2. המילניום השלישי

מיקי חזר בערב יום שישי אחרי החגים. עברו שבועיים מאז סוכות ומאז קרו המון דברים, היו מהומות בשטחים, היה הלינץ בראמללה והיה האסון הפרטי שלנו, ההפלה של בטי. הסתבר שבזמן התקרית היא הייתה בהריון וגילתה את זה רק אחרי שאיבדה את התינוק. היא לא הייתה מסוגלת לספר לי על כך והניחה לאניקה שלקחה אותה למיון בזמן שהייתי בעבודה, לבשר לי את הבשורה המרה.

"לא בטוח שזה קרה בגלל התקיפה." אמרה לי אניקה חרש, מנסה להביט בעיני. התביישתי בדמעות שלי והסתכלתי הצידה, מניח לה ללטף את זרועי בעדינות. "לפעמים קורה שההיריון נפסק באופן ספונטאני, היא הייתה בהריון רק שבועיים, אולי שלושה. דברים כאלה קורים כל הזמן ובדרך כלל אפילו לא יודעים שזה קורה. זה לא נורא."

אבל זה כן היה נורא, לא בגלל אובדן ההיריון אלא בגלל ההשפעה הקשה שהיה לזה עליה. הדיכאון שכל כך פחדה ממנו נחת עליה, לא בגלל לידה אלא בגלל הפלה.

מיקי נכנס בנחת למטבח שלנו, מתנהג כאילו יצא ממנו רק לפני רגע, וחייך אלי בחביבות. "בוקר טוב מקסי." אמר, מבזיק לעברי את חיוכו האלכסוני התחום בשתי גומות חן.

חוץ מהחיוך שנותר מוכר מיקי נראה שונה לגמרי מהילדון שעזב אותנו. השיער שלו היה קצוץ קצר, בלי אף תלתל אחד לרפואה, וגופו הצנום התמלא והתרחב. הוא נראה כאילו בילה את שלוש השנים האחרונות בעבודה גופנית קשה שהעלתה על גופו שרירים וגרמה לו להתבגר סוף סוף.

המשכתי לאכול את החביתה שלי, מסתפק בניד ראש קצר לעברו. עברו שלוש שנים בלי אף מילה ממנו. מה לעזאזל הוא חושב לעצמו כשהוא נכנס ככה לחיים שלי? רתחתי בשקט, ממשיך ללעוס למרות שהאוכל איבד את טעמו.

שילך לעזאזל, חשבתי בזעם - שלא היה קשור לגמרי למיקי - נעלם ככה, בלי אף מילה וחוזר אחרי שלוש שנים, כאילו כלום.

"מה הענייניים מקס?" שאל מיקי בשלווה והתיישב, מביט סביבו. הבית לא היה במיטבו, הכל נראה מוזנח והפוך, בעיקר המטבח.

"הכל בסדר." עניתי באותה שלווה אדישה, "נחמד שקפצת לבקר, מתי אתה עוזב?"

הוא התנשף כאילו חבטתי בו, "ככה." אמר חרש ועצם את עיניו לרגע, ואז קם, ניגש אלי ומשך אותי מכיסאי. "אני זקוק לחיבוק עכשיו!" אמר בהחלטיות וחיבק אותי בחזקה. הוא היה שרירי וחזק הרבה יותר מפעם, אבל עדיין לא היה לו את האינסטינקט הזה שהסמל בוזגלו כינה רצח בעיניים.

ניערתי אותו מעלי והרבצתי לו, מוציא עליו את כל הכעס שהצטבר בי מאז ראיתי את אשתי יורדת מהלינקולן החבולה, פניה מדממים וחולצתה קרועה.

"זה שגידלת שרירים זה לא מספיק מיקי." אמרתי, מועך אותו לקיר, מכאיב לזרועו המסובבת מאחורי גבו, תכסיס שלמדתי מואניה. "חסר לך החלק החשוב הזה של הרצח בעיניים. אתה פשוט נחמד מידי מיקי." הוא קילל אותי באנגלית ובספרדית, קללות מלוכלכות כל כך שאני מעדיף לא להעלות אותן על הניר.

"אני מקווה שאתה לא מבין מה אתה אומר מיקי." סנטתי בו, "מתחשק לי לרחוץ לך את הפה בסבון."

"ובאותה הזדמנות כדאי שתתרחץ בעצמך, וגם תתגלח." ענה לי מיקי כגמולי וחיכך את פניו בפני שלא ידעו תגלחת מזה יומיים. דחפתי אותו מעלי בגסות והלכתי לסלון, מעמיד פנים שאני מביט מבעד לחלון. כאב לי נורא והיו לי דמעות בעיניים.

פעם לא היה לי אכפת שמיקי יראה אותי ככה, אבל הוא נעדר זמן רב כל כך, ונראה שונה כל כך, שהרגשתי שאני במחיצת זר ולא עם מיקי המוכר שלי.

הוא הלך אחרי וחיבק אותי מאחור, משעין את ראשו על עורפי. "עזוב אותי, אני מסריח." רטנתי בזעף, מסרב להסתובב. נעשיתי נורא בכיין בזמן האחרון ולא הייתי גאה בזה. אני משאיר את זה לגברים שמחוברים לצד הנשי שלהם.

מיקי סובב אותי אליו בכוח ובחן את פני. "אתה נראה כמו משהו שהחתול גרר הביתה." אמר, "איך בטי סובלת את זה ולמה הבית כל כך הפוך? איפה היא? מה עם הילדים שלכם? לאן נעלם לירז? ומי סילק את הבית של ואניה ואמונה ובנה במקומו ווילה מפוארת? ולמה לעזאזל אני מוצא אותך יושב לבד ביום שישי, בוכה לתוך החביתה שלך?"

"זה לא עניינך מיקי, עוף מכאן." עניתי בקול הכי אנטיפאתי שלי והלכתי למקלחת. שטפתי את הפנים והתחלתי להתגלח. משתדל לא לחשוב איך מאור היה קופץ על האסלה ומשם לשיש, יושב לצידי כשפניו מרוחות בקצף גילוח, מציק לי בשאלות, מתכנן את ארוחת הבוקר שלו וסתם נהנה להיות איתי, מרוצה מזה שאנחנו ערים בזמן שכולם ישנים.

זה לא עבד. את הקצף מרחתי בעיניים עצומות, אבל אי אפשר להתגלח בלי להסתכל בראי, וכשראיתי את הפרצוף העלוב שלי, רזה וחיוור ומרושע למראה, פרצתי שוב בבכי. כבר לא היה אכפת לי מכלום, ישבתי על האסלה ובכיתי, מרחם על עצמי ועל בטי, ועל כל המסכנים שמתו ונפצעו ונפגעו בגלל מה שקוראים בישראל - המצב.

מיקי הישן היה נבהל לראות אותי ככה, אבל מיקי החדש התנהג כאילו נולד לפתור משברים כאלו. הוא גילח אותי במיומנות של מטפל מנוסה ואחר כך הפשיט אותי בזריזות וקילח אותי, מצליח להיות יסודי אבל צנוע. הוא נעשה כל כך דיסקרטי עד שאפילו לא שאל אותי איך זה שפתאום עשיתי ברית מילה, למרות ששמעתי את נשימתו נקטעת בתדהמה כשפשט את תחתוני.

אחר כך ניגב אותי והושיב אותי על כסא בחדר השינה בעוד הוא מחליף את כלי המיטה המטונפים שלא החלפתי מאז שבטי נסעה. מוזר היה לראות אותו פורש בקפידה את הסדין האהוב על בטי - הירקרק עם ציורי הדגים - ומשכיב אותי על המיטה בעדינות, כאילו הייתי חולה. שכבתי בשקט, מתבונן במראה הלא יאמן של מיקי מחליף את הציפיות הישנות בציפיות תואמות לסדין, ופורש מעלי את השמיכה החומה והרכה שבה התכסינו תמיד אחרי החגים.

"איפה למדת לסדר כל כך יפה מיטות?" שאלתי בפליאה. מיקי היה תמיד כזה שלומפר, הוא אהב שהכל יהיה יפה ומסודר, אבל חיכה שמישהו יעשה את העבודה בשבילו. בעבר לא עלה בדעתו אף פעם שגם הוא יכול לסדר את המיטה, והנה, תראו אותו עכשיו.

"עבדתי בהוסטל של חולי איידס." הסביר והתיישב לצידי, "מתאים לך שיער ארוך."  אמר וליטף את ראשי בעדינות, ואז רכן ונישק אותי על הפה, נשיקה קלילה ועדינה שסימן שאלה בסופה. כנראה שהתשובה הייתה לא, כי הוא הזדקף והתיישב על המיטה לצידי, ממשיך להביט בי במבט מודאג.

"אתה בטח עייף מהטיסה." אמרתי וליטפתי את ידו בהתנצלות, מקווה שלא פגעתי בו.

"אני מטושטש לגמרי." ענה ונשכב לצידי באנחה, מתרפק עלי כמו ילד עייף, "אל תתרגז מקס." ביקש, מדבר חרש לתוך צווארי, "אבל נורא חשוב לי לדעת איפה בטי." ניסיתי לענות, אבל לא הצלחתי. המילים פשוט לא יצאו לי מהפה.

