5. החגים

הטיול היה הצלחה גדולה, כולם נהנו מאוד. הראנו להם את כל האתרים היפים באזור שלנו. את המוחרקה, את השוק הדרוזי בעוספיה, את חורשת הארבעים, ואת שוויצריה הקטנה. לקראת הצהרים התעייפנו ונסענו לחניון נופש פעיל. שם מתוחכם למקום חניה קטן עם כמה שולחנות וספסלים מעץ ולידם גן שעשועים קטן שגרם לילדים העייפים להתנער ולרוץ בצעקות כדי להתנדנד ולהחליק על המתקנים.

בטי ואמונה פרשו מפה ופרקו את תוכן הצידניות. כולם ישבו ואכלו בתאבון חוץ מהילדים שקפצו ורצו סביב עם פיתות עמוסות כל טוב בידיהם. כולם הסכימו שזה טיול מוצלח מאוד, מזג האוויר היה מושלם, היו מעט אנשים, כל המתקנים היו נקיים ואפילו לא היו זבובים. הכל היה נהדר חוץ מזה שאל כולם היא התייחסה יפה, צחקה והתבדחה, ורק כלפי היא הייתה רצינית ועניינית.

אחרי האוכל כל אחד מצא לו פינה ונח. ואניה ואמונה אספו וניקו הכל כשהם מתלחשים זה עם זה וצוחקים. הילדים שיחקו עם דוד ויפה בכדור רגל. אבא ואניקה נמנמו מתחת לעץ, וסבא וגניה יצאו לטייל בין העצים יחד עם טלי ומנו. הבטתי בבטי, היא סידרה משהו בתא המטען של הלינקולן, מתעקשת להיות עסוקה ולא להביט בי. "בטי." הפצרתי בשקט ונגעתי בכתפה. לא יכולתי לסבול את הברוגז הטיפשי הזה. 

היא הזדקפה, סגרה את הדלת בטריקה והפנתה אלי את גבה, "אני הולכת למצפור להשקיף על הנוף." אמרה בלי להביט בי. חבשה את כובעה והסתלקה, מותירה אותי לבד. עמדתי עצוב ליד הרכב ושאלתי את עצמי מה לעשות עכשיו. ברור שהיא נפגעה מההערה שלי ושוב יהיה עלי לבקש סליחה למרות שצדקתי. היא שמרה סודות מפני וזה לא היה בסדר.

אניקה קמה לקחת כוס מים וחייכה אלי מעבר לשפת הכוס, "למה שלא תלך אחריה?" הציעה לי בקול רך כאילו דברה עם ילד.

משכתי בכתפי. "היא לא רוצה אותי, רבנו הבוקר והיא כועסת עלי."

"לך אחריה, תתפייסו. אל תשב כאן עצוב." אמרה אניקה וחייכה אלי כאילו הייתי אחד המטופלים שלה. הבטתי באבא, הוא שכב על גבו, ידיו שלובות מאחורי ראשו והביט בי. הבעת פניו אמרה בברור שאני טמבל שנותן לאשתי לעשות ממני צחוק.

"לך." דחפה אותי אניקה בעדינות, "אל תיתן לה להסתובב כאן לבד במצבה." הנימוק הזה שכנע אותי, אני לא סתם נסחב אחרי אשתי כמו תינוק נעלב, אלא משגיח עליה כי היא בהריון מתקדם ואסור לה להסתובב לבד במקום פראי כזה.

בטי ישבה על סלע גדול שהשקיף לכיוון קרית חרושת שבתיה היו מפוזרים בחוסר סדר מקסים בין גבעות הגיר המעוגלות. מעבר לה נראו גגות הרעפים של טבעון, מבצבצים בין עצי האלון שהחלו להשיר את עליהם לקראת החורף.

"ראות נהדרת." אמרתי והתיישבתי לצידה, "אני חושב שבצד ימין רואים את נופית."

"יכול להיות." הסכימה בטי בקול חנוק. ראיתי שהיא בכתה חרש וניסתה להסתיר את זה ממני.

לקחתי את פניה הלחות בין כפות ידי, "מה קרה? למה את בוכה ביום יפה כל כך?" ניסיתי לפייס אותה, מחליק את אצבעותיי על לחיה הרטובה. לשמחתי הוא כרכה את ידיה סביבי וטמנה את פניה בכתפי. "נורא קשה לי." לחשה לתוך צווארי, נשימתה החמה מדגדגת את עורי, "יש דברים שמעיקים עלי. הייתי צריכה לשתוק ולשכוח הכל, או לספר לך מיד, אבל במקום זה רק משכתי והתלבטתי והתעניתי." אמרה ופתאום התיישבה על ברכי, מתכרבלת בזרועותיי.

זה הספיק לי, לא רציתי שהיא תמשיך לדבר. די היה לי במשקלה החמים, נשען על גופי בהתמסרות מלאת אימון. הסתפקתי בריח שערה באפי ותחושת עורה החלק תחת ידי, לא רציתי וידויים מכאיבים, רציתי שקט, "את לא חייבת לספר לי כלום." אמרתי וקיוויתי שהיא תמשיך לשתוק ולהתרפק עלי, אבל אחרי כל כך הרבה זמן, היא כבר לא יכלה לשתוק יותר. הסכר נפרץ והיא הייתה חייבת לדבר.

"הייתי צריכה להשמיד את התמונה מיד אחרי שקבלתי אותה מסבתא ולשכוח ממנה, אבל..." היא נאנחה ושוב השתתקה, ממתינה לתגובתי.

"אני יודע הכל." אמרתי מבין שידעתי מי מצולם בתמונה ההיא ברגע שראיתי את החיתוך המשונן של שוליה. אני מתפלא איך לא הבנתי מיד שבטי הבחינה כבר בפגישה הראשונה שלה עם סבא כמה הוא דומה לעמנואל. היא בטח נתנה בו מבט אחד והבינה מיד מה שכל אחד שהיה טורח להתבונן בשניהם בקפידה היה מבין. איזה מזל שרוב האנשים לא טורחים לשים לב מה מתרחש סביבם.

"מה אתה יודע?" שאלה והביטה בי בחרדה.

"אני יודע על הגנרל ועל אליזבטה." אמרתי בפשטות, "גם על התמונה שלה היא כתבה את הפסוק הזה משיר השירים?" ידה של בטי נגעה בתנועה לא רצונית בתליון הענבר שהיה תלוי על חזה. בגלל זה היא הסתכלה בי ככה כשראתה את הכתובת שחרטתי על התליון.

"כמה זמן אתה יודע?" שאלה בקול מאשים והתחילה לכעוס עלי. אולי הייתי צריך לסתום את הפה ולא לנסות להיות חכמולוג כזה?

"מזמן, כשסבא גר אצלנו חיטטתי קצת באלבום שלו. הוא שמר את התמונה במעטפה המקורית."

בטי נדה בראשה. היא בטח ראתה את התמונה כשהעבירה את חפציו מדירתו אלינו. איך לא הבנתי את זה קודם? בחנתי בדאגה את פניה ופתאום התחלתי לפחד, ומה אם היא תחליט פתאום שזה גילוי עריות ושאנחנו צריכים להתגרש? עוד הוכחה, אם הייתי צריך עוד אחת, שאלוהים שונא אותי. למה הייתי צריך להתאהב בבחורה המסובכת הזו, שמתחת לאתיאיזם הרציונאלי שלה נמצאת דוסית שרוטה ממאה שערים. ונוסף לכל גם הייתה לי זקפה. לכל הרוחות! מספיק שהיא מסתכלת עלי בחיוך הקטן הזה, שמרים בקושי את קצות פיה, ואני נעשה מיוחם. אין ספק שמישהו שם למעלה החליט שמגיע לי לטעום קצת גיהינום לפני שאמות, רק כדי שאדע מה מחכה לי אחרי שאתפגר.

"זה לא אומר שום דבר." התחלתי להתמקח עם שתיקתה, "אף בית דין לא יפסוק שאבא שלך הוא לא הבן של מר נתן מינץ, שחי בשקט ובאושר בליטא עם אשתו המסורה, עד שנפטר עקב פציעות שנפצע במלחמה."

בטי גלשה מברכי, אבל נותרה יושבת צמודה אלי. היא תלשה ענף דק והחלה משרטטת קווים בעפר שלרגלינו במין פיזור נפש מנותק. "ידעתי ברגע שראיתי את סבא." הודתה, בעוד היא מנסה לצייר על הקרקע שלרגלינו דוגמאות גיאומטריות חסרות פשר, מעלה ענני אבק זערוריים במקל שבידה. "נפגשתי בו קצת אחרי פורים, הוא ישן בשקט במיטה ולא ראה אותי. עדיין הייתה לו אינפוזיה, אתה יודע שהוא היה מיובש לגמרי?" היא הרימה אלי את פניה מניחה לי לקרוא בעיניה את הבהלה שחשה כשראתה את הכפיל המבוגר של מנו, מונח במיטת בית החולים כמו דרישת שלום מהעתיד שיבוא - רוח רפאים מותשת של אחיה הצעיר, השחום והנמרץ.

