3. משחקים פרטיים

עמית

איטן הרגיש נהדר אצלנו, תמר ידעה לקבל בחמימות כל אורח, והילדים התנהגו בטבעיות, נותנים לכל אחד להרגיש מיד כמו בבית. אחרי שאכלנו ארוחת ערב אתיופית ענקית ומשביעה סיפר לנו איטן על אימו היהודייה.

"אחרי שעזבת לא יכולתי להמשיך יותר לעבוד בוול סטריט, הכל נראה לי חסר טעם ומטופש." סיפר כשהוא מתרווח על הספה, מעביר מבט מאחד לשני. "הרגשתי נוח רק עם החבר'ה מפיצוציית העליזים. התחלתי ללמוד עברית בשיעורי ערב ולקחתי לעצמי פסק זמן לחשוב על החיים שלי. כשאבא שמע שהתפטרתי מהעבודה הוא בא במיוחד לבקר אותי ואחרי שרבנו כמו תמיד..." הוא השתתק לרגע, מביט בי בחיוך קטן וחמים

וגם בלי להביט חשתי שאדי היושב לצידי נדרך כולו, אני בטוח שגם דימה חש בזה ונעשה מודאג.

איטן המשיך לספר את סיפורו בלי להרגיש במערבולות הסמויות שעורר. "בסופו של דבר אבא נשבר וסיפר לי שאימא שלי, האימא האמיתית שלי, היא יהודיה ילידת אודסה שהגיעה לארה"ב כילדה ונמצאת כיום בישראל, כנראה בירושלים."

"למה היא השאירה אותך בבוסטון?" שאל דימה חרש. עיניו נצצו כאילו עמדו בהן דמעות. דימה היה גבר גדול וחזק בעל קול רועם והתנהגות בטוחה, אבל בתוך הגוף המגודל הזה התחבא ילד קטן ועצוב שאימא שלו עזבה אותו וסיפורו של איטן נגע בפצע שתמיד יישאר פתוח בתוכו.

"כי היא לא ידעה לאן היא רוצה ללכת ומה היא רוצה לעשות עם עצמה. היא הייתה רק בת עשרים ושלוש ואני הייתי קטן מאוד ולא כל כך בריא ואבא… הוא לא הסכים לתת אותי. הוא חשב שאם יחזיק אותי אצלו היא תירגע ותחזור אליו, אבל הוא טעה. היא נעלמה והוא התחתן שוב, וזהו."

הוא לגם מהתה שלו וכולנו ישבנו בשתיקה, חושבים על האם שנעלמה. נכון שהורי לא היו מציאה גדולה, אבל לפחות ידעתי תמיד איפה הם, ואילו איטן חי בשקר עם אימא מזויפת וגודל כנוצרי, מרגיש כל הזמן שמשהו לא בסדר בחייו, אבל לא מצליח להצביע על הבעיה.

הוא רכן ואחז בעדינות בידי, "בזכותך אני מבין למה תמיד הרגשתי כל כך…" הוא היסס רגע והמשיך, "כל כך לא מרוצה ואומלל ומבולבל. החלטתי לעזוב את ארצות הברית, עליתי לישראל ואני רוצה לגור כאן ולחיות בגלוי כמו יהודי והומו." סיים את סיפורו ונשם נשימה עמוקה כאילו פרק משא כבד מעליו.

תמר רכנה ונישקה אותו על לחיו, "אני מקווה שתצליח." אמרה בחמימות, "ישראל היא לא ארץ קלה. אני מאוד מקווה שלא תתאכזב, ועכשיו לכו לישון, אתם נראים שפוכים מעייפות."

שכבתי לצידו של אדי המנומנם ושאלתי את עצמי איך ואם להגיב. מצד אחד רציתי להתנפל עליו ולשאול למה עשה הצגות כאלו לאיטן ומצד שני, הצד של אימא שלי, חששתי מויכוחים ומסצנות. היה מאוחר ועבדנו כל כך קשה היום, אז אולי כדאי לשתוק?

"אז מה הבעיה עמית?" שאל אדי אחרי שהתהפכתי על צידי בפעם השלישית וניערתי את הכרית שלי.

"אתה חושב שזה נורמאלי לאהוב מישהו מכל הלב ובכל זאת לא לבטוח בו?" מצאתי מפלט בשאלה מסורבלת ותיאטרלית שרק בחור פיקח כמו אדי היה יכול להבין את פשרה. הוא פלט גיחוך קל ונשכב עלי, מועך את גופי תחת גופו, עיניו מביטות בעיני במבט ישיר וידיו מהדקות את פרקי ידי אל מוטות העץ המחוטבים של ראש המיטה.

"פירוש רש"י, אתה חושד בטוהר כוונותיי בגלל ההתנהגות הנמלצת שלי עם איטן שלך." קנטר אותי והחל לנשק אותי, נשיקה עמוקה ארוכה ותובענית שהשכיחה ממני את כל ההתלבטויות.

"אני לא חושב שיש דבר כזה, התנהגות נמלצת." אמר דימה שנכנס לחדרנו בלי לדפוק והתיישב על המיטה, מרעיד את המזרון תחת כובד משקלו.

"זאת מטפורה אידיוט." ענה לו אדי ולמרבה אכזבתי ירד מעלי, מרפה מאחיזתו בזרועותיי. רק עכשיו חשתי כמה חזק לחץ עליהן, מחר יהיו לי סימנים שחורים. הם החלו להתווכח באמהרית וברוסית, מתעלמים ממני. מידי פעם אדי החליק כבדרך אגב את אצבעותיו על חזי, משרטט עיגולים קטנים סביב פטמותיי וטבורי. דימה נגע בשערי, מפתל קווצה סביב אצבעו ומידי פעם ליטף את לחיי כאילו הייתי ילד קטן.

העברתי את מבטי מאחד לשני, כאותו צופה במשחק טניס שלא מבין לגמרי את הכללים, והמתנתי בסבלנות שדימה ילך. כל פעם שהזקפה שלי התחילה להתפוגג היה מגעו של אדי מעורר אותה שוב. זה היה עינוי שהעמיד במבחן את סבלנותי. לבסוף היא פקעה, התיישבתי והעפתי את ידו של אדי מעלי.

"אל תפריעו לעצמכם חבר'ה, אני רק קופץ לרגע לאורח שלנו, אני רוצה להחזיר לו את הטבעת שלו." הכרזתי והתחלתי לפשפש במגרת ארון הלילה שלי, מחפש את הטבעת שאיטן הניח בתיקי לפני שעזבתי אותו. כמובן שהיא לא הייתה שם, לאדי לא היו שום עכבות כשזה נגע לפרטיות שלי.

"אתה מתכוון לטבעת הזו?" שאל והוציא את טבעתו של איטן מכיס מכנסיו הקצרים.

"אדי!" צעקתי בזעם והתנפלתי עליו.

זריז כתמיד הוא העלים אותה מיד וצחק בפרצופי. "דימה אומר שאני צריך לתת לך להיות קצת עם החבר הוותיק שלך ולהפסיק לפקח עליך כל הזמן, הוא אומר שאני קונטרול פריק. מה דעתך?"

