5. קיץ

"מקס הילד צריך לעשות חיסון נגד טטנוס." הודיעה לי בטי, "רשמתי אותו לכתה א' ומתברר שורד לא כל כך הקפידה לעשות לו חיסונים. הכי דחוף זה החיסון של הטטנוס." היא הגישה לי פנקס כחול קטן. "זה פנקס החיסונים שלו. לנה, האחות בטיפת חלב תעשה לו את החיסון, לכו עכשיו."

"למה אני?" התמרמרתי, "אני שונא זריקות." בטי הניחה ידיה על מותניה והביטה בי במבט מוכיח. את המבט הזה אני שונא עוד יותר מזריקות.

"היום יום שישי, לך יש זמן פנוי ולי אין. אם אתה רוצה לאכול ממולאים בערב לך עם הילד." בשביל הממולאים של בטי הייתי מוכן ללכת הרבה יותר רחוק מאשר עד טיפת חלב.

"בסדר," הסכמתי, המבט הנוזף נעלם מפניה והיא נאנחה אנחת רווחה. רק עכשיו הבנתי עד כמה היא חששה שאסרב לה. "אל תגיד לו שזו זריקה עד הרגע האחרון," הורתה לי, "לירז פוחד פחד מוות מזריקות. גם אתה פחדת מזריקות כשהיית קטן?" 

"כן, ואני עדיין פוחד מזריקות, אבל ממך אני פוחד עוד יותר." התחכמתי וניסיתי ללטף את שדיה, היא סטרה על ידי וזרקה אותי החוצה.

התנהגתי כמו פחדן ואמרתי לילד שאנחנו הולכים לאכול גלידה. הוא לא חשד בכלום עד שפניתי להיכנס לטיפת חלב. פניו הלבינו ועיניו הגדולות התמלאו דמעות.

"לא רוצה זריקה, זה נורא כואב, אני פוחד." מחה בקול חלוש ונצמד לידי, מנסה למשוך אותי החוצה.

שקעתי בהסברים מסובכים על חשיבות החיסון ונשבעתי שהכאב לא יהיה נורא יותר מעקיצת יתוש. הילד לא השתכנע ועד שהגענו לחדר האחות הוא כבר בכה בגלוי וכל גופו רעד.

האחות - צעירה מלאת גוף ונעימת סבר - בקשה ממני ברוסית שאחזיק אותו היטב כדי שלא יזוז. מובן שהיא לא ידעה שלירז מבין רוסית ודבריה הפחידו אותו עוד יותר.

אובד עצות הנחתי את ידי משני צידי פניו מפנה את מבטו אלי. ראשו היה כה קטן עד שכפות ידי כיסו אותו כמו קסדה.

התיישבתי והחזקתי אותו עומד בין ברכי, מחליק באגודלי על גבותיו היפות והישרות, מביט היטב בעיניו. היו לו עיניים שחורות נהדרות עם ריסים סמיכים ועבותים כמו של דוגמנית, הדמעות שתלו בקצותיהם רטטו כמו טיפות טל על הדשא.

"אני אלמד אותך שיטה נגד פחד שלימד אותי סבא שלי," אמרתי לו בשקט, "שים את הידיים שלך על הפנים שלי ותשעין את המצח שלך על שלי." הילד עשה כדברי בצייתנות, אבל לא הפסיק לבכות. "עכשיו תנשום עמוק ותסתכל לי טוב טוב בעיניים. נראה מי ימצמץ קודם," הוריתי לו.

הילד ריכז את כל תשומת ליבו בעיני, הדופק שלו הואט והנשימה שלו, שהייתה מהירה ולא סדירה, נרגעה. האחות ניצלה ברוב תבונה את המצב ונחפזה להעביר צמר גפן לח מאלכוהול על זרועו. כפות ידי חסמו את שדה הראיה שלו ולירז לא הספיק אפילו לראות איך נתקעה המחט הדקה בזרועו השחומה. תוך שנייה הכל הסתיים.

חייכתי אל שלוש אימהות שישבו על הספסל מול הפתח, אוחזות תינוקות בידיהן ומביטות בי בהערצה, ולקחתי אותו לאכול גלידה. "נכון שהייתי גיבור? הוא שאל אותי, מלקק את הגלידה ומחייך מבעד לדמעות שעדיין לא יבשו.

"כן, היית גיבור." הסכמתי, "בוא נלך לספר לבטי."

בטי קבלה דיווח מפורט איך הצלחתי לשכנע את לירז להיות גיבור והיללה אותו על האומץ שלו, נתנה לו דמי כיס מיוחדים של חמש שקלים ואחרי שהוא רץ החוצה להשוויץ לפני החברים שלו היא לקחה אותי למיטה למרות שזה היה יום שישי ועוד הייתה לה המון עבודה.

"מה שעשית עם לירז מרשים אותי יותר מפרחים ותכשיטים." אמרה לי אחרי שחזרה אלינו נשימתנו, ורצה להקטין את האש מתחת לסירים במטבח.

כשסיפרתי לד"ר פאנוב על התגובה שלה להתנהגות שלי עם לירז הוא צחק. "עכשיו קבלת תשובה על השאלה שלך למה היא לא רוצה שתחזר אחריה עם תכשיטים ופרחים וחופשות יקרות. הדרישות שלה קשות יותר למרות שהן בחינם."

אני מודה שקל יותר לבזבז כסף על מתנות מאשר לטפל בילדים, אבל אני יכול להאשים רק את עצמי, הרי סבא הזהיר אותי לא להסתבך עם בת של רב.

    

אמונה מתיישבת ליד שולחן המטבח ונושמת נשימה עמוקה מאוד, בטי מפנה אליה את תשומת ליבה, מניחה את צרור הדפים שעיינה בהם קודם על השולחן ומביטה באחותה, "נו, מה קרה עכשיו?" היא שואלת ברוך.

"בטי אני בהריון, התבלבלתי קצת עם הכדורים, היו ימים ששכחתי ועכשיו אני בהריון. אני לא יודעת מה לעשות, עוד לא העזתי לספר לואניה." בטי נאנחת ושוקעת במחשבות, קול צחוקם של הילדים המשחקים בבריכת  הפלסטיק שבחצר נשמע צלול ועליז מבעד לחלון הפתוח.

"באיזה חודש את?" היא שואלת בלחש.

אמונה מסמיקה ומשפילה את ראשה במבוכה, "אני מתחילה את השלישי," היא ממלמלת במבוכה, "נכנסתי להריון עוד לפני שהתגרשתי. מזל שהוא לא יהודי." 

היא מראה לבטי את חפיסת הכדורים נגד הריון. בטי מתבוננת ומתרגזת, החפיסה כמעט מלאה. "איך אפשר להיות סתומה כל כך? לא מספיק להכניס אותם לארנק, צריך גם לבלוע אותם! לפחות את בטוחה שזה ממנו? מטומטמת אורפלית שכמותך!" היא צועקת בזעם.

אמונה פורצת בבכי וכובשת את פניה בידיה, שערה השחור והמבריק מתפזר על השולחן הלבן.

 

"מטומטמת אורפלית שכמוך!" שמעתי את בטי צועקת בזעם. החלפתי מבטים עם ואניה ושנינו נחפזנו להיכנס הביתה. אמונה בכתה, ראשה מורכן על שולחן המטבח ושערה היפה מפוזר על טבלת הפורמייקה הלבנה, כתפיה רעדו מבכי. ואניה נחפז לכרוע על ברכיו לפניה אוסף אותה אליו בידיו הגדולות כאילו הייתה תינוקת.

כל פעם התפלאתי מחדש איך, למראה דמעותיה, הוא הופך מאסטוני אדיש וקר מזג להתגלמות הגבר החדש - עדין, רגיש, מנחם, רוחץ כלים ושוטף רצפות - ראיתי את זה כבר כמה פעמים ועדיין לא שיניתי את דעתי  שזו תופעה מגעילה ומזעזעת.

אמונה נרגעה בזרועותיו של ואניה ומחתה את דמעותיה, "אני בהריון," הודיעה לו "התבלבלתי עם הכדורים. אני נורא מצטערת ואניה."

"אני יודע," אמר ואניה מחליק את שערה מפניה ומנשק אותה, "הרגשתי שאת מתנהגת בצורה משונה בזמן האחרון וחשבתי שזו הסיבה."

נשמתי לרווחה, לפחות הוא היה מספיק דיסקרטי ולא הזכיר את ההסברים שלי. למרבה הצער כשבטי כעסה דיפלומטיות לא הייתה הצד החזק שלה, היא רכנה ומשכה את צווארון חולצת הטריקו שלו מביטה בסימני הנשיכות על עורו ואחר הפנתה מבט אלי, מתעלמת ממבוכתו של הזוג הצעיר. "ידעת!" אמרה בקול מאשים, "למה לא אמרת כלום? באמת מקסים..."

"אני לא השטינקר שלך," עניתי בתוקף. היא הייתה נורא רגזנית בזמן האחרון, השליש האחרון של ההיריון בצרוף החום הבלתי נסבל של הקיץ הכבידו עליה מאוד. השתדלתי להיות תומך ומבין אבל יש גבול לכל דבר.

