש כלפיו חיבה והכרת תודה למרות התיעוב שלי מהמעשים שעשינו. מיליון שאלות צצו במוחי, למה הוא כאן? האם זה מקרה ולמה אני מדבר איתו במקום להכות אותו?

"רומן, מה קורה אתך? למה אתה פה?" זה כל מה שיצא מפי בסופו של דבר.

הוא חייך את חיוכו היפה והבוטח. "איפה הרכב שלך? אני רוצה שנדבר בפרטיות. אל תדאג, ההבטחה שנתתי לך עוד בתוקף."

שנינו ידענו לאיזה הבטחה הוא מתכוון, הבטחתו שלא ינסה לעשות איתי יותר סקס, הבטחה שלא הפר מאז הלילה האחרון שלנו בכלא.

הוצאתי את מפתחות הלינקולן והובלתי אותו אליה. הוא שרק בהתפעלות, "מכונית נהדרת, קלאסית, בדיוק כמו הגברת שלך. אתה אוהב אותה?"

"אני לא יכול לחיות בלעדיה," עניתי, "למרות שהיא טוענת שמכונית היא רק קופסא עם גלגלים, הגה ומנוע, שצריכה להגיע ממקום למקום, ושאגרוף הוא לא ספורט."

רומן צחק חרש, צחוק גברי עמוק שהרעיד את כתפיו וגרם לעור הקרקפת שלי להסתמר. כמה שנים הזיכרונות האלה עוד ירדפו אותי?

הוא צנח על המושב האחורי המרווח ונאנח. לאור המנורה שעל תקרת המכונית ראיתי שפניו רזו והיו קמטים סביב עיניו. הוא היה בן שלושים ושמונה ונראה מבוגר ושחוק יותר, וגם איכשהו, צעיר ופגיע יותר מכפי שהיה פעם.

"מקסים ידידי הוותיק." הושיט את ידו וסגר את הדלת, מכבה את האור. "אני רוצה לבקש את סליחתך, עשיתי לך עוול נורא, ועכשיו..." הוא הפסיק לדבר ושקע במחשבות כאילו שכח אותי ואז המשיך, "אני עומד לעזוב, הגיע הזמן לתקן מה שאפשר לפני שאלך. אתה זוכר מה שעשינו בכלא ומה קרה אחר כך?"

כאילו שיכולתי לשכוח, הלוואי שיכולתי לשכוח. הנדתי לאות הן, מנסה לקרוא את ארשת פניו בחשכה. הוא הניח יד על לחיי, תמיד הייתה לו ראית לילה טובה יותר משלי. "אתה עדיין מודאג מזה שאתה הומו?" שאל ברוך.

משכתי בכתפי, עיני נמלאו דמעות. "קצת, לפעמים." הודיתי בלחש. 

"היו גברים אחרים אחרי?" שאל, ידו החמה, מוכרת כל כך, מחליקה על צווארי, מתגנבת אל מתחת לצווארון חולצתי. "לא, אתה היחיד." לחשתי, הדופק מתגבר במפשעתי.

"רצית אחרים, פנטזת על גברים כשכבשת את כל היהודיות הסקסיות בישראל?" היתל בי קולו, ידו השנייה כבר נחה על ירכי, קצות אצבעותיו נוגעות לא נוגעות בבליטה במפשעתי.

"רומן, לא." גנחתי, ואז נדלק האור מעל לראשי. הסתובבתי בחטף, מביט, לא מופתע במיוחד, בפניה של בטי. שרידי החיוך עוד נגעו רגע בפיה ואז נמוגו. היא הרפתה מהדלת ונסוגה לאחור, "סליחה," לחשה וניסתה לסגור את הדלת, לכבות את האור על המחזה המביש שלפניה.

ידו של רומן, ארוכה וזריזה, נורתה ותפסה את פרק ידה הדק, "אל תלכי בטי, בבקשה." לחש ברוסית.

עיני הזהב של בטי, אישוניה המוגדלים, שפתיה פשוקות, הבעת ההלם והפחד על הפנים המתוקים שנשקתי פעמים כה רבות. עוד חטא אחד לשאת על מצפוני העמוס.

"עזוב אותה!" דחפתי אותו ויצאתי אליה. "בטי," כרעתי על ברכי לפניה והנחתי את ראשי על בטנה המעוגלת, "רומן רוצה לדבר עם שנינו. אני מבקש, אל תלכי עדיין, אחר כך תעשי מה שאת רוצה, אבל תני לי עוד כמה דקות בבקשה." היא הביטה בי וחייכה פתאום.

"נו קום כבר, מספיק עם כל הדרמה הרוסית הזו." אמרה, מדברת ברוסית הנוקשה שלה, "כבר נתתי לך את כל החיים שלי. אתה לא צריך לרדת על הברכיים בשביל כמה דקות."

היא נכנסה למכונית והתיישבה מולנו על המושב האמצעי, ידיה שלובות על מושב העור המפריד בין המושבים, משעינה את סנטרה עליהן, מציצה אלינו. "מוזר, תמיד חשבתי שתחליף אותי בבחורה," אמרה בנחת, "לא חשבתי שזה יהיה גבר אחר."

"בטי," גנחתי, "את טועה לגמרי, זה לא מה שאת חושבת."

היא משכה כתפיים, אדישה לתחנוני, ואז הושיטה פתאום את ידה ומשכה בתנועה זריזה את הכובע מעל ראשו של רומן. שנינו השתנקו כאחת מתדהמה, ראשו היה קירח לחלוטין, לא מגולח סתם, אלא קירח כביצה. פניו נראו באחת מבוגרים, רזים וצנומים, ועם זאת גם צעירים חשופים ופגיעים.