הוא היה יפה, חצוף, שופע בטחון עצמי, בקיצור, מעצבן נורא, אבל רגע קט, ממש שבריר שנייה לפני שעלתה על פניו מסכת הלגלוג המתגרה, ראיתי בעיניו הבזק של עצב ובדידות שהוא מיהר להסתיר מהעולם כולו, ואולי גם מעצמו. רק עכשיו קלטתי איך אדי ראה את המצב, ופתאום התביישתי.

הוא תמיד הרגיש מאוים בגלל הסיפור עם איטן ופתאום הוא מגלה אותי ואת איטן יחד. אני במקומו כבר הייתי מעורר מהומה שלמה, אבל הוא רק חייך והתנהג בנימוס, ואני מתעצבן בגלל שהוא חיטט לי במגרה. איזה דביל אני. כל כעסי נעלם בבת אחת. "סליחה אדי אני נורא מצטער ש… ש..." השתתקתי נבוך. אני לא כל כך טוב בהתנצלויות. אחזתי את פניו היקרים בכפות ידי ונישקתי אותו. "הייתי צריך לבקש ממך רשות לפני שהזמנתי אותו לכאן, לא חשבתי… אתה כזה טיפש. למה לא מסרת לי את ההודעה שלו?"

"לא בא לי." אמר אדי בהתרסה, שלף שוב את טבעת המריבה ונתן אותה לדימה. "הנה, תחזיר אותה לאורח שלנו." דימה חייך, לקח את הטבעת והלך, מותיר אותנו יושבים על המיטה מביטים זה בזה.

"אם לא הייתי בא בזמן היית שוכב איתו?" שאל אדי, "בטח שכן." ענה בעצמו על שאלתו. "ראיתי אתכם ואני לא מאשים אותך." הוסיף במרירות, "הוא כזה עשיר ואלגנטי."

בהבזק פתאומי של אינטואיציה קלטתי את עוצמת רגשות הנחיתות שאדי חש בגלל איטן. אני ראיתי באיטן בחור מתוסבך ומבולבל, והחיבה שלי כלפיו הייתה מהולה בקצת רחמים, אבל אדי, שלא הכיר אותו כמוני, ראה רק את הופעתו החיצונית הבטוחה והמטופחת, ואת גינוני העולם הגדול שניחן בהם.

המבט הפגיע והעצב בעיניו קרעו אותי מבפנים. למרות שפע החוצפה והביטחון שלו אדי היה בן מהגרים עני שגדל בסלמס וחש נחות מול הצעיר האמריקאי על ארנקו שופע הדולרים. אולי בכל זאת היה לחינוך הקיבוצי, שלימד אותי לבוז לכסף ולהרגיש עליונות על פני כל מי שלא גדל בקיבוץ, מספר יתרונות.

"אדי בבקשה, אני כל כך אוהב אותך." לחשתי וניסיתי לחבק אותו.

הוא דחה אותי בעדינות. "לא נכון. אתה מרחם עלי." פסק והסב אלי את גבו, לוטש מבט בקיר, ושוב נראה אטום ומרוחק כפסל.

נשמעה דפיקה בדלת ואיטן הופיע, לבוש בגדי התעמלות ונעול מוקסינים. הבטתי בו בהתפעלות, המכנס תואם לחולצה, שערו מסורק בקפידה והטבעת ענודה על ידו הצרה. לידו נראינו כשני פרחחים מוזנחים, לבושים רק במכנסים קצרים דהויים מכביסה, יחפים ופרועי שיער.

הוא העביר מבט חושש ממני לאדי, שהתעלם מנוכחותו, ושוב פנה אלי, "אני מצטער. שמתי את הטבעת בתיק שלך מתוך דחף, הייתי שיכור ודי נסער, אני מקווה שלא גרמתי לבעיות." הוא שב ופנה לאדי, "מה שהיה ביני לעמית נגמר מזמן, אנחנו רק ידידים עכשיו ו..."

הוא השתתק כשאדי קם והחל לפסוע לעברו. "אני מתנצל שלא מסרתי את ההודעה שלך." אמר אדי בנימוס, "ומבקש סליחה שהפרעתי לך ולחבר הוותיק שלך הבוקר, ועכשיו אם תסלחו לי…" פנה כעת אל שנינו, וכמו לורד אנגלי החווה קידה קלה בראשו ופנה אל הדלת - רק אדי היה יכול להתנהג בצורה כזאת ולא להראות כמו אידיוט מושלם.

למרות שהבנתי אותו כעסתי, לא יכולתי לשאת את חוסר הביטחון שהוא הסווה בצורה כל כך מזהירה. "אדי, חתיכת מפגר שכמוך." התפרצתי, "לאן אתה הולך? פסיכי אחד!" התנפלתי עליו ומשכתי אותו חזרה לחדר השינה.

אני לא יודע אם זה היה מגעי, או הכינויים שכיניתי אותו, אבל בבת אחת הוא נדלק בכעס נורא והתנפל עלי, ופתאום התגלגלנו על רצפת הסלון הקטן שלנו, מכים בזעם זה את זה, מניחים להרבה משקעים של כעס וקנאה להתנקז לפרץ אלימות.

מאז התיכון לא הלכתי מכות ככה, ואף פעם לא הכיתי את אדי. חטפתי ממנו די הרבה פעמים, בעיקר בהתחלה, כשהוא עוד ניסה לחנך אותי כפי שטען, אבל אף פעם לא החזרתי לו. הוא היה חזק מאוד וכועס מאוד, אבל גם אני רתחתי מזעם, ולכמה שניות משחררות מאוד שנאתי אותו בכל ליבי ורק רציתי להכאיב לו, שוכח כמה אני אוהב אותו.

איטן עמד המום, מביט בנו בלי להבין מה קורה, ואז התנער מתדהמתו וניסה להפריד.

איכשהו הוא חטף מכה - עד היום אין לי מושג אם ממני או מאדי - נחבט בקיר וצנח על רצפת המטבח, ראשו נחבט בידית המדיח. רעש החבטה מלווה בצעקת הכאב שלו הפסיק את הקרב.

קמתי מעל אדי ומיהרתי להרים את איטן החבול ולהושיב אותו על כורסת הטלוויזיה המרופדת. אדי הגיש לי חבילת סנפרוסט קפואה עטופה מגבת, הצמדתי אותה לראשו של איטן ובחנתי את פניו החיוורים. כל הכעס שחשתי נעלם, וכמו תמיד אחרי שאני הולך מכות רעדתי וחשתי בחילה.

"אני בסדר גמור." נחפז איטן לבשר לנו, "פשוט הופתעתי, זה הכל. זו הייתה אשמתי." הוסיף באצילות נפש כשראה את פנינו המודאגים רוכנים מעליו. "לא נזהרתי מספיק. מצטער."

ההתנצלות שלו הייתה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל, "מה פתאום אתה מצטער." צעקתי עליו, "חטפת מכה ואתה מצטער? מה קורה לך בכלל? ואתה אדי," התנפלתי על החבר המעצבן שלי שעמד והביט בי במבוכה, מחכך את כתפו החבולה, "מה פתאום נעשית לי יפה נפש מסריח? מה קרה לכם? למה אתם מתנהגים כמו שני אצילים דביליים? עוד מעט תצאו לדו קרב."

"אל תצעק בבקשה." התיז אדי בקור, "ניסיתי להיות הוגן כלפיך ואתה צועק, שתוק."

