2. משחק הקריאה

 עמית

היו לנו שלושה חודשים של אושר ביחד. אושר בעירבון מוגבל מאוד, אושר גנוב וחבוי שלא הייתי מודע לו כלל. במקום להבין כמה טוב לי רק קיטרתי והתלוננתי לפני אדי כמה קשה לי להעמיד פנים כל הזמן וכמה אני רוצה לישון איתו כל לילה. רק אחרי שהכול נגמר ואדי נעלם הבנתי כמה הייתי מאושר איתו.

הוא הקשיב לי בשקט ונתן לי לפרוק את התסכול שלי בדיבורים בלי להגיב, עד שיום אחד הדודה רוחיק הודיעה לי שזהו, הדירה של סבתא נמכרה על תכולתה, ומהשבוע הבא לא אוכל לבוא לשם יותר. סיפרתי לו את זה כששכבנו במיטה הגדולה והרכה של סבתא, שותים בירה. שוב התפרצתי כדרכי בתלונות שהנה, כעת לא יהיה לנו לאן ללכת, ולמה אדי לא מרשה לי לבוא אליו הביתה, ואז אדי הדהים אותי כשהשליך את הפחית הריקה ארצה ותקע לי אגרוף בפרצוף.

"סתום כבר." צעק. "פשוט סתום כבר את הפה!" ובלי להביט בי קפץ מהמיטה, לבש את בגדיו ופנה לצאת. ברגע האחרון תפסתי אותו, ידו כבר הייתה על הידית, ועצרתי אותו מלצאת החוצה.

"אל תלך בבקשה." התחננתי, הייתי קצת שתוי והעין כאבה לי מהמכה שלו. התחלתי לבכות, אדי מלמל דבר מה באמהרית ואז הוסיף קללה ברוסית.

דימה לימד אותו רוסית וכל פעם שהוא היה מספר לי עליו נתקפתי קנאה איומה, למרות שאדי שב וחזר שדימה היה בעצם מאוהב באחותו, והם לא התראו מאז שמלאו לו חמש עשרה. אדי לקח אותי למטבח והניח פחית בירה קרה עטופה במגבת על עיני החבולה. "אני נורא מצטער," אמר, "תשכב לך קצת במיטה. אני אחזור בעוד כמה שעות. יש לי סידורים. אנחנו נחשוב על משהו, אל תדאג, ובבקשה, תפסיק לבכות."

"אני שונא את הסידורים שלך," המשכתי לילל, "אתה תמיד חוזר עם ריח של אחרים ועם יותר מידי כסף. למה אני לא יכול לתת לך כסף?"

זה היה ויכוח ישן נושן ולאדי נמאס כבר ממנו. הורי שלחו לי מחו"ל המון כסף ותמיד היה לי יותר מידי, אבל אדי סירב לקחת ממני פרוטה. "אתה רוצה עוד אגרוף?" שאל בזעם ומעך בכוח את כתפי. מחר יהיה לי סימן כחול, שיצהיב לאיטו, מושך מבטי פליאה אילמים מצד שותפי לאוהל.

ההתעלסויות שלנו היו לפעמים אלימות וכל גופי היה מכוסה סימנים שחורים כחולים סגולים וצהובים. "אני מעדיף שתכה אותי מאשר שתלטף אחרים." עניתי לו, מרשה לעצמי רק הפעם את המותרות של דיבור בכנות על רגשותיי.

אדי נאנח, "אם אתה כל כך אומלל בגללי אולי עדיף שנפרד." אמר בעדינות לא צפויה, "אני רק מכאיב לך. תראה איך אתה נראה."

ידו חלפה על גופי הערום, מרפרפת על סימני המכות, ופניו היו רכים מעצב ומרחמים.

זו הייתה שיא ההשפלה. העדפתי שייתן לי לזחול בעקבותיו בכל הדירה מאשר שירחם עלי, ואמרתי לו את זה, רועד כולי מזעם ומהשפלה. "אז תכה אותי בחזרה." אמר אדי בעייפות, "בבקשה," הוא פרש את ידיו, מפקיר את פניו האהובים למכות.

הנחתי את הפחית והסתערתי עליו בנשיקות. "אתה יודע שאני לא יכול אדי. אל תדבר שטויות."

בסופו של דבר החליט אדי לקחת אותי איתו, "מי יודע מתי נוכל לבוא עוד פעם לתל אביב," אמר, מביט בעצב על הדירה שהתחבבה על שנינו.

הדברים שעשינו שם היו נפלאים, מטורפים ופרטיים בתכלית. "לא הייתי רוצה לגור בבית עם רהיטים כאלה," העיר אדי, "אבל נהניתי מאוד מהדירה הזו. מזל שהנברשת לא יכולה לדבר אחרת…" הסתכלנו זה על זה וצחקנו.

זה היה אחד הדברים שאהבתי אצל אדי, יכולנו לריב בחמת זעם על איזו שטות, ואחר כך הוא היה נרגע ואומר איזה חוכמה טיפשית ושוב היינו צוחקים.

"עשית איתי כאן הכול חוץ מדבר אחד," אמרתי בעוד אני מארגן את הבגדים שלי. החלטנו לישון אצל החבר של אדי ומשם לחזור בבוקר לבסיס, ולכן לקחנו אתנו את הציוד שלנו. אדי סגר את הצ'ימידן, הוא תמיד היה יותר זריז ממני באריזה ובארגון החפצים שלו.

"אני יודע למה אתה מתכון, אף פעם לא אמרתי לך שאני אוהב אותך." הדהים אותי בדקות אבחנתו. הוא באמת הכיר אותי טוב.

"זה רק לטובתך ילד. אתה יותר מידי תלוי בי. אני לא סובל את זה. למה אתה לא מתנגד? למה אתה כזה כנוע? אתה מתנהג ממש כמו איזה בחורה סתומה שחושבת עם הכוס ולא עם המוח." הוא שוב כעס עלי, "אתה חושב שנוכל להיות ככה עוד הרבה זמן? בעוד חצי שנה אני משתחרר. חשבת על זה?"

ישבתי על המיטה והבטתי בו באומללות, חושב כמה הוא יפה כשהוא כועס. לא הפסקתי לחשוב על מה שיקרה אחרי השחרור של אדי, פשוט לא העזתי לדבר על זה. "תיארתי לעצמי שנשכיר דירה באיזה מקום," גמגמתי, "אולי בחיפה, אני רוצה ללמוד בטכניון ואתה… אה… לא יודע, תעשה מה שתרצה. אולי ניסע לטיול במזרח הרחוק או בהודו?" פלטתי בטיפשות ומיד נזכרתי באחותו.

היא עמדה להתגייס אחרי שאדי ישתחרר. כשאני אהיה חופשי לבחור בין לימודים או טיול הוא יהיה תקוע עם שלושה ילדים קטנים שיחייבו אותו להיות גם אבא וגם אימא.

אדי נד בראשו במיאוס, "אי אפשר לדבר אתך בהגיון," רטן בזעף. "העולם מלא גברים ילד. אני הראשון שלך. אחרי השחרור אני ואתה זה היסטוריה, ברור?"

הנדתי בראשי לאות לא, "אני לא מסכים. אם תרצה להיפטר ממני תצטרך להרוג אותי." אמרתי והגשתי לו את האם שש עשרה שלי. כמו שידעתי זה עצבן אותו עוד יותר.

"אתה חושב שאתה חי בתוך איזה טלנובלה של מזדיינים בתחת דגני?" שאל בזעם, "למה אתה מתעקש כמו חמור? לעזאזל אתך. אתה מוכן לפתוח לי את השרוכים של הנעלים עם השיניים, ולנשק לי את התחת, אבל כשאני רוצה את טובתך אתה מתעקש. מהרגע הראשון שראיתי את העיניים הסגולות האלו ידעתי שזו תהיה טעות להתעסק אתך."

אדי תמיד טען שיש לי עיניים סגולות כמו לאליזבת טיילור, דבר שהרגיז אותי כל פעם מחדש. במקום להרביץ לו, כמו שהייתי צריך לעשות, פרצתי שוב בבכי.

אדי פתח את חגורת מכנסיו וסינן קללה אמהרית מסתורית. "בוא הנה, אני כבר אתך לך סיבה לבכות." רטן בזעם ומשך אותי אליו, משכיב אותי על ברכיו, פני למטה, כאילו הייתי ילד סרבן.

בפעם הראשונה שעשה את זה נאלצתי להתקלח במשך שבוע שלם בלילה מפני שישבני היה מכוסה כולו פסים אדומים. אחר כך הוא הקפיד להיות עדין יותר ולא פשט מעלי את תחתוני, כך שלא נשארו עלי סימנים.

גם הפעם הכאבים מצליפות החגורה גרמו לי מיד לזקפה. אדי לכד את אברי בין ברכיו, זרק את החגורה ושיקע את לשונו בתחת הדואב שלי. "מוכן לקבל את המנטאליות שלי?" שאל, ושוב היה חיוך בקולו.

זו הייתה בדיחה פרטית שהתחילה בויכוח על הבדלי מנטאליות בין אתיופים לישראלים, יישבנו את הויכוח בזיון ומאז קראנו אחד לזין של השני – המנטאליות. מין קוד דיבור פרטי שהתפתח לאט והיה משותף רק לי ולו.

