2. קיץ

ברגע שנכנסתי הביתה ידעתי שבטי חזרה. לבית היה שוב ריח ביתי כזה. שמעתי את המים זורמים במקלחת ואת בטי שרה על עץ הרימון שנתן את ריחו. שיר נהדר, אפילו שלעץ הרימון אין בכלל ריח.

הצצתי למקלחת, בטי עמדה מסובנת, שרה לה בעליזות וחפפה את ראשה. עמדתי בשקט, מביט בה בהנאה. למראה גופה העירום שכחתי הכל, ונתתי שוב לראש שבין הרגלים לחשוב במקומי. התפשטתי במהירות והצטרפתי אליה. היא צעקה, מופתעת מעט בתחילה, ואז צחקה וכרכה את זרועותיי הרטובות סביבי, מניחה לי לקחת אותה למיטה ולאהוב אותה.

רק אחר כך, אחרי שהילד חזר מהצהרון והסתער עליה בחיבוקים, מתכנס בחיקה ונושך בעדינות את זרועותיה החשופות, ספק מכרסם ספק מלקק אותן, נזכרתי פתאום בליל אמש ובווידוי של מיקי.

"לירז, נו די לירזי!" צחקה בטי, מנשקת את שערו השחור והקיפודי, טומנת את פניה בקפלי צווארו. "כל כך התגעגעתי אליך." התבוננתי איך היא מושכת את חולצת הטריקו שלו ממכנסיו, מכניסה את כפותיה הקטנות מתחתיה, מחליקה על גבו השרירי והדק שהיה מכוסה פלומת שיער רכה, ואמרתי לעצמי לא להיות אידיוט ולהפסיק לקנא. זה שאימא שלי נהגה להרחיק את ידי המטונפות מבגדיה ומחלוקה הלבן ולנזוף בי שאני נמרח עליה, מקלקל את תסרוקתה ומורח לה את האיפור, זו לא סיבה להתרגז על הילד שהתגעגע אליה בדיוק כמוני.

"יש לי הפתעה נהדרת בשבילכם!" אמרה בטי. היא השתדלה להישמע עליזה, אבל יכולתי לחוש את הדאגה בקולה, מבצבצת מתחת לעליזות, ואני לא סתם פראנואיד, גם אדם חש בכך.

ראיתי את החשד בעיניו כששאל, "מה עשית וכמה זה עלה?"

בטי שלפה צרור מפתחות של מכונית מתיקה ויצאה החוצה, ואנחנו בעקבותיה. אמונה וואניה עמדו ליד מכונית ניסן לבנה לא מוכרת שחנתה מול הבית ובחנו אותה. אולג כבר ישב בפנים על כיסא הנהג וניסה ללחוץ על כל הכפתורים. "אני ואמונה קנינו מכונית!" אמרה בטי בקול מלא גאווה שהתנגש בהיסוס שראיתי בעיניה קודם.

"לא ממש קנינו. רק בערך." תקנה אמונה בביישנות, וליטפה את המכונית כאילו הייתה בעל חיים פראי. הבטתי בואניה והוא הביט בי, פניו זהרו ומין עליצות פראית קרנה ממנו. כמוני גם הוא ניצל את הזמן עד שהילד חזר מהצהרון לסקס, אבל כעת, למראה המכונית - ניסן אוטומטית שנת 96 עם צמיגי מגנזיום יקרים, מזגן, נעילת הגה, ורדיו דיסק משובח - הוא הרצין ומצחו התקמט.

נכון, אהבה, או כמו שקוראים לזה היום - מערכת יחסים - זה דבר חשוב, אבל גם מכונית חדשה זה לא צחוק.

הסתכלנו בנשים שלנו וחיכינו להסברים. בטי נשמה עמוק, מארגנת את הטיעונים שלה כמו פרקליט העומד לפני בית דין גבוה לצדק, אבל בטרם פצתה את פיה התפרצה אמונה והרסה את רצף המחשבה שלה בשטף מהיר של דיבור, "זו המכונית שלי ושל בטי, ואנחנו השגנו אותה בזכות ולא בחסד, ואין לאף אחד רשות לחקור אותנו ו…"

"ואין לך אפילו רישיון." אמר אדם, קוטע את השטף חסר הנשימה של דבריה בקול יבש. הוא החליף מבט עם אחיו התאום, די היה במבט הקצר הזה להזכיר לי שלמרות השוני העצום בסגנון החיים שלהם ובהשקפת עולמם, הם היו קשורים בקשר רגשי חזק איש לאחיו.

אמונה רקעה ברגל קטנה וחטובה על הרצפה, וחצאית הבד הדק שלבשה התנופפה סביב רגליה השחומות. "אני בטוחה שאני אוציא רישיון עוד לפניך." התריסה.

פניו של אדם הוצפו אודם, אמונה לחצה על עצב רגיש. הילל עבר את הטסט בפעם הראשונה ואילו אדם נכשל כבר בשני טסטים, ועמד לפני טסט שלישי. אלוש טען שככל שאדם יותר אינטליגנטי כך קשה לו יותר להוציא רישיון והביא כראיה את הדפריו"ת של הנהגים בצה"ל, אבל אדם לא התנחם, הוא לא ידע איך להתמודד עם כשלון והעקיצה של אחותו הכאיבה לו.

הילל הניח יד מרסנת על כתפו, "שקט אדם." אמר בניסיון להשקיט את אחיו חד הלשון, אבל אדם היה צעיר בן שבע עשרה שחש מושפל לעיני כל בני משפחתו. שום דבר חוץ ממחסום פיזי לא היה עוצר את דבריו. "אני מתאר לעצמי שקבלת את המכונית כאתנן מעופר." הטיח בנבזות.

גם בלי לדעת מה זה אתנן ולמה בדיוק מתכוון אדם, חש ואניה שיש בדבריו עלבון לאמונה והיה נכון להכות את הצעיר שעלב באהובתו.

