4. החגים

יומיים לפני ערב יום כיפור חזרתי מהעבודה ועוד לפני שהספקתי לשים את התיק במקום ראיתי וולוו ירוקה מחליקה לחניה מול ביתנו. "בטי, הם כאן!" קראתי אליה, מסיק מיד שדוד, חובב הוולוואים הגיע.

היא הציצה מהחלון, "יש לך עוד שותף לדייקנות הייקית שלך מקסים, תוכלו לקטר ביחד על הלבנטינים שתמיד מאחרים לכל מקום." ירדתי במדרגות, מכין את עצמי נפשית לסחוב כמה טונות של מזוודות המכילות חלק זעיר מארון הבגדים של גיסתי ההדורה, כשלפתע הסתערה עלי קליין, הפקידה הפלוגתית הכי ג'ינג'ית בצה"ל.

"מקסים פרידמן! מה אתה עושה כאן חמודי?" צעקה ונישקה אותי ישר על הפה, לוחצת אל חזי זוג שדיים מפוארים שחלק נכבד מהם בצבץ ממחשוף השמלה שלה.

טלי קליין המתוקה הייתה הפקידה הפלוגתית שלנו כשירדנו מלבנון לשטחים.

טלי הייתה פקידה פלוגתית נהדרת. למרות כל הצרות האישיות שהיו לה היא נשארה מתוקה, נעימה ומפנקת. בגלל החבר המטומטם שהיה לה אז היא התעקשה להראות אחרת ממה שהטבע יעד לה ולכן היא נהגה למרוח על השיער שלה כל מיני חומרים מסריחים כדי להחליק אותו ועשתה דיאטות מטורפות כדי להישאר רזה, למרות שכל אחד יכול היה לראות שהיא נועדה להיות מתולתלת שמנמונת, מלאת חיים וחייכנית, לא רזה ועצובה עם שיער חלק ולחיים חלולות.

ניהלנו המון שיחות נפש בלילות השמירה הארוכים והמשעממים ודי מהר העזתי להגיד לה שתעיף את הדיאטות לעזאזל, שתפסיק למרוח משחות מסריחות על השיער שלה ושתרשה לעצמה להיות מתולתלת ומנומשת בלי כל שכבות המייק אפ שטייחה על העור המנומש והמקסים שלה.

כשהיא נפרדה מהחבר שלה, שמצא לעצמו בלונדינית רזה עם שיער חלק ועור חרסינה נטול נמשים, היא עברה כמה שבועות קשים מאוד. היא בטח הייתה מתאוששת גם בלעדי, אבל אני מקווה שבעזרתי היא עברה את זה יותר בקלות.

היא הייתה אחת הבחורות היחידות שיכולתי להיות סתם ידיד שלה, בלי שום משיכה מינית. רוב הזמן שהיינו יחד היא הייתה מאוהבת בחבר שלה, וגם אחרי שהם נפרדו לקח לה הרבה זמן להתאושש.

היא הייתה מצחיקה ועליזה, עם חוש הומור מטורף, וצורת מחשבה מקורית ומבריקה. חיבבתי אותה מאוד, נהניתי לדבר איתה ולצחוק אתה. בשבוע האחרון שלנו ביחד, אחרי שהיא כבר עלתה קצת במשקל והסתפרה, נפטרת מכל השיער השרוף שלה, מניחה לתלתלים טבעיים לצמוח על ראשה, הרגשתי פתאום שבעצם אני נמשך אליה קצת ונדמה היה לי שגם היא מסתכלת עלי אחרת, אבל הייתי נורא עסוק. עלינו שוב ללבנון, היו לי המון סידורים והמון עבודה. כשגמרנו את ההתארגנות ושוב היה לי זמן לנשום היא כבר הועברה למקום אחר ושוב לא נפגשתי אתה.

עם הזמן, כמו שזה קורה כשאתה צעיר ועסוק, שכחתי אותה לחלוטין עד לרגע שבו היא הייתה בזרועותיי, מחייכת ומתלהבת, שופעת חום ונשיקות. היא נראתה נהדר, שמלה כחולה דקיקה מתנפנפת מעל גוף עגלגל שופע חמוקיים מנומשים, ורעמת תלתלים פרועה מתולתלת וריחנית, בצבע אדמוני משגע, גולשת על כתפיה החשופות.

אני לא יודע איך זה נראה למי שהסתכל עלינו מהצד, אבל אני חיבקתי אותה ונישקתי אותה בצורה לגמרי חברית, כמו שהייתי עושה אם מיקי היה מופיע פתאום, או יורי, או כל חבר אחר שמזמן לא ראיתי.

"טלי תכירי, זו אשתי." אמרתי וחייכתי אל בטי שעמדה ולטשה בנו מבטים המומים.

טלי, צמודה אלי וידה כרוכה על כתפי, פנתה להביט בה. תמימה ומלאת עליצות כמו ילדה קטנה פקחה על בטי עיניים עגולות וכחולות מאוד.

"לאריסה?" שאלה בתימהון.

פניה של בטי נאטמו, "מצטערת, אולי בגלגול הבא." אמרה בקור, "בינתיים אני בטי."

"את בת-אל? האחות המכוערת של מנו?" שאלה טלי, והושיטה לבטי את שתי ידיה, כאילו רצתה לחבק אותה בידידות.

בטי נרתעה לאחור, "כן, אני האחות המכוערת של מנו." אמרה בקול יבש ששמרה לאנשים שלא חיבבה.

חיוכה של טלי נעשה קצת פחות זורח וידה השמאלית נשמטה הצידה, רק הימנית נשארה מושטת. בטי התעלמה ממנה ופנתה הביתה.

הסתובבתי וראיתי את שפתיו של דוד נעות בלי קול, לוחשות, "מרד, מרד, מרד." גם יפה נאנחה בעצב והשפילה את עיניה, רק הבחור הצעיר והשחום שעמד מאחוריהם, מתנשא מעל דוד, נראה נרגז. "אני רואה שאחותי היקרה לא השתנתה." אמר בקור רוח, ותקע מזוודה צהובה, כבדה להפליא, בידי. "אני עמנואל מינץ." הציג את עצמו בלי שום גינוני נימוס מיותרים, מביט בי בעיניים צרות, אפורות ירקרקות, שבלטו בפניו הכהות. "אני רואה שאת אשתי אתה כבר מכיר." הוסיף בחמיצות.

"מנו." אמרה טלי בהתלהבות, "זה מקס פרידמן, הסמל החמוד הזה מגולני שעזר לי כל כך כשנפרדתי מיגאל. סיפרתי לך עליו הכל."

"כן." הסכים מנו, ממשיך להביט בי בזעף, "אני זוכר, סיפרת לי עליו המון. לי הוא לא נראה חמוד."

"אבל מנו..." אמרה טלי, וסומק ורדרד עלה מקצה המחשוף שלה וטיפס עד לפניה. לא יכולתי שלא ללטוש עיניים, גם קדוש היה מסתכל, אפילו דוד הביט במחשוף שלה.

היא התעלמה ממבטנו, "אני לא מבינה למה אמרת שהיא מכוערת?" פנתה לבעלה, "בגללך העלבתי אותה."

מנו משך בכתפיו בחוסר אכפתיות, וכרך את ידו על כתפה העגולה והמנומשת של אשתו.

היא פנתה לעברי, "חשבתי שאתה עדיין עם לאריסה ופתאום אתה ובת-אל נשואים! איזה עולם קטן?"

לפני שהספקתי להסביר, הילל ושיר הופיעו, ואחריהם באו גם הילדים ואמונה עם בבושקה וואניה, ומיד התנפלו זה על זה בנשיקות ובחיבוקים. איש לא שם לב שבטי הסתלקה בזמן שמנו לחץ בחום את ידיו של ואניה, חיבק בטבעיות את בבושקה, וכבש מיד את ליבם של הילדים. גם טלי התאוששה במהירות וקנתה מיד את לב כולם בחיוכה העליז מחלקת מתנות ונשיקות.

סחבתי את המזוודות של אורחנו לחדרי השינה שלהם, מחייך בנימוס ומתנהג למופת, מסתיר את בהלתי למראה עמנואל מינץ - בנו בכורו של הרב מינץ - נכון, במבט ראשון הוא לא דמה לסבא כלל, הוא היה גבוה יותר, עורו שחום, שערו שחור ומבריק וחיוכו בוטח ומתגרה, כפי שהיה בודאי חיוכו של הגנרל לפני המלחמה.

ההבדלים הללו בצבעים ובגיל, הטעו את רוב האנשים, אבל לא אותי. הם דמו זה לזה כמו פוזיטיב לנגטיב. היו להם אותם עיניים צרות - עיני זאב - אותה תנוחת גוף של מתאגרף שש לקרב, אותם ידיים גדולות שטוחות ציפורנים, ואותו שיער צפוף שגדל בקו ישר מעל המצח.