היכן ראיתי פנים כאלו, צעירים - זקנים? כמובן, בסרטים האיומים על השואה. כך נראו אנשים שנכלאו במחנות ריכוז ואבדו כל כבוד אנושי ותקווה לחיים.

"איידס או סרטן?" שאלה בטי בשלווה מרגיזה.

איך היא יכולה להיות כל כך אדישה? מה עם הלב היהודי הרחמן? למרבה הפלא רומן חייך קלות ונראה כאילו הוקל לו.

"איידס." הוא משך את הכובע חזרה על ראשו ונגע בזרועי, "אל תהיה כל כך מזועזע קוטק. כל אחד מת פעם. עכשיו הגיע תורי." קולו היה רך מאוד. כמה מוזר שהוא מנחם אותי על מותו הצפוי במקום שאני אנחם אותו.

"נפגשתם מאז קפריסין?" שאלה בטי באותו קול מעשי וחף מרגש, אשתי האהובה, פגועה כל כך, מנסה להסתיר את הכאב שגרמתי לה בהתנהגות מעשית ורגועה. "סליחה על החקירה, אבל אני חייבת לדעת. אני בהריון אם לא שמת לב." היא התנשפה, מחניקה את הדמעות שאיימו לזלוג, "טיפשה שכמוני, עד עכשיו סמכתי על בעלי שלא ידביק אותי בשום דבר, באמת סליחה."

ניסיתי לקחת את ידה. "בטי, אני נשבע לך, מאז שפגשתי אותך..." התחלתי להגיד, אבל היא משכה את ידה.

"שקרן!" אמרה ביובש, "היית עם החיילת הזו, וזה רק מה שאני יודעת. ומה עם כל הפעמים שיצאת לבלות עם החברים שלך? אני מקווה שלפחות שמת קונדום. אני מוכרחה להיבדק עוד לפני שאסע לירושלים. לעזאזל אתך מקס, אני כבר כמעט בחודש השישי! חשבתי שאתה קצת יותר אחראי. חתיכת חרא צבוע שכמוך."

קולה הקר שרט אותי מבפנים, מכאיב לנשמתי. היא אפילו לא כעסה, סתם הייתה מאוכזבת, יותר מעצמה כך נדמה לי מאשר ממני.

"בטי," עכשיו כבר בכיתי בגלוי, בלי בושה. "אני נשבע לך שרק איתך... רק את..." למה לא הצלחתי למצוא את הצירוף המדויק של המילים שישכנע אותה שהיא טועה? הייתה לי הרגשה שכל אי ההבנה הזו תיפתר אם רק אצליח למצוא את הנוסח המדויק שיסביר לה מה אני מרגיש.

"בחייך מקס," עכשיו היא עברה לדבר עברית. כל הברה קשה ומחודדת כמו סכין, משפטים קצרים וקשים כמו מהלומות אגרוף. "ישבת איתו כאן. שניכם התלטפתם לכם כמו זוג נאהבים, ועכשיו אתה בוכה לי? תעשה לי טובה ואל תעליב את שנינו. לפחות תשתוק!"

היא יצאה מהרכב וטרקה את הדלת. חולה או לא רומן נותר עדיין זריז ומהיר תגובה יותר ממני. הוא זינק אחריה ולפת את כתפיה, מביט בפניה שנותרו מסוגרים וקשים. "עכשיו תקשיבי לי גברת!" אמר בתוקף, "ראשית תדעי שבקפריסין, כשפגשתי אתכם, הייתי בדיוק אחרי שנודע לי על האיידס. הייתי אז בשלב הכעס וזה יצא עליך, אבל עכשיו אני כבר..." הוא הרפה מכתפיה והחליק בעדינות על שערה שנפרע ברוח. "אין לי עוד הרבה זמן יקירתי, אני אוהב אותו, אבל הוא שלך כעת, אל תכעסי עליו."

הוא חיבק אותה פתאום, כובש את פניו בשערותיה, ידיו מקיפות את גופה המתוח. "תאהבי אותו במקומי." אמר ברוך לתוך עיקול צווארה ולמרבה חרדתי החל בוכה.

אף פעם לא ראיתי את רומן בוכה. לא חשבתי שהוא מסוגל לבכות. בטי התרככה מיד, חיבקה אותו והובילה אותו בעדינות למכונית. "אולי תלך להביא משהו לשתות מקסים?" אמרה לי, "יש וודקה בתחתית הצידנית הירוקה של ואניה. ותביא לי מיץ בבקשה. אל תמהר, שום דבר לא בוער."

רומן עדיין בכה חרש, ראשו כבוש בין שדיה, ידיו כרוכות על מותניה מתרפק עליה כמו ילד על אימו. היא נענעה אותו בעדינות מחליקה את ידה על גבו.

 

רומן מנתק את עצמו מבטי ומתיישב לצידה, שואף אויר דרך פיו ומנסה להירגע. "פעם ראשונה שאני בוכה מאז ש... מאז ש..." הוא נעצר וחושב, "מאז הרבה זמן." הוא מסכם. "נשים הן יצורים מסוכנים מאוד. ניסיתי להסביר לו את זה, אבל כשפגשתי אותו זה כבר היה מאוחר מידי, הוא כבר טעם מהפרי האסור אם את מבינה למה אני מתכוון."

בטי מנידה את ראשה בחיוך קל, מביטה ישר בעיניו הכחולות. "מה אתה רוצה בדיוק מר סובורוב?"