הילל ובטי נכנסו מיד בין שני הנצים. הילל דחף את אחיו, נוזף בו ביידיש, ובטי חבקה את אחותה שפרצה בבכי. אמונה, כמו שאר בני משפחת מינץ, הייתה בדרך כלל אדם שקול ויציב בעל אופי נעים ורגוע, אבל היה לה יום קשה שבא בתום תקופה מתוחה וקשה בחייה. ההערה הנבזית של אחיה גרמה לה להתקף היסטריה. היא בעטה ברכב החף מפשע, צעקה והתפרעה, מורטת את בגדיה ואת שערה המבריק והיפה, מדברת בתערובת של יידיש ולדינו מתובלות בקללות בערבית.

אני שונא התפרצויות כאלו, פוחד מהמצבים האלו שגורמים לאנשים מבוגרים להתנהג כמו ילדים עייפים בני שנתיים. זה מעורר בי רצון לברוח לאיזה פינה ולהשתכר. איזה מזל שללי ובבושקה לא היו בבית וכך נחסך מהם כל המחזה. 

ואניה שמר על קור רוחו. הוא הרים את הנערה כאילו הייתה תינוקת ונשא אותה הביתה, שם הניח אותה על הספה, עטף אותה בשמיכה, מדבר אליה בקול מרגיע באסטונית, מחבק אותה ומנענע אותה בזרועותיו כאילו הייתה פעוטה כעסנית. זה עזר, אמונה נרגעה לאיטה, פסקה לבכות ופשוט נרדמה.

ואניה הניח לה לישון על הספה וחזר למטבח. ישבנו סביב שולחן האוכל והמתנו לו בשתיקה נבוכה. רק אולג נשאר עומד צמוד להילל שהניח יד מרגיעה על כתפו. תהיתי מה עובר במוחו, פניו היו אטומים מרגש, אבל הבחנתי שנשימתו מהירה מאוד וגופו דרוך ומתוח.

לירז בחר להתיישב על ברכי דווקא, משעין את גופו הרזה עלי וכורך את זרועי סביבו, דורש ממני בלי מילים שאספק לו הגנה ובטחון. לתוספת בטחון הוא השאיר את ידו השנייה אחוזה בידה של בטי.

בטי חיכתה עד שואניה ישב ואז שחררה את ידה מידו של לירז וקמה. הילד נחפז להניח את היד הפנויה בכפי, אגרופו הקטן והנוקשה התחפר בתובענות בכף ידי ונרגע רק אחרי שעטפתי את אצבעותיו בשלי והצמדתי אותו אלי.

"אתמול בלילה היא לא ישנה כמעט והיום היה לה יום קשה, לא היית צריך לדבר ככה." הוכיחה את אדם, מביטה בפניו הדומות כל כך לשלה.

הנער השפיל את מבטו, "אני יודע," אמר בלחש מבויש.

הילל ליטף קלות את גבו של אחיו, מנסה להקל את כאבו. שוב השתררה שתיקה כבדה.

"מה זה אתנן?" שאל פתאום לירז. בטי נאנחה והעוותה את פניה בחוסר רצון, אבל היא מעולם לא סירבה לענות על שאלותיו של לירז, קשות ומביכות ככל שהיו.

"אתנן זה השכר שזונה מקבלת בעד העבודה שלה," אמרה בקול שקול. "את המכונית קבלנו עבור התכשיטים של סבתא. מר חתואל הסכים לעשות עסקת חליפין. בדקנו את המחיר שלה ואת מחיר התכשיטים ולדעתי עשינו עסקה טובה." הוסיפה בקול מתגונן, פונה ישירות אלי.

"מכרתם את התכשיטים של סבתא בתיה?" שאל הילל, "אלה מהפלטינה שאתן אלרגיות אליהם?"

בטי הנהנה. "כן," אמרה, "גם תהילה נתנה לי את התכשיטים שלה למכירה. רק את המגן דוד לא מכרתי מסיבות נוסטלגיות." הוסיפה, וחייכה אלי חיוך קטן ופרטי, מביטה ישר בעיני.

גם בחורות שמקפידות על צניעות יכולות להיות נועזות למדי בדרכן שלהן. הייתה לי הרגשה שכולם רואים את הסומק בפני ומבינים מה טיבו ולכן העדפתי להסתתר מאחורי ערמת החשבונות שהיא הושיטה לי. בדקתי אותם, לא מופתע לגלות שהיא רשמה הכל בצורה מסודרת. מחיר מחירון של הניסן, כנגד הערכת המחיר של מר חתואל התכשיטן לתכשיטי הפלטינה של סבתא בתיה.

"הוא עשה לכן הנחה של חמשת אלפים ש"ח," הערתי. "יש איזה בעיה עם הרכב?" שאלתי ומיד הצטערתי. יופי פרידמן, תמיד עדיף לדבר על מצב מכני של ערמת מתכת במקום להראות קצת רגש. מעניין מה ד"ר פאנוב יגיד על זה?

בטי הגישה לי בלי מילים דו"ח של מכון לבדיקת רכב שאישר שהניסן כמעט ולא נסעה במשך השנה וחצי הראשונות ליצורה, ומצבה היה מעולה. "מר חתואל לא הפסיק לדבר על הבן שלו שגמר רק עכשיו ללמוד בבית ספר לרפואת שיניים וכעת הוא מחפש לו כלה נאה וחסודה," אמרה בחיוך, מתבוננת בואניה, "הוא הסתכל על אמונה כל הזמן. אני חושבת שאתה צריך להציע לה מהר נישואים ואניה, או שגבר אחר יעשה את זה."

ואניה האדים, "היא לא רוצה להתחתן איתי." אמר בקול מובס.

בטי נאנחה והתיישבה, משעינה את סנטרה על כפות ידיה. הבטנו בה כולנו, ממתינים לדבריה. "אתה לא יהודי ואניה, נכון?" שאלה לבסוף, נועצת בבחור הנבוך מבט חודר.

ואניה הניד בראשו לאות לאו, "רק סבא, הבעל של בבושקה, היה יהודי." ענה חרש, מבויש מעט.

"טוב, תמיד תוכל להתגייר אם תרצה." אמרה בטי.

ואניה משך בכתפיו, "כן," אמר בחוסר ביטחון והשפיל את מבטו. שתיקה נבוכה השתררה במטבח, אף אחד לא ידע מה להגיד ולכן עברנו לבעיה הבאה.

"מאיפה יהיה לכן כסף לעשות לאוטו ביטוח וטסט?" שאל אדם במעשיות. בטי שלפה חשבון בנקאי מתיק קרטון שהיה עשוי תאים תאים, ובו שמרה את כל החשבונות הביתיים שלנו.