לא היה לי ספק, מנו היה נכדו של הגנרל. הוא ירש ממנו את מזגו התוקפני, את חוסנו הגופני, וגם את חיבתו לנשים מלאות גוף ושופעות חמוקיים. כל מה שאני, נכדו החוקי, ירשתי ממנו גם כן.

עד שאורחינו התארגנו בחדרים שלהם ניצלתי את הזמן ולכדתי את בטי במקלחת שלנו. היא עמדה קודרת מול הראי עם שפתון והביטה בעצמה במראה.

"את נראית נפלא בטי." החנפתי לה.

בטי הניחה את השפתון על השיש ונפנתה אלי, "אין טעם." אמרה, " אתה מתוק מקס, אבל ברגע שהוא הופיע כאן נעשיתי שוב בת-אל המכוערת."

חבל שהסכמתי שמנו יבוא, חבל שלא ספרתי לה, חבל על המון דברים. משכתי אותה אלי מחבק את גופה מנשק את צווארה טומן את אפי בשיערה הרך. "זה היה הרעיון של דוד. הוא חשב שזה יהיה טוב שאת ומנו תתפייסו לפני יום כיפור."

היא ניתקה מעלי ובחנה את פני, "למה לא ספרת לי שהוא בא?"

"רצינו לעשות לך הפתעה." הודיתי במבוכה.

"ואשתו? למה היא חיבקה אותך ככה? ולמה היא לבושה בכל כך מעט בגדים? ולי הוא קרא מופקרת. אתה יודע שהוא היה מלשין עלי כל פעם ששרתי לעצמי במטבח? ותראה עם מי הוא התחתן?"

מנו צדק, בטי מעולם לא סלחה לו בלב שלם. "בטי, אני מכיר אותה מהצבא, היא הייתה הפקידה הפלוגתית שלנו. היא באמת מתוקה, בבקשה ממך, תתנהגי יפה." ניסיתי להגן על טלי.

בטי בחנה אותי במבט קר. "כל הכבוד מקסים! אתמול לאריסה, היום הג'ינג'ית, ומי יודע מה יהיה מחר? איך אתה היית מרגיש אם הייתי מתנהגת ככה?"

ובלי לתת לי צ'אנס לענות היא יצאה מהחדר, סוגרת את הדלת מאחוריה באיפוק מודגש שהדהד יותר מטריקת דלת רועמת. לא יודע איך הייתי מרגיש אם היא הייתה מתנהגת כמוני, אבל עכשיו הרגשתי חרא.

***

הצלי זכה לתשבחות רבות, סלט הפסטה התקבל בהתלהבות, חבל שהילדים הרסו את טעמו הטוב עם קטצ'ופ. נלגמו שני בקבוקי יין, לוכלכו המון צלחות וקערות, הילדים שתו מיץ ושפכו חלק ממנו על המפה הלבנה, הקינוח - עוגת פירות טעימה - התקבל בהערכה. לסיכום אפשר להגיד בבטחה שזו הייתה ארוחה נהדרת שהוגשה בטוב טעם ובכלים נאים. בכל זאת נשמתי לרווחה כשהיא הסתיימה.

דוד ויפה נשאו את עיקר נטל השיחה והשתדלו לפזר את הקדרות שנשבה מכיוונה של בטי בסיפורים משעשעים על השכנים העשירים והמוזרים שלהם בקיסריה, שאר המבוגרים עשו מאמצים לשתף פעולה ולהיות עליזים וקולניים, אבל זה היה מעושה ולא טבעי. חסרו ההקנטות העליזות, התפרצויות הצחוק, ולחילופין, הוויכוחים המלומדים רצופי הפסוקים והפלפולים ההלכתיים.

בטי שתקה, לא חייכה ולא השתלבה בשיחה למרות כל מאמציו של דוד. גם אדם שתק, מזל שהילדים מילאו את השתיקות בדיבורים ובפטפוטים, ראיתי ששיר והילל מחליפים מבטים תמהים בלי להבין מה קרה, ולמה בטי, הרוח החיה במשפחה, שותקת ומסתפקת רק בהגשת האוכל. 

הילדים הסתלקו בסוף הארוחה, הולכים עם בבושקה לישון אצל אולג ואנחנו עברנו לסלון. בטי הלכה למטבח להכין קפה, מניחה לאדם ולהילל לפנות את השולחן.

"אני אעזור לה." אמרה טלי וזינקה למטבח. ישבנו בשתיקה, מקשיבים איך טלי מנסה להתנצל שקראה לבטי מכוערת, מנסה להסביר שזו הייתה בדיחה לא מוצלחת. כאילו שבטי לא הייתה מסוגלת לקלוט את זה לבד.

"הבל היופי ושקר החן." ענתה בטי בצדקנות וטלי, הנבוכה מהתשובה המתחמקת שלה, התחילה להסביר שהיא לא ידעה שמקסים שהכירה בצבא נשוי לגיסתה.

"אחרי שנפרדתי מהחבר הקודם שלי ניסיתי להתחיל איתו, אבל הוא נשאר נאמן ללאריסה ולא הרגיש בי בכלל." סיפרה בצחוק.

"מקסים עדיין בקשרים עם לאריסה." אמרה בטי באותו קול שטוח ששנאתי, "רק אתמול הוא נפגש איתה לקפה, הם חברים טובים, אני לא אתפלא אם הם יחזרו להיות יחד בסופו של דבר."

"אבל את בהריון, ויש לכם ילד ו... זאת אומרת... חשבתי ש... דוד אמר..." גמגמה טלי נבוכה מדבריה של בטי ששתקה ולא ניסתה להסביר.

בטי הופיעה בפתח, נושאת מגש עם ספלי קפה וטלי פוסעת בעקבותיה עם קנקן קפה שחור וצלחת עוגיות. "התחתנו בגלל הילד." המשיכה בטי לדבר, מתעלמת ממבוכתם של כל הנוכחים, "מקס מצא אותו ברחוב והביא אותו לכאן, וכדי שנוכל לאמץ אותו באופן חוקי התחתנו. ההיריון הוא סתם פנצ'ר." הסבירה, מחייכת חיוך מלאכותי.

נמאס לי, קמתי ולקחתי ממנה את המגש, "את מדברת שטויות בטי." אמרתי, "ואת מביכה את האורחים שלנו. מה הבעיה שלך?"

"אין לי שום בעיה." אמרה בטי, "אני מאושרת שהם נשואים, איזה מזל שהאחות המכוערת של החתן לא באה לקלקל להם את החתונה עם הפרצוף השחור שלה."

מנו קם מהכורסא וניסה לגעת בידה, היא משכה אותה ממנו כאילו נכוותה והוא הסמיק. "אני מצטער שלא הזמנתי אותך לחתונה בטי." אמר, "זו הייתה אי הבנה איומה. את בטח לא יודעת על מה אני מדבר אבל..."

"אתה מדבר על הביקור שלך בבסיס שלי, בפורים, מיד אחרי הטבח במערת המכפלה. החברה של מקס הייתה שותפה שלי לחדר, ככה פגשתי אותו. היא סיפרה לי הכל אחרי שהלכת. היא חשבה שזו בדיחה נהדרת." אמרה בטי ביובש, "אחרי זה הלכתי למלא טופס חמישים וחמש, וחודש אחר כך עזבתי  עם מיקי לחיל האוויר."

היא התיישבה והבזיקה חיוך מעושה. "מי רוצה קפה עם סוכר ומי עם סוכרזית?" שאלה בנימוס.

אפילו דוד ויפה לא הצליחו לנהל שיחה מנומסת אחרי חילופי הדברים האלה. הקפה נלגם בשתיקה קודרת ובטי קמה והתחילה לאסוף את הכלים המלוכלכים. רק שיר עזרה לה, טלי לא העיזה לנסות יותר לעזור ולא האשמתי אותה.

"אני הולכת לישון." אמרה בטי, "לילה טוב לכולם!"

היא הסתלקה, משאירה אותנו יושבים נבוכים סביב השולחן בסלון. השעה הייתה רק תשע בלילה, שעה מוקדמת מידי לשינה. ישבנו שותקים, לא מעיזים להביט זה בזה.

דוד היה הראשון שמצא עוז בנפשו להמשיך את השיחה. "הייתי צריך להזהיר אותה שמנו מגיע."

טלי התערבה בדבריו. "לא דוד, אני אשמה. אימא שלי תמיד אמרה שהפה הגדול שלי יכשיל אותי יום אחד, והיא צדקה. אני צריכה ללמוד לחשוב לפני שאני מדברת."

"אולי כדאי שתלמדי קודם להתלבש." אמרה אמונה בחריפות.

החלפתי מבטים עם ואניה, וידעתי שהוא הצדיק אותה. לא שהיה משהו רע בלבוש של טלי, היא החליפה את שמלתה הקצרה במין שמלת בית לבנה וארוכה מבד דק, עם שני שסעים שחשפו את רגליה הארוכות עד לאמצע ירכיה השזופות. הערכתי מאוד את מנו שהניח לאשתו להופיע ככה, אבל אני הייתי קושר את אשתי למיטה ולא מניח לה להסתובב עם בגד כל כך שקוף.

