3. החגים

היו ימים שהקדשתי את ימי שישי בלילה לבילויים. להישאר בערב שישי בבית נחשב לבזבוז. הימים האלו חלפו. מאז שנפרדתי מלאריסה נעשיתי בורגני טוב שנשאר כל יום שישי בערב עם כל המשפחה, אוכל ארוחת ערב חגיגית ואחר כך יושב עם האישה בסלון ורואה טלוויזיה. למרבה הבושה אפילו נהניתי מזה. גמרתי עם לילות לבנים של שתייה והוללות, הלכתי לישון לפני חצות וקמתי בשמונה בבוקר כדי להכין סלט וחביתה לילד ולתת לאישה לישון עוד קצת.

בטי לא אהבה לצאת בלילה, והעדיפה טיולים בחיק הטבע. מועדוני ריקודים, ומסיבות ושתייה לא היו לטעמה. בשבתות היינו מטיילים על הכרמל או סתם מתבטלים עם עיתוני השבת. יום שישי זה לא היה יוצא מהכלל. אחרי ארוחת הערב סבא וגניה הלכו לשחק ברידג' עם חברים, חאתם ואדם יצאו לבלות בעמק האלכוהול, נוסעים במכונית של בטי אחרי שנשבעו לה שלא ישתו ולא ייקחו סמים. היא הלכה אחריהם עד למכונית, חוזרת ומזכירה להם שלא יעזו לנהוג אם בכל זאת, במקרה, לא בכוונה, הם ייקחו משהו דומה לסם. אדם אמר לה שתפסיק להתנהג כמו פולניה מנדנדת, וחאתם חיבק אותה, נישק את כפות ידיה וביקש שתסמוך עליו.

היא חזרה פנימה והחלה לפנות את כלי האוכל מהשולחן, פניה זועפים. "אני שונאת שהם יוצאים בשעה כזו." אמרה, "הם חושבים שהם מבוגרים, אבל הם רק ילדים קטנים."

החלפתי מבטים עם ואניה ושנינו צחקנו בשקט כדי לא לעצבן אותה. חאתם ואדם ביחד לא יכלו לשתות בשנה שלמה מה שאני שתיתי בגילם בערב אחד. חאתם היה מקיא אחרי פחית בירה, ואדם, אחרי מה ששתה בפורים האחרון, התרחק מאלכוהול. "כמו שד ממים קדושים." אמר ואניה בגיחוך, כשראה איך הוא נרתע אפילו מקצת יין בזמן האוכל.

בכל זאת בטי לא הייתה סתם דאגנית, במקומות הבילוי של הצעירים הללו הסתובבו המון סמים. כדורים אבקות וכל מיני סוגי רעלים מזיקים שהצעירים לא היססו לצרוך כאילו אין מחר. קיוויתי ששניהם מספיק אחראיים כדי לא לעשות שטויות. חוץ מלקוות ולהתפלל לא יכולתי לעשות כלום.

הילל הלך ברגל לבית של שיר, ידעתי שהוא יחזור רק בבוקר ושוב שאלתי את עצמי מה לעזאזל הם עושים יחד כל כך הרבה זמן? אם היה לי אומץ הייתי שואל אותו אם הם כבר מקיימים יחסי מין, אבל לא הייתה לי מספיק חוצפה. קיוויתי שכן, הם היו מאוד מאוהבים והילל ילך לצבא בשנה הבאה. הוא התכוון להתנדב ליחידה לוחמת ולא היה לי ספק שהוא יתקבל.

"לפחות שייהנה עכשיו מהחיים לפני שהוא הולך להיקרע בצבא." אמרתי בלחש לואניה שמשך בכתפיו. "הילל הוא לא כמוני וכמוך." אמר בשיא הרצינות, "הוא צדיק."

ואניה השתנה מאוד מאז שהתחיל ללמוד ברצינות יהדות, בטי אמרה שזה קשור למה שקרה לו בזמן השירות הצבאי שלו בצ'צ'ניה, שנותר מסתורין בשבילנו.

הדת הרגיעה אצלו את השדים שהציקו לו, אולי בגלל הצבא ואולי עוד מהילדות. הוא אהב את כל הקטע הזה של התפלספות על שכר ועונש, גן עדן וגיהינום, אלוהים ובני האדם. אותי זה עצבן, העדפתי לא לחשוב על זה.

בכל אופן, ואניה כמעט שלא שתה יותר והעדיף להסתכל בספרים במקום על בחורות. קיוויתי שאחרי שהוא יעבור את המבחן הזה שהיה עליו לעבור כדי לקבל את החותמת של היהודי הכשר, הוא יירגע קצת ושוב יהיה לי עם מי לבלות. אחרי שיורי ומיקי עזבו ודוב נעשה אבא ובעל במשרה מלאה, נשאר לי רק סבא לשתות איתו קצת.

ישבנו מול הטלוויזיה וחיכינו שיגמרו לקשקש ויהיה איזה סרט טוב. ואניה התחיל להגיד, כמו תמיד בזמן האחרון, שבעצם אסור לראות טלוויזיה בשבת, ובטי אמרה שהוא מגזים ושירשה לה להיות הגוי של שבת שלו, ופתאום התחילו להראות כתבה על סחר נשים בישראל. איך בנות מוברחות ממולדביה ומאסטוניה דרך מצריים, ומובאות לעבוד בזנות בתנאים איומים בישראל. הראו איך הן לא יכולות לצאת החוצה, ואיך הן עובדות במשך שעות רבות עם המון קליינטים, בלי מנוחה ובלי טיפול רפואי, וכשהן רוצות להתלונן במשטרה הן מוכנסות לכלא, כי אין איפה לשים אותן.

זו לא הייתה כתבה קלה לצפייה, בטי ואמונה הביטו במסך חיוורות, ושמתי לב שכפות ידיה של בטי מאוגרפות חזק בחיקה, סימן בדוק לכך שהוא נרגזת ונסערת. חלק גדול מהן טענו שהן באו לישראל לעבוד בטיפול בזקנים או במלצרות ושכלל לא ידעו שיכריחו אותן לעסוק בזנות. למרות שקולן עוות ופניהן הוסתרו, הרגשתי שהן משקרות, אולי לא כולן, אבל בטח רובן. העפתי מבט חטוף בבנות והחלטתי לשמור את מחשבותיי לעצמי.

אמונה קלעה צמה בשערה ושבה והתירה אותה, חוזרת על כך שוב ושוב, כל פעם בצורה יותר רשלנית, ובסוף שערה נעשה סבוך לגמרי. בטי מרטה בעצבנות את שולי חצאיתה ונראתה כאילו רצתה להיות במקום אחר.

היה עדיף שואניה פשוט יסתום את הפה ויעביר ערוץ, אבל כמובן שהאסטוני העקשן הזה היה מוכרח לדבר, הוא המתין עד שהכתבה הסתיימה ואז פתח את פיו המטופש. "זה לא מדויק, רובן ידעו שהן באות לעבוד בזנות." אמר, "הן קצת מגזימות כשהן אומרות שלא ידעו, למרות שזה לא מצדיק כלום." אמונה הביטה בו במבט חמור, ממשיכה להתעסק עם שיערה.

"זו חוצפה לשים אותן בכלא כשהפושעים האמיתיים הם הטיפוסים שמנהלים את המקומות האלה." הטיחה בזעם, "ומה עם הגברים שבאים לשם, הקליינטים שלהם? הם הפושעים." הוסיפה, וקולה רעד קצת.

"יש מקומות שנשים מנהלות אותם." העיר ואניה ופניו החלו להאדים, "ולא כל המקומות הם כאלה, רק מטומטמים שלא מבינים בזה כלום מנהלים ככה את העסק."

עכשיו גם בטי הביטה בו באותו מבט חמור. "העסק? זנות וסחר בנשים זה עסק בעיניך?"

ואניה הסתכל על הרצפה ושתק וגם בטי שתקה. אולי הדיון היה מסתיים בכך, אבל אז אמונה קמה, מפנה את גבה לדני רופ שקשקש על מזג האוויר היפה שצפוי לנו בשבת, ופנתה לואניה, מניחה סוף סוף לשיערה שנעשה כולו סבך של קשרים.

"כן ואניה." אמרה בחריפות, "אולי תסביר למה בדיוק אתה מתכוון?"