"בחייך בטי, מה את רוצה ממקס, כשאורפלית רוצה תינוק אז שום דבר לא יעמד בדרכה, בטח לא כמה כדורים." אמר אדם בלגלוג, הוא נשען על המשקוף, מביט בנו בחיוך המתנשא הרגיל שלו, מרוצה מאוד מהויכוח שלנו. 

"מה זה אורפאלית בכלל?" שאל ואניה. למרות החום הכבד ששרר במטבח הוא הצמיד אליו את אמונה שהשעינה את ראשה על כתפו, רגועה ומחייכת.

שלושת בני מינץ החליפו מבטים מהירים וחייכו, הבנות הניחו לאדם להסביר. "אורפאל זו עיר בטורקיה. לפני למעלה ממאה שנה, כשהטורקים עוד שלטו בארץ, עלו משפחות צורף וסיטון מהעיר אורפאל והתיישבו בטבריה." הוא חייך אלי את חיוכה היפה של בטי. פניו נעשו בזמן האחרון צנומים וגבריים יותר, בעוד שפניה שמרו על העגלגלות הנשית המתוקה שלהן.

"המשפחה שלנו מתחלקת לאשכנזים כמו תהילה והילל, ולאורפאלים כמו עמנואל וכמוני. בטי תקועה בדיוק באמצע, לא פה ולא שם. מבשלת אוכל של אורפאלים וחושבת כמו ליטאית."

הוא צחק וצבט את לחיו של ואניה שהקשיב לדבריו בתשומת לב. יותר מכולנו חשש ואניה התם ממענה לשונו החצופה של אדם ומשכלו המהיר והחריף. רק בטי יכלה לרסן את הגאון הקטן והמרושע הזה.

"עכשיו אתה חייב להתחתן איתה, נגמרו התירוצים." חייך אליו ברשעות.

דבריו של אדם השיגו את מטרתם וואניה התרגז, "זאת היא שלא רוצה!" מחה, כאילו שלא ידענו שאמונה דחתה את ואניה וסירבה לכל תחנוניו להינשא לו. היא התעקשה שהיא בחיים לא תתחתן שוב, פעם אחת הייתה די והותר.

בבושקה הגיעה עם סבא וגניה לארוחת הערב. שמענו את שיר והילל משכנעים את הילדים לצאת מהמים ולהתנגב. הזקנה סקרה את ואניה ואמונה שישבו צמודים זה לזו וחייכה לעצמה. בזמן האחרון היא נראתה יותר טוב. החום הטיב איתה, היא הלכה פחות כפופה, עלתה מעט במשקל, חייכה לעיתים קרובות וגילתה הרבה יותר עניין במתרחש סביבה. "סיפרת לו?" תבעה לדעת, מביטה באמונה.

הנערה הנהנה, "הוא כבר ידע לבד סבתא," אמרה וליטפה את ידה. אמונה בלתה שעות רבות עם הזקנה והשתים חיבבו מאוד זו את זו.

"ספרת לו הכל, גם על הדבר השני?" התעקשה בבושקה, עיניה החיוורות מביטות בחרדה בפניו של ואניה. הוא הביט חליפות בשתי הנשים ופניו לבשו הבעה חשדנית. ואניה התעצבן לעיתים רחוקות מאוד, אבל כשהוא כבר כעס קשה היה לעצור בעדו. פתאום נעשיתי מתוח מאוד, היה חם במטבח, האוויר עמד בלי תנועה וכולם הזיעו.

ואניה אחז את אמונה בכתפיה והביט בה, עיניו הצטמצמו לשני חרכים כחולים וקרים, וטיפות זיעה צצו על שפתו העליונה.

"איזה דבר שני? מה עוד אני צריך לדעת?" היא הביטה בו מבוהלת ושתקה.

הוא אף פעם לא נהג בה בגסות כזו. "ההיריון הזה," קולו היה קר ולא נעים, "זה באמת ממני?"

למרות כל הנסיבות המקלות השאלה הזו הייתה טעות חמורה. אמונה הייתה אמנם פמיניסטית נלהבת, אבל היא קבלה חינוך דתי וכל זמן שלא שתתה התנהגה בצניעות ואפילו בביישנות. הרעיון שהיא תכנס להריון מגבר אחר היה מעליב ואידיוטי. היא החווירה, פלטה גניחת כאב וברחה החוצה.

כולם שתקו והביטו בואניה האומלל שפניו הסמיקו מבושה. הוא פנה אל סבתו וחקר אותה באסטונית מהירה. הזקנה רתחה מכעס וענתה לו תשובה זועמת מאוד. לא הייתי מתפלא אם הייתה סוטרת על לחיו. הרגשתי שמצחי נעשה לח מזיעה, והחלטתי שהגיע הזמן להתקין מאוורר תקרה במטבח. לא אכפת לי אם זה יחייב להזמין חשמלאי שיחליף את כל המפסקים.

למזלו של ואניה הילדים נכנסו עם שיר והילל, עטופים במגבות ושערם רטוב, וסבתא השתתקה. בואם של הילדים הרעבים כמו פיזר את המתיחות שהקפיאה את כל הנוכחים. בטי קמה והגישה אוכל, וכולם ניסו להתנהג כרגיל. ואניה לא כל כך הצליח, בפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו מסרב לאכול.

"איפה אמונה?" דרש אולג לדעת, מביט באחיו בחשדנות, "למה אתה לא אוכל? טיפש!"

"אמונה מרגישה לא טוב," אמרה ללי בחשיבות, "ככה זה בהיריון, יהיה לה תינוק או תינוקת?" בטי חייכה, אי אפשר היה לא לחייך למראה האישה הקטנה הזו.

"אף אחד לא יכול לדעת חמודה. צריך לחכות, תינוק חדש זו הפתעה, אבל בטוח שזה יהיה תינוק חמוד שיהיה דומה לואניה." לא הצליחה להימנע מעקיצה קטנה על חשבונו של האב לעתיד שהשפיל את עיניו והסמיק.

"בגלל זה הוא לא אוכל?" שאל אולג, מצביע בחוסר נימוס עם המזלג על אחיו.

"לא כל דבר הוא העסק שלכם," נזפה בטי. "קדימה, לגמור עם האוכל וללכת להתקלח."

בטי ובבושקה לקחו את הילדים לישון באוהל הגדול שהקמנו על הדשא. הם נהנו הנאה עצומה מהשינה בחוץ בשקי שינה. בטי קראה להם סיפור ושרה שיר לכל אחד לפי בקשתו. אולג ביקש את השיר על אווזי הבר והיא שרה אותו ברוסית. אין לי מושג מאיפה למדה את המילים, אבל היא שרה נהדר. כשגמרה לשיר ראיתי שפניו של ואניה שטופות דמעות.

"אתה צריך לדבר איתה ואניה," אמרה בטי ונתנה לו טישו, "העלבת אותה מאוד." הוא הנהן בראשו באומללות, מביט לכיוון הבית שלו כאילו ציפה שאמונה תופיע פתאום בפתח.

"הכל באשמתכן!" התנפל פתאום אדם על בטי, "לאיזה דבר שני התכוונה בבושקה? ולמה אתן מסתוריות כל כך? בגללכן  ואניה נעשה חשדן כזה!" אפייני היה לאדם ללכת תמיד נגד דעת הכלל ולהצדיק את ההערה הגועלית של ואניה, שהופתע מהתמיכה הלא צפויה.

במפתיע בטי הסכימה איתו. "אתה צודק, אני אביא לכאן את אמונה והיא תסביר הכל," אמרה והניחה את ידה על כתפו של סבא שרצה לקום. "אני רוצה שכולם ישמעו, מספיק עם הסודות האלו, זה מרעיל את האווירה בבית."

היא הלכה בזריזות וחזרה עם אמונה, שפסעה בעקבותיה בחוסר רצון, מסרבת לפגוש את עיניו של ואניה המסכן שהביט בה במבט מלא תחנונים. נכון, הוא היה קצת טמבל לפעמים, אבל לא יכולתי שלא לרחם עליו.

אמונה התיישבה, שלבה את ידיה על השולחן והחלה לדבר, מפנה את הפרופיל המחוטב שלה לעבר ואניה שהביט בה באומללות. "בבושקה ספרה לי על הרקע המשפחתי שלכם כשרק באתי לגור פה," אמרה והעיפה בו מבט חטוף ואחר מיהרה להסב את עיניה.

הוא פער את פיו כמו דג שהוצא מהמים, ניסה לדבר, התחרט ושוב סגר את פיו. קיוויתי שלא יתחיל לאכול שוב את האצבעות שלו, כמו שנהג לעשות כשהיה עצבני.

"לפני שבוע בערך התקשרה אימא של ואניה, גברת בלה מיכאלוב, שעכשיו היא גברת בלה פאוזי ובקשה ממני לבוא עם הילדים לאיזה גן שעשועים כדי שהיא תוכל לראות אותם בלי שהם יראו אותה." ספרה אמונה בקול חרישי. ואניה נאנח ודחף את אצבעותיו לפיו, אמונה העיפה לעברו מבט והמשיכה לדבר.