כרעתי על המיטה, מסלק מעלי בחיפזון את המכנסים והתחתונים, ברכי כפופות, ישבני פונה אל על ופני כבושות בכרית. הוא חדר לתוכי לאט ובזהירות, דרוך לעצור אם רק אשמיע גניחת כאב אחת קטנה. מעולם לא הצלחתי להסביר לו את העונג שמצאתי בכאב הפיזי שגרם לי. במקום זה כבשתי את גניחותיי בתוך הפוך העתיק של סבתא שריחו, ריח נפטלין מעופש, היה מרעיד אותי מאז בתחושת געגועים נוקבת. "טוב," אמר אדי בקול מעשי אחרי שגמרנו ואני הפסקתי לרעוד בזרועותיו והצלחתי לעמוד על רגלי, קצת מתנדנד, אבל זקוף. "בוא נתקלח ונסתלק, אני אתגעגע למקלחת הנהדרת הזו." הוסיף בצער.

הוא אהב את המקלחת המחופה אריחי טורקיז מצוירים, ובייחוד אהב להתקלח בשניים, מנצל את הסבון כחומר סיכה. פעם, כשהרגזתי אותו באיזה התקף קנאה פרוע, הוא השתמש במשחת שינים במקום בסבון, ונבהל כשהתחלתי לצרוח בגלל התערובת הבלתי אפשרית של עונג צורב וכאב מענג שחשתי.

אדי לא הבין שאני מעדיף לסבול כאבים חזקים פי כמה אם רק ידבר אלי אחר כך בעדינות. כל פעם שחש אשמה בגלל שהכאיב לי הייתי מרוויח עוד כמה שעות של רוך ומתיקות, מה פלא שנהניתי מהעונשים שהיה מטיל עלי?

הפעם הוא התעקש שאחזיר לו מידה כנגד מידה ורק אז הוא הצליח לסלוח לעצמו. מעולם לא אשכח את ההנאה שחשתי בגלל יבבת הכאב וההפתעה שגרמה לו הצריבה של משחת השיניים – שנינו נזכור בגעגועים את המקלחת של סבתא.

אדי ניגב את גבי במגבת ונישק את עורפי בדיוק בנקודה שגרמה לי להצטמרר מעונג, "אה… עמיתוש, רק שתדע… אני מאוד אוהב אותך." הפטיר באדישות. "נו, די, תירגע. הרי ידעת את זה עוד מההתחלה. אוף, טמבל אחד… נו, בוא כבר…"

עמית

הוא לקח אותי לדירה ישנה ומבולגנת ברחוב פלורנטין והציג לפני את בעל הבית – בחור יפה תואר ומתולתל בשם מיקי. אם הייתי יודע כמה מעט זמן נותר לנו יחד הייתי מקדיש פחות תשומת לב לחבורה המרתקת שפגשתי שם ונצמד אליו יותר, אבל מיקי, על עיניו הכחולות בהירות, מבטאו האמריקאי הנחמד, וחוש ההומור שלו, הקסים אותי.

כאן, בדירה הישנה של מיקי, הכרתי בפעם הראשונה את הקהילה. ראיתי בפעם הראשונה בחיי נשים מתנשקות עם נשים, קראתי לראשונה בחיי את הזמן הורוד והבנתי שמצאתי את המקום שלי בעולם. ממיקי שמעתי על ניו יורק, על מועדוני המין שלה, והבנתי איזה בור ותמים הייתי עד עכשיו. לכאן ברחתי לחפש נחמה אחרי שאדי נעלם לי, ומכאן נסעתי לחו"ל, מלווה בעצות הטובות של מיקי ומריו, ובנשיקות של רונה, אבל בפעם הראשונה אדי עוד היה איתי, הציג לי את ויקטור השנוא שהתגלה כאדם חביב בגילו של אבא שלי, בעל מבטא בריטי, שפם אפור וחיוך נעים.

הוא סיפר לי שאדי הוא מודל מבוקש לציור ולצילום וכך הוא מרוויח כסף לתמוך במשפחתו, וצחק כשספרתי לו כמה קנאתי בשיחה ששמעתי אותו מנהל עם אדי.

היה נהדר, נהניתי להפליא, שתיתי יותר מהרגיל אצלי והצלחתי אפילו לעכל את הנשיקות ההדדיות שכולם החליפו עם כולם במקום ללחוץ יד כמקובל.

אחרי המסיבה מיקי הציע לנו מיטה בחדר הפנוי ופרש לישון עם גבר צעיר ושתקן שדיבר באיזו שפה סלאבית לא מובנת, אבל היה לו תחת נהדר, אמר וקרץ לי.

ישנו ערומים, צמודים זה לזה, נושמים אחד את השני. "כמו שני חתלתולים קטנים." אמר אדי למחרת בבוקר כשהתגלח.

ישבתי על האסלה, שתיתי קפה והבטתי בו, והייתי בטוח שככה יראו כל הבקרים שלי, אני ואדי יחד, שותים קפה, מחייכים זה אל זה אחרי לילה של שינה רגועה אחד בזרועות השני. נו טוב, הייתי רק בן עשרים אז, ותמים כמו כפית.

יצאנו יחד אל בוקר חמים של סוף הקיץ. אדי הבטיח לי שביציאה הבאה ייקח אותי לנהרייה לפגוש את אחותו. "אולי היא תמצא חן בעיניך ונחתן אתכם," אמר, קצת בצחוק וקצת ברצינות, "יהיה נחמד אם תהיה הגיס שלי." לא הסכמתי, אבל שתקתי בדיפלומטיות. אדי קרא את הבעת פני המסתייגת וצחק.

האוטובוס המטרטר דרומה היה מלא חיילים מנומנמים. ישבנו בספסל האחרון, איש לא שם לב אלינו והוא שלף תמונות של אחותו והילדים, והניח לי לגעת בידיו כשבחנו יחד את התמונות. אחותו הייתה יפה מאוד, ודמתה לו בצורה מדהימה. "אם לא הייתי הומו," אמרתי לו, "הייתי שמח לחזר אחריה."

הוא צחק והשעין את ראשו על כתפי, "תעיר אותי כשנגיע," אמר ונרדם.

אדי יכול היה להירדם בכל מצב. ישבתי ער, חש את נשימתו החמימה על צווארי, והרגשתי מאושר כמו ילד ביום הראשון של החופש הגדול.

ואז, כמה שעות אחר כך, פגשתי את דימה ובועת האושר השברירית שלי התחילה לרעוד עד שהתנפצה. ידעתי שדימה היה חבר ילדות של אדי ושהם נפרדו אחרי ריב גדול. הפרטים לא היו ברורים לי, אבל אדי אמר, קצת במרירות, שדימה הפסיק לשחק איתו בקיץ שבו גדלו לתמר שדיים.

לא העזתי לשאול את אדי מה קרה אחרי שלאחותו צמחו שדיים, וגם אם הייתי שואל הוא בטח לא היה מספר לי, הוא היה סגור מאוד כשזה נגע לעברו וסיפר לי מעט מאוד על משפחתו. כל מה שידעתי זה שהוא הלך עם הוריו ואחותו במדבר במשך כמה שבועות עד שהגיעו לנקודת האיסוף ממנה הוטסו לישראל, וידעתי שהוא אומלל מאוד בגלל מות אימו ומצבו הקשה של אביו, זה הכול.

הייתי מוכן לשנוא את חבר הילדות שלו, אבל לא הצלחתי. הבחור הבהיר והמגודל הזה מצא חן בעיני. היה לו עור ורדרד עדין וחלק כמו שיש רק לרוסים, שיער מברשת בהיר מזדקר על ראש עגול, עורף עבה וחזק וחיוך של ילד שרוצה להצטרף למשחק ולהיות אחד מהחבר'ה.

הוא לקח כל כך קשה את הבשורה על מות אימו של אדי, ונראה כל כך פגוע ואומלל, ואדי היה כל כך מרושע כלפיו. לא יכולתי שלא לרחם עליו. השיחה שלהם, כל כך סתמית, "מה שלומך? איפה אתה גר? מה שלום המשפחה?" מתנהגים כאילו הם סתם חברים ותיקים שנפגשו לפתע, אבל הרגשתי את המתח מאחורי חילופי הדברים הרגילים כל כך, וכמה שאהבתי את אדי הייתי לטובתו של דימה.

אדי היה גועלי כלפיו ולא נתן לדימה את הכתובת שלו בנהרייה. "הוא עדיין מעוניין בתמר." אמר בזעף כששאלתי אותו על כך כשנפגשנו במקלחת בלילה.

הוא סיבן את גופי לאט לאט, בודק אותי במורת רוח, "תראה את עצמך," נזף בי "תראה איזה סימנים עשיתי לך? סמל בגולני ונראה כמו אישה מוכה."

תמיד כשהרגיש אשמה על ההתפרצויות האלימות שלו היה מפנה את כעסו אלי. לא היה לי אכפת, אהבתי את זה. "אולי זה לא בגללך," התגריתי בו, "מאין לך שאין לי עוד איזה מאהב בקיבוץ?"