רומן נאנח ומטיב את הכובע על ראשו, "בדיוק מה שאת רוצה חביבתי, שהוא יהיה מאושר." הם בוחנים זה את זו במבטים זהירים, שומרים על פני פוקר, ואז הוא מחייך פתאום ונוגע בידה, "את בסדר קטנה." הוא אומר בקול רך, "אני אף פעם לא גרמתי לו לקנא או לבכות, ניסיתי, אבל לא הצלחתי. עצה קטנה, אל תתני לו להגיד תמיד את המילה האחרונה. תוותרי, אבל רק לפעמים. הוא נעשה קצת פראי מידי פעם, אבל את זה את כבר בטח יודעת. מותר לנשק לך?"

היא מהנהנת והוא מנשק על לחיה השחומה. "את לא פוחדת בגלל המחלה?"

בטי מלטפת את פניו, מעבירה יד מגששת על מצחו לחייו וסנטרו. "לא. עבדתי בהוספיס לחולי איידס. אני לא פוחדת, יש המון סוגים של תרופות וקוקטיילים שאפשר לנסות כיום. המצב שלך עדיין לא רע כל כך."

הוא מניד את ראשו לשלילה ופניו שהתרככו לרגע נאטמים שוב. "אני מעדיף למות כשעוד יש לי כוח לעמוד על הרגלים. המחלה או התרופות, שניהם גרועים באותה מידה. אני עייף, בואי נשתוק קצת." הוא מניח את ראשו על כתפה והם יושבים בשקט עד שמקס חוזר עם השתייה. 

 

מבולבל לחלוטין ירדתי למטה אל החוף ולקחתי את המיץ והוודקה. רק מוגי שם לב להסתלקותי עם המשקאות, אבל היה עסוק עם מישהי וקרץ לי מעל כתפה בלי לעצור אותי. היחידה שנותרה לאייש את המזנון הייתה אוקסנה, פניה העגולים זורחים ולחייה ורודות מחום האש. לפחות היא נהנתה.

בטי ורומן ישבו אחד ליד השנייה ושתקו. היה נדמה לי שהם כאילו התרחקו מעט זה מזו ברגע שהופעתי, אבל אולי טעיתי. האווירה במכונית הייתה נינוחה. בטי הייתה רגועה ועצובה. רומן, כמו תמיד, היה שליו לחלוטין. הוא לקח ממני את הבקבוק ושתה ישירות בלי להשתמש בכוס שהבאתי. בטי פתחה את פחית מיץ המנגו ולגמה. רומן ניסה למזוג לה פנימה קצת וודקה והיא צחקה וסירבה. "אף פעם לא שתיתי ובטח שאני לא אתחיל עכשיו כשאני הרה," אמרה ומשכה אותי לשבת לצידה.

"הוא לא רוצה לנסות עוד תרופות מקס," התלוננה, "נמאס לו, רוצה ללכת בכבוד." נימת הלעג בקולה רמזה על דעתה על פרישה מכובדת שכזו. בנושא זה דעתה של בטי הייתה כדעת ההלכה היהודית - על כורחך אתה בא לעולם, ולא אתה שתקבע מתי תפרוש ממנו.

רומן משך בכתפיו וחייך אלי, לא היה לו שום חשק להתווכח. כשהחליט על דבר מה נהג לדבוק בהחלטה בלי לסטות ימינה או שמאלה. "כבר החלטתי בטי," אמר וליטף את ידה, ואחר נשא אותה אל פיו ונישק אותה בעדינות. "יש לך ידיים מקסימות," החניף לה.

בטי משכה את ידיה בזעם, היא לא אהבה שהסיחו את דעתה במחמאות. "רק טיפש לא משנה אף פעם את דעתו." התיזה בזעם, "אנחנו מדברים על פיקוח נפש," הוסיפה בעברית, מדברת אלי, "והוא מלטף אותי ונותן לי מחמאות." היא הייתה נהדרת כשכעסה, יכולתי לראות כמה רומן נהנה ממנה והייתי מרוצה מהאישור שלו.

"יש לו זכות להחליט על סיום החיים שלו בטי," אמרתי לה, "לפחות בזה יש לבני אדם חופש בחירה. החופש היחיד בעצם."

בטי כמובן לא הסכימה איתי. "יש לך ילדים, אישה, אנשים שאוהבים אותך?" פנתה לרומן המשועשע. הוא צחק, "עד כמה שידוע לי לא, אבל כמובן שאי אפשר לדעת אף פעם. אני לא יודע כמה הוא סיפר לך."

"סיפר מספיק ודי, אבל אחרי שנפרדתם בטח היו אחרים או אחרות."

"לא, פעם אחת נפלתי. זה הספיק. אני לא חוזר על טעויות." הוא רכן קדימה אוחז בפניה בשתי כפותיו החמות שכל כך הטבתי להכיר את מגען, "אחת כמוך, עם כל האש שיש בך, והעתיד שאת מגדלת אצלך בבטן בטח חושבת שאני טועה, שהחיים יפים, והשמש עוד תזרח, וכל השטויות האלו, אבל אני, הנר שלי כבר נשרף משני הקצוות. את מבינה מה אני אומר?"

בטי הנהנה ושתקה. רעש של צעקות וצחוק עלה מהמדורה, אוקסנה יצאה מאחורי הדלפק ורקדה עם בחור גבוה שסחרר אותה וצחק.