"בסדר." אמר מיקי בעדינות, "אז איפה הלינקולן שלך?"

"ליד הבית." עניתי, "מכוסה בכיסוי שלה. היא… היא קצת חבולה… אני…" הדמעות שוב חנקו אותי. אם הייתי מתחיל לדבר הייתי מילל כמו נקבה היסטרית ולכן דחפתי את הראש לכרית וסתמתי את הפה.

מיקי ליטף אותי ברכות, נישק את כתפי הערומה, ויצא. הוא חזר אחרי חמש דקות בערך, לבן מבהלה, וצנח על המיטה לצידי. "אני מבקש ממך מקסים." אמר חרש באנגלית, "אני מתחנן, תספר לי בבקשה מה קרה? ראיתי את המכונית ו… אני חייב לדעת, אני מרגיש שקשה לך, אבל גם אני אוהב אותה ואני מוכרח לדעת אם היא עדיין חיה."

איזה סתום אני, הוא ראה את המכונית והסיק מכך שהייתה תאונת דרכים ובטי נפגעה. הפסקתי לרחם על עצמי והתחלתי לראות את המצב מנקודת מבטו של מיקי. בטח הפחדתי אותו עד מוות.

"בטי בסדר גמור מיקי, קצת פצועה, אבל לא נגרם שום נזק רציני. הרופאים בטוחים שבעוד כמה חודשים היא תוכל להיכנס שוב להריון." סיפרתי לו בקצרה על הטיול לקיבוץ עין שמר ואיך בטי הצליחה להימלט מצומת אום אל פאחם. אחרי היסוס קל סיפרתי לו גם על ההפלה, הוא הקשיב בשתיקה, עיניו הכחולות מתרחבות בפניו שהתמלאו ונעשו דומות מעט יותר לפניו של אחיו הבוגר.

"אז איפה היא עכשיו?" שאל כשגמרתי את סיפורי הקצר.

נתתי לו את המכתב והתמונה שבטי השאירה לי על שולחן המטבח. לפני שהם נסעו לירז צילם אותה ואת התאומים במצלמת הפולארואיד שלו, "כדי שלא נשכח איך הם נראים." אמר, דוחף את ריבוע הקרטון המבריק לידי ונמלט משם לפני שאבחין בדמעותיו.

בטי לא הסתלקה סתם ככה, היא בקשה ממני רשות, מסבירה שעליה לנוח מעט ולהתאושש, מקפידה לציין שאם אני מתנגד היא תדחה את הצעתה הנדיבה של יפה לבוא לביקור של כמה ימים בווילה ששכרה בסיציליה. היא גם הזכירה כבדרך אגב שדוד כנראה לא יהיה שם כי עליו לעבוד, והיא ואחותה עם התינוקות יבלו את הזמן במנוחה ובטיולים על שפת הים.

גם אמונה הוזמנה אך היא דחתה את ההזמנה, מתרצת את הסירוב בהיותה בחודש השישי להריון. ידעתי שזה היה סתם תירוץ, היא הייתה אמנם הרה עם תאומות, אבל מצבה הבריאותי היה מצוין. היא העדיפה לוותר על חופשה בחו"ל כדי לא להשאיר את ואניה לבד, קשה להגיד שהוא התעקש לשכנע אותה לנסוע.

לא יכולתי לסרב לבטי. ברור היה שהיא זקוקה לחופשה, היא לא הצליחה לישון אפילו לילה אחד בשקט מאז האירוע והיו עיגולים שחורים סביב עיני הזהב היפות שלה.

מה שלא היה ברור לי הוא מדוע סירבה להצעתי לבוא יחד איתה. הגיעו לי כמה ימי חופש וצבי היה יכול להסתדר בלעדי, אבל בטי רק הנידה את ראשה לאות לא בלי לתת לי, לפחות מתוך נימוס, סיבה לסירובה. היא יכלה לדוגמא להגיד שלירז לא יכול להפסיד לימודים וצריך שמישהו יישאר איתו, או להמציא איזה תירוץ אחר, אבל היא אפילו לא ניסתה. זו אשמתי, הרי תמיד אמרתי לה שהיא שקרנית איומה, אז עכשיו קבלתי את האמת ישר בפרצוף – היא לא רצתה אותי יותר. זה שהאמת הגיעה, כתובה בכתב ידה היפה על דף ניר מקושט חתלתולים ורודים, זו הבעיה שלי. 

 

מקס היקר,

לא רציתי שתבוא איתי כי רציתי להיות לבד. אני יודעת שאתה שונא את זה, אבל האירוע בצומת גרם לי לזעזוע עמוק. פתאום הבנתי עד כמה החיים שלי נעשו מוגבלים בגללך. כל מה שיכולתי לחשוב עליו במשך כל האירוע היה שאתה תאשים אותי בגלל המכונית שנפגעה, ושאם יקרה משהו לילדים אתה אף פעם לא תסלח לי ואני יודעת שאתה מאשים אותי בגלל הצורה שבה ניצלתי את הגוף שלי כדי להסיח את דעתו של הטיפוס הזה שניסה לתקוף אותי.

אני מבלה חלק גדול מזמני בניסיון לרצות אותך. קלטתי את זה כשמצאתי את עצמי עומדת ומכינה קישואים ממולאים בגלל שזה מה שביקשת ממני, למרות שהרגשתי איום ונורא. (לא פלא, אחרי כל הדם שאבדתי וכל שעות השינה שהחסרתי). יש לך מושג כמה עבודה זה הממולאים המחורבנים האלו? מה היה קורה לך אם כמה ימים היית אוכל שניצלים קנויים או כריכים? ולהתלונן על הבלגן בבית יומיים אחרי שעברתי הפלה? זה באמת לא היה לעניין מקס.

מאז שזה קרה אני סובלת מסיוטים איומים, אבל אתה פסקת שכדורי השינה, שהרופא סיפק לי במרשם חוקי לגמרי, ממכרים, ולכן, בעוד אתה ישן בשלווה אני יושבת בשקט בסלון, בוהה בטלוויזיה ובוכה בשקט כדי שלא תשמע ותכעס עלי.

האמת היא, מקס היקר, שכל זמן שאני בריאה ומתפקדת הכל בסדר אתנו, אבל ברגע שאני נחלשת ונזקקת לעזרתך אני לבד. אתה לא מהסס להישען עלי, לשפוך את לבך לפני, ולספר לי על כל בעיותיך ולבטיך, מצפה שאהיה לך אם ואחות, וזה בנוסף להיותי מבשלת, מזכירה, מנקה ואם לילדיך, אבל כשאני זקוקה לעזרתך אתה נעלם.

עייפתי מזה, אני זקוקה לשותף שיעניק לי תמיכה, לא לעוד ילד.

אתה זוכר את היום שחזרתי הביתה ושרפתי את ידי בטוסטר? צעקת עלי והתעצבנת שאני מגושמת וכך, במקום לספר לך למה אני כל כך נסערת (יורי ניסה לנשק אותי והכיתי אותו בסרגל), שתקתי וחיכיתי שתירדם כדי לבכות בשקט, מפני שאתה שונא נשים בכייניות.

כשמיקי היה איתנו יכולתי לדבר איתו ולהתבכיין לפניו, הוא תמיד קיבל אותי כמו שאני ולא נבהל כשגיליתי חולשה והתנהגתי כמו סתם אישה רגילה ולא כמו איזה סופרוומן, כמו שאתה מצפה ממני. מיקי השיג לעצמו חיים משלו ואני ואתה… טוב, אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת, מפני שלמרות כל הבעיות אני עדיין מאוד אוהבת אותך.

אני אחזור בקרוב ועד אז אני מקווה שתישן טוב ולא תשתה יותר מידי, לפחות לא ליד לירז.

 

באהבה בטי

 

 מיקי קרא את המכתב פעמיים לפחות ואז קיפל אותו בזהירות ונאנח. "התאומים מקסימים." אמר ובחן שוב את התמונה, "הילדה יפיפייה ומאור נראה כמו מיניאטורה של סבא שלך. מה שלומו?"

"מצוין, הוא עוד יקבור את כולנו." עניתי, "אם הוא יראה את המכתב הזה הוא שוב יכה אותי, ואבא יעזור לו. דרך אגב בטי הייתה עדינה מידי ועברה בשתיקה על הפדיחה של המילניום, ועל עוד המון נבזויות שעשיתי. היא הייתה צריכה לעזוב אותי מזמן, אני כזה אפס מיקי."

הוא חיבק אותי, ממלמל מילות הרגעה חסרות משמעות באנגלית, ופתאום הג'ט לג הכריע אותו והוא התרפה בזרועותיי ופשוט נרדם.

כשבטי לא הייתה התרחקתי מהמיטה הזוגית הריקה שלנו. בדרך כלל ישנתי בחדר של לירז או התמוטטתי על הספה, אבל איכשהו, עם מיקי הנושם בשלווה לצידי, זה נראה הגיוני מאוד לעטוף אותו בשמיכה ולהירדם לצידו.

***

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, שעה איומה להיות בה ער. לירז שוב ישן אצל אולג, מאז שבטי נסעה הוא השתדל להתרחק ממני. לא האשמתי אותו, הייתי חברה גרועה מאוד בזמן האחרון.