"דו קרב זה רעיון לא רע." מלמל איטן באנגלית, ופרץ בצחוק פתאומי. אדי הביט בו והתחיל גם הוא לגחך.

לא מצאתי שום דבר מצחיק ברעיון הזה. "לכו תזדיינו שניכם." אמרתי לאדי, וחזרתי על הרעיון גם באנגלית למען איטן.

"גם זה יכול להיות פתרון." הוא ציין בחיוך. מבטו נפגש בזה של אדי ושניהם שאגו מצחוק.

רק ברגע זה עלה פתאום בדעתי שחוץ מהרצון להכניס אותי למיטה היה עוד הרבה מהמשותף בין איטן ברידג' יליד בוסטון, ובין אדיסו מקונו יליד אדיס אבבה. למרות הרקע השונה לחלוטין ממנו באו שני הגברים הללו שניהם ניחנו בחוש הומור יבש ובשליטה עצמית חזקה, ושניהם התנהלו בעולם במעין הדרת כבוד שקטה ומאופקת, אפופים הילת ריחוק והתבדלות, מניחים משום מה רק לי להבקיע דרכה.

למה אני נמשך דווקא לטיפוסים האלו? או שאולי זה סוג הטיפוסים שנמשך אלי? גם פרידמן היה כזה, נזכרתי פתאום מתוך זעזוע, ובעצם גם בטי, למרות שהמתיקות הנשית שלה טשטשה את הסייגים ששמה בינה לבין כל מי שניסה להתקרב אליה. פתאום התגעגעתי אליה נורא.

"אדי, אדי." טלטלתי אותו בחזקה והוא הפסיק לצחוק והביט בי, רגוע כעת.

"מה חמוד?" שאל ברוך וסירק את שערי הפרוע באצבעותיו הארוכות.

"מיקי עדיין בקשר עם בטי? נזכרתי פתאום שאני צריך לשאול אותה משהו."

הוא חייך בעצב. "כן בטח, היא גרה לידו והוא עדיין מנסה מידי פעם לבדוק אם הוא הומו וישן איתה. היא מסרה לך כמה פעמים דרישת שלום."

"שכמובן לא העברת." אמרתי במרירות. "ואני חשבתי שהיא שונאת אותי." הוספתי באומללות.

אדי נאנח. "סליחה עמית." לחש בשפלות רוח. "אני זוועתי, אני יודע. אני אדבר איתה מחר ואסביר לה הכל, היא מאוד מחבבת אותך." הוא נישק אותי והושיט את ידו לאיטן שקם מהכורסא והצטרף לחיבוק שלנו.

"אני לא יודע מי זאת בטי." אמר. "אבל אני בטוח שהיא לא שונאת אותך. איך אפשר לשנוא מתוק כמוך? היית צריך לראות כמה יפה הוא טיפל בי כשחליתי בשפעת." סיפר לאדי, "אפילו אבא שלי התלהב ממנו."

עמדתי בעיניים עצומות בין שניהם, חש את ידו של אדי, חמה ובוטחת על גבי ומותני, ואת מגען המרפרף של אצבעותיו הקרירות של איטן על חזי ובטני.

"במקום להילחם אפשר לעשות אהבה." אמר אדי ברכות. פקחתי את עיני והבטתי בו ואחר כך באיטן. שלושתנו ידענו למה כוונתו וברור היה שהכל תלוי באישור שלי.

"רק אם תרצה." לחש אדי ברכות לאוזני, נשימתו החמה מדגדגת את העור הרגיש של צווארי. "זה יהיה תיקון לפדיחה עם מיקי." פיתה אותי בלחש, ותוך כדי כך לקח את ידו הפנויה של איטן ודחף אותה למכנסיו.

אישוניו של איטן התרחבו כשאצבעותיו נגעו באבר הגדול והקטיפתי שהיה חבוי בסתר מכנסיו של אדי, ונשימתו הפכה להיות מהירה יותר. לפחות בתחום הזה לאדי לא הייתה שום סיבה להרגיש נחיתות. הוא נישק אותי ביסודיות, מחדיר את לשונו לפי ואת ידו לחריץ ישבני.

אדי הכיר אותי כל כך טוב, רק אחרי שעברתי כבר את נקודת האל חזור והייתי שרוע על המיטה, בלי לזכור בכלל איך ומתי הגעתי אליה, חזר על שאלתו ודרש לדעת אם אני באמת בטוח שאני רוצה לעשות סקס עם שניהם. "זכותך להתחרט מתי שתרצה." אמר, חופן את אשכי בכפו בעוד אצבעותיו הנבונות מגששות סביב, שולחות לשונות של אש במעלה גבי.

"אני רוצה. אני רוצה." גנחתי, מרגיש את הרעד המוכר הופך את ברכי לג'לי.

"רוצה מה?" דרש וחייך את חיוכו הזאבי היפה, "תגיד בקול רם וברור." התעקש, עוצר את איטן שעמד לשים עלי קונדום, שמעתי את איטן גונח בתסכול כשאדי הרחיק את אצבעותיו ממני, אבל הוא נהג בתבונה ושתק, ממתין לתשובתי.

"אני רוצה ששניכם תזיינו אותי." ביטאתי בצורה ברורה ומפורשת את מה שהרגשתי ומשכתי אלי את איטן, כורך את רגלי סביב מותניו. "נדמה לי שהפעם זה תורך איטן." לחשתי באזנו. הוא צחק חרש ויותר לא בזבזנו זמן על דיבורים. אחר כך, מותש מהיום הארוך שעבר עלי, נרדמתי ראשון, שומע את איטן ואדי צוחקים יחד בחושך.

התעוררתי כמו תמיד, בחמש וחצי בבוקר. אדי ישן לצידי, מצחו שעון על גבי וידו לופתת בחזקה את כתפי. כל בוקר, לפני שאני קם, אני נוהג לשכב בשקט כמה דקות, לחשוב על מה שקרה אתמול ולתכנן מה אעשה היום. אני אוהב את רגעי הצלילות האלה, חבל שבלהט האירועים של היום אני שוכח לפעמים את ההחלטות שהגעתי אליהן ועושה שטויות.

מעולם לא הייתי זקוק להרגשת הצלילות הזו כמו באותו בוקר, הגעתי למסקנה שהכל התחיל עם סבתא אנה, אימא של אימא שלי, שהייתה אחת מאותן יקיות עיקשות שגם אחרי ארבעים שנה בישראל לא ידעה לדבר עברית, והתעקשה על אורח חיים גרמני.

היא זו שחינכה את אימא שלי להיות אישה מאופקת צייתנית וקרה. גם את חתנה - אבא שלי, היא בחרה לפי השטנץ הזה. האידיליה הזו התקלקלה בגללי, נולדתי להורי אחרי חמש שנות נישואים שלווים, אימא כבר הייתה בת שלושים, ופתאום הופעתי, פרוע ושובב, דורש חיבוקים ונשיקות, מתפרץ בצעקות, רוקע ברגלים ובועט ברהיטים.

יכול להיות שצודקים הפסיכולוגים הטוענים שאנחנו מתאהבים תמיד באותו טיפוס בניסיון לתקן, או אולי לשחזר חוויות מהעבר.

