6. עונת מעבר

"מיקי!" צעק לירז, מזנק על הצעיר המותש ומפיל אותו על הספה. "אני יכול לישון אתך היום במיטה של בטי ומקס?"

מיקי מחייך ומשיב את הילד על ברכיו, "ואיפה מקס ישן?"

לירז צוחק ופורע את שערו של מיקי, "הוא לא ישן בלי בטי. הוא ישב בסלון ישתה וודקה ויראה טלוויזיה."

הם מתרווחים במיטה, לבושים בפיג'מות. מיקי ישן בצד של מקס והילד בצד של בטי. מקס יושב לצידו של לירז ומקריא לו סיפור של פינוקי, הילד לא מרוכז ומפסיק אותו באמצע, "נכון שבטי תחזור מחר מקס?" הוא מנדנד.

"בטח שהיא תחזור," מבטיח מקס, כובש פיהוק.

לירז מתרפק עליו. "אתה מתגעגע אליה?" הוא חוקר.

מקס מהנהן. "ואם היא לא תחזור?" מקשה הילד.

"אז אני אשאר אתך," מבטיח מקס.

לירז מתמלא מרץ הנובע מעייפות וחרדה וחובט בו באגרופיו הקטנים והנוקשים. "אני רוצה את בטי! לא אותך! מתי היא תחזור?" וכבר דמעות עולות בעיניו.

מקס נאנח, "אבל למה לירז? אני לא נחמד?"

"לא! בטי רכה ונעימה ויש לה ריח טוב וציצים ולך יש לך זקן דוקר!" מקס מחכך את זיפי זקנו בעוד מיקי מנסה בלי הצלחה להסוות את צחוקו בשיעול מעושה.

מבטי שני הגברים נפגשים מעל ראשו של הילד והם פורצים בצחוק. לירז הנעלב בורח מהמיטה הישר אל זרועותיה של אמונה שצצה פתאום במטבח ומחבקת אותו כשהיא מביטה בזעם במקס.

"מה עשית לו?" היא מוכנה מיד לצאת להגנת הבכיין הקטן. "כלום. זו לא אשמתי שאני לא בטי." מוחה מקס, "מה את עושה פה בשעה כזו?" אמונה פותחת את המקפיא ומוציאה ממנו חבילת בשר להפשרה. "בטי בקשה ממני להפשיר עוף. נזכרתי רק עכשיו. בוא חמוד," היא לוקחת את לירז למיטתו, "איזה שיר אתה רוצה לשמוע?" הילד קופץ ברצון למיטה ומניח לה לכסות אותו. "אני רוצה את השיר על איציק שלא יכול לעוף, ואני רוצה חיבוקים ופינוקים, ושלא תלכי עד שאני אירדם." אמונה מצטחקת ומתחילה לשיר את שירו של איציק מאנגר. קול הסופראן שלה רך ומלטף ושני הגברים משתרעים במיטה ונרדמים עוד לפני הילד.

הרבנית הטיבה לחנך את בנותיה, הן היו עקרות בית למופת, הטיבו לבשל ומעולם לא ציפו שמישהו יעניק להן דבר מה חינם. עופר נוימן האידיוט היה צריך להודות לאלוהים שבחורה חרוצה, נעימה וטובת מזג כמו אמונה הסכימה להיות אשתו.

כמו בטי גם היא לא הייתה מוכנה לקבל מתנות חינם ועבדה קשה לפרנסתה. מאחר וסירבה לקבל כסף מואניה או מבטי, והייתה זקוקה לכסף מזומן לקניית בגדים ולתשלום שכר הלימוד שלה, היא החליטה למצוא עבודה חלקית שלא תפריע לה למלא את חובותיה בבית.

אמונה קבלה הצעה לעבוד במזנון של מוסך באזור התעשייה שהציע ארוחות בוקר וקפה לנהגים משכימי קום, והתייעצה בנו לפני שהחליטה. הנושא עלה בארוחת הערב המשותפת שנערכה כל יום בשבע בערב בביתנו. מאז הגיעה אלינו אמונה אכלנו כולנו יחד ארוחת ערב ובימי שישי ערכנו ארוחה חגיגית משותפת עם סבא וגניה ועם אבא ואניקה.

"מי ההיפית הזו?" שאל סבא ברוגז מעושה למראה ללי הקטנה שהידסה לה הלוך ושוב על השולחן הגדול שנפתח למלוא אורכו לבושה כותונת לילה ורודה עטויה מלמלה ועדויה בתכשיטים נוצצים.

"תראה סבא סולי, אני נסיכה!" קראה הקטנה מנערת את שערות הזהב שלה שהיו מקושטות בכתר משובץ יהלומי זכוכית נוצצים.

בטי הורידה את הקטנה למטה, שילחה אותה להתלבש ומיהרה לנגב את השולחן ולשים עליו מפה משובצת. "עוד מעט נאכל ארוחת ערב סבא סולי. אתה וגניה מוזמנים." היא חייכה אליו במאור פנים ונשקה ללחיו.

סבא חייך אליה ועזר לה לערוך את השולחן, אבל המשיך להתווכח, "ברור לך שאחותך וואניה ישנים יחד, למרות שהיא נשואה עדיין." רטן כלפיה בזעף, מנסה בכל כוחו להראות כועס.

סבא סולי הצליח לשכנע את כל העולם שהוא זקן רע מזג וכעסן, אבל עלי הוא לא הצליח לעבוד. קראתי בו כמו בספר פתוח. הוא העריץ את נכדותיו והיה גאה ביופיין ובתבונתן.

המגורים עם כל בני משפחתו ועם גניה הסבלנית, שלא התרגשה מרטינותיו וממצבי הרוח שלו, היו טובים בשבילו. בטי ואמונה קראו לו סבא וטיפלו בו בקלות ובמיומנות כאילו הכירו אותו כל ימי חייהן. הן היו רגילות כמובן לחיות במשפחה מורחבת עם המון ילדים סבים דודים ודודות, להפתעתי גיליתי שגם אני מתרגל לזה ואפילו נהנה.

***

אמונה וואניה לא הצליחו לשמור את יחסיהם בסוד. האשם היה כמובן בואניה שלא היה מסוגל לשמור את רגשותיו לעצמו גם אם חייו היו תלויים בכך. הוא הלך אחרי אמונה לכל מקום, מתנהג כמו שומר הראש שלה, מלטף אותה במבטו, ומידי פעם, כשחשב שאיש לא שם לב, גם בידיו, ובאופן כללי מתנהג כמו אידיוט.

בטי נאנחה ונתנה לסבא לחלק את הסכו"ם. "אני יודעת סבא," ענתה לו בנחת, "אבל היא אישה מבוגרת ועכשיו כשהיא פמיניסטית אדוקה מי יעז להגיד לה משהו?"

על זה אפילו לסבא לא הייתה תשובה. אבל כמה דקות אחר כך, כשאמונה העלתה את הרעיון של עבודה במזנון, בטי הייתה הראשונה שהתנגדה. "יהיה לך קשה לחזור אחרי חמש שעות עמידה על הרגלים ולהתחיל לעבוד בבית." אמרה בקול מתון, "מאוד קשה לעבוד עם קהל ואת תצטרכי גם להתעסק עם כספים, וזה תמיד בעיה." רמזה לואניה שניסה לדבר לסתום את הפה, והלה נהג בתבונה ושתק, רק פניו שהאדימו רמזו על כעסו לשמע ההצעה.

ברור היה למה אמונה, למרות חוסר ניסיונה במלצרות, משכה את תשומת ליבו של בעל המזנון. בשעות הבוקר רוב הקליינטים היו גברים, בעיקר נהגי משאיות ורכב כבד, אמונה העדינה והתמימה, על עיניה הכחולות וגופה הדק והגמיש תמשוך לקוחות כמו שצנצנת ריבה פתוחה מושכת זבובים.

