4. משחקים פרטיים

עמית

המסיבה של איטן הייתה מוצלחת מאוד. כל המסיבות שמיקי ארגן היו מוצלחות, וזו הייתה ממש נהדרת. מוזיקה טובה, המון שתייה, כל מיני חטיפים קטנים ומצמיאים, והמון אנשים יפים ועליזים. לא כולם היו הומואים כמובן, היו גם בנות, רובן לסביות, אני חושב, קשה לדעת אצלן, והיו גם כמה סטרייטים - במיעוט מוחץ לשם שינוי - שיבינו פעם איך אנחנו מרגישים.

מיקי הביא המון ידידים שלו מתל אביב, וכמובן שכבר היה מעורה בקהילה החיפאית, הקטנה אמנם, אך תוססת מאוד. אדי צלל מיד לתוך הקהל ונעלם מעיני. כולם הכירו אותו, ומי שלא פגש אותו עדיין שמע עליו ורצה להכיר אותו. עשיתי סיבוב מהיר, מחייך למכרים, מניד ראש לידידים, לוחץ ידיים פה ושם, וכשלא הייתה ברירה נכנע לנשיקות האלה על הלחי שנעשו כל כך מקובלות פתאום, אבל לא התעכבתי ליד אף אחד, הייתה לי מטרה - קטנה, עגלגלת, בעלת עור שחום ועיני דבש – בטי.

כמו טיפש חיפשתי אותה בכל הדירה, שוכח כמה היא שונאת צפיפות, מוזיקה רעשנית ונשיקות על הלחיים. הייתי צריך ללכת ישר למקום הכי חבוי ושקט בדירה, למרפסת המטבח הקטנה שהייתה יותר מחסן ממרפסת.

בטי ישבה שם בין מכונת הכביסה וארון המטאטאים, הארון היחיד בבית שנותר צבוע באותו צבע שמן אפור ומגעיל הזכור לרע וכמובן קראה ספר. מאחוריה עמדה אישה צעירה ודקה בג'ינס הדוק שעיסתה בעדינות את עורפה.

"עמית." היא חייכה אלי והחביאה את הספר בתיק הענקי שנשאה אתה לכל מקום. כמו תמיד לבשה בגדים צנועים ורפויים שנועדו להסתיר את גופה, אבל הצליחו באורח פלא רק לעורר את סקרנות הגברים שתהו מה היא מחביאה שם, מתחת לכל הבד הזה. המסג'יסטית החובבת הייתה לני, חברה מהעבודה. המבט הרכושני שהיא שלחה אל בטי מעיניה הכחולות הבהיר לי מיד שלני רצתה להיות יותר מסתם חברה.

בתוכי פנימה הרמתי גבה משתאה, בטי? לסבית? אולי. אני ממש גרוע בניחוש דברים כאלה. אצל גברים קל לדעת, לגבי נשים קשה עד בלתי אפשרי. הן גמישות יותר, שומרות סוד יותר, נעות יותר בקלות מצד לצד. נשים זה עסק מסובך לפענוח. היו מעטות שהיו שוות את המאמץ, בטי הייתה אחת מהן. "אני מצטער שלא חזרתי אליך, אדי פשוט..." התביישתי להודות שאדי סינן את דרישות השלום שקבלתי, אבל בטי חייכה, "זה בסדר. אדי כבר דיבר איתי. כנראה שלא נכון לו עתיד גדול כמזכירה."

היא הפנתה את תשומת ליבה של לני אל מישהי שנופפה לה נואשות מפתח המטבח. לני הבינה את הרמז ויצאה.

"אני חושב שהיא לסבית בטי, נדמה לי שאת מוצאת חן בעיניה."

"כן, אני יודעת. נו טוב, מה אפשר לעשות? היא חברה טובה."

"בקשר לפעם הקודמת שדברנו, רציתי..." בטי הצטחקה ומיהרה לחבק אותי בזהירות, בלי להצמיד את גופה אל גופי - חיבוק של דוסית.