אדי חייך חיוך טורפני נהדר, חושף את שיניו הלבנות, "לא אכפת לי אם יש לך איזה בחורה בתור כיסוי, אבל אם אני אתפוס אותך עם גבר אחר אתה מת, וגם הוא."

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קינא לי בגלוי. דבריו גרמו לי אושר בל יתואר שמיהרתי להסתיר ממנו. "אין לך זכות לדבר ככה," מחיתי בצדקנות. "מה עם כל הגברים שאתה פוגש בתל אביב כשאני נשאר בבסיס?"

אדי פרץ בצחוק, "איזה גברים? טמבל אחד." הדביק אותי לקיר מנשק אותי בכוח, "אתה כזה תינוק קנאי."

לא האמנתי כמובן שאדי נעשה מונוגאמי פתאום, אבל בכל זאת… זו הייתה הפעם הראשונה שהוא טרח להרגיע את קנאתי ולא התעלם ממנה כרגיל בבוז.

רציתי לעשות איתו אהבה באותו הרגע, אבל הוא סירב. ככל שאני הייתי פזיז יותר ומוכן יותר לקחת סיכונים, ככה הוא נזהר יותר. "בוא נתלבש מהר, מתחיל להיות כבר קריר בלילה." דחה אותי בתקיפות.

"אז תבטיח לי שתבוא איתי לקיבוץ," הפצרתי בו בפעם המי יודע כמה. "בבקשה אדי, יש לי שם חדר פרטי ונוכל… בבקשה."

"דימה מתכוון לבוא אלי הביתה." אמר אדי אחרי שהתלבש. "הוא יברר את הכתובת שלי ומיד כשיצא לחופש ינסה לבקר את תמר. עדיף שאני אהיה שם."

ראיתי את השבת הבאה מתבזבזת על דימה ונחרדתי. לא הבנתי למה אדי כל כך בטוח שדימה מעוניין בתמר, ומאחר ולא הכרתי איש מהנפשות הפועלות לא היה לי אכפת. נורא רציתי שיבוא להיות איתי בקיבוץ, איך אוכל להחזיק מעמד בלעדיו כל סוף השבוע? "אולי תיתן לה להחליט לבד אם היא רוצה אותו. מה יש לך נגדו בכלל?" ניסיתי לשכנע אותו להניח לאחותו ולמחזר שלה. כל כך רציתי שיקדיש את כל זמנו רק לי עד שהתחלתי לסנגר על דימה שעד היום ראיתי בו יריב. "הוא נחמד. חוץ מזה הם לא נפגשו שנים. אולי היא תנפנף אותו?"

"אני אחשוב על זה. קדימה, לך לישון." הוא טפח על ישבני והסתלק למגורים של הצעירה.

במשך כל אותו שבוע ראיתי את דימה מביט באדי מרחוק, מחייך אליו לעיתים, אבל מקפיד לא להתקרב אליו. רק ביום שישי בבוקר החליט אדי סופית שיבוא איתי לקיבוץ. הורי היו כרגיל בחו"ל והדודה רוחיק והדוד יורם הסתפקו בשיחה קלה כדי לצאת ידי חובה. היו להם בעיות עם יובל ששוב הסתבך עם איזו מתנדבת דנית, וכמובן שהיו הבעיות הרגילות עם המפעל, הבצורת והמצב.

בערב לקחתי את אדי לוורטיגו, היו בפאב המון חברים שלי מבית הספר שקיבלו את אדי בטבעיות גמורה, מניחים שהוא חייל בודד ואני דואג לו כדי לתרום לקליטת העלייה.

רק שי, שבילה את כל הערב מחובק עם ליאת שלו, הביט בי מידי פעם בדאגה. ברעש הנורא שהיה שם לא יכולנו לדבר ואחרי כמה זמן ליאת גררה אותו החוצה. הרגשתי הקלה כשמבטו המודאג לא נח עלי יותר והמשכתי לבלות, נהנה לראות את אדי רוקד.

הוא עשה בית ספר לכולנו, מוכיח שלפעמים גם קלישאות הן אמת וזה נכון מה שאומרים על השחורים, הם רקדנים נהדרים.

אולי בגלל ששתה קצת יותר מהרגיל ואולי בגלל המוזיקה אדי נפתח כלפי באותו לילה. הוא סיפר לי איך הוא מרוויח כסף כמודל עירום לציירים וצלמים, ונשבע לי שמאז שפגש אותי הפסיק להיות עם אחרים.

התחלתי להאמין לו, אבל עצבן אותי שהוא חזר שוב על התיאוריה המטופשת שלו שעלי להיפרד ממנו אחרי השחרור ולהכיר עוד אנשים. "אבל למה לא נוכל להמשיך להיפגש? אני נורא אתגעגע אליך." התעקשתי.

"כי אני אהיה עסוק מידי ילד, ואני מעדיף לא להיות בסביבה בזמן שאתה…" הוא ליטף את פני.

"אני קנאי עמית," הודה והעביר את לשונו על חזי, מתעכב על פטמותיי, מטריף אותי מהנאה ומאושר. איך הוא יכול לתאר לעצמו שאוכל להיפרד ממנו?

"אני מתכוון להידבק אליך. לא תוכל להיפטר ממני כל ימי חייך." התגריתי בו, ואחר כך לא דברנו יותר. היינו עסוקים מידי.

אחרי שחזרנו לבסיס הייתי בתרגיל שנמשך שלושה ימים. לא ראיתי את אדי במשך כל אותו זמן והתגעגעתי כמו משוגע. ברגע שחזרנו לרובאית חיכיתי בקוצר רוח לשעה שתים בלילה, השעה הקבועה שלנו לפגישות ליליות במקלחת. זה לא היה הסקס, פשוט הייתי זקוק לקרבתו, לחוש את ידיו על גופי, להביט בעיניו ולהריח אותו. הוא כבר חיכה לי, ערום ורטוב.

העפתי מעלי את הבגדים ונצמדתי אליו. התנשקנו והתחבקנו ובדיוק ברגע זה נכנס דימה למקלחת, ופלט גידוף ארוך ועסיסי ברוסית, מצליח להביע בעת ובעונה אחת תדהמה וזעזוע.

לרגע עמדנו שלושתנו קפואים, דימה – בחגור מלא עם הנשק ביד, כנראה גמר רק עכשיו את השמירה, ואנחנו – רטובים וערומים, צמודים זה לזה, עורי הלבן מבהיק כנגד עורו הכהה של אדי.

"היי דימה," אמר אדי בשלווה. ממשיך לחבק אותי, לא מניח לי להתרחק ממנו. במקום להתפלא, דימה התעצבן ושטף אותנו ברוסית קוצפת. אדי כמדומה הבין כל מילה וצחק. דימה התעצבן עוד יותר ועבר לעברית. "תתלבשו מטומטמים. אם מישהו יראה אתכם יהיו צרות איומות. איפה השכל שלכם?"

יצאנו מהמקלחת והלכנו לחורשה. ישבנו על גזע כרות ודברנו. כלומר, הם דברו ואני הקשבתי, זרועי כרוכה סביב מותניו של אדי, ראשי על כתפו, מקשיב לקולו החם, מרוצה להיות קרוב אליו וללטף את כף ידו היפה ארוכת האצבעות.

לא העזתי להגיד לו את זה, אבל הייתי יכול לשבת שעות ופשוט להסתכל עליו. לא היה בו שמץ של מגושמות – הוא נע במין ביטחון שקט וטבעי של רקדן ומעולם לא שבעתי מלהתבונן בו וליהנות מעצם קיומו בעולם. לא חשוב מה אדי עשה – ניקה את הנשק, או תיקן את האפוד שלו, או סתם קרא ספר – כל תנועותיו החינניות והקלילות עוררו בי הערצה. במיוחד אהבתי את כפות ידיו, הן היו יפות כל כך – גב היד שחור והכפות ורדרדות. אם לא הייתי מתבייש הייתי כורע לפניו ומעריץ כל אצבע ואצבע, ואחר כך עובר לחזה ולבטן, מתעכב על ריבועי השרירים הנהדרים שנראו כקוביות שוקולד מפתות, ומשם לזין היפה שלו – הנחש השחור והעדין שידע להיות כל כך קשה ותקיף.

אדי ניער אותי בעדינות, "אולי תלך לישון עמית, אתה נרדם בישיבה."

"לא נכון," מחיתי מנומנם. חש כילד קטן שהמבוגרים מנסים להיפטר ממנו ולשלחו למיטה. "רק עצמתי עיניים. שמעתי כל מה שאמרתם."

"אבל דברנו רוסית." צחק דימה וליטף בחיבה את ברכי.

"על מה דברתם?" הסתקרנתי, "למה באת לחפש אותנו במקלחת?"

"לא אותך חמוד," אמר דימה בחביבות, "רק את גיסי לעתיד. הייתי אצלו בשבת שעברה ואני מתכונן להתחתן עם אחותו. אני מנסה לשכנע את אדי לבוא איתי לקנות לה טבעת אירוסין, אבל הוא לא מבין כלום בתכשיטים."

בתכשיטים דווקא כן הבנתי, בקיץ לפני הגיוס עבדתי בחנות של הקיבוץ ולמדתי שם קצת על תכשיטים. היה איזה יבואן בתל אביב, ליד התחנה המרכזית הישנה, שהיה מביא סחורה ישירות מדרום אפריקה. נסעתי לשם כמאבטח של חיותה, מנהלת החנות, ובדרך למדתי די הרבה על העסק. 