"שחקתי קצת בבורסה עם הכסף שיורי נתן לי שכר דירה." אמרה במבוכה קלה, והניחה את הדפים לפני. לקחתי את החשבון ושרקתי בתדהמה, היא הרוויחה מעל עשרים אלף ש"ח רק בחודשיים האחרונים.

"הפסקתי עם זה כבר." התגוננה בטי, נבוכה כאילו מסחר במניות הוא עסק לא חוקי. "זה נורא מלחיץ לדאוג כל הזמן איזה מניה עלתה ואיזה ירדה, חוץ מזה נדמה לי שכל העסק עומד להתפרק, יותר מידי משקיעים ופעילות, העדפתי להסתלק לפני שהכל ייפול."

"כולם יודעים את זה, אבל מנסים לחטוף רק עוד קצת." אמר הילל, "אנשים יורדים מהפסים כשמדובר בכסף." הוסיף בסלחנות ונד בראשו בתוכחה לעבר אחותו, "מילא הפוקר, זה רק פעם בשנה, אבל בורסה?"

בטי נעה בחוסר נוחות על כיסאה לשמע נזיפתו העדינה, "נתתי חלק לתהילה וחלק סגרתי בחשבונות חיסכון בשבילכם." הצטדקה לפניו. "הכסף ישתחרר כשתגמרו את הצבא ותוכלו לעשות איתו מה שתרצו. השארתי גם קצת ללימודים של אמונה אם היא תרצה להתחיל ללמוד."

משחק הפוקר שהילל דיבר עליו היה מנהג של חרדים. הם נהגו לשחק קלפים ביום הולדתו של ישו כדי להדגיש את הזלזול שלהם בקדושת העשרים וחמישי לדצמבר. בטי, כפי שסופר לי, הייתה שחקנית מעולה שניצחה תמיד. אדם טען בתוקף שהיא מרמה. בטי מעולם לא הודתה בכך, אם כי לא הכחישה, וסירבה בכל תוקף להדגים לי איך היא משחקת. בכל אופן, הם שיחקו רק עם גפרורים או כפתורים במקום כסף, והיא מעולם לא הרוויחה פרוטה מהכישרון שלה בקלפים.

"יכולת למכור את המפלצת השחורה במקום להתעסק עם כל המניות האלו." נזף בה הרבי שלנו בעדינות. המינצים האלו, אפשר לחשוב שזו בושה להרוויח כסף.

"אבל מקס אוהב את המפלצת," התגוננה בטי וחייכה אלי. כולם החליפו מבטים וצחקו. הם ידעו שאני מעריץ את הלינקולן. בטי לעומתי לא חשה בנוח ברכב הגדול, היא אמרה שיש לה הרגשה כאילו היא נוהגת בטנק. גם תשומת הלב שמשכה המכונית הענקית בעלת העיצוב הקלאסי הייתה למורת רוחה, אבל היא ידעה איך אני מרגיש ולכן ויתרה לי.

אחר כך אמרתי לד"ר פאנוב שברגעים אלו קלטתי שבטי היא הלב והנשמה של המשפחה הקטנה שהתגבשה ברחוב הדקל. כל משפחה זקוקה לאישה שתמלא את התפקיד הזה, נזכרתי איך סבתא שלי התעקשה על ארוחות ליל שישי משותפות בדירה הקטנה והצפופה שלנו במוסקבה, מרגיעה את כעסו של אבא, מתמודדת כמיטב יכולתה עם הפראות שלי והנרגנות של סבא, ממשיכה בתפקיד כפוי הטובה של שמירה על אחדות המשפחה שלנו גם אחרי שליבה נשבר עם מות בתה ונכדה.

כשחזרתי מהצבא היא חשה מיד באד הרעיל של רשעות וטירוף שהבאתי משם וכדי להגן עלי אילצה אותנו לעלות לארץ. גם אחרי שסבא חלה היא המשיכה לדאוג לעתיד שלי והתנגדה לקשר שלי עם לאריסה. אני חושב שהיא הרשתה לעצמה להרפות את אחיזתה בחיים וללכת להיות עם סבא ועם מארק ואימא רק אחרי שהכירה את בטי והשתכנעה שאני לא הולך להתחתן עם צצקע.

בערב, אחרי שאמונה וואניה הלכו הביתה עם אולג, ולירז הלך לישון, רחוץ ורגוע אחרי סיפור ושיר והמון נשיקות מבטי, הרשנו לעצמנו ללכת למיטה ולהקדיש קצת זמן לעצמנו. בטי התחילה כבר את החודש השישי, היא התלוננה שהיא נראית ענקית ומכוערת, אבל לדעתי שדיה המלאים ובטנה העגולה היו סקסיים מאוד.

כשהיא קנטרה אותי בעדינות על הפרצוף שעשיתי למראה לירז המחבק אותה, לא ניסיתי אפילו להכחיש, היא הכירה אותי יותר מידי טוב. כרעתי על ברכי לפניה, כובש את פני בין רגליה, מלקק את עורה הרך והזהוב, גורם לה לרעוד ולגנוח מהנאה. היא רצתה אותי, אהבה את ידי על גופה, השתוקקה לחוש אותי בתוכה, זה הספיק לי. לא רציתי שום דבר אחר, רק את אהבתה.

שכבנו אחר כך, מחייכים ומתנשמים, מלטפים זה את זו בקלילות, לא ממהרים לשם מקום. אהבתי להריח את עצמי על העור שלה, אהבתי את החיוך השבע והמנומנם שלה ואת ההתמסרות שלה לחיבוקיי. אהבתי אותה כל כך עד שחשתי כאילו ליבי תופח וממלא את כל בית החזה שלי.

"בטי, מה יש לאכול?" שאלתי. יש גברים שאחרי הסקס רוצים לישון או לעשן, אני רוצה לאכול.

"יש עוד פשטידה, ופסטה ברוטב שמנת," אמרה בטי בקול מנומנם וידעתי שאם אבקש היא תקום, תחמם לי את האוכל ותשב איתי עד שאגמור לאכול.

"אל תקומי," ליטפתי את ישבנה העגול, נהנה מהמגע של עורה הקטיפתי. "אני אקח לבד, תשני."