"חשבתי שאתה כועס עלי בגלל מה שאמרתי אז, בגלל איך שברחתי, אתה יודע…"

הצמדתי אותה אלי, נחוש לקבל ממנה פעם אחת חיבוק רציני, אולי אפילו נשיקה. היא נסוגה, מופתעת, גבה נתקל בדלת הארון, ידיה הונחו על כתפי, פניה מורמות אל פני, סוקרות אותי כאילו זו הפגישה הראשונה שלנו.

"אני מכיר אותך מליון שנים בטי ואף פעם לא נתת לי נשיקה." הזכרתי לה.

"אתה יודע שאני קצת ביישנית." הסכימה בטי והסמיקה, עצמה את עיני הדבש הגדולות והזוהרות שלה והניחה לי לשתול נשיקה צנועה ותמימה על שפתיה האדמדמות, החפות מכל שפתון.

הצחיק אותי לראות איך היא מתנשקת כמו ילדה וממשיכה לשמור מרחק ביטחון ממני. אני לא מקנא בגבר שינסה לחזר אחריה, הוא יזדקק לעצבים חזקים מאוד.

"את כזאת ילדונת בטי." לא התאפקתי ומשכתי אותה אלי כדי שאוכל להריח את שערה הרך ואת צווארה העגול והלבן שפניה העגלגלים התנוססו עליו כמו פרח על גבעול חינני. שנייה אחרי שהיא נכנעה והניחה לגופה להתרכך ולהתמסר בשלמות לחיבוק שלי אדי הופיע בפתח. "מה אתה עושה עמית?" שאל בקול שקט וחמור.

בטי ניצלה את ההזדמנות וחמקה ממני, משאירה באפי שובל קל של ריח רענן וילדותי. ומיד נפלה לידיו של מיקי שארב לה מאחורי כתפו של אדי.

"בואי בטי." אמר, מנסה להישמע נעים ומנומס כתמיד, אבל יכולתי לשמוע את הזעם מחלחל מתחת לאדיבותו, "עוד לא אמרת שלום למארח שלנו." העיר ולפת בחזקה את מרפקה מושך אותה אליו בנועם תקיף. אולי הוא חשש שהיא תנסה לחזור אלי כדי להשלים את החיבוק הקטוע שלנו?

התעלמתי מכעסו הכבוש של אדי והרמתי את הספר שנפל מתיקה. "שוב 'המוקיון' של היינריך בל? כבר קראת אותו לפחות מאה פעם." בטי שחררה את זרועה ממיקי והביטה בי ובאדי חליפות. "זה ספר שצריך להתעמק בו." אמרה בנחת, "יצא לך לקרוא אותו אדי?" רכנה לעברו כמנסה לברר אם יש בו יותר מפנים נאות עטורות תלתלים שחורים.

אדי חייך, משועשע ממבחן הפתע שנערך לו, "כן, קראתי, ספר טוב. אהבתי במיוחד איך הסוכן של המוקיון אומר לו שהוא מונוגאמי כמו חמור."

"בטי חייכה, "והמוקיון שואל את עצמו אם חמורים הם בכלל מונוגאמיים."

"מעניין למה התכוון המשורר? אולי הוא רצה להגיד שרק חמורים מאמינים במונוגמיה." העיר אדי בבדיחות הדעת, אבל היה משהו מתגרה בנימת קולו, או שאולי רק אני הבחנתי בזה?

"תלוי איך אתה מגדיר מונוגמיות, אתה חושב שידידות אינטימית בלי סקס נחשבת לבגידה?" הישרה אליו בטי מבט רציני.

"אני לא בטוח שאני מבין על מה אתם מדברים." ניסה מיקי לפוגג את המתיחות, מעביר את מבטו הכחול הבהיר מבטי לאדי שעמדו דרוכים זה מול זה. עורה השחום מזהיב כנגד עורו הכהה, עיניה גדולות, מאירות ושואלות, עיניו כהות ומצומצמות בחשדנות.