"הוא לא טיפל בעצמו, לא אכל טוב, היה מיובש. הם החזיקו אותו שם עד שיתאושש ותכננו להעביר אותו לבית אבות. לא ידעתי מה לעשות, לא יכולתי לספר לאף אחד."

"יכולת לעזוב אותו ולברוח." אמרתי באכזריות. "זה מה שאני הייתי עושה." אבל ראיתי מיד שהיא לא מאמינה לי. כמו כל אישה מאוהבת היא חשבה שאני טוב יותר ממה שאני באמת, מכריחה אותי בכוח אמונתה התמימה להיות אדם טוב יותר ממקס האמיתי. לא מספיק להן שהן מחזיקות אותנו בביצים הן מתעקשות להשתלט גם על הנשמה.

"אל תדבר שטויות מקס." נזפה בי ברוך כאילו הייתי ילד טיפש, "ברור שאי אפשר היה להשאיר אותו. מישהו היה חייב לטפל בו. החלטתי שאני אקח אותו אלינו ופשוט אשכח מכל השטויות שסבתא ספרה לי על הארוס שלה, שמת במלחמה, וחזר אליה כשכבר היה מאוחר מידי."

"למה היא לא חיפשה אותו אחרי שהתאלמנה?" שאלתי את השאלה שהציקה לי כבר זמן רב.

בטי חייכה, "בגלל אבא. אני מנחשת שהיא פחדה שהסוד יתגלה. בגלל זה היא אף פעם לא אמרה כלום."

נו טוב, מה היא כבר יכלה להגיד?

"היא נפגעה מזה שהוא התחתן שוב?" שאלתי.

בטי משכה בכתפיה, "לא יודעת. לפי הסיפור שלה הוא נעלם ודי. אולי היא לא ידעה? אני בטוחה שגם אם היא ידעה היא הבינה. היא הייתה אישה מעשית מאוד. גבר לא יכול בלי אישה, בטח לא גבר כמו סבא שלך, שלנו." פניה הסמיקו, לא היה לה קל, אבל היא הייתה נחושה לדבר בגילוי לב. "גם אתה כזה. אם נפרד אתה תמצא אחרת תוך כמה ימים, זה בטוח."

עינינו נפגשו, ולמרות שאני נותרתי רגוע בעוד שהיא הייתה סמוקה ונבוכה, עיני הושפלו ראשונות. היא כנראה צדקה. אולי לא אוהב יותר אף אחת כמו שאני אוהב אותה, אבל לא ראיתי את עצמי חי כמו נזיר.

חזרתי לנושא העיקרי, "מדאיג אותך שזה גילוי עריות?" שאלתי את השאלה שעינתה אותי והפחידה אותי מרגע שנודע לי על הברוך שסבא בישל לי.

בטי זרקה את הענף שבידה והביטה בי בגבות מכווצות. "אנחנו בני דודים למחצה מקס, זה לא ממש גילוי עריות אם כי..." היא נשכה את שפתה התחתונה בהיסוס, "אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום אולי הייתי בורחת ממך כמו שברחתי מצורי סיטון."

"לא הייתי נותן לך לברוח." הנחתי את ידי על כתפיה ועיסיתי באגודלי את עורפה. "את שלי בטי."

יכולתי לחוש את כתפיה נעות מתחת לכפותיי כשנאנחה שוב. "הייתי חייבת לספר לך מיד כשגיליתי ולהיפרד ממך. אני ממזרה מקס, אתה מבין מה זה אומר? אסור לי להתחתן עם יהודי."

התחלתי להרגיש איך בתי השחי שלי נעשים רטובים מפחד שהפך באלכימיה מסתורית לתוקפנות. "ואם אני אתנצר את תירגעי?" התנפלתי עליה.

בטי קמה ממקומה נרגזת ונעמדה ליד מעקה המתכת החלוד, מביטה בנוף, מניחה לגבה הנוקשה לשדר אלי את מורת הרוח שחשה מדברי.

קיללתי את עצמי בשקט על השטות שאמרתי. גם אם היא הייתה חילונית גמורה, הרעיון שיהודי יתנצר, היה יותר מידי בשבילה. לא היה טעם לדבר איתה בהגיון. יחסם של היהודים לנוצרים ולנצרות הוא לא רציונאלי. האנשים הליברלים הפתוחים והנעימים ביותר נאטמו ברגע שהוזכרה הדת הנוצרית. הטינה והפחד שהצטברו במשך מאות שנים נכנסו למטען הגנטי של היהודים והם הגיבו על כל דבר נוצרי בחשדנות ובבוז. סבא אדי הבין את זה. הוא ניסה להרגיל אותי לכנסיות ולצלבים כדי שלא אגיב כמו יהודי, וככה, בבוא יום פקודה, חיי ינצלו.

הגיע הזמן לשנות נושא. "בגלל זה היית כל כך מוזרה לפני פסח. חשבתי שזה בגלל שנמאסתי עליך."

היא שוב פנתה להביט בי, "לא חשבתי ששמת לב בכלל." הודתה בפליאה.

"בטח ששמתי לב." מחיתי, נעלב. "גם אם אני לא גבר חדש כמו ואניה אני עדיין לא כל כך אטום."

היא חייכה בעצב, "התלבטתי יותר מידי זמן, חשבתי והפכתי בבעיה עד שנעשיתי משותקת לגמרי. ברור היה שאני חייבת לעזוב אותך, אבל לא יכולתי לעשות את זה. מצאתי המון תירוצים למה אני חייבת להישאר אתך, ההיריון, הפגיעה בלירז, החשש לחיות לבד."

היא חזרה לשבת לידי והניחה יד על ברכי, מביטה בי בפנים רכות ותמימות. הזקפה המטופשת שלי, שתמיד מתעקשת להתרומם ברגע הכי פחות מתאים, שוב נתנה לי תזכורת לקיומה. בטי לא שמה לב והמשיכה לדבר, "פחדתי שגם אם יהיה לי כוח לעזוב אותך אתה תתעקש ולא תסכים שניפרד. אפילו שקלתי לתת לך לתפוס אותי במיטה עם גבר אחר כדי שתכעס ותעזוב אותי."

זה כבר היה מוגזם. קמתי ממקומי, מושך אותה אלי. "אם הייתי תופס אותך עם גבר אחר הייתי הורג אותך ופותר לך את כל הבעיות." הטחתי בה.

בטי נאנחה. "תפסיק להיות כזה דרמטי מקס, זו רק הייתה עוד מחשבה מטורפת שעלתה בדעתי. לא עזבתי אותך כי לא רציתי לעזוב, כל השאר זה רק התפלפלויות." היא נאנחה, "זה היה כאילו חזרתי שוב לילדות שלי עם הסוד הזה שמכרסם אותי מבפנים." היא הניחה יד על לחיי מקרבת את פניה לפני, הבטתי מוקסם בטבעות הזהב שבעיניה ולא העזתי לזוז.

היא הביטה בי במבט חודר, "תבטיח לי שבחיים אף אחד לא ידע על זה." דרשה בלחש בהול.

"אני נשבע לך על הקבר של אימא ומארק." אמרתי ברצינות ונישקתי את מצחה.

"בטי! מקס!" שמעתי את ואניה קורא לנו, "איפה אתם!" ואניה ואמונה הופיעו, אוחזים יד ביד כמו ילדים שתעו ביער. פניה של אמונה זרחו בסומק עדין וואניה נראה קצת אשם וקצת מרוצה. מעניין אם גם אצלנו כל כך קל לראות הכל על הפנים?

"הסלע הזה." אמרה אמונה אחרי שגמרה להתפעל מהנוף, "שייך למערכת של מזבחות מהתקופה הכנענית, ואולי גם מתקופה קדומה יותר. הם בטח הקריבו פה קורבנות לאלת הפריון."

היא עצמה נראתה כמו אלת פריון קדומה עם בטנה התופחת ושדיה המלאים. שערה השחור והמבריק נערם על ראשה כמו כתר, וואניה עשה רושם שהוא מוכן לכרוע לרגליה ולהעריץ אותה.

הייתי מוכרח לזעזע קצת את מפגן הנשיות הגאה הזה אחרת לא הייתי יכול לקרוא לעצמי גבר. "כמה חבל בשבילכן שיום אחד קם איזה גבר קצת יותר פיקח ואמר - היי, בעצם אנחנו יותר חזקים ויותר גדולים מהן, בואו נעשה מהפכה!"

אמונה כעסה עלי וכעסה עוד יותר על ואניה שפרץ בצחוק. הוא יצא מזה בפקחות רבה כשחיבק אותה והודיע שברגע שהנשים יחזרו לשלטון הוא ישבע להן אמונים ויהפוך לנתין נאמן.