"אדי." לחשתי, "אתה יודע מתי באמת התאהבתי בך?" הוא מלמל משהו ונצמד אלי, מושך את השמיכה ועוטף את שנינו. "אתה זוכר? באתי אליך כששמרת, ואתה אמרת שאם אני לא רוצה אז לא צריך, והסתכלת עלי כאילו שאני לא קיים?"

יכולתי לחוש את חיוכו כנגד עורפי. "קודם בדקת אותי במקלחת ודפקת לי את השמירה הכי גרועה, ואחר כך ניסית לשחק משחקים כמו בחורה. לא סובל דברים כאלו." החל לגשש בין רגלי.

הדפתי אותו מעלי וקמתי, חש שוב את הבזק הכעס הזה שגורם לי לדבר בלי לחשוב, ואחר כך להתחרט. "אני דפוק בשכל. אני צריך טיפול נפשי. כמה שמתייחסים אלי יותר חרא ככה אני נדלק יותר." התחלתי להסתובב הלוך ושוב בחדר נרגש מהתובנות שנחתו עלי פתאום, ונאמתי בלהט לאדי, ששכב על צידו והביט בי בעניין.

"אתה יודע שביום הראשון שפגשתי את איטן הוא אמר לי ישר בפנים לא להיכנס למרחב הפרטי שלו ושהוא שונא שמתעלקים עליו? ואני, במקום לברוח, לקחתי אותו למיטה. אתה יכול להסביר לי למה אני מתלהב רק מטיפוסים קרים כמוך וכמו איטן במקום למצוא לי בחור נחמד?" לטשתי בו מבט נוזף.

אדי התיישב לאיטו במיטה וחיכך את עיניו, מפהק ומתמתח. "גם טיפוסים קרים ולא נחמדים כמוני וכמו איטן צריכים מישהו שיאהב אותם." אמר בשלווה, "אני בטוח שאפילו אחד כמו פרידמן הנאצי מחפש אהבה." הוסיף וקם להשתין.

הרוגע בו קיבל אדי את הנאום הזועם שלי הזכיר לי איך בתקופת השירות שלנו, ככל שאני הייתי מתרגש יותר ככה הוא היה נעשה יותר רגוע. אני הייתי מקטר ומתעצבן על המצב הבלתי אפשרי שלנו, מתלונן שלהיות יחד באותו בסיס ולשמור כל הזמן על איפוק מוציא אותי מדעתי, והוא, בתגובה לסערת הרגש שלי, היה נעשה יותר ויותר מסוגר ושקט. כמה שניסיתי יותר לשפוך לפניו את ליבי הצעיר והלוהט ככה הוא היה הופך שתקן וקר יותר.

שמעתי איך הוא מצחצח שינים ואחר כך את רחש סכין הגילוח על עורו. בדרך כלל הוא היה מזמזם לעצמו תוך כדי גילוח, אבל הפעם שתק. נכנסתי למקלחת והתגלחתי בעוד הוא מתקלח. שנינו שתקנו, מסרבים להביט זה בזה. לא יודע על מה אדי חשב, אבל אני חשבתי על החיים שלי איתו ולא הייתי מרוצה - משהו חייב להשתנות, אני לא אוכל להמשיך ככה יותר - זמזמו המחשבות במוחי בעודי מעביר את סכין הגילוח על עורי.

אדי יצא החוצה והתיישב על המיטה, שמעתי את קפיצי המזרן חורקים וידעתי שהוא ממתין לי. התקלחתי במהירות ויצאתי בעודי מתנגב. הוא קם לקראתי ולתימהוני עיניו היו לחות מדמעות, הוא לקח ממני את המגבת והחל לשפשף את גופי כשדמעות זולגות על לחייו. אף פעם לא ראיתי את אדי בוכה בגללי, זה הפחיד אותי נורא.

"אדי בבקשה." ניסיתי להביט בפניו, אבל הוא הסב אותם ממני, התיישב על המיטה וכבש את פרצופו במגבת הלחה. כרעתי על ברכי לפניו וניסיתי לחבק אותו. הוא הדף אותי ממנו ברכות.

"בוא נלך לעבוד." אמר וקם. "איפה הג'ינס שלי? אני מקווה שהיום לא יהיה כל כך חם. נשתה קפה בבית או אצל איטן?"

"אדי." סובבתי אותו אלי, "תדבר אלי, אל תהיה כזה, בבקשה." אדי כיסה את פניו בכפות ידיו ושתק בסרבנות.

בחיים אני לא אבין את הבן אדם הזה. "תענה לי." דרשתי ומשכתי את ידיו מפניו, יודע ששוב אני מתנהג כמו נקבה.

"עזוב אותי." התנער אדי מקיפאונו והתכופף לגרוב גרביים. "מתי אתה עובר לגור אצלו?" שאל בעודו מתעסק בגרביים הטיפשיים שלו.

"אצל מי? אצל איטן?" נדהמתי, "למה שאני אגור אצלו, אם אתה כל כך דלוק  עליו לך תגור איתו בעצמך." הטחתי בו בזעם והתיישבתי לצידו, מנסה לפתוח את הפקעת שתמר גלגלה בה את גרבינו. הדמעות סינורו את עיני וידי רעדו מתסכול. לא הצלחתי אפילו בפעולה הפשוטה הזו. אדי לקח ממני את הגרביים, התיישב על הרצפה למרגלותיי ובזריזות גרב אותם על כפות רגלי.

"לא רוצה לגור איתו." אמר. "אני מעדיף לחיות אתך למרות שאתה תמיד סוחב לי את הגרביים."

"לא נכון." מחיתי, "אלו הגרביים שתמר קנתה בשבילי, אם כבר זה אתה שתמיד סוחב לי את התחתונים. אני מכין קפה, לך תעיר את הבעל בית שלנו. אם נמהר עוד נספיק לפני הפקקים של הבוקר."

למרות שלא דברנו יותר על עצמנו ובמשך שאר היום התעסקנו רק בעבודה, הרגשתי איך הלב שלי רוקד מרוב שמחה וכל המצב רוח הגועלי שתקף אותי נעלם - אדי אמר שהוא מעדיף לחיות איתי והתעלם מההצגה שעשיתי לו - חשתי אסירות תודה עצומה על סבלנותו כלפי.

בטח איזה פסיכולוג חכמולוג יגיד שאני נדלק על טיפוסים מרוחקים שלא מסוגלים להחזיר לי אהבה ושופכים מים קרים על הרגשנות שלי כי אימא שלי לא נישקה אותי מספיק, וברחה עם אבא לכל מיני שליחויות בחו"ל, משאירה אותי זרוק בבית הילדים בקיבוץ. אז מה? ככה טוב לי וזהו, החלטתי ושקעתי בצביעת חומר נגד פטריות על קירות המקלחת של איטן, אוסר על עצמי להתעצבן מזה שהם שקעו בפטפוטים בעוד אני עובד כמו חמור.

אחרי הצהרים הגיע מיקי לדירה של איטן וכבש מיד את ליבו בחיוכו הבהיר ובאנגלית המהירה שלו. הם סיפרו זה לזה בדיחות אמריקאיות על הומואים, ואחרי כמה דקות של הכרות מיקי כבר הציע לאיטן לבוא לגור אצלו עד שהדירה תהיה מוכנה. "אני רוצה שתפגוש את בטי." התלהב מיקי. "לא הבאתי אותה היום כי היא נמצאת עכשיו בהוספיס. קרוב משפחה שלה מאושפז שם והיא מאוד מודאגת בגללו."