שתיקה מביכה השתררה בחדר. ברקע נשמעו קולות צחוק ומוזיקה. סביבנו חוגגים במרץ אנשים שתויים ועליזים, ורק אנחנו נתונים בבועה של שקט מתוח, ואז אדי נרגע פתאום, חייך חיוך אמיתי ורגוע, הניח יד על כתפה של בטי, רכן אליה ונישק את לחיה הרכה. היא חייכה באישור והשיבה לו נשיקה תמימה ואני חזרתי שוב לנשום.

זהו, ההתנגשות עברה בשלום, בטי ואדי - שני האנשים האהובים עלי ביותר בעולם - מחבבים זה את זה, אפילו רוחשים כבוד אחד לשני, הייתי מאושר.

אחר כך חזרנו לסלון הצטרפנו לכל השאר והשיחה שבה לקלוח באופן טבעי. בטי העירה שהיא מעולם לא השתכרה כי היא לא אוהבת אלכוהול ואדי הכין בשבילה פינה קולדה כדי לשכנע אותה שאלכוהול יכול להיות טעים ואפילו משחרר. הניסיון לא הצליח כמובן, בטי לא מסוגלת לעכל אלכוהול משום סוג, לרוע המזל הפינה קולדה ערבה לחיכה והיא שתתה ממנה יותר מידי ובמקום להשתכר התחילה להרגיש רע.

לקחתי אותה החוצה לטייל ולשאוף אוויר וכשחזרתי נוכחתי לדעת שמי שהשתכר היה דווקא אדי. "אסור לך לחבק בחורות בכוח ילד, במיוחד לא בחורות כמו בטי." הטיף לי מוסר כשהסעתי אותו הביתה.

אדי משוכנע שהוא מבין בבחורות יותר ממני ואני כמעט בטוח שבכל נסיעה שלו לתל אביב הוא מבקר מישהי ועושה לה טובה. "נכון שאתה המומחה לנשים אצלנו." עניתי לו ביובש. "אבל אני מכיר את בטי יותר זמן ממך, עזוב את הנושא הזה."

אדי נאנח. "בסדר." אמר בפייסנות, "אז לך איתה למיטה, תגאל אותה מבתוליה ותירגע כבר מהאובססיה שלך כלפיה. ואם מדברים על אובססיות, היא עדיין מאוהבת בפרידמן?"

משכתי בכתפי ושתקתי. "שכחתי, הרי בעדה שלכם מדברים על הכל חוץ מעל מה שבאמת מציק." הקניט אותי.

"וזה המזל שלך אדי, כי אם הייתי מתעקש לדבר על מה שבאמת מציק לי…"

"אני יודע מה מציק לך, אתה כועס כי אני נוסע מחר לתל אביב ואתה חושב שאני מזיין שם מישהי, טמבל חמוד שכמוך." הוא צחק, מעך את ירכי וניסה לתפוס את ההגה, מוכיח לי ששתה הרבה יותר מידי וכבר עבר את השלב העליז והחברותי והחל לגלוש לכיוון המסוכן.

במיטה הוא שתה עוד בירה מעורבבת בוודקה והחל לחקור אותי על הטיול שעשיתי עם בטי. "אז לאן הלכתם באמצע המסיבה, אתה והדוסית הקטנה שלך?"

"סתם, הסתובבנו בחוץ, רצינו לנשום קצת אויר צח."

"לא היה מספיק אויר במרפסת, מה?" לגם אדי עוד לגימה מהפחית,

לקחתי אותה ממנו וטעמתי קצת, "טעם מגעיל, למה שמישהו ירצה לערבב בירה וודקה?" ניסתי לשנות נושא.

אדי לא התפתה להסחת הדעת שלי. "יצאתם ברבע לעשר וחזרתם אחרי אחת עשרה, אפשר לדעת איפה הייתם?" שאל בנימה קנטרנית שמתחה את עצבי.

"סתם הסתובבנו." ניסיתי להרגיע.

אדי הפסיק לשחק את הבחור הרגוע וההגיוני, "נעלמת עם הבחורה הזו ליותר משעה." נהם, ונשכב עלי, מהדק את ידי אל מוטות המיטה. "איפה הייתם?" לטש בי עיניים רושפות שהיו שייכות לנמר הזועם שתמיד מנמנם בתוכו.