מנו הביט באמונה בזעם, "טלי לא דתייה וזכותה להתלבש כמו שהיא רוצה." אמר בזעף.

טלי האדימה במבוכה, ראיתי את הסומק העדין עולה מהחריץ שבין שדיה שהיו אחוזים בחזיית תחרה סקסית ומתפשט לאיטו מצווארה עד לפניה.

אמונה ושיר החליפו מבטים, שתיהן היו לבושות שמלות פשוטות וצנועות. גם יפה, שדבקה בג'ינס ההדוק שלה, לבשה מעליו חולצת משי רחבה עם שרוולים, מכופתרת בצניעות לכל אורכה.

אמונה התמלאה חרטה על שהלבינה את פני גיסתה, "זה בגד יפה." אמרה בקול עדין, "אנחנו פשוט לא רגילות..." היא הסמיקה והשתתקה.

ההתנצלות של אמונה הביכה את טלי עוד יותר וזה הרגיז את בעלה וככל שהוא התרגז יותר ככה הוא דמה יותר לסבא. הבטתי בו וניסיתי להבין למה יש אנשים כמו מיקי או יורי שמצחיקים אותי, ויש טיפוסים כמו מנו שעושים לי חשק ללכת מכות. עניין של כימיה כנראה.

אדם החליט שזה הזמן להתערב, "מספיק לריב על בגדים." דרש בקוצר רוח, "אני רוצה לספר לכם משהו חשוב."

הילל הניח יד על כתפו, "לא עכשיו אדם." ביקש בקול נמוך, "אולי תדחה את זה למחר?"

"מה לא עכשיו?" שאל מנו בתוקפנות "מה יש לך לספר לנו אדם?"

"אה, שום דבר רציני, רק חשבתי שהגיע הזמן שתדעו שאני הומו." אמר אדם, נהנה הנאה זדונית מתדהמתו של אחיו הבוגר.

ידוע שכל אדם הוא פקעת של סתירות, ועמנואל, שהתחיל את חייו כדתי חרדי וחי כעת בעולם החילוני, על אחת כמה וכמה. מצד אחד לא הפריע לו שאשתו לבושה בצורה חושפנית ונועזת, ומצד שני ההומואיות של אדם הקפיצה אותו.

"אתה צוחק?" פנה באיום אל אחיו הצעיר, מתרומם למחצה מכיסאו.

אדם חייך אליו בחוצפה, "נראה לך?"

מנו הביט סביבו ומשום מה נתקע מבטו השואל דווקא בי, "כן, זה נכון." אמרתי בפשטות.

"הם היו צריכים לבוא לגור אצלי." הטיח בנו מנו, "אני לא הייתי מרשה לילד להיות פייגלה ולהרוס לעצמו את החיים."

אדם צחק לו בפרצוף. "אתה? אתה לא מסוגל להגיד לאשתך מה ללבוש, מי אתה שתגיד לי מה לעשות עם הזין שלי?" אמר בבוז.

לא האשמתי את מנו שחטף קריזה, לאדם היה כשרון שטני לעורר מריבות ומחלוקות, אחרי שהשתיק את אחיו הצעיר בקללה נמרצת, עבר מנו לתקוף אותנו. צעק על ואניה שהרס את נישואיה של אמונה וחי איתה בלי נישואים, ועוד מאלץ אותה לטפל בסבתא ובשני ילדים שהגיעו, השד יודע מאיפה. ואז פנה לטפל בי, ראשית התרגז שלקחתי את הלינקולן מאבא שלו, ואחר כך תקף אותי שהכנסתי את אחותו להריון ושאני בוגד בה, ולקינוח הוסיף עוד הערה נבזית על זה שהבאתי לה איזה ממזר מהרחוב לטפל בו.

הקשבנו בשתיקה נדהמת לקשקושים שלו, אדם התאושש ראשון ופרץ בצחוק רם, "תגיד, אתה שיכור או סתום? מאיפה הבאת את זה?"

מנו הרים יד על אחיו בכוונה להעיף לו סטירה, ולתדהמתי היה זה דווקא וואניה שעצר אותו. כשהוא נע בזריזות מדהימה תפס האסטוני המגודל את זרועו של מנו, מעקם אותה במקצועיות של שוטר מנוסה.

"תסלחי לי אמונה." פנה אל אשתו ההמומה, "אני יוצא עם מנו לטיול קטן, מיד נשוב." הוא פנה אלי, "מקסים ויטלוביץ' התואיל להתלוות אלי?" ביקש בנימוס.

"לכבוד הוא לי, איבן סרגייביץ'." עניתי לו באותו טון מנומס, ויצאתי איתו דרך הדלת האחורית לגינה.

הכל קרה כל כך מהר עד שאיש מהנוכחים לא הספיק להגיב, פתאום עמדנו שלושתנו בחוץ מתחת לעץ הברוש, ואניה באמצע ואני ומנו משני צדדיו.

"אל תחשבו שאני פוחד מכם." הטיח מנו, מנער מעליו את ידיו של ואניה. "גיבורים גדולים! באים שנים על אחד." הוסיף להתגרות בנו.

"אל תדאג מנו." אמר ואניה בקול שקט והצמיד אותו ביד אחת לגזע העבה של הברוש. הבטחתי לאשתי לא להרביץ שוב, אבל אני חושב שמקסים ישמח להילחם בך."

הוא הביט בי בשאלה ואני הנדתי את ראשי לאות כן. מנו התפתל וניסה להשתחרר, אבל ואניה ידע בדיוק מה הוא עושה. "זהירות גיסי היקר." אמר, משועשע. "לקראת סוף השירות שלי בצבא, כשנמאס לי לרוץ עם מאג על הכתף ברחובות של גרוזני, הלכתי להיות סוהר צבאי. שם למדתי לטפל בטיפוסים כמוך."

נשארתי פעור פה, ואניה, סוהר? ואני חשבתי שהוא סתם בחור פשוט וטוב לב.

ואניה מינה את עצמו לשופט, נעמד בין שנינו והודיע לנו שנילחם ארבעה סיבובים, שלוש דקות כל אחד, ושהוא יחליט מי ניצח.

"ידידי איבן סרגייביץ', אתה מדהים אותי כל פעם מחדש." הצהרתי בעליזות והתחלתי להוריד את החולצה.

אני אוהב להילחם מידי פעם, ומנו עורר בי חשק עז להיות אלים. גם הוא פשט מעליו את חולצתו, מחייך אלי חיוך נבזי, "אני בחור טוב בדרך כלל, אבל אני אוהב ללכת מכות לפעמים. זה טוב לטיהור האווירה." אמר בחביבות והסתער עלי. הכוחות שלנו היו שווים פחות או יותר, הוא היה צעיר ממני בשנתיים ונמוך מעט ממני, אם כי רחב יותר.

בהשגחתו של שופט רציני ומחמיר כמו ואניה לא הייתה לנו ברירה, נלחמנו לפי הכללים ובלי תחבולות נבזיות. מנו ניצח בסיבוב הראשון, אני בשני ובשלישי, והוא ניצח באחרון. רציתי עוד סיבוב כדי להכריע את הקרב סופית, אבל ואניה העקשן נתקע בין שנינו ולא הניח לנו להמשיך.

"ארבע סיבובים ודי." פסק בתוקף והושיב אותנו על הדשא.

שאר האורחים שלנו, שנמאס להם לחכות, יצאו בשלב זה לחצר. טלי דהרה אל מנו וכרעה לצידו, בודקת בבהלה את פניו. הוא צחק משך אותה אליו ונישק אותה. "אני בסדר ג'ינג'ית." אמר, "לכי לישון חמודה, אני ומקס רוצים לדבר קצת על כל מיני דברים."

אמונה שילבה את זרועה בזרועו של ואניה, "אני עייפה." אמרה, "בוא לישון."

"איפה דוד ויפה?" שאלתי.

"הלכו למיטה עוד קודם." אמר אדם, "גם שיר והילל הסתלקו. לא רציתי לעצבן אותך מנו, אבל הגיע הזמן שתדע שאני הומו. אם אבא ואימא יודעים, אז גם אתה צריך לדעת."

"בסדר." אמר מנו "ההפסד כולו שלך, בלי נשים אין טעם לחיים, אבל אלו החיים שלך."

אדם צחק, "אני מסכים שנשים הן נהדרות." אמר, "אבל  יחי ההבדל הקטן."

הוא התכופף בחן ונישק את אחיו על ראשו, ואחר כך נישק אותי על לחיי והסתלק, לעזור לחאתם לארוז, כפי שאמר.

"אתה נלחם יפה." אמר לי מנו בהערכה, "איפה למדת את זה?"

"בכלא הצבאי." הודיתי.

הוא צחק, המכות באמת טיהרו את האווירה ומצב רוחו השתפר פלאים אחרי הקרב. "איזה גיסים יש לי, אחד סוהר ואחד אסיר. איפה טעינו?" התבדח, "באיזה כלא ישבת?" שאל, "אני קבלתי עשרים ושמונה יום בכלא שש."