"היא נמצאת עם חולי איידס." נבהלתי, "אבל מיקי…"

"אני יודע." הוא נאנח, "אל תדאג זה לא מסוכן. אחרי שהבן דוד שלה יתאושש קצת היא תעשה פחות משמרות." לפתע התבהרו פניו והוא מחה כפים, "אני יודע." צעק בשמחה. "נעשה מסיבה."

מיקי אהב מסיבות. בכל פעם שנכנס לחדר האוויר סביבו היה מרצד בעליצות וכל הנמצאים היו מחייכים ומתחילים לערוך תכניות נעימות. איזה מזל שיש אנשים כמו מיקי בעולם. איטן התלהב מאוד מהרעיון והם שקעו בתכנון מסיבת חנוכת הדירה של איטן שאליה יוזמנו כל מכריו ההומואים של מיקי. עזבנו אותם מפטפטים בשמחה על עיצוב המטבח ונסענו בשתיקה הביתה. בחניה עצרתי את אדי לפני שיצא מהרכב, היינו מלוכלכים בצבע כי אי אפשר היה להתרחץ אצל איטן. נראינו על הפנים וגם הסרחנו מזיעה. לא היה לי אכפת, כרכתי את ידי סביב אדי ונישקתי אותו, "נכון שזה היה יפה מצד מיקי להזמין את איטן לישון אצלו?" שאלתי את אדי שצחק לתוך צווארי. אני ידעתי, והוא ידע שאני יודע, שהוא ארגן את הקומבינה הזו כדי שנוכל להיות לבדנו הלילה. "כן." הוא הסכים, "מיקי חבר טוב והוא עדיין מרגיש קצת אשם בגללך." הוא פתח את כפתורי חולצת העבודה שלי ודחף את אפו בבית שחיי, מחכך את לחייו הדוקרניות בעורי.

"אני מסריח מזיעה." מחיתי כדי לצאת ידי חובה, אבל זה נורא גירה אותי. התחלתי לפתוח את כפתורי החנות שלו, מזל שהיה חושך בחוץ כי החניה חשופה לכל מי שעובר ברחוב.

"החלטתי לבטל את העסק הזה של יחסים פתוחים." הודיע לי אדי אחרי שנרגענו.

"באמת?" היתממתי, "אני דווקא די נהניתי מזה, אין לך מושג כמה בחורים נחמדים מסתובבים בזמן האחרון במשתלה." נכון שהתבדחתי, אבל בכל צחוק יש קצת אמת, והייתי חייב להכניס לו קצת אחרי כל הסבל שעברתי בגללו.

אדי הידק את ידיו על כתפי, מדבר ישר אל תוך פרצופי. "אם אני אתפוס אותך עם גבר אחר אני חותך לך את הביצים." אמר ברצינות גמורה. "שלא תעיז להזדיין עם אף אחד חוץ ממני, לא אכפת לי אם זה אחד שאתה לא יודע איך קוראים לו, וזה סתם סקס חסר משמעות. אל תעשה את זה יותר וזהו."

ממני הוא דרש הבטחה, אבל לא נידב הבטחה דומה מצידו. "אני אחשוב על זה." הודעתי לו בנחת, "תן לי כמה ימים להרהר בנושא."

אדי נשך את כתפי. "תבטיח לי." דרש.

"למה שאני אבטיח הבטחה כזו לבחור שהמציא את היחסים הפתוחים ומזיין כל מה שזז?" התגריתי בו. "ולמה רק אני צריך להבטיח, מה אתך?"

"טוב, גם אני מבטיח." פלט אדי כמוחל על כבודו, ומשך אותי אליו. "מעכשיו אני רק אתך." התיישבתי עליו לוכד את גופו בין ברכי הפשוקות וכיסיתי את פניו בנשיקות. הוא קיבל בסבלנות את התפרצותי, מלטף בעדינות את גבי. "אני לא המצאתי את היחסים הפתוחים, אבל אתה צודק, אני אשם. אתה סולח לי?"

"תמיד." הבטחתי בלהט. לא האמנתי להבטחות שלו, אבל כל כך שמחתי שלא היה לי אכפת. "אני כל כך אוהב אותך אדי." התפרצתי, מסוחרר מרוב אושר, ומיד נחפזתי לשנות נושא כדי לא להביך אותו. "איך נמצא את טוויטו? אני רוצה להזמין גם אותו למסיבה."

"נשאל את סיגי. היא כבר תאתר אותו." אמר אדי ומשך אותי החוצה, "בוא נלך להתקלח, ותפסיק כבר לחייך כמו כוסית על פרוזק." 

עמית

סיגי הודיעה לי שטוויטו גר במושב אלוני אבא, ממש ליד בית לחם הגלילית. אין לי מושג איך, אבל היא ידעה שהוא גר בבית של סבא שלו שנפטר לא מזמן והוריש לו את ביתו הישן, בעוד שיתר אחיו קיבלו דירות יוקרתיות במרכז. ברור היה מנימת קולה שלדעתה טוויטו קיבל את החלק הפחות מוצלח של הירושה בגלל שהכעיס את סבא שלו שהיה לא רק עשיר אלא גם שמרן מאוד. "אם הוא היה מתחתן ומסתדר בחיים ולא… אתה יודע…" המתיקה איתי סוד, "הוא היה מקבל כסף ודירה מסודרת במרכז הארץ כמו כולם."

מעניין כמה זמן ייקח לה לגלות שגם אני כזה? ברור שברגע שזה ייוודע לה, וזה ייוודע לה ללא ספק, אין סודות במדינה שלנו, בטח לא בצבא, זה יעבור בתפוצת נאט"ו לכל גולני.

למרבה הבושה והעצב המחשבה שכל החבר'ה שלי מהצבא ידעו שאני הומו, אוכל בתחת וכיוצא בזה, כל הכינויים המגעילים שהמציאו לנו, עדיין הדאיגה אותי מאוד. אני יכול לעזוב את הקיבוץ, אבל אני לא יכול להיפטר מהדאגה הקיבוצניקית הזאת של מה יגידו. התביישתי כל כך בעצמי שאפילו עם אדי לא יכולתי לדבר על זה.

באותה הזדמנות שמחה סיגי לבשר לי שבגלל שאני כבר לא סטודנט עלי לצפות לזימון למילואים די בקרוב ובאותה נשימה דרשה בשלומו של אדי. הבטחתי לה שוב ששלומו של אדי ממש מצוין והיא אמרה שאמסור לו נשיקות וחיבוקים וצחקקה בקול מתנשף לפני שסגרה.

הפרנויה שלי הרימה מיד ראש – הצחוק הזה, היא בטח יודעת עלינו. למה לכל הרוחות זה כל כך מטריד אותי? למה אני לא יכול להשלים עם זה שכולם ידעו. למה אדי יכול להיות כל כך רגוע ושלם עם עצמו ואילו אני מתנהג כמו פושע נמלט?

יכול להיות שאם הייתי מגלה שאני הומו בגיל מוקדם יותר היה לי קל יותר להפוך לחבר גאה בקהילה, אבל להבין בגיל עשרים שאתה מעדיף זיונים בתחת… הסטרייטים, אפילו הליברלים שבהם, מרימים גבה ומחייכים חיוך מעליב מאחורי גבך כשאתה יוצא מהארון והבעיה שהיה בי חלק שהסכים אתם.