בטי קמה, "הבטחתי לבעלה לשמור עליה, אני חייבת לחזור ולראות שהכל בסדר איתה." אמרה מודאגת ויצאה מהמכונית ואז פנתה שוב דחפה את ראשה דרך החלון הפתוח והתכופפה אל רומן שישב וראשו נשען על המושב, "עוד ניפגש?" שאלה.

הוא נד בראשו לשלילה. "מצטער קטנה." אמר בעדינות.

היא רכנה אליו ונשקה על פיו ואז פנתה אלי, "אם אתה רוצה להיות איתו אין בעיה. מגיעים לך כמה ימי חופש מהעבודה. רק תיזהר לא להידבק. אני כבר אספר משהו למשפחה."

היא פנתה בלי לחכות לתשובה ורצה לכיוון המדורה, משאירה אותנו לבד. נותרנו יושבים זה מול זה, מביטים אחד בשני, חושבים על הצעתה. רומן לקח את ידי וחיכך בה את פניו ואחר כך נשען עלי, מניח את ראשו על כתפי. עיסיתי את עורפו ואת כתפיו, חש כמה הוא רזה מתחת למעיל העור העבה. הוא ליטף את פני, נוגע בצלקת הדקה שנותרה על לחיי, נראית כמו קו עיפרון דק.

"היא ממש בסדר," אמר בחיוך, "אני לא יודע למה חשבתי שתתקע עם איזה טיפשונת בכיינית שתיכנס להיסטריה. סיפרת לה?"

"לא הכל, אבל מספיק." עניתי, מניח לו ללטף אותי. לא הבנתי איך, אחרי כל השנים שכעסתי עליו ושנאתי אותו, יכולתי כעת רק לרחם עליו. רק עכשיו, כשעמדנו להיפרד לתמיד, הרשתי לעצמי, לכמה דקות בלבד, להודות בעונג שמגען המחוספס והמוכר של ידיו על גופי גורם לי.

"אתה רוצה שאני אשאר אתך כמה ימים רומן?" שאלתי, לא ידעתי מה מפחיד אותי יותר, תשובה שלילית או תשובה חיובית.

הוא גיחך "לא קוטק, הזמן שלי נגמר." אמר והתחיל לסגור את כפתורי חולצתי שפרם קודם.

"וחוץ מזה," הוא שב וגיחך, "אני יודע שאתה מעדיף להיות אתה, ואתה צודק כמובן. אני רק רוצה לדעת שאתה סולח לי," אמר, מביט בי ברצינות, מניח ידיו על כתפי.

"אני סולח לך ידידי. תודה שעזרת לי בכלא וששמרת על הגב שלי בצ'צ'ניה." עניתי ברשמיות.

עוד מבט ועוד חיבוק אחד אחרון והוא יצא מהמכונית ונעלם מחיי לתמיד.

***

כמה ימים אחרי מסיבת ל"ג בעומר נסעו בטי ואמונה לירושלים כדי לטפל בגט של אמונה. היא עמדה לקבל את הגט שלה ברבנות בירושלים והתעקשה שרק בטי תבוא אתה. ואניה השתוקק לנסוע, אבל היא סירבה בתוקף. למרות שהזדהיתי עם כאבו ודאגתו של ואניה הסכמתי שעליו לשמור מרחק ולהצניע את עצמו עד שהגט יתקבל.

השארנו את אוקסנה עם הילדים וצייתנו להוראתה של בטי שנצא לבלות קצת כמו גברים ונפסיק להתבטל מול הטלוויזיה. מיקי שמח להצטרף אלינו, וכך ישבנו שלושתנו בפאב אפלולי בעיר התחתית ושתינו בירה. גיא לא בא איתו ואני לא העזתי לשאול היכן הוא.

מיקי נראה יותר טוב, הוא התחיל לקבל טיפול אצל פסיכולוג והחיוך שלו נראה קצת יותר טבעי כשלגם מהבירה המקציפה, מתרווח לצידי על הכיסא הגבוה.

ואניה סירב לבירה ושתה וודקה קרה. אמונה נעדרה בקושי עשרים וארבע שעות והוא כבר היה מדוכא. בפאב הסתובבו המון בחורות, יפות ויפות פחות, כולן לבושות בצורה נועזת ושתויות למדי, אבל הוא לא הביט באף אחת, למרות שמבטים מעוניינים נשלחו אליו ללא הרף. סך הכל ואניה היה בחור נאה עם פנים סלאביים רחבים, שיער בהיר וגוף רחב ושרירי.

"נו ואניה, תן חיוך, תסתכל איזה בחורות יפות, תהנה קצת מהחיים." טפחתי על שכמו והוא הזעיף את פניו.

"אף אחת לא יפה כמו אמונה וכולן מופקרות שתויות," אמר בכעס, "הייתי צריך להיות אתה, אני לא אוהב לישון לבד." הוסיף בעצב.

"ישנת לבד המון שנים, מה זה בשבילך עוד כמה ימים." קנטרתי אותו.

הוא לא התנחם. "אני מתגעגע אליה נורא," אמר בפשטות, "אתם חושבים שאני צריך לספר לה על מכוני העיסוי שהייתי הולך אליהם פעם?" שאל בתמימות, "אני פוחד שהיא תכעס. מה לעשות?"

שאלה קשה, לא היה לי מושג מה לענות. החלפתי מבטים עם מיקי וראיתי שגם הוא מתלבט.

"מיקי, מיקי שפירא!" צרח מישהו מהפתח והסתער על מיקי, חוסך מאתנו את הצורך במתן תשובה לשאלתו המביכה של ואניה.