"ישבתי בכלא ברוסיה, הייתי חייל בצבא הרוסי." הסברתי.

"חשבתי שהיית בגולני." הוא התפלא "אבא אמר שנפצעת קצת בלבנון."

"כן, אבל קודם הייתי בצ'צ'ניה." סיפרתי לו בקיצור נמרץ על השירות שלי, איך הרבצתי לקצין עקב חילוקי דעות, הלכתי לכלא ומשם יצאתי להילחם.

"איך היה בצ'צ'ניה?" שאל מנו בסקרנות. "זה באמת כל כך גרוע כמו שרואים בטלוויזיה?"

אני שונא להסביר לאנשים את צ'צ'ניה. אי אפשר להסביר דבר כזה אפילו לבחור כמו מנו שחושב שהוא נורא קשוח. בארץ זה לא היה עובר כמובן, לא עם כל האמהות התוקפניות האלו, והעיתונאים החצופים שנדחפים לכל מקום ומזכירים את השואה כל פעם שמעיפים סטירה לאיזה ילד.

"צ'צ'ניה זה כמו לערבב את לבנון עם רצועת עזה ולקרר אותן למינוס שלושים מעלות צלציוס." הסברתי לו, "ובלי שום יהודים שמאלנים יפי נפש שמדברים כל יום עם עיתון 'הארץ' ועם כרמלה מנשה, ובוכים לאימא שלהם בנייד. החיילים שם, אין להם אלוהים, הם רעים יותר ממגבניקים בדואים."

התשובה שלי השתיקה אותו, הייתי צריך להסתפק בזה, אבל לא יכולתי להתאפק. הייתי מוכרח להמשיך לדבר, "וכמובן, מרטיבים הכל עם הרבה וודקה, אחרת זה לא הולך. ואני מדבר על המון וודקה, אני מתכוון לחיילים שמסתובבים שיכורים חודשים על גבי חודשים." הוספתי, שופך בבת אחת את הכל.

"בגלל זה קראו לך בצבא נאצי?"

"כן." אמרתי והסתערתי עליו. הפעם לא נלחמתי בהגינות והוא החזיר לי כגמולי בקרב מלוכלך ונבזי. הכוחות שלנו היו שקולים, אבל לא הצלחנו לסיים את התגרה. כמעט שהצלחתי להכניס לו ברך בביצים כשסבא צץ פתאום מאי שם ונתקע בין שנינו.

"תפסיקו מיד!" פקד בקול של גנרל, ואנחנו הפסקנו מיד. אני לא יודע איך מנו הרגיש, אבל אני הייתי קרוב להגיד - כן המפקד!

נשענתי על עץ הברוש והבטתי בהם, עומדים זה מול זה, מפנים אלי את הפרופיל הזהה שלהם. אחד בהיר ומבוגר, והשני כהה וצעיר. הייתי מותש, אני כבר זקן מידי לזה. איך נתתי לו להרגיז אותי עד שאיבדתי שליטה? זו הייתה טעות.

"מה קרה לכם?" נזף בנו סבא, "למה אתם רבים כמו פרחחים?" הוא נשמע עצבני פחד.

"לא שזה עניינך." ענה לו מנו בטון דומה, "אבל החרא הזה." הוא החווה לעברי בסנטרו, "הכניס את אחותי להריון ועכשיו." הוא נשם עמוק ופלט את מה שבאמת הציק לו, "הוא מנסה להתעסק גם עם אשתי." הסתער עלי שוב.

סבא שם לו רגל והבחור נפל על הדשא והתחיל לקלל בערבית. התיישבתי לצדו ואחזתי בו. מנו כעס כל כך עד שחששתי שהוא יתנפל על סבא, רק זה עוד היה חסר לי.

"תירגע מנו, זה סבא שלי, אתה יכול לקרוא לו גנרל." אמרתי, מניח את ידי על כתפיו, מדבר בקול שקט ומרגיע, "בטי היא אשתי למרות שהתחתנתי אתה בחתונה אזרחית וטלי." הוא נדרך וניסה לקום כשהזכרתי את אשתו. הידקתי את אחיזתי ולא הפסקתי לדבר, "הייתה הפקידה הפלוגתית שלי. ניסיתי לעודד אותה כשהיא נפרדה מהחבר הקודם שלה, חבל שהיא הלכה והתחתנה עם טיפוס כמוך." מנו הביט בי בפה פעור ופתאום, בלי אזהרה, פרץ בבכי.

הבטתי נבוך בסבא שהביט בי חזרה, ומשך בחוסר ישע בכתפיו. השבנו אותו על הספסל וישבנו משני צדדיו. מנו רכן קדימה, כובש את פניו בכפות ידיו, נאנק חרש וכתפיו רועדות.

"אתה צודק." אמר, "אני באמת חרא. לא מגיעה לי בחורה כמו טלי. באמת לא היה ביניכם כלום?" פנה אלי בתחינה.

"לא נגעתי בה, נשבע לך, אבל אם רצית להתחתן עם בתולה היית צריך לחפש שידוך במאה שערים. מה הבעיה שלך?"

"עזוב, אתה לא תבין." ענה בלחש. "אני מת לעשן." הוסיף פתאום, "חמש שנים מאז שהפסקתי ועדיין, כל פעם שאני עצבני, אני מת לעשן."

לעזאזל, אפילו בזה הוא היה דומה לי.

"מי הבחור הזה?" שאל אותי סבא ברוסית, "הוא נראה לי מוכר, אבל אני לא זוכר מאיפה. מתי ואיפה ראיתי אותו?" מלמל לעצמו, מוטרד.

ראית אותו לפני חמישים שנה, בראי, חשבתי ומיד כבשתי את המחשבה הזו עמוק בתוכי. "זה עמנואל, הבן הבכור של הרב יהושע." עניתי.

סבא נאנח, "ולמה אתה מרביץ לו?" שאל, מביט בי בחומרה.

כמעט שעניתי - אבל הוא התחיל - ברגע האחרון תפסתי את עצמי. גם ככה סבא לא התפעל ממני במיוחד, לענות לו כמו ילד בגן לא יעזור לשפר את התדמית שלי בעיניו.

"זה סתם סבא, אתה יודע איך זה, לפעמים יש טיפוסים כאלו שאי אפשר לעשות אתם כלום חוץ מלהרביץ." גמגמתי.

"גנבת לי את המילים מהפה." אמר לי מנו בעברית וצחק. לעזאזל, הבחור הבין רוסית.

הוא גיחך, "כשהייתי קטן סבתא ואבא היו מדברים רוסית כדי שלא נבין, ככה למדתי להבין קצת רוסית, אני לא מעיז לדבר, אבל אני מבין קצת." שפשף את מצחו באגרופו בתנועה מוכרת.

החלפתי מבט עם סבא ושנינו חשבנו על אותו דבר, עכשיו כבר סבא ידע מאיפה הבחור נראה לו מוכר, בשביל מצב כזה היה לי רק פתרון אחד, "מה אתם רוצים לשתות?" שאלתי.

שתינו בירה פילזנר קרה ישר מהבקבוק וסיפרנו לסבא על הפגישה של טלי ובטי ועל ארוחת הערב האיומה.

הוא צחק חרש, "איזו אישה נהדרת!" אמר בהתפעלות - סבא התפעל מכל דבר שבטי עשתה. הוא צחק שוב והלך להביא עוד בירה.

שתינו עוד והאווירה נעשתה נינוחה יותר. מנו השתכר קצת ונרגע, הוא גלש מהספסל והתיישב על הדשא לצדי, נשען לאחור הסתכל למעלה על השמים והתחיל לדבר על בטי. 

"הייתי אח גדול מחורבן." אמר, "אימא הייתה אומללה במאה שערים וזה הקרין על כל המשפחה, הדיכאונות שהיא הייתה מקבלת אחרי כל לידה רק החמירו את המצב. בת-אל הקטנה ניסתה להחזיק הכל על הכתפיים שלה. כל זמן שסבתא חיה זה עוד עבד איכשהו, אבל אחרי שהתאומים נולדו סבתא חלתה ואחרי שהיא מתה..." הוא שתק קצת והמשיך, מדבר רק אלי, מתעלם מסבא שישב על הספסל והקשיב בשתיקה.

"הייתי כזה חרא, במקום לעזור לה קינאתי בה. קנאתי כי סבתא דברה אתה ברוסית, כי אימא סמכה רק עליה, כי אבא היה מתייעץ אתה כל פעם שאימא חלתה. והכי קינאתי כי משה הלך להתקלח אתה." שמעתי בקולו את התיעוב שחש כלפי עצמו. תיעוב מוכר ולא חביב.

"ידעת מה הוא היה עושה לה?" שאלתי, נדהם. בטי לא הזכירה את זה אף פעם.