אמונה התרצתה והמשיכה לנאום, פורשת לפנינו את משנתה, "קודם כל צריך לבטל את כל החוקים הפטריארכליים האיומים האלו כמו למשל הנידה, ואת כל האיסורים ההלכתיים  שנועדו לדכא את הנשים. למשל חוקי הממזרות שנועדו לשמור על הנשים צייתניות ונאמנות דרך פגיעה בילדים. לגבר מותר להביא כמה ילדים שירצה מכמה נשים, אבל אם אני אעשה ילד עם גבר אחר הילד הזה, וכל המשפחה שלו אחריו, יחשבו לממזרים שאסור להתחתן אתם." הצהירה משולהבת.

לא העזתי להביט בבטי, איזה שד גרם לאמונה לדבר דווקא על זה?

בטי נשארה רגועה וציינה בקול שקט שכיום הרבנות מוכנה לעשות שמיניות באוויר כדי להתיר ממזרים ושלמרות שההלכה משתנה לאט עדיף שכנוע בדרכי נועם מאשר התנפלות מתלהמת.

"אבל זה כל כך לא צודק!" צעקה אמונה בתסכול.

ואניה מיהר לחבק אותה והבטיח שהוא לא יכניס אף אחת להריון בתנאי שגם היא תבטיח לו אותו דבר. אחר כך הגיעו גם סבא וגניה עם מנו וטלי והוויכוח דעך. חזרנו יחד לחניון ובטי ניצלה את ההזדמנות שכל המשפחה נמצאת יחד ונתנה לסבא במתנה את השעון שקנתה בשבילי.

"זה מכולנו!" אמרה ונישקה על לחיו.

סבא היה מרוצה מאוד מהמתנה שלו. הסתכלתי בו מהצד ולא יכולתי לא לחייך. הממזר הזקן נמצא במרכז תשומת הלב, מוקף בנכדותיו היפות, ופרח משמחה, לא חש שום נקיפות מצפון בגלל מה שעולל.

לפני שנסעו הביתה תפס אותי דוד ושאל למה השעון שלי הגיע לסבא. כששמע שאני לא מוכן לקבל מבטי מתנות יקרות, ולא הסכמתי שהיא תשלם לבד על הבית שלנו, פרץ בצחוק. כדי להיחלץ מהמבוכה ספרתי לו איך לפני החתונה בטי התעקשה על שוויון כלכלי ודרשה לשלם על עצמה כשיצאנו יחד. "גם עכשיו היא ממשיכה לעבוד וגם לעשות עבודות בהתנדבות. היא מלמדת עולים חדשים עברית, מדפיסה לעורכי דין, מתרגמת מיידיש ומלדינו, וגם מבשלת ומטפלת בכולנו, ומתעקשת להיות עצמאית לגמרי." התלוננתי, אבל בעצם הייתי די גאה בה.

"היא משהו, בטי שלך!" הצהיר דוד, "לא אכפת לי להוציא כסף על אשתי, יש לי מספיק, אבל אני שואל את עצמי לפעמים איך היא תתנהג אם אני אפסיד הכל." הוא לכסן אלי מבט, "יכול להיות שלא בחרתי באחות הנכונה." מלמל לעצמו בצרפתית, בכל אופן זה מה שאני חושב שהוא אמר. הצרפתית שלי לא מזהירה.

"הן גדלו באותו בית." הזכרתי לו, " אל תדאג, אם יהיה צורך גם יפה תדע להדק את החגורה ותצא לעבוד."

דוד חייך ושוב היה עליז, "אתה הגיס הכי נחמד שלי." אמר וחיבק אותי בחום.

דוד ויפה נפרדו מכולנו בנשיקות כמנהג האירופאים, אבל שמתי לב שאת בטי הוא חיבק מאוד בזהירות, מרפרף נשיקה קצרה וצנועה במיוחד על לחיה. מצד שני, היא הייתה כל כך הרה ואולי הבטן שלה הפריעה לו.

אחרי שגם מנו וטלי נסעו הביתה, למושב שלהם, הבית נראה פתאום ריק ושקט. רק אז שאל אותי לירז למה מיקי לא נמצא איתנו, "בטי אמרה שכל המשפחה ביחד עכשיו." הזכיר לי כשקראתי לו סיפור לפני השינה "ומה עם מיקי? הוא לא שייך למשפחה שלנו?"

לא ידעתי מה לענות, גמגמתי משהו על זה שמיקי צריך להיות גם עם המשפחה שלו באמריקה, אבל שנינו ידענו שזה רק תירוץ. מיקי לא דיבר אתנו כבר כמה חודשים ולא היה לנו מושג איפה הוא. בהתחלה רק דאגתי, עכשיו הדאגה שלי הפכה לכעס. "איך הוא יכול לעשות לנו את זה? רטנתי באזני בטי, "למה הוא נעלם ככה? ומה עם אימא שלו? מילא אנחנו, אבל לה לא מגיע לדעת מה איתו?"

בטי נישקה אותי, מחליקה ידיים על חזי, "הוא עוד יחזור מקס. אל תדאג." ניחמה אותי, "עוד מעט יום כיפור ואתה, במקום לסלוח, כועס ומתעצבן. מה קרה לך?"

"אני רוצה אותך." מלמלתי לצווארה והיא צחקה חרש והתיישבה עלי, לחה וחמה, מלאת להיטות למרות השעה המאוחרת והיום הארוך והמתיש שעבר עלינו.

"נכון שכשהיינו ביער עמד לך?" קנטרה אותי בלחש, נשימתה החמה מדגדגת את תנוך אוזני, כאילו שהייתי צריך עוד גירוי.

"תתביישי גברת פרידמן, איך את מדברת!" נזפתי בה, "מגיע לך עונש." הפכתי אותה על בטנה והיא נעמדה על הברכיים וגנחה כשחדרתי לתוכה. "לא אכפת לי, אני בחיים לא אוותר עליך." אמרה במרדנות וגמרה, נסחפתי אחריה מאושר - אלוהים יכול לשנוא אותי כמה שהוא רוצה, העיקר שבטי אוהבת אותי.

***

אני לא גאה בזה, אבל אני לא טוב בשמירת הבטחות. למחרת בערב, כשסבא התחיל לחקור אותי בעדינות אם אני חושב שאולי יכול להיות שבטי שמה לב לדמיון שיש בינו ובין עמנואל, נשברתי מיד. אולי זה היה בגלל שקודם שתינו קצת ואולי סתם כי אני שונא סודות משפחתיים. כמו תמיד ישבנו על הספסל מול הדירה שלו ושוחחנו. כלומר סבא ניסה לדבר ואני סתם התעצבנתי.

"בטח שהיא שמה לב סבא!" התפרצתי "אתה חושב שהיא טיפשה?"

סבא טפח על ברכי במחווה מרגיעה, "לא מקס. אף אחד מהילדים של יהושע לא טיפש. כולם נבונים מאוד והבנות גם יפות מאוד, במיוחד שיינדל'ה. היא רק צריכה לעלות קצת במשקל, אני לא אוהב נשים רזות מידי."

"אל תדאג, בעוד כמה חודשים היא כבר תהיה שמנה כמו בטי." עניתי

"אהה! יופי, טוב מאוד." אמר סבא, שקלט מיד את כוונתי.

"אז אתה חושב שבטי שמה לב? היא רמזה לך משהו." המשיך לחקור אותי.

"היא ראתה שאתה סבא שלה ברגע שנפגשתם, וזו לא הייתה הפתעה נעימה." הטחתי בו. ספרתי לסבא על השיחה שלי עם בטי ביער והוא נאנח ושפשף את פניו בכפותיו.

"מסכנה קטנה שלי." מלמל חרש ברוסית בלי לפרש אם הוא מתכוון לבטי או לאליזבטה. "בן אדם עושה טעות אחת לפני כל כך הרבה שנים ומקבל את העונש חמישים שנה אחר כך." ריחם על עצמו.

הצביעות שלו העלתה לי את הדם לראש. "איזה עונש אתה קבלת?" התפרצתי עליו. "קבלת משפחה, קבלת שעון, קבלת המון נכדים ועוד מעט יהיו גם נינים. העונש הוא שלנו, לא שלך."

"נו באמת מקס." סבא הניח יד על כתפי. "מספיק לצעוק."

ניערתי אותה בגסות. עם סבא יכולתי להרשות לעצמי להיות בוטה וגס רוח. "אם היא הייתה עוזבת אותי בגללך, הייתי רוצח אותך." הודעתי לו.

סבא צחק "ואת מי תרצח אם היא תעזוב אותך בגללך?" שאל בחביבות, בלי לחשוש ממני כלל.