תיארתי לעצמי שאם אמונה תהפוך למלצרית ואניה ישב כל היום במזנון וישגיח עליה, אבל העדפתי לסתום ולא להגיד כלום, עדיין כאבו לי הצלעות מהמריבה האחרונה שלנו. לצערי אדם לא נהג בתבונה כמוני, אולי הייתי צריך לארגן לו מפגש עם אגרופיו של ואניה הזועם.

"הנהגים שם יאכלו תמימונת כמוך בלי מלח. אחרי שבוע של עבודה במקום הזה תוכלי לכתוב את מילון הזימה העברי המעודכן ביותר בשוק." חייך בלגלוג אל אחותו.

אמונה הסמיקה ועיניה ברקו מזעם, "אני לא תמימה כל כך," אמרה, "ואתה סתם רשע." הוסיפה והניחה את ידה על כתפו של ואניה שהיה מוכן להסתער על אדם. "אל תתרגז ואניה, הוא סתם ילד. מה אתה חושב על הרעיון הזה?" שאלה בתום את ואניה האומלל שנאלם דום.

למזלו אולג הציל אותו כשהצהיר בידענות, "מלצריות מקבלות צביטות בתחת אמונה. כדאי שתלבשי מכנסיים עבים." לירז וללי מצאו את ההערה הזו משעשעת להפליא ופרצו בצחוק רם. אפילו הילל, שהיה עצוב ורציני מאז ששיר עזבה אותו, חייך קצת.  

השתקתי את המהומה והצעתי לאמונה לקבל מאתנו שכר כמטפלת של לירז. "הצהרון נעשה צפוף מאוד בזמן האחרון, אני מעדיף שיהיה בבית אתך." אמרתי לה, ובאמת התכוונתי לכך.

היה לה כשרון להסתדר עם ילדים, אפילו אולג החצוף והתוקפני נעשה כמעט נחמד לידה. אמונה לא התלהבה מהרעיון שתקבל כסף על טיפול במשפחתה וסירבה להצעתי.

בסופו של דבר גניה פתרה את הבעיה והציעה לה ללכת למעון ולנסות להתקבל שם לעבודה כעוזרת לגננת. למחרת היא פנתה למנהלת המעון וזו שכרה אותה מיד כמבשלת. היא עבדה שלוש שעות ביום, ואחרי האוכל הייתה חוזרת עם הילדים הביתה ופוגשת את אולג שחזר מבית הספר, מאכילה אותו ומכינה איתו שיעורים. בערבים היא למדה להדפיס על המחשב והתכוננה במרץ להשלים את הבגרות שלה באנגלית ובמתמטיקה.

מאחר וסירבה לקבל מאתנו תשלום על הטיפול בלירז הצענו לה לממן את שיעורי הנהיגה שלה. "רק תסבירי לאלוש שאת נשואה ושישמור את הידיים שלו לעצמו." הזהרתי אותה.

"למה אתה מתכוון לעזאזל!" התפרץ ואניה בזעם, שוכח שוב את כל התיאוריות הפמיניסטיות על עצמאות האישה, וזכותה על גופה, חייה ורכושה. "למה היא צריכה ללמוד לנהוג? אני אסיע אותה לכל מקום."

אמונה רתחה מכעס, "אתה נשמע בדיוק כמו עופר." אמרה במרירות, "גם הוא לא רצה שאני אנהג."

ואניה התכווץ בכיסאו והדף בשתיקה את צלחתו הצידה. השוואתו לבעלה של אמונה הייתה בעיניו עלבון נורא, במשך כל שארית הערב הוא שתק בזעף. כבר למחרת היום קבעה אמונה להתחיל ללמוד עם אלוש, וואניה, אחרי שהכיר את המורה, נרגע וקיבל עליו את הדין.

***

היו המון יתרונות לחיי הקומונה שניהלנו, תמיד היה מי שישמור על הילדים, תמיד היה מישהו בבית לדבר איתו, יותר לא קרה שחזרתי לבית ריק ומצאתי את עצמי אוכל בחברת הכלב.

בטי הסתדרה נפלא עם אחותה, מעולם לא שמעתי אותן מתווכחות או עוקצות זו את זו, כמו שסבתא ואימא נהגו לעשות. הן חילקו איכשהו את התקציב המשפחתי כך שהכסף הספיק לכל דבר. אמונה קנתה מיטה חדשה עם מזרון, והתעקשה שואניה יצבע את הבית וכך, כמה ימים לפני ל"ג בעומר, מצאתי את עצמי עומד ומסייד את הסלון בבית של ואניה שעמד לצידי ובחש במרץ צבע לצביעת חדרה של ללי, הנסיכה החמודה שלנו התעקשה על צבע ורוד בחדרה.

"ואניה, אתה יודע מה הבעיה עם הסידור הזה שאנחנו שכנים שעובדים באותו מקום?" שאלתי אותו.

הוא נעץ בי מבט זועף, "בטח, לאן שאני לא מסתכל אני רואה את הפרצוף המכוער שלך!"

"הפרצוף שלי מכוער? מתי בדקת את עצמך בראי?" סנטתי בו. האמת היא שזה לא היה כל כך נורא כמו שחששתי בתחילה. הוא היה בחור די נחמד, תמיד רגוע וחייכן ותמיד מוכן לעזור. נכון שהוא הפסיק כמעט לגמרי לשתות והיה שפוט של אמונה. אבל מי אני שאתלונן על כך? לא הייתי טוב יותר.

"הן משוות את הביצועים שלנו במיטה." זרקתי לו, מנסה לראות אם זה יקפיץ אותו. סתם צחקתי, ידעתי שבטי ואמונה מאוד ביישניות ומאופקות, ולא חשבתי שהן באמת מדברות על מין כמו שגברים עושים. בטי אמנם עקצה אותי פעם, כשהייתי עייף מכדי להתעלס איתה, שואניה עושה אהבה עם אמונה כל לילה, לא משנה עד כמה הוא עייף, אבל הייתי בטוח שהיא סתם מתבדחת.

"כן אני יודע," ענה לי ואניה בנחת. "בטי לקחה את אמונה לרופאת הנשים שלה וסוף סוף היא התחילה לקחת כדורים. נמאס לי מקונדומים. נכון שהכנסת את בטי להריון כשהיית במילואים?"

ואניה לא ידע, אבל הנושא הזה היה קצת רגיש אצלי. רק לאחרונה התחלתי לדון עם ד"ר פאנוב בכל העסק וניסיתי להבין למה התעקשתי שבטי לא תפיל.

"לא ואניה," עניתי בחריפות, "הלכתי למילואים להגן על המולדת וכשחזרתי מצאתי את אשתי בהריון." ואניה אולי עשה רושם של טיפוס איטי וקצת מרחף, אבל הוא בהחלט לא כזה. הוא סקר אותי במבט רציני "זה לא מה שאני שמעתי," ענה, "לפי מה שספרו לי הכנסת את בטי להריון ביום של אסון המסוקים, ובגלל זה איחרת את המסוק וניצלת ממוות."

הרגשתי שאני מסמיק. לא יכולתי לסלוח לעצמי על התנהגותי באותו יום. התלהטתי מבושה כל פעם שחשבתי על זה, אפילו עם בטי לא יכולתי לדבר על היום ההוא.

ואניה חייך אלי והתחיל לצבוע פסים ורודים על הקיר, "זה רק טבעי שאחרי לוויה רוצים להרגיש חיים." אמר בעדינות, בטוח שמבוכתי נובעת מכך שבאותו יום גורלי קברתי את סבתא. "אתה לא צריך להתבייש בזה, בגלל זה ניצלת ממוות." הצטלב, ומיד תפס את עצמו והסמיק. "אל תכעס מקסים," אמר במבוכה, "אתה יודע שאני לא ממש יהודי, וחוץ מזה אמונה הרי לא כאן. מה דעתך על הוורוד הזה?" מיהר לשנות נושא.