"ידעתי, בטח שידעתי. זו הייתה דירה נורא קטנה, וכשאתה מקנא אתה שם לב כל הזמן לכל דבר. לא קבלנו שום חינוך מיני ואני הייתי כזה טמבל, לא הבנתי כלום. הסתכלתי ולא הבנתי..." הוא שתה, נאנח לעצמו חרש, שקוע בזיכרונות. לרגע כאילו שכח היכן הוא נמצא, ואז המשיך לשפוך את ליבו לפני, "היא נהנתה מזה." אמר בהתרסה והביט בי בחוצפה ואז, כשראה את פני, מיהר להשפיל מבט, אבל לא סתם את הפה כפי שקיוויתי. "הוא היה מסבן אותה וחופף לה את הראש ו... משתפשף בה, והיא נהנתה מהליטופים שלו. " הוא גנח שוב, "שאלוהים יעזור לי. עומד לי כל פעם שאני רק נזכר בזה." אמר בלחש ביידיש וכבש את פניו בכפות ידיו.

החלפתי מבט עם סבא שנראה כאילו יקיא עוד רגע ומיהרתי להסב את מבטי, חש פתאום שאני מתבייש בשביל שלושתנו.

הוא ישב מולי ידיו תולשות בחוסר מנוח גבעולי דשא, יוצרות קרחות קטנות סביבו. הנחתי את ידי על ברכיו, "בטי ידעה שאתה מציץ עליכם?" שאלתי ברוך. בזוית עיני ראיתי שסבא מניד בראשו לאות לא. הוא חשב שכדאי שאניח לנושא, אולי הוא צדק, אבל הייתי חייב לדעת.

מנו משך בכתפיו, נמנע בעקשנות לפגוש את עיני. "לא יודע." אמר בחוסר בטחון, ואז התפרץ בזעם, "בטח  שהיא ידעה! למה אתה חושב שהיא לא יכולה לסלוח לי? היא בקושי יכולה להסתכל על הפנים שלי! היא שונאת אותי והיא צודקת. אני אחיה הגדול, הייתי צריך להגן עליה!" הוא שוב בכה, דמעות גדולות נזלו מעיניו, מרטיבות את פניו השחומות.

סבא הביט בו בפנים אטומות, התגובה הרגילה שלו להפגנות רגש אצל גברים. כשנשים בכו סבא היה מלא אהדה, ותמיד ידע להגיד את הדבר המתאים. הוא ידע איך לנחם אותן ולהצחיק אותן. ראיתי אותו מרגיע את ללי ואת בבושקה כשרבו, ומנחם את בטי כשהתרגזה על אדם או רבה איתי. איך זה שלא הייתה לו מילה טובה להגיד למנו, שישב ואכל את עצמו בגלל דברים שקרו כשהיה ילד קטן וחסר ישע?

הרגשתי את הכאב שלו מבפנים כאילו היה שלי. הייתי חייב לעשות משהו כדי להקל עליו. הלכתי למלונה של מנגו שישן בשלווה, ראשו מונח על כפותיו ורק קצה אפו מציץ החוצה. כלב שמירה עלק!

מיקי בטח לא יכעס, הרמתי את הרעף בגג המלונה ומצאתי שאדם השאיר לנו מספיק חומר לעוד שתי סיגריות.

לקחתי את שקית הניילון וגלגלתי למנו סיגריה. הוא הביט בי בעיניים פקוחות לרווחה ושתק, אבל אני בטוח שהוא הבין מה אני עושה. "זה של חבר שלנו שנסע לא מזמן." הסברתי, "אני אישית לא משתגע על החומר הזה, אני מעדיף וודקה, אבל אולי זה יקל עליך."

הדלקתי לו את הסיגריה והוא שאף ממנה בהנאה וישר את כתפיו, מרים את מבטו כלפי מעלה ומסתכל בשמים. הסתכלתי גם כן למעלה, זה באמת היה יפה. שמים כחולים כהים, כמעט שחורים, הצללית של צמרת הברוש מתנועעת קלות ברוח, ירח קטן ולבן זורח באדישות ומסביבו המון כוכבים.

"מזכיר את התמונה הזאת של ואן גוך." העיר מנו, והמשיך לעשן בשתיקה. אני וסבא ישבנו בשקט, מביטים בו ולוגמים מהבירה שלנו, ממתינים שימשיך לדבר. "משה ראה שאני מסתכל עליהם." אמר והושיט לי את בדל הסגריה הגמורה.

הדלקתי לו את הסגריה השנייה, והוא שאף שאיפה קצרה והעביר אותה לסבא. לתימהוני סבא לקח אותה ממנו, שאף מספר שאיפות והחזיר אותה למנו.

"הוא תפס אותי מציץ ואמר לי שזה בסדר." המשיך מנו לדבר, "שבת-אל מתגעגעת לסבתא והוא רק מנחם אותה. שהוא מחבק ומנשק אותה במקום סבתא." הייתה שתיקה קטנה כשהאור הקטן של הסיגריה יצר קשת קטנה וזוהרת בין סבא למנו, ואז הוא המשיך לדבר בקול חולמני. "גם אני התגעגעתי לסבתא. רק לה היה זמן לפנק אותנו קצת, וכשהיא מתה..." קולו נשבר בהתייפחות ילדותית.

אם מנו יזכור משהו מהערב הזה הוא בטח יתבייש נורא. הוא בכה כמו ילד שליבו נשבר, "ידעתי שהוא משקר לי. הבנתי שזה לא בסדר. בגלל זה פחדתי לשאול אותו למה הוא לא מחבק גם אותי." הוא התחיל לשפשף את עיניו ולפהק, "אסור לי לעשן, אני נעשה בכיין כמו נקבה." מלמל לעצמו, ניסה לקום ומיד נפל.

הרמתי אותו ולקחתי אותו לחדר השינה שלו. טלי לא הייתה בחדר, הפשטתי אותו, משאיר אותו בתחתונים בלבד והכנסתי אותו למיטה. הוא היה חסון, שעיר ושחום. כתפיו שריריות וידיו גסות ומחוספסות - ידיים של איכר.

כשפניתי לצאת מצאתי את טלי מתבוננת בנו כשהיא נשענת על משקוף הדלת, ידיה שלובות על חזה ופניה חמורות. "מה הוא שתה?" שאלה בשקט, מחווה בסנטרה לכיוון בעלה ששכב על צידו, מכוסה בשמיכה וישן כמו תינוק.

"שתה הרבה בירה ועישן קצת חשיש. הוא היה עצבני ובכה קצת, חשבתי שזה ירגיע אותו." מיהרתי להתנצל, חש מבוכה מטופשת. מה, אני ביבי סיטר שלו? הוא בחור מבוגר, למה אני מרגיש אשם?

היא הפתיעה אותי וחייכה, ופתאום הייתה בזרועותיי. הפעם התנשקנו כמו שצריך, נשיקה אמיתית בין גבר לאישה ומיד הרגשתי שזה לא זה. לא חסר לה כלום, אבל היא לא הייתה בטי.

לרווחתי היא התנתקה ממני מיד והרחיקה אותי ממנה, מניחה את ידיה על כתפי, מביטה בפני במבט רציני, מחפשת משהו בעיני ולשמחתי הרבה לא מוצאת. "סליחה מקס, זה היה רק ניסיון, רציתי לעשות את זה ביום הראשון שראיתי אותך, אבל אי אפשר לחזור אחורה. אני מאוהבת באידיוט הזה ששוכב שם. הוא ניסה להכות אותך?"

כל כך הוקל לי שהתחלתי לצחוק, "זה בסדר, רק טיהרנו את האווירה. הוא בחור לא רע, אולי עוד נהיה חברים. למזלו אני חולה על אחותו ואני מאוד מחבב את אשתו."

סוף סוף חזרנו לעצמנו ושוב היינו חברים טובים כמו פעם. התיישבנו על המיטה וריכלנו קצת על מכרים משותפים. היא ספרה לי על החיים שלה ואני על שלי. "הוא הזכיר לי קצת אותך." אמרה, "אבל כשאמרתי לו את זה הוא פיתח אנטיפתיה כלפיך. זה שאתה עם אחותו בטח לא עזר כל כך, אבל אני בטוחה שבסוף תהיו חברים טובים."

בטח שהוא הזכיר לה אותי, הרי היינו בני דודים, אסור לזלזל באינטואיציה נשית. ליתר בטחון עשיתי פרצוף נעלב, "קליין, את מעליבה אותי, אני והשריונר הזה? את לא מתביישת? אין מספיק גברים בגולני?"

היא התפוצצה מצחוק, "אחרי שעזבת הרגשתי שנמאס לי מבחורים, ואז נפגשתי עם מנו. הוא לחץ לי את היד, אמר, "נעים מאוד, אני עמנואל מינץ. את יכולה לקרוא לי מנו." ולקח אותי לראות את הטנק שלו. רק כמה שעות אחר כך, כשרציתי לעשות פיפי, הוא הסכים לעזוב לי את היד, ואז זה כבר היה מאוחר מידי, הייתי מאוהבת בו מעל הראש. הוא אוהב אותי כמו שאני, לא מוכן לשמוע על דיאטות, משתגע על התלתלים שלי ועל הנמשים ובמיטה אנחנו..." היא הסמיקה וצחקקה.