"אולי נלך יחד? אני קצת מתמצא בזה?" הצעתי.

הם החליפו מבטים משתאים. "אתה מפתיע אותי כל פעם מחדש דגני." אמר אדי כשספרתי להם על חיותה ועל חנות התכשיטים של הקיבוץ.

"טוב, בסדר, נלך יחד ואחר כך ניסע לנהרייה. אני רוצה שתכיר את תמר, אולי היא תירגע עד אז ותעיף את הרוסי המשוגע הזה לעזאזל." הוא חבט קלילות בדימה שלא נעלב וצחק.

"אין סיכוי," אמר בביטחון מוחלט, "אני ותמר זה לכל החיים. אנחנו שייכים אחד לשני."

"בחייך דימה," אדי הרצין, "היא רק ילדונת תמימה בת שש עשרה."

דימה ניסה להתאפק, אבל צחוק קל פרץ מפיו. "לא. היא כבר לא." אמר ונראה מאוד מרוצה מעצמו.

אדי זינק עליו והם התגלגלו על האדמה, לפותים זה בזה, מנסים לחבוט אחד בשני, מקללים זה את זה, כל אחד בשפתו. זה קרה כל כך מהר, לא ידעתי איך להגיב. להפריד, או לבוא לעזרת אחד מהם? אדי היה זריז יותר, ודימה כבד וחזק יותר. אחרי כמה שניות הכול נגמר, אדי שכב פרקדן ודימה ישב עליו, אוחז את פרקי ידיו מעל לראשו, משעין את מצחו הלבן על מצחו הכהה של אדי ששכב דרוך ושקט, מביט הישר בעיניו הבהירות של דימה.

הם שכבו דוממים חושפים את שיניהם במין חיוך נטול עליצות. למראה הזעף העליז שהיה נסוך על פרצופיהם הרגשתי כמו מציצן שמביט בטקס פרטי מאוד, וידעתי שביחסים בין אדי לדימה אני בבחינת זר לא יבין זאת, ובכל זאת לא יכולתי להתיק מהם את עיני. "בכיתי לילה שלם אחרי שעזבתם." אמר דימה וניער קצת את אדי. ידיו נראו גדולות ולבנות מאוד על פרקי הידיים השחורים והדקים של אדי.

"אני יודע שבאת לחפש אותנו אחר כך בשיכון." הודה אדי ומשהו מעין חרטה נשמע בקולו. "חשבתי שאחרי כמה חדשים תשכח אותה ותמצא מישהי בצבע שלך. למה דווקא את תמר? למה לא אחת משלכם?" הוסיף, ספק בהתנצלות ספק בזעף.

"משלכם? איזה שלכם?" נשך קולו של דימה את האוויר הקריר. "אבא שהיה מכה אותי עם חגורה ושותה, ואחר כך הסתלק, ואימא שעזבה עם הסרסור שלה כשהייתי בן שש? רק אצל אימא שלך היה לי תמיד ליטוף וחיוך ואוכל חם."

"ובבושקה?" ניסה אדי לפייס.

"כן, בבושקה לא עזבה, אבל היא אף פעם לא דיברה, ולא…" קולו של דימה נחנק ושוב המשיך, "כשרק באנו לקרית ים חשבתי שהגלים שרים לי שיר ערש. אתה זוכר את הרעש של הגלים בלילה?"

אדי דחף אותו מעליו ושכב לצידו, מחבק אותו, "כן, אני זוכר. אני זוכר הכול דימיצ'קה," אמר ברוך.

דימה

לראות אותם חבוקים יחד במקלחת, איזה מראה מדהים – לבן על שחור, שוקו וניל. הגוף של  עמית, לבן כחלב עם כתמים סגולים ירקרקים צהובים על הכתפיים, הגב והישבן. אדי, פנתר שחור וגמיש, כולו שרירים מוארכים ומבריקים, אוחז את עמית בכוח, לא מניח לו לזוז מעליו, והילד היפה הזה נכנע לו, עוצם עיניים סגולות יפות, מתמסר בהכנעה.

לא הופתעתי, עמית היה קרוע על אדי, הרי ידעתי את זה עוד מהרגע הראשון, אבל לראות איך החיוך הקטן והסודי של אדי מופנה אליו, ואיך הוא מניח לו להתרפק עליו ככה, זה קצת צבט אותי בלב.

אמרתי לעצמי שזה רק בגלל שאדי כל כך מזכיר לי את תמר. היה להם אותו חיוך בעיניים, אותו ברק מפתה על עצמות הלחיים, אפילו אותו ריח מריר חמים שעורר בי תמיד רעב לחיבוק, לנשיקה, למגע של עור שוקולד חם וחלק.

כדי להפסיק לחשוב על זה צעקתי עליהם שהם מתנהגים בחוסר זהירות ולמה הם מסתכנים ככה?  הרי אם זה ייודע… מה בעצם יקרה אם כולם ידעו שאדי ועמית עושים אהבה במקלחת? שהם הומואים? מה יגידו החברים אני כבר מתאר לעצמי, אבל מה יעשה צה"ל? יש חוק נגד אהבה של גברים? מעולם לא שמעתי על דבר כזה.

אמרתי לאדי שאני ותמר ביחד עכשיו ושהיא מחכה לקבל את ההסכמה שלו לזה.

אדי משך כתפיים באדישות, "היא רק ילדה," אמר, "בעוד שנה היא כבר תרצה אחד אחר."

"לא נכון אדי. אנחנו נתחתן." הודעתי לו בתוקף, מקפיד לא להתעצבן. אני כבר

גבר. יותר אני לא נותן לאדי להשתלט עלי. שישחק במשחקים האלה עם עמית, לא איתי. גיליתי לו שאני מתכנן לקנות לתמר טבעת אירוסים. היא אוהבת את כל הצעצועים המבריקים והיקרים האלו שנשים מעריכות ואני רוצה לשמח אותה. אדי צוחק חרש ומלטף את ראשי. אני מעיף מעלי את היד שלו והוא צוחק עוד יותר חזק.

"מזלך שתמר כל כך דומה לי," הוא מלגלג, "אחרת מה היית עושה?"

"לא יודע, אבל אני לא מסוגל להיות כמוך אדי, אני לא כזה." אני אומר בלי להסביר לאיזה כזה אני מתכוון.

שנינו מסתכלים על הילד, הוא ישן על כתפו של אדי, סהרון סגלגל מתחת לעינו הימנית, שריד למכה שקיבל לפני כמה שבועות. לחברים סיפר על קטטה בפאב. אני בטוח שזה שקר – גם שאר המכות והחבלות – זה הכול מאדי, אני בטוח בזה.

"למה אתה מכה את הילד?" אני שואל בלחש.

אדי מחייך בלעג. "אני מחנך אותו, וחוץ מזה הוא לא ילד. הוא כבר בן עשרים."

"אתה לא מבין שהוא אוהב אותך?" אני מנסה להגן על הסרס"פ העייף והמוכה שלנו, ולא מבין בעצם למה. מה זה ענייני?

"יעבור לו," אומר אדי באכזריות, "גם לי זה עבר." הוא מנער את הילד, "קום עמית, אתה נרדם בישיבה."

הטמבל הזה תקוע כמו מחסום בינינו ובכלל לא מבין כמה הנוכחות שלו מפריעה. אפילו לא התחבקנו, החלפנו רק לחיצת יד יבשה וקרה. זה לא בגלל השנים שעברו ולא בגלל הדיסטנס הצבאי, זה הוא, הילדון היפה הזה.

אני מרגיש שאני חייב לשבור איכשהו את הקרח ולהגיע לאדי, אבל אני לא יודע איך. בסוף זה קורה כאילו מעצמו ובגלל סיבה ממש טיפשית. אנחנו מדברים על תמר ואני לא יכול להתאפק וצוחק כשאדי טוען שתמר בתולה תמימה. אדי מתרגז ומתנפל עלי במכות. סוף סוף אני יכול לגעת בו להרגיש אותו כמו פעם. אנחנו נאבקים כמו ילדים, אני חש את הידיים שלו עלי, כמו פעם, ועכשיו אני בטוח שכן, אני עדיין אוהב אותו, אבל בשבילי תמר היא האחת והיחידה.

אנחנו מגיעים לבית של אדי בנהרייה בשעות אחר הצהרים המאוחרות, ובחוץ כבר כמעט חשוך. בכיסי קופסא קטנה עם טבעת יפה ועדינה שעמית עזר לי לבחור. אדי לא עשה כלום חוץ מלפהק ולנדב את אצבעו הקטנה שלטענתו עובייה תואם לאצבע הטבעת של תמר.

באוטובוס אני לוחץ את ידו של הילד ומודה לו על עזרתו, ואחר כך מניח להם להירדם זה על זה במושב מאחורי. אני יושב ליד חיילת שמנה במדי חייל האוויר ומביט בים. השמש שוקעת לתוכו, מזהיבה את משטח המים החלק, ועלי לעצום את עיני כדי שלא אסתנוור. השקיעה יפה כמו גלויה זולה, אבל אין ברירה, חייבים לסבול את השמאלץ הזה כי הכביש מתל אביב לצפון עובר לאורך הים התיכון. "ומה היית עושה אם תמר לא הייתה דומה לי?" חוזרת השאלה הלעגנית של אדי לנקר במוחי.