אחרי שבטי עזבה הוא סיפר לי שדיבר קצת עם סייף בזמן שנסעו יחד בג'יפ ושאל אותו אם הוא אבא שלו. סייף, שיהיה לי בריא, ענה לו מיד, "לא! מקס אבא שלך, אני רק הייתי בחדר כשאימא שלך נכנסה להריון."

לירז התבייש להמשיך לשאול, וסייף העדיף לא להרחיב עוד בנושא וככה הם שתקו כל הדרך הביתה. הסברתי לו שוב שסייף אהב את ורד ולא ידע שהיא בהריון כשעזב אותה וחיבקתי אותו, מבטיח לו שאני תמיד אוהב אותו. אני מקווה שזה הרגיע אותו.

התעוררתי בקפיצה מבוהלת, מזיע ומתנשם. שוב הייתי בחדר המתים הצבאי, סוקר את הפנים המתות של החיילים שלי שצעקו אלי בלי קול שנכשלתי בתפקידי והם מתו באשמתי. 

מיקי רטן מתוך שינה ומשך אותי אליו, לוחץ את זקפתו אל אחורי. "די מיקי תפסיק." אמרתי בלחש תקיף.

זה כבר העיר אותו, הוא התיישב מבוהל, "מה קרה? איפה אני?" שאל באנגלית.

הדלקתי את האור והוא מצמץ וגנח, "מה שעה? שיט! שלוש לפנות בוקר, מה קרה לך? אתה מזיע? יש לך סיוטים? תראה, נרדמתי עם בגדים."

הוא קם והתחיל להתפשט, הסתבך עם המכנסים ונפל על הרצפה. הושבתי אותו על המיטה ובעוד אני פושט מעליו את מכנסיו נפתחה הדלת ואדם צץ בפתח, מאחורי גבו הבחנתי בעוד גבר שהציץ בנו בסקרנות והיה מה לראות - אני עירום, כורע על ברכי לפני מיקי, שכבר פשט את חולצתו, נאבק במכנסים שעדיין התעקשו להסתבך בכפות רגליו.

"הופה מקס, לא לקח לך הרבה זמן…" התחיל להגיד בעליצות מרושעת ואז מיקי הזדקף והביט בו. אדם נרתע מופתע, השתתק לרגע ושב לדבר. "אני לא מאמין? מיקי? מאיפה צצת? אתה ומקס? לא הייתי מאמין ש…"

"אולי תסתום כבר?" התפרצתי, "מה אתה עושה כאן בכלל?"

"אני גר כאן." ענה לי בחוצפה. התיישב ליד מיקי וחיבק את כתפיו.

"שמענו רעש וחשבנו שכדאי לבדוק מה קורה." התנצל הגבר שעמד עד כה בשקט בפתח, היה משהו מוכר בקולו של האיש הזה. החלפנו מבטים, איפה לעזאזל ראיתי אותו?

"מה שלומך סמל פרידמן?" שאל האלמוני, ואז נפל לי האסימון.

"פלד, מה שלומך? מה נשמע?" אמרתי בחביבות ולחצתי את ידו בחום. בחיים לא הייתי מנחש שהוא הומו.

"אני רואה שבכל זאת הלכת ועשית ברית מילה." אמר פלד וחייך אלי, סוקר בנחת את גופי.

"מאיפה אתם מכירים?" נדהם אדם.

"מגולני." עניתי. נהנה לראות פעם אחת את אדם נותר חסר מילים.

פלד פרץ בצחוק, "בוא ילד." אמר לאדם, "הם מסתדרים יפה בלעדינו, בוא למיטה." והוא הניח יד שעירה ושזופה על כתפו של אדם וניסה למשוך אותו החוצה.

אדם דחף אותו מעליו בזעף, "שתוק טיפש, זה גיסי. תמיד ידעתי שאתה הומו נאצי." רשף לעברי בזעם.

"אל תדבר שטויות אדם." אמר מיקי בקול עייף. "מקס סתם סטרייט משעמם ואתה יודע את זה. עופו מכאן, אני רוצה לישון."

"אני דווקא רעב." נזכרתי פתאום.

לבשתי מכנסיים קצרים ומיקי דחף לידי חולצה. "תלבש, קריר הלילה." אמר לי, "אני רק מתקלח ובא." הוא לקח מהארון שלי טרנינג והלך למקלחת. וככה יצא שבשלוש לפנות בוקר ישבנו ארבעתנו במטבח המוזנח ואכלנו חביתות.

"רק רגע, אני רוצה להבין." אמר פלד המשועשע "אתה נשוי לאחותו הגדולה של אדם והאחות השנייה שלו נשואה לבחור שעובד אתך והם גרים בבית הסמוך?"

"כן." עניתי ולגמתי מהחלב הקר. היה נורא טעים, מאז שבטי עזבה לא אכלתי כמו בן אדם.

"ואיך אתה הגעת לכאן פלד?" הוא חייך אל אדם שזלל גלידה ישר מהחבילה והזעיף פנים כמו ילדונת מפונקת.

"פגשתי את החמוד הזה במסיבה לפני כמה שבועות ורדפתי אחריו מאז." מדושן עונג הוא ליטף את ראשו של אדם כאילו היה מלטף כלבלב, לתדהמתי אדם נראה כאילו הוא נהנה מהיחס הזה כלפיו.

החלפתי מבט עם מיקי, "תקשיב לי פלד." אמר מיקי ולקח מאדם את הכפית שלו, ממלא את פיו בגלידה, "אדם לא חמוד, הוא רק נראה כזה, אני מדבר מניסיון. כדאי שתזהר." הוא בלע את הגלידה והחזיר לאדם את הכפית.

לרגע לטשו שני הגברים מבטים זה בזה מעל לראשו של אדם שרווה נחת מהמצב המתוח שנוצר בגללו. הייתי יכול להכות אותו בגלל זה, תמיד הוא הצליח לסכסך ככה בין בני אדם, אם כי מצד שני, גם מיקי לא היה ממש קדוש. הרגע המתוח התפוגג לאיטו, כדרכם של רגעים כאלו, ופלד החליט להניח לנושא ועבר כעת להתפעל מתופעת התאומים במשפחת מינץ.

"גם בטי וגם אתה תאומים?" שאל את אדם, "ועכשיו גם לאחותך עומדות להיוולד תאומות, מדליק!"

"גם לי ולבטי יש תאומים." אמרתי ופתאום נורא התגעגעתי אליהם וכמו כל אבא מצוי הוצאתי אלבומי תמונות והראיתי את התמונות של הילדים.

שקענו באלבום שבטי הקפידה לסדר לפי תאריכים, מוסיפה כתובות משעשעות ליד כל תמונה. סיפרתי למיקי על חאתם שמצא את אהבת חייו במספרה בניו יורק וחי שם באושר ובעושר, על מותה של בבושקה, ואפילו על הביקור המפחיד של סולק.

בטי הכניסה את התמונה שלי ושל רומן לאלבום המשפחתי שלנו ומתחת רשמה רק את התאריך. את מסגרת הדולפינים היא השאירה אצל אבא ושמה בה תמונה מוצלחת במיוחד של ליאתי שלני צילמה ביום ההולדת של התאומים.

הכנסתי לאלבום את התמונה שבטי השאירה לי והחלקתי עליה באצבעותיי כדי לישר את קפלי הניר השקוף שהצמיד אותה לקרטון. על מי אני עובד? אני שבר כלי בלעדיה. הבטתי שוב בתמונה, התאומים ישבו על ברכיה, מסתירים את פניה שהיו עדיין פצועות מהזכוכית השבורה, ראו רק את עיני הזהב שלה ואת גבותיה היפות. היה חתך עמוק מעל גבתה הימנית, ואולי תישאר שם צלקת, אמר הרופא. בינתיים הסביר אדם לפלד איך בטי נפצעה ואיפה היא עכשיו.

"תסלח לי מקס." אמר פלד, "אבל אתה נראה לי מחוק. למה לא נסעת גם כן לחופש?"

הבטתי בו, מנסה לכעוס על ההתערבות הישראלית המעצבנת שלו ולא הצלחתי. פלד נראה שונה מכפי שזכרתי אותו. כטירון הוא היה רזה, קצוץ שיער ומבוהל למראה. כיום הוא נראה הרבה יותר טוב. גופו הצנום התמלא ונעשה שרירי יותר, שערו התארך והוא אסף אותו בקוקו אופנתי ובמקום מדים רחבים מידי לבש בגדים צמודים שהבליטו את העבודה הקשה שעשה בהרמת משקולות - מה יש להומואים האלה עם מכוני כושר? - אבל הוא נראה טוב בעיקר בגלל שההבעה האומללה והמפוחדת שנחה תמיד על פרצופו נעלמה.

"אתה יודע פלד." אמרתי לו, "כשהיית חייל נראית תמיד כאילו אתה שואל את עצמך איך הגעתי לכאן, ואיזה דבר רע עוללתי שזה מגיע לי? מאז גידלת לך אישיות חדשה והמון ביטחון עצמי."

פלד חייך אלי, חושף שיניים לבנות ומבריקות, "לקחתי את עצמי בידיים. הפסקתי לעשן, התחלתי לעשות כושר, והכי חשוב, עברתי לתל אביב ויצאתי מהארון."