התקשרתי לבית של טוויטו והשארתי הודעה בתא הקולי, חיכיתי יומיים, לא קיבלתי תשובה ועזבתי את זה. היו לי המון סיבות – הייתי נורא עסוק בעבודה, גיליתי שלנהל את המשתלה ולהיות ראש גדול זו עבודה קשה. היה עלי לזכור המון דברים, לדבר עם המון אנשים, לפתור המון בעיות ולהתרוצץ כמו משוגע. אין לי מושג איך מר מילר החזיק מעמד כל כך הרבה שנים. לא פלא שהיו לו בעיות לב. מידי פעם נזכרתי בטוויטו, ומיד אחר כך קרה משהו שדרש את תשומת ליבי ושוב שכחתי אותו. אדי הרגיע את נקיפות מצפוני וטען שטוויטו בטח רוצה קצת שקט אחרי שחזר לארץ.

"אם הוא לא מתקשר סימן שהוא רוצה להיות לבד." טען אדי, ולי היה נוח לקבל את הטיעון הזה, אבל כל פעם שעברתי ליד הפניה לאלוני אבא הרגשתי מין צביטה קטנה בלב על זה שאני חבר מחורבן. אולי טוויטו זקוק לכתף ידידותית? מה יקרה אם אקדיש כמה דקות מזמני ללכת לבקר אותו? אבל הייתי כל כך עייף ועסוק מאז שהתחלתי לנהל את המשתלה שפשוט לא הצלחתי לאסוף מספיק אנרגיה כדי להיכנס לאלוני אבא ולברר איפה הוא גר ומה קורה איתו.

המסיבה של איטן נקבעה ליום שישי בערב, בדיוק שבוע אחרי הצביעה. יומיים קודם חזרתי הביתה מאוחר וגיליתי את אדי מתנדנד על הערסל שדימה הרכיב ליד סוכת הגפנים. הוא קרא משהו, שותה בירה מפחית, ממלמל לעצמו נוסחאות באלגברה או משהו דומה.

התיישבתי לצידו על הכיסא נוח ולקחתי ממנו את הבירה. הייתי מותש, אבל לפחות התקלחתי ולבשתי בגדים נקיים עוד במשתלה מפני שאדי אסר עלי להיכנס לרכב מסריח מזבל ומזיעה בטענה הצודקת שאני מצחין את כל המכונית. המקלחת גם עזרה לי להתאושש ולנהוג רענן הביתה. "דימה ותמר יצאו לסרט בחיפה. יש ספגטי ושניצלים על הגז." הודיע לי.

"אני יותר מידי עייף מכדי לאכול." התלוננתי.

אדי הביט בי מודאג "אתה צריך לקחת עוזר, העבודה גומרת אותך ילד." אמר וליטף את פני. הייתי כל כך מותש שלא היה לי כוח לסקס בימים האחרונים, אפילו להביא ביד לא היה לי מספיק מרץ.

"אני חייב לשכנע את מילר לקנות מחשב." חשבתי בקול, "ועדיין לא בדקתי מה עם טוויטו, זה ממש גועלי מצידי כי אני עובר שם פעמים ביום."

אדי התכופף בגמישות מעבר לשפת הערסל ונישק אותי. "רזית." אמר, "ואתה חושב כל הזמן על העבודה. אני מודאג בגללך."

אחרי שבוע של יובש הזין שלי נזכר שיש עוד דברים בעולם חוץ מעבודה והזדקף, דורש בתוקף שאתייחס גם אליו. הקפדתי מאוד שהתאומים לא יראו אותנו מתמזמזים, הספיקה לי הטראומה עם אבא של אדי, ולכן משכתי את אדי לסוכת הגפנים לפני שהתחלתי לנשק אותו ביסודיות. התחלנו להתחמם כהוגן ולהפשיט זה את זה ופתאום שמענו מישהו מנסה לפתוח את השער, וקול מוכר מאוד שאל באנגלית במבטא דרומי קל ונעים, "הלו, יש כאן מישהו?"  

ידעתי מי זה עוד לפני שראיתי אותו. "מק." קראתי ומיהרתי להכניס אותו. מק נראה חרא. דק עד שקיפות - גם קודם לא היה שמן מידי - שערו האדמוני קצוץ כשל אסיר, ושקעים כהים הסתמנו מתחת לעיניו הטרוטות מעייפות. חיבקתי אותו בחום והוא טמן את פניו בכתפי והחל להתייפח כמו ילד תועה, "תודה לאל." אמר, "חשבתי שהלכתי לאיבוד." נהג המונית שהביא אותו צפר, נופף לשלום ונסע.

לקחתי את המזוודה שלו ומשכתי אותו פנימה. "אדי." אמרתי בהתלהבות, "זה מק, החבר של טוויטו שסיפרתי לך עליו."

"עוד אחד מחבורת המופלאים של פיצוציית העליזים."הפטיר אדי ביובש והגיש למק טישו. אדי לא אהב גברים שנפלו על צווארי בחיבוקים, במיוחד לא כאלה שהכרתי בניו יורק. הוא עדיין היה בטוח שבתפוח הגדול הסרתי מעלי את כל המעצורים הקיבוצניקיים שלי וקרעתי את הצורה לכל הבחורים שפגשתי במועדוני המין המפורסמים של סדום המודרנית. לא ניסיתי לקלקל את הרושם המחמיא הזה ושמרתי לעצמי את החוויה הקצרה והלא נעימה שעברתי במועדון הניו יורקי. 

מק הרגיש מיד בטון הצונן של קולו והרפה ממני. אחרי ששתה כוס תה ואכל פרוסת עוגה הוא הלך להתרחץ ואני ניצלתי את העדרו והודעתי לאדי שהוא קשוח מידי עם האורח שלנו.

אדי משך בכתפיו לשמע נזיפותיי, אבל השתדל להיות קצת יותר אדיב כלפי מק שיצא מהמקלחת לבוש בטריקו נקי, ועורו החיוור והמנומש סמוק מחום המים. הוא לחץ את ידו של אדי בחמימות, הודה לנו על האירוח ואם התפלא לגלות שהחבר המיתולוגי שלי הוא שחור הוא הצליח להסוות את פליאתו בצורה מזהירה ופצח בשיחת נימוסין רצופה מחמאות ליופייה של ארץ הקודש ולחביבותו של נהג המונית שאסף אותו משדה התעופה, הביא אותו עד לרחוב שלנו והמתין איתו עד שהיה בטוח שאנחנו בבית והכל בסדר. "ראיתי כל כך הרבה חיילים ברחובות, וכולם היו כל כך צעירים ויפים." העיר בתמימות ופניו הסמיקו עוד קצת. "יש איזה בעיה?" שאל, מודאג מעט.

"לא, הכל כרגיל." התפלא אדי, מביט בו בתימהון.

"בעוד כמה ימים תתרגל שיש המון חיילים בכל מקום ולא תשים לב אליהם." הרגעתי אותו. "החיילים כאן חוזרים כל כמה ימים הביתה כי המדינה כל כך קטנה, וכמובן שיש מילואימניקים שנוסעים וחוזרים כל הזמן." טפחתי על ברכו בחביבות והחלטתי להיות ישראלי חצוף. "מה קורה עם דייב? למה נפרדתם?"