אין לי תשובה. מי יודע מה גורם לילד מתבגר לדחות פתאום ידידות שהייתה מרכז חייו, וללכת שבי אחרי תפיחת שדים קטנים וקשים על חזה נערה עגולת פנים? למה קפל בד בין פטמות זקורות הטריף אותי פתאום?

למה יש גבר שמעדיף לחבק גוף קשה ושרירי, זהה לשלו, במקום גוף רך ומתמסר של נערה? למה הוא מעדיף להיאבק בתחת גברי הדוק במקום לשקוע בערווה רכה וריחנית שאפשר להטביע בה את הזין שלך בלי שום התנגדות?

למה, במקום להמשיך לשחק עם אדי במשחק הקריאה, לא יכולתי להפסיק לחשוב איך זה יהיה לגעת בה בין הירכיים הרכות השחומות, ומה יהיה הטעם שלה?

השמש – אשכולית אדומה, מעוכה ומטושטשת שולים, גולשת לאט לאט לתוך גלי הים, מסנוורת אותי בצורה מעצבנת. איפה שכחתי שוב את משקפי השמש שלי?

כמה שאני מתאמץ לחשוב על זה יותר ככה אני מבין פחות. יש לי רק שאלות ותשובות אין. מה אם בעוד כמה חודשים או שנים פתאום ימאס לי וארצה שוב להיות עם אדי?

מי קובע? מי מחליט שאחד יהיה כזה והשני אחר. ומה עם גברים שנהנים גם ככה וגם ככה. "אני מתאהב בבן אדם לא במין שלו," ענה שחקן אחד במאמר בעיתון בתשובה לשאלה אם הוא הומו או סטרייט.

אולי זו התשובה?

אני מסובב את הראש ומביט באדי, את מי אני יכול לשאול אם לא אותו? אבל אדי ישן על כתפו של עמית שיושב זקוף ומביט בים.

החיילת שישבה לידי כבר ירדה ושלושתנו יושבים לבד בסוף האוטובוס. גם לעמית אין משקפי שמש, השמש השוקעת מתיזה מהמים חיצי אור דוקרים.

"השמש לא מסנוורת אותך?" אני שואל.

הוא מחייך חיוך עצוב ויפה. "לא כל כך, זה נורא יפה. נכון?"

"די קיטשי." אני עונה בקשיחות. מה עוד? שאשב ואתפעל משקיעת שמש בים עם התינוק הסנטימנטלי הזה?

אני מנסה לכעוס עליו, למצוא בו פגמים, ולא מצליח. קודם כל, הוא יפה מאוד, עיניים כחולות כהות, כמעט סגולות, קבועות בפנים נאים בעלי תווים גבריים רבועים. קווצת שיער שחור כחול נופלת בחינניות על מצחו. עור חלבי לבן עוטף גוף שרירי מחוטב. ומה שהכי מעצבן זה שהוא בכלל לא קולט כמה שהוא יפה. בולע את אדי בעיניים מעריצות, נצמד אליו כמו ילד. מתנהג כאילו אדי עושה לו טובה שהוא מואיל לגעת בו.

"אל תרשה לו להכות אותך," אני אומר בזעף ונוגע בסימן הסגול מתחת לעינו. "מה יגידו ההורים שלך?"

"הורי בשליחות בחו"ל." עונה עמית. "ולדודה שלי לא כל כך אכפת מה קורה איתי. יש לה צרות אחרות."

"אבל מה יגידו בקיבוץ?" אני מנסה, תמיד חשבתי שהקיבוץ הוא כמו משפחה וכולם דואגים זה לזה.

עמית מניד יד בביטול. "בקיבוץ? מה אכפת להם ממני בכלל?" עוד פרה קדושה נשחטה לנגד עיני, אבל אני לא מוותר וממשיך לנדנד, "ושי? החבר שישב אתך על הסיר בגנון?" 

"יש לו חברה שהוא חולה עליה," עונה לי עמית באדישות, "הוא לא רואה אף אחד ממטר, ואני מבין אותו, גם אני מרגיש ככה. לא אכפת לי מכלום, רק ממנו."

"אבל בכל זאת, אל תיתן לו להכות אותך." אני ממשיך בשלי.

"זה לא ממש מכות. זה רק מין משחק כזה." עונה עמית בשלווה, "אני אוהב את זה ככה, וחוץ מזה, זה לא עניינך."

מה שנכון נכון.

אני שותק קצת ואז שב ופונה אליו. "למה זה ככה?" אני מתקיף אותו, "למה יש כאלה שרוצים גברים וכאלה שמתרגשים רק מבחורות?"

"וכאלה שיושבים על הגדר ורוצים ליהנות משני העולמות." מתערב אדי בשיחה שלנו, עיניו עדיין עצומות. אנחנו מתחילים להתווכח ומתברר שכל אחד מאתנו שכב עם נשים. לעמית היו הכי הרבה בחורות, וגם היה לו העונג המפקפק ללוות בחורה אחת לבית החולים לביצוע הפלה, למרות שהוא לא בטוח בכלל שהוא היה אחראי להריון.

"ומתי אתה הספקת לשכב עם בחורות?" אני מתגרה באדי שלמד בבית ספר דתי בבאר שבע והתגייס מיד אחרי הבגרות.

"בצבא," הוא מתריס כלפי, "והן לא היו בחורות אלא נשים."

הוא פונה אל עמית שמביט בו בעיניים פקוחות לרווחה. "זה היה רעיון של ויקטור. הייתה גברת אחת מבוגרת, בת ארבעים, אולי יותר, היא רצתה אותי ושילמה כסף טוב על זה אז..." הוא מושך בכתפיו, מתעלם מעינינו הקרועות בתימהון.

"מזה בא הכסף שהלווית לי?" אני שואל ומרגיש קצת בחילה.

אדי הלווה לי חלק מהכסף לטבעת ונתן לילד מכה כשהוא הציע לעזור גם כן. "אל תתערב בעסקים משפחתיים." אמר לו בגסות. עמית ספג את זה בלי שום תלונה, מחר בטח יהיה לו עוד סימן כחול על הגוף.

"אחר כך היו עוד כמה גברות," הוא מוסיף, "אבל עכשיו, כשאני ברובאית, זה כבר יותר מסובך, וגם הילד כל הזמן מציק לי." הוא לופת את עורפו של עמית בעיקול מרפקו ומטלטל אותו קצת. עמית מתנער ממנו בזעם ודוחף אותו.

אז הילד לא לגמרי כנוע, בכל זאת יש לו קצת ביצים.

"אבל איך הצלחת? זאת אומרת…" אני מנסה להירגע ולדבר בהגיון ולא מצליח. "מילא אם היא צעירה ויפה, אבל זקנה מקומטת… איך הצלחת להעמיד את הזין?"

"עצמתי את העיניים וחשבתי על אנגליה," באה התשובה העוקצנית, "וחוץ מזה הייתי צריך את הכסף. התאומים רצו מחשב ותמר רצתה אופניים עם מהלכים. לעצמי לא קניתי שום דבר. חוץ מזה הן היו מאוד נחמדות ועדינות וגם לימדו אותי המון דברים. אתם יודעים איך זה? לא הגיל אלא התרגיל." אני לא מצליח להתאפק ופורץ בצחוק ואדי מצטרף אלי.

עמית הופך אלינו את גבו, מצחו דבוק לשמשה, עיניו בים הזהב, מסרב להשתתף בעליצותנו. "הפסקתי עם זה אחרי שהבאת אותי לדירה של סבתא ילד." מרצין אדי ונושף בעדינות על עורפו.

עמית מצטמרר והופך אלינו את פניו, הכחול בעיניו מתכהה לסגול שחור והן מבריקות מדמעות עצורות. "זאת זנות." הוא אומר בקול חמור, "פשוט זנות. לא חשוב איך תתרץ את זה, זאת זנות. איך יכולת?"

הוא בוחן במבט רציני את פניו של אדי. מבטו קשה, לא סולח. "רציתי לתת לך כסף ואתה העדפת ל… ל…" לרגע הוא כמעט נשבר ואחר כך מתגבר וממשיך לדבר, ממיר את העלבון בלעג. "רוצה שגם אני אשלם לך? מה התעריף שלך? אתה לוקח לפי שעות או לפי גמירות?"

עכשיו הוא רועד כולו, הדמעות שהזעם הצליח לעצור עד עכשיו זולגות. הוא התבגר הרבה בימים האחרונים, אבל הוא עדיין ילד. אדי מושיט לעברו את ידיו ומושך אותו אליו, "די, די חמוד." הוא לוחש ומוסיף מילות חיבה רכות באמהרית. עמית נותר קשוח לרגע ואז מתרכך, נשען לאחור ומתמסר לחיבוק.

זיכרון של עצמי בגיל שמונה או תשע, חבול ומוכה אחרי התקפת זעם של אבא, בורח החוצה ומוצא מחסה בין זרועותיו של אדי שלוקח אותי לאביו כדי שימרח יוד על ברך חבולה. אבא של אדי, ששמו האתיופי נשמט מזיכרוני וכולם קוראים לו אברם, לוחש מילות חיבה באמהרית רכה, משבח את אומץ ליבי ונותן לי פיסת שוקולד להמתיק את צערי.