הלכתי למטבח וחיממתי את הפסטה במיקרוגל, ברגע שישבתי לאכול נשמע צלצול הטלפון. יש לנו כמה מכשירי טלפון והצלצול נשמע היטב בכל חלל הבית. הרמתי את השפופרת יחד עם בטי, היא הקדימה אותי בשבריר שנייה וענתה ראשונה, היה עלי להניח את השפופרת ולתת לה לדבר, אבל ברגע שהמטלפן אמר, "הלו בטי, מדבר אריק, זוכרת אותי?" המשכתי להקשיב, וכך נמצאתי מאזין בעל כורחי לשיחה לא לי. ידעתי שאסור לי, אבל בכל זאת עשיתי את זה, כמו הרבה דברים אחרים שעשיתי בימי חיי, דברים מרושעים ומכוערים שאסור היה לי לעשות.

לשמע קולו של המושתן, ליבי, שהתרחב מרוב אהבה, התכווץ שוב ופעם בחזי בהולם איטי וקר. בבת אחת חזרתי למצבי הרגיל, נאצי מרושע וחשדן, רוצח וסוטה מין שמסתיר את אופיו האמיתי מאחורי חזות תמימה של אזרח הגון.

"אריק, בטח שאני זוכרת אותך," אמרה בטי בקול זהיר, "מה שלומך, מה שלום אשתך והילדה?"

"הילדה בסדר, אבל התגרשנו. יש לי עכשיו משרד חדש בתל אביב, בבית הדר דפנה. פגשתי אתמול את בעלך ואת מיקי, הוא לא סיפר לך?" היתמם המושתן.

"חזרתי לא מזמן ולא כל כך הספקנו לדבר." הסבירה בטי בקול מתגונן.

ידעתי שהיא תוהה למה לא ספרתי לה ושמחתי. עכשיו גם היא מרגישה כמה זה פוגע שמסתירים ממך דברים.

"תגידי, מה פתאום התחתנת עם הרוסי הזה?" המשיך אריק לטפטף ארס באוזניה של אשתי, "את יודעת איזה מניאק אלים שהוא? הוא הרביץ לי מכות רצח בטירונות, אפילו המפקדים שלנו פחדו להעניש אותו."

"אתה לא מגזים קצת אריק?" אמרה בטי בספקנות, "מקס בחור מאוד הוגן, וכשזה נוגע לצבא הוא רציני מאוד."

"רציני כמו נאצי מסריח!" התיז אריק, מוריד את הכפפות ומרשה לעצמו להתבטא חופשי.

"רגע, אתה מדבר על בעלי." מחתה בטי.

"עזבי אותך מזה," קטע אותה המושתן, "אף פעם לא שכחתי אותך בטי. הייתי אידיוט ואני יודע שלא הייתי צריך להציע לך... תשמעי, כל אחד עושה טעויות לפעמים, אבל אני אעזור לך להשיג גט ואז נוכל… אם תרצי…"

"תודה רבה, אני לא מעוניינת בגט." חתכה בטי.

כל סימן לנימוס התנדף כעת מקולה, אבל טננבאום כבר איבד את הברקסים, ונתן לעצמו להשתולל, מלכלך חופשי על כל מה שזז. "בטי, פרענקית סתומה שכמוך, את כל כך מתרגשת מזה שאיזה אשכנזי בלונדיני מוכן לחיות אתך שאת נותנת לו להאכיל אותך חרא. הוא מכה אותך או מה? הרי הוא בכלל לא יהודי, הזבל הזה."

רק בעיני אסייתי כמו המושתן אני נראה אשכנזי בלונדיני, אבל בטי נפגעה יותר מההערה שלו על זה שהיא פרענקית ושאני גוי. "אריק," אמרה בקול קר כל כך שלא הייתי מתפלא לראות את הטלפון עוטה שכבת כפור, אריק בצידו השני של הקו בטח קיבל כווית קור באוזן. "בתור עורך דין כדאי שתדייק בעובדות, בעלי הוא יהודי מצאצאי המהר"ל מפראג מצד אביו, ואילו אני אשכנזייה ממוצא רוסי מצד אבא שלי יהושע מינץ וס"ט טבריינית מצד אימא שלי. נדמה לי שהיא הדור העשירי בארץ, או אולי כבר האחת עשרה, אחרי שהבריטים עזבו הפסקנו לספור."

אריק השתתק, וכשחזר לדבר נשמע הרבה פחות בטוח בעצמו, "אבא שלך הוא הרב יהושע מינץ? אז למה התגייסת לצבא?"

"כי חזרתי בשאלה לפני שהתגייסתי." ענתה, רותחת מכעס מאופק וקר שהצליח להפחיד את טננבאום למרות כל מה שלא יהיה שהוא עישן או שתה.

"בטי," הוא כמעט בכה עכשיו. "תשמעי, אני… אני... שתיתי יותר מידי ואני… תשמעי, אני נורא מצטער. אני חייב לפגוש אותך, אני רוצה…"

"אני יודעת מה אתה רוצה, ואני לא רוצה! שלום אריק." אמרה בטי בתוקף וסגרה.

שמתי את הכלים המלוכלכים בכיור, ניגבתי את השולחן, החזרתי את הקופסאות למקרר וחזרתי למיטה. בטי ישבה בחושך, ראשה נשען על מעקה המיטה, אגרופיה הקטנים קפוצים בחיקה ובכתה חרש.

"בטי בבקשה, אל תבכי בגלל האידיוט הזה." אמרתי ונשכבתי לידה, מניח את ראשי בחיקה.

היא הדפה אותי ממנה, "אני לא בוכה." אמרה בזעם. "איך אתה מעיז לרגל אחרי ולמה לא ספרת לי שפגשת את אריק?"

ניסיתי ללטף אותה, אבל היא חבטה באגרוף קטן וזועם בכתפי, "אל תיגע בי!" צעקה עלי.

זה מה שבחורות אומרות לפעמים כשהן כועסות, וכמו כל גבר שמעתי את זה לא פעם מכמה בחורות, טיפשי להתרגש מדבר קטן כזה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבטי אמרה לי דבר כזה ולפתע מה שהחל כויכוח רגיל בין בני זוג, התפתח למריבה איומה. המחשבה על חיים בלי אפשרות לגעת בבטי הייתה יותר מידי בשבילי, אבדתי זמנית את שפיות דעתי והכל התפרק על בטי.