הסתובבתי וראיתי להפתעתי שהצועק הוא אריה טננבאום המושתן. גם הוא ראה אותי והחיוך הנלהב שעל פניו נעלם. פניו קפאו בהבעת תיעוב. הבנתי אותו, גם אני הייתי שונא את מי שהיה מחטיף לי מכות לעיני כל המחלקה.

"בוא אריה, שב," אמרתי לו בנימוס, "תכיר, זה ואניה." עברו כבר כמה שנים טובות מאז הטירונות והחלטתי לנסות להיות בן אדם תרבותי ולשכוח את העבר.

אריה טננבאום הניד את ראשו בחוסר התלהבות לכיוון ואניה, "מה שלומך פרידמן?" הפטיר כדי לצאת ידי חובה והתיישב ליד מיקי.

"לא ידעתי שאתם עדיין בקשר," העיר בקרירות, הוא לא שכח ולא סלח, זה היה ברור. ההרגשה הייתה הדדית. "תגיד?" קולו התחמם בכמה מעלות כשפנה שוב למיקי, "אתה זוכר את הבחורה הזו שהבאת לעבוד אצלי כשרק פתחתי את המשרד בחיפה? החמודונת הזו עם התחת המשגע? היה לה עור בצבע דבש ועיניים נהדרות, חומות בהירות כאלו, עם טבעות זהב כאילו?"

מיקי משך בכתפיו, "לא יודע," אמר באדישות מופלאה, "בחורות לא כל כך מעניינות אותי, כמו שאתה בטח זוכר…"

"אבל הייתם חברים כל כך טובים," מחה טננבאום, "היא אפילו גרה אתך כמה חודשים. היה לה חזה נהדר ושערות חומות בהירות, רכות כאלו. אתה בטח זוכר אותה?"

מיקי משך בכתפיו, פניו חפות מכל זיכרון. ממתי הוא נעשה שקרן כל כך טוב?

"יכול להיות שזאת בטי שלנו?" שאל ואניה בתום לב. לא יכולתי להאשים אותו, קודם כל הוא היה שתוי, וחוץ מזה הוא לא הכיר מספיק טוב את מיקי, כך שלא יכול היה להבין שהוא מרביץ את הופעת חייו לפני טננבאום.

"נכון!" קרא טננבאום, "כולם קראו לה בטי, אבל השם האמיתי שלה היה בת-אל. גם אתה מכיר אותה?" הוא פנה אל ואניה.

אפילו מוחו השתוי של ואניה קלט כעת שהוא עשה טעות. "אה… אה…" הוא תחיל לגמגם, "פגשתי אותה דרך מקס," הודה לבסוף, "איך אמרת שקוראים לך?" ניסה להסיט את הנושא.

"עכשיו קוראים לי אריק טנא." ענה המושתן בגאווה, "החלפתי את השם ברגע שפתחתי משרד, אני עורך דין." הוסיף, "בטי הייתה המזכירה הראשונה שלי, היא גם הייתה חברה טובה שלי. היו לי אז צרות עם האישה והמשפחה ובטי הייתה נהדרת. אם לא הייתי נשוי אז…" הוא משך בכתפיו, "אבל היא באה מבית דתי ועד שהתגרשתי היא כבר נעלמה לי." הוא שב ופנה למיקי, "אתה יודע איפה בטי גרה עכשיו מיקי? אני לא יכול להוציא אותה מהראש." הייתה מין הבעה כלבית מתחננת מעצבנת על פרצופו. בטי גרמה לגברים מסוימים להראות ככה.

שנאתי את זה, שנאתי כל אחד שהסתכל עליה וקיבל הבעה של כלב מיוחם. היא לא התכוונה שזה יקרה, כמעט שלא שמה לב, אבל זה קרה כל פעם מחדש. מי יודע איזה גברים יושבים עכשיו לידה ומסתכלים עליה עם ההבעה המתחננת הזו? זה שהיא הייתה בהריון לא שינה כלום, להפך, ההיריון גרם לה להיות עוד יותר סקסית. היה עלי להדק את ידי על הכוס שלפני כדי להתאפק ולא לחבוט במושתן.

מיקי שישב לצידי, כתפו מתחככת בשלי, קלט את התנועה הקטנה הזו ונדרך גם כן. הוא היה היחיד במחלקה שהעז לרדת עלי אחרי שהחטפתי למושתן, והיחיד שלא התפלא כשקבלתי את הנזיפה שלו בשקט.

בדרכו שלו, מיקי העדין ונעים ההליכות, היה בחור אמיץ יותר מבריונים גסי רוח כמוני. לכסנתי מבט לעברו, הוא ישב שקט וחסר ארשת ובהה לתוך כוס הבירה שלו.

איך זה שהוא מעולם לא סיפר לי שבטי עבדה אצל טננבאום המושתן? הפרק הזה בחייהם של בטי ומיקי נעלם ממני עד כה. הוסתר, יותר נכון להגיד. הוא ידע שאני עומד לרדת עליו קשות בקשר לכך וכרגע העדיף לשמור על פרופיל נמוך ולצמצם נזקים.

טננבאום הוא מה שנהוג לכנות מלח הארץ. נאה בצורה גברית סולידית, שיער שחור, עיניים חומות, לסת רבועה וחיוך צחור שיניים. בן ונכד לשושלת מפוארת של עורכי דין מושתנים כמוהו. מאז הטירונות הוא עלה במשקל, הוסיף שרירים שנופחו בקפידה במכון כושר, ופיתח גינונים מלאי ביטחון שנועדו להסתיר את טיבו המושתן. גינונים שנעלמו פתאום כשזכרה של בטי על עור הדבש שלה, עיניה הזהובות, והישבן המחוטב שלה צץ, חי רוטט ומנצנץ כמו פאטה מורגנה באוויר רווי העשן של הפאב האפלולי.