אדי מנחם בעדינות את עמית ואני נזכר בעדינותו של אבא שלו שהיה פעם צעיר ובריא, וכעת הוא יושב, שמוט וכבוי עיניים בכסא גלגלים. עכשיו גם עיני מתמלאות דמעות. "תפסיקו כבר להתנהג כמו נקבות." אני זועם עליהם בלחש. הם מתחבקים כאילו היו לבד בחדר השינה שלהם ולא באוטובוס ציבורי. מזל שאף אחד לא שם לב. כולם מנמנמים או מביטים בשמש שרק עובי אצבע מפריד בינה לבין טבילה במים. נו, שתשקע כבר לעזאזל. נמאס כבר מכל היופי הזורח והדביק הזה.

דימה

האוטובוס מוריד אותנו בתחנה המרכזית של חיפה, אנחנו עולים על מונית ותוך פחות משעה יורדים בבית של אדי. תמר כבר ממתינה לי ליד השער שהספקתי לתקן בשבוע שעבר, ועכשיו הוא צבוע ירוק ותולה כראוי על שני צירים משומנים היטב.

אנחנו מתחבקים ומיד אני שוכח את כל הספקות והתהיות הטיפשיות שהציקו לי בדרך. תמר הכינה ארוחת ליל שישי נהדרת. הילדים קופצים על אדי ועלי בשמחה, והטבעת שקניתי לה מתאימה בדיוק ומוצאת חן בעיניה מאוד.

באותו ליל שישי אנחנו מרגישים כמו משפחה אמיתית. אחרי האוכל אברם והילדים הולכים לישון. התאומים מוחים קצת, אבל בשעה תשע הם מתחילים לפהק נמרצות ונרדמים מיד.

התינוקת ישנה כבר משעה שבע, ולבסוף גם אברם לוחץ את ידי כולנו ופורש למיטה.

אנחנו יושבים בגינה על ספסל מתקלף, גם בזה עלי לטפל מתישהו, ומתנשקים, ואז תמר מפסיקה לרגע, לוקחת אויר ושואלת אותי אם אני לא חושב שיש איזה קשר מיוחד בין אדי לחבר שלו עמית. אני מרגיש שאני מסמיק כמו ילדה קטנה, מזל שיש חושך. "למה את מתכוונת?" אני נבוך.

לתדהמתי קשה לי להסתיר ממנה את מה שאני יודע. כנראה שזה נכון מה שאומרים - זוגות נשואים מספרים זה לזה הכול. היא מסובבת את פני בעדינות לכיוון הבית, ושם, בחלון המואר למחצה של חדרו של אדי אני רואה את השנים מתנשקים, ערומים לגמרי, ואז האור כבה ונשמעת חריקה קלה של קפיצי מיטה.

"חשדתי בזה כבר מזמן," אומרת תמר מהורהרת, "שמתי לב איך הוא תמיד מסתכל על גברים ולא על בחורות וגם… לא יודעת, הייתה לי מין הרגשה כזו. אני חושבת שהוא היה קצת מאוהב בך פעם, לפני שעזבנו לבאר שבע. אולי בגלל זה הוא כל כך התרגז כשהתאהבת בי."

היא מסבה אליה את פני, מביטה עמוק בעיני. "ידעת על זה?" היא שואלת.

אני מהנהן ולרווחתי היא מצטחקת, "זה בסדר דימה. אני אוהבת אותו גם ככה, למרות שחבל, תמיד קיוויתי שתהיה לי גיסה נחמדה."

"טוב, ישנם התאומים, אולי הם יביאו לך גיסות נחמדות." אני מנחם אותה, ואחר כך לוקח אותה למיטה ושוכח מכל העולם עד למחרת בבוקר.

ביום ראשון בבוקר אנחנו כושלים לתחנת האוטובוס, נושאים תרמילים מלאי מדים נקיים ומגוהצים ובין קפליהם קופסאות עוגיות וממתקים. השבת שלי הייתה עמוסה ומספקת. ביקור אצל משפחת סטרן שמקבלת אותי ואת תמר בחמימות, ושיחה ארוכה וטובה עם בבושקה.

אני מגלה להפתעתי שהיא זוכרת לטובה את תמר ואת הוריה, ואת ההתאהבות הילדותית שלי בתמר. היא בוכה קצת כשהיא שומעת על מותה של אימא של תמר ואדי, ומגלה לי שזה היה רעיון שלה לאסוף אותי לבית שלהם בשעות שאבא שלי…

"הוא לא אדם רע, סשה שלי." היא מגינה עליו. "אבל אחרי שאימא שלך עזבה הוא התפרק, הוא גם הכניס לעצמו לראש שהיא… היה זמן שהוא חשב שאתה לא שלו, שהיא עזבה בגלל גבר אחר. מרינה המסכנה, היא לא יכלה לחיות במקום כזה, בלי חורף ובלי שלג ובלי פריחת לילך. אפילו הלחם כאן לא היה טעים לה."

אני שותק קצת, מנסה לעכל את הדברים. "אז היא לא עזבה כדי להיות זונה?" אני שואל לבסוף.

בבושקה מזילה עוד כמה דמעות, "הוא כל כך נפגע, בגלל זה הוא אמר לך דברים כל כך איומים, היא פשוט לא הייתה שייכת למקום הזה, ואבא שלך התעקש ולא רצה שהיא תיקח אותך. הייתה מריבה איומה, הוא הכה אותה והיא ברחה…" היא בוכה ובוכה ואני מחבק אותה ומבטיח שאני לא כועס ושהכול בסדר.

בלילה אני מספר הכול לתמר ומרשה לעצמי לבכות קצת. "אין לי אפילו תמונה אחת של אימא, אבא השמיד הכול." תמר מבינה, מחבקת ומנחמת אותי. אנחנו עושים אהבה ונרדמים מחובקים. אני עצוב בגלל אימא ואבא, אבל מאושר שתמר שלי.

בבוקר אנחנו מתיישבים על הספסל הארוך בסוף האוטובוס. אני יושב ממש בפינה ונרדם מיד. רק כשאנחנו מגיעים אני שם לב שעמית ואדי מדוכאים ושתקנים וכמעט לא מביטים זה בזה. "מה קרה?" אני חוקר.

אדי כרגיל מושך כתפיים ומסתלק. עמית מנסה להסביר, מגמגם משהו על אבא של אדי שראה אותם מתנשקים בחצר, ושהכול קרה בגללו, אבל אז שי הרס"פ חוטף לי אותו ובפעם הבאה שאני מדבר איתו זה כבר מאוחר מידי.

ברובאית של גולני מקובל לעשות טקס שלם ממעבר של חייל מהצעירה לקבוצת הותיקים. השבוע זה תורו של אדי. הוא הולך למאהל המדוגם של הותיקים ושם יתנו לו נס קפה מתוק מידי, מקציף ומגעיל שנחשב לפינוק מיוחד בגולני, ואחר כך הוא יהיה חייל ותיק.

עמית יוכל לפגוש אותו יותר בקלות, אבל מצד שני הם יאלצו להיזהר הרבה יותר.

אני לא מקנא בהם, איך אפשר לחיות ככה? להסתיר כל הזמן את הרגשות שלך, לשמוע איך כולם מתגעגעים לחברות שלהם, ולשתוק, או להמציא שקרים?

גם אני שותק כשזה נוגע לסיפורים כאלה, יש נועזים שמתארים בצורה גרפית מה הם עושים בחופשות, אבל אני מסרב בכל תוקף לדבר על תמר, אפילו תמונה אני לא מוכן להראות להם.

הסתפקתי בלהגיד לכמה חברים קרובים שיש לי חברה ושאני מתכנן להתחתן איתה בעתיד. מי שמכיר אותי יודע שאין טעם לחקור איך היא ומה אני עושה איתה.

למזלי אני נראה כמו בריון ולכן הם מכבדים אותי ולא מציקים.

איך אדי יכול לחיות ככה? ועמית? הרי הוא כל כך פתוח וגלוי, רואים אצלו הכול על הפנים. לא מתאים לו לחיות ככה, כמו איזה שושו במשימה סודית.

ישבתי וניקיתי את הנשק שלי כשסוויסה, כולו נרעש ונרגש, התפרץ לאוהל וצרח שאבוא מהר כי אבא של אדי מת, ואדי התחרפן. סוויסה נבחר להכין את קפה המחלקה בשביל הותיקים ולכן הוא נמצא איתם כשהטלפון הגיע.

הוא סיפר לי איך אדי דיבר בטלפון ואז האפיר כולו והפיל את הכוס. הקפה החם נשפך על נעליו המצוחצחות של שי, אבל איש לא שם לב. עמית שישב בכלל בצד השני דחף את כולם ומיהר לחבק את אדי שדיבר אמהרית ובכה כמו תינוק.

