5. עונת מעבר

לקחתי את ואניה איתי להראות לו איך לחתוך גלופות פלסטיק. רציתי להוריד מעצמי את המשימה הזו כדי שאוכל להתפנות לעבודות ניהול מאחר שצבי בא לעבודה פחות ופחות והשאיר לי יותר עבודה ויותר אחריות. בחודשים האחרונים הוא העדיף לבלות את רוב זמנו בחו"ל, שם העמיק את הקשרים שלנו עם אירופה, משיג לנו הזמנות שמנות ותוך כדי כך עושה חיים משוגעים. הוא לקח איתו את שולה בכל הזדמנות ועשה רושם ששניהם נהנו מאוד. אני מקווה שבגילו גם אני אסיים עם גידול הילדים ואוכל להתרוצץ לי באירופה בחברת האישה שאני אוהב.

חדר החיתוך לגלופות נמצא ליד השירותים. חדר קטן ודחוס נטול חלונות סגור בדלת פח, מואר בתאורה צהובה כדי לא לפגוע בגלופות הרגישות לאור לבן. התחלתי לחתוך, מסביר תוך כדי כך לואניה מה אני עושה.

"טוב, עכשיו תנסה אתה." אמרתי לו. הפניתי את מבטי אליו וגיליתי שהוא עומד ובוכה בשקט. דמעות ענקיות זלגו על פני הילד שלו וכתפיו רעדו קלות מתחת לסרבל הכחול שלבש. הבטתי בו בחוסר אונים, שם לב שהכיס הקרוע בחזית הסרבל שלו תוקן סוף סוף.

"אמונה תפרה לך?" שאלתי ונגעתי בכיס התפור. ואניה הניד לאות הן, מרשה לעצמו לילל בקול. אני סולד מדמעות של נשים, אבל דמעותיו של גבר מגודל שנשען עליך ובוכה כמו תינוק, גרועות יותר.

הוא ילל כמה דקות עד שנרגע קצת והסביר לי שהוא בוכה בגלל אמונה. "באמת? ואני חשבתי שאתה בוכה בגלל מפלס הכינרת." עקצתי אותו בנבזות.

ואניה התנשם עמוקות וניגב את פניו בשרוולו. "סליחה מקסים," התנצל. "אני לא יודע מה קרה לי, היא כל הזמן מדברת עם בעלה ועם ההורים שלו והאחיות שלו, והם כל הזמן... הם כל הזמן..." הוא השתתק. לא היה צורך לפרט יותר - עופר נוימן, מתוגבר במשפחתו ובכמה רבנים שוחרי טוב, ניסה לשכנע את אמונה לשוב אליו. עד כה היא סירבה בתוקף, והם אפילו לא ידעו היכן היא גרה ודברו איתה רק מהטלפון שלנו, אבל אמונה הייתה צעירה שקבלה חינוך דתי שמרני ולקחה את הנישואים שלה ברצינות רבה והיה חשש שהיא תיכנע לבסוף.

בטי ניסתה לשכנע אותה לעמוד בלחצים שלהם, אבל זה היה קשה. היא רצתה לשקם את חייה מחדש ובעלה הבטיח שישתנה, שילך לטיפול, שהם יעברו לגור במקום אחר, רחוק ממשפחתו, ושהוא אוהב אותה יותר מכל.

"אני אמות בלעדיה," אמר ואניה באומללות, "ומה יהיה עם הילדים? הם נורא נקשרו אליה." הוא נאנח, לקח את הגיליון הגדול של הגלופות והחל לחתוך ממנו בזריזות גלופות קטנות, מוכיח לי שלמרות אומללותו הוא קלט את הסברי. ואניה נראה קצת איטי, אבל הוא לא היה טמבל והיו לו ידיים טובות.

התבוננתי בו ותהיתי אם הוא הצליח כבר לשכנע אותה לשכב איתו. מצד אחד הם חיו יחד באותו בית, אבל מצד שני כל אחד ישן בחדר אחר, מצד שלישי ואניה הפסיק לשתות ולא הלך יותר למכון העיסוי. 

"היא יודעת מה אתה מרגיש כלפיה?" שאלתי בדיפלומטיות, חושש לשאול ישירות אם הוא כבר שוכב איתה, אבל אצלי - כמו שסבא אמר - רואים  הכל על הפנים.

ואניה הביט בי במבט זועם. "מה הטעם? היא בחיים לא תסתכל עלי. היא נשואה ואני סתם אפס. גם אם היא תתגרש..." הוא התחיל שוב לבכות, "אני לא מעז לגעת בה מקס. אני חושב על זה כל הזמן, אבל אין לי אומץ. זה קורע אותי מבפנים, מה אפשר לעשות?" לא הייתה לי תשובה, חיבקתי אותו, מניח לו להרטיב את חולצתי בדמעות ושתקתי. 

אמונה ובטי מכינות עוגיות מזרחיות. ידיהן הזריזות מהדקות במהירות את נקניקי הבצק הקטנים לכעכים, מושחות בביצה ומפזרות שומשום. בטי שרה חרש ביידיש ואמונה מקשיבה, אחרי שהתבנית האחרונה נכנסת לתנור היא מתיישבת עם כוס תה וטועמת עוגייה חמה.

"כמו של אימא. את מבשלת כל כך טוב בטי ובעלך ממש נחמד, את יודעת שהוא קצת הפחיד אותי בהתחלה? אבל עכשיו אני רואה שהוא ממש חמוד."

בטי מתיישבת לצידה וטועמת כעך, "לא רע," היא מסכימה, "מה החלטת לעשות?" אמונה עוצמת את עיניה הכחולות. "אני לא יודעת, הוא הבטיח... אחרי הכול אני אשתו ו... לא יודעת."

"את רואה את עצמך במיטה  איתו אחרי מה שהוא עשה?"

עיניה של אמונה מתמלאות דמעות והיא מנידה את ראשה לשלילה. "גם קודם זה לא היה כל כך... לא כל כך אהבתי את זה. הוא..." היא מסמיקה ומסרבת להוסיף מילה בנושא.

"זה לא צריך להיות ככה חמודה. זה צריך להיות החלק הטוב של הנישואים."

אמונה מנענעת את ראשה לשלילה, "לא, אני גמרתי עם זה." היא חוזרת ואומרת. "עופר הבטיח לי שאם אני אחזור אני לא אצטרך... את יודעת." שושני אודם כהות פורחות בלחייה הצנומות.

בטי נאנחת ומנידה בראשה. "הוא סתם מקשקש אמונה. הוא לא התחיל טיפול ולא מכר את הדירה שלכם ולא ניסה לשנות כלום. הוא רק מדבר כל הזמן, למה את מקשיבה לו? ואת חייבת להחליט מה לעשות עם ואניה. הוא כל כך מאוהב בך שזה צער בעלי חיים..."

אמונה משפילה מבט ומסרבת לענות. הילדים פורצים פנימה והשיחה נגמרת.  

בלילה סיפרתי לבטי עם השיחה עם ואניה. "מסכן ואניה ומסכנה אמונה, חבל שהיא לא חיכתה קצת עם החתונה, מה בער לה כל כך להיות נשואה?"

לא הייתה לי תשובה על זה. הילדים של הרב מינץ פנו כל אחד לדרך שונה. בטי ואדם היו הכי פחות דתיים ואילו הילל ואמונה דבקו בדת, מתעקשים להחמיר ולדקדק. ידעתי שיפה, האחות הנוספת שלא פגשתי עדיין הייתה דתייה בסגנון של תהילה, מה שהם קראו חרדלי"ם - חרדים אבל ציונים. מנו, האח שגר במושב בנגב וגידל ירקות, היה סתם מסורתי. מי ידע שיש כל כך הרבה גוונים ובני גוונים בדת היהודית?

***

מיקי הגיע ביום שישי בערב לבדו, עייף מאוד וחבול. לירז זינק עליו בצעקות שמחה וראיתי בדאגה כיצד הוא מעווה את פניו מכאב כשהילד חיבק אותו. הוא חייך במבוכה אל אמונה שלא הכיר עדיין, לחץ את ידו של ואניה, ונתן מתנות לכולם - משאית לאולג, בובת ברבי לללי, ועוד קטר לאוסף של לירז, שוקולדים ויין לנו - בטי חיבקה אותו בחזקה, בחנה את פניו בדאגה ואחר סחבה אותו למטבח, סוגרת את הדלת מאחוריה.

אמונה התנשמה בתדהמה, "מה היא עושה?" שאלה, מביטה בהילל, היחיד שהבין מה מפריע לה.

"זה בסדר, זה רק מיקי." אמר בהיסח הדעת, נאבק בפתיחת הבקבוק.

"מה קרה, מה הבעיה?" שאל ואניה בדאגה - כל מה שהטריד את אמונה הטריד גם אותו - הסברתי לו בקצרה על איסור יחוד ועל האיסור שחל על נשים לגעת בגברים.

"כל כך הרבה דברים שאסור לדתיים לעשות," אמר ואניה בפליאה, מקמט את מצחו בניסיון להתרכז, "אולי בגלל זה שיר עזבה את הילל והיא עם ארקאדי עכשיו?" 

דברנו רוסית, בטוחים שהילל שישב לצידנו לא הבין כלום, למרבה הצער טעינו. לבני משפחת מינץ היה כשרון לקלוט שפות כמעט מבלי משים והילל הבין די רוסית כדי להבין מה אמרנו ואולי כבר ידע בתת ההכרה ששיר עזבה אותו? חבל רק שזה התגלה בצורה כזו, ועוד ביום שישי.