הוא כל כך יפה כשהוא כועס, סירבתי לענות והוא העניש אותי בנשיקה על פי, נושך את שפתי, מכאיב לי, פוצע ועם זאת מעורר ומרגש, מפחיד ומחרמן, כואב ונעים, קשה ורך. ידי רועדות ואני מרגיש כאילו כל עצמותי הפכו לג'לי. הרעד המוכר מתחיל בברכיים ומטפס לאיטו לאורך הירכיים. אני לא מסוגל להתנגד לו, כל הכוח אוזל משרירי, אני חלש כמו חתלתול ומיוחם נורא. "אדי בחייך." גנחתי. "דברתי עם בטי על בעיות פרטיות שלה, זה לא עניינך. רד כבר ממני." ניסיתי להפגין תקיפות, אבל נשמעתי כל כך לא משכנע שאדי אפילו לא טרח לענות.

הוא גרר אותי לספה. "שכב ואל תזוז." פקד עלי, והלך למקלחת. ממתין לו בקוצר רוח נשארתי לשכב בצייתנות על בטני, ערום וקצת רועד. כבר המון זמן שאדי לא דיבר איתי בטון המרושע הזה, ידעתי שאני עומד לסבול עינוי מתוק שישאיר אותי רועד, חבול, מותש ומאושר, ואותו מלא חרטה, רגוע ועדין.

כבר היו לנו כמה וכמה השתוללויות פראיות, אבל מה שקרה הפעם היה מעל ומעבר. הפעם אדי איבד שליטה ובפעם הראשונה בחיי נאלצתי להפעיל כוח כדי להגן על עצמי מפניו. עד עכשיו בטחתי בו לחלוטין, הוא תמיד ידע לעצור ברגע האחרון לפני שהכאב התגבר על העונג, אבל הפעם… פחדתי ממנו ופחדתי בשבילו.

עד היום אני שואל את עצמי אם זה היה בגלל שהוא היה שיכור, או בגלל בטי. אולי זה היה צירוף של נסיבות, אחרי שנעלמתי לו עם בטי הוא התחיל לשתות, וכשסירבתי לענות לשאלתו, מקפיד לשמור על ההבטחה שלי לבטי, הוא עבר את הגבול ואילץ אותי להפסיק להיות פסיבי ולעצור אותו בכוח כדי להגן על שנינו.

כשזה נגמר סוף סוף אדי לקח אותי למקלחת, הושיב אותי על שרפרף פלסטיק ורחץ אותי ביסודיות, חופף את שערי, מקציף את השמפו, מעסה את קרקפתי ואת עורפי, ואחר כך, כשהוא תומך בי בזהירות, הקים אותי מהכסא ורחץ בעדינות את פי הטבעת שלי שדימם וצרב. כאב לי כל כך עד שהייתה לי בחילה, נאלצתי להיתמך בקיר ולנשום עמוק כדי שלא אקיא. לא יכולתי להתמסר לפינוקים שלו, הבושה והכאב על שנאלצתי להכות אותו כדי שיפסיק התגברו על העונג המתוק של מגעו הרך.

הוא השכיב אותי על מגבת ענקית שפרש על המיטה ועיסה את כל גופי בשמן ריחני, מתעכב במיוחד על ישבני הדואב. אחר כך התהפכתי ואדי ניסה להרגיע את עורי בעזרת משחת אלוורה קרירה. בדרך כלל מגע ידו על אברי ואשכי היה מטריף אותי מעונג וגורם לי לזקפה, אבל הפעם לא הצלחתי להתענג על העדינות בה טיפל בי.

"אדי למה…" התחלתי לשאול והשתתקתי. שפתי היו פצועות וכאב לי אפילו לדבר.

"למה מה?" גחן אדי מעלי, מקרב בהתחשבות את אזנו לפי.