צעקתי עליה, העלבתי אותה, שפכתי עליה את כל הזעם שסחבתי עוד מהילדות הדפוקה שלי. קשה לי לשחזר מה אמרתי. ניסיתי לעשות את זה אחר כך אצל ד"ר פאנוב, אבל לא הצלחתי.

כעסתי שהיא לא ספרה לי על העבודה שלה אצל טננבאום, כעסתי שהיא לא מבינה שאני חייב לגעת בה כדי לחיות, והכי כעסתי שהיא לא ספרה לי שהיא הייתה מאוהבת בבוס שלה מהצבא. "את אוהבת את כולם חוץ ממני!" טלטלתי אותה, עוצר בעצמי רק בקושי מלהטיח אותה אל הקיר. "רק עם מיקי את מדברת ומספרת לו הכל, ורק את לירז את מחבקת ומנשקת, אני… אני…" כמעט נחנקתי מרוב זעם, "בשבילך אני רק ויברטור! את צריכה אותי רק בשביל סקס! את אפילו לא מתייעצת איתי כשאת קונה רכב ו… בשביל מה את צריכה אותי בכלל? ומי זה החתואל הזה?" סיימתי בחוסר כל הגיון את הנאום המטורף והמכוער שלי וצנחתי על המיטה, רועד ומזיע.

אישה אחרת הייתה בוכה, או בורחת ממני, אבל בטי שלי, למזלי, לא הייתה אישה כזו. היא ישבה בשקט, מסתכלת עלי, ממתינה שאירגע, ואז, כשהתיישבתי במיטה לצידה, חש מותש וחולה מכל התפרצות הרגשות הזו שלא הייתי רגיל אליה, היא נגעה בעדינות בפני, מסבה אותם אליה, והביטה בעיני. "חתואל הוא איש נחמד מאוד, בערך בן שישים, תכשיטן. הוא ידיד של אבא ואימא והוא מכיר אותי מאז שנולדתי. ועכשיו בוא נלך לישון." היא נשכבה ועצמה את עיניה, שכבתי לצידה מתוח ואומלל ולא העזתי לזוז.

"בטי," אמרתי לבסוף, כשלא יכולתי לשאת את זה עוד. "לא ריגלתי אחריך, הרמתי את הטלפון יחד אתך במקרה, לא בכוונה, ורציתי לספר לך על טננבאום, רק שקרו כל כך הרבה דברים ולא הספקתי, ואני לא מקנא בלירז," הוספתי, מחליט שאם כבר התחלתי אז כדאי שאגמור, "אני סתם דביל, אבל אימא שלי תמיד צעקה עלי לא לגעת בה כשחיבקתי אותה ובגלל זה אני…" לא יכולתי להמשיך, התחלתי לבכות, מנסה להסתיר את הדמעות, חונק את ההתייפחות, אבל זה לא הלך, הרחקתי לכת.

"אל תבכה מקסים." אמרה בטי ולטפה בהיסוס את עורפי.

"אני לא בוכה." עניתי לה כמו אידיוט, וכבשתי את פני בין שדיה, בוכה כמו ילד קטן. היא החזיקה אותי כל זמן שבכיתי, משמיעה קולות מרגיעים ומלטפת אותי ברוך עד שחזרתי לשלוט בעצמי.

רק אחר כך, כשהייתה בטוחה שאני רגוע היא ספרה לי על להב. "הוא היה מבוגר ממני בהרבה, נשוי עם ילדים. הוא לימד אותי המון ומאוד הערכתי אותו, אבל  אהבה?" הפליאה בקולה נשמעה לי כנה לחלוטין. "כשהוא לא המליץ עלי לקבע חשבתי שאני כשלון ושאני לא טובה מספיק ובגלל זה חזרתי לקיבוץ." המשיכה בטי לדבר בקול מרגיע, מלטפת את עורפי. "מיקי רצה שאני אבוא איתו לתל אביב, אבל לא רציתי. התל אביבים הם כאלו חכמולוגים, המון רושם ומעט תוכן. רציתי שקט ושלווה, ורציתי להתפרנס מעבודה שאני אוהבת ומצליחה לבצע כמו שצריך. מכיוון שלהב לא רצה אותי הבנתי שאני לא מזכירה מספיק טובה, אז חזרתי לקיבוץ ושכרעיון הנישואים נפל מיקי מצא לי עבודה אצל אריק, אבל אחרי שהוא ניסה… אתה יודע, החלטתי שאני זונחת סופית את עבודת המזכירות ועברתי לתעשייה ועכשיו," היא הצטחקה, "גם אתה פיטרת אותי. אולי תרגום זה התחום שלי?"

משכתי אותה אלי, מתרפק עליה, "מה רע בלהיות רק אימא ועקרת בית?" שאלתי.

"לא רע, אבל לא משלמים על זה כסף." אמרה בפשטות.

בטי אולי לא נאמה נאומים ולא שרפה חזיות, אבל בדרכה שלה היא הייתה פמיניסטית יותר מכל מיני קשקשניות שצעקו על אפליה תחת כל עץ רענן. לא יכולתי לשתוק יותר ולהניח לבטי לחשוב שהיא לא מזכירה טובה. "תראי בטי, אני לא יכול להגיד לך מאיפה אני יודע את זה, אבל להב לא המליץ עליך לקבע בגלל סיבות אחרות ממה שאת חושבת."

הייתי צריך לדעת שבטי חכמה מידי והיא מסוגלת בקלות להבין דבר מתוך דבר. היא התיישבה והביטה במבט ארוך וחודר בפני. הרגשתי כאילו מכונת רנטגן סרקה את נשמתי, זה היה מפחיד. עצמתי את עיני בניסיון להסתתר מהמבט הזה, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. בטי חזרה ונשכבה על גבה ולקחה את הטלפון, היא חייגה במהירות ודיברה עם מיקי.

"שמעת בזמן האחרון משהו מלהב מאמי?" שאלה במתק שפתיים.

מיקי כבר הכיר אותה והבין מיד שהוא בצרות. "מקס הלשין עלי, נכון?" 