היהדות המוטלת בספק של ואניה והעובדה שהוא גדל והתחנך כנוצרי פראבוסלאבי, למרות הסבא היהודי שלו, היוו נקודה כואבת אצלו מאז התאהב בביתו של הרב מינץ. למרבה הצער הילל המדוכא סירב ללמד אותו יהדות כפי שעשה איתי, ולאדם לא היה טעם לפנות. ניסיתי, כמיטב יכולתי הדלה, ללמד אותו מה שידעתי.

הילל השתנה מאוד מאז ששיר נפרדה ממנו, הוא עבר כמה ימים קשים שבהם סירב לאכול ובילה את רוב זמנו במיטה. אחר כך יצא מזה וחזר לתפקד, אבל הפסיק להיות דתי כל כך נלהב, הפסיק להניח תפילין ובקושי היה הולך בשבתות לבית הכנסת. גם בלימודיו הוא הפסיק להשקיע וציוניו ירדו.

המצחיק בכל הסיפור היה ששיר לא הפסיקה לאהוב אותו וניתקה את הקשר שלה עם ארקאדי המסכן. הוא החזיר לי את המפתחות של הדירה של ורד וניסה להסביר לי למה קופסת הקונדומים שלו נשארה סגורה עדיין. "היא לא אוהבת אותי." אמר בצער, "הרגשתי שהיא לא נמצאת ממש איתי. הלב שלה היה איתו והגוף שלה איתי, זה לא היה בסדר לשכב אתה ככה." הוא הביט בי, אולי ציפה שאכחיש את דבריו ואולי חשב שאלעג לו על שהיה כל כך אבירי?

"אתה צודק." הסכמתי איתו, "עשית טוב שהתאפקת. אני גאה בך." לקחתי ממנו את המפתח ונפרדתי ממנו לשלום. הוא קיבל מלגת לימודים בוינגייט ושמח לעזוב את נשר. לפני שעזב הוא חיבק אותי בחזקה, "חבל שאתה לא אבא שלי," אמר בקול חנוק קצת.

הייתי קצת צעיר מכדי להיות אבא לנער בן שבע עשרה, אבל הבנתי את כוונתו. אביו היה טיפוס עלוב, שתיין גס רוח שנהג להכות את בני משפחתו. לא פלא שארקאדי שמח לברוח משם.

"תבוא אלי כל פעם שיהיו לך בעיות. אני אנסה לעזור." אמרתי לו ולחצתי את ידו. מאוד חיבבתי אותו, גם שיר כנראה חיבבה את הנער ההגון הזה, אבל אהבה היא עסק מסתורי, אי אפשר לכוון אותה לפי הרצון.

***

בטי הייתה בסוף החודש הרביעי להריונה ופרחה ביופי מיוחד לנשים הרות. פניה היפות היו שוב עגלגלות ועורה נצץ מבריאות. הסכמתי שחאתם יספר אותה מעט, בזהירות רבה, ושערה החום בהיר הבהיק באור השמש, עוטר בעדינות את פניה היפים. לא יכולתי להוריד ממנה את הידיים, בכל הזדמנות הייתי מושיב אותה על ברכי כדי לנשק אותה, מרגיע אותה שהיא לא כבדה מידי בשבילי.

"זו שערורייה שאישה הרה תראה כל כך סקסית," אמרתי לה כשמחתה, צוחקת חרש, על התנהגותי. "בואי נחביא אותך במיטה לפני שמישהו יוציא חוק נגדך."

בטי מעולם לא סירבה להצעותיי, "נגדך צריך להוציא חוק." לחשה לאוזני רגע לפני ששוב גמרה וסחפה אותי לתוך טורנדו של תענוג.

"בטי, מתי התאהבת בי?" שאלתי אותה לילה אחד, אחרי שעשינו אהבה ועמדנו להירדם.

היא ענתה מיד, בלי לחשוב קודם, "מצאת חן בעיני עוד כשהיית עם לאריסה, אבל התאהבתי בך באמת כשנפגשנו שוב בנשר בגלל שהחזקת את מנגו ולא נתת לו להתקרב אלי. הבנת מיד שאני פוחדת מכלבים ובימים הראשונים אפילו קשרת אותו עד שהתרגלתי אליו וגם," היא חייכה, "עזרת לי עם המזוודות בלי שביקשתי, והרכבת לי את הכוננית, ובכלל התנהגת כמו ג'נטלמן, ולמה אתה התאהבת בי?" עברה לחקור אותי.

אכלתי אותה, לא הייתה לי תשובה מוכנה, "נו די כבר, בואי לישון." ודחפתי את רגלי בין ירכיה, לוחץ אותה אלי ונרדם, כמו כל לילה, צמוד אליה ואפי כבוש בשערה.

***

השנה החליטו חברי לחגוג את ל"ג בעומר בגדול. אולי הם הבינו שעד השנה הבאה יתכן שכבר לא נהיה חבורה יותר. הגענו לארץ כנערים ונערות צעירים וכועסים, אבל מי שנשאר והחזיק מעמד בשנים הקשות של הקליטה בארץ התבגר, הסתגל, למד להסתדר, ונקשר למדינה ולתושבים.

כמעט כולם כבר היו נשואים עכשיו, חלק עם ילדים, חלקם גרו כבר רחוק מחיפה. חלקם נישאו לנשים שעלו כילדות בשנות השבעים וכמעט לא דברו רוסית.

כדי שהמסיבה תתנהל כראוי הוחלט שארגון המסיבה יוטל על ועדות שיטפלו כל אחת בתחומה וכך נפיק מסיבה מושלמת. הצעתי את הרעיון אחרי ששמעתי תלונות על המסיבות בשנים הקודמות בהן הייתי בחו"ל. כאות תודה על הרעיון המוצלח שלי מצאתי את עצמי בראש ועדת השתייה.

בטי התנדבה לוועדת המזון, היא סירבה לטפל בקנית בשר, מפני שידעה שחברי לא יסכימו לאכול בשר כשר, אבל התנדבה להכין את השאר ומונתה לפיקוח על הכנת הסלטים והתוספות. היא ארגנה מסיבת טעימות בשביל חברי ועדת המזון שכללו את אינה וקוליה. ביום שנקבע הופיעו בביתנו שני חברי הועדה עם אלכס ואורי, שבאו עם אינה, ומיד אחרי בואם צצו עוד ועוד אורחים בביתנו, ופתאום היה לנו קדם מסיבת ל"ג בעומר בבית.

עוד לא קרה שבטי נתפסה בלי מספיק אוכל בבית. גם הפעם, באורח פלא, היה לה מספיק קובה, סלטים, ומיני חטיפים מלוחים ומתוקים שסיפקו את תאבונם של כולם.

ניצלתי את העובדה שהיו שם כל כך הרבה גברים והכרחתי אותם לסחוב עצים ולהכין ערמה נחמדה בשביל המסיבה של ילדי כתה ב' שארגן אולג. המורה שלו הבטיחה לבוא ולשמור על הילדים. גם סבא וגניה הבטיחו להציץ ולבדוק שהם לא שורפים לנו את הבית.

כשחזרנו הביתה, צמאים ורעבים, מצאנו את אמונה מוקפת מעריצים ומנסה לשכנע אותם שמוזיקה מזרחית אינה נחותה ממוזיקה מערבית. התלהט ויכוח גדול ואמונה אפילו שרה כמה סלסולים כדי להדגים את טענתה. ואניה לא מש ממנה, יושב בשקט בפינה ומשגיח שאף אחד לא יתחצף יותר מידי.