מק נשף ממושכות את כל האוויר מריאותיו, ואחר כך עצם את עיניו וביקש וודקה. אחרי שלוש כוסיות הוא השתחרר קצת וסיפר לנו למה נפרד מדייב. "הכל היה באשמתי." סיפר, "באו לבקר אותו חברים מהארץ, הוא בילה איתם המון זמן ודיבר איתם רק בעברית ואני קינאתי ובסוף התפרצתי בצורה איומה." הוא חיכך את הכוס הקרה במצחו. "רבנו נורא ואמרתי לדייב דברים איומים, ממש איומים, אני כל כך מתבייש. דייב נורא נפגע ועזב. רציתי להמשיך בלעדיו, אבל…" הוא צחק צחוק עצוב והניח את הכוס. "בבית החולים קראו לזה התמוטטות עצבים, אבל אימא שלי המתוקה שהוציאה אותי משם אחרי כמה שבועות אמרה לי שאני סובל מלב שבור ושיש לפני שתי אפשרויות, או לנסות לשכוח ולהתגבר, או לחפש אותו ולתקן מה שהרסתי. בחרתי באפשרות השנייה, לפחות ככה אני אדע שניסיתי ולא ויתרתי בלי מאבק."

"אימא שלך אישה חכמה מאוד." אמר אדי בחום, כל גבר שדיבר בחמימות כזו על אימו קיבל אצלו מיד נקודות זכות. היו לנו המון ויכוחים בגלל הקרירות שהפגנתי כלפי הורי.

אדי ניסה שוב לחייג לטוויטו וקיבל מענה קולי שהצהיר שהקו לא מחובר זמנית. כלומר, החשבון לא שולם. "אז בואו ניסע לשם." אמר בקול נמרץ. "זה רק כמה דקות נסיעה מפה." הרגיע את מק שלא רצה להטריח אותנו. "היינו צריכים לברר מה קורה איתו עוד קודם. פשוט התעצלנו." הודה. הודענו לתאומים שאנחנו נוסעים לכמה שעות ושישגיחו על רותי. הם רטנו קצת, אבל אדי הבטיח לשלם להם והם נרגעו. "אני השגחתי עליהם במשך שנים בלי לחשוב בכלל שמגיע לי תשלום על זה." התלונן.

"כן, הנוער בימינו, ממש נורא." אמרתי והתגלגלתי מצחוק, "לפי מה ששמעתי מי ששמרה עליהם הייתה תמר. אתה שיחקת כדור רגל והתרחצת בים עם דימה."

הוא משך בכתפיו, מתעלם מדברי, "הייתה לי ילדות נהדרת." התחיל להשתפך בטון נוסטלגי, "לא היה לנו כסף, אבל עשינו חיים משוגעים. כל היום התרוצצנו בחוץ, לא התנוונו מול הטלוויזיה והמחשב כמו הילדים היום."

"אתה מזדקן אדי, אתה נשמע כמו סבתא שלי." נישקתי אותו, מאושר לשבת לצידו. הוא נהג  ביד אחת, מלטף את ירכי ביד שנייה, צוחק מעצמו וממני.

דברנו אנגלית כדי שמק שישב מאחור יבין את דברינו, ואולי הדיבור בשפה זרה נתן לי אומץ לשאול אותו שאלות שבעברית התקשיתי לבטא. "אם היית יכול להשתנות אדי היית מבקש להיות סטרייט?" שאלתי והעפתי מבט מהיר לעבר מק שהקשיב לי בעיניים פקוחות לרווחה.

אדי שתק במשך דקה ארוכה ואז ענה לי לאט. "כן, אולי. זה היה מקל עלי מאוד, אבל מה הייתי עושה אתך?"

"אני הייתי משתנה לבחורה, וככה היינו יכולים להישאר יחד." מצאתי פתרון מזהיר.

 אדי חייך, לחץ בעדינות את ידי ושתק, מתרכז בנהיגה.

"אתם יכולים פשוט להחליט שאתם עוברים לצד השני וקוברים את הצד ההומואי שלכם. לא תהיו הראשונים לעשות את זה, ובטח לא האחרונים." התערב מק.

"ונשלם על זה ביוקר." אמרתי, נזכר בגבר חסר השם שזיין אותי בגנבה וברח חזרה לאשתו וילדיו.

"ועכשיו אתה לא משלם?" שאל מק במרירות. "עזוב את כל ההשפלות הקטנות. כל החיוכים המלוכלכים וההערות הנבזיות, התשלום הכי גדול הוא שאף פעם לא יהיו לך ילדים, אבל הכל שווה אם דייב יסלח לי ויקבל אותי חזרה, או לפחות יפסיק לשנוא אותי…" הוא טמן את פניו בזרועותיו וכתפיו שוב רעדו מבכי.

אלוני אבא נבנתה עוד בתקופה העותמנית, ובתי האבן הישנים שלה היו עשויים לפי המתכונת האירופית שהביאו הטמפלרים מגרמניה לארץ הקודש. בעזרת עוברים ושבים מצאנו את הבית של טוויטו - בית קטן ורבוע בן שתי קומות וגג רעפים.

הגן מסביב היה מוזנח מאוד, וגם הגדר הייתה רעועה, אבל הגג שופץ ועל החלונות המקומרים היו תריסי עץ חדשים צבועים בירוק. האבנים העתיקות נוקו מטחב, ומי שהרכיב משקופי אלומיניום לבנים על החלונות הקפיד לשמור על העיצוב המקורי החינני. במיוחד מצאה חן בעיני הכניסה לבית, אכסדרה מעוגלת עם עמודי שיש  וכתובת גותית עתיקה חקוקה על משקוף האבן המגולף.

דפקתי על הדלת החדשה והנאה שנצבעה גם כן בירוק וצלצלתי בפעמון, היה אור אי שם בעמקי הבית, אבל איש לא ענה. אדי בדק את ווי המתכת המפוסלים שנועדו להצמיד את התריסים לקיר בשעת פתיחתם. הם עוצבו בצורת ראשי אנשים קטנים וחייכנים. "קוראים להם מנצ'לך." אמר, "זה אנשים קטנים ביידיש." הסביר למק וליטף את פסלון המתכת הקטן והעתיק. כמו בטי אדי תמיד ידע עובדות מסוג שאף אחד אחר לא טרח לזכור.

מק עבר מרגל לרגל בעצבנות. "אין כאן אף אחד." אמר במתיחות, "אולי נלך?"

"השכנים אמרו שכאן גר הנכד של טוויטו הזקן שנפטר לפני חודש." התעקשתי, "וגם הרכב שלו כאן." הצבעתי על ג'יפ ישן ומלוכלך שנראה כאילו לא הוזז ממקומו כבר שנים רבות. אדי בעט בגלגלים של הג'יפ ואחר כך עשה סיבוב סביב הבית.

"הוא כאן!" שמעתי אותו צועק.