הרבצתי לו כשניסה להתחכם איתי במקלחת על הזין הלא נימול שלי. הוא בטח ציפה שאתקפל בביישנות ואסמיק. במקום זה החטפתי לו כהוגן, כמובן שהוא לא ידע להגן על עצמו, או לפחות לחטוף כמו גבר, והגיש נגדי תלונה.

סמל בוזגלו טרטר אותי כהוגן במגרש המסדרים ואחר כך הודיע לי שעליו לרשום לי הערה בתיק האישי שלי. בעצם היה עליו לשלוח אותי למשפט, הגיע לי כלא בגלל המכות שהחטפתי למושתן ושנינו ידענו את זה. כשהודיתי לו על כך הוא חייך פתאום וטפח על שכמי, "אתה גבר וחייל טוב והוא… הטננבאום הזה… אין סיכוי שהוא יגיע למסע כומתה. אבא שלו כבר יסדר לו משהו."

בוזגלו צדק כמובן, אחרי פחות מחודש טננבאום נעלם מהבסיס, ואת הצבא גמר בחיל המודיעין ליד שולחן כתיבה במשרד ממוזג. אף אחד בפלוגה לא הצטער על היעלמו.

"כדאי שתשכח מבטי אריה," אמרתי לו, מביט ישר בעיניו, נהנה לראות שהוא עדיין פוחד ממני. "היא נשואה עכשיו והיא בהריון. לך תתעלק על בחורה אחרת."

טנא החוויר קצת, "בהריון," הוא לחש ועצם את עיניו במין ייאוש מוזר, "אבל היא רק בת עשרים וחמש, היא רצתה ללכת ללמוד. היא אהבה לקרוא. למה היא מיהרה כל כך להתחתן? היא תמיד אמרה שהיא תהיה חופשיה ועצמאית. עם מי היא נשואה, הוא לפחות עשיר?"

עכשיו אתם מבינים למה קוראים לו מושתן? כל מילה שאמר פגעה בי כמו סיכה מורעלת ישר בלב. הוא היה בן זונה עלוב, אבל יכולתי לראות שהוא באמת מתרגש מהחדשות ששמע. למה בטי לא דברה עליו אף פעם? ולמה מיקי לא הזהיר אותי בקשר אליו?

כל הפארסה הזו נמאסה עלי לגמרי, החלטתי לשבור את הכלים. "בטי נשואה לי." אמרתי למושתן, כדי שיסתום סוף סוף את הפה. "יש לנו ילד בן חמש, ועכשיו היא בהריון עם תאומים. גם האחים הצעירים שלה חיים איתנו, וואניה חי עם אחותה בית לידנו. היא עובדת בכל מיני עבודות מזדמנות בתרגומים ובתחקירים. אני עובד בבית מלאכה. יש לנו משכנתא ואנחנו ממש לא עשירים. בטי ויתרה על התכניות שלה ללמוד, אין לה זמן לשבת סתם ולקרוא, היא עסוקה בבישולים ובניקיונות וזה עוד כלום לעומת מה שיהיה אחרי שהתינוקות ייוולדו. אה, ואנחנו גרים בנשר, ליד בית חרושת למלט. רק שם יכולנו להרשות לעצמנו לקנות בית. יש עוד משהו שרצית לדעת על החיים של בטי?"

טננבאום, (אני בחיים לא אצליח לקרוא לו טנא) הניח את מרפקיו על הדלפק והשעין את ראשו על כפות ידיו. "תביא ויסקי," אמר לברמן וגמר את כוסו בלגימה אחת.

"אתה חרא פרידמן," אמר בקול שקט שנועד לאוזני בלבד, "תמיד ידעתי שאתה חרא. בטי המתוקה שלי, כל כך עדינה וחמודה, כל כך חכמה ופקחית, תקועה עם זבל כמוך. אתה אפילו לא יהודי!" צעק פתאום בזעם, "יושב ומשתכר לך, משאיר אותה לבד בבית. אתה זבל! איך הצלחת לשכנע אותה להתחתן אתך, חרא שכמוך!"

ואניה בהה בו בפה פעור, אבל שתק. אחרי הנאום הארוך והמיותר שנשאתי גם אני העדפתי לשתוק. רק מיקי הפסיק לחפש תשובות בבירה שלו, והרים את מבטו, "גמרת טנא?" שאל בנימוס קפוא, יכולתי לשמוע את הזעם הקר בקולו. טנא גנח בקול והנהן. הברמן הביא לו עוד ויסקי וגם אותו הוא חיסל בלגימה מהירה ומיד ביקש עוד.

"כל מה שאתה אומר נכון," אמר מיקי בנחת, "אבל חוץ מזה מקס שכח להוסיף שבטי מאושרת מאוד, שהיא מאוהבת במקס והוא בה. בטי אוהבת את העבודה שלה. היא מתה על תינוקות, היא אוהבת להיות נשואה, ומקס יושב כאן ושותה כי היא מבלה עכשיו עם אחותה בירושלים."

הוא הדף מלפניו את הבירה וקם. "בטי מצפצפת על כסף. הכסף אף פעם לא שינה לה כלום, ואם היית מבין את זה לא היית מפסיד אותה."