"הוא קנאי?" שאלתי, כאילו שלא ידעתי.

היא חייכה והסמיקה עוד קצת, "כן הוא נורא קנאי." אמרה, "וזה שאני מתעקשת להתלבש איך שנוח לי לא עוזר..." היא השתמטה ממבטי והציצה לעברו.

"את אוהבת את זה." נפל לי פתאום האסימון. איזה סתום אני לפעמים. "את נהנית שהוא מקנא לך, בגלל זה התנפלת עלי ככה כשנפגשנו?" היא הנהנה והתאפקה לא לחייך. "וגם בגלל שאתה כל כך מתוק." אמרה ונישקה על לחיי, "לא רציתי לצער את בטי, אתה חושב שהיא סלחה לי?"

נשים, מה אפשר לעשות איתן? רק לאהוב אותן.

"אל תדאגי בקשר לבטי, היא תהיה בסדר, לילה טוב טלי." נישקתי לה על הלחי והסתלקתי לחפש את סבא.

הוא ישב במטבח ושתה וודקה. "בוא סבא, אני אלווה אותך הביתה." אמרתי, מודאג קצת. הוא היה בן שבעים וחמש ושתה כבר מספיק ודי ליום אחד.

"איפה למדת לעשן חשיש?" שאלתי אותו, משלב את זרועי בזרועו, לא שהיה צורך בכך, סבא היה יציב לגמרי על הרגליים. "אתם הצעירים, חושבים שהמצאתם את הגלגל." ענה לי בזעף ומשך את זרועו ממני, "אני עוד מסוגל ללכת הביתה בלי ליווי. לפחות אני לא בכיין כמו הילד של יהושע."

סבא שנא גברים בכיינים. "מה, אתה לא בוכה לפעמים?" ניסיתי לפייס אותו,

הוא תקע בי מבט נבזי. "לא. חינכו אותי שגברים לא בוכים וככה חינכתי את הבן שלי." נכון, אף פעם לא ראיתי את אבא בוכה, אפילו כשקברנו את מארק הוא לא בכה.

"אתה טועה סבא." עניתי לו בנחת. הראש שלי היה צלול לגמרי, לא הייתי עייף בכלל, והייתי מוכן להתווכח איתו כל הלילה. "אין שום רע בזה שגברים בוכים מידי פעם, וגם מבשלים ומנקים את הבית והכל. תראה את ואניה למשל, הוא גבר לעניין, אבל הוא עושה הכל בבית והוא מדבר על הרגשות שלו וגם בוכה לפעמים וזה בסדר גמור." דברתי כאילו אמונה עמדה מאחורי, עמוסה ספרים פמיניסטיים, ולחשה לי תשובות.  

"בסדר, בסדר, נמאס לי להתווכח על זה." חתך אותי סבא. הוא התיישב על הספסל הקבוע שלנו ומשך אותי ביד, מושיב אותי לצידו כאילו הייתי תינוק.

"הצעירים בימינו, כל הזמן בוכים ומדברים, מקשקשים ומייללים." רטן בזעף, "שתוק קצת ותן לי לחשוב."

"לחשוב על מה?" שאלתי.

"על החיים שלי." ענה סבא, "על כל השטויות שעשיתי."

"השטות הכי גדולה שעשית הייתה שלא נשארת עם אליזבטה, למה עזבת אותה?"

סבא צחק, "ואיפה אתה היית אם הייתי נשאר ומחכה עד שנתן יתפגר?" שאל בקנטרנות.

אני שונא שאלות כאלו, אין בהן שום טעם. עזבתי את זה והמשכתי למתוח עליו ביקורת. "אני בחיים לא הייתי עוזב את בטי, לא משנה למי היא הייתה נשואה, הייתי נאבק ונלחם ומחכה לה עד שהייתי מנצח או שהייתי מת."

"אי אפשר להלחם בגבר נכה על כיסא גלגלים." אמר סבא בעצב, "דווקא היינו חברים טובים עד שהיא בחרה בי ואז התגייסתי לצבא." סבא השתתק שוקע במחשבות. "הוא כל כך נבהל כשחזרתי חי. הוא סיפר לה שנהרגתי ופתאום אני מופיע בריא ושלם." סבא צחק ברשעות, "חשבתי שהוא יחטוף התקף לב, חבל שהוא לא מת באותו רגע."

"אז הוא מת כמה שנים אחר כך." אמרתי בקוצר רוח. "לא יכולת לחכות קצת? תראה איך הסתבכנו, אני לא יודע מה יקרה אם בטי תדע שאנחנו קרובי משפחה ושכל המינצים הם ממזרים."

"לא בטי היא הבעיה." אמר סבא בסבלנות, "אלא הרב והילדים. אני לא רוצה ששיינדל'ה (ככה הוא קרא ליפה), תדע. כשראיתי אותה בפעם הראשונה חשבתי שאליזבטה שלי חזרה. כל כך נבהלתי." הוא נרעד קצת והניח את ידו על לוח ליבו.

חיבקתי את כתפיו. "אל תהיה עצוב סבא, אני אוהב אותך." אמרתי לו ונישקתי את לחיו.

הוא דחף אותי קצת, "מספיק. עוד מעט תתחיל גם אתה לילל." אמר בחומרה, אבל ידעתי שגם הוא אוהב אותי. "הסתלקתי כי לא יכולתי לסבול שהיא ישנה איתו באותה מיטה." אמר פתאום, "קינאתי כמו משוגע. נתן אמר שהוא אוהב אותה ושהיא התרופה שלו ובאמת, הוא חי איתה עוד שש שנים, למרות שהרופאים נתנו לו בקושי חצי שנה לחיות. היא נשבעה לי שהם לא עושים כלום, שהוא חולה מידי, ובמיטה הם רק מתחבקים." הוא נאנח, "לא יכולתי לסבול את זה. לקחתי אותה לחדר שלי והתחננתי שתבוא איתי והיא סירבה. הודתה שרק אותי היא אוהבת, אבל אמרה שיש לה חובה כלפיו כאשתו והיא לא תעזוב אותו כל זמן שהוא חי ואז אני..." סבא התנשם חטופות כאילו משהו הכאיב לו ומיד התעשת והמשיך לדבר. "אם הייתי יודע שזו הפעם האחרונה שלנו יחד... התנהגתי בגסות, הכאבתי לה והיא... אני חושב שבפעם ההיא היא נכנסה להריון..."

כל כך הבנתי אותו וכל כך ריחמתי עליו. הלוואי ויכולתי להקל עליו איכשהו. "אבל ככה פגשת את אנה וככה אבא שלי נולד." ניסיתי לעודד אותו. "אולי באמת הכל לטובה סבא." נישקתי אותו שוב וליוויתי אותו עד פתח הדירה, ממתין בסבלנות עד ששמעתי אותו נועל את הדלת מבפנים.

חזרתי הביתה שואל את עצמי איך, אם הם לא קיימו יחסי מין, הסבירה אליזבטה לנתן את ההיריון? אולי היא שיקרה לסבא, כמו שנשים נשואות משקרות למאהבים שלהם, ואולי היא שיקרה לבעלה? יכולתי לדמיין אותה לעצמי, גרסא מלאה ומבוגרת יותר של יפה, לבושה כותנת ארוכה וצנועה, מנצלת את זקפת הבוקר של בעלה החולה ומצליחה להתעלס איתו כשהוא עדיין ישן למחצה, ותשעה חודשים אחר כך, הפתעה נעימה - נולד תינוק.

לעולם לא נדע אם זה היה כך, או אחרת ומוטב שכך.

בטי עומדת בחוץ ומביטה בשמים. ברקים מהבהבים מרחוק וגשם קל מתחיל לטפטף. דוד יוצא מדירתה של ורד ונעמד לצידה של בטי, מטריה בידו. "איך את מרגישה?" הוא שואל בהיסוס.

"כמו אידיוטית." עונה בטי, "מקס הסתלק. מנו וטלי חושבים שאני מטורפת. מזל שסבא וגניה לא היו כאן, אני כזו סתומה."

דוד מניד בראשו, "לא נכון, את בסדר גמור." הוא אומר, "את לפחות לא משליכה חפצים, את יודעת שיפה זרקה לי את הנעלים לגינה? יצאתי לחפש אותם."

בטי צוחקת, נעים לה לעמוד צמודה אליו. יש לו ריח נהדר והיא חשה בגופו, חמים ומוצק לצידה. "כשאין לך עוזרת שתאסוף אחריך את לא ממהרת להשליך חפצים על הרצפה." היא עונה בחיוך, ונדהמת כשדוד מתחיל לבכות.

"מה קרה חמוד?" היא שואלת ברוך. הוא מגמגם, נבוך קצת, מנסה להתחמק וטוען שהכל בסדר, אבל היא כל כך חביבה, והוא מרגיש צורך לשפוך את ליבו, דומה שהחלל היבש מתחת למטריה מבודד אותם מהעולם ומשחרר אותו מתחושת הבושה. הוא מרשה לעצמו להשתפך לפניה.