לדעתי ואניה היה צריך להמשיך במדיניות של שתיקה, אבל הוא לא התייעץ איתי אלא הוסיף להסתבך, מנסה להסביר שהכתבה הראתה מקומות יוצאי דופן, וברוב המקומות בעלי הבית מבינים שצריך לתת לעובדות תנאים טובים אחרת הן ישרפו מהר, ושזה פתרון טוב לגברים בודדים שלא רוצים או לא יכולים למצוא בנות זוג קבועות.

"אתה מגעיל, לפחות תשתוק! אתה פשוט מגעיל! לא רציתי להאמין כשספרו לי, אבל עכשיו..." אמונה יצאה מהבית בטריקת דלת, משאירה אותנו נבוכים ושותקים.

אולג ירד יחף במדרגות מהחדר של אדם, הילדים ישנו שם הלילה, והביט בתוכחה באחיו שרק עכשיו נזכר לסתום וישב מאובן במקומו. "לך אחריה טיפש שכמוך." אמר בתוכחה.

בטי נזפה בו ללכת לישון ולא להתערב בעסקים של המבוגרים והוא פרץ בבכי, מתנהג פתאום כמו ילד בן שמונה ולא כמו החוליגאן הקטן והקשוח שהוא היה. "ואם היא לא תחזור?" בכה וחיבק את בטי, כובש את פניו בחיקה.

הדלת נפתחה ואמונה חזרה, ראיתי שגם היא בכתה קצת, אבל כעת הייתה רגועה. היא חיבקה את הילד הבוכה, אמרה לו שיפסיק לדבר שטויות, אף אחד לא הולך לשום מקום ושילך מיד לישון, ואז לקחה את ואניה הביתה.

הוא הלך אחריה בראש מושפל, כמו חוטא שהולך לוידוי. אני לא הייתי מסוגל לעבור את זה בלי קצת שתייה, כנראה שבסופו של דבר ואניה יותר אמיץ  ממני.

 

הם מתפשטים בשתיקה, לובשים את הפיג'מות שלהם, מבצעים את כל הפעולות השגרתיות של הכנה לשינה בשתיקה רועמת, ואחר כך נשכבים במיטה. כל אחד שוכב בצד שלו, נזהר לא לגעת בשני. שניהם שותקים בעקשנות במשך דקות ארוכות ואז הוא נשבר, מסתובב על צידו בלי לגעת בה, ומביט בפרופיל האצילי שלה.

קצות שערה הארוך והמבריק מדגדגים את לחיו, הוא מושיט אצבע וכורך קווצה שחורה ורכה על קצה אצבעו ומגיש אותה אל שפתיו. היא ממשיכה לשכב בלי נוע ורק קצב נשימתה מתגבר מעט.

"עד שפגשתי אותך לא האמנתי, לא חשבתי..." ואניה משתתק ואז מושיט את ידו ומסבך אותה בתוך השיער הריחני הפרוש על הכר לידו. "תביני אמונה." הוא מנסה שוב, "כולם כל כך אומללים שם. הבנות כמובן, והקליינטים שלהם, וגם הסרסורים שעושים כסף מהאומללות של כולם, גם הם אומללים ואפילו לא יודעים את זה. צריך לרחם עליהם."

היא מסתובבת קצת לעברו, עיניהם נפגשות והיא מושיטה יד ונוגעת בלחיו בליטוף קליל. "היית אומלל?" היא לוחשת.

הוא מניד את ראשו, "הייתי אומלל עד שפגשתי אותך." אמר, "אלוהים עשה לי נס אמונה, אבל לא לכל אחד קורים נסים." עיניו מתמלאות דמעות והיא מנשקת אותו.

"חשבתי שאת לא יודעת כלום." הוא מתוודה, "ניסיתי לספר לך, אבל לא העזתי. מי סיפר לך?"

אמונה מושכת בכתפיה, מתרפקת עליו אבל שותקת. "זה בטח אדם." מהרהר ואניה בקול רם, "זה מתאים לו. אני אף פעם לא אלך יותר למקומות כאלו אהובתי, לא אחרי שהייתי אתך."

"ששש... אל תדבר יותר על זה. בוא תאהב אותי." אומרת אמונה ופושטת את הכותונת שלה.

 

דוד פעל בזריזות והיה יעיל מאוד. הוא שכנע את אביו להניח לו לנהל את הסניף הישראלי של העסק ושכר בית גדול בקיסריה. יומיים לפני יום כיפור הוא התקשר אלי לעבודה והודיע לי שהכל מסודר, הם יבואו לבקר אותנו לפני יום כיפור ויביאו אתם את עמנואל ואת טלי אשתו.

"לקח לי יום שלם לשכנע אותו. הוא די פוחד מבטי, אבל אשתו הצליחה לשכנע אותו שהוא חייב לסגור את הפרק הזה בחיים שלו."

דוד היה עדיין מספיק תמים וצעיר כדי לחשוב שאתה יכול לסגור פרקים בחיים שלך כאילו שהם ספר. לא התווכחתי איתו, הוא עוד ילמד בעצמו שזה לא כל כך פשוט. "תגיד לבטי שנבוא אליכם לפני יום כיפור, אבל אל תספר לה על מנו וטלי, בין כה וכה היא מכינה הרבה אוכל ככה שלא תהיה בעיה. יש לכם מספיק מקום לכולנו?" נזכר לשאול בדאגה.

"יהיה בסדר." הרגעתי אותו. הדירה של ורד הייתה עדיין פנויה נוכל לשכן שם זוג אחד ועוד זוג בחדר העבודה. "תמיד אפשר לישון בשק שינה, כמו במחנה קיץ." הציע דוד באבירות. ניסיתי לחשוב על הצעיר האלגנטי הזה, שישן בפיג'מת משי, נדחף לשק שינה וישן על הרצפה, ופרצתי בצחוק, הוא צחק יחד איתי ואז ביקש ממני שאגשש בזהירות אצל בטי איך היא מרגישה לגבי התפייסות עם אחיה הבכור. הבטחתי שאברר בזהירות רבה, ונפרדנו בידידות.

ראשית חכמה סיפרתי לואניה על כל המזימה. הוא לא אהב את זה בכלל. "אם בטי לא רוצה לראות אותו כנראה שיש לה סיבה טובה." אמר, לוקח כמו תמיד את הצד של בטי. "למה להסתבך? מה בוער כל כך להתפייס? יש לה מספיק משפחה גם ככה. מה עושים בכלל ביום כיפור?"

"מה זאת אומרת?" התפלאתי, "צמים כמובן, תוכל להחזיק מעמד ולא לאכול יום שלם ואניצ'קה?" הקנטתי אותו.

הוא לא התרגש, "לא לאכול זה כלום." אמר בביטחון, "הבעיה היא שתצטרך להיות כל היום בבית כנסת ולהתפלל."

"למה אני? ומה אתך?" נבהלתי. יכול להיות שבטי תתעקש שאני גם ארעב ואתפלל יום שלם?

"אני לא יהודי עדיין." התמוגג ואניה, "רק אתה צריך לסבול." חייך לעברי בשמחה והתחיל לתאר לי את התכניות שהוא ואמונה עשו לחופש סוכות. הם תכננו להתחתן בקפריסין ומשם להמשיך לרודוס ולכרתים. "נעשה ירח דבש בחופי הים התיכון." פנטז, "אני מקווה שאמונה תסכים ללבוש בגד ים. לא מפריע לך שבטי לובשת תמיד בגדים כאלו של דוסית?" אמונה התלבשה בצורה יותר נועזת מבטי וואניה קיווה שבחו"ל היא תשתחרר עוד יותר.

"לא מפריע לי, אני אפילו מרוצה מזה." הודיתי, "אני שונא שמסתכלים עליה."

ואניה צחק. "אתה באמת משוגע." החמיא לי.

בארוחת הערב היה לתאומים מצב רוח נוסטלגי והם החלו לדבר על ילדותם, מעלים זיכרונות וצוחקים. לפי הסיפורים שלהם מנו אחיהם הבכור היה אח גדול נפלא, ששירת בצנחנים, עשה טיול נהדר בדרום אמריקה, ולקח את הדתיות שלו בקלות רבה.

הם סיפרו שוב על החתונה שלו שנערכה על שפת הברכה בקיבוץ של הכלה. על מי הברכה צפו בלונים צבעוניים והכלה לבשה שמלה לבנה עם כתפיות שחשפו את כתפיה, ומיד אחרי החופה החליפה לג'ינס והפליאה לרקוד עם כל האורחים.