הילל הסתובב והביט במבט זועם בואניה התם שלא הבין בכלל מה עשה. "מה אמרת על שיר?" שאל בקול רם וכועס.

ואניה הסמיק והביט בי, "תראה הילל..." התחלתי לגמגם, "עזוב עכשיו... נדבר על זה אחר כך."

אדם התערב בבוטות, כדרכו, "מה יש לדבר, לשיר כבר נמאס מכל האיסורים הליטאים שלך, בטח שהיא עם ארקאדי, כמה זמן אפשר לדרוש ממנה להתנהג כמו נזירה? אתה לא מוכן אפילו לתת לה יד. נמאס לה."

הילל קם, חיוור כסיד, השליך את המזלג על אחיו וברח החוצה, משאיר אותנו שותקים ונבוכים.  

במטבח בטי מחבקת את מיקי שמשקיע את פניו בשערה, לוחץ את גופה המלא אל גופו וגונח חרש. "נו מיקיהו איפה היית ומה עשית?" שואלת בטי ברכות, מחליקה את ידיה על גבו.

הוא מתנתק מהחיבוק ומביט בריכוז בפניה, "התגעגעתי." הוא אומר באנגלית ומנשק את שפתיה.

בטי עוצמת את עיניה, מתמסרת לנשיקתו, מצטערת בפעם המי יודע כמה שהוא מעדיף גברים על נשים.

"עדיף שלא תדעי חמודה" הוא אומר לבסוף, "כל מיני דברים שקשורים בזכויות האזרח. אני חושב שיש האזנה לטלפון שלי, בגלל זה ניתקתי קצת מגע בזמן האחרון. אולי עדיף שלא אישן כאן הלילה."

"אתה נרדף על ידי השב"כ?" קולה של בטי, מבודח בתחילה, נעשה מודאג לקראת סוף השאלה כשהיא רואה כמה הוא רציני. "מי הרביץ לך חמוד?" היא מלטפת את פניו הצנומים, חושבת כמה בוגר ונחוש הוא נראה.

"הפגנה מול כלא שש. השוטרים הסתכלו איך אנחנו חוטפים מהכהניסטים ולא עזרו, וכמובן שבחדשות לא הראו כלום." הוא מוסיף במרירות.

"וגיא?" מיקי מושך כתפיים. "השאלה הבאה בבקשה," הוא מסנן.

"מקס ראה אותו מתנשק ברחוב עם איזה אחת. מתולתלת עם חולצת בטן." מספרת לו בטי.

מיקי מושך כתפיים, "כן, זה חלק מההסכם שלנו. יחסים זה לא בית סוהר. כל אחד עושה מה שהוא רוצה ועם מי שהוא רוצה," בטי משתתקת בתדהמה, ולפני שהיא מספיקה לענות הרעש מחדר האוכל מסב את תשומת ליבם. הם יוצאים מהמטבח ומספיקים לראות את גבו של הילל השועט בזעם החוצה. 

ברגע שכולם טבלו את הכפות בקערות המרק חזר הילל הביתה. התיישב בשתיקה ליד השולחן הודה לבטי שמיהרה להגיש לו את האוכל ואפילו ניסה להעמיד פנים שהוא באמת אוכל. איש לא דיבר על הסיבה לבריחתו, לא היה לנו נעים מהילדים, ובכלל, מה כבר אפשר היה להגיד? כולם, חוץ מהילל, ראו את שיר וארקאדי יחד והבינו.

אחרי שהילדים הושכבו לישון בחדרו של אדם - פינוק מיוחד של ערב שבת - בטי בישרה שביום ראשון היא עושה בדיקת מי שפיר ולכן היא לא תישן בבית אלא בבית החולים, והיא מבקשת שיתוף פעולה מצד כולם.

ימי שישי, כשכל המשפחה נוכחת סביב שולחן האוכל, היה הזמן הכי טוב לדיונים משפחתיים. גם סבא וגניה היו, וגם חאתם, שעמד לצאת עם אדם לבילוי של יום שישי. אבא ואניקה היו אמורים להוריד אותם בעמק האלכוהול בדרכם חזרה לחיפה, למורת רוחו של הילל ששנא את המועדון ושנא חילול שבת.

אמונה התחילה לחקור את בטי ונדהמה לשמוע שאם הבדיקה תעלה שהעוברים פגומים היא תשקול הפלה. כמו תמיד התפתח וויכוח סוער שערבב מוסר ואתיקה, אמונות דתיות עם תורת הגנטיקה. ואניה ואני היינו היחידים ששתקו. לכול אחד הייתה דעה וכולם דברו בבת אחת וצעקו זה על זה, כמקובל בישראל.

אמונה והילל היו כמובן נגד הבדיקה וגרסו שיש לקבל בהכנעה כל מה שאלוהים נותן, אדם צעק עליהם שהם מטורפים, סבא אמר שצריך לשקול כל מקרה לגופו ועדיף לדעת לפחות מה עומד לנחות עליך כדי שתוכל להחליט בעיניים פקוחות.

אניקה התחילה להסביר שיש מקרים שאפשר לרפא עוברים. הילל ציטט פסיקות והלכות שתמכו כמובן בדעתו, בעוד שאדם ענה לו מצידו בהלכות שאמרו בפירוש בדיוק ההפך.

בטי התערבה בכעס והביאה ציטטות של כל מיני חכמים עתיקים שמעולם לא שמעתי עליהם והגיעה עד הרמב"ם בטיעוניה כדי להוכיח שהיא צודקת יותר משניהם.

ואניה, אבא ואני שתקנו, לא מעזים להתערב בשיחה כל כך סוערת ומלומדת.

"תמיד הם מתווכחים ככה?" שאל ואניה בפליאה, "הם נשמעים כמו עורכי דין, איך הם זוכרים בעל פה כל כך הרבה דברים?"

הוויכוח נגדע פתאום כששיר נכנסה, כפי שנהגה לעשות בימי שישי אחרי שאכלה עם הוריה ארוחת ערב. הילל קפץ ממקומו כשראה אותה, "באת לבד?" שאל בקול קר ולועג שהתאים יותר לאחיו, "ואיפה ארקאדי שלך?"

שיר האדימה ועיניה נמלאו דמעות. "הילל..." לחשה ולא הוסיפה. כמה מוזר, הבנתי לפתע, היא עדיין אוהבת אותו. שאלתי את עצמי אם ארקאדי המסכן מבין שהוא רק תחליף לחיבוקים ולנשיקות שהילל לא יכול להעניק לה.

הילל קם ממקומו, "לא כאן," אמר בנוקשות, "בואי נלך לטייל קצת."

"אני לא מבינה," אמרה אמונה אחרי שהם יצאו, "מה קורה פה?"

איש לא ענה, החלפתי מבטים עם אבא ועם סבא והבנתי שהם מתכוונים להמשיך לשתוק. אני בטח שלא התכוונתי להסביר לה מה עשתה שיר עם ארקאדי, רק התפללתי בשקט שלא ייודע להילל שאני זה שנתתי לארקאדי את המפתח לדירה של ורד.

אניקה קמה ממקומה וחיבקה את כתפיה הצרות של אמונה, "בואי, נפנה את השולחן וניתן לבטי לנוח קצת, גם אתה יכול לעזור מקס." היא התחילה לסדר את הכלים במדיח, מסבירה בקול רך שאם שיר לא שותפה לאמונה המאוד נוקשה של הילל, ברור שהיא מתקשה לחיות עם כל האיסורים שהוא הטיל עליה.

היא התחילה להסביר לאמונה את דעתה על הסיבות לחוקים הנוקשים שמוטלים על נשים בכל הדתות. מסבירה לה על הפחד של הגברים מהמיניות הנשית, על התפתחות הדתות המונותאיסטיות שהן דתות גבריות, בניגוד לדתות העתיקות, הפגאניות, שהעריצו את המיניות הנשית.

כל התיאוריה הפמיניסטית הידועה והלעוסה, ששמעתי כבר המון פעמים, נפלה על אמונה כרעם ביום בהיר. היא לא הייתה טיפשה, היא פשוט לא נחשפה מעולם לצורת המחשבה הזו ולא ניסתה להבין אף פעם למה יש כל כך הרבה איסורים על נשים, ועד כמה הצניעות הנדרשת מנשים דתיות מגבילה וחונקת אותן.

אניקה המליצה על כמה ספרים פמיניסטים שהיו בספריה שלנו, ולפי המבט הנחוש בעיניה של הנערה - שכמו שאר המינצים קראה מהר - ידעתי שהיא תשב ותקרא בהם עוד היום.

בדרך כלל לא התרשמתי לטובה מהתיאוריות הפמיניסטיות, לדעתי הן דרשו מהנשים יותר מידי – גם להיות רעיות ואימהות וגם לפתח קריירה מחוץ לבית - מתעלמות מהעובדה הפשוטה שמישהו צריך לעשות את כל העבודה המתמשכת, הסיזיפית והמשעממת של בישול, כביסה, ניקיון, קניות וטיפול בילדים.

גם במקרה הטוב, כשהגברים ניסו לעזור, הם לא היו מוכנים לעשות את זה יום אחר יום, אחר יום, במשך שנים על גבי שנים, בכל אופן לא הגברים שאני מכיר. אני עזרתי כמובן, עשיתי כל מה שבטי ביקשה, ולפעמים גם בלי שביקשה, אבל עדיין זה היה התפקיד שלה והאחריות שלה, לא שלי.