"לקחתי את בבושקה והילדים למקדונלד בלב המפרץ, יש שם מין מתקן כזה, כמו מנהרה, שהילדים נורא אוהבים. הם השתוללו שם ובלה ומרינה ישבו בצד והסתכלו עליהם ואחר כך דברו עם בבושקה, לחצו לי את היד, אמרו תודה והלכו." היא הביטה בבבושקה, "תמשיכי את," אמרה ברוסית, לא הופתעתי במיוחד. לא הייתי מתפלא לדעת שאמונה כבר מבינה גם אסטונית.

"הן השתנו מאוד ואניה," המשיכה בבושקה את השיחה. "השערות של בלה שוב חומות, מסודרות יפה, היא נראית סולידית מאוד, שמלה עם שרוולים ועקבים נמוכים, מעט איפור וצלב גדול על החזה. היא נשואה לרופא שיניים, ערבי נוצרי. הם נוסעים לגרמניה לחיות שם. מרינה נשואה למהנדס חשמל, בן דוד של הרופא שיניים. גם היא נראתה יפה מאוד, חצאית ארוכה, חולצה צנועה, צלב קטן, כמעט בלי איפור. מאוד אלגנטית וסולידית. הן פחדו שאולג יכיר אותן ויהיו סקנדלים. הבעלים שלהן לא יודעים על ללי כלום וחושבים שאולג חי עם אבא שלך. הן רצו לתת לי כסף כדי שנשתוק ולא נספר, אבל אמונה לא הסכימה בשום פנים ואופן."

הזקנה המדהימה הזו, מעולם לא שמעתי אותה מדברת כל כך הרבה, לא חשבתי שהיא שמה לב לדברים כמו לבוש או איפור. הבטנו בה בתדהמה והיא לא אכזבה והמשיכה להפתיע כששלפה מתיקה מכתב כתוב רוסית, "יש פה מכתב מהן שהן מוותרות על הילדים ומבקשות שנטפל בהם. הפגישה הייתה רק כדי לנקות להן את המצפון שהילדים בסדר, שהם לא רעבים ושלא מרביצים להם." היא נתנה את המכתב לואניה, שלבה את ידיה על חזה והשתתקה. ואניה לא נגע במכתב. הוא גנח וטמן את פניו בכפות ידיו. אני מתאר לעצמי שאחרי כל הזמן הרב ששמר על הסוד הזה הוא חש הקלה עצומה. "אני כל כך מתבייש," אמר בקול חנוק ולא הוסיף עוד לדבר, מניח לנו להבין בעצמנו אם הוא מתבייש באימא שלו ובאחותו שלא רצו את הילדים שלהם, או מתבייש בהערה המכוערת שהעיר לאמונה.

אמונה קמה ממקומה והניחה יד על שכמו, "היית צריך לספר לי," אמרה בעדינות, "ואני הייתי צריכה לספר לך שאני בהריון. מעכשיו נספר הכל אחד לשני."

הוא הרים אליה את פניו "את מוכנה להתחתן איתי למרות הכל?" שאל.

אמונה חייכה, "נתחתן בקפריסין כמו בטי ומקס ונעשה הסכם אצל עורך דין. אני רוצה שגם אם ניפרד הילדים יישארו איתי." ואניה הנהן בצייתנות וחייך באושר.

הוא היה כל כך מאושר מזה שהיא מוכנה לחיות איתו עד שהיה מוכן לחתום על הסכם שישאיר לה את הביצים שלו וגם יאלץ אותו לשלם לה מזונות כל חייה, אבל כל מה שהיא רצתה הם ילדים שלא היא ילדה.

לך תבין נשים.

"אני לא מבין איך הן יכלו לוותר על הילדים שלהן?" אמרתי לבטי. נהגנו לשוחח על אירועי היום שחלף לפני השינה, מספרים אחד לשני מה קרה לנו באותו יום, צוחקים מדברים נחמדים שקרו, ומנחמים זה את זו על הקשיים.

"טוב, הן לא ממש התעלמו מהם. אם הם היו רואות שהילדים לא מטופלים הן בטח היו עושות משהו." אמרה בטי, "אבל הן רצו לפתוח דף חדש בחיים ולא רצו שום דבר שיזכיר להן את העבר. אני די מבינה את זה. עכשיו אמונה וואניה ייקחו משכנתא ויקנו את הבית שלהם. אולי גם אנחנו נעשה הסכם אצל עורך דין, הרי אפילו כתובה אין לי."

"מה שתרצי אהובתי," עניתי ברוסית וכבשתי את פני בכתפה, "אתן לך כל מה שתרצי." הבטחתי ונרדמתי.

***

כמה ימים אחר כך הצטערתי על ההבטחה שנתתי כבדרך אגב, כשכבר הייתי מנומנם. קבלתי צו מילואים לשבועיים האחרונים של חודש אוגוסט. פעילות מבצעית בלבנון.

בטי רצתה שאגיש ולת"ם. "אני כבר בסוף ההיריון ואני לא רוצה שתעזוב אותי," אמרה בלי בושה. "תתחמק מהמילואים האלה, דברתי עם יעל וגם דוב יגיש ולת"ם."

"לא בא בחשבון." הודעתי לה, "דוב יכול לבקש שיוותרו לו כי יעל באמת בסוף ההיריון ויש לה בעיות בריאות." היה לה לחץ דם גבוה, "אבל לך יש עוד חודשיים ואת בסדר גמור. אחותך גרה לידך והאחים שלך כאן. אין לי שום סיבה לבקש דחייה." בטי רתחה, דבר שקרה לעיתים קרובות יותר ויותר ככל שמזג האוויר התחמם.

"זה מה ששוות ההבטחות שלך, אמרת שתעשה כל מה שאני רוצה," מחתה, "אני אף פעם לא מבקשת ממך כלום, זה חשוב לי, למה אתה לא יכול לוותר לפחות פעם אחת?"

"השארתי את דוב לבד כשהייתי בחו"ל ועכשיו תורי. המחלקה לא תתפקד אם שנינו לא נגיע." הסברתי לה, משתדל לדבר בהגיון.

בטי הבינה ובכל זאת המשיכה להתווכח. נמאס לי מזה, "מספיק להתווכח! החלטתי ודי." הודעתי לה ויצאתי מהחדר, משאיר אותה לבד עם הצו.

אני שונא להתווכח, בעיקר עם נשים בהריון. נאלצתי להודות שהיה צדק בדבריה ובכל זאת לא בא בחשבון שגם אני וגם דוב לא נגיע למילואים.

היא התאפקה עד הלילה ואז שבה להציק לי. במקום לעשות אהבה רבנו על המילואים. כשהזכרתי בפעם המאה את החוב שלי לצבא בגלל שנסעתי לחו"ל היא התפוצצה מכעס. "בטח, כשלאריסה בקשה ממך ויתרת על כל המדינה בלי לחשוב, אבל כשאני מבקשת שלא תצא פעם אחת למילואים..." וכך זה נמשך עוד ועוד.

"אבל למה דווקא המילואים האלה בטי?" ניסיתי להבין. מנסה להיות הגיוני במצב חסר כל הגיון, "ואם אני אוותר על המילואים האלה לא אצטרך ללכת למילואים פעם אחרת? מה זה משנה?"

בטי לא ידעה להסביר למה דווקא המילואים האלו גורמים לה להתעקש כל כך, "אני פוחדת," אמרה בקול קטן ועקשני, "אני פוחדת מלבנון, אולי בפעם הבאה צה"ל כבר לא יהיה בלבנון? אולי ברק יקיים את ההבטחה שלו ונצא מהמקום המקולל הזה?"

"ואז יהיה מסוכן בשטחים. הם יבינו שאפשר לגרש אותנו ותהיה שוב אינתיפאדה ונצטרך להלחם בשטח בנוי מלא אוכלוסייה אזרחית. אני שונא להלחם עם אזרחים שמסתובבים לך בין הרגלים. לפחות בלבנון יש לך עסק רק עם לוחמים." מובן שבטי לא הבינה על מה אני מדבר, הרי היא הייתה מהכחולים.

בבוקר שוב התווכחנו, והפעם לפני כל המשפחה, שכמובן התערבה, כמו שהם עושים תמיד. רק בישראל עוד לא הבינו שאסור להתערב כשבעל ואישה רבים. למרבה הפלא כולם חשבו שאני צודק ושעלי ללכת למילואים, רק אמונה ולירז תמכו בבטי.

"אני לא רוצה שתלך לצבא מקס," אמר הילד בבהלה והפסיק לאכול את הטוסט שלו. העיניים שלו, גדולות וכהות בפניו הרזים, הביטו בי במבט חרד. "אני לא רוצה שתהיה חייל גיבור ותמות."

רתחתי מכעס, "הכל באשמתך בטי," אמרתי לה ברוסית, "לא מספיק שאת מציקה לי עכשיו את מפחידה את הילד."