בטי התחבאה בצניעות במטבח, דואגת לאספקה שוטפת של דוגמאות לאוכל שתכננה להגיש. להפתעתי גיליתי את יורי יושב לצידה ומביט בה במבט עורג, היא המשיכה לטגן קובה והתעלמה ממנו.

גררתי אותו משם וסחבתי אותו איתי למקלחת. הייתי מיוזע ומלוכלך מסחיבת העצים ומפרוק הגדר, שעמודיה יוקרבו על מזבח החג.

"איפה היית פרחח שכמוך?" שאלתי אותו והתחלתי להתפשט. הוא הסב ממני את עיניו והתיישב בלאות על האסלה, מקפיד לא להביט איך אני מתקלח.

"הייתי בעיקר בהולנד, קצת באמסטרדם, קצת באיטליה. הסתובבתי, נגמר לי כל הכסף אז חזרתי הביתה. בטי הציעה לי לשכור את הדירה הקטנה לידכם. יש לך בעיה עם זה?"

יצאתי מהמקלחת והתחלתי להתנגב, חושב על דבריו. הכרתי את יורי כטיפוס קל דעת שלא חושב על העתיד וחי בלי חשבון, בדרך כלל עם אישה זו או אחרת, עד שנמאס לו ממנה והוא היה עובר לבאה בתור. מצד שני הוא לא היה פרזיט שחי על חשבון נשים, תמיד עבד והרוויח יפה ואף פעם לא חסר לו כסף. מי שחיה איתו זכתה תמיד למתנות ופינוקים יקרי ערך. בשנים האחרונות עבד בתחום ההייטק, מחליף חברות מחשבים שפיתו אותו בשכר גבוה ובצ'ופרים של מכוניות יקרות ונופשים אקזוטיים בכל העולם.

המאמץ שלו לא להסתכל עלי עצבן אותי, התחלתי להתלבש במהירות, מעלה על עצמי ג'ינס וטריקו. יורי ישב על המיטה שלנו, מביט במבט בוהה בראי שהיה תלוי מול המיטה.

"בזבזת את כל הכסף שהרווחת בשנים האחרונות? אתה מובטל? למה אתה לא מחפש עבודה? חברות המחשבים מחפשות עובדים בנרות. תוכל לשכור משהו הרבה יותר מוצלח מהחור העלוב הזה." התיישבתי על כיסא האיפור של בטי, ששימש אותה בעיקר לתליית בגדים, ובחנתי אותו.

הוא זרק את עצמו לאחור על המיטה, פורש את ידיו לצדדים בתנוחה דרמטית של צלוב. תנועה שהייתה מוכרת לי עוד מימי נעורינו וסימלה שיורי חש ייאוש מוחלט כלפי העולם.

"אני רואה שאתה ממש מתלהב מזה שאהיה שכן שלך," אמר בלגלוג, תגובתו הרגילה לתוקפנותי. "אל תדאג, יש לי עדיין די כסף לשלם שכר דירה של שנה, וכבר מצאתי עבודה בחברת מחשבים קטנה במגדל העמק." הוא הסתובב על הצד ומשך אליו את הכרית של בטי שהייתה בצד שמאל של המיטה וכבש בה את פניו. "זה הצד שלה נכון? כל החשיש של הולנד לא הצליח להוציא לי את הריח שלה מהראש." הוא נשמע עצוב, מדוכא אפילו, בכלל לא כמו יורי שהכרתי.

תפסתי בצווארונו ומשכתי אותו מהמיטה שלנו, מטיח אותו על הקיר. הוא נפל על הרצפה, מחייך חיוך מטופש ונשען על הקיר, הכרית של בטי עדיין לפותה בידיו. הכרתי אותו כל כך טוב, ידעתי בדיוק מה הוא מרגיש. אם זו לא הייתה בטי הייתי עושה הכל כדי לעזור לו להשיג את הבחורה שהוא התאהב בה. "יורי זה לא רעיון טוב שתגור כאן." קבעתי.

יורי עצם את עיניו ושפשף אותן באגרופיו, מנסה למנוע את הדמעות מלפרוץ. "מה אתה נלחץ? בטי בכלל לא שמה לב אלי." הטיח את הכרית חזרה למקום. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך מדוכא בגלל אישה. זה העציב אותי ואפילו הפחיד אותי קצת, מעניין מה ד"ר פאנוב יגיד על זה?

התיישבתי על הרצפה לצידו וכרכתי את זרועי על כתפיו, מקרב את פני לפניו ובודק את אישוניו. הוא לא היה שתוי וגם לא מסומם, סתם מדוכא. "אולי תשתה משהו?" שאלתי ברוך, בפעם האחרונה שישבנו ככה לוקומוטיב שוב נכנסה לסדרה של הפסדים ואנחנו היינו עצובים כאילו סוף העולם הגיע. היינו כל כך צעירים, היום קשה לי להאמין שאפשר להיות כל כך תמימים, נדמה לי שהילדים היום נולדים ישר בני חמש עשרה, אפילו לירז הצעיר חקר אותי מה בדיוק אני ובטי עושים כשאנחנו נועלים את הדלת, מפגין ידע מרשים שקלט כנראה מאולג. במקום לספר לו על פרחים ופרפרים, הייתי צריך להבטיח לו שאני לא מכאיב לבטי ושהיא אוהבת להתחבק ולהתנשק איתי.

יורי סירב להצעתי לשתות. בטענה המפתיעה שהשתכרות נוגדת את עקרונותיו. עד כה יורי מעולם לא סירב לשתות איתי.

"תראה," ניסיתי לשפר את מצב רוחו, "גם אם היא כן הייתה רוצה אותך היא לא הייתה מרשה לעצמה. אישה נשואה אסורה לגבר אחר וזהו. אתה מבין?"

יורי ניער מעליו את זרועי, "אחותה, הרזונת היפה עם העיניים הכחולות, נשואה לגבר אחד וחיה עם אחר. למה שבטי לא תוכל לעשות אותו דבר?"

"כי בעלה של אמונה נהג להכות אותה. הוא בעט בה כל כך חזק עד שהיא הפילה את התינוק שלהם." גיליתי לו. "הוא בעלה רק על הניר, היא אף פעם לא תחזור אליו וחוץ מזה היא טיפוס שונה מאשתי."

קמתי ומשכתי את יורי אחרי, משעין אותו אל הקיר ולוחץ על כתפיו בכפות ידי. "היא שלי, תשכח ממנה!" הכרזתי, מקרב את פני אל פניו. יורי עמד מולי והביט בי במבט אטום, מתנהג כאילו לא שמע אותי כלל.

מישהו דפק בדלת, ברור היה שרק מיקי המנומס יטרח לדפוק בדלת ולא יתפרץ פנימה, כמו שאר הברברים. "כן מיקי, תיכנס." קראתי בהקלה.

הוא נכנס ובחן במבט סקרני את החדר, אין לי מושג מה הוא חשב למראה שנינו, עומדים קרובים זה לזה, ידי מונחות על כתפיו של יורי הבוהה בי בעקשנות.

"מקס," הוא התחיל בהיסוס, השתתק רגע ואז החליט שמדובר במצב חירום והמשיך, "אמונה מדגימה לחברים שלך איך רוקדים ריקודי בטן. ואניה מתחיל להתעצבן, ושיר לא מצליחה למצוא את הילל וגם היא בלחץ. במקרה אני יודע שהוא בחדר שלו עם איזה הולנדית שחושבת שהוא אתה." הוא השתתק נבוך, חש כמה דבריו נשמעים מבולבלים.

"הכל בסדר אתכם? מה קרה ליורי?" נכנע לסקרנותו. הרפיתי מיורי וצללתי מתחת למיטה בחיפוש אחרי נעלי הבית שלי. הרגשתי שאיני יכול להתייצב בפני הבלגן כשאני יחף.