"ראיתי אותך עם כל הנכדות שלך." המשכתי בזעף. "מרוצה כמו חתול שבלע את השמנת. אליזבטה גידלה לבד את הילד שלך וחיכתה לך כל השנים ואתה עשית חיים. אני בטוח שחוץ מאשתך היו לך עוד נשים, ואחרי שהיא מתה וויטלי עזב המשכת לחגוג. גם עכשיו לא בזבזת יותר מידי זמן." הטחתי בפרצופו, מחווה בידי לעבר הדירה של גניה.

נמאס לי ממנו, קמתי כדי להסתלק משם, אבל הוא אחז בפרק ידי ומשך אותי חזרה, מושיב אותי לצידו כאילו הייתי ילדון. "מקסים." אמר בקול חמור, "תירגע כבר ותקשיב. נכון, אני לא קדוש, עשיתי המון טעויות ורובן היו קשורות לנשים. גם אתה טעית ואולי עוד תטעה בעתיד. לא ידעתי על הילד, היא לא ספרה לי. אחרי שהתאלמנתי דווקא ניסיתי לחפש אותה, אבל היא כבר נסעה לישראל. עכשיו אני מבין שזה היה בגלל הילד. היא הייתה צריכה לבחור ביני לבין הילד והיא בחרה, כמו שרוב הנשים היו בוחרות, בטובת הילד שלה. נכון, לא הייתי צריך להתחתן עם אנה. לא טוב להתחתן מתוך רחמים. זה היה רעיון גרוע, היא הייתה צריכה טיפול נפשי, לא בעל. טעיתי גם כשנתתי לויטלי לעזוב, אבל הוא כעס כל כך, חשבתי שהוא יירגע אחרי שיראה קצת את העולם. במקום זה הוא הלך והתחתן."

סבא הניח את ידו על לחיי מלטף בעדינות את הצלקת, "חבל שלא הכרתי אותך כשהיית ילד, הייתי עסוק מידי בחיים שלי, זו הייתה טעות. כמובן שהיו גם נשים. אני אוהב נשים, איזה גבר לא אוהב אותן? אפילו החבר שלך, הפייגלה, אוהב נשים. לא כמונו, אבל הוא אוהב אותן." הוא צחק קצת, "אתה מתגעגע אליו?" שאל בעדינות, "הוא תמיד היה מצחיק אותך, גם בטי נהנתה מזה שהוא בסביבה."

נכון, התגעגעתי למיקי, אבל אף פעם לא אוכל לספר לו על הממזרות של בטי. מיקי לא היה מסוגל לשמור סוד ואחרי ששתה קצת היה מקשקש ושופך הכל. בכל זאת, זה היה יכול להיות נהדר לראות שוב את עיניו מחייכות אלי חיוך קונדסי, ולחוש את מגע ידו על כתפי.

"סבא, נשבעתי לבטי שאני אשמור בסוד על העסק הזה ומיקי לא טוב בשמירת סודות. גם אתך אסור לי לדבר." הוספתי פתאום בבהלה.

סבא חיבק אותי, "אבל אני כבר יודע. אני הראשון שידע על זה מקס."

"כן, אבל בטי לא יודעת שאתה יודע שהיא יודעת." הסתבכתי קצת, אבל סבא הבין.

"אל תדאג ילד, יותר לא נדבר על זה. הבטחה שלי." הוא נפרד ממני ופנה לדירתו. נגררתי הביתה ובדרך נזכרתי שעדיין לא החלטתי מה לעשות ביום כיפור. יכולתי להישאר בבית עם אדם וואניה או ללכת לבית הכנסת עם הילל. בכל מקרה החלטתי לצום. אין ספק שהיו לי הרבה מאוד חטאים לכפר עליהם. 

 

***

אמרתי להילל שאלך איתו להתפלל והוא הבטיח שיישאר לצידי ויעזור לי כדי שלא אעשה בושות בבית הכנסת. בסופו של דבר זה לא קרה, יכול להיות שאלוהים לא רצה לראות את הפרצוף שלי בבית שלו ביום החשוב הזה? כנראה שגם השאלה הזו תישאר לא פתורה.

מה שקרה זה שבערב יום כיפור, כמה דקות לפני שעמדתי לצאת לבית הכנסת, ירדו לבטי המים.

רק בדרך לבית החולים נזכרתי שהיא התלוננה מהבוקר על כאבי גב וכמובן שלא התייחסתי לזה ברצינות. הרי נשים בהריון סובלות תמיד מכאבי גב. מצד שני בטי מעולם לא התלוננה על בחילות או התכווצויות או כל אחד מאותם דברים מסתורים שנשים הרות סובלות מהם. אחרי השליש הראשון של ההיריון היא חזרה להיות נמרצת ופעילה כמו תמיד.

"את מתחילה את החודש האחרון." ניחמה אותה אמונה, "אומרים שזה החודש הכי קשה. במיוחד עם תאומים." והן חזרו למטבח להכין את הסעודה המפסקת.

יותר מאוחר בטי רצתה לנוח קצת, אבל אני התעקשתי שהיא תבוא איתי החוצה ותעזור לי לגרף את עלי השלכת. הייתי עצבני ומתוח בגלל היום הקשה שעמד לפני, לא התחשק לי לעמוד יום שלם בבית הכנסת ולרעוב, חששתי שאעשה בושות, אקום במקום לשבת, או אגיד אמן במקום הלא נכון.

אמרתי לה שהיא סתם מתפנקת והצקתי לה, מריץ אותה הלוך ושוב, דורש שתביא לי כל מיני דברים ותדבר איתי. בטח נשמעתי לה כמו אידיוט כשהתלוננתי על השרב שלדעת החזאים עמד להכות בנו בדיוק ביום כיפור, כאילו שהיא הייתה אחראית למזג האוויר.

"אני לא מבין למה קוראים לזה סתיו?" קיטרתי, "מצד אחד יש שלכת ומצד שני חם כמו בגיהינום." בטי שתקה והגישה לי כוס מים קרים. הייתי צריך לשלוח אותה לשכב במיטה, אבל לא רציתי להיות לבד, אז בקשתי שתעזור לי לגרף את הדשא, שתביא לי כובע ושתמרח עלי קרם שיזוף. בקשות שהיא מילאה בלי שום תלונה. 

במשך השנה שחיינו יחד עשינו אהבה כמעט כל יום, לפעמים גם פעמים ויותר ביום, אבל הפעם ההיא נתקעה בזיכרוני והיא מתויקת שם, עזה וברורה יותר מכל  זיכרונותיי הארוטיים.

מאוחר יותר בטי נשבעה שזה היה רעיון שלה, זיון פראי אחד אחרון לפני שתהפוך לאימא, אבל אני חושש שגם אם אזכה לחיות עוד יותר שנים מסבא עדיין אסמיק מבושה לזכר מה שעשיתי אתה באותו אחר צהרים חם של ערב יום כיפור.

נרדמתי מיד אחרי שצנחנו מתנשפים ומזיעים על המיטה. אני זוכר בבירור איך ישנתי על הצד, מצחי שעון על כתפה וידי מכבידה על שדה. היא שכבה על גבה לצידי, נעה בחוסר מנוחה במיטה.

נזפתי בה שתירגע ותניח לי לישון, לא מניח לה להתרחק ממני. חשתי שהיא מנסה לקום ולכן הנחתי גם את רגלי על ירכיה. "תשני!" פקדתי עליה. מרגיש בשביעות רצון איך גופה מתרפה מתחת לידי והתנגדותה נעלמת, וכך נרדמתי לי בשלווה, סוהר נאמן שכלא היטב את השבויה שלו ויכול להרשות לעצמו לנוח כעת.

התעוררתי רגוע ורענן ושכבתי מחייך, מקשיב לקולות השקשוק הנעימים שעלו מהמטבח, מריח את הריחות הטובים של התבשילים. מיני פסטות ופשטידות שנועדו להתעכל לאיטן וכך לעזור לנו לעבור את שעות הצום בשלווה.

זה המקום לציין שכל שנות ילדותי אכלתי אוכל מחורבן. אוכל שנועד להזין אותי ולספק לי קלוריות וויטמינים, אבל לא הנאה. לא די בכך שלא היה מבחר גדול של מזון ברוסיה בתקופה ההיא, סבתא ואימא היו מבשלות גרועות שראו בבישול עול מטריד שנועד לפגוע בחירותן. סבתא עוד בישלה קצת לפעמים – מין אוכל חדגוני, בריא, משעמם ולא טעים - אימא בכלל לא נכנסה למטבח. המיתולוגיה המשפחתית שלנו מספרת שפעם, כשסבתא נסעה לשבוע נופש, אימא הכינה  לנו רק כריכים וגם אותם היא הצליחה לקלקל. הצידוק שלה להיותה מבשלת כה גרועה היה עומס העבודה שלה בבית החולים. סבתא סתם לא ידעה לבשל. גם האוכל שאכלתי אחר כך בצבא ובכלא לא היה משהו, אם כי אני מודה שהיה טוב יותר מהכריכים של אימא.