היא נשכה את שפתיה ושתקה. הילדים הלכו לקייטנה ואני נסעתי לעבודה עם ואניה, לא הוצאתי מילה מהפה כל הדרך וואניה שתק גם כן. רק כשהחניתי את המכונית הוא העיז להגיד לי שאני צודק כמובן וחייל חייב למלא את חובתו, אבל גם בטי צודקת קצת.

דוב התקשר ואמר בקול מתנצל שהוא קיבל את הדחייה. "יעל במצב קשה, אני לא יכול לעזוב אותה עכשיו," אמר, נבוך מאוד, "אתה מבין אותי מקס?" הבטחתי לו שאני מבין ושלא ידאג. ככל שהתאמצתי יותר לשכנע את כולם שהכל יהיה בסדר, ככה האמנתי בזה פחות.

בלילה הקודם בטי הטיחה בפני שהיא תמיד מוותרת לי ומשתדלת לעשות כרצוני, ולמה אני לא מסוגל לוותר לה פעם אחת. סיפרתי לה שהקצין שלי הוא בחור צעיר עם מעט ניסיון מבצעי ואי אפשר לעזוב אותו לבד עם כל האחריות של המחלקה על הראש. גם ההסבר הזה לא שכנע את בטי, שום דבר ממה שאמרתי לא עזר, היא התעקשה ואני התעקשתי, ועוד יום עבר בלי שעשינו אהבה.

אם מיקי היה בארץ הייתי הולך אליו עם הצרות שלי, אולי הוא היה מבין אותי, אבל מיקי נסע לאמריקה וכל מה שנשאר לי היה לדבר על הבעיה עם ד"ר פאנוב. במקום להגיד לי מה לעשות עם ההצקות של בטי הוא התעקש לדבר על הפיצוץ שגמר לי את הפלוגה כשהייתי קצין בצבא האדום. לדעתו הניסיון לכפר על הטראומה ההיא גורם לי להתעקש ולא לוותר לבטי.

נו, אז מה זה עוזר לי עכשיו?

"אולי תוכל להסביר את זה לבטי כדי שהיא תעזוב אותי בשקט?" אמרתי לו. הוא התחיל לקשקש כמה זה חשוב שבני זוג יקיימו שיחות כנות על כל מה שמטריד אותם, וכשניסיתי להסביר שאני לא מסוגל להתווכח איתה כשהיא כל כך אומללה ונרגזת, הוא נאנח והתנצל שהזמן נגמר. נדבר על הבעיה שיש לי עם ויכוחים משפחתיים בפעם הבאה.

כשהגעתי הביתה חיכתה לי הפתעה לא נעימה. אם הייתי זוכר להדליק שוב את הנייד אחרי הפגישה אצל ד"ר פאנוב לא הייתי כל כך מופתע, אבל שכחתי, וככה, כשנכנסתי הביתה נשארתי פעור פה למראה בטי ששערה קוצץ ונעשה פתאום חלק ומבריק.

כולם ישבו בסלון והעמידו פנים שאינם מקשיבים לשיחה שניהלנו במטבח. התספורת של בטי הייתה נושא לויכוח בינינו מאז ומתמיד. אני רציתי שהיא תגדל שיער ושלא תתעלל בו עם כל מיני תכשירים, והיא, כמו כל הנשים, רצתה להחליף תסרוקות וצבעים. היה לי הסכם ג'נטלמני עם חאתם שהוא לא נוגע בשיער שלה בלי לדווח לי קודם.

ברור היה שהיא עשתה את זה כדי להחזיר לי על המילואים שלי. עמדתי והסתכלתי עליה, עורכת את השולחן למעני כאילו שום דבר לא קרה. מה יכולתי לעשות? השיער כבר נקצץ ולא היה טעם לכעוס.

אני אוהב אותה עם שיער ארוך, אבל היה עלי להודות שגם ככה היא נראתה יפה מאוד. שערה סופר בשכבות מדורגות שהבליטו את המבנה היפה של ראשה. עיניה נראו גדולות וזוהרות מאוד, מתלכסנות קלות מעל עצמות לחיים גבוהות. עורפה הגלוי היה חלק ועדין ועורר בי חשק עז לטמון בו את פני וללקק את עורה הזהוב.

"התספורת שלך מאוד יפה בטי, מתאים לך ככה. איך זה שהשערות שלך כל כך חלקות פתאום?" שאלתי, והתיישבתי לאכול.

"זה פן, אחרי שאני אחפוף יחזרו התלתלים." ענתה בנחת, מסתכלת לי ישר בעיניים, מצפה להתפרצות הזעם שלי. המשכתי להישאר רגוע, אולי בכל זאת השיחה עם ד"ר פאנוב עזרה משהו.

הטלפון צלצל, "תענה, זה חאתם." אמרה בטי ויצאה מהמטבח. חאתם הנרגש דיבר בקול רוטט ממתח, "לא יכולתי לעשות כלום. היא לא השאירה לי שום ברירה ואתה לא ענית לטלפון..." הוא נחנק קצת והמשיך, "לא הסכמתי לספר אותה והיא לקחה מספריים וגזרה את כל השיער שלה בעצמה, ישר מול העיניים שלי. מזל שהמספרה הייתה ריקה בשעה הזו. כל כך נבהלתי, אתה יודע איך היא כשהיא מתרגזת."

ניסיתי להרגיע אותו שאני לא כועס עליו, אבל לא הצלחתי. "לקחה מספריים וטרח, גזרה את כל השיער היפה שלה." חזר ואמר באומללות, "הייתי מוכרח לסדר לה את השיער ולעצב לה תסרוקת קצרה, לא הייתה לי ברירה." הסביר, "חבל שמיקי לא כאן." הוסיף פתאום.

"כן באמת חבל," הסכמתי איתו. "לא נורא חאתם, זה יפה מאוד והשיער יגדל. בקיץ יותר נוח עם שיער קצר." השלווה שלי עצבנה אותו עוד יותר. אפילו דרך הטלפון הרגשתי איך הוא נלחץ.

"אל תכעס עליה," התחנן, "יש לה סיוטים בגלל שאתה הולך למילואים. נשים נעשות מאוד רגישות בסוף ההיריון. אתה מבטיח שלא תעשה לה כלום?"

"מה אני יכול לעשות? השיער שלה כבר גזור, וחוץ מזה כולם כאן, אפילו סבא נשאר פה ליתר ביטחון," ניסיתי להרגיע אותו.

"טוב, יאללה ביי," אמר בקול חלוש וסגר. גמרתי לאכול ושמתי את הכלים במדיח. כשיצאתי לסלון ישבו כולם מול החדשות וניסו להראות עסוקים. רק בטי הייתה בחדר של לירז, קוראת לו סיפור.

"ההצגה נגמרה, אני לא מתכוון לעשות כלום, תירגעו." הודעתי להם בנחת.

שיר קפצה ונשקה על לחיי. "אתה נורא מתוק," הודיעה לי ומשכה את הילל אחריה. הוא העיף לעברי מבט מודאג והסתלק בעקבותיה.

אדם נישק את לחיי השנייה, "מתוק כמו סוכר," אמר בעוקצנות וטיפס אל חדרו, עמוס ספרים.

"תתנהג יפה." אמר לי ואניה, "אנחנו הולכים הביתה, הילדים נשארו לבד עם בבושקה."

אמונה שלחה אלי חיוך חמוד וליטפה את כתפי, "אחרי שמתרגלים זה נראה די נחמד, ושיער קצר זה נורא נוח, בעיקר בקיץ." ניחמה אותי. "אולי גם אני אסתפר?" שאלה את ואניה כשכבר היו בפתח.

"שלא תעיזי אפילו לחשוב על זה," הוא ענה מיד ונישק אותה, היא נצמדה אליו וסגרה את הדלת. שמעתי אותה מצחקקת ופתאום התגעגעתי מאוד להיות לבד עם אשתי במיטה, נמאסו עלי כבר המריבות האלו, התרגלתי לעשות איתה אהבה כל יום והרגשתי בחסרונה. הגעגועים אליה הטריפו אותי יותר מאשר הסכנות הצבאיות במילואים. אחרי שיצאתי מצ'צ'ניה בלי פגע לא יכולתי לדאוג בגלל מלחמה קטנה בלבנון. 

ליוויתי את סבא הביתה, הלכנו שותקים ברחוב עד שהגענו לספסל מול המספרה, "אל תכעס עליה מקס." הזהיר אותי סבא וישב.

התיישבתי לצידו, "בסדר," הסכמתי, "היא רצתה להראות לי שהיא באמת כועסת בגלל המילואים. אני מבין את זה, אבל גם אני צודק."

"זה הכי קשה כששני הצדדים צודקים." הסכים איתי הגנרל, "לה יש את הצד שלה ולך את הצד שלך ושניכם צודקים, אני מבין למה אתה מתעקש ללכת ולא רוצה להשתמט." הוא נישק אותי על לחיי וקם, "לך לאשתך ותפסיק לריב איתה. חבל לבזבז ככה את הזמן שעוד נשאר לכם."