עמית היה זה שצעק על שי להביא אותי, והוא זה שגילה לכולם שאני ואדי חברים מילדות ושאני מבין אמהרית ומאורס לאחות של אדי. אני זורק הכול מהידיים ורץ מהר לותיקה. שם אני מגלה את אדי, ממוטט לגמרי בזרועותיו של עמית החיוור שמנסה לשכנע את שי הרס"פ שאי אפשר לשלוח את אדי ללוויה לבדו והוא צריך רכב ונהג. ברור שעמית מנדב את עצמו בתור הנהג. שי לא מתלהב לוותר על הסרס"פ שלו למען סמל טרי ומחליט שאני אקח את הרנו ואסע עם אדי ללוויה.

"תישאר שם כמה שעות," הוא מורה לי אחרי שאני מאשר לו שאני ידיד ותיק של משפחת מקונו. "תחזיר את הרנו עד מחר בצהרים."

אני נושם עמוק ובפעם הראשונה בחיי מסרב פקודה. אני עושה את זה בנימוס ובהתנצלות, אבל אין ספק - זה סירוב פקודה. אני מודיע לשי שאני אשאר עם תמר במשך כל השבעה, ואם היא תזדקק לי גם יותר מכך. שי מביט בי נדהם, אני ידוע כחייל צייתן שמעולם לא עשה בעיות. תמיד אני מתנדב לעזור ומוכן להשקיע את הנשמה בשביל הגדוד, מה פתאום אני מתמרד?

"שי בבקשה, תקשיב לי." מתערב עמית ומושיב את אדי על אחת המיטות.

אדי נראה זוועה, פניו רטובים מדמעות, הוא אוחז את ראשו בשני ידיו, מתנדנד קדימה ואחורה כמו שיכור או מסומם, וחוזר ואומר באמהרית שזו אשמתו, ומבקש סליחה מאבא ואימא שלו ומאלוהים.

המראה הזה כל כך נוראי שאיני יכול לשאת זאת יותר. אני מתיישב לצידו של אדי, מחבק אותו, מנסה לדבר אליו באמהרית, מבקש ממנו שיירגע, ושיהיה חזק בשביל תמר והילדים. אחר כך נודע לי שהדהמתי את כל החיילים האתיופים באמהרית הרהוטה שבפי.

בינתיים עמית מנסה לשכנע את שי שייתן לי להישאר שם כמה שצריך, ומנסה להסביר לו את המצב המשפחתי של אדי - האימא מתה בפיגוע והילדים הקטנים נתונים להשגחתה של האחות הצעירה. הוא משליך לכל עבר את הגינונים הצבאיים שלו ופונה אל שי כאל חבר, אוחז בכתפיו, מקרב את פניו לפניו של שי, ומדבר בלחש מפציר, עיניו לוהטות וידיו מועכות את כתפיו של שי.

בסופו של דבר שי נכנע ומניח לשלושתנו לנסוע. הוא אומר בקול רם לעמית שיחזור עם הרנו לבסיס עוד הלילה, ומוסיף עוד הערה לגלגנית על סמל בגולני שמתנהג כמו משקי"ת ת"ש. רק ברגע האחרון לפני שאנחנו יוצאים לדרך הוא מחבק קצרות את עמית ולוחש באזנו דבר מה.

אחרי שאנחנו יוצאים לכביש הראשי עמית עוצר בצד ויוצא מהמכונית. בלי מילים אני מבין את כוונתו ומתחלף איתו. הוא מתיישב במקומי, מחבק את אדי ומנסה לדבר איתו. אדי אדיש כלפיו, לא עונה ולא מחבק אותו חזרה. עמית נושך את שפתיו ומבקש שאתרגם לו מה אדי אמר כששמע על האסון.

אני מתרגם את האשמותיו העצמיות של אדי, מנסה לרכך ולהסביר שאדי בהלם והוא עוד יצא מזה, צריך רק לתת לו זמן. הוא מקשיב לדברי בכובד ראש, שותק זמן מה ואז אומר פתאום, "שי יודע עלי ועל אדי. בגלל זה הוא נתן לי לנסוע, ואדי מאשים אותי שאבא שלו התאבד."

הוא מיואש לגמרי. עיניו היפות מלאות דמעות, אבל אני כל כך נדהם עד שאיני מסוגל לנחם אותו. "אברם התאבד? מאיפה אתה ממציא את זה?" אני נרעש.

"האיש שהודיע שהוא מת אמר שיש חשד להתאבדות," מגלה לי עמית, ומנסה שוב לגעת באדי שהודף אותו מעליו. "אבא שלו ראה אותנו מתחבקים בגינה, ויומיים אחר כך הוא מת. אני התעקשתי להתחבק איתו למרות שאדי לא רצה. זו אשמתי."

"לא נכון." אומר אדי, "זו אשמתי עמית. אל תאשים את עצמך, אבא שלי לא הצליח לעמוד בבושה הזו וכשלקחו אותו לבדיקות בבית חולים הוא שיחרר את המעצור של הכיסא והעיף את עצמו מהמרפסת למטה."

"אולי זו הייתה תאונה?" אני מנסה בזהירות.

אני שמח  שאדי מדבר שוב עברית, ומפסיק להתנדנד בצורה מפחידה כזו, אבל מצד שני הוא לא מוכן לגעת בעמית ופניו נראים בבת אחת זקנים וכבויים. בעצם הוא דומה מאוד לאביו. איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו?

אנחנו עוצרים ליד הבית של אדי. המון מכוניות חונות בחוץ והרבה אנשים מתגודדים בחצר. ברור מיד לפי הפנים הרציניות וקולות הקינה שעולים מהבית שקרה כאן אסון.

תמר מתפרצת החוצה ונופלת לזרועותיי, רותי הקטנה מדדה בעקבותיה, מתייפחת בקול נעלב.

אני מחבק את תמר ביד אחת ומרים את התינוקת ביד השנייה. רותי מתרפקת עלי, מניחה ראש על כתפי ונרדמת כהרף עין. קייס אתיופי רזה וגבוה, לבוש גלימה לבנה חגיגית ופניו חמורי סבר ניגש אל אדי ולוקח אותו מאתנו, ושמנמונת אחת עם מטפחת ססגונית על ראשה גוררת אחריה את תמר. אני ועמית נשארים לבד. כולם סביבנו אתיופים, אנחנו הלבנים היחידים.

אני מתיישב על מעקה מרפסת הכניסה ובודק את החיתול של הקטנה. הוא עדיין די יבש, היא מתפתלת קצת בזרועותיי ואני מיטיב את תנוחתה ומנשק את מצחה המעוגל והחלק. גם לה יש ריח עשיר, חמים ושוקולדי, ריח של אתיופים - בשבילי זה הריח של הבית.

מריטו, דודה של אדי, מגיחה מהבית, דמעות זולגות על פניה העגולים. היא אישה גדולה עם חזה ענק וגם על ראשה יש מטפחת. היא מנגבת את הדמעות בקצות המטפחת, לוקחת ממני את רותי ומודה לי שהגעתי ללוויה. אני לוחץ את ידה הפנויה ואומר לה שאני הארוס של תמר ואני נשאר כאן כל זמן השבעה, כמו שמקובל.

"אתה נתת לה את הטבעת?" היא נדהמת, "אברם ידע? הוא הסכים?"

"כן." אני משקר.

לא דברנו עם אברם על התוכניות שלנו. אין לי מושג אם הוא ידע וכעת זה לא משנה.

"הם רוצים לנתח את הגופה," מקונן מישהו.

ויכוח סוער פורץ וכולם מסכימים שזו הייתה תאונה איומה, מסרבים לשקול את האפשרות שאברם המסכן התאבד. אני מקשיב בנימוס, אבל מקפיד לא להתערב. אני צעיר מידי בשביל לחוות דעה בנושא כל כך רציני. במובן מסוים המנהגים של האתיופים מזכירים את המסורת של גולני, יש המון חשיבות לוותק ולגיל, בגלל זה כל כך קשה להם בחברה מערבית שבה הצעירים חצופים כל כך.

עמית מתבונן סביב, עיניו רחבות מתדהמה, "איך זה שאתה מבין אתיופית?"

"זו אמהרית." אני מתקן, "בכל אופן, ניב אחד של אמהרית. יש כמה. רוב הילדות שלי גרתי אצל אדי, למדתי מהמשפחה שלו."

"לאן הם לקחו את אדי?" שואל עמית בעצבנות, "מתי תהיה הלוויה?" הוא חושב להישאר ללוויה. איך אני מסביר לו שזה לא רעיון מוצלח?

אני לוקח אותו לרכב ובדרך מברך בנימוס כמה מכרים ותיקים שהתקבצו מכל קצות הארץ. אנשים לוחצים את ידי, חלק מברכים אותי בביישנות על אירוסי לתמר.

"כולם מכירים אותך?" משתומם עמית, "אתה ממש חלק מהמשפחה." צעיר אתיופי לבוש מדים שואל אותי בעברית מתי אני מתכוון להתחתן עם תמר ומרים את גבותיו בפליאה כשאני עונה שהיא צריכה קודם לשרת בצבא.

"אה, אני מבין." הוא אומר בנימוס אתיופי קריר, אבל שנינו יודעים שהוא חושב שלהניח לנערה מאורסת ללכת לשרת בצבא זה רעיון מטופש.

"הבטחתי לאבא שלה שהיא תוכל ללכת לצבא ולהמשיך ללמוד אחר כך." אני עונה בתקיפות באמהרית, מושך מבטים מתפלאים.