"לא בדיוק, אבל הוא דיבר יותר מידי ואני מבינה שאתה ולהב…" בטי לא ידעה מה קרה עם מיקי ולהב, אבל היה לה מספיק שכל להעמיד פנים שהיא יודעת יותר ממה שידעה באמת, ומיקי הרגיש אשם כל כך עד שנחפז להפליל את עצמו ולהתוודות, ומיד סיפר לה על השיחה שלו עם להב.

"מיקי," אמרה בטי בקול רגוע בצורה לא טבעית. "אני כועסת עליך כל כך עד שאני יכולה להרוג אותך. היה לי כיוון ותכנון בחיים ואתה פשוט דרכת עלי ועל השאיפות שלי בגלל הרצונות שלך. אתה אגואיסט ומפונק. אני לא מאמינה שחשבתי שאתה חבר שלי. אני לא רוצה לדבר אתך יותר." היא סגרה את הטלפון. הסתובבה בגבה אלי ופרצה בבכי מר.

בטי בכתה לעיתים רחוקות מאוד ותמיד כשהייתה לבד. קור רוח ושליטה עצמית היו חשובים לה מאוד. אפילו הנאום הרצחני שהשמיעה למיקי נאמר בקול רגוע ושווה נפש. ברור היה שהמצב חמור ועלי לנקוט צעד כלשהו, הבעיה היא שלא ידעתי מה לעשות. הרמתי את השפופרת והתקשרתי למיקי, גם הוא בכה.

לקחתי את הטלפון למקלחת ודברתי משם, מרגיש מטופש מאוד. "תפסיק לילל טמבל," נזפתי בו, "מספיק שבטי בוכה, ולא ספרתי לה כלום. אם היית שומר על קור רוח היא בחיים לא הייתה מגלה שדיברת עם להב."

מיקי משך באפו וניסה להירגע, ניסיון שווא שנגמר בהתפרצות בכי מחודשת. "מספיק כבר עם זה, בוא לכאן, תתנצל לפניה ועד מחר תשכחו כבר מהכל." אמרתי, "נו, די כבר מיקי."

"היא בחיים לא תסלח לי," המשיך מיקי לילל.

"בטח שכן, לי היא סלחה על דברים הרבה יותר גרועים. תתנצל ותזכיר לה שאם לא היית מתערב לה בחיים היא הייתה עלולה לפספס אותי. זה כבר ישתיק אותה."

"איזה דברים יותר גרועים עשית?" שאל מיקי והפסיק לבכות.

"הכנסתי אותה להריון." עניתי, שואל את עצמי אם בטי ספרה לו איך עשיתי את זה.

"זה לא אותו דבר," מחה מיקי, "וחוץ מזה אתה בעלה, היא חייבת לסלוח לך." הוא שוב בכה. "אני חייב לדבר איתה מקס, בבקשה."

"אז קח את עצמך ובוא לכאן." עניתי בפשטות. ובאמת, שעה אחר כך, כשישבתי על הספה, רואה כדור רגל איטלקי ושותה בירה, מיקי הופיע. הוא נראה נורא ואיום, עיניים אדומות ופרצוף אומלל. החוויתי בידי לכיוון חדר השינה והוא הלך לשם כמו אסיר שעולה לגרדום.

"בטי חמודה," מיקי נוגע בכתפה של בטי. היא רוטנת ומחביאה את ראשה מתחת לכרית. מיקי משתרע לצידה ומנשק את הכתף החלקה שבצבצה מתחת לשמיכה, בטי ממשיכה לשכב בלי תנועה ולא מגיבה. הוא מזיז הצידה את השמיכה, שולח יד, מרים את הבד הדקיק של הכותונת שלה ומגשש מתחתיה.

בטי מתיישבת וסוטרת לו בכעס. "תכננתי לעבוד עוד שלוש שנים בקבע להרוויח מספיק כסף כדי ללמוד ספרנות ולהיות אדם עצמאי ומאושר ובגללך, בגלל השטויות שלך…" היא מתחילה לחבוט בו באגרופיה הקטנים. מיקי מניח לה להכות אותו, יושב בשקט ומביט בה. אחרי כמה דקות היא מתייאשת מחוסר התגובה שלו ומפסיקה.

"נרגעת?" שואל מיקי. בטי נשכבת על הצד, גבה אליו ושותקת.

"את צודקת בטי, אני מצטער, טעיתי. לא הייתי צריך להתערב, אבל פחדתי שאם תישארי בצבא עם הלהב הזה, תשאבי לעולם שלו. הוא היה מאוהב בך, את יודעת? חשבתי שאם תתקעי במשרד המסריח הזה לא תצאי משם לעולם." הוא נוגע בהיסוס בעורפה והיא מתנערת ממנו בזעם, אבל ממשיכה לשתוק בעקשנות.

"גם אם היית מצליחה לצאת משם והיית נעשית ספרנית… מה כל כך טוב בלהיות ספרנית? זה מקצוע לבחורות מכוערות עם משקפים ורגלים עקומות. הכל בגלל שהדוד הזה שלך התעלל בך, יש לך דימוי עצמי נמוך ובגלל זה…"

בטי מזנקת מהמיטה ומתפרצת בכעס, "הוא לא התעלל בי! זה בכלל לא היה ככה וחבל שסיפרתי לך!" היא רועדת מכעס ופניה חיוורים לגמרי חוץ משני כתמים אדומים על לחייה.

"כמו תמיד את חיה בהכחשה," לועג לה מיקי, עובר לאנגלית, כמנהגו בשעת לחץ. גם הוא חיוור ואגלי זיעה מבצבצים על שפתו העליונה. "אז במקום למיין ספרים מצאת לעצמך עונש אחר ונעשית האישה הקטנה והכנועה של מקס." היא דוחפת אותו מעליה ושבה לשכב במיטה, גבה אליו.

מיקי עומד ומביט בה, מנסה לפתוח את פיו ושוב סוגר אותו. מסתובב, רוצה לצאת ושוב נמלך בדעתו. "אני אוהב אותך בטי." הוא לוחש, ואז מסתובב ויוצא.