בטי חיכתה לי במיטה, מכוסה רק בשמיכת פיקה דקה. היא הייתה ערומה וכשהחלקתי את ידי על העור הרך של ירכיה היא גנחה חרש ופרשה לעומתי את זרועותיה. בלי מילים הגענו לפשרה, היא נכנעה וויתרה לי על הולת"ם ובתמורה אני הסכמתי שהיא תקצר את שערה. שאלתי את עצמי כמה זמן הייתי מחזיק מעמד בלי סקס איתה, אולי עוד יומיים, לא יותר. מזל שהיא לא ידעה את זה.

 

נכנעתי כמובן. מקס מתעקש בקשר למילואים האלו שמפחידים אותי כל כך. ניסיתי הכל, אבל שום דבר לא עזר, לא ויכוחים ולא תחנונים. כשהוא כועס ולא רוצה לעשות איתי סקס אני נחלשת לגמרי.

תמיד חשבתי שהפסוק 'אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך' זה סתם הערה שוביניסטית גברית, אבל במקרה שלי זה נכון. מרוב תסכול הלכתי והסתפרתי. כל כך רווח לי כשהוא לא המשיך להחרים אותי במיטה למרות התספורת שלי. מה אני אעשה כשהוא ילך למילואים?

אני מרגישה מוזר כשהעורף שלי חשוף ככה, כאילו ערומה, אבל התספורת יפה והולמת אותי, אני רק מצטערת שהפחדתי כל כך את חאתם המסכן. לרגע ראיתי שהוא חושש שאתקע בו את המספרים.

מחר ההורים באים, אני מתכוונת להזמין גם את סבא וגניה וגם את ויטלי ואניקה וגם את ההורים של שיר. כמה שיותר, יותר טוב. מעצבן אותי להיות אתם לבד. אני מרגישה זרות איומה לידם, מתי כבר אני אצליח להתפייס אתם גם בלב ולא רק כלפי חוץ?

 

"אני נורא פוחד," אמר פתאום ואניה, כשאספנו את הגזם שנותר על הדשא אחרי שכיסחתי אותו. בעצם התאומים היו צריכים לטפל בזה, אבל כמו תמיד, כשרציתי שיעבדו איתי בגינה, הם נעלמו. רק לואניה לא היה אכפת לעבוד לצידי בחום הכבד. בואם של הוריה של אמונה הפחיד אותו מאוד, בעיקר העובדה שאביה היה רב מפורסם.

"אל תדאג כל כך," ניסיתי להרגיע אותו, "יהיה בסדר."

דברי לא הועילו, הוא נשאר עצבני. "איך הם נראים?" שאל במתיחות.

"הם נראים בסדר, צעירים כאלה. הרב יהושע דומה להילל והרבנית... הרבנית דומה קצת לאמונה, אבל היא... היא נראית כמו נסיכה ספרדייה." ניסיתי לתאר לו את הרבנית לאה, מדלג על תיאור הפחד שהטילו בי עיניה השחורות והיפות.

הביקור עבר בשלום. בטי הזמינה המון אנשים, כולל את הוריה של שיר, מונעת בכך כל ניסיון לשיחה אינטימית משפחתית. ההורים של שיר - זוג לא צעיר ממוצא מרוקאי - היו מלאי יראת כבוד מנוכחותו של כבוד הרב ורעייתו. היה שפע של אוכל טעים, יין ובירה, ומבחר מהמם של ממתקים מרוקאים תוצרת בית. הילדים התרוצצו בכל מקום, מרעישים ומתפרעים, כמו שהילדים עושים בישראל. במקום נזיפות על התנהגותם הם זכו להמון מתנות ופינוקים, ומשכו את כל תשומת הלב של המבוגרים. אם בטי קיוותה להתחמק בצורה כזו משיחה קרובה עם הוריה היא לא הצליחה. כשנגמרה הארוחה והילדים העייפים שולחו למיטות, ושיר עם הוריה עזבו לביתם, תפס הרב את ואניה ויצא איתו החוצה, רומז לי לבוא אחריהם.

הרבנית כנסה את בנותיה במטבח והתאומים קבלו פקודה להחזיר את השולחן למקומו הרגיל ולשטוף את הסלון.

הם רטנו, אבל לא העזו להפר את מצוותיה של הרבנית לאה. ישבנו בחוץ על הספסל מתחת לברוש וכבוד הרב חקר בעדינות את ואניה על כוונותיו לגבי אמונה. למרות הרוח הנעימה שנשבה אחרי רדת השמש ואניה הזיע ממתח, ומיד התוודה לפני הרב. אולי הוא חשב שרב הוא כמו כומר ואפשר לספר לו הכל. הוא סיפר על תולדות משפחתו, על אימו, אביו ואחותו ואפילו סיפר לו שאמונה בהריון וביקש מהרב רשות להתחתן אתה.

"אתה לא צריך להתחתן אתה רק בגלל שהיא בהריון." הפתיע אותו הרב.

ואניה ניגב את מצחו הלח בכף יד גדולה ונאנח חרש. "ברגע שראיתי אותה, עוד לפני שידעתי מי היא, רציתי להתחתן איתה." סיפר בגילוי לב מדהים. הוא עבר לדבר ברוסית שופך את ליבו בתמימות של ילד, "ההורים שלי לא חיו טוב, היו צעקות, מריבות. תמיד חשבתי שעדיף להתרחק מנשים. החלטתי שכמו שבשביל אוכל אני הולך למסעדה, בשביל סקס אני אלך לזונות, אבל ברגע שראיתי אותה הבנתי שהיא האישה של החיים שלי." הוא הביט ברב במבט מתחנן, "אני מוכן לעשות הכל בשבילה." אמר בלהט שלא נשמע מגוחך בגלל הכנות המוחלטת שבקולו.

הרב הניד את ראשו מהורהר, עיניו עצומות ומצחו חרוש קמטים. "אתה מתכוון להתגייר?" שאל אחרי שתיקה קצרה. ואניה נשבע שהוא כבר בתהליכי גיור ושאת ילדיהם הוא יגדל כיהודים לכל דבר.

הרב ליטף את כתפו בעדינות, "הילדים יהיו יהודים כי היא יהודיה. הגיור נתון לשיקול דעתך." אמר, "אתה צריך להתגייר רק אם אתה רוצה בזה, לא בגלל שלוחצים עליך באיזה אופן, אבל אני מבקש שתבטיח לי רק דבר אחד," הוא הביט הישר בעיניו התמימות של ואניה שהביט בו בפה פעור, "אף פעם אל תכה אותה."

ואניה נשבע שמעולם לא יכה את אמונה ותמיד יכבד אותה והרב חייך, "בסדר ואניה, אל תדאג כל כך, אני מאמין לך." הוא נתן לצעיר הנרגש בקבוק בירה וסיים בכך את השיחה.

התאומים גמרו לשטוף את חדר האוכל והציצו למטבח, הנשים צחקו, זרקו עליהם מגבות רטובות וגרשו אותם. בטי אמרה משהו בלדינו שעורר צווחות מחאה מהולות בצחוק רם.

הרב חייך לנפשו. "מצא אישה מצא טוב." אמר לנו בחביבות והלך למיטה.

ואניה לגם מהבקבוק שבידו ופלט אנחת רווחה, "הוא באמת נחמד כמו שאמרת," אמר, "ואמיץ מאוד, חמותי לעתיד..." הוא נד בראשו בפליאה, "אישה מרשימה מאוד, ועדיין יפה להפליא, אבל העיניים שלה... למה לא אמרת לי שהעיניים שלה הן כמו בריכות הזפת הרותחות שמחכות בגיהינום לחוטאים האומללים?"

כל הכבוד ואניה! אפילו משורר לא היה מצליח לתאר טוב יותר את עיניה הנהדרות של הרבנית לאה.

"לא רציתי להפחיד אותך עוד יותר," התגריתי בו, "חששתי שאם תדע תעזוב הכל ותברח."

"אין סיכוי, אפילו אם אני אגמור בגיהינום אני לא אוותר עליה." הבטיח, האמנתי לו.

***

אחר צהרים חם אחד, בתחילת אוגוסט, עמדה בטי בסככת החניה למכוניות שהקמנו בין החצרות שלנו, ורחצה את מכוניתה. היא לבשה מה שנחשב בעיניה לבוש נועז מאוד - מכנסים קצרים שחשפו את ברכיה וחולצה דקה עם שרוולים קצרים - שערה היה אסוף במטפחת ורק קווצות נשמטו ממנו על מצחה.

חזרתי הביתה ברגל מחדר הכושר, פוסע לאט ברחוב הדקל, מביט בה בהנאה, עומדת בכפכפי גומי חושפת רגלים שחומות ורטובות ממי סבון, מצחצחת את חלון המכונית. היא הזיעה ועורה הזהוב נצץ. שמש אדמונית תלתה מעל הר הכרמל, קרניה האלכסוניות נשברות על הכביש הלח. ראיתי שתוך כדי עבודה היא משוחחת עם מישהו שהמכונית הסתירה ממני ושמעתי אותה צוחקת. עוד מעט תהיה השעה שמונה, השמש תשקע, הילדים ילכו לישון סוף סוף והיא תהיה כולה שלי. אוכל לגפף את עגלגלותה המתוקה והזהובה, לפשק את הרגלים החטובות, וליהנות מהתענוגות שהיא שמרה שם רק בשבילי.