"טלי מדליקה." אמר הילל בהתפעלות, "ג'ינג'ית כזו, עם המון מרץ. הם גרים בנגב, מגדלים פלפלים בחממות, עובדים נורא קשה ועושים המון כסף."

"אבא אומר שהוא דתי לייט." אמר אדם בצחוק, "למרות שבתור ילד הוא היה אדוק מאוד."

בטי הקשיבה בפנים אטומות לסיפוריהם, "במאה שערים כל ילד רוצה להיות רב." אמרה ביובש. "אבל לעמנואל לא היה ראש ללימודים תורניים. היו לו סיכות בתחת ולא היה לו זיכרון טוב."

"אבא אומר שאת למדת יותר ממנו מזה שרק עברת ליד הספרים שלו, חבל נולדת בן בטי, הוא חושב שהשכל שלך מתבזבז על אישה." עקץ אותה אדם.

בטי קמה ממקומה חיוורת מכעס, "והשכל שלך מתבזבז על פייגלך." התיזה חזרה ביידיש, כדי שהילדים לא יבינו.

אמונה הניחה יד על כתפיה, "די, די." בקשה "אל תכעסי כל כך. בואי נשכח מזה."

"בסדר גמור מצידי." אמרה בטי, "אני אשמח לשכוח את מאה שערים ואת מנו." היא החלה בתהליך השכבת הילדים לישון ואחרי שנפטרנו מהקטנים שנרדמו מיד, מותשים מעייפות, חזרנו לסלון והמשכנו לדבר על מנו.

בטי לא דברה מרצונה על החיים שלה במאה שערים, וכששאלו אותה ענתה תשובות קצרות וזועמות. פעם כשללי שאלה אותה איזה בובות ברבי היו לה, ענתה בטי שלא היו לה בובות אלא תינוקות אמיתיים לשחק בהם. היא סיפרה שהתינוק הכי חמוד שטיפלה בו היה הילל, בעוד שאדם היה גועלי ובכיין, וכל פעם שהורידה לו את החיתול הוא היה משתין עליה בקשת.

צחקנו אבל היא נשארה רצינית ותארה במרירות שלא נחלשה במשך השנים את העוני והכיעור, החטטנות המתמדת בחיי הזולת, הצפיפות, המחנק וחוסר הפרטיות. ומה שפגע בה יותר מכל - היחס המתנשא כלפי כל מי שלא היה מאה אחוז אשכנזי. לפי התיאור שלה החרדים היו גזענים שתעבו ספרדים וסלדו מבני התערובת שנולדו לרב מינץ ולאשתו.

זה היה תיאור קשה, גם אני גדלתי במשטר הקומוניסטי שלא היה ממש פיקניק, אבל בכל זאת היו לי פה ושם זיכרונות טובים מהילדות שלי. לבטי לא היה אפילו זיכרון נעים אחד.

"את מגזימה בטי." מחתה אמונה. "גם אני גדלתי שם, זה לא היה כל כך גרוע."

בטי העיפה בה מבט חד, "בשבילך אולי, אבל בשבילי זה היה נוראי. למרות שלא הכרתי משהו אחר ידעתי שרע לי וחייב להיות משהו טוב יותר. אימא..." היא נאנחה, "לא חשוב, גם לה היה קשה. ואתם," פנתה אל התאומים שהביטו בה נבוכים ואשמים, "יצאתם הכי בזול, עברתם משם בגיל שלוש, לפני שנשרטתם כמוני."

"איזה שטויות." התפרץ אדם "תפסיקי לרחם על עצמך! מנו היה בן שש עשרה כשהוא יצא ממאה שערים ולא קרה לו כלום. זו את שלא הסכמת להתפייס איתו, אני זוכר שהוא נסע לבקר אותך בפיקוד צפון וחזר נורא מדוכא. מתי בכלל ראית אותו בפעם האחרונה?"

בטי הביטה בו ורק מי שהכיר אותה טוב כמוני יכול היה לאתר את הלעג בחיוכה הדק, "ראיתי אותו בשנת 92 לפני שהתגייסתי. הייתי בת תשע עשרה. הוא שוב התנצל וביקש סליחה, ורצה שאני אוותר על הגיוס ואסתפק בשירות לאומי."

היא הבזיקה מבט מחויך אל שיר, שגם היא התעקשה על גיוס, וסירבה להפצרות הילל להסתפק בשירות לאומי אנמי. "סלחתי לו, אבל סירבתי לחזור לירושלים והתעקשתי להתגייס. הוא טען שהסליחה שלי היא מהשפה ולחוץ ולא נשמעת לו משכנעת." היא חזרה לנושא הקודם, מביטה באדם שהקשיב לה בריכוז, "נכון שהוא בילה במאה שערים יותר זמן מכולנו, אבל הוא היה בנו בכורו של הרב מינץ ואני הייתי רק החצי הפחות מוצלח של תאומות. וכמו שאתם יודעים, שחרור האישה עוד לא הגיע למאה שערים. נשים נועדו לשרת את הגברים, להביא ילדים, ולקבל בתמורה לחיים העלובים האלו מחמאות ריקות על אשת חייל, ועל כבודה של בת מלך פנימה."

שיר העיזה להתערב בשיחה המשפחתית ולשאול על מה בעצם ביקש מנו סליחה מבטי? היא הביטה בהילל והוא החליף מבט עם אחיו ואחר כך עם אחותו. שניהם משכו בכתפיהם.

"אז אף אחד לא יודע בעצם מה קרה?" שאל ואניה בפליאה. "אני מצטער." הוסיף במבוכה, "אבל גם אחותי נכנסה להריון מאוד לא רצוי בגיל צעיר מידי, ועוד מהחבר של אימא שלי." הוא הסמיק קצת והשתתק, ואמונה אחזה בכפו בעדינות כדי לעודד אותו. ואניה חייך אליה בחיבה והמשיך, "היה כמובן סקנדל וצעקות, אבל אף אחד לא חשב להעיף אותה מהבית. גם הפלה לא באה בחשבון כי היא הייתה כבר בחודש החמישי ולא רצתה לתת את הילדה לאימוץ. היו כמה ימים קשים ואפילו הוא, זאת אומרת האבא שלנו, התקשר לצרוח על אימא, אבל אחרי שללי נולדה כולם התאהבו בה מיד ונרגעו."

"לא תהיה כזה ליברלי כשללי תהיה יותר גדולה." סנט בו אדם, "בעוד עשר שנים יהיה תור של גברים מול הדלת שלה ואז נראה אותך."

אמונה ירתה בו מבט חמור. "שתוק אדם!" פקדה בזעם. היא אהבה את הילדה אהבת נפש ודבריו של אדם הרגיזו אותה מאוד.

"אל תדאגי." התלוצצתי, "נמקש את החצר וכל מחזר לא רצוי יועף לשמים." כולם צחקו, ורק בטי נותרה רצינית, "הדרך היחידה למנוע מילדה לקים יחסי מין מהר מידי ולהגן עליה מהצרות האלו היא לאהוב אותה." אמרה בפשטות. "לא מוקשים ולא צניעות, רק ילדה שיש לה מספיק אהבה בבית לא תנסה לחפש אותה ביחסי מין מוקדמים מידי. זה יעיל יותר מכל האיסורים והחרמות והנידויים והשרוולים הארוכים. ילדים רוצים שיאהבו אותם והם מחפשים אהבה בכל מקום שנותנים להם אותה ומשלמים עליה במין אם צריך."

הקשבנו לה בשתיקה, מופתעים. כמו הרבה אנשים מופנמים ושתקנים כשבטי כבר התחילה היה לה קשה לעצור. פניה האדימו מכעס ועיניה ברקו בזעם, כל מה שהיא שמרה בבטן כל השנים התפרץ בבת אחת. "מגיל שנתיים כל הזמן הטיפו לי על החובה של כל ילדה ואישה להישאר טהורה וצנועה, אתה מבין ואניה?"

הוא הניד בראשו בפליאה, "אז איך נכנסת להריון?"

בטי קמה ממקומה, נרגזת פתאום, "הייתי ילדה בת שלוש עשרה שלבשה שמלות ארוכות עם גרבי צמר גם בקיץ, ונזהרה שאף אחד לא יראה לה את הברכיים או את המרפקים חס וחלילה. איך אתה חושב שנכנסתי להריון?"