משכתי אחרי את מק שהשתפן ברגע האחרון וניסה לסגת, אבל אחרי שעבר חצי עולם לא יכולתי להניח לו לוותר כעת. טוויטו ישב במרפסת האחורית על כסא נדנדה ישן שהיה שייך כנראה לסבו. זו הייתה מרפסת נעימה מאוד, מוקפת מעקה בטון צבוע לבן עשוי בדוגמת עמודונים מחוטבים, מחופה גג רעפים נתמך בעמודי מתכת. יסמין ריחני התפתל על העמודים, שואף להגיע אל הגג. ממול פרחה באומץ גינת ורדים, למרות שהורדים לא נגזמו החורף ואיש לא טרח לנכש את העשבים השוטים שאיימו לחנוק אותם. טוויטו ישב בנחת, מתנודד קלות בכיסאו, שתה בירה ועישן ג'וינט שמן. לא היה לי ספק שהוא ראה אותנו, עמדנו ממש לידו, אבל הוא התעלם מאתנו באדישות חצופה והמשיך לעשן ולשתות, ראשו מוטה אל התקרה, כאילו הוא לבדו בעולם.

עמדנו מולו אילמים מתדהמה נוכח התנהגותו המשונה. מק נשאר חבוי מאחור ויכולתי רק לקוות שלא איבד את עצביו וברח חזרה למכונית. "טוויטו יא מאניאק." צעקתי עליו, "תראה איך הזנחת את הורדים. הם נחנקים מעשבים. למה לא גזמת אותם?"

"כי יש להם קוצים." ענה לי בקול מנומנם, ואז הניח את הבירה והואיל להביט בי, "שילכו להזדיין הוורדים המסריחים של סבא." הצהיר בחוצפה.

אדי תלש את הג'וינט מידו, "דויד טוויטו אתה הומו מרוקאי מטומטם ומסריח." הצהיר בתוקף. "תראה את עצמך, מה אתה עושה לעזאזל?"

טוויטו גיחך והחזיר לעצמו את הג'וינט שלו. "מתמסטל לי לתומי." ענה והמשיך לעשן.

הוא נראה לא טוב - איבד משקל, שערו היה סבך פרוע של תלתלים שחורים ופניו לא מגולחים. גם לבושו היה מוזנח והוא הסריח מזיעה.

"דוד, אתה לא נראה טוב." ניסיתי איתו בטובות, "אתה צריך להתרחץ ולאכול משהו, ולמה לא שלמת את חשבון הטלפון? דאגנו לך. גם מק מאוד דואג לך, הוא מאוד מתגעגע אליך."

"מק, מק החמוד שלי." אמר טוויטו בקול נוגה והתחיל להתייפח. "אני מנסה לשכוח אותו כבר שלושה חודשים. תראה אותי." ריחם על עצמו, "לוחם בגולני יושב כאן כמו גולם ובוכה בגלל החרא הזה שכבר בטח כבר שכח אותי מזמן."

מק אזר סוף סוף אומץ ועלה על המרפסת. "דייב אל תבכה." ביקש בקול מתחנן וחיבק את טוויטו המטונף והמסריח, מהדק את פניו הצנומים לזיפי זקנו הדוקרניים של טוויטו. הם התחבקו, נצמדים זה לזה, והתנצלו אחד בפני השני בתערובת של אנגלית ועברית כשכל אחד מאשים את עצמו במריבה. עד היום אין לי מושג מי באמת היה אשם בפרידה שלהם והאמת, זה לא חשוב, העיקר שהם היו שוב יחד.

אדי התרגש עד דמעות מהמחזה וזה עצבן אותו כל כך עד שנעשה כעסן ורודני. הוא ציווה עלי להביא את חפציו של מק מהרכב ודחף את הזוג הנרגש פנימה לתוך הבית כשהוא נוזף בהם בגסות, מכנה אותם נקבות בכייניות, וכוסיות היסטריות. לפני שעזבנו הספקתי עוד להביט סביבי בבית היפה ששופץ בטוב טעם כדי לא לפגוע בעיצובו המיושן, ונמלאתי קנאה. הדירה שלנו הייתה בסדר, אבל זה לא היה ממש בית.

"מגיע שלב שבו נמאס לך לגור אצל מישהו בדירה שכורה. אתה רוצה בית משלך, פרטיות, מרחב, שקט. אולי גינה קטנה, מקום משלך." אמרתי לאדי כשנסענו חזרה הביתה.

הוא צחק ברשעות, עצר בצד הכביש, מחנה את הרכב מאחורי תחנת האוטובוס, ממש לפני העלייה לקרית עמל, ומשך אותי החוצה. ירדנו אל שורת הברושים שתחמה את שדה החמניות שהשתרע לצד הכביש והתיישבנו מתחת לאחד העצים.

"אחרי שתהפוך לבחורה, יפה להפליא ללא ספק, תמצא לך איזה גבר שיסכים לקחת משכנתא בתנאים נוחים של זוג צעיר ולקנות לך בית יפה עם גדר וגינה. תביאו המון תינוקות חמודים ועשר שנים אחר כך הוא יבגוד בך ותוכלו להתגרש ולאמלל את הילדים ואת עצמכם."

שתקתי. הוא צדק ואני דברתי שטויות. אדי אחז בידי ולחץ אותה בעדינות, מנסה לנחם אותי ולהתנצל. "הומואים צריכים לגור בעיר גדולה כמו תל אביב, במקום שאף אחד לא מכיר אותם ולא אכפת לו מה הם עושים." הסביר לי בסבלנות. "הבית של טוויטו מקסים, אבל השכנים שלו הם מושבניקים שמרנים. הם ימררו להם את החיים. עדיף שיחיו בתל אביב או בניו יורק." הוא נאנח, "גם אתה צריך לחיות שם ולא להתנוון כאן בישראל."

אני שונא שהוא נעשה אצילי כזה. "אז למה אתה לא נוסע לניו יורק?" כעסתי. "אתה מדבר אנגלית נהדרת ומורים למתמטיקה יכולים לעבוד בכל מקום בעולם, ואל תספר סיפורים על המשפחה שלך, התאומים ורותי מסתדרים נהדר עם דימה ותמר."

אדי חייך. "כן, אני יודע. התאומים יתגייסו עוד שלוש שנים. קשה להאמין, ותמר בטח תלד עד אז. אני אהיה סתם הדוד ההומו המוזר שחי לבד במרתף."   

"ומה יהיה איתי?" שאלתי והצטערתי שהתחלתי בכלל לדבר על בתים.

אדי משך בכתפיו. "תתחתן עם בחורה שלא יהיה אכפת לה שאתה מזיין בחורים צעירים מהצד, תגור איתה בבית מעוצב, ותגדל ילדים יפים כמוך. אני רואה איך אתה נהנה לשחק עם הילדים, מתאים לך להיות אבא." קנטר אותי וכרך את זרועו סביבי, "איזה ילדון אתה." אמר ברוך, "אתה מת מעייפות אחרי שבוע קשה במשתלה, כול השרירים שלך תפוסים, ובכל זאת אתה הולך אחרי בלי ויכוחים, למרות שהיית צריך לבקש שאקח אותך למיטה ואעשה לך מסג' מפנק." הוא נישק אותי, הוציא את הזין שלי מתחתוני והעניק לי מציצה נהדרת, גורם לי לצעוק מרוב תענוג כשגמרתי לו בפה. אחר כך לקח אותי הביתה ועיסה את כתפי הכואבות.

באותו לילה נרדמתי בזרועותיו מחייך.