די היה במבט אחד בפניו של מיקי כדי להבין שההתפייסות לא עלתה יפה. הוא הזיע, עיניו נראו שקועות בחוריהן והוא נראה אומלל ומוכה. הושטתי אליו את ידי בניסיון לנחם אותו, אבל לתימהוני הוא אחז בחולצתי, הרים אותי מהספה, והטיח אותי על הקיר. הייתי כל כך מופתע עד שלא ניסיתי להתנגד. התחלתי להגיב רק כשמיקי ניסה למעוך לי את הביצים עם הברך שלו.

אחרי שהצלחתי להשתלט עליו גררתי אותו החוצה ושם, על המדשאה האחורית שלנו, הנחתי לו להתפרע ולהכות אותי קצת, נזהר לשמור על איברים רגישים בגופי.

בסוף נמאס לי, ריסנתי אותו, מצמיד אותו לעץ הברוש. "אולי נתלה על העץ שק אגרוף מיקי," שחתי לו, "אני כבר זקן מידי לתפקיד הזה."

עזבתי אותו והלכתי למטבח, הגוף כאב לי מהמכות של מיקי והלב התפוצץ לי מרוב כאב על בטי. התרופה היחידה הייתה וודקה. לקחתי את הבקבוק ולגמתי ממנו, מתעלם ממיקי שהלך אחרי ועמד בשקט, מביט בי. הוודקה שרפה לי את הגרון, אבל הכאב הנוראי בלב שלי לא הוקל.

"זה לא עוזר יותר מיקי," אמרתי בייאוש וצנחתי על הכיסא, "זה כבר לא עוזר. נורא כואב לי, שום דבר לא עוזר יותר. אני לא יודע מה לעשות."

הוא התיישב לצידי ולגם קצת מהבקבוק שלי. "אוף," רטן ולגם שוב. פניו האדימו ועיניו דמעו.

"הרסתי הכל מקס, במקום להתנצל העלבתי אותה עוד יותר. ספרתי לך למה היא עזבה אותי בתל אביב וחזרה לקיבוץ?" הכאב שלי לא נגע לליבו, בטי כמובן הייתה חשובה לו יותר.

הוא הניח את ראשו על השולחן, "אני שיכור נורא מקסים." התלונן.

"לא משתכרים מכמה לגימות וודקה מיקי," ליטפתי את ראשו המתולתל.

"בגללי היא שוב חלמה על הזאבים." אמר מיקי בקול מעוך, "בגלל שלא שמרתי עליה. היא ספרה לך על החלום הזה?" הנדתי לאות לא, היו כל כך הרבה דברים שעדיין לא ידעתי על בטי, ואז הוא סיפר לי על חלום הזאבים של בטי. "אתה יודע שאימא שלה הפסיקה לתפקד אחרי שהתאומים נולדו. אחרי כל לידה היא סבלה מדיכאון, אבל הלידה של התאומים הייתה הכי גרועה, היא הפסיקה לתפקד לשנה שלמה ובטי עשתה הכל לבד. רק תהילה עזרה לה." הוא לגם שוב והלך לסלון.

הלכתי אחריו ועזרתי לו להשתרע על הספה. התיישבתי על הרצפה לידו והטיתי את ראשי לאחור, נשען על בטנו. מיקי התעלם ממני והמשיך לדבר. "כשאימא שלה יצאה מהדיכאון הרב החליט שזו תהיה הלידה האחרונה שלה. אין לי מושג איך הוא סידר את זה, אבל יותר לא נולדו להם ילדים. כשהתאומים היו בני שנתיים בערך הם חלו באבעבועות רוח. אדם חטף את זה קשה מאוד, היה לו חום גבוה ופרכוסים והם פשוט השאירו אותו יחד איתה בבית חולים והסתלקו. היא הייתה רק בת אחת עשרה, סבתא שלה מתה לא מזמן, היא סבלה מחוסר שינה והייתה משוכנעת שגם אדם הולך למות, וכמובן שחשבה שהכל באשמתה. החלום הזה היה יותר הזיה מחלום, היא חלמה שכל האנשים שהיא מכירה הפכו לזאבים והם רודפים אחריה, מנסים לנגוס ממנה נגיסות קטנות. אני חושב שבערך בתקופה הזו הדוד שלה התחיל לעשות אתה מקלחות משותפות." הוא ליטף את כתפי ונאנח. "כשהיא באה אלי לתל אביב לקחתי אותה לבית קפה בטיילת ונתתי לחברים המופרעים שלי להציק לה קצת. רציתי לנער אותה, הם דברו על סקס, אורגזמות זיונים, מין בשלשות, כל מיני דברים כאלה. אתה יודע איך בטי… אתה הרי מכיר אותה. היא נורא הסמיקה והם צחקו ממנה ובמקום להגן עליה אני… הייתי כזה דביל בתקופה הזו, וגם הייתי מסטול רוב הזמן. היא ברחה משם והצליחה איכשהו להגיע לדירה שלי. כשחזרתי מצאתי אותה ישנה, ואז היא התעוררה פתאום, צורחת ורועדת, בחיים לא ראיתי דבר כזה. היא כל הזמן דברה על הזאבים שרוצים לטרוף אותה. כמובן שאת הרוב לא הבנתי כי זה היה ביידיש. אחרי שהיא נרגעה התחננתי שהיא תסלח לי ושתישאר, אבל היא התעקשה לעזוב. רק אחרי חצי שנה, אחרי שגם הסיפור של הקיבוץ נכשל, היא הסכימה להיות שוב חברה שלי, אבל רק בתנאי שהיא לא תצטרך לגור בתל אביב. בדיוק אז הציעו לי עבודה בחיפה וככה הכל הסתדר. בגלל זה לא הספקתי לדבר איתה על להב, וכמה שעבר יותר זמן זה נעשה יותר קשה לחזור לסיפור הזה. היה לי יותר נוח פשוט לשכוח מלהב וזה מה שעשיתי."

הוא החליק מהספה, התיישב לצידי והחל לחבק אותי, דוחף ידיים מתחת לחולצתי, מנשק אותי ומתחכך בי. "מספיק עם זה מיקי," עצרתי אותו ולקחתי אותו למיטה בחדר האורחים. השכבתי אותו שם בבגדיו, והסתלקתי. לא העזתי להפשיט אותו, הייתי שיכור מידי ולא הייתי בטוח שאוכל להתנגד יותר לפיתוי של שפתיו וידיו על גופי.