מצאתי את הפנטופלך המשובצים שלי ונעלתי אותם. "אל תדאג מיקי, יורי בסדר גמור, הוא רק צריך לקלוט שבטי אישה נשואה ושהוא לא יוכל להשיג אותה אף פעם ואז הוא יחזור לעצמו."

דחפתי אותם החוצה. "בואו נראה מה קורה כאן," אמרתי בקול עליז, ופסעתי באומץ לתוך מה שנראה כמו מסיבה מאוד מוצלחת.

שיר מזרחי עליז הסתלסל מהמערכת, ואמונה, פניה השחומים לוהטים, עמדה על השולחן, צעיף קשור על ירכיה, חולצתה קשורה מתחת לשדיה, חושפת בטן שטוחה ומותניים דקות. החבורות שהיו על עורה נעלמו, היא הייתה דקיקה ומחוטבת להפליא וכול הגברים התבוננו בה בהתפעלות, היחיד שלא אהב את המחזה היה ואניה. הוא עמד בפינה, נקרע בין רצונו להימלט משם ובין חובתו להגן על אהובתו.

היא לא שמה לב אליו, מחייכת חיוך רך ומופנם, הנידה את אגן הירכיים שלה בתנועות מעוגלות ומפתות, ידיה הדקות פרושות לצדדים ורקדה בתנועות חינניות וחושניות.

סביבה עמדו כעשרים גברים שהגיבו בתשואות ובשריקות על תנועותיה האקזוטיות. אם הנסיבות היו אחרות גם ואניה היה בטח צוחק ונהנה עם כולם. הערצתי את האיפוק שלו, אני במקומו הייתי משתולל כהוגן ובטח הורג מישהו, קרוב לוודאי שאת בטי.

אשתי עמדה נבוכה בפתח המטבח והביטה בואניה, מצפה שיעשה מעשה ויוריד את אחותה מהשולחן, עיניהם נפגשו לרגע והוא הניד את ראשו לשלילה והסב ממנה את מבטו מדגים התנהגות של גבר חדש - גבר שלא מקנא ולא כועס.

זה היה פתטי כל כך, אני בטוח שהמראה הזיק לבריאותי הנפשית, ועל מה שעולל לנפשו של ואניה עדיף לא לחשוב. כדי להוסיף לכל המהומה גם לני הייתה שם, מבזיקה במצלמתה לכל עבר, חיוך דרוך של צייד משחר לטרף מתוח על פניה הצנומים.

אמונה התחילה לאלתר ולעבור מריקודי בטן לחשפנות. היא פתחה כפתור אחד בחולצתה, ואחר כך את השני, התשואות והשריקות התחזקו כל כך עד שהתגברו על המוזיקה. בטי רקעה בכעס ברגלה, לאשתי, ביתו של הרב, שגדלה במאה שערים עד לשנתה השלוש עשרה, היה די והותר מהמחזה הזה. היא החלה מתקדמת בנחישות לכיוון המערכת בכוונה לכבות את המוזיקה.

"אמונה שתויה, אני בטוחה שאם הילל היה כאן הוא היה מפסיק את זה מיד." אמרה שיר לתוך אוזני.

"כמה היא שתתה?" שאלתי אותה.

"לא יודעת. מעט מאוד, אולי חצי כוס יין. אדם נתן לה מיץ ושפך לתוכו את היין. ראיתי אותו עושה את זה במטבח." אמרה שיר באומללות פניה חיוורים ודמעות בעיניה. "אני לא מבינה לאן הילל נעלם." הוסיפה בזעם אין אונים כשאמונה פתחה את הכפתור האחרון, חושפת חזייה שחורה מקושטת תחרה, צנועה יותר מרוב בגדי הים שרואים היום על חוף הים ובכל זאת תודה לאל שהילדים היו אצל סבא, צופים בקלטת של מלך האריות שחאתם קנה להם.

למראה החזייה שלה ואניה נשען על המשקוף ועצם את עיניו ובטי הושיטה את ידה אל כפתור ההגברה של המערכת ואז נפתחה הדלת וגבר שמנמן ומזוקן הופיע בפתח. הוא היה בעל קומה בינונית, בהיר עור, שערו חום וזקנו אדמדם, ועל ראשו כיפה שחורה גדולה. מחולצתו השתלשלו ארבע ציציות שמוטות ברישול על מכנסי חאקי מקומטים - דוס מצוי.

ברגע שהוא הופיע נמחק החיוך מעל פניה של אמונה, ופחד נורא עיוות את פניה היפים. היא כיסתה במהירות את גופה החשוף בחולצתה וקפצה מהשולחן עוד לפני שבטי כיבתה את המוזיקה. התנהגותה של הרקדנית הפתיעה את החוגגים ושתיקה מביכה השתררה בחדר.

אמונה רעדה כל כך עד שלא הצליחה לכפתר את חולצתה, ושיר נחלצה לעזרתה.

"עופר, מה אתה עושה כאן?" שאלה בטי בקול שקט וצלול, חוסמת באומץ את דרכו של הצעיר שנראה נדהם ואחוז גועל. הוא ניסה לעקוף אותה כדי להגיע לאמונה, אבל נחסם שוב על ידי אדם.

עומדים זה לצד זה, יוצרים חומה חיה בינו ובין אחותם הנפחדת, נראו השניים דומים מתמיד. אותו חיוך בוטח, אותה הבעת התרסה על פניהם השחומות. אפילו עופר הזועם נעצר אין אונים מול שתי זוגות עיני הזהב המבריקות שננעצו בנחישות בפניו השמנמנות.

במקום להתנפל על אשתו, כפי שללא ספק רצה לעשות, הסתפק בקללות וחרפות. "זונה אחת, זונה מסריחה!" צעק בזעם, זקנו מתפרע לכל עבר וציציותיו מטלטלות על בטנו. "באתי לעשות אתך שלום בית, אבל את... קורבע שכמוך!" עבר ליידיש זועמת, ושפך עליה חרפות וגידופים.

אמונה סובבה אליו את גבה וניסתה בידיים רועדות מעצבנות לכפתר את השסע בחצאית שלה שהיה פתוח עד לאמצע ירכיה, הבעת האשמה והפחד שנחה על פניה כיערו אותם.

לא יכולתי לשאת את זה יותר. ניערתי מעלי את ידו של מיקי שנאחז בזרועי, מנסה לרסן אותי, ודחפתי את עופר עד שהוטח בדלת. "אתה עופר נוימן המניאק, בעלה של אמונה?" שאלתי בקול הקר והמרושע שלמדתי מרומן.

הוא הניד לאות הן, נדהם מהופעתי הלא צפויה. "אתה הבן זונה המסריח שהכה אותה והתעלל בה? הזבל שבעט בה כל כך חזק עד שהיא הפילה את התינוק שלכם?" המשכתי לתקוף אותו, מוציא עליו את כל הזעם שהצטבר בי. "מה אוכל אותך? שהיא מבלה קצת? שהיא נהנית מהחיים? שיש גברים שמחמיאים לה? כואב לך שהם שווים יותר מאלף פרצופי תחת כמוך?" עם כל שאלה דחפתי אותו קצת יותר חזק, נהנה לשמוע את ראשו מוטח על סורג החלון הקרוע בדלת הכניסה.

"מה הבעיה שלך?" הטחתי בו, כאילו שלא ידעתי שבדיוק כמוני הבעיה שלו היא שהוא יודע שאשתו יפה וחכמה וטובה מידי בשבילו והוא היה חייב להכות אותה ולהשפיל אותה כדי לנסות לשלוט בה. כדי שהיא לא תקלוט איזה אפס הוא ותעזוב אותו.

אם הוא רק היה יודע כמה טוב הכרתי את הפחד הזה?