"אברם רצה שהוא יחכה לה כמו יעקב לרחל." לוחשת זקנה אחת מאחורי גבי.

בינתיים אני מגיע לרכב ומוציא את התרמילים שלי ושל אדי. "אתה חייב לנסוע עמית." אני אומר ומניח יד על כתפו.

"אבל אדי..." הוא מוחה. אני מנסה להסביר לו שהלוויה תיערך רק בעוד כמה שעות ושהוא יגרום למתאבלים אי נוחות בנוכחותו. זה לא מוצא חן בעיניו, אבל אין לו ברירה. אנחנו לוחצים ידיים וברגע האחרון אני מושך אותו אלי ומחבק אותו חיבוק קצר. "אני אדאג לו." אני מבטיח, "יהיה בסדר, אל תדאג. בעוד כמה שבועות הכול יראה אחרת."

עמית נכנס בצייתנות לרכב ומניע אותו. "כן, אני יודע, הכול ישתנה מעכשיו," הוא אומר בקול קודר, "ולא לטובה."

רק שבועיים אחר כך, כשאני עומד עם עמית לפני הבית הריק של אדי ותמר, אני מבין שרוח נבואה פקדה את עמית באותו רגע. הכול באמת שונה מעכשיו, ולא לטובה.

אחרי השבעה חזרתי לבסיס בלי אדי. הוא סיפר לי שעקב המצב המשפחתי שלו העבירו אותו למחנה שרגא והוא יוכל להגיע כל יום הביתה וגם לעבוד בערבים ובסופי שבוע אם ירצה.

אני ותמר מסכימים שהצבא התנהג בהתחשבות רבה כלפיו. "חבל," אומרת תמר בלחש "שהם לא נתנו לו קל"ב קודם, כשאבא היה חי."

אני מסביר לה שכדי לקבל קל"ב צריך לבקש אותו ואדי לא ביקש. למה בעצם? הרי גם כשאבא שלו חי הוא לא תפקד, ולמה הוא מיהר כל כך לעזוב את גולני?

מצד שני, עדיף שהוא יהיה כל יום בבית ותמר לא תצטרך להישאר לבד עם הילדים. אני רק מקווה שהוא לא ינסה להרוויח כסף בזיון זקנות עשירות כמו שעשה בתל אביב.

את זה אני כמובן לא אומר לתמר, יש דברים שלא אומרים לבחורות. זה אחד היתרונות של להיות הומו, אתה לא צריך לנסות להבין כל הזמן מה קורה בראש שלה. ותאמינו לי, מה שקורה בראש של נשים שונה מאוד ממה שקורה בראש שלנו, הגברים.

אולי בגלל זה חלק מהגברים בוחרים להיות הומואים? זה הרבה יותר נוח, בלי שום זיבולי מוח, חיזורים ושיחות נפש. יכול להיות שיש גברים שבוחרים באופציה של להיות הומואים כי הם עצלים ופחדנים מכדי להתמודד עם נשים?

אני מעלה את התיאוריה הזו באזני עמית, מנסה להוציא אותו ממצב ההלם ששקע בו כשהגענו לנהרייה וגילינו שאדי לקח את המשפחה ונעלם.

לא ויתרנו כל כך מהר. הלכנו לשכנים שלא ידעו כלום, ואחר כך הלכנו למחנה שרגא. התברר שאדי בכלל לא משרת בבסיס הזה. איש לא שמע עליו שם.

"הוא שיקר לי," אני מבין, "הוא משרת במקום אחר, או, מה שיותר סביר, הוא השיג שחרור מוקדם ועזב בכלל את הצבא."

"אבל למה?" עמית שואל באומללות, "למה?"

"כי הוא רצה להעלם. להתנתק מאתנו." אני מסביר לילד המבולבל ששוכב לצידי על המיטה, מביט בתקרה בעיניים סגולות לחות. "זה מה שאדי עושה במצבי משבר, הוא נעלם."

"אז מה נעשה?" שאל, "איך נמצא אותו?"

אני נאנח, איזה תינוק. "לא נעשה כלום ילד. נחכה עד שהוא יצור אתנו קשר."

"ואם הוא לא יצור קשר, ואם…"

אני מסתובב אליו, משעין את ידי על חזהו ומועך אותו בכוח. אני חייב להיות קשוח איתו, אחרת אדבק בבכיינות שלו. "תמר תתקשר אלי מיד כשתוכל. אני בטוח שבעוד כמה ימים אקבל ממנה טלפון או מכתב."

"אבל מה אם לא?" הוא שב לנסות את סבלנותי הפוקעת.

"אין אם לא." אני מתעצבן עליו, "היא אוהבת אותי והיא תתקשר אלי כשתוכל. ועכשיו תסתום את הפה." אנחנו לוטשים מבט זה בזה בשתיקה.

בשבועיים האחרונים הוא קצת רזה והשקעים מתחת לעצמות הלחיים שלו העמיקו. הוא גם הזניח את התספורת שלו, בלורית שיער שחור כחול נופלת על מצחו, מכסה גבות שחורות מקומרות בחן מעל עיניים כחולות נהדרות.

אני לא מתאפק ונוגע בשערו, הוא רך כמו של נערה. לא פלא שאדי אוהב אותו, למרות השבועיים הקשים שעברו עליו הוא יפה כמו שחקן קולנוע. "ואם אני לא רוצה לסתום את הפה?" הוא אומר בקשיחות ומנסה להדוף אותי מעליו.

אין סיכוי, אני שוקל עשרים ק"ג יותר ממנו. "אז אני אסתום לך אותו." אני אומר ובלי לחשוב מוצא את עצמי מנשק בכוח את השפתיים האדומות שלא מזמן נישקו את פיו של אדי.

הוא מנסה להתנגד לשנייה ומיד נכנע, כורך סביבי את ידיו מנשק אותי בחזקה, נצמד אלי ומושך מעלי את המכנסים הקצרים. אין לי תחתונים והזין שלי מתפרץ החוצה זקוף וקשה. עמית מלטף את הזקפה שלי, מכניס אותה לפיו, מעביר את לשונו לאורכה. זה כל כך טוב עד שאני כמעט גומר, הוא מרגיש בזה ומפסיק, מחכה שאירגע ומלביש עלי קונדום. הכול קורה נורא מהר ופתאום אני מעליו, רגליו כרוכות סביב מותני והזקפה שלו נמעכת אל בטני. לא זיינתי כבר מעל שבועיים, בזמן השבעה כמובן שלא יכולנו להיות יחד ולא התחשק לי להביא ביד בבית שלה. אני גומר נורא מהר ועמית גומר מיד אחרי, מתיז זרע על שנינו ומתחיל להתנצל.

אני אומר לו שזה בסדר גמור ומלקק את הזרע מעל בטנו. איך זה יכול להיות שאני אוהב טעם של זרע וגם מת על הטעם של הכוס של תמר?

אחרי כמה דקות אנחנו עושים את זה שוב. הפעם זה איטי יותר ופתאום זה לא סתם זיון. אנחנו עושים אהבה עם נשיקות וחיבוקים ולקראת הסוף גם עם קצת דמעות.

אחר כך אני לוקח אותו להתקלח וגם במקלחת אנחנו עושים אהבה. הפעם הוא רוצה לזיין אותי ואני מניח לו, מתפלא כמה זה נעים. מזל שסבתא ישנה למעלה בחדר של משי והדירה כולה לרשותנו.

אני כמעט בטוח שאני עדיין מעדיף בחורות, אבל עמית נהדר - עדין מאוד, מתחשב, מחמיא לי, מודה לי על ההנאה שאני גורם לו. הוא מצליח אפילו לשכך קצת את הכאב על הבגידה של תמר ואדי, רק בסוף אני מקבל מכה בלב. שנייה לפני שהוא גומר אני שומע אותו ממלמל לתוך הצוואר שלי, "אדי, אדי אני אוהב אותך."

המילים האלו דוקרות אותי כמו סכין. אני לא יכול יותר להעמיד פנים שזה לא נורא, זה סתם עוד משחק של אדי ובקרוב היא תחזור אלי. שוב אני ילד בן ארבע עשרה, מאוהב באדי ובתמר, מרגיש אבוד אחרי היעלמם מחיי, שוכב לבד בחושך ובוכה כל הלילה.

הילד העצוב שהייתי, והגבר המבולבל והחרמן שאני עכשיו מתערבבים זה בזה. אני מקלל את כולם וגומר, ותוך כדי כך הודף אותו מעלי. עמית מבין ששמעתי אותו ונאנח. "אני נורא מצטער דימה." הוא ממלמל. הולך למיטה, נזרק עליה ושוב בוכה.

מה אני יכול לעשות? כל כך עצוב לי וכואב לי, ומה אם היא באמת לא תחזור? אני לא מסוגל להגיד לעמית שאני מבין אותו ואני לא כועס. במקום זה אני מתנגב ואחר כך מנגב אותו קצת. הוא מסרב להסתובב אלי, מחביא ממני את פניו בכרית ורק כתפיו רועדות בבכי יבש של אחד שכבר נגמרו לו הדמעות. אני נשכב לצידו, מסובב אותו אלי, מחבק אותו ובוכה יחד איתו.