הוא השליך כמה שטרות על הדלפק, "אה, ועוד דבר," אמר כשאחז בזרועי ומשך אותי לכיוון הפתח. "זה היה הרעיון שלי שהיא תעזוב את המשרד שלך ואני זה שהפגיש אותה עם מקס. חשבתי שמגיע לה להכיר פעם אחת גבר הגון. הם מאוד מאושרים יחד עם הילדים והמשכנתא ובלי כסף."

הוא סחב אותי החוצה בעוד ואניה נגרר אחרינו, מבולבל ושתוי. פתחתי את דלת הלינקולן וצנחתי על מושב הנהג. לא הייתי שתוי, רק עייף ואחוז בחילה. ידעתי שהכעס יגיע כשנגיע הביתה. רק אז אתפרץ ואוציא הכל על מיקי.

התחלנו לדבר רק כשיצאנו מהעיר, מותירים מאחורינו את האורות המסנוורים והתנועה ההומה גם בשעת לילה מאוחרת.

ואניה היה הראשון שדיבר, האלכוהול ששתה כבר התנדף מגופו הגדול וראשו שוב היה צלול. "לבטי היה רומן עם האיש הזה, טנא?" שאל בתום לב, מדבר כמו תמיד בפשטות ילדותית. "איזה מין שם זה טנא?" הוסיף, "חשבתי שטנא זה מין סל ששמים בו פירות."

נאנחתי, מיקי ישב לצידי ראשו נתון בין כפות ידיו ושתק. "נכון ואניצ'קה," אמרתי ברוך, "טנא זה סל בשביל לשים בו ירקות ופירות, כמו בחג הביכורים. ובקשר לרומנים של בטי תצטרך לשאול את החבר שלה שיושב כאן, אני רק בעלה, מאין לי לדעת?"

מיקי נאנח שוב והרים את ראשו, "רק אל תוציא את זה עליה מקס, היא לא סיפרה לך כלום כי לא היה מה לספר. לא קרה כמעט כלום, הכרחתי אותה לעזוב עוד לפני שהוא הספיק לשים עליה את הידיים שלו. גם אני הספקתי לראות איזה מין טיפוס הוא." 

"הכרתם אותו בצבא?" שאל ואניה, "בגלל זה אתם שונאים אותו?" עכשיו ברור מאיפה למד אולג לשאול שאלות מנדנדות כאלו.

"כן ואניה," ענה מיקי בסבלנות. "נפגשנו כולנו בטירונות ושם למדנו להכיר ולתעב את מלח הארץ, מר טנא הנכבד, נצר למשפחת טננבאום המכובדת."

"מה?" שאל ואניה "אני לא מבין, מה זה נצר?" תרגמתי את דבריו של מיקי לרוסית, מדבר בקוצר רוח ובגסות, שוכח שרק לפני זמן לא רב גם אני לא יכולתי להבין עברית גבוהה כל כך.

ואניה נעלב, הוא ישר את כתפיו בנוקשות והפנה את פניו אל החלון, לסתו מתבלטת ושפתיו קפוצות בחזקה. הוא נראה כל כך דומה לאחיו הצעיר עד שלא יכולתי להתאפק וחייכתי. זה לא שיפר את מצב רוחו. "אתה חושב שאני מטומטם?" הוא שאל ברוסית, מבטאו האסטוני בולט עוד יותר מהרגיל.

רק זה חסר לי עכשיו, מריבה עם ואניה. "לא ואניצ'קה," אמרתי בפייסנות, "אתה… אתה חבר שלי ואתה בחור נבון מאוד, אחרת צבי לא היה שוכר אותך לעבודה." זה לא עזר בכלל, אפילו הרגיז אותו עוד יותר.

"אני לא חבר שלך!" הטיח בי בזעם, "אנחנו שכנים ועובדים יחד, ואולי, אם אמונה תרצה, נהיה גיסים, אבל אני לא חבר שלך ואני לא רוצה שטיפוס כמוך יהיה חבר שלי!"

"אבל ואניה…" ניסיתי שוב, עדיין משועשע מעט. לא הייתי רגיל להתפרצויות זעם מצד ואניה.

"השם שלי הוא איבן סרגייביץ." אמר ואניה בקור, והסב את ראשו לחלון, מפנה אלי את הפרופיל הסלאבי שלו עם אפו הסולד ועצמות לחייו הגבוהות.

"מה הבעיה?" שאל מיקי, "מה קורה אתכם? למה הוא כועס? מה קרה ואניה?"

"ואניה נעלב ממני," הסברתי לו באנגלית. "אני מבקש את סליחתך ומתנצל לפניך איבן סרגייביץ." הוספתי ברוסית, מחפש את עיניו במראה.

"בסדר," אמר ואניה בהדרת כבוד, "אבל אני לא חבר שלך. חבר בוחרים ואנחנו סתם נתקענו יחד בלי כוונה." זה כאב, חשתי דקירה קצרה אך מכאיבה בליבי מחרב הרפאים.

תמיד קבלתי את ידידותו השקטה והלא תובענית של ואניה כמובנת מאליה. הוא היה תמיד בסביבה, גדול, חזק, שקט. עיני הילד התמימות שלו מביטות בי במבט ישיר ובהיר, בלי טיפת ערמומיות, וידו הגדולה מושטת לעזרתי בטבעיות בלי שאצטרך אף פעם לבקש. פשוט וחם כמו לחם, וכמו לחם, מובן מאליו עד שהוא איננו, ואז מגלים שהוא חסר יותר ממעדנים יקרים.