בטי טענה תמיד בצחוק שאחרי היסטוריה קולינרית כזו קל לה מאוד לרצות אותי. אולי זה נכון, אבל המראה שלה מתרוצצת במטבח, חגורה סינר, בוחשת ומרתיחה, מקצצת ואופה ומטגנת, ובדרך כלל עושה את הכל בבת אחת, חימם את ליבי.

בטי בישלה כמו שעשתה אהבה, בהתלהבות ובנדיבות. חשתי אסירות תודה עצומה כשהגישה לי בחיוך אוכל שהיה תמיד חם, טרי וטעים. מעולם לא דרשה שאגמור הכל מהצלחת, או טענה שעלי לאכול כי זה בריא בשבילי. היא הייתה האישה הראשונה בחיי שחשבה שאוכל הוא חוויה חושנית של טעם ריח וצורה, מה פלא שהתאהבתי בה?

היה לי הרבה זמן לחשוב על אוכל, על סקס ועל אהבה, ועל הקשר ההדוק בין שלושתם, כשישבתי על הספסל הקשה בחדר ההמתנה של מחלקת יולדות. העדפתי לחשוב על אוכל מאשר על התינוקות שלי שעמדו להיוולד עוד מעט, חודש לפני הזמן.

הצעקה של אמונה - "אבל זה מוקדם מידי! עוד לא הגיע  הזמן!" - עדיין הדהדה בראשי. הכל קרה בצורה כל כך פתאומית. רגע אחד עמדתי ליד דלת הכניסה וצעקתי לבטי שאני לא מוצא את הכיפה השחורה שלי ואיפה היא החביאה אותה לכל הרוחות, ושנייה אחר כך היא ירדה מחדרו של אדם עם כיפה שחורה מקטיפה בידה, הושיטה לי אותה, ופתאום התנודדה החווירה, ונאחזה בי.

"בטי מה עשית?" צעק לירז למראה המים שניגרו בין רגליה על הרצפה.

הרגשתי איך היא נרעדת קצת ומיד מתעשתת. "לך תביא את התיק הירוק שעומד בחדר הארונות." פקדה על לירז והמשיכה לחלק פקודות בקצב מהיר. "מקס, המפתחות של האוטו. ניסע בלינקולן." פסקה בביטחון ושלחה את אדם להביא לה מגבת בשביל לשבת עליה, ואת אמונה להביא לה את תיקיית הקרטון עם כל תיעוד ההיריון שלה (רעיון מצוין של טיפת חלב שנועד להקל על הרופאים לטפל ביולדות לחוצות שלא מסוגלות לענות על שאלות רפואיות דחופות). הילל ניגב במהירות את הרצפה הרטובה, מלמל לעצמו בייאוש ביידיש, "דווקא ביום כיפור, לא יכולת לחכות עוד יום אחד." אדם אמר לו להפסיק להיות מטומטם וצבט אותו.

כמה דקות אחר כך כבר נסענו לבית החולים, מותירים את כל המשפחה מאחור. נפרדנו כהלכה רק מלירז שהיה כל כך מבוהל עד שלא הצליח אפילו לבכות. הוא נצמד בכוח לבטי, מנסה לסחוט ממנה הבטחה שהיא תחזור עוד הלילה. גם ברגעים האלה, כשמי השפיר מטפטפים לאורך רגליה, וכאבי הגב שלה הופכים לאיטם לצירי לידה, היא סירבה לשקר לו.

"לא לירזי. אני אחזור רק בעוד כמה ימים, אבל תוכל לבוא לבקר אותי במוצאי יום כיפור." אמרה בסבלנות ונישקה אותו.

"אז מה יהיה איתי?" שאל בקול נואש, כאילו השארנו אותו לבד באמצע היער.

"תהיה עם אמונה ומחר מקס יחזור לישון בבית." אמרה בטי בביטחון גמור.

"אני יכול לישון אצלכם במיטה." התעקש לירז. הרגשתי שאני עומד להתפרץ בקוצר רוח, לא הייתה לי סבלנות להתעסק עכשיו עם סידורי שינה. רציתי לעשות משהו - לזוז, לפעול, למהר.

בטי הניחה יד מרסנת על כתפי, "מה שתרצה, תירדם איפה שיתחשק לך." הבטיחה ונתנה לו את הנייד שלה, מבטיחה להתקשר מיד כשתוכל ושוב נישקה אותו.

סוף סוף היינו בדרך לבית החולים. היה עוד מכשול אחד שהיה עלינו לחצות - בית הכנסת עמד ברחוב הראשי, בדיוק לפני היציאה לכיוון חיפה - מצאתי את עצמי נוסע לאיטי ברחוב ריק ממכוניות, מלא אנשים, רובם גברים וילדים, פניהם מועדות לבית הכנסת.

הרגשתי אי נוחות למראה הקהל הגדול הזה של יהודים רציניים, פוסעים לאיטם ברחוב השקט, חלקם עטופים בטליתות, כיפות עוטרות את ראשיהם החפופים, וארשת חגיגית שורה על פניהם המבהיקות, ואני נוסע לי, כאילו כלום.

נסעתי בהילוך הראשון, חושש לפגוע במישהו. ילדים התרוצצו הלוך ושוב ורוב האנשים הלכו על הכביש, בטוחים שאף מכונית לא תעז לפגוע בקדושת החג. ראשים הסתובבו למראה הרכב, אבל הבעות התדהמה והכעס התחלפו לחיוך ברגע שראו את בטי שרועה למחצה במושב האחורי. בהתחלה היא נופפה בידה למכרים וחייכה, אבל אחר כך ישבה בעיניים עצומות וגנחה חרש, גופה מתוח מכאב ואז שוב נרגעה ופתחה את העיניים.

"זה כואב, אבל לא נורא." הרגיעה אותי, בודקת את השעון. "הצירים עדיין רחוקים זה מזה."

נעצרתי ברגע שהבחנתי בגבו הרחב של הרב קפח - רב הישוב שלנו - הוא היה גבר מגודל בעל זקן שחור עבה ומסולסל ועיניים טובות. הרב קפח לימד את קבוצת המתגיירים ובהתחלה היה ואניה מיואש כי לא הצליח להבין אף מילה מדבריו, שנאמרו במהירות ובמבטא תימני. הרב הבחין בבעיה וטרח לדבר לאט יותר, מקפיד לעכב את ואניה אחרי השיעור ולהסביר לו שוב את כל הנקודות הקשות. ואניה שקע בלימוד ולמרבה הפלא אפילו נהנה. הוא העריץ את הרב על סבלנותו וטוב ליבו.

"בהתחלה הרגשתי שאני מנסה להצטרף למועדון יוקרתי." סיפר לי, "אבל הרב קפח הוא... הוא צדיק." איזה מזל שואניה לא יודע שאשתו לעתיד היא ממזרה ועדיף היה שיישאר גוי. אם הייתי מספר לו את האמת הייתי פוטר אותו מכל העסק, אבל מאחר והוא הלך בשמחה לשיעורים ולמד גם בבית, נעזר בהילל הסבלני, ועשה חיל בלימודיו העדפתי לשתוק ולהשאיר עוד כתם על מצפוני השחור ממילא.

הרב סקר את המצב במכונית, אני מתוח וחיוור ליד ההגה, ובטי מאחור, ידיה מאוגרפות בכוח, מתנשמת באיטיות, כמו שלימדו אותה בקורס הכנה ללידה. קורס שהחמצתי רבות מהפגישות שלו, וגם כשבאתי נמנמתי, מסרב להביט בתמונות המגעילות של עוברים, תעלות לידה, חתכים של שדיים עם צינורות חלב, וכיוצא בזה.

הוא חייך אלי ונגע בכתפי, "בעזרת השם הכל יהיה בסדר." אמר בקול מעודד, "לפחות לא יהיו לכם פקקים בדרך." הוסיף במעשיות וחייך.

הציר הנוכחי הסתיים ובטי פקחה את עיניה והזדקפה. "הקדמתי קצת." אמרה בנימוס רגוע, כאילו סתם נפגשנו באמצע הרחוב תוך טיול של בוקר, "כנראה שהברית תהיה בסוכות. אולי נוכל להשתמש בסוכה ברחבת היכל התרבות?"

הרב הניד בראשו, "הסירי דאגה מלבך." אמר, "ישועת השם כהרף עין והכל יבוא על מקומו בשלום." ככה הוא היה מדבר תמיד, במין עברית תנכי"ת משונה שעברה לי מעל הראש.