"יפה מתנהגת בצורה מוזרה בשבוע האחרון. במשך היום היא עייפה ורגזנית, אבל במיטה היא עושה דברים... אני לא יודע..."

בטי מתחילה לחייך ומנשקת את לחיו, "היא מתנהגת בצורה נועזת, לא ביישנית כמו תמיד?" היא שואלת בעדינות.

דוד מניד את ראשו, האהדה בקולה גורמת לו לבכות עוד יותר. "זה מפחיד אותי." הוא מודה "מצד אחד זה נהדר, אבל זה גם מפחיד, כאילו היא נעשתה אישה אחרת."

"היא בהריון." הסבירה לו בטי, "ככה זה אצל כולנו."

דוד מביט בה בעיניים לחות, "כולכן?" הוא שואל, "גם אמונה ותהילה?"

בטי מנידה לאות הן. הגשם מתגבר והיא מתקרבת-אליו להימלט מטיפות המים הניתרות משולי המטריה. בעוד הוא כורך את ידו על כתפיה, הם שומעים את השער חורק ומקס מופיע לפניהם.

כל הערב היו ברקים רחוקים בשמים, אבל האוויר נשאר יבש וחם. בסביבות עשר בלילה החלה לנשב רוח קרירה ולחה, ושעה אחר כך, כשהייתי בדרך הביתה, התחיל לרדת גשם. הוא התחיל כטפטוף קל שהלך והתגבר ועד שהגעתי לרחוב הדקל כבר ירד מבול.

זה היה נעים. בישראל לא יורד גשם בקיץ, חודשים על גבי חודשים אין טיפת גשם. בשנה הראשונה התקשיתי להאמין בכך, אני זוכר איך התווכחנו עם המדריכה באולפן שאמרה בתוקף שבישראל לא יורד גשם בקיץ. לא יכולנו להאמין שכל כך הרבה זמן לא ירד גשם.

"זה באמת מסביר כמה דברים בקשר לאופי של הישראלים." אמרה לאריסה במרירות. היובש והחום הזיקו לשערה ולעורה, ובצורה מאוד אופיינית לה היא האשימה בכך את הישראלים.

כמו תמיד בישראל, כשכבר יורד גשם הוא עושה את זה בצורה מוגזמת, כמות מים שיכלה להספיק ללילה שלם של טפטוף עדין הוטחה ארצה בבת אחת. כאילו העננים רצו לסיים את המשימה הזו ולהסתלק משם.

האמת? לא האשמתי אותם.

את המטרים האחרונים רצתי במהירות, רטוב כאילו נפלתי לאגם. מול דלת הדירה של ורד הבחנתי בגבר ואישה חבוקים מתחת למטריה שחורה. הגבר החזיק את המטריה מעל לראשיהם וידו הייתה מונחת קלות על כתפה של האישה. הם דברו בקולות נמוכים ואינטימיים, יוצרים להם עולם קטן ויבש משל עצמם מתחת למטריה הנוטפת.

קול צעדי על השביל משך את תשומת ליבם. הם הפנו את ראשיהם אלי ואז ראיתי שהגבר הוא דוד טולדנו והאישה היא בטי.

כל הדם עלה לי לראש, "אה, מאדם פרידמן, אשתי היקרה." אמרתי, "כמו תמיד, אני רק מפנה את הגב והיא כבר מתחבקת עם גבר אחר." השתדלתי לדבר בקלילות, נדמה היה לי שאני אפילו מחייך, אבל כנראה שטעיתי. למראה פני דוד הוריד מעליה מיד את היד והתרחק ממנה קצת.

היא יצאה מתחת למטריה ונגשה אלי, "מקסים." אמרה וניסתה לגעת בי.

מרסן את הדחף הפראי להעיף אותה על הקיר, הזזתי אותה מעלי ונכנסתי הביתה. ד"ר פאנוב יכול לשאול אותי מאה פעם, "מה הרגשת כשראית אותם עומדים יחד מתחת למטריה?" ועדיין לא תהיה לי תשובה.

אין לי מושג מה הרגשתי, הייתי רטוב, כאב לי מהמכות שחטפתי והייתי עייף. רציתי רק להתפשט וללכת לישון, רצוי עם בקבוק וודקה קרה בידי. גם לסיגריה לא הייתי מתנגד.

נכנסתי לחדר השינה שלנו, סגרתי את הדלת והתחלתי לפשוט מעלי את הבגדים הרטובים. החולצה הכחולה היפה שבטי קנתה לי והמכנסים שהיא גיהצה רק הבוקר היו מלוכלכים בכתמי דשא ומקומטים כמו בגדים של ילד שחזר ממשחק פרוע ולא כמו בגדים של אדם מבוגר, נשוי, שעומד להפוך בקרוב לאב.

מישהו דפק בדלת, בטי? לא יכול להיות, היא לא נהגה לדפוק בדלת חדר השינה שלנו. שמעתי אותה מתווכחת בשקט עם מישהו שענה לה בלחש תקיף. דוד, זה בטח הוא.

שוב דפיקה קלה ומנומסת, שילך לעזאזל, שילכו שניהם לכל הרוחות!

הרגשת המסכנות והעייפות עטפה אותי כמו שמיכה, התעלמתי מהדפיקה בדלת והמשכתי להתפשט. לדוד נמאס כנראה והוא העיף לכל הרוחות את נימוסיו הטובים ונכנס פנימה, סוגר את הדלת מאחורי גבו.

עמדנו והבטנו זה בזה, הייתי רק בתחתונים, עומד רטוב מחזיק את בגדי הסמרטוטיים בידי, מרגיש לפתע שריטה מכאיבה בכתפי. לא זכרתי אפילו מתי נפצעתי, בטח כשנלחמתי עם מנו.

דוד היה לבוש בג'ינס ובטריקו, לא הבגדים היפים שלבש בארוחת הערב, אבל עדיין הדור מאוד ויבש. רק שערו היה פרוע ופניו היו רטובים. הבטתי בו, מופתע מהניגוד שבין בגדיו היבשים ולחייו הלחות, בגלל הבירה ששתיתי הייתי קצת איטי, לכן לקח לי קצת זמן לתפוס שהוא בכה.

"בטי מחכה בחוץ." הוא אמר בקול נוקשה ממתח, "היא רצתה שאלך, אבל אני לא מוכן שהיא תהייה אתך לבד עד שלא נברר הכל."

הוא נרתע בבהלה כשהושטתי את ידי ונגעתי בלחיו, "למה בכית?" שאלתי.

"עזוב אותי!" אמר בכעס ודחף את ידי, "מה אתה מתכוון לעשות לה?"

"ראית יותר מידי סרטים דוד." אמרתי, "מה אני כבר יכול לעשות? להכות אותה? בנישואים שלנו אני זה שחוטף, לא היא."

הוא הביט בי בספקנות. "תראה מקס." התחיל לדבר, מתאמץ להישמע רגוע והגיוני. "אני יודע איך זה נראה לך כשראית את שנינו עומדים ככה מתחת למטריה, אבל אנחנו רק דיברנו על משהו אישי, זה הכול, אני נשבע לך."

הסצנה הזו התחילה להימאס עלי. למה אני יושב בתחתונים על המיטה, מביט בבחור הזה, בעוד אשתי ממתינה בחוץ? התקדמתי לעברו והוא התרחק ממני בחטף.

"אל תפחד ממני." בקשתי.

הוא פסע עוד צעד אחד לאחור, מביט בי בהיסוס, ושוב ניסה להסביר, "זה היה רעיון שלי לשים לה יד על הכתף. אני מבקש שלא תעשה לה כלום. תכעס עלי לא על בטי." כל הכבוד, למרות שמשום מה הוא פחד ממני הוא בכל זאת התעקש להגן על אשתי.

"בטי!" צעקתי. היא נכנסה מיד, מעבירה את מבטה ביני לבינו, מנסה להבין לאן נושבת הרוח.

"את יכולה להסביר לי מה קורה כאן?" שאלתי בזעם. "מה קורה אתך ועם דוד?"

היא לא נשארה חייבת, "יש לך חוצפה מר פרידמן." הטיחה בפני, "אתה מתחבק עם ג'ינג'ית חצי ערומה מול הפרצוף שלי ויש לך טענות שאני מנסה להיות נחמדה אל הגיס שלי?"

"ומה קרה לכתף שלך?" הוסיפה והתיישבה לצידי, בודקת אותי.

"אח שלך פרא אדם." עניתי ברוסית. מנסה להמשיך לכעוס, אבל איך יכולתי. היא ישבה לצידי בוחנת את כתפי, שערה נוגע בפני והריח המריר מתוק שלה אופף אותי.

"הרבצת למנו?" שאלה בכעס, "אתה לא מתבייש? באמת מקס? וגם שתית!" הוסיפה וקירבה את פניה המתוקים לפני, ופתאום חבטה באגרוף קטן ונוקשה בחזי.