בכל אופן, למרות המגרעות שלהן עדיין היו להן כמה רעיונות טובים, ואמונה, שהתייסרה בין רגשות המיאוס מבעלה וממין בכלל, ובין החובה שלה להיות אישה צנועה וצייתנית, הרגישה כאילו הפמיניסטיות הושיטו לה יד ומשכו אותה מהבוץ הטובעני של חייה.

"כשאני אומרת שהיא זכאית ליחס הגון, ושזכותה לחיות בלי פחד, ובלי לקבל מכות מבעלה היא לא מאמינה ומאיזה פמיניסטית אמריקאית היא כן מתרשמת." התלוננה בטי לפני. משכתי בכתפי בחוסר אונים, ההבנה שלי במבנה הנפש הנשית הסתכם באפס. אמונה, שיר ואפילו בטי, היו תעלומה מוחלטת בשבילי.

בטי ספרה לי על חיי הנישואים של אמונה, "הוא היה מכה אותה ואחר כך נותן לה תכשיט כפיצוי. התכשיטים של אמונה שללי משחקת אתם, הם אמיתיים ויקרים מאוד. רק אחרי ההפלה, כשהיא קלטה כמה היא שמחה שלא יהיה לה תינוק ממנו, נפל לה האסימון והיא ברחה."

כרכתי את ידי על גופה, טומן את ראשי בין שדיה, המקום הכי בטוח, רך וריחני בעולם כולו. רציתי לבקש שתסלח לי, שלא תברח גם כשאני מתנהג כמו אידיוט ופוגע בה, רציתי להבטיח לה שלעולם לא אפגע בה, אבל יצא לי רק, "תבטיחי לי שאת לא תברחי ממני."

בטי צחקקה, "אם מישהו מאיתנו יברח מקס זאת לא תהיה אני." 

***

אמונה ישבה וקראה במשך כל השבת ספרים בנושא שחרור האישה ומסתבר שהפנימה הכל. במוצאי אותה שבת היא הזמינה את שיר ואת בטי ללכת לסרט בלב המפרץ. ואניה קימט את מצחו במורת רוח כשהצעתו לבוא אתן נדחתה, "זה ערב בנות בלבד." פסקה הפמיניסטית החדשה שלנו ויצאה מחדר השינה שלי ושל בטי לבושה חצאית שחשפה את ברכיה. היא לבשה חולצה הדוקה ואפילו התאפרה מעט. ואניה לטש בה מבט המום, פער את פיו והסמיק כמו ילד.

שיר נכנסה וחייכה חיוך חיוור אל הילל שהסתלק משם וטרק בזעם את הדלת. אמונה התעקשה ששיר חברה שלה והסכסוך בינה ובין הילל לא נוגע לה.

גם שיר לבשה חצאית קצרה מקושטת בשרשרת מוזהבת ומגפים לבנים שהבליטו את רגליה הארוכות. שמתי לב למבט הממושך שנעץ הילל ברגליה לפני שעזב בהפגנתיות את הבית.

בטי צעקה בזעם מחדר השינה שהחצאית לא נסגרת עליה ויצאה לבסוף במכנסיים עם חגורת גומי ומעליה חולצה שהבליטה את שדיה במחשוף נדיב. פתחתי את פי במחאה והיא מיהרה להעלות על עצמה מעילון בד שהסתיר את מה שהיה צריך להסתיר.

"נאסוף את ארקאדי כאן או שהוא יחכה לנו בקולנוע?" שאלה, מחטטת בתיקה. "אין לי מספיק כסף," רטנה.

היא לקחה את הארנק שלי הוציאה משם כמה שטרות והדביקה לי נשיקה, "למה ארקאדי בא? אמרתן שזה ערב בנות." התמרמרתי.

"אל תהיה נודניק!" אמרו שלושת הגראציות בבת אחת. "ותדאג שהילדים יצחצחו שיניים לפני השינה," הוסיפה בטי בתקיפות.

היא חייכה אל ואניה והפריחה לו נשיקה באוויר, כמו תמיד הוא נאלם דום למראה אישה יפה, ושוב האדים. בטי חייכה ברשעות והסתלקה עם הבנות, שמענו אותן צוחקת בעליזות כשרצו החוצה.

אולג התפרץ פנימה עם לירז וללי בעקבותיו, "למה אתה לא הולך איתה לסרט טמבל?" אמר לאחיו, "ארקאדי ובועז יפגשו אתן שם ויבלו יפה ואתה יושב כמו סתום בבית." ואניה האדים.

"סתום גמד!" אמר בזעם.

חיבקתי את כתפיו והוצאתי שני בקבוקי בירה. "לא נורא, עדיף שתבלה קצת ותשכח מהצרות עם בעלה." ניחמתי אותו.

ואניה שתה רק בקבוק אחד וסירב לעוד. "אני לא רוצה שהיא תמצא אותי שתוי כשתחזור," אמר.

מאז שאמונה הגיעה ואניה לא עשה שום דבר בלי לחשוב קודם מה אמונה תחשוב ומה היא תגיד. אולי זה גרם לו להיות אדם טוב יותר, אבל היה נורא קשה לבלות איתו.

"כן, אם היא תחזור בכלל? אולי היא תמצא איזה בחור נחמד שלא יפחד לנשק אותה ותישאר איתו." עקץ אולג וברח מיד החוצה.

"שלא תעז להכות אותו," הזהרתי את ואניה הכועס, "גם הוא אוהב אותה מאוד, בגלל זה הוא מציק לך. הוא פוחד לא פחות ממך שאמונה תעזוב."

ואניה חיבק אותי והסתלק הביתה.     

אמונה חוזרת בשעה עשר בלילה. עלילת הסרט והשיחה עם הבנות, שבאה אחר כך, גרמה לה לחוש כאילו אמונה הנשואה האומללה נעלמה ואישה אחרת תפסה את מקומה, אישה מלאת חיים, אמיצה ונועזת.

ואניה מקבל את פניה בחיוך ועוזר לה לפשוט את המעיל הקל שלבשה. "תודה ואניה," היא אומרת, מניחה לידיו להשתהות רגע קט על כתפיה. היא חשה מאושרת ומבוהלת כאחת, "הסרט היה יפה מאוד. סיפור אהבה."

הוא מביט בה בדריכות, מקשיב בעניין לדבריה, בדיוק ההפך מבעלה קצר הרוח. "זה בטח לא מעניין אותך, גברים מעדיפים סרטים על מלחמות, לא על רומנטיקה." היא מתנצלת ומסמיקה.

הם מתיישבים על הספה בסלון, מעמידים פנים שהם מביטים במהדורת החדשות המאוחרת.

"אני לא אוהב סרטים כאלה," מוחה ואניה, "היה לי מספיק מהצבא." כמו מקס גם ואניה שרת בצבא הרוסי והיה בצ'צ'ניה. בארץ לא הלך לצבא כי היה צריך לתמוך בסבתו ובילדים.

קרבתה של אמונה בחצאית הקצרה ובחולצה ההדוקה, משתקת אותו, הוא חש תשוקה אדירה לגעת בה, אבל יודע שאסור לו. זה המצב הרגיל שלו במחיצתה - משתוקק ונרתע.

"אני עייף, אני הולך לישון." הוא אומר, אבל ממשיך לבהות בה. הסרט הנועז יחסית נטע באמונה הביישנית כמה רעיונות. היא מכבה את הטלוויזיה ופונה אל ואניה, נוגעת בעדינות בעצם הלחי הבולטת שלו. "רזית בזמן האחרון." היא מציינת, מחליקה את אצבעה לאורך לחיו ומגיעה עד סנטרו, משאירה שובל של אש לאורך לסתו החשוקה בחזקה. "למה אתה עצוב? אתה כועס עלי ואניה?" היא שואלת ברוך ומחזירה את ידה לחיקה.

פניו של ואניה בוערות, מגעה הקליל מורגש כסטירה על פניו. "אני לא עצוב ולא כועס." הוא עונה. מקלל את עצמו על שהוא כבד פה כל כך במחיצתה.

"בטי אמרה שאתה מאוהב בי קצת." היא לוחשת ומסמיקה.

"כן," הוא מודה בקול חנוק, "אני..." אמונה מתרוממת ולמרבה הפתעתו והפתעתה היא צונחת ומתיישבת על ברכיו. "תן לי נשיקה," היא פוקדת עליו.

רועד כולו הוא נוגע בזהירות בשפתיו בלחייה השחומה, היא מסבה את ראשה ופיו נוגע בפיה. הם מתנשקים בזהירות, והנשיקות מעמיקות ונעשות מלאות תשוקה מרגע לרגע. "אף פעם לא ידעתי שזה יכול להיות ככה," אומרת אמונה ומשעינה את ראשה על כתפו של ואניה."חשבתי שזה מגעיל להתנשק." ואניה המאושר ממטיר נשיקות על צווארה ועל כתפיה.

"את ובעלך?" הוא מתחיל לשאול בהיסוס. היא מניחה את ידה על פיו מסרבת לשמוע שאלות על חיי הנישואים שלה. בעלה נהג למעוך אותה תחתיו בגסות ולנשוך את שפתיה בכוח תוך שהוא פולט מילים גסות שהבחילו אותה. מגעו העדין של ואניה מרטיט את עורה ומעורר ריגושים מוזרים בין רגליה. היא חשה את הדופק שלה מתגבר ופועם בין ירכיה ומחליטה לא לסגת, אלא לעשות מעשה.