"וההורים שלך?" שאל מיקי בסקרנות, "מה הם אמרו?"

עננה חלפה על פניו של פלד ולתימהוני אדם הניח את כפו הקטנה על ידו במחוות עידוד. "בסוף הם ישלימו עם זה." אמר פלד ושוב חייך, "יש לי המון חברים טובים שמבינים אותי יותר מהמשפחה שלי, אני פעיל בוועד למלחמה באיידס ואני מרגיש בפעם הראשונה בחיי מאושר."

הוא ואדם התנשקו וזרחו אלי באושר. "אני חושב שפלד צודק ואתה צריך לנסוע אליה." אמר אדם, "ובמשרד של אל איטליה בבן גוריון מחכים לך שני כרטיסים לפלרמו."

עד כאן החלטתי, והתחלתי לצאת מהמטבח. "אבל למה שלא תיסע מקס?" הפציר מיקי, "הרי ברור שאתה אומלל ומתגעגע אליה, מה הבעיה?"

"היא לא רוצה אותי שם." עניתי לו וברחתי כדי שלא יראו איך אני מתחיל שוב לטפטף.

***

המשכנו בויכוח רק למחרת. ישבנו בחוץ ושתינו בירה ומיקי שב להציק לי, מתוגבר בואניה ובלירז. כולם, כולל מנגו, קבלו את מיקי בהתלהבות עצומה. להפתעתי לירז זכר אותו מיד ואפילו נתן לו נשיקה. גם אולג חייך לעברו ולחץ את ידו כמו מבוגר.

מיקי התפעל כמה לירז ואולג גבהו והתבגרו וחלק מחמאות כנות לללי שנעשתה גברת צעירה ויפה. בגיל שמונה ללי הייתה אישה קטנה עם שיער זהוב מתולתל, מתגנדרת בשמלות יפות ומשיגה תמיד את שלה בעזרת חנחונים וחיוכים.

היא הודתה שאינה זוכרת את מיקי, אבל נישקה את לחיו והודתה לו בנימוס על בובות הברבי שהביא לה. למרבה הבושה הבנים פשוט חטפו בלי להגיד תודה את הקטר והקרונות שמיקי סחב כל הדרך מניו יורק ודהרו לחדר המשחקים שואניה סידר להם בקומת הקרקע כדי להפעיל את הצעצועים החדשים שלהם.

מיקי צחק ונראה מאושר ונינוח כאילו באמת היה הבן האובד שחזר אחרי נדודים בגולה הדוויה הביתה ולא פראייר שעזב את חיי השפע באמריקה, כדי לאכול קש עם כל היהודים במדינה המטורפת שלהם.

נפרדנו מפלד ומאדם שנסעו חזרה לתל אביב ולפני הפרידה אמר לי פלד שהוא מתנצל שהם קראו לי נאצי בצבא. "היית כל כך רציני ומפחיד." אמר, לופת בחזקה את ידי, "מיד ראינו שאתה החייל המקצועי היחיד שם, הפחדת אותנו עד מוות. לידך היינו סתם פישרים, אני לא מבין למה לא הלכת לקורס קצינים?" משכתי בכתפי ושחררתי את ידי בעדינות, חש בעיניו של אדם קודחות את גבי.

"הייתי מבוהל יותר ממה שנראיתי פלד, וסליחה שטרטרתי אותך, חשבתי שעשית ממני צחוק."

"בחיים לא הייתי עושה ממך צחוק!" ענה לי בלהט שהפתיע אותי, "אבא שלי תמיד סיפר לי כמה שהוא סבל כשצחקו ממנו כשהיה עולה חדש. אני בחיים לא אעשה את זה לאף אחד."

הוא חיבק אותי פתאום בחזקה, "רק אחרי שראיתי אותך במקלחת הבנתי שאני נמשך לגברים." הפתיע אותי בוידוי שלחש לאוזני וצחק כשראה את פרצופו הזועף של אדם. הם הסתלקו ואני ומיקי הלכנו לפרק את החפצים שלו בדירה של ורד.

"אז החלטת להישאר כאן." שאל ואניה שסחב את הארגז הכבד בקלילות, "אתה בטוח מיקי? הולך להיות קשה מאוד בארץ."

"כן, כן, אני יודע, והכל בגלל שברחנו מלבנון." הצטחק מיקי, "אמונה נראית נפלא." שינה את הנושא, "וגם אתה נראה נהדר ואניה, שומר על כושר, מה?" הוא חבט על בטנו השטוחה של ואניה שבאמת שמר על כושר והצליח לא להשמין למרות כל הבירות ששתה וכמויות האוכל הענקיות שזלל.

"אתה בטוח שזה מספיק לך? מה עם שאר הארגזים?" שאלתי כשמיקי שלף מהארגז את תכולתו, קצת בגדים, שמיכות, קצת כלים למטבח, טלוויזיה קטנה ווידאו.

"איפה נשים את המערכת והמחשב?" שאלתי, מביט סביבי, הסלון היה ממש קטן וגם חדר השינה היה זעיר. כל הבית הזה היה גמדי. "אני לא צריך את המערכת והמחשב." אמר מיקי "זהו, יש לי כבר מספיק חפצים. אני לא צריך יותר כלום." החלפתי מבטים עם ואניה. מיקי באמת השתנה.

"אבל…" ניסיתי למחות. בשאר הארגזים היו עוד המון ספרים ותמונות וכל מיני צעצועים אלקטרונים. ומה עם הפוף הענקי שהוא כל כך אהב להתרווח עליו?

הוא משך בכתפיו, "זה מספיק, תאמין לי, גם מה שיש פה זה יותר מידי."

ריהוט הדירה כלל ספה, כורסא תואמת עם הדום לא תואם. שולחן סלוני שנח על מחצלת קש, וכמה מדפים לספרים, גם חדר השינה לא היה מרשים במיוחד - מיטה פשוטה ממתכת, ארון בגדים וכסא עץ נטול משענת ששימש כשולחן לילה. בקבוק יין שהוסב למנורה סיפק תאורה.

ואניה שלף טלפון שקוף מהארגז, "איזה טלפון מדליק." התפעלה ללי ומיד נתן לה מיקי את הטלפון וקיבל ממנה בתמורה טלפון סטנדרטי של בזק ונשיקה על הלחי.

ברגע שחיברנו את הטלפון הוא צלצל. "נו תענה." אמר לי מיקי, מביט בי בפליאה. מאז שבטי עזבה לא עניתי לטלפון מחשש שהיא תהיה על הקו.

החלטתי שאם היא רוצה הפסקה ממני זו תהיה הפסקה אמיתית. בלי דיבורים, בלי מכתבים, בלי דרישות שלום. דממת אלחוט מוחלטת. אני יודע, זה תינוקי, הענשתי יותר את עצמי מאשר אותה, אבל חששתי שאם אשמע את קולה בטלפון אתחיל לבכות ולהתחנן לפניה שתחזור. אחרי שהיא הלכה נשאר לי רק הכבוד העצמי שלי.

זה היה אבא ששוב הציק לי למה אני לא לוקח חופש מהעבודה ונוסע להיות עם בטי והילדים. הוא דיבר קצת עם מיקי שחייך ונראה מרוצה מאוד. כנראה שאבא שכח את החשדות שהתעוררו בו אחרי ליל השמפניה הורודה והיה נחמד אל מיקי. "כן… כן, אני מבין." אמר מיקי לשפופרת, "אתה צודק ויטלי… אני בהחלט אנסה, אבל אתה מכיר אותו… אולי עדיף שהם ייקחו איזה הפסקה זה מזו… אני אדאג שהוא יאכל… כן, תן לי את המספר." הוא שלף עט וניר ורשם את המספר של בטי בסיציליה, "תודה ויטלי, גם אני שמח. בטח, תספר לגיא, מה אכפת לי? אני אקפוץ לביקור בקרוב, נשיקה לאניקה."

הוא הניח את השפופרת וחייך אל נמרוד שהציץ לחדר בביישנות. "הם לא נותנים לי לשחק עם הרכבת." אמר וניסה להציץ לתוך הארגז שכמעט והתרוקן. מיקי הרים אותו כדי שיוכל להביט פנימה, "אוי, אתה נורא כבד." נאנח.

נמרוד צחק, מרוצה כמו תמיד. "אני גדול כמו אבא." אמר בפשטות.

מיקי נתן לו משאית נהדרת עשויה פח, צבועה אדום וצהוב, עם מנוף וגלגלת ירוקים. כשהפעילו אותה היא עשתה רעש איום והאירה בפנסים. זה היה צעצוע נפלא שעורר בי חשק להיות שוב ילד. נמרוד הסכים איתי ופרץ החוצה בצעקות שמחה כדי להראות את הצעצוע החדש שלו לכולם.   

"מאיפה הדברים האלו?" התפלאתי. מיקי אהב לקנות מתנות והיה לו כשרון לבחור לכל אחד דבר שישמח אותו. אני קיבלתי סוודר נהדר מצמר רך וקליל בצבע אפור וזה של בטי היה בצבע ורוד, מעוטר פנינים לבנות קטנות. ידעתי שהיא תאהב אותו מאוד.