ואז ראיתי אותו, את סולק. מעולם לא ידעתי מה שמו האמיתי, כולם קראו לו סולק (משי ברוסית). הסיפורים על איך הוא קיבל את הכינוי הזה היו מכוערים כל כך שאיני רוצה לחשוב עליהם בכלל.

הוא לא השתנה, נמוך ורזה, פנים גרמיים, חתימת שפם מעל שפתו העליונה הדקה, ועיניים כהות, שקועות כל כך בארובותיהן עד שקשה היה להבחין בצבען האמיתי. הוא ורומן היו שותפים לעסקים שעליהם לא רציתי לדעת דבר, אך בזכותם אכלתי אוכל טוב, לבשתי בגדים חמים ותמיד היה לי מה לשתות. אפפה אותו הילה של אכזריות קרה ולא אנושית, בכל מקום שאליו הגיע אנשים זזו הצידה ביראת כבוד. כמו כל אדם שפוי בכלא פחדתי מסולק והתרחקתי ממנו.

רומן היה בין הבודדים שלא פחדו ממנו, נדמה לי שהוא אפילו חש כלפיו מעין חיבה. הם נפגשו עוד באזרחות וזמן מה גרו ביחד. "אתה לא שואל אם היינו גם שותפים למיטה?" הוא שאל אותי פעם, מסווה את אכזבתו מאדישותי בלגלוג.

משכתי בכתפי והמשכתי לשתות, "זה לא נוגע לי." אמרתי והתכוונתי לכך.

"כלום לא נוגע לך." התמרמר רומן, "לא אכפת לך מהעסקים שלי, מהכסף שאני מרוויח, מהחברים שלי, לא אכפת לך מתי אני הולך ומתי אני חוזר. אתה באמת חתול." הוא הסתער עלי, מפיל אותי על המיטה וניסה בפעם המיליון, לנשק אותי על הפה בעוד אני משתמט ממנו שוב.

סולק אף פעם לא חיבב אותי - אולי הוא קינא ביחסים שלי עם רומן - מצד שני הוא לא חיבב אף אחד, אז לא התרגשתי מזה במיוחד. כשהוא גילה שרומן עומד לצאת לצ'צ'ניה בגללי הוא חיבב אותי עוד פחות, אולי הוא אפילו שנא אותי. מאחר ותכננתי להיהרג בין כה וכה, נשארתי אדיש למבטי השנאה שכיוון לעברי. כמעט שכחתי מקיומו כשלפתע הוא צץ במפתיע ברחוב הדקל.

הייתי די קרוב למוות בימי חיי, כבר ירו עלי, הכו אותי, כלאו אותי וניסו לפוצץ אותי, אבל שום דבר לא היה מפחיד כמו לראות את בטי שלי עומדת כל כך קרוב אל האיש הנורא הזה. הפחד שאחז בי באותו רגע הצמיד אותי לקרקע, ואז הוא הושיט לעברה חבילה קטנה עטופה בניר חום וחייך מין חיוך טורפני של זאב.

החיוך הזה, מלא שיניים צהובות והמבטים שסולק שלח לכיוון רגליה, והיד שלו, שהושטה לעברה, מגישה לה את החבילה המסתורית, ניערו אותי מהקיפאון. התפרצתי לסככה, תפסתי את בטי בזרועה מועך אותה בכוח, "מה את עושה בחוץ לבושה ככה?" צעקתי עליה בזעם.

היא הביטה בי בתימהון, סולק חייך מתחת לשפמו, חיוך דקיק ונבזי שהרתיח אותי. "את חייבת לדבר עם כל אחד שעובר ברחוב? עופי מכאן!" אמרתי ודחפתי אותה לכיוון החצר. "תכנסי מיד הביתה!" פקדתי עליה, הודף אותה אל שביל הבטון הקטן שהוליך מהסככה לכיוון הבית.

בקצה השביל ישב אבא לפני האופנים ההפוכים של לירז ותיקן תקר בגלגל. סבא ישב על המדרגות לידו. וואניה עמד וגזם את הגדר החיה בצד השני של החצר. שלושתם לטשו בי מבטים המומים, מופתעים מההתפרצות שלי.

בטי זרקה את המטלית מידה והסתלקה הביתה, ידעתי שהיא מתאפקת בכל כוחה לא להתפרץ, גבה היה זקוף ותנועותיה, שהיו קלילות ומלאות חן בדרך כלל, נעשו נוקשות ממבוכה וממתח.

"מה אתה רוצה?" אמרתי בחוסר אדיבות לסולק, מביט ישר בעיניו. זה היה כמו להביט לתוך קנה של רובה.

הוא המשיך לחייך את החיוך המכוער שלו, "בחורה נחמדה," אמר בנחת, "התינוק ממך?" משכתי בכתפי, לא טורח לענות והתחלתי לתכנן את הקרב איתו. ידעתי שהוא נושא איתו לפחות שלושה סכינים והוא מפליא להשתמש בהם, ותהיתי אם כדאי לי להכות אותו בפנים, או ללכת על הבטן, כשלפתע הוא הושיט לי את החבילה הקטנה שאחז בידו.

"רומן מת," אמר, דוחף את החבילה לידי, "זה מה שהוא השאיר בשבילך. אני לוקח אותו איתי הביתה לקבור אותו באדמת המולדת הקדושה שלנו." צחק צחוק קצר ומכוער שהראה לי בדיוק מה דעתו על קדושתה של אדמת המולדת שלנו. לפחות בזה הסכמתי איתו. כמו כל בני הדור שלי צפצפתי צפצוף ארוך על המיתוס האידיוטי הזה של האדמה שבגללה ועליה מתו אנשים כה רבים.

"מקס, אתה לא מתכוון להציג אותנו בפני החבר שלך?" אמר ואניה בקול שקט לתוך אזני. בלי שחשתי בכך הוא התגנב ונעמד ממש מאחורי. זה היה מרגיע, להרגיש את נוכחותו המוצקה שומרת על הגב שלי. סבא ואבא עמדו משני צדדיו וכולם הביטו בסולק שלא נראה מודאג כלל.

"אני חבר של חבר מהצבא," אמר, "יצא לך לפגוש את סובורוב מאז השחרור פרידמן?" הוא חייך שוב, כולל בחיוכו את כולנו.

אף אחד לא החזיר לו חיוך, לא נראה שהוא נעלב, הוא בטח כבר התרגל לזה שאנשים נוטים להיות רציניים כשהוא בסביבה.

"כן," אמרתי, "נפגשנו לא מזמן במסיבה. חבל שהוא מת בצורה טיפשית כזו אחרי כל מה שהוא עבר בצבא."

סולק הניח לחיוך להישמט מפניו וחזר לעטות על פרצופו את הבעתו הטבעית, הבעה קרה ומפחידה. "כן. דברים כאלו קורים לפעמים. ככה זה בחיים. אני צריך למהר, יש לי מטוס לתפוס." אמר ופנה ללכת. לרגע חששתי שינסה ללחוץ את ידי, אחרי מה ששמעתי עליו לא רציתי לגעת בו אפילו במקל ארוך, אבל הוא הסתפק בניד ראש והסתלק. 

עמדנו בשתיקה, ממתינים עד שרעש המכונית שלו יעלם.

סבא לקח ממני בשתיקה את החבילה ושקל אותה בידיו, מנסה לאמוד את כובדה.

"אם לא תעשה משהו ומהר, יש לי הרגשה שאתה הולך לישון על הספה הלילה." אמר לי אבא בזעף, "איזה שד נכנס בך?"

ואניה הניד בראשו לאות הסכמה, "הגזמת קצת," אמר בתוכחה עדינה, "מה קרה לך?"

רק סבא לא התפלא. לגנרל היה המון ניסיון עם טיפוסים כמו סולק, אחרת הוא לא היה שורד כל כך הרבה שנים בעולם. "הוא נבהל," אמר, "הוא פוחד מהבחור הזה ובצדק. אני בטוח שאם הייתי מנער את העכברוש הקטן הזה היו נופלות  ממנו כמה הפתעות נבזיות."

"בעיקר סכינים," אמרתי ולקחתי ממנו בחזרה את החבילה. "פגשתי אותו בכלא, כינו אותו סולק ואני מעדיף לא לספר איך הוא זכה בשם הזה."

"טוב, הוא כבר הסתלק," אמר אבא, "אני במקומך הייתי מודאג יותר בגלל בטי, ולא בגלל סיפורי זוועה מבית הסוהר."

אבא צדק, אבל עדיין הייתי בהלם בגלל ההפתעה הלא נעימה הזו. הרגשתי שאני רועד מבפנים, לא שהתכוונתי להניח למישהו לראות את זה.