"בוא למיטה." היא מושכת אחריה את הצעיר הנסער למיטה. המיטה של ואניה ישנה וחורקת והמזרון גבשושי ולא נוח. היא מתיישבת ופושטת את חולצתה, באור הקלוש שבא מהמקלחת נחשפים שדיה הקטנים והמושלמים.

ואניה גונח, כורע על ברכיו וחולץ את נעליה. "את בטוחה שאת רוצה אמונה?" הוא שואל, עדיין כורע על ברכיו הוא מושיט את ידיו ונוגע בעדינות אין קץ בפטמות האדמדמות. ליבו פועם בחזקה והזקפה שלו נאבקת בעוז ברוכסן מכנסי הג'ינס שלו.

"אני לא יודעת," היא עונה בכנות, "נוכל להפסיק אם אני לא ארצה?"

ואניה פושט את חולצתו ונשכב על המיטה, ברכיו רועדות כאילו הפכו לגומי. "אני אפסיק ברגע שתבקשי." הוא מבטיח.

היא קמה ממקומה, פושטת את הגרבונים והתחתונים ונשכבת לצידו, עירומה לגמרי, מצפה שהוא יעלה עליה ויחדור מיד לתוכה, כפי שבעלה נהג לעשות. לתדהמתה ואניה ממשיך לנשק את גופה בלי חיפזון, מלטף אותה בעדינות וממתין עד שהיא תרצה אותו. נאמן להבטחתו הוא מבקש את רשותה כל פעם שהוא מתקדם הלאה. הוא מוריד את מכנסיו ומוציא קונדום רק אחרי שהיא מסכימה, ואז הוא מלמד אותה איך לשים את המעטה הדקיק על אברו, מודה לאלוהים על שהוריו טרחו לבצע בו ברית מילה כשהיה תינוק, ושב לשאול אותה אם היא בטוחה שהיא רוצה להמשיך הלאה.

אמונה מלטפת בעדינות את בטנו וחזהו המכוסים שיער בהיר מתולתל. בעלה השמנמן והשעיר עורר בה תמיד בחילה, אבל גופו השרירי של ואניה מוצא חן בעיניה.

"בעלי תמיד היה מועך אותי ומכאיב לי." היא מודה בביישנות.

"בואי תהיי מעלי." מציע ואניה בפשטות ומחליק בעדינות את אצבעותיו לתוך ערוותה. שערה שחור, מתולתל ומבריק, והוא משתוקק ללקק אותו בלשונו. היא לא הניחה לו לנשק אותה שם, אבל הלילה עוד צעיר הוא חושב, מלטף בקלילות את הדגדגן הרטוב שלה, חש איך הוא פועם בין אצבעותיו, ומתפלל שיחזיק מעמד ולא יגמור לפני הזמן. בושה להודות בכך, אבל בעצם הוא שמח לשמוע שחיי המין שלה עם בעלה לא היו מספקים. מגע שערה השחור והריחני על גופו, תחושת עורה על עורו, ריחה המתוק, גורמים לו אושר.

אמונה מעבירה רגל דקה ומחוטבת מעל גופו ומתיישבת עליו, אברו מחליק בקלות לתוכה ולרגע הם קופאים בתדהמה, מופתעים מעצמת התענוג המשותף. הוא אוחז במותניה הדקות מקמר את גבו בניסיון לחוש אותה עוד יותר קרוב אליו, גופה נרעד מכף רגל ועד ראש והיא צונחת על גופו, חשה בהנאה את אברו הפועם בתוכה כשהוא מגיע לשיא. "עכשיו אני מבינה על מה כל המהומה," אומרת אמונה בשביעות רצון, "חשבתי שזה סתם המצאה רומנטית, אבל זה באמת נהדר. מתי נוכל לעשות את זה שוב?" 

"אבל למה אני לא יכול לבוא אתך?" התלוננתי בבוקר יום ראשון. בטי נאנחה וקמה מהמיטה. היום שוב דילגתי על ריצת הבוקר וביליתי איתה במיטה. "מקס, הם הולכים לדקור אותי בבטן פעמיים. אני לא חושבת שכדאי שתראה את זה. אתה זוכר איך היית כשחליתי בשפעת?" 

זו שאלה לא הוגנת, ברור שזכרתי, הייתי היסטרי ולחוץ, אפילו לירז התנהג יותר יפה ממני. בטי סבלה מכאבי ראש וגב, השתעלה והיה לה חום, החום גרם לעורה להיות רגיש לכאב והיא סירבה להניח לי לחבק אותה. המראה שלה סובלת וכואבת הטריף את דעתי, במקום להרגיע אותה ולהביא תועלת הסתובבתי בעצבנות בבית, הצקתי לכולם ונרגעתי רק אחרי שהיא הרגישה טוב יותר. מאז בטי החליטה להרחיק אותי ממצבי חירום רפואיים.

לפי הסידור ביני ובין ואניה הוא היה ממתין לי ליד האוטו בשעה שבע ועשרים בערך. היום יצאתי בשבע עשרים וחמש וגיליתי שואניה עדיין לא הגיע. הוא התפרץ החוצה שנייה אחרי שיצאתי. אמונה רצה אחריו עם קופסת האוכל שלו והוא פנה אליה, לקח ממנה את הקופסה ונגע בזרועה, "תודה אמונה," אמר בקול רך, מביט בעיניה. היא הסמיקה, חייכה וחזרה מיד הביתה. הם היו שקועים זה בזה כל כך עד שלא הבחינו בי, למרות שעמדתי ממש מול ביתם.

לא הייתי צריך יותר מזה, ברור היה שהלילה נפל דבר ואמונה בילתה במיטתו של ואניה. הוא נראה עליז ושופע מרץ. שונה לחלוטין מהצעיר המדוכא והשפוף ששתה איתי אתמול בלילה.

"אני רואה שהיה לך לילה נהדר איבן סרגייביץ'." אמרתי ביובש.

ואניה לא היה טיפש, פניו הסמיקו, אבל הוא עדיין נראה מאושר בצורה מעצבנת להפליא. התאפקתי ולא אמרתי כלום עד שהגענו לצומת גרינברג, במקום להמשיך ישר לצ'ק פוסט פניתי ימינה ונכנסתי למגרש החניה הגדול והריק של יוניברס קלאב. בשעות הערב המקום המה אדם וקשה היה למצוא שם חניה, אבל כעת היה ריק לגמרי ורוח קרה נשבה בין הבניינים המכוערים הפזורים בחוסר חן מסביב. הכרזות המפתות שהבטיחו הנחות גדולות נראו עלובות ולא משכנעות באור הבוקר החריף.

נשענתי על המכונית והצטערתי שאין לי סיגריה. הפסקתי לעשן לפני שנים ועדיין החשק למלא את ראותי בעשן היה מפתיע אותי כמו גנב שמזנק עליך מסמטה אפלה.

"אם המצב ימשיך להידרדר ככה אני עלול לחזור לעשן ואניה." סחתי לו בשקט. לזכותו אומר שהוא לא ניסה להעליב אותי ולטעון שהוא לא יודע על מה אני מדבר. הוא משך בכתפיו ונשען לצידי על המכונית. "אפשר לקנות סיגריות בקיוסקים בצ'ק פוסט." הציע בנחת.

"כן, אני יודע, הבעיה היא שבטי לא תסכים לנשק אותי אם אני אתחיל לעשן." המשכתי לדון בבעיות העישון שלי, "אולי יהיה לי קל יותר להתגבר על החשק לסיגריות אם אתה תפסיק לזיין את גיסתי הנשואה?"

נשימתו נקטעה והוא קפץ את אגרופיו, ברור היה לשנינו שההקדמה נגמרה והקרב עומד להתחיל. מבטנו נפגשו לרגע, ואניה החזיק מעמד כמה שניות ואז השפיל את עיניו. "אז אל תתנשקו," אמר בקול חנוק, "אתם כבר נשואים. זוגות נשואים לא מתנשקים בין כה וכה."

ציפיתי לכל דבר ממנו, החל מאגרוף ישר בבטן, ועד להתפרצות בכי נוספת, אבל לא לטיעון כזה, כל כך ישיר וילדותי. "אני לא יודע מה עושים זוגות נשואים אחרים." עניתי "אבל אם בטי לא תרצה לנשק אותי יותר, אני לא אוכל להמשיך לחיות. אתה מבין את זה ואניה?"

הוא הניד את ראשו, נועץ מבט עקשני בכפות ידיו, מסרב לפגוש את מבטי. ידיו של ואניה עבות וחזקות, מכוסות שיער בלונדי עדין ומסולסל. גם חזהו ובטנו מכוסים באותה פלומה בהירה. היו לו אצבעות קצרות ועבות וציפורניים שחורות משמן, כמו שלי. הוא היה פועל שחור, בחור פשוט, לא חכם במיוחד, לא יפה, או עשיר, סתם אחד, בדיוק כמוני. למה אמונה טרחה בכלל להסתכל עליו?

"מה קרה אתמול בערב אחרי שהיא חזרה הביתה?" שאלתי אותו בעדינות, כאילו שלא ידעתי.