"למה אתה לא יכול להיות נחמד אלי בלי להכאיב לי קודם?" שאלתי, ומיד התחרטתי על השאלה הבכיינית הזו. אדי כבר לימד אותי שרק נקבות מתבכיינות. כנראה שמצבי היה באמת גרוע כי במקום לרדת עלי ששוב אני מקטר כמו מזרונית אדי רפרף שורת נשיקות על חזי, משתדל לא להכאיב לפטמותיי הפצועות.

"אני לא יודע." לחש, "אני כל כך מצטער עמית. אני לא יודע למה. אסור לי לשתות כל כך הרבה, זה עושה אותי רשע. אל תכעס עלי בבקשה, כל כך קנאתי, הייתי כל כך אומלל, היא נורא סקסית ומתוקה וחכמה. אתה אוהב אותה?"

נאנחתי עמוקות והנדתי את ראשי לאות הן. לא הייתי מסוגל לשקר בקשר לבטי, אפילו לא כדי לשמח את אדי. אדי הניח את ראשו על בטני ודמעותיו צרבו את עורי החבול, ככל שהתעקשתי לא לספר לו הוא התעקש להכאיב לי, נושך את פטמותיי, מעקם את זרועותיי מעל לראשי ומועך את צלעותיי.

בסופו של דבר כאב לי כל כך עד שאבדתי את הזקפה שלי, והרטט הנפלא של פחד מעורב בעונג שחשתי בהתחלה הפך לזעם. הייתי מוכן בשמחה להיכנע לכל השפלה גופנית שאדי המציא, אבל ההתעקשות שלו שאבגוד בהבטחה שנתתי לבטי הרסה הכל. זה כבר לא היה משחק מרטיט שעמד להיגמר באורגזמה נהדרת, אלא מאבק כוחות עיקש ומעצבן בין שני גברים. ניצחתי כי אדי היה שיכור וזועם ומבולבל, ואני נשארתי פיכח וממוקד. אני חושב שהוא הרגיש הקלה כשסיימתי את העסק בכך שהסתובבתי והכנסתי לו אגרוף, מעיף אותו מעלי. זה נגמר בכך שאף אחד מאתנו לא גמר ושנינו הרגשנו חרא.

"כבר שתים לפנות בוקר אדי." הזכרתי לו אחרי שהוא גמר למרוח את המשחה הירקרקה על מפשעתי החבולה. "בבקשה, בוא נישן קצת, אני הרוס מעייפות."

"אבל לא גמרת." הוא מחה, "רציתי..." הוא הרכין את פיו מעל האבר שלי שנח על צידו, אדום ומשופשף ודביק מהאלוורה.

דחפתי אותו בעדינות מעלי. "לא היום אדי, בבקשה. היה לי מספיק ליום אחד." אדי הנהן והמבט הבודד והפגוע הופיע בעיניו. מיד אחר כך הוא הסב את ראשו ונשכב על צידו כך שלא אראה את פניו.

"אני מצטער." אמר בקול מתכתי וידעתי ששוב פניו מאובנות כפני פסל. "איבדתי שליטה. לא הייתי צריך לשתות. זו אשמתי, סליחה."

לא הייתי רגיל לשמוע התנצלויות מאדי ולא ידעתי איך להגיב. "זה בסדר." רטנתי. דמעות טיפשיות החלו לגדוש את עיני. לא רציתי שהוא יראה אותי ככה ולכן הסתובבתי גם אני על הצד, מפנה אליו את גבי, וככה שכבנו גב אל גב בחושך, שותקים ועייפים, אומללים מכדי להירדם.

"באמת חשבת שתוכל להוציא ממני בעינויים את מה שבטי סיפרה לי?" שאלתי אחרי שהייתי בטוח שעיני יבשות והדמעות חזרו למקום ממנו באו.

"לא ממש חשבתי." התנצל אדי. "אני אידיוט." הוסיף.

"נכון." הסכמתי, "אתה אידיוט שאתה מקנא בגלל בחורה."

באמת לא תפסתי למה הוא מקנא בגלל בטי. היא הייתה חכמה וחמודה ובעלת חוש הומור. אהבתי את התמימות המתוקה שלה, וידעתי שגם אדי מחבב אותה מאותה סיבה, למה לקנא?