ואניה לא היה טיפש, הוא הביט בה מוטרד, "זה קרה בבית." לחש, "מי זה היה? אחיך? דוד? שכן?" הוא קימט את מצחו, "לא הרב? לא אבא שלך, נכון?" ואניה העריץ את הרב מינץ, המחשבה שהוא עשה דבר כזה החרידה אותו.

בטי הנידה בראשה, "חס וחלילה." אמרה, נחרדת גם כן, "לא. זה היה הבן דוד של אימא שלי, הוא כבר מת מאיידס. זה התחיל בצורה תמימה כשהייתי בת אחת עשרה, ו... זהו, שנתיים אחר כך, יותר בטעות מאשר בכוונה, זה נגמר בהריון."

אדם נגע בידה כדי למשוך את תשומת ליבה, "אז למה סלחת למשה העילוי ולא סלחת למנו?" הקשה.

בטי נעה בכיסאה בחוסר נוחות. ידעתי שהיא מצטערת שהתחילה לדבר, כל הנושא היה מכאיב מאוד בשבילה. הערכתי מאוד את האומץ שגילתה, להיפתח ככה לפני כל בני משפחתה, למה אני לא מסוגל לדבר על הדברים המבישים שעשיתי, אפילו לא עם הפסיכולוג?

"משה היה הומו אדם. ההיריון שלי היה טעות. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל הוא פעל מתוך דחף של צעיר מבולבל בגלל הזהות המינית שלו." היא עצמה את עיניה, "סלחתי לו כי הוא לא הבין מה הוא עושה ולמה הוא נמשך דווקא לילדה הרזה והמכוערת שהייתי."

היא פקחה שוב את עיניה והביטה בהם, "אני מאוד שמחה שמנו יצא בשלום מהילדות הזוועתית שלנו, אבל כל פעם שאני חושבת עליו אני נזכרת בבחור בן שש עשרה, עומד וצורח בקולי קולות שבגללי, הקופה השחורה והמכוערת, ככה הוא קרא לי תמיד, הוא לא יצליח להשיג שידוך, שאני הרסתי את השם הטוב של המשפחה, והוא צדק כמובן, גם ככה הייתה לנו הגיבנת הזו של סבתא גיורת ועכשיו הנכדה... הוא צדק לגמרי. הם היו צריכים להיפטר ממני. הוא היה לחוץ והיסטרי ואימא נלחצה עוד יותר והתחילה להכות אותי. אם אבא לא היה חוזר בזמן... טוב, סלחתי לו, סלחתי לכולם. אני פשוט לא רוצה לראות אותו יותר. יש לי משפחה משלי עכשיו והוא חי את החיים שלו, וככה אני רוצה שזה יישאר."

בטי קמה ויצאה במהירות מהחדר, סוגרת אחריה בזהירות את דלת חדר השינה שלנו. נשארנו לשבת בשתיקה עוד כמה דקות, ואז אמונה קמה ויצאה עם ואניה, מנגבת את דמעותיה. הילל ושיר יצאו גם כן ואני נשארתי עם אדם. הוא הביט בי, ניסה לדבר ונתקע, ושוב ניסה ושוב לא הצליח, "נו, תגיד כבר." לא התאפקתי.

"ידעת?" שאל אדם, "היא ספרה לך על זה?"

"כן, היא ספרה לי כמעט הכל. לא ידעתי על ההתנהגות של מנו."

"הוא עשה טעות כשהיה צעיר." הגן אדם על אחיו הבכור, "אבל הוא התנצל והתחרט. בטי סלחה להורים ולמשה אז למה דווקא למנו היא לא סולחת? ולמה היא לא התפייסה איתו בצבא כשהיא כבר יצאה מהטראומה." חקר אותי.

"לא יוצאים כל כך מהר מטראומה כזו, ובצבא הם בעצם לא נפגשו." ספרתי לו על הפגישה של מנו ושל לאריסה ואיך לאריסה קלקלה לבטי את הפיוס עם אחיה. גם את חלקי בסיפור הכנסתי לעסק, מרגיש אשם משום מה, למרות שסך הכל נרדמתי על מיטה של בחורה שכמעט לא שמתי לב אליה. איזה דביל הייתי, כמה זמן וכאבי לב הייתי חוסך מעצמי אם רק הייתי יודע שבטי בם השותפה של לאריסה היא הנסיכה האמיתית שלי.

"מנו המסכן, בטי המסכנה." אדם תמך את ראשו בידיו, מחכך את מצחו באגרופו תנועה שהייתה אופיינית גם לאחיו וגם לאביו וגם לסבא שלי. קיוויתי שאיש מהם לא שם לב לכך.

"בגלל זה הוא חזר שבור לגמרי מפיקוד צפון ולא רצה להגיד שום דבר לאף אחד." אדם הציני וחד הלשון איבד את כל העוקצנות שלו פתאום.

רכנתי מעליו ואחזתי בכתפיו, חש להפתעתי שהנער שבא אלינו בחורף רזה וצנום התחיל להתבגר ולהתמלא, "אחותך אף פעם לא התנהגה בצורה לא צנועה או מופקרת." ספרתי לו, "חוץ מהעילוי, אני הגבר היחיד שהיא הייתה איתו. היא התאהבה בי עוד כשהייתי חבר של לאריסה וחיכתה בסבלנות עד שנפגש שוב. אפילו יובל, הבחור ההוא שהיא התארסה איתו, לא שכב איתה."

"אולי בגלל זה הוא ביטל את החתונה." אמר אדם שהתחיל להחלים מהתקף האנושיות שלו וחזר לעצמו, "אז היא באמת שרוטה, מה? איך הצלחת לשכנע אותה ללכת אתך למיטה?"

"איך לי מושג." הודיתי, "היא פתאום החליטה שאני עושה לה את זה, ושאיתי היא כן רוצה, ואני רק מודה לאלוהים ומתפלל שזה לא יגמר לעולם." טפחתי על שכמו והלכתי לישון.

 ***

קולה של לאריסה פגע בי כמו דלי מים צוננים. "אני צריכה לפגוש אותך, אבל אין לי הרבה זמן." ציינה באזני בחביבות קרירה, "תודה לאל, אני טסה מכאן עוד לפני יום כיפור. הברבריות הזו, לסגור את המדינה לעשרים וארבע שעות, זה יותר מידי בשבילי, רוצה לבוא איתי לפאריס?" שאלה, וצחקה מיד, כדי שאבין שזו בדיחה, אבל מצד שני, הרי ללאריסה מעולם לא היה חוש הומור.

"אם את מאוד עסוקה אז לא צריך."

"אבל לא, מה פתאום? אני מאוד רוצה לראות אותך. יש לי משהו לתת לך." העלתה את החום של קולה בכמה מעלות. סימן שבאמת רצתה לראות אותי.

"מה יש לך לתת לי?" התפלאתי.

"שכחת שנתת לי כסף?" אמרה לאריסה, "הבטחתי שאחזיר."

"עזבי, זה לא חשוב." הפטרתי באבירות.

"זה כן חשוב. זה כסף שעבדת קשה בשבילו ואני חייבת לך." התעקשה לאריסה. פעם ראשונה שהיא מתעקשת לתת לי כסף, עד עכשיו היא רק לקחה. מי אמר שבני אדם לא משתנים?

"אני גם רוצה לראות אותך, לדבר קצת על העבר. בבקשה מקסים." התחנפה באזני בטון מתקתק, שפעם היה משפיע עלי כמו קסם, והיום השאיר אותי אדיש לגמרי.

קבענו להיפגש בשעה אחת עשרה בקפה קפולסקי בלב המפרץ ונפרדנו.

אחר כך עליתי למעלה וביררתי בעדינות אצל המזכירה אם היא נתנה את מספר הנייד שלי למישהו.

היא הסמיקה, מסבירה שבחורה עם מבטא רוסי רצתה לדבר איתי על בעיה משפחתית. "היא אמרה שהיא בת דודה שלך." גמגמה למראה פני הזועפים. "יש בעיה? עשיתי לך צרות?"

הרגעתי אותה שהכל בסדר ושלא תדאג, ובקשתי מצבי רשות לקחת את ואניה איתי כדי שיוכל לפגוש את חיה מהבנק. "לפעמים אני עסוק או במילואים, וכדאי שעוד מישהו יוכל ללכת לבנק, ואניה הוא היחיד שלא מכירים אותו בסניף שלנו." הסברתי לצבי שהקשיב לי בחצי אוזן ונתן מיד את הסכמתו.  