נפרדנו מהרב והמשכתי לבית החולים, חושב על מה שבטי אמרה. "כמה אנשים את חושבת שיבואו לברית?" שאלתי את בטי בחשש. רחבת היכל התרבות של נשר הייתה משטח ענק מרוצף גרנוליט, בקצה אחד שלה עמד היכל התרבות - בנין מכוער שנראה כמו פירמידה מדורגת מצופה שיש אדמדם, בלי אף חלון אחד לרפואה - ובקצה השני גן ציבורי קטן. זה היה מקום מתאים למסיבות רבות משתתפים, אבל לברית? עד עכשיו לא טרחתי לעשות תכניות למה שיקרה אחרי הלידה. העדפתי לדחות את המחשבה על הרעיון המחריד הזה לאחר כך, אבל האחר כך הלך וקרב.

היא הצטחקה, "די הרבה מקס, אתה יודע שאבא שלי..." ואז התחיל ציר נוסף והיא גנחה חרש וניסתה לנשום עמוק כדי להרגיע את הכאב. העברתי להילוך השלישי ויצאתי מנשר, מיד אחר כך עברתי לרביעי ולחמישי, וטסתי במהירות ברחובות הריקים, מגיע לבית החולים במהירות שיא ומחנה את הרכב מול הפתח של המיון.

בטי נלקחה משם על כיסא גלגלים ואני עוכבתי בקבלה לרשום אותה כראוי. כשראיתי אותה שוב היא כבר הייתה לבושה בכותונת ירקרקה של בית חולים, ומחוברת למוניטור.

"הנה מגיע עוד ציר." אמרה האחות שעמדה לצידה, צעירה עם קוקו בהיר ומבטא אמריקאי חמוד.

"אני רוזי - אחראית חדר לידה." הציגה את עצמה, אדישה לסבלה של בטי שלחצה בכוח את ידי, "די, מספיק עם זה!" התלוננה בטי, "מספיק. אני רוצה ללכת מכאן! אני רוצה לחזור הביתה!" ואז הציר עבר והיא נרגעה והניחה לידי, "זה כאילו שמישהו קורע אותי מבפנים." גנחה ודחפה אותי ממנה כשניסיתי לנגב את מצחה הלח מזיעה. "לך מכאן, אני רוצה את תהילה." יבבה.

"תהילה זו אחותה התאומה." הסברתי לרוזי שחייכה למראה פני הנעלבות, "אבל היא דתייה. היא לא תגיע ביום כיפור." דקה אחר כך הופיעה תהילה, מתנשפת מהריצה במדרגות ואני הפכתי, לרווחתי הרבה, למיותר.

"עדיף שתלך מקס, זה רק מקשה עלי לראות אותך סובל יחד איתי." הספיקה בטי להתנצל, ואז התחיל ציר נוסף ואני מצאתי את עצמי בחוץ, יושב על ספסל עץ קשה, גבי נשען על קיר צבוע בצבע שמן אפור, בוהה מבעד לחלון בשמים שצבעם השתנה לאט מכחול חמסיני דהוי לכחול אפרפר עצוב, ואחר כך לשחור כחול אפלולי, מנוקד כוכבים אנמיים.

סביבי היו המון אנשים. מדברים בטלפון, אוכלים, שותים ומתווכחים. בחור חרדי צעיר התפלל חרש, ומולו שני ערבים שיחקו שש בש.

מישהו מסר פרטים על הרך הנולד, צועק בהתלהבות לתוך הנייד שלו, ואישה מבוגרת לידו הסירה את משקפיה העבים והמגושמים, תוצרת רוסיה ללא ספק, וניגבה דמעות, ספק של עצב ספק של שמחה.

ישבתי קפוא, מנסה להכניס את עצמי למצב נפשי של שמירה, אתה צריך לרוקן את הראש ממחשבות, להקפיד על גב ישר, ידיים מאוגרפות לצידי תפר המכנס, לנשום נשימות יציבות ואחידות, להיות ערני למתרחש סביב ואטום למה שקורה אצלך בפנים. העברתי זמן רב מהתקופה שהייתי במדים במצב זה, אבל היום זה לא הלך. אולי הסביבה הייתה אזרחית מידי ואולי התרככתי.

התחלתי להסתכל יותר ויותר פנימה, שם לב פחות ופחות למה שקורה סביבי וככה גיליתי שהחומה שהקמתי בתוכי, החומה שחצצה ביני לבין הרגשות שלי, לא קיימת יותר. את החומה שהסתירה ממני את הבלגאן והכאב של החיים שלי התחלתי להקים עוד כילד, כשאבא חזר מהצבא. ביצרתי וחיזקתי אותה אחרי שמארק מת, והמשכתי בכך במרץ במשך כל השנים בכלא, בצבא, ובתקופת לאריסה. רק ככה יכולתי להמשיך לחיות עם כל הפשעים והטעויות שעשיתי, מניח רק למיקי להציץ קצת מעליה. איך זה שדווקא עכשיו היא התמוטטה? תהליך ההרס היה הדרגתי, כמעט לא מורגש. ברגע ששאלתי את עצמי איך זה יהיה לנשק את שפתיה של בטי החל הטיח להתפורר, וכל פעם שבטי נגעה בי בידיה הקטנות נפלה עוד לבנה. וכעת, יושב בפינת חדר ההמתנה המכוער וההומה על שפת הים התיכון, מחכה לראות את פניהם של הילדים שלי, היא קרסה לגמרי. יותר לא יכולתי להתחבא מעצמי. ראיתי את עצמי כמו שאני - בן אדם מבוהל  שרוצה פינה קטנה משלו בעולם. רוצה אישה שתאהב אותו, צריך משפחה להשתייך אליה - עוד יהודי אחד מרבים.

השמים החשיכו לגמרי. התחיל יום כיפור. דחיתי כל הזמן את בקשת הסליחה מבטי ועכשיו כבר מאוחר מידי,

אין המקום מכפר על פשעים שבין אדם לחברו. על הדברים הגדולים כבר בקשתי ממנה סליחה, אבל לא על הנבזויות הקטנות שעוללתי לה והיא התעלמה מהן באצילות.

הן עברו בסך במוחי, תהלוכה ארוכה ומדכאת שרמסה את מצפוני. כל הפעמים שקנאתי בלי סיבה ודיברתי אליה בגסות, כל הפעמים שצעקתי עליה כי משהו הרגיז אותי והוצאתי את העצבים עליה. נזכרתי פתאום איך פעם רציתי שתלך איתי למיטה ובטי סירבה כי רצתה לקרוא עוד דף אחד. העפתי בגסות את הספר מידיה והעמסתי אותה על כתפי, לוקח אותה למיטה למרות רצונה. דוב ולני הביטו בי במבטים נדהמים ומיקי כעס עלי ואמר שאני מתנהג כמו אידיוט. וזו רק דוגמא אחת מיני רבות, רק בטי צחקה וסלחה לי עוד לפני שהתנצלתי. הייתי בעל מחורבן, מתעקש כמו חמור שהכל יהיה כמו שאני רוצה, מקבל כמובן מאליו את סבלנותה וותרנותה.

אבא צץ בפתח החדר וניגש אלי במהירות. "לא יכול להיות שזה גרוע עד כדי כך מקסים." אמר וכרך יד חמה על כתפי, "לידות של תאומים בדרך כלל מקדימות קצת, הכל יהיה בסדר, אתה לא אשם."

"אני כן אשם." עניתי, בלי להתפלא איך הוא יודע על מה אני חושב.

אבא הצטחק ונישק את לחיי, "לא נכון מקס. תירגע, אחותה העיפה אותך החוצה?" הנדתי בראשי. "היא הגיעה במונית ורצה את כל המדרגות ברגל. פתאום לא אכפת לה שזה יום כיפור."

"אתה רוצה להיכנס?" שאל, "אני מכיר את רוזי, היא תכניס אותך אם תרצה."

סירבתי במנוד ראש. "אני מעדיף לחכות בחוץ." הודיתי.

אבא היה מבודח מאוד ונדמה שגם טיפה שתוי. "לגברים אין מה לחפש בחדרי לידה." הסכים בחיוך.

"שתית בעבודה." התרגזתי. זה היה כלל שהוא הקפיד לשנן לי - לא שותים בעבודה.

"אני לא  עובד עכשיו ואני גם לא שתוי." ענה ברוגז, "באתי כדי להיות אתך. אדם אמר לי שאתה לבד. לירז ושאר הילדים נוסעים באופנים, כולם בסדר גמור." לא חשוב על מה אנחנו מדברים, השיחות שלי עם אבא נגמרות תמיד בנימה של כעס.

הגיע הזמן לשנות את המתכונת הזו, נשמתי עמוק וניסיתי שוב. "אני בעל איום ונורא אבא, יותר גרוע אפילו מהגנרל."

אבא שלף בירה והגיש לי את הפחית, סירבתי בתוקף. "יום כיפור היום." הזכרתי לו.

"אתה צודק." הסכים איתי ושתה, מתעלם מיום כיפור. "אבל למזלך אתה נשוי לבטי. היה לך מזל איתה מקס. אני לא יודע למה נדמה לך שאלוהים שונא אותך."