אדי נאנח. הוא לא אהב להסביר את עצמו והתפלא כל פעם מחדש שאני לא מסוגל לקרוא את מוחו כפי שהוא קרא את שלי. "היא יכולה לתת לך תינוק." אמר בקול חנוק ורק אז הבנתי שהוא בוכה. זה באמת היה מצחיק, אבל לא יכולתי להסביר לו למה בלי לספר מה בטי סיפרה לי. איך הוא ידע שחייכתי למרות ששכב בגבו אלי? רק לאלוהים פתרונים, אבל אדי ידע ונעלב.

"אני לא רואה שום דבר מצחיק בזה." אמר בקול פגוע, "כדי שיהיו לך ילדים אתה צריך נשים, ובטי היא בחירה מוצלחת מאוד. אני מודה שהתנהגתי כמו דביל, אבל אני מעדיף שתכה אותי ולא שתצחק ממני." הוא התיישב במיטה וכבש את פניו בין ברכיו, סימן בדוק להיותו אומלל. "אתה אומר שאתה אוהב אותי, אבל כשאני מספר לך מה מדאיג אותי אתה צוחק ממני. זה מרושע ומכאיב עמית."

מה פתאום הוא מתבכיין לי כמו נקבה? התאפקתי לא לרדת עליו למרות שזה הגיע לו אחרי כל הפעמים שהעליב אותי כשיללתי והתלוננתי על יחסו כלפי, ובכל זאת לא הצלחתי שלא לקנטר אותו קצת. "יותר מכאיב ממה שעשית לי?" שאלתי בעוקצנות.

"כן." אמר אדי בתוקף, "הרבה יותר מכאיב." הוא נשכב שוב והתקפל כמו קיפוד, מושך את ברכיו אל מצחו, מפנה אלי את ישבנו. "תכאיב לי חזרה, אבל אל תצחק ממני." אמר במסכנות.

"אדי לא צחקתי ממך, צחקתי כי בטי ספרה לי שכנראה לא יהיו לה אף פעם ילדים. ביקרנו אצל הבן דוד שלה בהוספיס, הוא אנס אותה כשהיא הייתה ילדה. עשו לה הפלה פרטית וכנראה שבטי לא תוכל יותר ללדת." לא הייתי צריך לגלות לו את זה, אבל זו הייתה הדרך היחידה לצאת מהתסבוכת. זה עבד, אדי הפסיק להיעלב והסתובב אלי, "אז למה היא מבקרת אצלו אחרי מה שהוא עשה לה?"

"לא יודע, קשה לה לדבר על זה. הבנתי שהוא הומו וכשהיא הייתה ילדה הוא מצא בה מין תחליף…" נתקעתי באמצע המשפט מקווה שהוא יבין לבד את ההמשך. כמו תמיד הוא הבין והעווה את פניו בגועל, ובצדק. זה היה סיפור מגעיל ומחריד.

"ההיריון שלה היה מין תאונה, ככה היא הסבירה את זה." אמרתי בתיעוב.

"בחייך." דחה אדי בסלידה את התירוץ הלא משכנע הזה. "ילדה בת שלוש עשרה בהריון זה אונס אפילו אם היא לא התנגדה. לא צריך להיות עורך דין כדי להבין את זה."

מאחר וכבר התחלתי לא הייתה סיבה להפסיק באמצע ולכן סיפרתי הכל. איך הבן דוד שלה נסע לניו יורק, חלה שם באיידס וחזר לפני כמה חודשים, ורק אז, כשפגש אותה שוב, נודע לו שהיא הייתה בהריון ממנו. "ההורים שלה ישבו עליה שבעה וזרקו אותה מהבית לקיבוץ." גיליתי לאדי, "והוא לא ידע כלום כי אחרי האונס הוא נבהל וברח לארצות הברית. היא נשבעה לו שתתחתן איתו אחרי שיחזור, וגם הבטיחה שלא תגלה לאף אחד מה הוא עשה לה." אדי התיישב זקוף ומתוח ולטש בי מבט חודר.