ואניה דחף את ידיו לכיסי הג'ינס הדהוי שלו ונשען על הרכב בעיניים עצומות, פניו מופנות אל השמש שהתחילה במסע היומי שלה לכיוון הים, "היא יזמה הכל מקס. אני רק עשיתי מה שהיא רצתה. לא הכרחתי אותה ולא לחצתי עליה בשום פנים ואופן. כל פעם שאלתי אותה אם היא בטוחה והיא..." עור פניו הבהיר האדים. "לימדתי אותה איך לשים קונדום ו... היא פחדה, בעלה היה מכאיב לה, הצעתי לה שתהיה מעלי. נתתי לה לשלוט, העמדתי את עצמי לרשותה. ברגע שראיתי אותה נכנסת לבית המלאכה ידעתי שאני שייך לה, אני אעשה כל מה שהיא תרצה. אתה מבין?"

הוא הפנה אלי מבט כחול ותמים ושוב החלו דמעות לזלוג על לחייו. "ברגע שהיא התיישבה עלי זה היה כמו... כמו... התגלות. אני... היא..." המילים לא היו הצד החזק של ואניה, הוא משך בהשלמה בכתפיו וניגב את פניו הרטובים בשרוולו.

השיחה בינינו לא התנהלה כמו שתכננתי. אף פעם לא ידעתי שבחזהו של הבחור הצעיר הזה שהיו לו כתפיים של מרים משקולות, ידיים של פועל ופרצוף של איכר רוסי מטומטם, פועם לב של משורר רגיש.

הנחתי יד מנחמת על כתפיו ושאלתי את עצמי מה הלאה. ידעתי שואניה נהג ללכת לזונות כי זה היה פשוט וקל, ובחישוב לטווח ארוך גם זול הרבה יותר מחיזור אחרי נערות. שמעתי אותו מדבר על החוויות שלו במכוני העיסוי וידעתי לבטח שלא חסרו לו מילים כדי לתאר מה הוא ואמונה עשו בלילה, אבל הבוקר הוא נזהר בדיבורו כמו כומר שמדריך בתולה צעירה בחובות הנישואים.

החלטתי להעביר את השיחה לפסים קצת יותר גבריים. "תגיד ואניצ'קה, כשאמונה גמרה הרגשת שהאדמה רועדת?" שאלתי בחיוך ודחפתי אותו קצת, מנסה להכניס קצת הומור גברי למצב.

הוא הביט בי בפליאה. "הרגשתי שהנשמות שלנו מתמזגות יחד ועולות לשמים." ענה לי בשיא הרצינות.

החיוך הדבילי נמחק מפני. אני יודע איך לענות על קללות ועל שאלות נבזיות, ואיך להגן על עצמי ממכות ומהתקפות מרושעות, אבל נגד תמימות כזו אני חסר אונים.

שתיקתי עודדה את ואניה להמשיך ולדבר, "היא הייתה כמו בתולה מקס. היא לא ידעה שום דבר, ליטפתי אותה ולימדתי אותה..." הוא היסס רגע, מפשפש במוחו למצוא מילים מהוגנות שלא יזהמו את החוויה שעבר, ואז לשמחתי נואש והשתתק.

יש דברים שאין הרבה טעם לדבר עליהם. דברים כמו מוזיקה או אהבה. צריך לחוות אותם, וזהו. הדיבור עליהם רק ממסמס את החוויה. לדבר על אהבה זה כמו ללמוד שחיה בהתכתבות. כדי להבין על מה מדובר צריך להיכנס למים ולהירטב, ואחרי שנרטבת ואתה כבר מבין מה הטעם לדבר על זה?

"בסדר, הבנתי, אתה שלה והיא שלך, ותחיי האהבה לנצח." אמרתי בקול יבש. "רק אל תשכח לשים קונדום, ובשם כל הקדושים המחורבנים, תיזהרו! היא נשואה, ואם זה יתגלה, לא רק שבעלה יזרוק אותה בלי לשלם לה כלום, גם אסור יהיה לה להתחתן אתך. אתה מבין?"

סוף סוף ואניה התחיל להתעצבן. "אתה לא מבין מקס, היא לא רוצה ממנו שום דבר, והיא לא שלי. היא חופשיה. זה שאני צריך אותה כמו אויר לנשימה זה הבעיה שלי, לא שלה. זכותה לחיות כמו שהיא רוצה. אישה היא לא רכוש, נישואים זה לא בית סוהר, אהבה היא לא כלא."

לנגד עיני הנדהמות ואניה נעשה גבר חדש, רגיש ומחובר לצד הנשי שלו. בעקיפין הרגשתי שהוא בעצם מנסה, בדרכו העדינה, להטיף לי מוסר וכל הדם עלה לי לראש. "נראה אותך מדקלם את השטויות האלה כשהיא תתחיל למזג את הנשמה שלה עם גברים אחרים." נהמתי לעברו.

זו הייתה מכה נבזית מתחת לחגורה. ואניה שכח את כל הדימויים הרוחניים שלו והתנפל עלי. התגלגלנו על האספלט הלח כמו שני פרחחים. הוא היה כבד יותר, זועם יותר וצעיר יותר ממני, אבל אני הייתי מנוסה יותר והצלחתי, אחרי שחטפתי ממנו די הרבה, לרתק אותו לקרקע. שמתי ברך על הביצים שלו ואת אמת ידי על הצוואר העבה שלו, וככה הצלחתי, בקושי רב, להחזיק אותו.

"תקשיב לי טוב ילד!" נבחתי לתוך פניו ההמומות - ואניה לא היה רגיל להפסיד בקרבות. "אני אוהב אותך כמו אח, אז תקשיב לי טוב. היא לא בשבילך, היא נשואה וגם אחרי שהיא תיפטר מהזבל הזה שהיא התחתנה איתו, היא לא תהיה שלך. ובקשר לכל השטויות הפמיניסטיות שפלטת? זה בדיוק כמו התיאוריות הקומוניסטיות. ערמה של שטויות שנראות טוב על שלטים, אבל לא מתאימות לבני אדם אמיתיים." לקחתי סיכון וירדתי מעליו.

הוא נשאר לשכב רגע על האספלט הקר ואז התיישב לאט, מביט בי במבט אבוד כמו ילד. "עשינו אהבה כל הלילה," אמר בקול אומלל. "היא דברה איתי, היא נישקה אותי, היא נתנה לי לטעום אותה, היא... היא אמרה לי שהיא לא ידעה שזה יכול להיות כל כך טוב. בהתחלה היא קצת התביישה, אבל אחר כך היא..." הוא שוב נאנח אנחה עמוקה שהרעידה את כתפיו הרחבות.

"אני כבר מתגעגע אליה." אמר בפשטות והביט בשעונו - שעון מתכת רוסי ישן וחבוט. "תראה מקס, השעון שלי נעמד." אמר בעצב. השעון העתיק והזול לא עמד כפי הנראה בטלטולי הקרב ועמד מלכת.

הבטתי בשעוני, "שיט, כבר עשרה לשמונה. בוא ילד צריך ללכת לעבודה, אל תדאג אני אקנה לך שעון חדש." דחפתי אותו למכונית ונסעתי לכיוון צומת קריה אתא, חותך דרך אזור התעשייה של תל חנן.

"סליחה שהתנפלתי עליך מקס." התנצל ואניה, "כל הדם עלה לי לראש בגלל מה שאמרת, אני לא יודע מה אני אעשה אם היא... אם..." הוא התייאש ועזב את הנושא.

"בטח תזחל לתוך בקבוק וודקה ותטבע בתוכו." אמרתי ברשעות.

ואניה שתק רגע. "אולי," אמר לבסוף בהשלמה. "יכול להיות, ואולי אני סתם אתלה את עצמי. אתה צדקת מקס, כשהיא גומרת אני באמת... לא הצלחתי להתאפק. אפילו בפעם השלישית לא יכולתי להחזיק מעמד. היא סחפה אותי כמו... כמו..."

כפי שציינתי, המילים לא היו התחום החזק אצל ואניה. "כמו הוריקן," השלמתי את המשפט בשבילו.

הוא הניד את ראשו, "כמו הוריקן." הסכים איתי. שאלתי את עצמי אם כדאי לספר לו מה צפוי לו אם היא תהיה בהריון, והחלטתי שכדאי לשתוק בינתיים. לא שהנימפומניות הזמנית שבנות מינץ לוקות בה כשהן בתחילת ההיריון הייתה מרתיעה אותו, קרוב לוודאי שבדיוק להפך.

בפעם הראשונה בחיי ראיתי את ואניה בוחן בסקרנות את חלון התצוגה של הנגרייה שעמדה מול בית המלאכה, "אני צריך מיטה חדשה וגם מזרון." אמר לי, "המיטה שיש לנו מגעילה וחורקת והמזרון ישן ומסריח."

"זה לא הפריע לך עד עכשיו." ציינתי בקוצר רוח. השעה הייתה שמונה וחמישה ואני שונא לאחר, אבל ואניה פשוט נשתל מול החלון שהיה גדוש במיטות, כל אחת מכוערת יותר מהשנייה.

"לי זה לא מפריע," הסביר, מואיל בטובו להתחיל ללכת, "אבל לאמונה לא היה נוח ואני רוצה..."

אחזתי בחזקה בכתפו וניסיתי לנער אותו קצת, זה היה כמו לנסות לנער שק מלט רטוב. הצלעות שלי כאבו כהוגן, קיוויתי שלא נשבר לי כלום.

"אתה לא יכול לישון איתה בלילה ואניה." אמרתי בכעס, "לא הבנת מה הסברתי לך?"