מיקי חייך. "בניו יורק היו המון מבצעים לכבוד הסתיו, פשוט לא יכולתי להתאפק." הודה. "אני הולך עכשיו לטלפן לבטי." אמר לי ותפס את זרועי כשקמתי כדי לצאת משם, "אני מבין שאתה פגוע בגללה, אבל היא לא עזבה אותך מקס. היא רק יצאה לחופש והיא עדיין אוהבת אותך ו…"

לא יכולתי יותר לשמוע והסתלקתי באמצע ההרצאה שלו. כבר אמרתי לעצמי את כל מה שהוא אמר לי לפחות עשר פעמים, אבל זה לא עזר, עדיין הרגשתי נטוש ובודד כמו יתום.

שמיקי יעשה מה שהוא רוצה, הגיע הזמן לנקות את הבלגאן בבית. לירז כל כך שמח לראות אותי עושה משהו מועיל יותר מאשר סתם לשבת ולבהות בקירות, עד שהסכים לעזור ולנגב אבק. אחרי כמה דקות גם מיקי הצטרף. ביחד התגברנו על רוב הלכלוך והבית שוב נראה ראוי למגורי אדם. בערב חזר הילל עם שיר ושוב חילק מיקי מתנות וקיבל נשיקות.

כולם התפעלו כמה טוב הוא נראה ושמחו שחזר. מוזר שאיש לא טרח לשאול למה לא שמענו ממנו כלום ומה הוא עשה שם כל הזמן.

השכבתי את לירז לישון והלכתי להתקלח. כשיצאתי חיכה לי מיקי בחדרי, יושב ישיבה מזרחית על המיטה שלי. גם הוא התרחץ, שערו הקצר היה לח והוא לבש מכנסים קצרים נקיים וחולצת טריקו. כרכתי את המגבת הלחה על מותני והתיישבתי לצידו.

זה הצחיק אותו, "נעשית ביישן." אמר והסיט את המגבת, בוחן בעניין את השינוי שעשה בי המוהל.

"למה?" שאל בפליאה. "למה, אחרי כל השנים האלו, הלכת ועשית את זה?"

עכשיו כבר לא היה טעם לשחק את הצנוע. העפתי את המגבת הלחה, נשכבתי על המיטה לצידו של מיקי וסיפרתי לו על הפשלה של המילניום.

הוא הקשיב לי בשתיקה, ראשו מונח על הכרית של בטי, עיניו הכחולות נעוצות בי, מחליק מידי פעם על הצלקת בלחיי, או מלטף קלילות את כתפי.

כשסיפרתי לו איך הייתי צריך לריב עם כל השיכורים המטומטמים האלו שרצו לתת לבטי טרמפ, צחק וחיבק אותי. "איך אתה מצליח תמיד להסתבך ככה, טמבל?"

סיפרתי לו על פרופסור עוגן סימון ואיך הוא התאהב באדם ששבר את ליבו. "נדמה לי שהפעם זה התור של אדם לסבול קצת." צחק מיקי, "הפלד הזה נראה לי טיפוס קשוח."

"לא צריך להיות קשוח כדי לשבור לבבות. אתה, עם כל העדינות שלך, די הכאבת לאדם, וגם לחאתם, ובטי…" כבשתי את פני בכרית. לא רציתי לדבר על בטי.

"עשית ברית כדי להעניש את עצמך בגלל שפישלת?" שאל מיקי וליטף את ראשי.

"אתה לא יודע למה עושים ברית מילה מיקי? זה כמו חתימה על חוזה."

"חוזה בינך לאלוהים ששונא אותך." מיקי היה מבודח מרצינותי.

"לא חוזה עם אלוהים." מחיתי. "עם בטי." כשביטאתי את זה בקול זה נשמע טיפשי והבנתי למה מיקי צוחק ממני, אבל מעולם לא פקפקתי בכך שעשיתי את הדבר הנכון. אפילו כשכאב לי מאוד ידעתי שצדקתי וככה זה צריך להיות.

"מה דוקטור פאנוב אומר על זה?" חקר מיקי והפסיק לחייך.

"אני לא נפגש איתו יותר. הוא אמר שאני כבר בסדר. הוא ייעץ לי לכתוב מעין יומן, או מכתבים לחבר. כתבתי לך."

"באמת?" התרגש מיקי, "תראה לי."

הגשתי לו את המחברת שלי והוא דפדף בה מאוכזב, "אני לא יודע לקרוא רוסית." מחה.

"בעיה שלך." צחקתי, "ובאיזה שפה אתה היית כותב יומן?" 

מיקי הסכים שאי אפשר לכתוב מכתב אישי או יומן בשפה זרה, ואז נשכב על צידו כשפניו אלי והעביר יד קלילה על קו השיער שירד מטבורי אל חלצי.

"מיקי." מחיתי, "אל תעשה את זה, אני… לעזאזל! לא זיינתי כבר מעל שבועיים וזה לא הוגן…"

נדמה לי שכבר ציינתי יותר מפעם אחת שאם יש מישהו יותר מטומטם ממני זה הזין שלי, שהתחיל להזדקף, בלי להתחשב בעובדה שזה רק מיקי עם השטויות הרגילות שלו.

"אבל בטי עזבה רק לפני ארבעה ימים." התפלא מיקי והמשיך ללטף אותי. לא הייתה לי ברירה, סיפרתי לו על הדיכאון של בטי. איך היא הסתובבה בבית כמו זומבי עם עיניים כבויות ואיך ניסיתי להעיר אותה ולהחזיר את המצב למה שהיה קודם.

מיקי התיישב ושוב לא ניסה לגעת בי. "אז צעקת שהאוכל לא טעים והבית לא נקי? איזה מטומטם אתה." הוא הפסיק להיות נחמד וחבט בי בכעס. "דביל!"

"פחדתי מיקי. כל כך פחדתי, רציתי שהכל יהיה כמו קודם והיא… היא…" שוב התחלתי לילל. מיקי חיבק אותי וליטף אותי, מבטיח לי באנגלית שהכל יהיה אולרייט, כמו שהאמריקאים תמיד אומרים בטלוויזיה כשהכל מתפרק ושום דבר לא בסדר.

"לא. הכל לא יהיה אולרייט!" צעקתי עליו, "היא עזבה! אכזבתי אותה שוב! נמאסתי עליה! היא הסתלקה!"

"לא נכון." מחה מיקי. "היא יצאה לחופש. היא בטח מבינה שהתנהגת ככה כי פחדת. די כבר, אל תבכה מקס, בבקשה, אתה מפחיד אותי. אנחנו ניסע לאיטליה ונחזיר אותה, אני אעזור לך."

התחבקנו כמו ילדים מבוהלים ומיקי ליטף אותי ודיבר אלי בעדינות עד שנרגעתי. "תספר לי מה עשית באמריקה?" בקשתי. הוא הניח את ראשו על כתפי ואת כף ידו החמה על חזי. זה היה נעים. הרגשתי איך מגע גופו החם מפשיר את הקרח שהצטבר סביב ליבי.

"אני מבקש סליחה שלא התקשרתי, הייתי… לא יכולתי…" הוא נאנח. "אחרי שאשפזנו את אבא הייתי נורא אומלל ומסטול רוב הזמן. פגשתי במקרה מכיר משותף שלי ושל ג'פרי והתברר שהוא גר בהוסטל לא רחוק מהמוסד של אבא. נפגשנו והוא שמח לראות אותי. לא יכולתי להגיד לו שזה נגמר, שאני אדם אחר, לא הילדון התמים שהעריץ אותו." מיקי נאנח ושפשף את מצחו בכתפי, "אחרי כמה ימים רציתי להסתלק ואז הוא קיבל דלקת ריאות ואחר כך המצב התחיל להידרדר ו… זהו…"

ידו החליקה מבטני אל בין ירכי והפעם לא דחפתי אותה הצידה. הסתובבתי והצמדתי את גופי לגופו. התחלנו להתמזמז, מתחבקים ומתנשקים עד שהוא דחף אותי ממנו ושאל אם אני מבין מה אני עושה. "תפסיק להיות אמריקאי כזה ותן לי קונדום." רטנתי בזעף.

הוא שלף קונדום, "רוסי משוגע שכמוך." אמר ברוך כשהגיש לו אותו.

יותר לא דברנו למרות שאי אפשר להגיד שבחדר השינה שררה דממה. עשיתי לו כל מה שרומן עשה לי וגם יותר והוא נהנה מכל רגע. אחר כך שכבנו בשקט על הגב, מביטים בדממה בתקרה, רק זרועותינו נוגעות קלילות זו בזו.

"הלוואי ובטי הייתה איתנו." שבר מיקי את הדממה, "אני מרגיש כאילו אנחנו מרמים אותה. נספר לה הכל מחר?"

איזה טמבל. "בטח." אמרתי בלעג, "היא תהיה מאושרת לשמוע שבעלה והחבר ההומו שלה…" לא היה טעם להמשיך לדבר. חבל שלא הלכתי להשתכר במקום להיכנס איתו למיטה. זרקתי את הקונדום המשומש לאסלה, הורדתי עליו את המים והתקלחתי.