"הבחורינה הסתומה הזו. להתחתן איתו בגלל הבטחה טיפשית. אסור שזה יקרה." צעק בזעם, "כבר יותר טוב שהיא תתחתן אתך."

"אדי." משכתי אותו אלי וחיבקתי אותו, "אל תצעק בבקשה. היא לא תתחתן איתו, הוא שחרר אותה מההבטחה. חוץ מזה אמרתי לך, הוא חולה באיידס."

"טוב מאוד, מגיע לו." אמר אדי ברשעות. "כמה זמן עוד יש לו עד שיתפגר?"

"אדי באמת, אל תדבר ככה." כרכתי את ידי סביבו, מתחכך בגופו הערום. עורי היה חלקלק מאלוורה והתחושה של גופי מחליק על עורו השחום הייתה נפלאה.

הוא פלט גניחה ממושכת, פולט לאט את האוויר מריאותיו. "אם תמשיך להתפתל ככה אני לא אחראי לתוצאות. בבקשה תפסיק."

"לא רוצה." אמרתי והפכתי אותו על בטנו. ביד אחת העטיתי קונדום על אברי שהתאושש מהחוויות הקשות שעבר, ובידי השנייה מרחתי את משחה על פי הטבעת שלו. "אל תזוז!" פקדתי עליו וחדרתי לתוכו בתנועה מהירה ובטוחה. הוא צרח לתוך הכרית, אבל ציית ושכב בשקט. הנחתי את ידי על כתפיו, מועך אותו אל המיטה וזיינתי בכוח בלי לעשות חשבון.

זה היה נהדר. אדי צעק והתפתל, וכשפקדתי עליו לשתוק צעק. "כן המפקד!" ופרץ בצחוק, וככה, כשאנחנו צוחקים, גמרנו יחד.

רק למחרת ספרתי לאדי את סוף הסיפור של בטי. הבן דוד שלה התחיל לקבל קוקטייל של תרופות ומצבו השתפר והלך. "הוא בערך בן עשרים ושמונה, גבוה, שחום, עם עיניים שחורות נהדרות." ספרתי לאדי, "אפילו עכשיו הוא בחור מרשים מאוד, כשהיה צעיר חשבו שהוא יהיה רב גדול. בטי מאוד קשורה אליו, אבל… מצד שני גם נדמה לי שהיא קצת פוחדת ממנו. הוא מרגיש שהוא צריך כאילו לשקם אותה, והיא לא מעוניינת בתשומת הלב שלו ולא יודעת איך להגיד לו את זה."

לפתי את כתפיו, מקרב את מצחי למצחו, "אדי, הבטחתי לה שאני לא אגלה לאף אחד, בבקשה…"

אדי נישק את פי בעדינות, "אני מבין." אמר בלחש לאוזני, "אני לא אספר לאף אחד." הוא החליק את ידו מתחת לשמיכה, מלטף בעדינות את חזי. "אתה עוד אוהב אותי?" שאל, פיו צמוד לצווארי.

הרמתי את סנטרו באצבעי ובדקתי את הפנס שעשיתי לו. "כן. ואתה?"

אדי הנהן בשתיקה והשפיל את עיניו.

ניערתי את כתפו בכעס. "אז תגיד את זה. אני רוצה לשמוע שאתה אוהב אותי."

אדי עצם את עיניו והחביא את פרצופו בחזי, "אני אוהב אותך." אמר בקול חרישי, "אבל אני בכל זאת נוסע מחר לתל אביב. אתה מוזמן לבוא." הוסיף, יודע יפה שלא אבוא מפני שאהיה עייף מידי אחרי העבודה, וגם בגלל שאני לא אוהב את התל אביביים המתחכמים והפוזאיסטים האלו עם המסיבות הרעשניות שלהם.

בהתחשב במה שקרה בחדשים הבאים אולי עדיף היה שהייתי עושה מאמץ וכן נוסע איתו, אבל מצד שני אולי עדיף שלא.