שוב עלה על פניו המבט הילדותי התמים. "חשבתי שהבנת מה הסברתי לך." החזיר לי בנחת, "אני חייב לישון איתה בלילה. מה, אתה יכול לישון בלי בטי?"

עוד פעם המטומטם הזה הצליח לסתום לי את הפה במשפט אחד תמים. אומרים שצרת רבים היא חצי נחמה, אבל לא הרגשתי מנוחם במיוחד כשנכנסנו יחד לבית המלאכה - שני טיפשים שצריכים את האישה שלהם כמו שנרקומן צריך את המנה שלו ושתיין את הבקבוק.

כל היום דאגתי בגלל בטי ובגלל אמונה וואניה. הייתי בטוח שכל אחד שיסתכל עליהם ירגיש שהם נאהבים והצטערתי מאוד שלא התעקשתי שהיא תישאר לישון אצלנו, למרות שידעתי שזה לא היה עוזר הרבה. לא הערכתי כראוי את ואניה. הוא נראה לי בהתחלה כמו סתם אחד, קצת תמים וקצת סתום, אבל הייתה בו עקשנות וכוח התמדה מדהימים. לא יכולתי שלא להתפעל מהנחישות שלו לאהוב את אמונה ויהי מה. הפשטות הישירה וחסרת הערמומיות שלו עשתה עלי קודם רושם ילדותי, אבל היה משהו כובש לבבות בילדותיות הזו. עובדה שהוא השיג את שלו בכך שפשוט ישב וחיכה בסבלנות ובלי להתייאש. לא היה מזיק לי ללמוד ממנו להיות פחות נמהר וקצר רוח ואולי, לאור מצב הצלעות שלי, לקבל ממנו גם כמה שיעורים באגרוף.

***

כמו שהבטיחה לי, בטי התקשרה מיד אחרי הבדיקה, נשמעת עליזה ורגועה. הכל היה בסדר גמור היא דיווחה לי. בעוד שבועיים בערך נקבל את התוצאה, הכל יהיה נהדר וגם יגידו לנו את מין העוברים. "אני חושבת שזה בן ובת." אמרה בעליזות.

האופטימיות שלה עצבנה אותי. "אם את כל כך בטוחה שהכל בסדר למה טרחנו לעשות את הבדיקה?" כעסתי.

"כי הבטחנו לסבא." ענתה. לסבא היו הסיבות שלו לדרוש מאתנו לעשות את הבדיקה הקשה והמסוכנת הזו, ועל זה לא יכולתי כמובן לדבר. אני שואל את עצמי אם הייתי מסכים שבטי תסתכן בבדיקה כזו, שהייתה עלולה לגרום לה להפלה או לזיהום, לולא התמונה המרשיעה של סבא סולומון והסבתא אליזבטה?

אולי, מי יודע?

בערב, מיד אחרי שסיימתי לאכול ולהתקלח, עמדתי לנסוע לבקר את בטי בבית החולים. הם התעקשו להשאיר אותה שם כל הלילה לביקורת, למרות שהיא חשה נהדר, ולמעשה לא קבלה שום טיפול מיוחד. אמונה ותהילה כבר היו אצלה בבוקר ובצהרים, וכעת הוחלט שאמונה תישאר עם סבתא והילדים ואני אסע עם סבא.

התבוננתי בו עובר את חלקת הגינה הגדולה והמוזנחת שחצצה בין הבית שלנו לזה של משפחת מיכאלוב. הגדר שפעם הפרידה בין שתי הגינות הייתה חלודה וקרועה והדשא העזוב בצד שלהם גידל עשבים ופרחי בר צהובים. להפתעתי הילדים העדיפו דווקא את הצד מגודל הפרא ולא את הדשא היפה והחלק שלנו. סבא שעט נרגז דרך החרציות הגבוהות, וככל שהתקרב אלי כך נראה גדול יותר ומאיים יותר. הוא נעמד מולי וברגע שהחל לדבר צלצל הטלפון וקטע את דבריו. חייכתי אליו בהתנצלות, מרגיז אותו עוד יותר, והרמתי את השפופרת.

"מקס," אמר מיקי, "אתה יכול לבוא בבקשה לבית המעצר בג'למי לאסוף אותי." הוא דיבר אנגלית בקול שקט מאוד, ויכולתי לשמוע את הדמעות שהיו תקועות בגרונו ולחוש את הפחד שלו.

"אין בעיות," עניתי בקצרה, "תוך עשר דקות בערך אני אצלך, אתה בסדר?" יכולתי לשמוע איך הוא מתאפק לא לילל בטלפון, ההקלה שחש בגלל ההיענות המידית שלי לבקשתו הקשתה עליו לכבוש את רגשותיו, "הכל בסדר," ענה לבסוף בקול מאומץ, "להתראות."

אחזתי בזרועו של סבא והצעדתי אותו במהירות ללינקולן הנאמנה שהמתינה לנו ליד השער תוך שאני מדווח לו קצרות על השיחה עם מיקי.

"ילד טוב כמוהו לא צריך להתעסק בפוליטיקה במקום כמו ישראל, עם כל הערבים והיהודים המטורפים האלה." אמר סבא בחומרה, "הוא בטח שוב הסתבך עם איזו הפגנה טיפשית."

מבחינה פוליטית אני וסבא היינו באותו ראש. חשבנו שכל הפוליטיקאים, לא חשוב מאיזו מפלגה, הם חבורת נמושות עלובים שלא שווים את המאמץ להפגין נגדם, ורחשנו בוז כלפי כל המטומטמים שישבו בשלטון, בלי שום אפליה של דת גזע ומין.

לא צפינו עתיד מזהיר למדינת היהודים ובכל זאת, מאחר והפכנו את המקום האומלל הזה לביתנו, צייתנו לחוקים וניסינו לחיות בשקט ולא להסתבך. אני חושב שגם אבא הסכים פחות או יותר עם הדעות האלו למרות שמעולם לא דברנו על פוליטיקה. גם עם בטי לא דברתי אף פעם על פוליטיקה. לא היה שום טעם בכך, הדעות שלה היו יותר רגשיות ואינטואיטיביות מאשר הגיוניות ומסודרות. היא נטתה להבין ולאהוד את כולם, ועם זאת לא להסכים עם אף אחד. 

"לדבר עם אישה יפה על פוליטיקה זו שטות מוחלטת." פסק סבא כששמע אותי מתווכח איתה בפעם המיליון, על יציאה מלבנון, אבל אפילו סבא ידע מספיק כדי להגיד את זה רק אחרי שהיא יצאה מטווח השמיעה, גם לגנרל היה מספיק שכל ישר לא להסתבך עם פמיניסטיות.

המרחק בין נשר לג'למי הוא קצר מאוד וסבא לא בזבז יותר מידי זמן. "אמונה וואניה חיים יחד." פסק בקיצור. "מצאתי אותם בודקים קטלוגים של מיטות זוגיות ומזרונים." פניו לבשו הבעה זועמת ומרושעת. "אני לא מבין איך לודה לא שמה לב לזה קודם. חשבתי שיש לה יותר שכל."

לודה - סבתא של ואניה - בהחלט שמה לב לזה שהנכד שלה מאוהב מעל לראשו באמונה, אבל הרי הם התחילו לישון יחד רק אתמול. אמרתי את זה לסבא ונתתי לו תקציר מתומצת של שיחת הבוקר שלי עם ואניה. כשעצרנו בחניה הראיתי לו את תוצאות הקרב שלי עם הצעיר המאוהב, חבורות שחורות על צלעותיי ובטני. לבטי כבר יהיו כמה הערות חריפות על זה.

סבא נד בראשו בגינוי, "לא היית צריך להרביץ לו. אי אפשר לנצח אהבה במכות, מקסים."

יצאתי מהאוטו מבולבל, חשבתי שהוא יתמוך בי, היא הרי נשואה עדיין, וואניה הוא סתם כלומניק. אולי אהבתו הנואשת של ואניה נגעה לליבו של הגנרל הזקן. מילא, נדבר על זה אחרי שנוריד את מיקי בבית שלו.

מיקי ישב בחדר ההמתנה העלוב וחיכה לי בפנים מתוחים וחיוורים. חיבקתי אותו קצרות, סידרתי את הערבות ולקחתי אותו לרכב. הוא ישב לצידי, סבא עבר ברוב התחשבות לשבת מאחור. מיקי הופתע קצת לראות את סבא, אבל שתק. רק כשירדנו מהגבעה הקטנה שבית המעצר שכן עליה ועמדנו בצומת, מחכים לתורנו להשתלב בתנועה, הוא התחיל להתנצל.

"גיא לא יכול היה להגיע," אמר בקול עייף, "אני נורא מצטער שהפרעתי לך. אם תוריד אותי בנשר אני כבר אתפוס מונית הביתה."

טפחתי קלות על ידו, "אני נוסע לחיפה לבקר את בטי בבית חולים, תפסת אותי ממש בדלת."

הוא נבהל ומיהרתי להרגיע אותו ולספר לו על הבדיקה. "אני לא מבין למה צריך לעשות בדיקה כזו." הוא רטן באי רצון.

חשתי את עיניו של סבא קודחות בעורפי בעוד אני מנסח תשובה לשאלתו, "המשפחות שלנו מאותו עיירה בליטא מיקי ואנחנו לא רוצים ילדים שימותו לנו מאיזה מחלה גנטית נדירה."

הטיעון שלי עשה את שלו ומיקי שתק ועצם בעייפות את עיניו. בגדיו היו מלוכלכים ומקומטים והוא נראה עייף ופרוע. "אתה רוצה הביתה, או להמשיך איתנו לבית החולים?" שאלתי.