לקחתי את ואניה ונסענו. בדרך הסברתי לו שאחרי הבנק נעצור בבית קפה לפגוש מישהי. "זאת שדברת איתה בנייד?" שאל, מביט בי בעיני ילד. "אתה בטוח שאתה צריך אותי אתך?"

"כן, אני בטוח. היא חברה ותיקה שרוצה להחזיר לי הלוואה לפני שהיא נוסעת לחו"ל."

"לאריסה?"

"לא משנה." התזתי, "העיקר שתשתוק."

ואניה שתק שלוש דקות בערך ואז לא היה יכול להתאפק יותר. "בטי יודעת?" שאל בנימה מאשימה.

נרגז מאוד הודעתי לו שאני יכול להיפגש עם מי שיתחשק לי, בטי לא אימא שלי ומותר לי לשתות קפה עם מי שאני רוצה בלי לקבל ממנה רשות.

"ואם בטי הייתה נפגשת עם איזה חבר ותיק לכוס קפה?" שאל ואניה. פקדתי עליו שוב לסתום את הפה, ולשמחתי הוא סתם סוף סוף.

גמרנו מהר את הסידורים בבנק והלכנו לבית הקפה. הייתי מופתע מאוד למצוא את לאריסה – בלונדינית, גבוהה, ארוכת רגלים ואלגנטית להפליא - ממתינה לנו, בדרך כלל היא אחרה לפגישות. היא התרוממה קלות והגישה לי את לחיה לנשיקה, נלחצת אלי קצת יותר מהנחוץ. הצגתי בפניה ברשמיות את ואניה, שכרגיל הפך אילם ליד אישה יפה, ובקושי אמר שלום.

גם לאריסה התנהגה כאילו הייתה מעדיפה שהוא לא יהיה שם, בדיוק בשביל זה הבאתי אותו, כדי שהיא תבין שהפגישה היא על בסיס ידידותי בלבד ולא תפתח רעיונות.

הפגישה לא התנהלה היטב לטעמה של לאריסה, היא החמיצה פנים, נתנה לי את המעטפה עם הכסף, שאלה מה שלום בטי, התעניינה באדישות בשלומם של כמה חברים משותפים, ואז לקחה את המזלג שבו פוררה את העוגה שהזמינה לעצמה, ושמטה אותו על הרצפה.

"אופס." אמרה והביטה בואניה שהתכופף כמו קוף מאולף, והרים את המזלג.

"תהיה חמוד ותביא לי מזלג אחר." הניחה את ידה הלבנה וארוכת האצבעות על זרועו העבה והשזופה, "ואל תמהר, יש לנו כמה דברים אישיים לדבר עליהם."

למרבה הרוגז הסתום הזה הסמיק, הנהן בראשו הגדול, והסתלק בלי להעיף בי אפילו מבט, משאיר אותי לבד עם הגברת.

לאריסה לא בזבזה אפילו דקה, היא רכנה אלי, מקרבת את פניה היפים לפני, מביטה בי בעיני הספיר שלה, ופתאום מצאתי שידי לפותה בין שתי כפותיה הקרירות והרכות. היה לה ריח נהדר, עור חרסינה חלק, ושיערה הבהיר רפרף על פני, מזכיר לי נשכחות שעדיף היה שישכחו.

"אני רוצה להתנצל בפניך על מה שקרה באמריקה מקסים." לחשה ברוך, "הייתי כל כך אומללה, אתה סולח לי?" הביטה בי במבט כחול, ממיס לבבות.

"כן, בטח." ניסיתי לחלץ את ידי. היא המשיכה לאחוז אותה ביד אחת, וליטפה את לחיי ביד שנייה, ובדיוק אז, מעשה שטן, התרוממה המעלית השקופה כלפי מעלה, ומי עמד בתוכה ולטש בי מבט נדהם אם לא גיסי הצעיר - אדם מינץ.

לאריסה המשיכה לקשקש באזני כמה היה לנו טוב יחד, איזה אהבה חזקה הייתה לנו, איך היינו נשמות תאומות, וכמה חבל שאנשים לא מבינים כמה טוב היה להם עד שהם מפסידים את הטוב הנ"ל.

לא הצלחתי להתרכז. חשבתי כל הזמן על אדם. מה הוא עשה שם בכלל? הוא היה אמור להיות בבית הספר בחיפה, איך אני אצא מהצרה הזו לכל הרוחות? הוא בטח ירוץ לספר לבטי.

"לאריסה." הפסקתי אותה באמצע תיאור מלא רגש של הטיול שעשינו למצדה. תיאור שהדמיון בינו למציאות היה חלקי בלבד. היא ישבה באכסניה וקיטרה ואני טיילתי, וכשחזרתי בערב היא טענה שיש לה כאב ראש נורא בגלל המדבר המדכא, וסירבה לשכב איתי.

"לאריסה, זה לא יקרה יותר. היה מה שהיה ונגמר. אני נשוי לבטי, אני אוהב אותה. גם את לא לבד כמו שאני מבין." ניסיתי לחבר אותה למציאות.

לאריסה חייכה חיוך נוגה שפעם היה מרטיט את ליבי, והתחילה ללכלך על בטי. "היא תמיד רצתה אותך. היא שנאה אותי, רק בגלל זה היא..." עכשיו כבר כעסתי.

"היא לא שנאה אותך אף פעם למרות שהתנהגת אליה כמו כלבה, והיא לא דברה איתי עד שנפגשנו שוב, הרבה אחרי שנפרדת ממני." הזכרתי לה את האמת שהיא העדיפה לשכוח. "תמיד היית אומללה כשהיינו ביחד, למה נזכרת בי פתאום?"

לאריסה התקרבה אלי עוד קצת, עוד מעט היא תשב לי על הברכיים. עיניה היפות נמלאו דמעות, פעם הייתי מתרגש מהדמעות שלה, היום הן נראו לי מתוזמנות מידי, בטי הייתה מעדיפה למות ולא לעשות הצגות בפומבי.

"הייתי אומללה כי התגעגעתי. אתה היחיד שגרם לי אושר." הצהירה בחגיגיות "רק אתך היה לי טוב. אני חיה עם גבר שרואה בי רק קישוט ואני כל כך מתגעגעת אל מה שהיה לנו אז." הרגשתי שאני מתחיל להזיע מרוב כעס, על מה היא מדברת בכלל? היא הכריחה אותי להתחנן כל פעם שרציתי אותה במיטה. התנהגה כמו מלכת השלג, מה קורה פה?

"כל הזמן התלוננת שאין לי כסף ושאני רוצה יותר מידי סקס." ניסיתי לעורר את זיכרונה, "עכשיו קבלת גבר שיש לו כסף ולא מסוגל לעשות סקס, ואת עדיין לא מרוצה. אני לא יודע מה הבעיה שלך ואני לא מסוגל לפתור אותה." שחררתי בעדינות את ידי מידה, "אין טעם להתגעגע למה שנגמר לאריסה. את יפה וצעירה ולא טיפשה. תמצאי עבודה, תפרנסי את עצמך, תהיי עצמאית, תלמדי לאהוב את עצמך ותראי שתרגישי יותר טוב, ואולי תמצאי אהבה אמיתית." קמתי במהירות, מרגיש שאני נשמע כמו מדור עצות בעיתון נשים, ולפני שהיא תספיק ללכוד אותי שוב איחלתי לה חיים נהדרים, וברחתי כל עוד נפשי בי.

 ***

כל כך כעסתי על ואניה שברח לי עד שלא ניסיתי לחפש אותו. הלכתי ישר לרכב ותכננתי להסתלק ולהניח לו להגיע לבד הביתה. לאכזבתי הוא ישב על המדרכה ליד הסוברו והמתין לי בסבלנות.

"לפני שאתה מתנפל עלי." אמר בנחת, "תרשה לי לכעוס עליך שסבכת אותי בכל הבלגן הזה. אני אוהב את שניכם, אבל את בטי אני אוהב יותר, היא אחותה של אמונה והיא חברה שלי ואתה..." הוא נשך את שפתיו, מנסה למצוא ביטוי שיהלום את תחושתו, "אתה גרמת לי לניגוד אינטרסים וזה לא היה יפה מצדך מקסים." מה שנכון נכון.