מיקי הצטרף אלי, "אני אסבן לך את הגב." אמר, "ואם תהיה נחמד גם למטה מזה." למרות שחשתי גועל מעצמי לא יכולתי שלא לצחוק.

מיקי הזה, איך הוא מצליח תמיד לגרום לדברים הכי גרועים להראות טוב יותר?

"אני לא נחמד מיקי. אף פעם לא הייתי ולא אהיה, הגיע הזמן שתשלים עם זה." אמרתי, אבל לא גירשתי אותו החוצה. מיקי סיבן אותי עם ספוג, מעסה את כתפי ועורפי. זה היה טוב, יותר מידי זמן חייתי בלי שמישהו יגע בי, הרחקתי מעלי את כולם, מסתגר מפני העולם כמו חיה פצועה. פתאום גיליתי שאני רעב למגע אנושי. הנחתי לו להחליק את ידו המסובנת בין פלחי ישבני, אחרי היד בא גם השאר והפעם היה זה הוא שחדר לתוכי, גורם לי לגנוח בהנאה. כשחזרנו למיטה, נקיים ויבשים פחות או יותר, נזכרתי שנסחפנו ולא השתמשנו בקונדום.

הוא כרך את זרועותיו סביבי, "מאז שנפגשתי עם ג'פרי נבדקתי כל שישה חודשים, ובחצי השנה האחרונה נבדקתי עוד פעמיים, רק ליתר ביטחון, למרות שבערך שנה לפני שהוא מת כבר לא היה לו כוח לעשות הרבה, גם לי לא."

שמעתי כל כך הרבה על הג'פרי הזה, ופתאום נודע לי שהוא מת. הזדעזעתי כאילו הכרתי אותו אישית. למה מיקי פלט את זה בצורה אגבית כזו? כאילו הוא סתם אחד, כאילו לא שכב ובכה ימים תמימים מרוב עצב כשג'פרי עזב אותו.

"למה לא אמרת כלום?" ניסיתי להבין.

מיקי משך בכתפיו, "הוא היה חולה מאוד בערך שנה ואחר כך הוא מת." פלט באדישות. הקשיחות בקולו סגרה כל פתח לעוד שאלות וחקירות בנושא. "נשארתי שם עוד כמה חודשים והמשכתי לעזור בהוספיס ולהיות מעורב בקהילה." המשיך מיקי בסיפורו, "חוץ מזה הייתי חייב לחכות עד שהבן שלי ייוולד."

הוא צחק למראה הבעתי ההמומה, "זה לא כזה סיפור גדול, בעיירה הזו שג'פרי גר בה יש קהילה גדולה של הומואים ולסביות. הם אוהבים לגור בקבוצות, כמו דתיים. פגשתי זוג לסביות נורא נחמדות שרצו ילד, ורצו שהוא יבוא מגבר שהן מכירות ו... אה…" הוא נע בחוסר נוחות, "נעשה קריר, אולי ניקח עוד שמיכה?" ניסה כדרכו להתחמק מהנושא המביך.

נשכבתי עליו ולחצתי אותו למזרן, "מה אתה לא מספר לי מיקי?"

הוא הסמיק והתפתל, אבל בסוף נכנע. "הן רצו לעשות את זה בדרך הטבעית, זאת אומרת… אני ומליסה… אתה יודע… וג'ואי… זאת אומרת, גם היא הייתה שם ו… טוב, ככה זה היה, פחות או יותר." סיים את גמגומיו, משתמט מעיני.

"אני לא מאמין, איזה בזבוז, הגשמת את הפנטזיה של כל גבר, היית במיטה עם שתי נשים ובזבזת את זה על לסביות שרק רצו תינוק." התחלתי לצחוק.

מיקי התעצבן וניער אותי מעליו. "זה לא מצחיק מקס, הן בחורות מאוד נחמדות ומליסה נראית די טוב, אם אתה אוהב אותן שחורות ושמנמנות, אבל החברה שלה, ג'ואי, בנויה כמו נהג משאית חובב בירה, וגם מריחה בהתאם. כדי לגמור הייתי חייב לחשוב עליך ועל בטי."

"אז לא נהנית בכלל?" התאכזבתי בשם כל הגברים.

"לא לעזאזל, ג'ואי לא נתנה לי לגעת למליסה בשדיים ולא לרדת לה. הרגשתי כמו איזה ויברטור. איך זה שלך לא הפריע שאני ובטי…" הוא שוב הסמיק והשתתק מתכרבל לצידי, "אתם מדברים לפעמים על מה שעשינו לפני שנסעתי?"

"לא. אתה יודע איך בטי, וכשיש ילדים אתה עייף כל הזמן, יש כל כך הרבה דברים להספיק ולעשות והילדים תמיד בוכים ברגע הלא מתאים. רק עכשיו הם התחילו להיות קצת פחות נודניקים והמצב קצת השתפר ואז הייתי חייב להרוס הכל…"

מיקי ליטף אותי, מהדק את גופי אל גופו. "הכל יהיה בסדר." חזר על המנטרה שלו, "בגדת בה עם אחרות?"

"בטח שלא, אל תהיה טמבל." מחיתי, נעלב, כאילו מה שעשינו לא מזמן לא נחשב לבגידה.

"אז אל תדאג בקשר לקונדום." הוא פיהק. "בוא נישן, מחר יש לנו מטוס לתפוס."

"עוד לא אמרתי שאני נוסע." חזרתי לסורי, "בטי לא רוצה שאני אבוא. היא לא אמרה לך את זה?"

"לא. היא בקשה שאני אשכנע אותך לבוא בכל דרך אפשרית, כולל סחיטה ואיומים, יש לה הפתעה נהדרת בשבילך." 

"אני שונא הפתעות."

"שטויות, מההפתעה הזו תהנה ועכשיו שתוק ותישן." מיקי חיבק את הכרית שלו, דחף את רגליו בין רגלי ונרדם. 

ניסיתי לחשוב על התגובה של בטי למראה שנינו, שוכבים עירומים על המיטה הזוגית שלי ושלה והחלטתי שמה שהיא לא תדע לא יפגע בה. ניסע לאיטליה, אני אתפייס איתה, נהנה מחופש נעים ונחזור הביתה עליזים ורגועים. הכל יהיה אולרייט, אמרתי לעצמי בתקווה להידבק קצת מהאופטימיות של מיקי ונרדמתי.

***

אני לא בן אדם ספונטאני, לנסוע לחוץ לארץ בשבילי זה דבר שדורש תכנון קפדני ומחשבה מעמיקה, אבל הפעם נסחפתי בלי לחשוב, מחליק מסוחרר מרגע לרגע, עד שמצאתי את עצמי עומד בשעת בוקר מאוחרת בשדה התעופה של פלרמו, עיר הבירה של סיציליה, ממתין לאיזה פייר שהיה אמור להגיע עם שלט הנושא את שמי ולקחת אותי ואת מיקי לווילה השכורה של משפחת טולדנו.

קשה להאמין שרק לפני כמה שעות עוד דיברתי עם צבי, מקווה עד הרגע האחרון שהוא יצעק עלי שמה פתאום אני מסתלק ועוזב אותו בלי אתרעה של לפחות שבוע מראש. זה לא קרה, הוא שמח מאוד על נסיעתי ועוד הגדיל לעשות ונתן לי כתובות של מסעדות ומוזיאונים נהדרים בפלרמו, שאני חייב לקחת אליהם את בטי.

גם לירז אכזב אותי. הוא סירב לנסוע איתי בגלל שבעוד יומיים יש תחרות כדור רגל חשובה מאוד שעליו להשתתף בה, אבל עודד אותי לנסוע ולבלות עם בטי. ואניה ואמונה הבטיחו לטפל בבית ובכלב וכמובן גם בילד, ונראו כאילו רווח להם שאני יוצא להם סוף סוף מהחיים.

"נדמה לי שכולם שמחים להיפטר ממני." התלוננתי באוזניו של מיקי שהתרווח במושבו, מציץ משועמם על הים התיכון שגעש תחתינו.

"ממש לא, הם פשוט דאגו לך." פייס אותי, "הסתובבת כמו כלב שהלך לאיבוד וחיית מבירה ומלחמניות. הם פחדו שתמות מאפיסת כוחות. סבא שלך נישק אותי כשסיפרתי לו ששכנעתי אותך לנסוע. אף אחד לא מבין מה בדיוק קרה לך ולבטי. במקום לשמוח שהיא ניצלה בנס אתם מסתובבים אומללים ובקושי מדברים אחד עם השני." הוא הניח יד על ברכי, בוחן את פני, "נו, די כבר עם הפרצוף החמוץ הזה, תביא חיוך." ביקש.

ניסיתי לחייך, אבל זה לא יצא מוצלח במיוחד, הייתי מתוח מידי. ידעתי שמה שאני הולך להגיד לא נשמע טוב, אבל לא יכולתי להתאפק. "בבקשה מיקי, אל תספר לבטי מה עשינו." ביקשתי ממנו והסמקתי.

"לך להזדיין!" ענה לי מיקי בזעף והפך אלי את גבו.