"אתה צודק יא חרא!" סיננתי לתוך פניו ההמומות, "היא טובה מידי בשבילך, ועכשיו גם היא יודעת את זה, היא בחיים לא תחזור אליך." הטחתי בו. נהנה לראות את הפחד משתקף בפניו.

"בטי תביאי את התכשיטים שהוא נתן לה." קראתי בקול. היא רצה לחדרו של לירז והביאה את קופסת התכשיטים של אמונה. הוצאתי את התכשיטים האמתיים שהתערבו בצעצועים של ללי ונתתי לו אותם אחד אחד, דוחף אותם לכיס מעיל הרוח שלו.

"הצמיד שנתת לה כששברת לה את היד. השרשרת שקבלה אחרי שדחפת אותה ושברת לה את עצם הבריח. הטבעות שנתת לה כל פעם שעשית לה פנס בעין, התליון שקבלה אחרי שעשית לה זעזוע מוח." מניתי אותם בקול רם, כמו כרוז במכירה פומבית.

"ומה הוא נתן לך אחרי שבעט לך בבטן והרג את התינוק שלך אמונה?" שאלתי, פונה אליה.

היא בכתה בשקט, מכסה את פניה בכפות ידיה. ואניה הזיז אותה בעדינות הצידה, פתח את הדלת, אחז את כתפו של עופר ההמום והוציא אותו החוצה, "לך מכאן ותחזור רק עם גט ביד." אמר בקול חרישי, שהפחיד את עופר עוד יותר מהצעקות שלי.

עופר ניסה למשוך את כתפו המעוכה מידו של ואניה, אך לשווא. ואניה עדיין לא סיים להגיד את מה שהיה על ליבו, "אמונה היא אדם חופשי עופר," פרש לפני הבעל המושפל את משנתו הפמיניסטית, מדבר בקול צלול שנשמע היטב גם באוזנינו. "היא לא שייכת לאף אחד. אם היא רוצה לרקוד ולשתות, ואפילו להתפשט לפני כולם, זו זכותה. אין לי, ואין לך, ואין לאף אחד זכות להגיד לה מה לעשות. אתה מבין עופר?" הוא טלטל אותו מעט, ואז פתח את דלת מכונית הוולוו הלבנה והמאובקת שלו ודחף אותו פנימה, "שלום ולא להתראות!"

כמו שכבר סיפרתי, בדרך כלל היה ואניה בחור שקט שמיעט בדברים, אבל הפעם הוא הצליח להדהים את כולנו, ואולי גם את עצמו. הוא חזר פנימה בלי להקדיש יותר תשומת לב לעופר, שברח כמו שפן, וסקר את כולנו במבט רציני. "המסיבה נגמרה רבותיי," אמר ברוסית. "כולם הולכים הביתה עכשיו. נפגש בל"ג בעומר בחוף הרוסים בקרית ים. כל אחד מביא קצת קרשים. קוליה ואינה מביאים בשר, בטי מביאה סלטים ותוספות. מקס ואני נביא וודקה, בירה ויין, וכולם מביאים מצב רוח טוב. לילה טוב!" אחרי חמש דקות כולם יצאו ולא נשאר אף אורח בבית.

***

מיקי ויורי התחילו לאסוף כוסות וצלחות ולהביא אותם למטבח. עזבתי אותם והלכתי לחפש את בטי, היא הייתה עם אחותה ועם ואניה בחדר השינה שלנו. ואניה כרע על ברכיו לפני אמונה שהמשיכה לכסות את פניה בכפות ידיה וסירבה להביט בו למרות תחנוניו.

"מספיק ואניה," אמרה בטי ברוך, "היא מרגישה לא טוב והיא רוצה להיות לבד. אני אקח אותה לישון ואתה תישאר כאן עם הגברים. לא אכפת לך מקס, נכון?"

העוויתי את פני, "אני מעדיף לישון אתך בטי." אמרתי.

היא פנתה אלי בתנועה חדה ולתדהמתי נוכחתי לדעת שהיא כועסת. "למה יורי כאן ומי הבחורה ההולנדית הזו שהסתובבה בכל הבית וחפשה אותך?"

לא הייתה לי תשובה, ולפני שהספקתי למחות שאין לי מושג על מה היא מדברת התפרצה שיר לחדר, דמעות זולגות על פניה ואגרופיה הקטנים קפוצים בזעם, גם היא כעסה עלי. "בחדר של הילל שוכבת בחורה אחת. בלונדינית עם שדיים גדולים ובלי חזייה. היא חפשה אותך, אבל משום מה היא הגיעה אל הילל, היא ישנה אצלו, מסטולית לגמרי וחצי ערומה." כולם הביטו בי, אפילו אמונה נעצה בי מבט מאשים.

"יורי!" צרחתי.

הוא התייצב מיד, מטאטא בידו וחיוך על פניו. מעל כתפו הציץ בי מיקי שאחז יעה. "מי החברה שלך, מה היא עושה אצל הילל ולמה היא מחפשת אותי?"

יורי משך בכתפיו, "זאת נלי, היא הולנדית." אמר, כאילו העובדה הזו אמורה להסביר הכל.

הילל הופיע בחדר, ידיו נתונות ברשלנות בכיסיו ושערו פרוע. "יש בחדר שלי בחורה אחת קצת מבולבלת שמחפשת אותך מקס. אני לא יודע למה היא חשבה שאני זה אתה. היא התחילה להתפשט ופתאום נרדמה על המיטה שלי." אמר בשלווה, כאילו כל יום נרדמות הולנדיות עירומות למחצה על מיטתו, אחר פנה אל שיר הסמוקה ואחז במרפקה בטבעיות, אי אפשר היה להאמין שחלפו כבר שבועיים מאז שהם דברו זה אל זו. "בואי שיר, אני אלווה אותך הביתה ובדרך נדבר." אמר והוביל את הנערה המופתעת החוצה, משאיר אותי לבד.

בטי קמה ממקומה ומשכה את אחותה אחריה, "בואי נלך אמונה. היה לי מספיק ודי מגברים ליום אחד." הכריזה תוך ביצוע יציאה מרשימה מהחדר, גוררת את אמונה השותקת אחריה. "ומקס!" קראה בטרם יצאה מהבית, "תסדר את כל הבלגאן הזה אם אתה רוצה לראות אותי שוב בבית!" טרקה את הדלת ברעש ונעלמה.

הלכתי למטבח והתחלתי להעמיס את המדיח בכלים מלוכלכים. מאיפה יש לנו כל כך הרבה כוסות? ולמה לעזאזל לא השתמשנו בכוסות חד-פעמיות? שאלתי את עצמי כשצופפתי את הכוסות על הרשת העליונה של המדיח.

ואניה הופיע לצידי עם דלי וסמרטוט והתחיל לשטוף את הרצפה בנוסח הישראלי של הצפת הרצפה במי סבון והוצאתם אחר כך החוצה עם כל הלכלוך. הוא גילה לי פעם, אחרי כמה בירות מיותרות, שעבד במלון בתל אביב ולמד שם לנקות ולשטוף רצפות, לשפשף סירים ואפילו לבשל קצת.

"תעזור לי יורי," ביקש, "תסלק מכאן את הכיסאות האלה. בוא ננקה ונסדר את הבלגאן, כמו שבטי אמרה."

"אני לא חושב שהיא התכוונה לבלגן הזה," אמר יורי ברוח טובה והרים את הכיסאות על השולחן, מפנה את הרצפה לשטיפה.

"ככה זה עם מקס, כשיש לו בלגן בחיים הוא קודם כל עושה ניקיון ורוחץ כלים." הסביר מיקי בנימה פילוסופית וניגב את השולחן בחדר האוכל. מוחה מעליו את טביעות רגליה היחפות של אמונה.