"אני לא מסתיר כלום מבטי, לקחתי אותך איתי דווקא בגלל שאתה חבר שלה." הישרתי אליו מבט, "חוץ מזה רק שתיתי איתה קפה ואניה, לא הלכתי איתה למיטה."

ואניה השפיל את עיניו ושנינו ידענו שאנחנו חושבים על אותו הדבר - על הלילה שהוא בילה עם אוקסנה ועל מה שקרה, או לא קרה שם.

"אתה כועס עלי?" מלמל ואניה, נבוך.

"כן קצת, קיוויתי שלא תשאיר אותי לבד איתה." אמרתי בחומרה, אבל האמת שכבר לא כעסתי.

"היה לי נורא לא נעים." הודה ואניה, "היא כל כך יפה. נשים יפות כמוה מבלבלות אותי."

"גם אמונה יפה מאוד."

ואניה חייך כשנזכר באמונה, "כן, אבל רק נשים כמו לאריסה מפחידות אותי." הודה והתיישב על המושב המרופט של הסוברו.

הדלקתי את המזגן ונסעתי חזרה לעבודה. איזה מזל יש לואניה שהוא לא פגש את אימא שלי חשבתי, היא הייתה יפה וקרה וגם, בניגוד ללאריסה המסכנה, חכמה ושאפתנית.

מפליא איך אבא שלי הצליח לשרוד את הנישואים איתה. מפליא עוד יותר שהוא חי עם אניקה, שהזכירה את אימא באיפוק הקריר שלה. מצד שני אניקה הייתה מסוגלת גם להיות חמה ועדינה עם ילדים חולים ועם הורים מודאגים, וגם אימא שלי, כשהייתה עם מארק, הפגינה התנהגות מלאת חום ורגש ושפעה חיוכים ורוך.

"גם בטי מסוגלת להיות קרה כמו קרחון כשהיא מרגישה פגועה." היגג ואניה, פוגע כמו תמיד הישר בלב העניין, בלי להבין את העניין.

אני חייב לדבר עם ד"ר פאנוב על הנושא הזה - נשים חמות, נשים קרות. נשים שמסתירות את החמימות שלהם מתחת למעטה של קרירות כדי להגן על עצמן, או ההפך, מסוות את האדישות הקרה שלהן בהעמדת פנים של מתיקות חמימה. 

למה אלוהים? למה בראת את הנשים כל כך מסובכות ומבלבלות? למה מגיע לנו העונש הזה?

ספרתי לואניה שאדם ראה אותי ואת לאריסה והוא החל לנשוך את אצבעותיו מרוב מתח.

"תירגע." פקדתי עליו, "ברגע שנחזור הביתה אני מספר לבטי על הפגישה עם לאריסה, ומכסח את אדם שבמקום ללמוד הוא מטייל בקניון."

ואניה גיחך "בחייך, יש לו תעודות מלאות עשיריות. מה אכפת לך אם הוא בורח קצת מבית הספר?"

ואניה צדק כמובן, אבל משמעת זה משמעת, ותלמידים צריכים להיות בבית ספר ולא לטייל בקניונים.

בדרך הביתה עצרתי בבנק והכנסתי את הכסף לחשבון שלנו, נהנה לתת מכה ניצחת לאובר דראפט הכרוני שלנו אם כי 'שבע ייפול צדיק וקם'. למרות שעכשיו היו לנו אלפיים ש"ח בחיוב בעוד כמה שבועות, נחזור להסתובב סביב החמשת אלפים ש"ח מינוס. אובר דראפט זה מצב נפשי יותר מכלכלי, טענה בטי בשוויון נפש מופלא שכל הישראלים גילו כמדומה כלפי משיכת היתר שלהם.

את הכסף של הירושה היא כבר הוציאה על קנית הדירה ומה שנותר, סגרה בחשבון נפרד  שנועד ללימודים שלי. בצורה כזו לא הרגשתי שיש לה יותר כסף מאשר לי. זה מצא חן בעיני למרות שבטי צחקה ממני ואמרה שאני אידיוט אם אני נותן לכסף להשפיע עלי ככה.

בסדר, אני אידיוט, אבל כסף יכול לקלקל הכל. הדבר הכי גרוע שיקרה לנו זה שלא נוכל יותר לצחוק מהבעיות שלנו, אז זה באמת יהיה רע.

ברגע שנכנסתי הביתה לקחתי את בטי למטבח והושבתי אותה ליד הדלפק, סוגר את הדלת ומשאיר את ואניה ושאר בני המשפחה מצידה השני. "יש לי משהו לספר לך." הודעתי לה.

"אני יודעת הכול." ענתה בשוויון נפש, וקמה לבחוש אטריות בסיר.

"מה בדיוק את יודעת?" שאלתי בחשדנות, רק שלא תעשה לי את התרגיל שעשתה למיקי שהפליל את עצמו בגלל התחמנות שלה.

בטי הקטינה את האש והסתובבה אלי, "אני יודעת שסגרת את האובר דראפט, שנפגשת עם לאריסה ושלקחת את ואניה אתך, אבל למה הוא השתחווה לפניה?"

התחלתי לצחוק, "אז המקורות שלך לא יודעים הכל?"

"המקורות שלי זו סך הכל פזית, המלצרית בקפולסקי, שאני מכירה מהחוג להתעמלות, ואמרתי לה מיד שהיא מדברת שטויות ושואניה בטח הרים משהו מהרצפה. מה פתאום שהוא ישתחווה? פזית בטוחה שלאריסה עשתה מתיחת פנים." הוסיפה בטי בשביעות רצון. ישבתי צמוד ללאריסה ולא חשדתי בשום ניתוח פלסטי ואותה פזית, שכלל לא שמתי לב היכן היא מסתתרת, כבר החליטה שלאריסה עברה מתיחת פנים? הפלא ופלא.

"ואיך את יודעת על הכסף? רגע, אל תגידי, בטח אימא של הפקידה בבנק הייתה בפלמ"ח עם סבא של הרופא שיניים שלך, נכון?"

בטי התפוצצה מצחוק, "נו באמת, מקס. הפקדת את הכסף באשנב של שימי, שיושב ליד רונית, שהבן שלה הולך לגן עם ללי, והיא גם השכנה שלנו ובמקרה היא שמה לב שחיסלת את האובר דראפט."

"במקרה, אה?" רטנתי.

היא נישקה אותי, "יפה מאוד מצד לאריסה שהחזירה את הכסף, נכון?"

"אל תדאגי, האובר עוד יחזור ובגדול." אמרתי, אבל לא היה לי אכפת כי בטי ישבה על ברכי והניחה לי לפתוח את כפתורי חולצתה. לאוכל היה ריח נהדר, ובטי לא כעסה עלי.

"אז את לא כועסת שנפגשתי איתה." נדנדתי.

"בטח שלא, היא רצתה להעלות לעצמה את המוראל אחרי שהיא חיה עם תרח זקן שלא עומד לו, ומתייחס אליה כמו אל חלק מהדקורציה." הדהימה אותי אשתי החכמה בסיכום קצר וממצה של הפגישה ביני לבין האקסית המיתולוגית שלי.

"בכל זאת יש עוד משהו שאת לא יודעת." לא התאפקתי להתגרות בגורל, "יפה ודוד באים אלינו לביקור לפני יום כיפור." הודעתי לה, מצפה שהיא תופתע, לפחות קצת.

"נו באמת מקס." בטי קמה והתחילה לערוך את השולחן "אתה חושב שאחותי לא תודיע לי מראש שהיא מגיעה? אני ואמונה מתווכחות על התפריט כבר יומיים. היא כל הזמן מנג'סת לי להכין גפילטע פיש, אני אכין את זה, אבל אני ממש שונאת את הדבר האשכנזי המגעיל הזה."

"אז מה יהיה?" שאלתי, מעמיד פני מודאג, "איך אני אצליח לסחוב את המזוודות של יפה אם כל מה שאני אקבל לאכול זה דג אשכנזי עם גזר בפה?"

בטי צבטה את ישבני, "לא יזיק לך לאכול גפילטע פיש, אפיקורס שכמוך, ואל תדאג, יהיה גם דג ממולא וגם חריימה ובא לציון גואל וכולם, אשכנזים וספרדים, יצאו שבעים ומרוצים."       

 

"ויטלי, מדבר אדם, יש לי בעיה קטנה, אני חייב לדבר אתך. איפה אתה עכשיו?"