ואז הוא ראה משהו בפנים שלי, משהו שעצבן אותו נורא. ראיתי שהוא שוב כועס עלי. מין כעס קר שצורב בנשמה כמו מגע של ברזל קפוא. הוא סחב אותי החוצה, דוחף אותי למשולש שנוצר בין קיר פרוזדור חדר ההמתנה לבין אוטומט המשקאות החמים וחסם את שדה הראיה שלי בגופו. הידיים שלו, חזקות ומחוספסות, מעכו אותי אל הטיח הדוקר, הייתי חסר אונים כמו תינוק.

"מה? מה רצית להגיד? מה הסוד הזה שאתה וסבא שלך מסתירים ממני?" טלטל אותי בכוח, ושוב הייתי ילד מבוהל ואשם שאבא שלו, הגיבור שחזר מהמלחמה, ניסה לחנך אותו. רק שעכשיו סבא אדי ומארק לא היו בסביבה לחלץ אותי.

עצמתי עיניים מנסה לחסום את הדמעות שהתחילו לזלוג, הרגשתי אותן גואות למרות רצוני, מפלסות שבילים רטובים על פני ונופלות מסנטרי על חולצתי הלבנה.

אבא משך אותי אליו וחיבק אותי בחיבוק מגושם. "די, די, ילד." לחש, "מספיק, לא רציתי להפחיד אותך. אל תבכה, מספיק."

אולי, אם היו נותנים לו הזדמנות, הוא היה מחבק אותי ככה כשהייתי ילד קטן ומעצבן, אבל מובן שלא נתנו לו. הם נבהלו מהכעס שלו ומיהרו להפריד אותו ממני, מפחידים את שנינו בכוונות הטובות שלהם. גורמים לו להרגיש כמו רשע חסר שליטה, ולי כמו פחדן.

"למה הלכת למלחמה?" שאלתי ומשכתי את שולי החולצה מהמכנסיים מנגב את פני הרטובות, כמו שלירז נהג לעשות.

אבא משך בכתפיו ונשען על הקיר לצידי, "אחרי שנולדת זה נעשה ממש רע, לא יכולתי לסבול יותר. ידעתי שהיא עם גברים אחרים ולא יכולתי... זה כאב כל כך. כשפרצה המלחמה באפגניסטן הייתי עוד מספיק צעיר והם שמחו לקבל אותי." הוא חייך במרירות, "שם למדתי שיש דברים יותר גרועים מזה שאשתך לא אוהבת אותך יותר."

"זה לא נכון." מחיתי, "היא כן."

אבא השתיק אותי במבט קפוא. "היא הייתה כלבה קרה שאף פעם לא אהבה אותנו." אמר בפשטות, "בגלל שאימא שלי הייתה כזו דפוקה לא הבנתי את זה. חשבתי שככה נראית אהבה. עד שפגשתי את אניקה לא הבנתי מה זה לחיות עם אישה שבאמת אוהבת אותך." הוא הביט בי במבט אפור, מפוכח ועייף. "אחרי שהם מתו הייתי כל כך עייף מקס. באתי לישראל רק כי רציתי לראות אותך ואת סבתא פעם אחרונה לפני שהכל נגמר, ואז פגשתי את אניקה. היא החזירה אותי לחיים." אבא חייך קצת ושוב השתתק.

פעם ראשונה שהוא סיפר לי קצת על מה שעבר עליו וזרק איזה רמז על אניקה. הייתי נרגש מגילוי הלב הנדיר שלו. גם אבא שלי היה רק בן אדם שטעה ונכשל ושוב ניסה, חיבקתי אותו חזק והפסקתי לבכות. הרגשנות הזו הייתה יותר מידי בשבילו. הוא הרחיק אותי ממנו קצת, אבל המשיך לדבר. מניסיון אני יודע שזה הרגל שקשה להיגמל ממנו.

"אתה יודע שפגשתי את לאריסה לפני כמה זמן. היא חפשה אותך והגיעה אלי. איזה קרחון."

"מיקי קרא לה מלכת השלג." אמרתי, והוא צחק, "בדיוק, מלכת השלג." הסכים איתי.

"אימא שלך דמתה ללאריסה." אמר, "בדיוק אותו טיפוס, רק שאימא שלך הייתה יותר חכמה. מזל שהיה לך מספיק שכל ולא התחתנת אתה. למזלך פגשת את בטי."

ברגע שהוזכר שמה של בטי, הוא קרא משהו בפני ושוב התעצבן. "אני מרגיש שאתה מסתיר ממני סוד. אני מרגיש את זה בעצמות." אמר, "זה משגע אותי, מה הסוד עם בטי? אתם עומדים להיפרד?" שמעתי את החרדה בקולו. 

הנדתי לאות לא, "לא יכול אבא, הבטחתי לבטי. אני מצטער נורא, אבל אל תדאג, אנחנו לא נפרדים."

"אז מה הבעיה? למה אתה והגנרל..." ואז, במין הבזק אינטואיציה שקורה רק פעם, אולי פעמיים בחיים, הוא קלט הכל. כל פיסות המידע שריחפו בחוסר סדר במוחו התחברו בבת אחת, ופתאום הוא פלט גניחה עמומה ופחית הבירה נפלה מידו על הרצפה ומעט הבירה שנותרה בה נזלה והכתימה את המרצפות הכהות והמטונפות.

הוא כרע על הרצפה והושיט את ידו לפחית, "הגנרל ואליזבטה, הסבתא של בטי ואבא שלי... הרב הוא הבן שלו."

אבא לפת את ראשו בידיו, שוכח מהפחית ולחץ את גבו אל הקיר כמבקש להיבלע בו. "אתם בני דודים והיא ממזרה, הבן זונה הזה! אמרתי לך שהוא יביא רק צרות, הזהרתי אותך! נכון שאמרתי שאסור להכניס אותו הביתה? אמרתי או לא אמרתי, מקסים?"

בשביל בן אדם לא דתי הוא לקח את זה קשה מאוד. משכתי אותו לעמידה, חושש למשוך תשומת לב. "אבא תשתוק בבקשה." התחננתי. הוא עמד קרוב אלי, מביט ישר אל עיני, "אני צודק?" שאל בייאוש, "אני צודק או לא?"

"לא יודע, אולי. זה קרה לפני חמישים שנה אבא, בוא נעזוב את זה." התחננתי.

אבא חיבק אותי, "איזה ברוך." מלמל לעצמו ביידיש והוסיף לקלל בשקט בליטאית, מועך אותי אליו בכוח. אף פעם לא ראיתי אותו מאבד שליטה ככה.

"די אבא, אתה חונק אותי." מחיתי ודחפתי אותו. הוא הרפה ממני סוף סוף ושאל מי עוד יודע.

"רק בטי וסבא, ועכשיו אנחנו. בטי חושבת שרק אני יודע והבטחתי לה לא לספר." חשתי אשם ומבוהל מאוד. רק עכשיו, כשראיתי איך אבא נבהל, קלטתי באיזה צרה אנחנו.

הוא החזיר לעצמו את השליטה העצמית ועיניו הצטעפו והצטמצמו כשחשב על הבעיה, הופך אותה במוחו מצד לצד, "בסדר." אמר והביט בי בספקנות, "בטי והגנרל לא יגידו כלום, וגם אני לא. אבל אתה..." ברור היה שהוא רואה בי את החוליה החלשה בקבוצת הקושרים הקטנה שלנו.

"לא אני גיליתי לך." התגוננתי, "ניחשת לבד. בדיוק כמו שבטי ניחשה כשראתה את סבא. גם אני הבנתי את זה בעצמי, אף אחד לא סיפר לי. אני בחיים לא אספר לאף אחד." המשכתי, "אני מעדיף למות ולא לפגוע בה אבא." לכל הרוחות, הניסיון לשכנע אותו שיסמוך עלי גרם לי להישמע כמו ילד. 

"אני יודע מקס." אמר אבא וליטף את לחיי, "תירגע, אני סומך עליך."

"פרידמן!" שמעתי מישהי צועקת, "מקסים פרידמן! איפה אתה?"

אבא דחף אותי חזרה לחדר ההמתנה, "אני כבר בא." אמרתי לאחות שקראה בשמי. "חכה כאן!" פקדתי עליו.

אבא הנהן ואז משך אותי אליו שוב בחיבוק אמיץ, "תחביא את זה מקס." לחש לאוזניי "תחביא את זה הכי עמוק שאתה יכול, תשים את זה מתחת למה שקרה לך בכלא ואל תחשוב על זה יותר בחיים, ברור?"

"כן אבא, ברור." עניתי והלכתי לפגוש את הילדים שלי.