"אל תדאג אבא," אמרתי בביטחון שלא הרגשתי. "הלילה, כמו בכל לילה, אני אישן במיטה שלי עם אשתי לידי." הם החליפו מבטים מאחורי גבי וצחקו חרש. התעלמתי מהם והלכתי לחפש את בטי ולהסביר לה למה התנהגתי כמו דביל פרימיטיבי. לא ראיתי אותם, אבל חשתי את נוכחותם הדוממת מאחורי גבי. הם בטח יושבים בסלון, מנסים לשמוע איך אני יוצא מהפלונטר הזה.

***

היא הייתה במטבח כמובן, חותכת ירקות לסלט. הסינר המשובץ שלה היה קשור בחזקה למתניה, מבליט את בטנה העגולה ואת שדיה המלאים. בדרך כלל בטי לא טרחה ללבוש סינר. למראה שרוכי הסינר ההדוקים בקשר פרפר מדויק על גבה, יכולתי לדמיין אותה נכנסת למטבח - ממלכתה הפרטית - תולשת את הסינר התמים מהוו שלו ומהדקת אותו בתנועות נזעמות על גופה, היא בטח דמיינה תוך כדי כך איך היא מהדקת חבל לצווארי.

ניגשתי ונעמדתי מאחוריה, "בטי." אמרתי ונגעתי בכתפה. היא הסתובבה והביטה בי במבט אטום, והסכין הקטנה והחדה שאחזה בידה מכוונת ישר לבטני.

"מה אתה רוצה?" שאלה בקול אנטיפאתי, שאדם כינה הקול האשכנזי שלה.

"הגבר הזה שדברת איתו הוא..." בטי ניסתה להתפרץ לדברי ואני הנחתי את ידי על פיה. "רק רגע, תני לי לסיים. האיש הזה מסוכן. לראות אותו יחד אתך באותו רחוב, באותה עיר, באותה יבשת אפילו, מפחיד אותי עד מוות. בגלל זה גירשתי אותך. אולי הגזמתי קצת, אבל..." אלוהים אדירים, איך אפשר להסביר דבר כזה? "אם הייתי יכול הייתי מעביר אותו לגלקסיה אחרת רק כדי שיתרחק ממך."

"לא יותר פשוט להרוג אותו?" שאלה בטי בלעג. ההצהרות הדרמטיות שלי אף פעם לא עשו עליה רושם.

החלטתי ללכת על כנות מוחלטת ודבקתי בהחלטתי בלי פשרות. "לא בטי, אני לא מספיק מוכשר להרוג רוצח כזה." הסברתי לה, "הוא היה מחסל את כולנו לפני שהיית מספיקה להצטלב," הוספתי ברוסית.

היא הרימה את גבותיה בלעג. "אני בספק אם הייתי מנסה," אמרה. "הרוצח הזה שלך, היה מנומס מאוד. הוא בסך הכל רצה להגיד שלום ולתת לך משהו שרומן הוריש לך ואתה התנהגת כמו דביל."

בטי פתחה את קישורי הסינר ותלשה אותו מעליה. לרגע חשבתי שהיא תטיח את הבד בפרצופי, אבל היא התאפקה. במפגן מעורר כבוד של כוח ריסון, קפלה מתון מתון את הבד המשובץ צהוב ואדום ותלתה אותו על הכיסא. "לא מתחשק לי להכין ארוחת ערב," התריסה. "תדאגו לעצמכם." היא סובבה אלי את גבה ויצאה דרך הדלת האחורית של המטבח, לוקחת את מנגו איתה.

"אתה יכול לבוא לישון אצלנו אם תרצה," אמר סבא וליטף את כתפי ברוך מאוד לא אופייני לו.

"אולי עדיף שיסע איתי לחיפה," הציע אבא, "עדיף שיתפוס קצת מרחק. היא נשמעה לי רותחת מכעס."

ואניה הביט בפני, פתח את הפה נמלך בדעתו וסתם אותו. חשב רגע ושוב דיבר, "עוד מעט אמונה תחזור עם הילדים," אמר "אני אמשיך עם הסלט, אולי תלך אחריה."

סבא ואבא החליפו מבטים משועשעים, אבל ואניה היה רציני. "תפסיקו עם זה," נזף בהם, "עוד מעט הוא יתלבש על הבקבוק ואז זה יהיה יותר גרוע."

שנאתי להודות בזה, אבל הוא צדק.

יצאתי החוצה והלכתי אחריה. היא פנתה מהשביל לכיוון השמורה, יורדת לוואדי. רצתי מהר ומצאתי אותה במחנה של הילדים. מתחת לסבך של עצי לבנה הקימו הילדים מקום מקלט קטן. סדינים ישנים נמתחו מעל לסלע גדול שהסתתר בין הענפים הסבוכים. שם הם היו מתחבאים כמו אינדיאנים, משחקים, עושים פיקניקים מאולתרים ונהנים מהחיים.

בטי ישבה על הסלע ראשה נוגע בענפים הנמוכים של עץ הלבנה, ומנגו התרוצץ למטה בוואדי מקים מהומה ענקית, נובח על ציפורים ומרשרש בעלים היבשים.

בלי מילים התיישבתי לצידה, לקחתי את כפה הקטנה בידי ונישקתי אותה, מלקק את העור הרגיש בבסיס האגודל שלה. היה נחמד לשבת שם, חבוי בסוכה הטבעית הזו, ולחוש את הסלע החם תומך בגבי.

"הלבנת את פני ברבים," אמרה בטי בזעף, אבל לא משכה את ידה. "לא יהיה לך חלק בעולם הבא."

"זה בסדר, לא בניתי על גן עדן בין כה וכה. אני מסתפק במה שיש לי כאן." עניתי ופתחתי את החזייה שלה בידי השנייה.

הילדים ריפדו את הקרקע במחטי אורן יבשים שנתקעו בחולצתי כשמשכתי אותה לקרקע. בטי ניסתה למחות וטענה שעוד מעט מישהו יבוא ויראה אותנו. סתמתי את פיה בנשיקה ומשכתי מעליה את המכנסים. השמש כבר כמעט שקעה וכולם היו בבית, אוכלים ארוחת ערב.

היינו לגמרי לבד, מנותקים מכל העולם, שקועים זה בזה, נהנים מתחושת האוויר החמים על עורנו החשוף. עברו כבר המון שנים מאז שעשיתי אהבה בין העצים, על אדמה מכוסה במחטי אורן ריחניים. זה היה רומנטי לחזור פתאום להתנהגות של נער מתבגר, אבל גם מאוד לא נוח. אני חושב שיעברו עוד הרבה שנים עד שאעשה את זה שוב, אולי בגלגול הבא. בטי שהייתה מעלי לא סבלה משום אי נוחות. אחרי שגמרה בפעם השנייה - היא לא הניחה לי לגמור בפעם הראשונה שלה - נישקה אותי חזק ואמרה שהיא סולחת לי למרות שהייתי חמור.

עניתי לה כמו תמיד כשקראה לי חמור שהיא הייתה מתה שיהיה לי זין של חמור ועזרתי לה להתלבש. הגענו באמצע הארוחה, רגע לפני שהילדים אחוזי הסקרנות פתחו את החבילה שלי.

"סתם חיפשתם את מנגו!" צעק לירז שהאמין לואניה שאני ובטי לא בבית כי הלכנו לחפש את הכלב. "הוא כבר חזר לבד! מה יש בחבילה? אני רוצה לפתוח אותה!"

"כן, באמת לא הייתם צריכים להתאמץ," מלמל אדם, שכמובן לא קנה את הסיפור של ואניה, ושלף מחטי אורן משערה של בטי, מחליף מבט מחייך עם אחיו שליקט כמה מחטי אורן עקשניים מגב חולצתי. ברור היה שהם כבר דווחו על הסיפור האמיתי ומצאו את התנהגותי משעשעת להפליא.

טוב, הם מעולם לא ניסו להביט בחורים השחורים ששמשו את סולק כעיניים, ואף פעם לא שמעו מה הוא עשה כדי לזכות בכינוי הזה. עדיף שכך, הם היו צעירים מידי לדברים כאלה.

ראיתי שאבא וסבא מחליפים מבטים. סבא השפיל את עיניו לצלחת, מתאפק לא לחייך בעוד אבא יורה בי מבט קפוא, מבהיר לי בלי מילים מה דעתו על טיפוס שמסתלק ככה עם אשתו ליער, וחוזר עם מחטי אורן דבוקים לגבו.

אני חושב שאטיב לעמוד בעינויים של השב"כ מאשר בנדנודים של לירז ושל ללי. החבילה שהילדים אילצו אותי לפתוח הכילה תמונה בגודל של דף פוליו ממוסגרת במסגרת מעץ מגולף.