שתקתי מעדיף להתרכז בסידור המטבח, זה הרגיע אותי והיה פשוט יותר מאשר לסדר את הבלגן בחיי. חבל על הזמן והכסף ששפכתי אצל ד"ר פאנוב כדי להבין את מה שמיקי הבין מזמן.

דילגתי על השלוליות שעשה יורי בחוסר כשרון בסלון, ופניתי החוצה. ואניה הביט בי בעצב ולקח מיורי השלומיאל את המגב. ראשית חכמה הלכתי לחדרו של הילל. שהיה מסודר בקפידה, רק בחורה צעירה ששכבה על המיטה, מכוסה ברוב צניעות בשמיכה, פרעה את הסדר. יורי הטיב לבחור, היא הייתה מלאה, עם חזה גדול, שיער ארוך ובהיר ושפתיים אדומות. הייתי מוכן להתערב שעיניה כחולות, בדיוק סוג הבחורה שמצאה חן בעיני אחרי שמריה עזבה אותי ולפני שהתאהבתי בבטי.

חציתי את המדשאה ועמדתי מול חלון חדרם של ואניה ואמונה. "בטי!" צרחתי, מרגיש פתאום כמו מרלון ברנדו בסרט 'חשמלית ושמה תשוקה'. היה בזה משהו משחרר להפליא, זה ממש מצא חן בעיני.

"בטי!" צרחתי שוב.

היא יצאה מיד החוצה ונגשה אלי, "מה אתה צועק? אתה שיכור?" זעמה. "שמעתי אותך בפעם הראשונה, אני לא חירשת. לך למיטה, ההולנדית מחכה לך!"

למיטב זכרוני סטלה התנשקה עם ברנדו ולא התייחסה אליו כמו אל נודניק שיכור. לא טרחתי לבזבז זמן בוויכוחים. נשאתי אותה, צועקת ונאבקת, והתיישבתי על הספסל מתחת לברוש. הושבתי אותה על ברכי ונישקתי אותה בחזקה, היא נאבקה בי עוד קצת ונכנעה. התנשקנו זמן מה ואז החזרתי לעצמי את נשימתי ושאלתי, "את חושבת שאני בקשתי מיורי להביא לכאן את הבחורה המסכנה הזו?"

בטי נשכה את שפתה התחתונה כפי שעשתה תמיד כשהייתה נבוכה, "לא מקס." ניסתה לרדת מברכי, אבל אני אחזתי בה בכוח, מצמיד אותה אלי. הגיע הזמן שהיא תדע מי כאן הבוס! אחרי מאבק קצר היא נכנעה וויתרה, ושוב נשענה עלי, רכה ומתרפקת. מתנהגת סוף סוף כמו שאישה צריכה להתנהג.

"את לא מבינה שאני אוהב אותך?" המשכתי להציק לה. היא כרכה את ידיה על צווארי וליקקה את תנוך אוזני, התחלתי לאבד את כושר הריכוז שלי.

"מקס," התחנחנה, "בוא נלך לישון, אמונה כבר נרדמה. נשאיר את הניקיון למחר, הלכלוך לא יברח." בעקרון הסכמתי איתה, אבל הייתי חייב לספר לה עוד כמה דברים קטנים שהעיקו עלי, "בימי שלישי אני הולך לפסיכולוג בטי, לא לבקר חברים, בגלל זה אני צריך את הכסף."

היא נאנחה. "חבל שלא ספרת לי קודם דביל." אמרה ברוך ודחפה לי ידיים מתחת לחולצה. לא כעסתי, איך אפשר לכעוס על אישה שקוראת לך דביל בקול כל כך עדין?

"למה יורי הביא לכאן בחורה בשבילך?" שאלה, מנצלת את העובדה שכל תשומת ליבי הייתה נתונה לפתיחת החזייה שלה.

"כי הוא מאוהב בך," עניתי בקוצר רוח, "זה עוד לא עבר לו. בואי למיטה."

עשיתי טעות והנחתי לה לרדת מברכי, "יורי עוד מאוהב בי?" שאלה וחייכה בשביעות רצון.

החיוך שלה עצבן אותי. ככה מחייכת אישה הגונה שמגלה שגבר אחר מאוהב בה? קמתי מהספסל ומעכתי אותה בין זרועותיי, "את רק שלי ואני ארצח את יורי אם הוא ינסה שוב פעם..."

בטי נשכה את כתפי, "אני בחודש החמישי מקס. אני שמנה וזקנה לעומת אחותי היפה והרזה. תן לי ליהנות מזה שבחור יפה כמו יורי מחזר אחרי." נשקה לי ומשכה אותי למיטה, מתעלמת מואניה וממיקי שרדפו אחרי שלוליות המים בסלון חמושים במגבים.

"ולמה זה לא נחשב שלדעתי את נהדרת ויפה וסקסית ואני אוהב אותך?" שאלתי אחרי שחזרה אלי נשימתי.

"אה כן, אתה מתוק, אבל אתה בעלי, הוא לא." ענתה, מנומנמת למחצה. סובבה אלי את הגב ונרדמה.

יכולתי ללכת לישון גם כן, אבל הייתי רעב ורציתי לדבר עם  האחראי לכל הבלגן. יצאתי למטבח ומצאתי מספיק שאריות להשביע את תאבוני. יורי עדיין לא נראה בשטח וואניה הסתפק בוודקה. מיקי ניסה להעמיד פנים שגם הוא אוכל, אבל הוא לא הטעה אותי. כמו תמיד בזמן האחרון לא היה לו תאבון, הוא שתה בירה ופיהק.

"ואניה למה שלא תלך הביתה לישון?" שאלתי אותו והרחקתי ממנו את הכוס. הוא קם והביט בי במבט מלא תקווה, "אבל בטי אמרה..."

"תשמע ילד," חלקתי לו מניסיוני העשיר, "נשים אוהבות לחלק הוראות, אבל גבר צריך לדעת לשים להן גבולות, אחרת הוא לא גבר. קח דוגמא ממני, לא הרשיתי לאשתי לישון מחוץ לבית והחזרתי אותה הביתה, עכשיו היא ישנה במיטה שלי, אז תפסיק להיות כזה סמרטוט ו..." ואניה שמע די. הוא האדים וקפץ את אגרופיו בעודו מתקרב אלי במטרה להוכיח לי שאינו סמרטוט.

מיקי נחפז להניח את ידו על כתפו, "אל תקשיב לפרימיטיבי הזה ואניה, היית ממש נהדר עם עופר. אמונה בטח מחכה, לך אליה."

ואניה עמד והתלבט, "אבל אני לא יכול לצעוק כמו מקסים, סבתא תכעס עלי." אמר בתמימות.

"אז אל תצעק, זה הבית שלך, פשוט תיכנס ולך לישון במיטה שלך," אמרתי בקוצר רוח.

"ואם אמונה תכעס עלי ותגיד לי להסתלק?" שאל, מביט בי כמו ילד מבולבל.

"למה שהיא תכעס עליך?" התפרצתי בכעס. "היא זו עשתה הצגות, רקדה ריקודי בטן, הראתה לכולם את החזייה שלה, אם אשתי הייתה עושה הצגה כזו הייתי משכיב אותה על הברכיים שלי ומצליף בה בחגורה." הצהרתי בתוקף.

מיקי פרץ בצחוק, מתיז את הבירה שבפיו עלי, וואניה הביט בי, מזועזע מהתמונה שציירתי לפניו, "זו לא אשמתה, זה בגלל שאדם שם לה יין במיץ." הגן על אמונה, "אולי היא כועסת עלי כי לא עצרתי אותה?" שאל וקימט את מצחו.

מזגתי לעצמי עוד כוס וודקה ורוקנתי אותה במהירות, הבחור היה פשוט חסר תקנה, נמאס לי ממנו לגמרי.