עצרתי את הרכב בתחנה מול אזור התעשייה של תל חנן ועברתי לשבת לצידו במושב האחורי, "איבן סרגייביץ," התחלתי ונתקעתי, מה יכולתי להגיד? לבקש ממנו חברות? ניסיתי שוב. "איבן סרגייביץ, מאז שפגשתי אותך, ובעיקר מאז שנעשינו שכנים, למדתי להכיר אותך ולהעריך את הידידות שלך. יש לי מעט מאוד חברים ו… אה…" שוב נתקעתי.

הוא הפנה אלי את פניו ולתימהוני ראיתי שעיניו מלאות דמעות. "הטנא הזה… הנצר, הוא קינא בך שהתחתנת עם בטי, אבל הוא התחיל לצעוק רק כשהוא נזכר שאתה לא יהודי. זה הכי עצבן אותו. למה מקסים?"

אהה! עכשיו הבנתי למה נפלה עלי ההתפרצות הזו, לטובת מיקי שהביט בנו בעיניים סקרניות דברתי עברית. "הוא טועה, אני כן יהודי." אמרתי לואניה. "הוא חושב שאני לא, כי לא עשו לי ברית מילה, ובגלל זה גם רבתי אתו בצבא. הוא ראה אותי במקלחת והעיר הערות מרגיזות."

"אתה הרבצת לו מכות רצח מקס, כיסחת לו את הצורה. הייתי בטוח שבוזגלו יתקע לך תלונה." התערב מיקי בשיחה, "דפקת לו את הראש בקיר, אם לא הייתי תופס אותך היית שובר לו את העצמות."

נכון, עכשיו נזכרתי שכולם עמדו מבוהלים ורק מיקי העז להפריד ביני ובין המושתן והציל אותו. לא פלא שהוא חייך אליו חיוך כה רחב.

"ואניה אל תדאג בקשר לזה שאתה לא יהודי," אמר מיקי, "עלית לפי חוק השבות, אתה אזרח ישראלי." 

ואניה טלטל את ראשו בקוצר רוח, "אתה לא מבין מיקי," אמר, "אמונה אף פעם לא תתחתן איתי אם אני לא אתגייר. אני פוחד שהיא תעזוב אותי ו…" קולו נחלש וגווע.

מיקי עדיין לא הבין, "אז תתגייר. מה הבעיה?"

"הבעיה היא שאני לא חכם כמוכם, אני סתום. בקושי גמרתי בית ספר מקצועי. כשהם מתווכחים בעברית אני לא מבין כמעט כלום, אני מטומטם גמור, בחיים אני לא אצליח לעבור את המבחן, היא תעזוב אותי ואני אמות." הוא השעין את ראשו על כתפי והתייפח כמו ילד.

"הרבנות עושה קורס מאוד קשה של שנה ואחר כך צריך לעשות מבחן קשה ולהתחייב על אורח חיים דתי." הסברתי למיקי קרוע העיניים, "ובארץ מכירים רק בגיור אורדותוקסי, לא ברפורמי."

ליטפתי את כתפו של ואניה."הילל יעזור לך איבן סרגייביץ ולאמונה לא אכפת, היא אוהבת אותך בגללך, לא בגלל ההשכלה שלך."

הוא לא השתכנע, ניגב את פניו בשרוולו והשעין את מצחו על הזכוכית, מפנה אלי את גבו בסרבנות. "עכשיו, כשהיא עוד בטראומה בגלל בעלה, היא מסתפקת בי, אבל בחורה כמוה, כל כך יפה וחכמה, מה היא צריכה אחד כמוני? לא משכיל, ולא עשיר, ובלי עתיד, אפילו לא יהודי? אחרי שהיא תתאושש העיניים יפקחו לה והיא תחפש גבר מתאים יותר." לואניה לא היו תעודות מרשימות, אבל הייתה לו חכמת חיים וניסיון מר בדרכו של העולם.

"זה לא נכון." התווכח איתו מיקי שצערו של ואניה נגע לליבו הטוב. "היא כבר חיה אתך כמו עם בעלה, היא לא תעזוב אותך, החינוך שהיא קבלה…"

ואניה חבט בחלון באגרופו הגדול, מזעזע את כל המכונית. "קיבינימאט החינוך הדפוק שלה," צעק בזעם. "אני לא רוצה שהיא תחיה אתי כי איזה רבי אמר שככה צריך! אני רוצה שהיא תאהב אותי כמו שאני אוהב אותה. אני רוצה שהיא תרצה לחיות איתי כמו שבטי רוצה את מקס. ככה אני רוצה שנהיה, לא בגלל שאין לה לאן ללכת."

הוא דחף אותי מעליו, "סע הביתה!" נהם, "אני עייף ונמאס לי, אני רוצה לישון!"

רק אז נזכרתי שבעצם מיקי לא גר אצלנו והייתי צריך לקחת אותו לדירה שלו בבת גלים.

"זה בסדר," ניחם אותי מיקי, "אין לי מה לחפש בדירה. גיא בטח יצא, או יותר גרוע, הביא מישהו או מישהי. לפחות עכשיו כשהוא מספר להורים שלו שאני רק חבר לדירה הוא לא משקר."

"אבל חשבתי ש…" חשבתי שהם חזרו להיות יחד אחרי ההתפייסות שלהם. למה גיא שוב חזר לתעלוליו הקודמים?

מיקי חייך, מנסה להעמיד פנים אמיצות, "אני לא יכול, מאז… מאז המעצר אני לא… ואי אפשר לדרוש מגיא לחיות כמו נזיר…" הוא משך בכתפיו, השתתק ונשען לאחור על המושב. לא היה עוד מה להגיד בנושא, העדפנו לשתוק.