תפסתי את פרק ידה ונישקתי את האגרוף שהכה בי ואחר כך את שפתיה. נפלנו לאחור על המיטה, מתנשקים, ושכחנו לגמרי מדוד שעמד שם מביט בנו בעיניים קרועות לרווחה.

"בטי?" הוא שאל בקול מהסס. הצצתי בו, עומד ומביט בנו מוקסם, מתלבט אם ללכת או להישאר.

"לך מכאן דוד." אמרה בטי, "ואל תדאג, בערך בחודש החמישי היא תירגע פחות או יותר. רק תקפיד להשאיר את הנעלים שלך מחוץ לבית."

איזה דביל אני, עכשיו כבר הבנתי למה הוא בכה ולמה הוא היה חייב לדבר עם בטי מחוץ לבית באמצע הלילה. "דוד." אמרתי כשהוא כבר היה כמעט מחוץ לחדר, "אל תדאג, אם כולנו עברנו את זה גם אתה תצליח. תהיה אסרטיבי, אל תרשה לה לנשוך אותך, ואולי כדאי שתתחיל לקחת ויטמינים."

שמעתי אותו צוחק כשסגר את הדלת ואחר כך שכחתי ממנו ומכל העולם.

***

בבוקר המחרת קמתי מוקדם כרגיל והלכתי להכין קפה. חשבתי שיש לי עוד המון זמן עד שהאורחים שלנו יקומו, אבל עוד לפני שהמים רתחו כשל מנו למטבח וצנח על השרפרף, תומך את ראשו בידיו.

"איך אתה רוצה את הקפה שלך?" שאלתי בנימוס.

"חם ורטוב." הוא ענה בקול מטושטש ופיהק.

נתתי לו נס קפה עם סוכר שבחשתי קודם בחזקה כדי שייווצר קצף מעליו, כמו שמכינים בגולני. הוא ניסה להודות לי בחיוך. למינצים לא היה כשרון לזייף חיוכים והחיוך של מנו היה מזויף בעליל.

"כואב לך הראש?" שאלתי באהדה.

הוא הנהן ולגם מהקפה. "אסור לי לשתות יין ובירה." גילה לי, "אני חושב שזה עושה לי הזיות. משום מה אני זוכר שעישנתי חשיש עם זקן אחד. לא תאמין, אבל הסיגריות היו מוחבאות מתחת לגג רעפים של המלונה של הכלב."

"מה אתה אומר? באמת מוזר." עניתי בנימוס והתאפקתי לא לפרוץ בצחוק. הוא היה בטוח לגמרי שהזה את כל הערב. "מה עוד אתה זוכר?" המשכתי לחקור אותו.

מנו שפשף את מצחו בגב ידו, "אני יודע שהלכתי אתך מכות וואניה היה שופט." אמר בהיסוס, "אבל יכול להיות שאחר כך רבנו שוב? לא, לא יכול להיות. נכון?"

סבא נראה מבעד לחלון, מוביל את מנגו למלונה שלו ונוזף בו שברח מהבית. פתחתי את הדלת האחורית והזמנתי אותו לקפה. מנו לטש בו מבט מלא חלחלה. סבא חייך בנימוס, רענן ונמרץ כאילו בילה את הלילה האחרון בשתיית תה צמחים בדבש.

"בוקר טוב עמנואל." אמר והושיט לו את ידו. מנו לחץ אותה ואחר כך לא התאפק ומישש את ידו עד המרפק. "אתה אמיתי." אמר וצנח על הכיסא. נתתי לו עוד קפה והוא לגם ממנו ושפשף את עיניו.

"הוא חושב שאתה הזיה." הסברתי לסבא המשועשע.

סבא נד בראשו, "לא יודעים לשתות החבר'ה האלה." אמר לעצמו, שתה את הקפה והלך.

"מקס." רכן מנו לעברי, "סיפרת לבטי על מה דיברתי אתכם? היא יודעת?" כנראה שהופעתו של סבא עוררה את זכרונו.

"לא. לא הספקתי לדבר על זה. לדעתי אתה צריך לדבר אתה." התחמקתי. לא התכוונתי לספר לו במה אני ובטי היינו עסוקים הלילה. הוא התכווץ בבהלה בכיסאו, "לא עדיף שאתה..."

"אתה מנו." חזרתי בתוקף והובלתי את הבחור המבוהל לחדר השינה שלנו.

בטי ישבה ליד המחשב, מנצלת את השעות השקטות של הבוקר להתקדם בעבודתה. היא חייכה אלינו בפיזור נפש, שקועה בבעיות התרגום שלה, ולקחה בתודה את כוס הקפה שהבאתי בשבילה.

"מנו רוצה לדבר אתך." הודעתי לה ודחפתי אותו קדימה. בטי לגמה בשקט והביטה בציפייה באחיה שהסתכל סביבו, בוחן את הקירות והרצפה, מסרב להביט בפניה.

בטי קמה והוציאה קופסת עץ דובדבן מלבנית מעוטרת בקישוטים של אם הפנינה ממגירת הגרביים שלה, "זוכר את הקופסא של סבתא בתיה?" שאלה וחייכה אליו.

מראה הקופסא המעוטרת גרם למנו לחייך. "תיבת הנגינה של סבתא." שמח, "חשבתי שהיא התקלקלה."

בטי פתחה את המכסה שהיה מעוטר בתבליטים של אם הפנינה ומנגינת 'לאלייזה' של בטהובן בקעה בקול דקיק וצלול ממעבה הקופסה. הם הביטו זה בזה וחייכו.

"מצאתי שען זקן, חבר של סבא סולי שתיקן את התיבה." אמרה בגאווה.

בטי שמרה בתיבת הנגינה את תכשיטיה של בבושקה ואת תעודת הנישואים שלנו. היא מעלם לא גילתה לי שתיבת הנגינה הייתה שייכת לסבתה. "אני זוכר שיש גם מגרה סודית." אמר מנו ולחץ על אחד מהריבועים הלבנים שקישטו את דפנות התיבה. בטי ניסתה למשוך אותה ממנו. "לא מנו!" אמרה בתוקף.

בתוך המגרה שנפערה בתחתית התיבה היה ריבוע ניר קטן ולבן חתוך בצורה משוננת אופיינית לתצלומים ישנים. הבחנתי בחטף בכמה מילים כתובות בכתב יד נשי על הניר הלבן לפני שבטי חטפה את התיבה ממנו.

איפה ראיתי את הכתב העגול והיפה הזה?

בטי טרקה את המגרה בכוח. "זו המגרה הסודית שלי." פסקה בנחישות, ראיתי כמה רווח לה שהתמונה המסתורית התגלתה לנו רק מגבה, מסתירה את המצולם בה מעינינו הסקרניות.

"את והסודות שלך." רטן מנו במורת רוח, "למה את תמיד כל כך מסתורית?"

"כי אני כזו!" הטיחה בו בחזרה והנוסטלגיה הנעימה שאיחדה אותם לרגע נעלמה, שוב חזרו הטינה והמרירות להפריד בין האח והאחות.

מנו התרגז, בעיקר על עצמו, למרבה הצער בטי חשבה שהוא כועס עליה ונעלבה. הוא התרגז עוד יותר ואיבד שליטה, "רק שתדעי לך שידעתי הכל!" אמר בקול רם ומיד החוויר.

בטי הטמינה את הקופסה במקומה ולטשה בו מבט קפוא. "אני יודעת דביל!" זעמה, "ראיתי אותך מציץ. זה מה שאכל אותך כל הזמן?"

מנו איבד בבת אחת את כל רוח הקרב שלו, "סליחה בת-אל." לחש, "אני נורא מצטער. תסלחי לי הייתי צריך לספר להורים."

"עזוב את זה מנו, די, סלחתי לך. אני מבקשת שתסלח לי שהייתי כזה קוץ בתחת כל הילדות שלך. אני יודעת שהייתי ילדה מעצבנת. סליחה עמנואל."

"טוב, בסדר. מספיק עם זה." ההשתפכות שלה הביכה אותו. במקום לחבק אותה, כמו שהיה מתבקש לדעתי, הוא נתן לה צ'פחה סמלית על הגב וברח.

בטי כבתה את המחשב וקמה ממקומה אוחזת את הקופסא בידה. עכשיו היא תבקש ממני ללכת לעשות משהו כדי שתוכל להחביא את הקופסא במקום חדש חשבתי, וצדקתי.

"אולי תלך להביא את הצידניות מהמחסן מקס?" בקשה, "אני רוצה להכין אוכל לטיול. יהיה נחמד לאכול צהרים באוויר הצח." אתמול בערב החלטנו שניקח את האורחים שלנו לטיול בשמורת הכרמל ואפילו לקחתי חופש מ'יהלום' כדי שאוכל לבלות ביחד עם כולם.

"כבר הכנתי את הצידניות אתמול בטי." עניתי בנחת, "אבל אני מבין שאת רוצה להתבודד עם המגרה הסודית שלך אז אני הולך." קמתי ויצאתי, משאיר אותה לשם שינוי חסרת מילים.