זה היה תצלום צבעוני שלי ושל רומן, עומדים במדים, צוחקים ומחבקים איש את כתפי רעהו. המסגרת עוטרה בדמויות של דולפינים, זיהיתי מיד את עבודתו של מילוש הצ'כי - אחד מהאסירים שהטיב לפסל בעץ והפך את תחביבו למקור פרנסה - רומן בטח שילם לו בבקבוק וודקה אמריקאית בתמורה למסגרת כל כך יפה. העץ היה בהיר ומבריק והדולפינים עוצבו בקפידה, מלאי חיים ומחייכים חיוך עתיק ומסתורי.

פעם שאל אותי רומן איזה חיה ארצה להיות, ואני הדהמתי אותו כשאמרתי דולפין. שקענו בדיבורים על דולפינים, ושוחחנו זמן כה רב עד שהחמצנו את ארוחת הערב. זה היה אחד הזיכרונות הכי נעימים וברורים שנותרו לי מהכלא. אולי בגלל זה הוא הזמין את המסגרת הזו.

"זה צולם בתחנת הרכבת במוסקבה, ברציף הצפוני," אמר אבא מיד כשראה את התמונה.

"כן, בדיוק חזרנו מצ'צ'ניה. כשירדנו מהרכבת הצטלמנו למזכרת." אמרתי, מדלג בדיפלומטיות על העובדה שהיינו שתויים.

התמונה עברה מיד ליד. כולם הביטו בשני החיילים הצעירים שהישירו מבט אל הצלם, מחייכים באופטימיות נעורים ומחזיקים סיגריות בידיהם.

"החבר שלך בחור נאה," אמר אדם מביט בהערכה ברומן שנראה יפה ואמיץ במדיו המנומרים.

"לא השתנית בכלל מקס," הוסיף הילל. "נשארת רזה כמו פעם."

"עישנת?" שאל סבא מופתע, מחליק בידו על הדולפינים המחייכים.

"כן, פעם, אבל זו הייתה הסיגריה האחרונה שלי," נזכרתי, "ברגע שנכנסתי עם סיגריה לדירה שלנו סבא אדי התחיל להשתעל וסבתא בקשה שאפסיק לעשן. מאז הפסקתי לעשן. הבחור הזה שלידי הוא רומן סובורוב שטבע בים לפני כמה שבועות. זה מה שהוא הוריש לי." הסברתי להם. הכרתי את רומן מספיק טוב כדי לדעת שזה לא הכל, בטח חבוי שם עוד משהו, אבל לא רציתי לבדוק לפני כולם. זה יחכה עוד קצת.

בטי נרדמה על הספה עוד לפני התחזית, ואמונה לקחה את ללי המנומנמת הביתה. הילל הלך ללמוד אצל שיר ואולג נרדם עם לירז מול הטלוויזיה בחדר הילדים. אבא וסבא קמו כדי לצאת, עוד רגע אשאר לבד, ופתאום לא רציתי להיות לבד. אמרתי להם שיחכו רגע, עוד מעט אני בא ללוות אותם, ופתחתי את התפסים הזעירים בגב בתמונה. כמו שחשבתי היה גם מכתב, מוחבא בין הקרטון לתמונה.

זיהיתי מיד את כתב ידו המוזר של רומן. הוא כתב תמיד בעט נובע עם דיו כחול, האותיות שלו היו קטנות ונטויות שמאלה, כאילו נופלות. 

 

לידידי היקר מקסים ויטלוביץ

אם המכתב הזה נמצא בידיך סימן שכבר איני בין החיים. התמונה הזו צולמה ביום שבו חזרנו שלמים ובריאים מהמלחמה. חשבת שנמות שם אבל חזרנו. את המסגרת עשה מילוש הצ'כי והיא בצורת דולפינים כי זה מזכיר לי איך דברנו על דולפינים ושכחנו ללכת לאכול, זוכר? תמיד אהבתי לשוחח אתך, לפעמים כשקר לי ואני מרגיש בודד אני נזכר כמה צחקנו וכמה יפה דברת ומיד אני מרגיש טוב יותר.

אף פעם לא אמרתי לך את זה אבל בזכותך נשארתי חי. הצלת את חיי המון פעמים ואני מקווה שהייתי לך לתועלת גם כן. אצל היהודים נהוג לבקש סליחה מהמת לפני שקוברים אותו, תדע שסלחתי לך על כל הפעמים שפגעת בי. אני יודע שלא יכולת אחרת. אני מרשה לעצמי לבקש את סליחתך מקס היקר על כל הפעמים שפגעתי בך. אני יודע שאני בדרך לגיהינום, להישרף בבריכות זפת רותחת, או משהו כזה. זה ממש לא מזיז לי (אתה מכיר אותי), בכל אופן, מה שלא יהיה איתי, זה היה שווה. אני שמח שפגשתי אותך ומודה לאלוהים על כל רגע שביליתי אתך.

נשק את אשתך והתינוקות שלך בשמי. אני מת רגוע כי אני יודע שאתה כבר לא לבד. תמיד נראית כל כך בודד וכל מה שעשיתי לא הועיל, זה שבר ליבי כל פעם מחדש.

תשכח את כל מה שאמרתי לך פעם על הנקבות וכל זה, דברתי שטויות, בלי נשים אין לנו חיים, אבל יהודי פיקח כמוך בטח לא צריך אותי בשביל לדעת את זה. אני מנשק אותך קוטק. היה שלום ושהאל ישמור עליך.

 

 

                                                                ידידך האוהב

רומן סובורוב

 

נ.ב. חשבתי על זה ולדעתי אלוהים לא שונא אותך כמו שאתה חושב אז תירגע, וכמו שהפסקת לעשן ברגע שסבתא שלך אמרה, ככה אתה יכול גם להפסיק לשתות.

 

לקרוא את המכתב היה כמו לשמוע את רומן מדבר אלי מהקבר. הוא באמת אהב אותי וגם אני אהבתי אותו. רק הדרך שלנו לבטא אהבה הייתה שונה.

החזרתי את המכתב למקומו וסגרתי שוב את תפסי המתכת הזעירים שהחזיקו את התמונה והקרטון צמודים יחד. רק כשנתתי לאבא את התמונה חשתי שדמעות זולגות על פני. "אתה שומר על כל התמונות שלי אבא," אמרתי, "אז תשמור לי גם על זו בבקשה." אבא נד בראשו בשתיקה, לקח את התמונה ופנה לצאת.

"החבר הזה שלך, הוא התאבד?" שאל סבא, פוסע לצידי. אבא הלך לפנינו, זקוף מאוד, לא מביט לצדדים, כתפיו ישרות כשל חייל.

"כן, הוא היה חולה איידס והעדיף לגמור עם זה מהר." עניתי, "והוא אהב אותי." הוספתי בלחש, אבל אני לא בטוח שסבא שמע אותי.

"מסתבר שטעיתי," אמר אבא לפני שנכנס למכונית שלו, שחנתה מול המספרה. "כנראה שבאמת תישן הלילה במיטה שלך. היה לך יותר מזל משכל עם בטי," הוסיף, מביט בי בחומרה. "תתנהג כמו בן אדם ואל תקלקל את זה."

הוא הביט שוב בתמונה. "לפחות הוא טרח לכתוב לך מכתב פרידה," אמר פתאום, "חבל שמארק לא עשה את זה." חיבקתי אותו, רגע הוא עמד נוקשה בזרועותיי ואז החזיר לי חיבוק.

"זאת לא הייתה אשמתך," אמרתי לו בתוקף, "טעיתי שהאשמתי אותך. אף אחד לא אשם, אבל באמת חבל שהוא לא השאיר מכתב כדי שנדע על מה הוא חשב."

אבא אמנם החזיר לי חיבוק, אבל ידעתי שדברי לא שכנעו אותו, "אני יודע על מה הוא חשב," אמר לי בזעף, "הוא חשב שעדיף למות ולא להיות מה שהוא היה."

הוא נגע בקצה אצבעו בלחיי שפסי הדמעות הכתימו אותה, "הלוואי והייתי יודע על מה אימא שלך חשבה לפני שהיא…" זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הודה, לפחות ברמז, שאימא לא מתה בתאונה. אם הייתי יכול הייתי ממשיך לדבר איתו על הנושא, אבל הוא נכנס למכונית שלו והסתלק.

סבא משך אותי לספסל וכרך זרוע על כתפי, "הוא יחזור, אל תדאג." אמר לי ברוך. "הוא טיפוס כזה, קשה לו לדבר. בסוף הוא אולי אפילו יסלח קצת לעצמו."

"זו הפעם הראשונה שהוא מדבר על זה שאולי גם אימא התאבדה. הלוואי ויכולתי לדעת את האמת."

סבא טלטל אותי, "אל תהיה טיפש! האמת? איזה אמת. מי יכול אי פעם לדעת את כל האמת? מי בכלל רוצה לדעת את האמת?" הוא קם ממקומו וליטף את ראשי, "לך הביתה לבטי ותשמור עליה, אישה במצבה צריכה מיטה נוחה."

"אל תדאג," עניתי בחוצפה. "היה לה מספיק נוח. זה אני שסובל עכשיו מכאב גב." סבא פרץ בצחוק צעיר להפתיע ועלה לדירתו כשהוא צוחק לעצמו.