משום מה הוא לא קלט שהקטע שהיה לנו נחשב לבגידה בבטי ושהיא תיפגע כשתדע על זה. אולי צריך להיות נשוי כמה שנים כדי להבין דבר כזה? ואולי זה אחד מהבדלי המנטאליות בין הומואים לסטרייטים?

"מיקי בבקשה, תבטיח לי." ניסיתי לגעת בו.

הוא חבט על ידי, "פאק אוף!" אמר בגסות וסירב לדבר איתי יותר.

שותקים בזעף עמדנו עם המזוודות בשדה התעופה, ממתינים לפייר שהיה אמור לאסוף אותנו בשעה אחת עשרה. פייר הופיע באיחור, כובע נהגים עם מצחייה נוקשה בידו האחת, ובשנייה שלט הפוך שעליו כתוב באנגלית - פרידמן.

מרחוק נראה פייר כסתם צעיר שחרחר וזעוף, מקרוב התברר שהוא היה גם קצת שיכור. למרות האנגלית העילגת שבפיו הבנו שהוא עצר כדי לשתות משהו, לפי הריח זה היה יין אדום.

הוא הוביל אותנו בשתיקה מבשרת רעות למגרש חניה ענק שנאפה בחום של סוף אוקטובר, מקלל באיטלקית את התיירים המפונקים, את החום הלא צפוי, את פקקי התנועה, ובעיקר איזה בחורה בריטית ששמה היה מאגי, ושבאיזו דרך מסתורית הייתה אחראית לכל הצרות שנפלו עליו.

לשמחתי גיליתי שסבא צדק, לטינית קרובה מאוד לאיטלקית ולכן הצלחתי להבין את עיקרי הדברים שאמר. לנוכח פרצופו הזעוף והלא מגולח של מכירנו היחיד באי שהמציא את המאפיה ואת הונדטה, שכח מיקי שהוא כועס עלי וחזר לדבר איתי.

תרגמתי לו את המעט שהבנתי מדבריו של פייר והוא נבהל. "אני חושב שהוא שיכור מידי בשביל לנהוג. אולי ניקח מונית?" שאל אותי בלחש.

פייר הסתובב ונעץ בו מבט מאיים ומיקי התכווץ מבהלה. החלטתי שנמאס לי, היה לי נורא חם, המזוודה שבידי נעשתה כבדה יותר מרגע לרגע, ופייר נראה כאילו התברבר ואיבד את הרכב.

תלשתי מידו את תווית החניה הצבעונית ובחנתי אותה. מגרש החניה חולק לפי קוד של צבעים ומספרים כדי לעזור לנהג למצוא את מכוניתו. כנראה שהמשקה גרם לנהג שלנו להיות עיוור צבעים והוא התבלבל בין אדום לכחול.

לקחתי ממנו את המפתחות של הרכב - וולוו לפי הכתוב על מחזיק המפתחות - ופניתי לצד האדום של המגרש. המכונית חיכתה לנו שם בצייתנות, לבנה ומבריקה, ותודה לאל עם מיזוג מצוין. לא הנחתי לפייר לנהוג. דחפתי אותו בלי שום גינונים למושב האחורי, הושבתי את מיקי ליד ההגה, ובעזרת מפה שמצאתי בתא הכפפות ניווטתי אותנו לכיוון כפר הדייגים הקטן ליד פלארמו שבו שכנה הווילה המיוחלת.

פייר נרדם, נוחר בנחת, בעוד מיקי נוהג לאיטו בין כל הסיציליאנים המטורפים שהתנהגו כאילו הם מתחרים במרוץ ולא נוהגים בכביש.

בסוף הוא נשבר ועצר בצד, "אומרים שהישראלים נהגים גרועים." רטן ומחה את מצחו, "אבל החבר'ה כאן… אני אחטוף התקף לב בעוד רגע. תנהג אתה."

אם ברומא צריך להתנהג כמו רומאי בסיציליה צריך לנהוג כמו בן זונה מצ'ואיסטי ועצבני. דווקא התאים לי. נדחפתי וקיללתי ונסעתי מהר מידי, עובר על כל חוקי התנועה האירופאים עד שיצאנו מפרפרי העיר והתחלנו לנסוע על כביש כפרי צר, שם כבר אפשר היה לנהוג יותר לאט ולהוריד לחץ.

עצרנו בצד הדרך מתחת לעץ גדול כדי לרוקן את השלפוחית. פייר הצטרף אלינו וגילינו שהשינה שיפרה מאוד את מצבו. הוא התפכח ונרגע וגם האנגלית שלו השתפרה.

לשאלתו של מיקי אם אנחנו בדרך הנכונה הוא ענה בחיוב וניסה להפיק מעין חיוך שהפך לעווית כאב. הוא תפס את ראשו בשתי ידיו, התיישב על העשב וגנח.

"הנגאובר?" שאל מיקי טוב הלב בהשתתפות מלאת אהדה ונתן לו אספירין.

פייר בלע את הכדור והתחיל לבכות, "הראש בסדר, זה הלב שלי." הסביר, מניח יד על חזהו כמו איזה זמר אופרה.

"היא חתיכה לפחות?" שאלתי בגסות. היו לי מספיק צרות משלי גם בלי הטמבל המאוהב הזה.

"זו מאגי האופר." הסביר לנו פייר, "היא כל כך יפה." נאנח והתחיל להסביר לנו כמה היא יפה, משתמש בתנועות ידיים מלאות הבעה כשהמילים אזלו מפיו.

"אולי יש לך טלפון באוטו?" שאלתי. פתאום נורא רציתי לדבר עם בטי, להיות בטוח שהיא באמת מחכה לנו, ובאותה הזדמנות לברר למה שלחו לנו נהג שיכור ומבולבל כזה.

פייר הראה לנו את הטלפון שהותקן ברכב, "אבל אף אחד לא בבית עכשיו." אמר והתיישב ליד ההגה וחבש את כובעו המגוחך, מוכן למלא את תפקידו כנהג. "מאדם יפה נסעה לקניות והילדים בבריכה עם מאגי ובטי." הוא חייך כשאמר את שמה, חיוך שכבר ראיתי יותר מידי פעמים אצל יותר מידי גברים.

"תירגע מקס, תסתכל איזה נוף נהדר, תראה כמה יפה כאן." ניסה מיקי להרגיע אותי.

"נראה בדיוק כמו בארץ." רטנתי, "איזה מין סיציליאני אתה שקוראים לך פייר?" התנפלתי על פייר שנראה כאילו הוא מצטער שפתח את פיו.

"אני בכלל מנאפולי ואימא שלי צרפתייה." התנצל בלחש, "בטי מאוד סימפטיקו." הוסיף, "כשהיא באה לכאן היא הייתה מאוד עצובה ועכשיו היא שוב מחייכת."

ברצון הייתי חונק את הפייר הזה, למזלו הוא החזיק בהגה.

"אני אף פעם לא שותה בתפקיד." התוודה לפנינו, "אבל הבחורה הזו… אל תספרו למר טולדנו שמצאתם אותי שיכור. בבקשה." הוא העיף מבט במראה, ולמראה פרצופי הקודר השתתק.

"אין בעיות, לא נגיד כלום." הבטחתי, "מיקי חזק מאוד בשמירת סוד, נכון מיקי?"

מיקי הסמיק. "נכון, נשתוק עד הקבר." הבטיח לפייר ועבר לדבר איתי עברית. "אני מצטער מקס, אבל הבקשה שלך הייתה מעליבה. אני לא מוכן להתבייש שאני אוהב אותך, וחוץ מזה אני לא מסוגל לשמור סודות מבטי, וגם אתה לא."

"בסדר." הסכמתי. "בוא נעזוב את זה, אבל רק שתדע אני כן מתבייש במה שעשינו. גם בגלל שזה בגידה בבטי, וגם בגלל ש… אתה יודע…"

"טוב, אני בכל זאת אוהב אותך. אתה הבחירה שלי לבן זוג שכדאי להיתקע איתו על אי בודד." הצהיר מיקי שמצב רוחו הטוב שב אליו. לפני שהספקתי לשאול אותו למה הוא רוצה לתקוע אותי על אי בודד הגענו לווילה של משפחת טולדנו.

הווילה הייתה בעצם ארמון קטן, בנוי אבן ורדרדה, מקושט פיתוחים ועיטורים משיש לבן. סביב הארמון השתרע גן גדול ופרוע, מגודר בחומת עצי ברוש גבוהים. היו בו ערוגות ורדים מוקפות בשיחים גזומים בדוגמאות מסובכות, פסלים עתיקים של נימפות עירומות התחבאו בין עצי תפוז ולימון חנוקים בבוגנוויליות שופעות פרחים אדומים וסגולים, ושביל מרוצף אבנים עגלגלות חצה מדשאה מגודלת פרא שבמרכזה עמדה מזרקת שיש יבשה ומעליה מתנוסס דולפין שיש לבן.

הגענו בשעות אחרי הצהרים, קצת לפני רדת הערב. אור רך האיר את הכניסה, זוהר על מסמרי הנחושת שעיטרו את דלת העץ הכהה, מזהיב את חלונות מגדל התצפית שהתנשא בצד הטירה, מנצנץ על גגו העגול והמחודד שדמה למגבעת של מכשפה. הארמון הוורוד נראה לא מציאותי כמו ציור מספר ילדים, בטי והתאומים בטח נהנו לגור כאן.