"אני רוצה לראות את בטי, אבל לא ככה." ענה מיקי. קולו נשמע מאוד לא אופייני לו, שביר וחסר בטחון.

"אני יודע מה נעשה," אמרתי, "אני אוריד אותך בדירה שלך ואקח את סבא לבית החולים. הוא קבע להיפגש שם עם יבגניה. הם רוצים ללכת לבקר חברים אחר כך. בינתיים אתה תתרחץ ותחליף בגדים ואני אבוא לאסוף אותך ונלך יחד לבקר את בטי. היא נורא תשמח לראות אותך, בסדר?"

מיקי הנהן בראשו ופניו התעודדו קצת, "יש עליך סלולרי?" שאלתי,

להפתעתי מיקי גנח כאילו הכיתי אותו, קיפל את רגליו הארוכות אל בטנו והניח את ראשו על ברכיו.

"הם לקחו לי את הסלולרי," אמר בקול שביר ואומלל. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא רעד ועורו היה לח מזיעה. הרגשתי שוב את ההרגשה הרעה הזו של מעלית שיצאה מכלל שליטה, כאילו בטני צונחת מהר מידי למטה וראשי פורח כלפי מעלה. היה לי ברור שמשהו רע מאוד קרה למיקי. נהגתי ביד אחת ובשנייה ליטפתי את עורפו, מנסה להרגיע אותו במגע ידי.

"כנראה שלהיות גם הומו וגם פעיל פוליטי זה קצת יותר מידי בשבילך ילד." אמר סבא בקול עדין, שייעד עד כה לדיבור עם ללי הקטנה. "תוריד אותי בצ'ק פוסט מקס, אני כבר אתפוס מונית לרמב"ם." אמר, "קח אותו הביתה ואל תעזוב אותו לבד אפילו רגע." הורה לי בתקיפות.

כשסבא נתן פקודות כולם, כולל אני, צייתנו. הייתה בקולו מין סמכות שגרמה לאנשים לציית לו בלי היסוס. לא פלא שקראו לו גנרל. תמיד שאלתי את עצמי אם זה משהו שנולדים איתו או אפשר ללמוד את זה במשך הזמן.

"אני כבר אסביר לבטי הכל," אמר לי ברוסית, "ואל תעזוב אותו לבד אפילו לרגע," הזכיר לי לפני שהלך.

מיקי התחיל לבכות ברגע שסבא הסתלק ולא ענה לשאלותיי המודאגות. "מיקי, מה הם עשו לך?" שאלתי אותו שוב ושוב, כמו איזה דודה נודניקית, "אתה רוצה ללכת למיון?" המשכתי להציק לו למרות שהוא התנהג כאילו לא שמע אותי בכלל.

עד שעלינו לדירה שלו ושל גיא חשתי שעצבי מרוטים לחלוטין. איזה יום זוועתי, עדיף כבר לראות איך דוקרים את בטנה של בטי ולא לעבור עוד יום כזה. מיקי וגיא גרו בפנטהאוז גדול ומודרני עם יציאה לגינת גג, באחת מהבניינים הגבוהים ברמת ספיר.

בעוד מיקי מתקלח בחנתי את הדירה. היה שם מטבח מודרני שכולו נירוסטה ועץ, סלון גדוש יותר מידי רהיטים לבנים, וארבע חדרי שינה מעוצבים. הצצתי לחדר העבודה, שם כנראה ניסה יורי לנשק את בטי. כל אחד מהחדרים עוצב בסגנון אחר וכולם נראו כמו יצאו מתצוגה של חלון ראווה. ניסיתי לדמיין את עצמי גר שם עם בטי ולירז ועוד שני תינוקות ולא יכולתי. בטי בחיים לא הייתה מסכימה לבשל במטבח מצוחצח וסטרילי כזה, ולירז היה משנה תוך פחות משעה את הלבן של הרהיטים לחום בוץ. את אולג ואת שתי הידידות הקפצניות של לירז בכלל לא יכולתי לתאר לעצמי במקום הקר והמיופייף הזה.

רק אחרי שהתקלח היטב והחליף את בגדיו הסכים מיקי להגיד שהוא ישב כל הלילה בבית המעצר ובזמן הזה נחקר ועבר התעללות מידי שני סוהרים שגם גנבו לו את הסלולרי. הוא לא רצה להגיד לי מה בדיוק עשו לו ואני פחדתי להתעקש, חשדתי שזו הייתה התעללות מינית, אבל מיקי נראה כה שביר ומתוח שהעדפתי לא לברר.

"רק אל תספר לבטי מה קרה לי." דרש מיקי כשירדנו במעלית. הנדתי בראשי בהסכמה. ידעתי שבטי תדע שמשהו לא בסדר איתו אחרי מבט אחד בלבד, מוזר שמיקי לא הבין את זה.

צדקתי - מבט אחד בפניו של מיקי הקפיץ אותה מהמיטה הישר לזרועותיו, גורמת לשאר הנשים ששכבו בחדר לחשוב שהוא בעלה.

"תראי כמה שבעלה נראה מסכן ועצוב," אמרה ברוסית גברת שמנה אחת ששכבה לימינה של בטי, "ובעלי בטח חוגג עם כל החברים שלו, ומטנף לי את הדירה, על ביקור אני יכולה רק לחלום."

חברתה, גברת חיוורת ורזה עם שיער צבוע אדום לוהט, נענעה את ראשה בעצב, "כן, ככה זה הגברים." אמרה בתוגה.

מאחורי כתפו של מיקי חייכה אלי בטי את החיוך הפרטי שלה, שנועד רק לי. יצאנו מהחדר ומצאנו לנו פינה חבויה ליד דלת הזכוכית המרושתת הנפתחת אל מדרגות החירום. במקום שבו עמד במחלקה הפנימית עץ הפיקוס שאולי היה מפלסטיק ואולי לא, עמדו שלוש כיסאות. ישבנו עליהם, מפנים את גבנו למסדרון כדי לא לראות את יצירות האמנות מעוררות הפלצות שנתלו על הקירות. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. "רק לאבא שלך יש מפתחות," הסבירה בטי "כמה אנשים כבר ניסו להתאבד בקפיצה ממדרגות החירום, אז נעלו."

מיקי נשען לאחור בכיסאו ומתח את רגליו הארוכות. הוא נעץ מבט קפוא בדוגמת הרשת שהייתה טבועה בזכוכית ושתק.

"מה קרה לך מיקיהו?" שאלה בטי ברוך, והשעינה את ראשה על כתפו.

הוא החביא את פניו בשערה הרך והניח את ידה על לחיו. בטי התמסרה לחיבוקו, אבל הביטה בי במבט נבוך. היא לבשה את הכותונת הפלנלית עם הפרחים הכחולים ומעליה את החלוק הסיני הכחול עם הצווארון הזקוף. שאלתי את עצמי אם היא לובשת תחתונים והצטערתי קצת שאני לא יכול להיות אתה לבד.

כאילו קרא את מחשבותיי קם מיקי ממקומו, מנתק את עצמו ממנה בעדינות, אמר שהוא מת לשתות את השוקוצ'ינו שיש במכונה בקומה למטה, והסתלק משם.

"מה קרה לו? הוא נראה זוועה." אמרה מודאגת. סיפרתי לה שמיקי שהה לילה במעצר בגלל שגיא לא בא לשחרר אותו, וכנראה שהוכה על ידי הסוהרים שגנבו לו את הסלולרי. על החשדות שלי על אונס העדפתי לא לדבר.

"אם זה ככה אז הם בטח ייפרדו שוב. תביא אותו לנשר, שיהיה בינתיים אצלנו. אני אטפל בו עד שיתאושש." אמרה בטי, מיקי עורר אצלה את כל הדחפים האימהיים.

הסכמתי מיד, והמשכתי לספר לה על שאר היום שלי. בעיקר היה לי דחוף לספר לה על הרומן של ואניה ואמונה, ולהתלונן על המכות שקבלתי.

היא משכה את החולצה מהמכנסיים שלי ובדקה את החבורות שנותרו על גופי. "מסכן שלי," אמרה ונשקה לי, "זה ילמד אותך לקח שבאלימות לא משיגים שום דבר." הוסיפה ברשעות והתיישבה על ברכי.

"זה לא הוגן," טענתי, "ואניה התחיל," היא צחקקה מניחה לי לנשק לה, לשמחתי לא היו לה תחתונים. "מה נעשה בקשר לאמונה?" שאלתי בפיזור נפש. הייתי מרוכז יותר בליטוף ירכיה החלקות והעגלגלות.

"לא יודעת," ענתה בטי בחיוך, "אולי תנסה להרביץ גם לה?"

נו, בטח, ידעתי שהיא תאשים אותי. הצלחתי סוף סוף לפתוח את כפתורי הכותונת וללטף את שדיה והצחקוקים שלה הפסיקו. היא נמסה בזרועותיי והשמיעה את הגרגור הזה של חתול מרוצה שהייתה משמיעה ברגעים כאלו. זה גירה אותי כל כך שאם מיקי לא היה חוזר, הייתי גורר אותה לאיזה חדר ריק ומבצע בה את זממי.