"אני בעבודה, בעוד שעה אני אהיה אצל סבא סולי. נוכל להיפגש שם. אני מבין שאתה לא בבית הספר, נכון, בנדיט שכמוך?" נוזף בו ויטלי ברכות.

"די, ויטלי מספיק. אין היום שום דבר מעניין בבית הספר." מוחה אדם

"איפה אתה ילד?" שואל ויטלי, מבודח מעט מחוצפתו של הנער.

"אני בלב המפרץ." עונה אדם בקול מתוח.

"ומה קרה שם, בלב המפרץ, שבגללו אתה כל כך מתרגש?" מסרב ויטלי להילחץ.

"ראיתי את מקס עם לאריסה, החברה הקודמת שלו, זו שנסעה לצרפת. הם ישבו יד ביד בקפולסקי והיא נראתה מאוד ככה, וגם הוא היה כזה." אדם שמקפיד על קוליות אופנתית נשמע נבוך ונסער.

"מאוד ככה?" משתומם ויטלי

"אני לא יכול להסביר בטלפון." הנער נשמע צעיר מאוד ומבולבל.

"ניפגש בעוד שעה בצ'ק פוסט ותספר לי הכל. אל תדאג הכל יהיה בסדר." ויטלי מנסה להישמע רגוע, אבל הוא מתחיל להיות מוטרד. האם שוב חוזרת ההיסטוריה על עצמה וגם בנו עומד לעשות שטויות ולהרוס את נישואיו? הוא מקווה מאוד שלא.

 

אחרי האוכל הגיעו פתאום אבא וסבא יחד והזמינו אותי לביקור אצל מוסה. מבקשים ברוב נימוס את סליחתה של בטי. "אין בעיות." היא ענתה בפיזור נפש, ממשיכה לתקתק על המחשב שלה, "אבל אם זה בקשר למה שאדם סיפר לכם, אז באמת, אל תטרחו, אני כבר יודעת הכל וזה לא מה שאתם חושבים, ואם אדם חושב שהוא גדול מידי לחטוף ממני בגלל שהוא הבריז מבית הספר אז כדאי שיחשוב שוב."

החלפנו מבטי תדהמה, "את מכשפה." פסק סבא.

"שטויות." אמרה בטי בעליזות, "זה רק צירוף של מודיעין טוב עם כשרון טבעי להיקשים הגיוניים. אלמנטרי ווטסון ידידי." השוויצה בחיוך, "ודרך אגב מקסים, ניסו השומר אמר שברחת משם כמו יוסף הצדיק מפני אשת פוטיפר." הלשינה עלי, מחקה בדייקנות את מבטאו העירקי הבלתי נשכח של שכננו ניסים רחמים, המכונה ניסו, שעבד כשומר בפתח הקניון.

אבא וסבא צחקו ממני כל הדרך למוסה והודו שאדם התקשר לאבא מהקניון מיד כשראה אותי יושב יד ביד עם לאריסה. "הוא אמר שישבת כמו מהופנט. זה מאוד הדאיג אותו, למרות שהוא כל הזמן רב אתה, הוא מאוד דואג לבטי." אמר סבא אחרי שנרגע מהצחוק.

"חשבתם שיש לי רומן מהצד ובאתם להחזיר אותי למוטב?" שאלתי, הם באמת חשבו שאני עדיין תינוק שאפשר להגיד לו איך להתנהג.

הם החליפו מבטים, "לא רצינו שתעשה שטויות." אמר אבא בקצרה, וסבא הוסיף, קצת נבוך, "רק רצינו לוודא שלא הסתבכת. מה עשית עם הגברת הזו?"

"ניסיתי להבין מה מצאתי בה פעם ולמה בזבזתי עליה כל כך הרבה שנים." הודיתי.

"הילד אמר שהיא אישה יפה ואלגנטית מאוד, אז מה הסיפור שלכם ולמה היא נתנה לך מעטפה?" סבא לקח על עצמו לחקור אותי בעוד אבא מתעסק בפתיחת בקבוק של וודקה אמריקאית יקרה.

"היא נתנה לי כסף." הודיתי, קצת נבוך. חונכתי לא לקחת כסף מנשים.

השנים החליפו מבטים, "כמה שנים אתה כבר בארץ?" שאל אבא.

"החיים כאן באמת שינו אותך." הוסיף סבא, קצת בתיעוב.

נאלצתי לספר על הכסף שנתתי לה כדי שתוכל ללכת לגמילה, ומפה לשם, ככל שמפלס המשקה בבקבוק ירד, ספרתי להם על תולדות הרומן שלי עם לאריסה וגיליתי להם איך נתתי לה נשיקה בבית המלאכה, והחמצתי את יום הולדתי. "זו הייתה נשיקת פרידה." ניסיתי להסביר לעצמי ולהם למה עשיתי את השטות ההיא.

הם הביטו בי נדהמים כשספרתי להם איך בטי נסעה לתל אביב והשאירה אותי לבד עם העוגה והמתנות.

"אני מבין למה היא נסעה בלעדיך." אמר סבא, בוחן במבט מהורהר את צלילות המשקה בכוסו "אני רק לא מבין למה היא חזרה."

"היא חזרה בגלל הילד." הסביר לו אבא, "לא בגלל השמגגה." הצביע בראשו לכיווני כדי שלא יהיה ספק שאני הוא השמגגה שעליו מדובר והניף את כוסו, "לחיי הנשים." אמר ושתה.

"לחיי הנשים!" הסכמנו איתו ושתינו גם כן.

"אז למה בעצם נפרדתם?" שאל אבא.

"היא... אני..." התחלתי לגמגם. שתיתי מעט, מושך כל כוס לאט ככל האפשר, אבל לא הייתי רגיל לוודקה כל כך חזקה וטובה, והחשק להתוודות היה חזק מאוד. הרשיתי לעצמי להיכנע לו מעט. "היא בגדה בי." הודיתי. "תפסתי אותה על חם במיטה עם מישהו וזה נגמר. את הכסף נתתי לה הרבה אחר כך, כשכבר הייתי עם בטי." הוספתי, עדיין נבוך מכל העסק של הכסף.

"ומה אתך?" שאל אבא, "אתה לא הלכת למיטה עם אחרות?"

"לא, כמעט ארבע שנים הייתי נאמן רק לה, אבל זו לא חוכמה כי רוב הזמן הייתי בצבא."

"שטויות." אמר סבא "בצבא כזה, כמו שיש בארץ, עם כל החיילות שמשרתות עם גברים, היית כבר מוצא מישהי אם היית רוצה, כנראה שלא רצית כי אתה פשוט טיפוס נאמן כזה." הוא לא נשמע מלא התפעלות מהעובדה שהייתי טיפוס כזה, בדיוק ההפך.

"מה בטי אמרה על זה שנתת כסף לחברה שלך לשעבר?" שב אבא לחקור אותי.

"בהתחלה היא לא ידעה." הודיתי, "ואחרי שהיא גילתה שהכסף של הטיול שלנו הלך ללאריסה היא אמרה שזה יפה מאוד מצידי, ושזה גמ"ח בסתר."

הם החליפו מבטים, "הן כנראה היו חברות טובות מאוד." הסיק אבא, "אם היא ויתרה על טיול בשביל לאריסה."

יכולתי לשקר כמובן, אבל קשה מאוד לשקר כשהמוח שלך ספוג אלכוהול ושני זוגות עיניים בהירות וקרות כקרח נעוצות בפרצופך. נאלצתי להסביר, מסמיק מעט, את היחסים המסובכים בין שתי הבנות הללו.

סבא נחר בבוז ולקח ממני את הכוס שלי, "לא שווה לבזבז עליך וודקה טובה." הכריז.

"הוא היה רק ילד, מה הוא היה יכול לעשות נגד שתי נשים." הגן עלי אבא.

"כאילו שעכשיו, כשהוא גבר, המצב שלו יותר טוב." אמר סבא ושתה את כל מה שהיה בכוס שלי. "עדיין נשים עושות ממנו צחוק. אדם סיפר שהצצקע נמרחה עליך בלי בושה ואתה ישבת בשקט ולא הגבת." הוא הביט בי בזעם, "לא מגיע לבטי שתעשה לה דבר כזה." הוכיח אותי.

"נו אבא." התערב אבא, "מספיק, תעזוב את הילד, הוא לא עשה שום דבר רע."

זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את אבא קורא לגנרל אבא. זה חימם לי את הלב, לא היה לי אכפת שהם צחקו ממני. היה טוב לשבת שם עם שניהם ולהניח להם להקניט אותי.

בזמן האחרון נעשיתי קצת אובססיבי בנושא של דמיון בין קרובי משפחה. הסתכלתי עליהם, יושבים יחד מולי, והשוויתי ביניהם. לכאורה הם היו שונים מאוד זה מזה. קודם כל היה ההבדל של עשרים וחמש שנים, שנית, היה להם מבנה שונה - סבא נמוך ורחב עם ראש גדול נטוי קדימה ושפת גוף תוקפנית.

לעומתו אבא היה גבוה ודק יותר, תנועותיו קלות וגמישות ופניו רגועות ונעימות. אבל לשניהם היו אותן עיניים צרות ובהירות, של סבא אפורות ושל אבא כחולות, ואותו סוג שיער צפוף, שגדל בקו ישר מעל המצח, של סבא כבר לבן, ושל אבא עדיין אפור. גם שערי יראה כך בעוד עשרים שנה. ידיו של אבא היו עדינות וארוכות אצבעות כשל פסנתרן ואילו של סבא גדולות ורחבות וציפורניהן שטוחות כשלי. נוצרתי מתערובת הגנים שנשאו שני הגברים הללו שהולידו אותי. היו גם הנשים כמובן, אבל את סבתא אנה לא הכרתי כלל, ואת אימא שלי - הכוכב המרוחק שהאיר מעל ילדותי - כמה באמת הכרתי אותה?

"תספר לי עוד על אימא." בקשתי מאבא. הייתי כנראה די שיכור אם שוב חזרתי להציק לו. מזל שסבא כבר הלך הביתה, מי יודע מה הוא היה חושב על הבקשה הבכיינית הזו?

אבא ליטף את שערי ונשען על כתפי. הוא שתה יותר מידי מכדי לנהוג הביתה, החלטתי לקחת אותו אלינו.

"היא הייתה יפה, ומאוד חכמה. אני מצטער שלא היה לה יותר חום ואהבה לתת לך מקס, היא באמת ניסתה, אבל המעט שהיה לה הלך למארק. אני קבלתי את השאריות ואתה... מסכן קטן שלי..." לתדהמתי הוא חיבק אותי כאילו הייתי שוב ילד קטן ודחוי. "סליחה שברחתי מקס, סליחה שלא הייתי אתך, אני מבקש שתסלח לי." ביקש בלחש.

כל כך הרבה שנים רציתי שאבא יראה לי שהוא אוהב אותי ושהוא שם לב אלי ועכשיו, כשזה קרה, הרגשתי נבוך. כל העסק הזה של סליחה היה יותר מידי בשבילי.

"בוא אבא, תישן אצלנו. אתה לא יכול לנהוג ככה הביתה." אמרתי.

הוא בא איתי בלי וויכוחים. "צריך להתקשר לאניקה." נזכר כשנכנסנו לחדר העבודה. אולי הוא לא היה כל כך שיכור כמו שחשבתי.

חייגתי בשבילו את המספר ויצאתי מהחדר. הוא דיבר איתה בקול רך ואפילו צחק קצת. חזרתי פנימה עם כלי מיטה נקיים בשבילו והספקתי לשמוע אותו אומר לה, "לילה טוב יקירתי." ומחייך קצת.

אפילו לא ידעתי אם הם נשואים בצורה חוקית. מה זה בכלל משנה? העיקר שהוא דאג שהיא תדע היכן הוא וחייך כשדיבר איתה, לדעתי זה מספיק.

סידרתי לו את המיטה והוא נשכב באנחה והתכסה, "לילה טוב פפה." אמרתי ופניתי לצאת. השעה הייתה כבר כמעט חצות וכל בני הבית כבר ישנו. הוא הושיט את ידו ואחז בפרק ידי, "שב קצת." ביקש, "אני רוצה להגיד לך משהו."

פעם זה היה הפוך, כילד קיוויתי שהוא יישאר איתי אחרי שהושכבתי במיטה ויקדיש את כל תשומת ליבו רק לי, אבל הוא תמיד היה עסוק מידי ועייף מידי.

התיישבתי לצידו והוא הושיט את ידו וליטף את הצלקת על לחיי. "מה דעתך על הגנרל?" שאל פתאום.

"אני אוהב אותו." אמרתי בספונטאניות, מדהים קצת את עצמי. "הוא לא נחמד, אבל הוא גבר לעניין. אני מרגיש נוח איתו."

אבא חייך לקח את כף ידי והניח אותה על לחיו. רכנתי ונישקתי את מצחו, "אני שמח שאתם שוב מדברים." אמרתי.

הוא הניד את ראשו. "כן, יש לו אומץ, הוא לא פחדן כמוני. טוב שירשת את האומץ שלו."

מחיתי על דבריו בתוקף. הרי ראיתי את המדליות שקיבל במלחמה. אבא צחק. "קבלתי את המדליות האלה כי פחדתי להראות כמה אני פוחד." אמר בצחוק.

"זה נשמע כמו משהו שמארק היה אומר." אמרתי, מעיז, בפעם הראשונה מאז שמארק מת, לדבר עליו ולהיזכר בו כפי שהיה באמת - יפה וחכם ובעל חוש הומור משגע וכל כך מתוק ונחמד.

"כן נכון, ככה מארק היה מדבר." הסכים איתי אבא. "אני כל כך מתגעגע אליו, הלוואי וידעתי למה הוא התאבד. ידעתי כבר שנים קודם שהוא הומו ולא היה לי אכפת, אהבתי אותו. אני כל כך מצטער שאתה מצאת אותו, הלוואי ובטי הייתה מכירה אותו. הוא היה אוהב אותה מאוד."

שקענו בזיכרונות מהעבר שלנו כמשפחה. נזכרים בכל הדברים המצחיקים שמארק עשה ואמר, איך ארגן לסבא וסבתא מסיבת הפתעה ליום נישואיהם, איך לימד אותי לרקוד, אבא הודה בחיוך כמה הוקל לו כשמארק התנדב ללמד אותי, כשהייתי בן שתים עשרה, את עובדות החיים.

"קבלתי חינוך דפוק." הודה, "ואולי זה פשוט האופי שלי. טוב שאתה לא כזה." ושוב צחקנו יחד.

בערב אחד צחקנו יחד יותר מכפי שצחקנו כל ימי חיינו. "אני לא אהפוך לאדם שונה פתאום." הזהיר אותי אבא, "אבל לקראת יום כיפור הזה אני שמח שלפחות מהבן שלי בקשתי סליחה כמו שצריך." אבא היקר שלי לא ידע שכבר סלחתי לו מזמן.

"אני יודע שרצית לספר לי על המלחמה." נזכר אבא בקול מנומנם, "אבל לא היה לי אומץ לשמוע על זה. את הפצע הזה עוד אין לי אומץ לפתוח מקס."

"כנראה שטרם בשלה השעה." אמרתי לו ושוב נשקתי את מצחו והלכתי לישון, קל ועליז כילד.

"מה הצחיק אתכם כל כך?" שאלה בטי כשהחלקתי למיטה וחיבקתי אותה. ספרתי לה על השיחה שלי עם סבא ואבא, ועל בקשת הסליחה של אבא. היא הקשיבה לי בשתיקה, טבעות הזהב בעיניה נוצצות באור הקלוש שהיה בפרוזדור. הקפדנו להשאיר שם אור בשביל לירז.

"אני רוצה לקרוא לתאומים על שם אימא שלך ואחיך." אמרה כשגמרה לצחוק מזה שסבא קרא לי שמגגה. "אתה חושב שאבא שלך יתנגד?"

"אבא שלי מעריץ אותך כי את סובלת את הבן הדביל שלו. הוא מקבל מראש כל מה שאת עושה." המשכתי לפרום באיטיות את כפתורי הכותונת שלה. היו שם איזה מיליון כפתורים קטנטנים.

"הכל?" שאלה בטי בתמימות, "אפילו את זה." היא התיישבה לי על הפרצוף והתכופפה מעלי טומנת את פניה בין רגלי, "כן, הכל." גנחתי ויותר לא יכולתי לדבר. הלשון שלי הייתה עסוקה בדברים אחרים. נרדמתי מאושר עם חיוך גדול על הפנים. שוכח את הלקח החשוב שכל חייל לומד עוד בטירונות - לכל שבת יש גם מוצאי שבת.