חזרתי לחדר שלנו, בטי ישנה, מסובכת בשמיכה ופניה עדיין רטובות מדמעות. התקלחתי במים קרים ומיד הרגשתי יותר טוב. נשכבתי לצידה, מחבק את גופה החם והרך, טומן את אפי בשערה, נושם את ריחה לתוכי, וכך, מרגיש שוב מוגן ובטוח, נרדמתי.

***

כמו תמיד הפסדתי את החלק העיקרי של ערב חדש, אבל הספקתי להגיע לתחזית. אחרי תשדירי השירות הודיע הקריין בקול חגיגי שהמשטרה מבקשת את עזרת הציבור בזיהויו של מת אלמוני שנמצא לפני כמה ימים על שפת הים בחיפה. על המסך הופיעו פניו של רומן, עיניו היו עצומות והוא נראה כאילו סתם נרדם. באורח מוזר ראשו הקירח תרם לרושם הצעיר שעשו פניו, הם היו חלקים ושלווים, צעירים יותר מכפי שנראו בחייו.

בטי שישבה בשלווה על הספה וחילקה את תשומת ליבה בין ספר לטלוויזיה פלטה צעקה והפילה את הספר. פניו של רומן נעלמו, תודה לאל, מהמסך ובטי כבשה את פניה בכפות ידיה. חיבקתי אותה, ורעדתי. כל כך הרבה שנים שנאתי אותו ורציתי שימות והנה עכשיו כשזה קרה עלי לאמץ את כל כוח רצוני כדי לא לבכות.

"מה קרה? מה אתם כל כך עצובים, מי מת?" שאל הילל בעליזות וצנח על הספה מולנו, מביט בפנינו העגומות. בטי הביטה בי בשאלה, מבקשת בלי מילים את רשותי להסביר להילל מה קרה. משכתי בכתפי והיא הבינה שלא אכפת לי.

הילל צחק, "התחלתם להבין אחד את השני בלי מילים. זה באמת סימן שנעשיתם זוג נשוי ותיק, עוד מעט תתחילו להיות דומים זה לזה."

בטי חייכה אליו ונגעה בידו, "שתוק רגע הילל, תקשיב מה קרה. ראינו כרגע בטלוויזיה גופה שהמשטרה לא מצליחה לזהות. אנחנו מכירים אותו, הוא היה עם מקס בצבא, ברוסיה. הוא בא לכאן כתייר, פגשנו אותו בל"ג בעומר בחוף הים. הוא כנראה טבע בחוף בחיפה והתעודות שלו נעלמו."

הילל הרצין. "טוב, מה הבעיה? אתם חייבים ללכת לזהות אותו כדי שיקברו אותו ויודיעו למשפחה שלו."

נאנחתי, "תראה, זה לא כל כך פשוט. הוא לא יהודי ועד כמה שאני יודע לא הייתה לו משפחה. אני לא בטוח שהוא היה סתם תייר תמים. לדעתי הוא התעסק עם סמים, זה מה שהוא עשה בכלא."

הילל זקף גבות והביט בי בחשדנות, "אמרת שפגשת אותו בצבא מה פתאום כלא?"

"ישבתי בכלא הצבאי כמה חודשים. שם נפגשנו, ואחר כך כבר יצא שנשארנו יחד." עיניו הכחולות של הילל הצטמצמו, הוא הרגיש שמשהו בסיפור שלי לא מסתדר, אבל לא ידע מה בדיוק. חוסר הנוחות שלו נראה בבירור על פניו התמימים.

בטי התחילה לדבר מהר ובעצבנות, ממלאת את השתיקה המביכה שנמתחה ביני לבין הילל. היא מחתה בכעס על זה שפתאום מראים גופות מתות בטלוויזיה, ועוד בשעות שגם ילדים צופים בה. היא נשמעה מתוחה מידי והיה משהו מעורר חשד במהירות דיבורה.

"אולי תלכי לשכב קצת," הצעתי, "את נראית עייפה." הובלתי אותה למיטה והשכבתי אותה, חולץ את נעלי הבית האדומות מרגליה, מתפעל בפעם המאה כמה הן קטנות ועדינות.

הילל עמד בפתח והביט בנו באי נוחות. כשרכנתי לנשק לה הוא הסתלק, סוגר את הדלת מאחוריו. "הבכנו אותו מקס," אמרה בטי וניסתה להדוף אותי מעליה, "ומה נעשה עם העסק של זיהוי הגופה של רומן?"

התחלתי להפשיט אותה בעדינות, "אל תדאגי, אני כבר אטפל בזה," הבטחתי ופתחתי את חזייתה. תוך כדי התעלסות שמענו את לירז חוזר הביתה עם נטלי ואת הילל מונע ממנו להתפרץ לחדר שלנו, מפתה אותו להישאר במטבח בהבטחה להכין לו פנקייק.

בטי נאנחה. "הוא שוב ילכלך לי את כל השיש," אמרה.

פישקתי את רגליה, מניח את ראשי בין ירכיה הרכות, נושם את הריח הנפלא שעלה מגופה והיא נהמה כחתולה מפונקת ושכחה לגמרי מהבלגן במטבח.

למחרת צלצלתי למספר שפורסם בטלוויזיה והודעתי שהמת האלמוני הוא רומן סובורוב ששירת איתי בצ'צ'ניה. הם הודו לי, אבל להפתעתי לא בקשו שאבוא לראותו. מסתבר שקרוב משפחה שלו הגיע עוד באותו ערב לאבו כביר, זיהה אותו ועשה את הסידורים להטיס את הגופה לרוסיה.

הרגשתי שאבן כבדה ירדה מעל ליבי, ולא טרחתי לברר מי היה הקרוב המסתורי, ידעתי היטב שלרומן אין קרובי משפחה. הוא גדל בבית יתומים והסתלק משם יום אחרי שמלאו לו שמונה עשרה. מעולם לא הכיר את הוריו והיה בודד לגמרי בעולם. לטענתו הוא אהב את החופש שבבדידות ומעולם לא חסרה לו משפחה. תהיתי מי היה האיש שהחליט לטפל בגופתו, אולי אחד מחבריו? אולי מאהב?  זו הייתה שאלה שהחלטתי להשאיר בלי תשובה.