לצערי הוא חזר עם כוסות שתייה שנתן לנו כפיצוי, לה שוקוצ'ינו ולי נס קפה, וסיפר לנו בחיוך שהגברות מהחדר של בטי ראו אותנו מתגפפים כשהלכו לחדר האוכל וכעת הן משוכנעות שיש לבטי מאהב, "והכי מצחיק זה שהן ניסו לעכב אותי כדי שלא אפריע לכם." אמר מיקי בחיוך חיוור, החיוך הראשון שראיתי אצלו היום.

"מקס סיפר לך?" שאל את בטי, מביט בדבקות בפוסטר מבהיל של דאלי שהיה תלוי על הקיר לידנו.

"כן חמוד," אמרה בטי וליטפה את גבו.

"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאלתי. "אפשר להתלונן נגדם או סתם לתפוס אותם בפינה ולפרק להם את העצמות. אתה רוצה שנעשה את זה?" אישית העדפתי את האופציה השנייה, אבל הייתי צריך לקבל אישור ממיקי.

"אני רק רוצה להיות שוב בחדר שלי בנשר, לשחק עם לירז ברכבת ולאכול את האוכל שבטי מבשלת." אמר מיקי, מתעלם מהצעות הנקמה שלי.

"אבל..." התחילה בטי, מביטה בו מבולבלת.

מיקי הניד בראשו לאות שלילה. "לא, אני לא רוצה לחשוב על זה ולא רוצה לדבר על זה. אני רוצה לשכוח את מה שקרה כמה שיותר מהר."

ראיתי שבטי חושבת שהוא טועה, אבל היא לא מתכוונת להתווכח איתו."תיסעו לדירה שלך לקחת בגדים ותחזרו הביתה." אמרה בפשטות.

חזרנו לפנטהאוז ומצאנו את גיא יושב מתוח על ספה לבנה עמוסת כריות קטנות וצבעוניות ונראה עצבני. "הייתי צריך לדעת," נהם כשראה אותי, "אמרו לי שעזבת את ג'למי כבר לפני שעות," פנה למיקי, "הייתי צריך לדעת שאתה עם מקס."

המבט שהוא נעץ בי היה מכוער מאוד. לא היה לי כוח לזה יותר. הלכתי לחדר של מיקי, מצאתי את המזוודה הנאמנה שלו שזכרתי עוד מהתקופה שלנו באולפן והתחלתי לארוז את בגדיו, משאיר את כל בגדי החורף הכבדים ולוקח רק בגדים קלים יותר. בין כה וכה יהיה עוד מעט קיץ.

כשגיא ראה שאני אורז הוא התחיל להשתולל. משך ממני את הקולב, והפך את המזוודה, שופך הכל החוצה. בפעם אחרת אולי הייתי נכנס בו, אבל היה לי יום ארוך ועדיין סבלתי כאבים מהמכות של ואניה, ואולי אלו סתם תירוצים, פשוט הזדקנתי מידי בשביל ללכת מכות פעמיים ביום.

התיישבתי על המיטה של מיקי והבטתי בגיא הזועם שהתחיל לזרוק את הבגדים של מיקי מהארון על השטיח, רומס אותם ברגליו וצועק כמו ילד מפונק. כשראה שאיני מגיב נרגע גם כן והתיישב על כיסא מוזר עשוי פרספקס שקוף מרופד כרית מפרווה כתומה. "לעזאזל עם הכיסא הזה," התלונן, "הבית מלא רהיטים ואין אף כיסא אחד נוח." בזה הוא דווקא צדק.

"הבאתי מעצבת פנים," המשיך גיא לקטר, "עלה לי הון, הכל נראה כמו בז'ורנל, ואין מקום נוח אחד בכל הבית. אפילו האסלה בשירותים לא נוחה." גילה לי.

"מה מיקי עושה עכשיו?" התפרץ בכעס כששמע רעש של מים ניגרים במקלחת.

"הוא מתקלח שוב גיא. זאת הפעם השנייה היום, ובטח הוא יעשה את זה עוד כמה פעמים עד שילך לישון."

"למה?" תקף גיא, "מה עשית לו? זיינת אותו?" איזה בהמה הבחור הזה, אני לא מאמין שנתתי לו לגעת בכלי השח שסבא אדי הוריש לי.

קמתי והתחלתי לארוז מחדש. גיא הרגיש כנראה שהגזים והתחיל לעזור לי. רק אז, כשגבו אלי, תוך שהוא מתעסק בתליית חליפה בארון, העז לשאול אותי מה קרה למיקי במעצר.

קודם נתתי לו את העובדות היבשות, ואחר כך הוספתי את הפרשנות שלי. הרחצה האובססיבית של מיקי אישרה את החשדות שלי. ראיתי שגם גיא חושב שאני צודק, מיקי נאנס בכלא.

"הוא ביקש עוד אתמול שאבוא לקחת אותו, אבל כעסתי שהוא מתעסק עם כל הזבל הזה של זכויות האזרח ולא באתי, רציתי שהוא יישאר לילה אחד במעצר ויראה מה זה. אולי זה ירגיע אותו." סיפר גיא לחליפה התלויה בארון. גבו היה זקוף וישר וידיו נחו מאוגרפות לצידי תפרי המכנס שלו, כאילו הדגים לי איך לעמוד בדום מתוח.

"לא יכולת לדעת שזה מה שיקרה," מצאתי את עצמי מנחם אותו.

הוא המשיך לעמוד עם הגב אלי וניסה לכבוש את הכאב והאשמה שחש. רעש המים שזרם עוד ועוד במקלחת הטריף את דעתי. פתאום לא יכולתי לשאת את זה עוד. רצתי למקלחת, התפרצתי פנימה וסגרתי את המים.

"די כבר מיקי! אתה נקי מספיק." צעקתי עליו ומשכתי אותו החוצה, רטוב ורועד. חזהו ובטנו נראו חבולים כאילו נגרר ערום על רצפת בטון. על גבו העדפתי לא להסתכל. עטפתי אותו מהר במגבת ויבשתי את ראשו בזריזות, מטפל בו כאילו הוא ילד קטן.

שותפו לדירה הצליח להתנתק מהארון והציץ בנו מפתח המקלחת, "מיקי," הוא אמר בקול מעוך מצער ואשמה, "יש מרכזי סיוע לנפגעי תקיפות ואונס. אולי נפנה אליהם?"

מיקי הניד את ראשו, עיניו נותרו עצומות, "לא רוצה." אמר בתוקף, "אני רק רוצה לשכוח שזה קרה. אל תדברו על זה יותר."

הבטנו זה בזה בחוסר אונים ולא ידענו מה להגיד." אולי הוא ירגיש אחרת בעוד כמה ימים." אמרתי לגיא, "בוא תעזור לנו לארוז. אני אף פעם לא מצליח להסתדר עם קיפול בגדים."

גיא לא היה מאושר מהתכניות שלנו, אבל הוא עזר למיקי להתלבש ועזר לי לארוז את הבגדים שלו. הוא התאמץ מאוד לא להראות רגש, אבל עד שסגרתי את המזוודה הוא כבר נראה כמו ילד עזוב, ודווקא מיקי נשאר רגוע ואדיש.

אולי בכל זאת גיא לא היה כזה בהמה, רק סתם צעיר מבולבל? ניצלתי רגע קטן שמיקי הלך למטבח ואמרתי לו שישמור על קשר ושאולי מיקי עוד יחזור, אבל גיא הניד בראשו לשלילה. בשלב הזה הדמעות כבר זרמו על פניו באופן חופשי. "לא," אמר, "הצלחתי להרוס הכל. אם הייתה לי קצת יותר סבלנות אז אולי... תראה, הוא באמת אוהב אותך מאוד. גם את בטי כמובן, אבל בך הוא מאוהב."

העדפתי לא להתרגש מהקשקוש הזה. "מיקי יודע שאני בחרתי בצד של הסטרייטים, ועכשיו, כשאני עם בטי אני נשאר בצד הזה." אמרתי, "ואני מציע לך גיא להחליט באיזה צד אתה ולא לרקוד על שתי חתונות. והעסק הזה של יחסים פתוחים? זה שטויות שתמיד נגמרות בכאב לב. תשכח מזה, זה נשמע טוב רק בתיאוריה, בתכל'ס זה לא עובד." נפרדנו בלחיצת יד מאופקת והסתלקנו משם.

בדרך הביתה העדפתי לא לדבר אלא להתרכז בנהיגה. מיקי ישב בשקט לצידי מביט בכפות ידיו היפות ומתאפק בכל כוחו לא לכרסם את ציפורניו.

"בשם האם הקדושה מיקי," נהמתי בסוף, "תפסיק כבר עם זה. תאכל ציפורנים, תעשן משהו, תקלל, תבכה אפילו, רק אל תשב ככה, כמו איזה זומבי!" מכל הצעות שהעליתי הוא העדיף דווקא את האחרונה ופרץ בבכי.

עצרתי את הרכב בצד הכביש, בדיוק מול הכניסה לגרינברג, מרגיש כאילו סגרתי מעגל שפתחתי הבוקר, וחיבקתי את מיקי הבוכה בזרועותיי.

הוא נרגע לבסוף, הפסיק לבכות, כרך את זרועותיו סביבי ואז דחף אותי מעליו פתאום בזעם, "אתה כל הזמן מלטף אותי כאילו אני ילד קטן ושוכח שאני גבר והומו."

התנעתי את האוטו וחגרתי את החגורה. "בעיני אתה קודם כל אתה חבר טוב שלי ושל בטי." אמרתי בפסקנות, "ועכשיו תשים חגורה, בוא ניסע הביתה." הוספתי, ונסעתי ישר הביתה.