***

בהתחלה בכלל לא חשבתי על התינוקות, רק על בטי. הרגשתי כל כך אשם כשראיתי אותה שוכבת בעיניים עצומות, חיוורת ומותשת, שרועה באפיסת כוחות על המיטה הצרה והקשה, שעמדה באמצע החדר, מוקפת מכשירים לא מזוהים. תהילה עמדה לצידה, לבושה כמוני בחלוק חד פעמי צהוב וזרחה אלי בשמחה.

"הכל בסדר מקס. לידה קלה, הם בסדר גמור, הכל עבר נהדר, ובלי תפרים." דיווחה לי בגאווה.

לא הקשבתי לה, הבטתי בבטי, מלטף את ידיה הקטנות, מבחין בדאגה שכל גופה רועד כאילו סבלה מקדחת. "למה היא רועדת?" שאלתי מודאג, ונעניתי שזה בגלל מאמץ הלידה ושזה נורמלי.

כל החדר היה מלא נשים - שתי אחיות, רופאה מילדת ורופאה מרדימה שניתקה את בטי מהאפידורל ונפרדה ממנה בברכת מזל טוב, מפליגה לדרכה להקל על יולדת נוספת.

בטי פקחה את עיניה והביטה בי, "ראית אותם?" שאלה ואחות מולדבית שמנה עם עגילי זהב ושפם מחומצן, דחפה לידי צרור קטן ומקומט עטוף בבד לבן, ופקדה עלי לתמוך בראשו.

במבט ראשון לא התרשמתי מהבן שלי, "נקרא לו מאור על שמו של מאיר, הדוד שלך שנספה בשואה." אמרה תהילה בפסקנות, "וגם על שם אחיך זכרונו לברכה." לחשה בטי.

עמדתי מוקף בכל הנשים הללו, גבר יחיד עומד נבוך עם תינוק בידיים, וחשבתי שהוא נראה זוועה. קירח ומקומט, צבעו סגול משהו, עיניו הנפוחות עצומות, מנופף אגרופים קטנטנים באוויר.

הוא בכלל לא נראה אנושי חשבתי לעצמי, אבל לא העזתי להגיד את זה. אמרתי לבטי שהוא דומה לקריקטורה של צ'רצ'יל ואז הוא פקח עיניים כחולות כהות ולכד את אגודלי באגרופו, מביט בי במבט זועף ופתאום פיהק פיהוק ענקי והתחיל לצרוח בזעם.

רק אז קלטתי שהצרור הזה, החייזר הזה שעד עכשיו הסתמן כאוסף צללים לא ברורים על מסך האולטרה סאונד, הוא יצור אנושי בעל אופי ורצון משלו. "תראי בטי." נפלט לי, "הוא ממש בן אדם קטן."

המולדבית המחומצנת גיחכה מתחת לשפם, "ומה חשבת?" שאלה בבוז, "שהיא תלד חתול?"

היא לקחה ממני את התינוק וצחקה אל האחות השנייה ששקלה את התינוקת, "לפני שתבין מה קורה הוא ייקח לך את המפתחות של האוטו, ויסבך בחורות בצרות." ניבאה, והאחות השנייה נאנחה במבטא מרוקאי קל והסכימה שנכון, הזמן עובר כל כך מהר עד שממש אי אפשר להאמין, ורק שנהיה בריאים, ומסרה לידי צרור חדש, קל יותר.

"היא קטנה יותר." הזהירה אותי, "אבל יפיפייה אמיתית, תצטרך לגרש את המחזרים שלה במקל."

הצצתי פנימה בזהירות, מגיש את אצבעי לאגרוף ורוד שנפתח כמו ניצן של ורד. אם עד עכשיו חשבתי שאהבה ממבט ראשון זה רעיון שטותי ורומנטי הרי שדי היה במבט אחד בפנים המושלמות הללו ומכופר ציני הפכתי למאמין נלהב. התאהבתי בה עוד בטרם פקחה את עיניה הכחולות והביטה במבט חודר וסקרני בגבר הראשון בחייה שלטש בה מבט, מסוחרר מרוב התפעלות.

אני בטוח שיהיו עוד רבים וטובים אחרי, אבל לפחות אני הייתי הראשון. הייתי כל כך מבולבל שכנראה מלמלתי משהו, או אולי סתם גנחתי,

"מה אמרת אבל'ה?" שאלה הרופאה המיילדת והושיטה את ידיה כדי לקחת ממני את הילדה. סירבתי, אימצתי אלי את אהובתי החדשה והתיישבתי על מיטתה של בטי שניסתה להיניק את הילד.

הרופאה הביטה בי במבט משועשע, והחליפה מבטים עם האחיות. "תני לי להחזיק אותה רק עוד קצת." ביקשתי, מוקסם מהשלמות הורדרדה שנחה בשלווה בחיקי. 

כל הנשים בחדר צחקו כאילו זו הייתה התנהגות נורמאלית. אחר כך בטי ספרה לי שנראיתי המום כאילו החלקתי על קליפת בננה וחטפתי עוגת קרם בפנים בעת ובעונה אחת.

"אני מאוהב." אמרתי בלי שמץ של בושה, "איך נקרא לה?"

"ליאת." הודיעה לי תהילה בביטחון גמור. "על שם ליליאנה, אימא שלך ז"ל."

בחנתי אותה, נפעם ומלא התפעלות מכל פרט קטן ביצור החדש והמיוחד שהופקד בידי. בטח נראיתי כמו דביל מושלם, מחייך בהתפעלות למראה הפיהוק המתוק שפיהקה לתוך פני. מה אכפת לי? צפצפתי צפצוף ארוך על כל מה שכולם יחשבו עלי.

בסופו של דבר הן אילצו אותי לתת להן את התינוקת. בטי היניקה אותה קצת ואחר כך העיפו אותי החוצה. כשלתי לחדר ההמתנה, מבחין להפתעתי שהשעה רק עשר בלילה. הגענו לבית החולים בשש בערך, תוך פחות מארבע שעות כל העולם שלי התהפך ומעולם לא יחזור להיות מה שהיה פעם.

"הם מעבירים אותם לחדר התינוקות. בוא, אני רוצה להראות לך משהו." משכתי את אבא אחרי. הוא פסע בעקבותיי, מוחה שכבר מאוחר והתינוקות יכולים לחכות למחר.

"באמת מקס, מה הלחץ? כל התינוקות דומים." אמר כשנכנסנו לחדר הגדול והמחומם שעריסות שקופות עמדו בו שורות שורות, ואחיות לבושות לבן מרחפות מסביב, משגיחות על האוצרות הקטנים שבפנים.

"נראה אותם כבר מחר, בוא נלך לבקר את בטי ונתקשר לתאומים. לירז בטח כבר ישן." פיהק אבא, משיט מבט משועמם על המכלים השקופים עם הצרחנים הקטנים שבתוכם.

"תהילה תטפל בזה." אמרתי בקוצר רוח, "בטי בסדר גמור." הוספתי כשהוא הרים את גבותיו בפליאה לנוכח מה שנראה לו כאדישותי למצבה של אשתי.

מצאתי את העריסה ובדקתי ליתר ביטחון את הצמיד הורוד על הזרוע הקטנה. הרמתי אותה בזהירות, תומך בראש הקטן שהיה מכוסה פלומה בהירה ועדינה שתהפוך לשיער בלונדיני חלק וקריר כמשי, והגשתי לו אותה בגאווה. "הנה התינוקת שתמיד רצית אבא." אמרתי.

אבא הושיט את ידיו ולקח אותה, אוחז בתינוקת במיומנות מפתיעה הביט בפנים המושלמים דמוי הלב והושיט את אצבעו לאגרוף הקטן. היא לפתה את האצבע, פקחה את עיניה והביטה בו במבטה החודר.

אבא התנודד וכמעט נפל, אחזתי בו והובלתי אותו לכורסא. הוא נחנק מעט, מלמל משהו בליטאית ודמעותיו צנחו על פניה, מרטיבות אותן. ליאת המשיכה להביט במבט שליו בגבר הבוכה ואז פיהקה, עצמה את עיניה ונרדמה.

החזרתי את התינוקת לעריסה ולקחתי את אבא החוצה, מלווה במבטה התמה של האחות האתיופית הצעירה, היחידה שהשגיחה בדרמה הקטנה והחרישית שהתחוללה זה עתה.

ישבנו במסדרון הריק ואבא בכה בזרועותיי. לא דברנו, לא היה צורך בכך, שנינו ידענו למה הוא בוכה. אומרים שטוב מאוחר מידי מאשר בכלל לא, אבל למראה דמעותיו לא הייתי בטוח שזה נכון. אניקה מצאה אותנו ובלי פליאה הושיטה לאבא מטפחת בד קטנה ורקומה. הוא ניגב את עיניו ונישק אותה ואחר כך נישק גם אותי. "מזל טוב לנו מקסים." אמר, ואני ידעתי שבפעם הראשונה בחייו הוא מרוצה ממני.