פייר החנה את הרכב מול מרפסת הכניסה העגולה שנתמכה בכמה עמודי שיש מגולפים בדוגמת צמות וצפר. שמעתי צעקות של ילדים והתאומים שלי, שלומי הקטן דוהר אחריהם, רצו לעבר המכונית וקפצו לזרועותיי ברגע שיצאתי מהמכונית. הילדים היו לבושים בבגדי ים לחים ונראו נהדר, שזופים, פרועים ומאוד מאושרים.

בטי הגיעה אחריהם ומיהרה לנשק ללחיי, "מקס." אמרה ונגעה בגב כף ידי בתנועה רכה ומוכרת שאמרה לי כמה התגעגעה אלי וכמה היא שמחה לראות אותי.

זה היה החלק הכי יפה של היום שהלך והדרדר מאז, עד שבסופו מצאתי את עצמי יושב על שפת ברכה גדולה בצורת כליה, שותה וודקה ומרחם על עצמי, למרות שהכל היה באשמתי.

בטי לחצה את ידו של מיקי וחייכה אליו באושר. הוא נישק את לחיה בעדינות ובחן את פניה, מחליק את אצבעותיו הארוכות והדקות על השריטה מעל גבתה הימנית. היא לבשה בגד ים עם חולצה ארוכה מעליו, אבל השאירה את רגליה השחומות חשופות. ומיקי דחף יד מתחת לשולי החולצה וליטף בלי בושה את ירכיה המעוגלות. הוא נגע בי רק אתמול באותן אצבעות, מלטף את גופי, מחליק אותן בין רגלי, חופן את אשכי. מה בטי הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת? איך מיקי יכול להמשיך ללטף אותה ככה?

חיבקתי את הילדים בעוד אני בוחן את מיקי ובטי שעמדו, קורנים מאושר זה אל זו, ושאלתי את עצמי מה אני מרגיש כשאני מתבונן בהם? אחרי כל כך הרבה זמן בלעדיה הייתי צריך להרגיש לחצים מצד הראש הקטן, אבל לא חשתי כלום.

אולי הזין שלי נרדם בגלל הטיסה? החלטתי לעזוב את זה. אני בטח עייף ומתוח, כשנגיע למיטה הכל יהיה בסדר, הרגעתי את עצמי. בטי אמרה שהיא חייבת ללכת להחליף בגדים ולעזור עם ארוחת הערב ונעלמה בפנים.

נתתי לילדים להוביל אותי ואת מיקי בשביל מרוצף אבן לברכה השחייה. היא הייתה אובלית, מתנוצצת בכחול עשיר על רקע הגן הירוק שהשתרע מאחורי הארמון.

"זו הברכה שלנו והגן שלנו ולמטה הים שלנו." אמר מאור בחשיבות, מניף את ידו לעבר הנוף המרהיב כמו גנרל המתפאר בכיבושיו.

שמעתי את מיקי כובש את צחוקו למראה הילד הקטן והשרירי עם שיערו הפרוע ופניו הבהירים שדמו כל כך לפניו של סבא סולומון.

"זה מיקי." אמרתי לתאומים, "אתם זוכרים את התמונות של מיקי שהראנו לכם באלבום?"

"אני מיקי." אישר מיקי ונגע בעדינות בלחייה הוורדרדה של ליאתי שהביטה בו בעיני תכלת תמות. "איפה התלתלים שלך?" שאלה הקטנה, מעבירה את כפה על שערו הקצוץ.

"את לא רואה? הוא הסתפר." פסק מאור ומשך את רצועת בגד הים בדוגמת הפסים והכוכבים שכיסה את גופה הקטן והדק. בגד הים של מאור היה בצבע ירוק כהה עם שני פסים לבנים בצדדים. בגדי ים של מבוגרים. שניהם סרבו בכל תוקף ללבוש בגדי ים עם דוגמאות תינוקיות של פרפרים ופרחים.

אני צוחק עד היום כשאני נזכר בפרצוף שעשתה ליאת כשהצעתי לקנות לה בגד ים ורוד עם סלסולים. כולם יודעים שילדים הם אחריות כבדה ועבודה קשה, אבל גיליתי להפתעתי שהם גם מסוגלים להפתיע אותך מידי פעם, ולהיות נורא מצחיקים, לפחות הילדים שאני מכיר.

"איפה תישן אבא?" חקר מאור, מניח את ידו על לחיי כפי שנהג לעשות כשרצה להפנות אליו את תשומת ליבי.

"אבא ואימא ישנים יחד." אמרה לו ליאת, "הוא רוצה להמשיך לישון עם אימא." הסבירה לי.

"תשתקי טיפשה." אמר אחיה. הוא תמיד ניסה לנצל את גודלו הגופני העדיף כדי לשלוט בה ותמיד נכשל מפני שהיא הייתה קטנה יותר, אבל זריזה ופקחית ממנו. היא סטרה על זרועו וברחה בצרחות למים והוא אחריה. לא דאגתי, הם רבו המון, אבל מעולם לא הזיקו ברצינות זה לזו.

"הם נשמעים כל כך בוגרים." אמר מיקי בהתפעלות, "הקטנה מאוד יפה, למי היא דומה?"

"לדוקטור לילי פרידמן. אימא של מקס." אמר יורי שצץ פתאום מאחורי, לבוש בבגד ים כחול. "היא הייתה אישה יפיפייה וכל החברים של מקס היו מאוהבים בה בסתר."

יורי - ההפתעה שלי - נראה בדיוק כמו תמיד, יפה, שזוף, גבוה ועשיר יותר ממני.

אם הוא לא היה מלווה באישה צעירה שנשענה על זרועו וחייכה אלי בגנדרנות, כבר הייתי אומר לו מה דעתי על ההערה המטופשת הזו.

הצעירה הבלונדינית שהוצגה לפני כבריגיטה הייתה אשתו של יורי. היא לבשה בגד ים זעיר שחשף המון עור ורוד וצייצה אלי בגרמנית במבטא ברלינאי כבד.

התברר שיורי פגש את דוד טולדנו בגלל עסקיו של חמו היהלומן. דוד סיפר ליורי על הוילות המקסימות שניתן לשכור בסיציליה, ורק כשבטי באה לביקור התברר הקשר שלי ליורי. לחצנו ידיים בחום ושמחנו בכנות על הפגישה המחודשת.

אף מילה לא נאמרה על ההתאהבות של יורי בבטי, ומצידי הנושא היה יכול לשקוע בתהום הנשייה.

התאומים הציגו לפני את מאגי, העלמה ששברה את ליבו של פייר המסכן. היא הייתה צעירה בלונדינית עגלגלת עם עיניים ירוקות וחיוך שובב שדיברה אנגלית קוקנית מקסימה. נראה היה שהילדים רוחשים לה חיבה רבה למרות מגבלות השפה. נכנסתי פנימה ופגשתי את יפה. היא ערכה את השולחן וחייכה לעברי בחמימות, "סוף סוף הגעת מקס." אמרה בחיבה, מגישה לי את לחיה לנשיקה.

"את נראית נהדר יפה." החמאתי לה ובאמת חשבתי כך. האימהות הלמה אותה. היא התעגלה מעט ונראתה בשלה ופורחת, והרבה יותר רגועה מכפי שזכרתי אותה.

"עכשיו אני שמנה וכבר לא תוכל לקחת אותי על הידיים." קנטרה אותי וברחה למטבח.

בטי הופיעה לבושה שמלה חדשה בצבע אפרסקי רך שהלם את עורה השזוף. היא שלחה אותי לחדרנו המשותף כדי להחליף בגדים ולהתקלח, ונשארה בחדר האוכל כדי לעזור ליפה.

התקלחתי במהירות ולבשתי בגדים קלים ונקיים. החדר מצא חן בעיני מאוד, הוא היה גדול ומאוורר, טפטים כחולים עם ציורי צדפות ציפו את קירותיו, הים נשקף דרך חלון גדול עטור וילונות דקים שהתנפנפו ברוח, ושיח של יסמין ריחני הציץ לחדר ובישם את האוויר. במרכז עמדה מיטת פליז עם פיתוחים מוזהבים, מחופה אפיריון עטור מלמלה לבנה והסדינים היו כחולים בהירים, תואמים לצבע הטפטים.

ארוחת הערב הייתה פשוטה וטעימה. כל יומיים הייתה באה טבחית שבישלה אוכל טרי והבנות רק חיממו והגישו. אחרי האוכל הריצו אותי הילדים בכל רחבי הטירה, מראים לי את נפלאותיה. המבנה היה עתיק רק מבחוץ, מבפנים הוא שופץ והיה מודרני ונוח. במיוחד התלהבתי מחדר התצפית העגול שדרך חלונות הזכוכית הענקיים שלו נשקף נוף נהדר של הסביבה.

סוף סוף תמו כל גינוני הנימוס והטקס, נאמרו ברכות שלום ולילה טוב וכולם הסתלקו. לחצתי בחום את ידו של יורי שחיבק אותי כאילו שכח את כל המילים הקשות שנאמרו בינינו כשנפרדנו בפעם הקודמת. קבענו להיפגש בבוקר בחוף והלכנו לישון.