"מקס אידיוט. אל תקשיב לו," אמר מיקי בבהילות, "היית נהדר, ממש נסיך. לך אליה כבר." דחף את ואניה החוצה.

דקה אחר כך צץ אדם במטבח, מחייך לעצמו בשביעות רצון, רגוע ורענן כאילו בילה את כל היום בעשיית מצוות ומעשים טובים. החיוך השאנן נמחק מעל פניו כשואניה חזר במפתיע ותפס אותו בכתפו, מסובב אותו ומושיב אותו על הכיסא בקול חבטה.

ואניה שקל עשרים ק"ג יותר מהנער דק הגזרה ויכול היה למעוך אותו ביד אחת, אבל הוא התאפק, "למה אדם? למה עשית דבר כזה לאחותך?" קולו היה שקט, כמעט נעים, אבל אדם פחד מאוד והביט בנו כמבקש עזרה.

החזרנו לו מבט אדיש. גם אני וגם מיקי הגענו לקצה סבלנותנו עם אדם ותעלוליו, מצידנו ואניה יכול למעוך אותו כמו פשפש, לא נושיט לו עזרה.

מי שהציל את אדם הייתה בטי, היא הפציעה במטבח, יחפה ופרועת שיער, לבושה רק בחלוק הסיני שלה והניחה יד מרסנת על שכמו של ואניה. "ואניצ'קה," אמרה ברוך, "אדם רצה שבעלה של אמונה יראה אותה מתפרעת קצת ויפסיק לנדנד עם השלום בית הזה. עכשיו הוא ייתן לה סוף סוף גט. בגלל זה אדם הביא את הדיסק של פריד אל אטרש והגניב לה קצת יין. נכון אדם?"

אדם הנהן בעודו מתפתל תחת ידו הגדולה של ואניה שעזב אותו לבסוף והביט בבטי במבט מלא אמון, "תמיד אמונה מתנהגת ככה כשהיא שותה?" שאל.

בטי פיהקה, "לא תמיד, רק כשהיא שומעת מוזיקה מזרחית ומוצאת קהל שמתלהב ממנה."

עכשיו התחלתי להבין למה הגיעו אלינו כל כך הרבה אנשים שלא הוזמנו.

"אתה אמרת לעופר איפה אמונה?" שאלתי את אדם.

הוא משך בכתפיו. "כמה זמן היא יכלה להתחבא ממנו? היה צורך לקום ולעשות מעשה." הוא חייך בעליזות "טוב, אז אם אתם לא מתנגדים אני..." וחמק בזריזות לחדרו.

בטי, יפה, רכה ומנומנמת מעט נשענה עלי, כורכת יד על כתפי, "אז מה מקס? אם אני ארצה ליהנות מכוס יין אני אגמור על הברכיים שלך או שאלו רק הבטחות?" צחקה חרש וקרצה אל מיקי שניסה להחביא את החיוך שלו בתוך כוס הבירה שלו.

"רק תנסי לרקוד ריקודי בטן ותראי," אמרתי בקול מאיים. "אבל עלי זה משפיע אחרת," אמרה בטי בגיחוך "אני שרה פיוטים בלדינו, מה תעשה לי בגלל זה?"

הרמתי אותה על הידיים, "בואי, אני אתן לך הדגמה." אמרתי ולקחתי אותה לחדר השינה, מתעלם ממיקי המגחך מאחורי גבי.     

 

ואניה מתגנב לחדר השינה שלו, ליבו הולם בכוח ופיו יבש ממתח. אין לו מושג איזה קבלת פנים מחכה לו שם והוא חרד מכעסה של אמונה.

היא שוכבת על צידה מקופלת כעובר ושערה הארוך מפוזר ומכסה על פניה. ואניה מתיישב לצידה ונוגע בכתפה, "איך את מרגישה אמונה?" הוא שואל בלחש, מסיט בעדינות את השיער מפניה.

היא ערה, דמעות זולגות על פניה היפות. ליבו של ואניה נרעד הוא כורע על ברכיו ומתחנן לפניה שתסלח לו. אמונה מפסיקה לבכות ומושכת אותו אליה, "לסלוח לך, על מה? אני זו שצריכה לבקש ממך סליחה."

הוא חוסם את פיה בנשיקה, "לא נכון. אדם אשם. את רוצה שאני ארביץ לו?"

אמונה מתחילה לצחוק. "לא טיפשון, בוא הנה." היא מתחילה לפתוח את חולצתו, "אתה לא כועס? לא מקנא? אוהב אותי? מוכן להילחם בשבילי?" אחרי כל שאלה היא פותחת עוד כפתור. עד שהיא גומרת לשאול ואניה כבר חצי ערום וכמה שניות אחר כך שניהם ערומים, מתפתלים מתחת לשמיכה.     

 

למחרת המסיבה יורי הסיע את בטי ואת נלי המנומנמת עדיין לדירה של אבא. אניקה לקחה על עצמה להתקשר להוריה המודאגים של נלי והבטיחה להם שביתם הצעירה נמצאת בידיים טובות. אחרי שהתברר שנלי רק בת שבע עשרה החליטה אניקה לשלוח אותה הביתה. כמה ימים אחר כך הוריה שלחו לה כרטיס טיסה להולנד והיא נעלמה מחיינו.

שמחתי מאוד שנפטרנו ממנה בקלות כזו. הילל נשבע לי שלא נגע בה והאמנתי לו. אין לי מושג מה בדיוק עבר במוחו בגלל הבחורה הזו, אבל בזכות הופעתה המפתיעה אצלנו הוא התפייס עם שיר ושב לחייך, לאכול וללמוד ברצינות.

***

יום אחרי המסיבה סבא לקח אותי לטיול והקשיב רוב קשב למאורעות הלילה הקודם. ישבנו  על ספסל בגן הציבורי שנפרש לאורך הכביש העולה לטכניון והסתכלנו במפרץ חיפה הפרוש מולנו. למרות שהכרתי אותו רק כמה חודשים, דברתי עם סבא בקלות רבה יותר מאשר עם אבא שלי, נדמה לי שגם הוא הרגיש נוח איתי. יש גברים שנוח להם יותר לשפוך את הלב לפני גברים אחרים מאשר לפני נשים. למרות המוניטין שיש לנשים כרגישות ומבינות, גברים כמונו מעדיפים, אולי בגלל יהירותם, לא להשתפך לפני נשים. "אתה קנאי ושתלטני מידי מקסים." אמר, אחרי שעיכל את כל מה ששמע.

"אז מה, שאני אהיה גבר חדש כמו ואניה?" שאלתי בזלזול.

סבא הניע בידו בביטול "אה, שטויות! אין שום דבר חדש בהתנהגות של ואניה. הוא פשוט טיפוס אחר ממך, אם אתה היית במקומו המסיבה הייתה נגמרת בטרגדיה. אולי אלוהים החליט שלאמונה מגיע קצת מזל אחרי האידיוט שהיא התחתנה איתו."

"עופר אידיוט סבא, אבל גם אני... אני..." התחלתי לגמגם, לא ידעתי איך להסביר לסבא עד כמה אני מזדהה עם עופר ומבין אותו.

"אל תדאג מקס. אני מכיר אותך. אתה אף פעם לא היית מכה ככה בחורה, לא משנה מה היא הייתה עושה לך, אני בטוח בזה כמו שקוראים לי שלמה."

"חשבתי שקוראים לך סולומון." שיניתי נושא.

הוא גיחך, "נולדתי כשלמה וזה מה שיהיה כתוב על המצבה שלי כשאמות."

לא אהבתי לחשוב על המוות של סבא. בגיל שבעים וחמש הוא היה הבא בתור, אבל כמובן שאף פעם אי אפשר לדעת. בטח שלא בישראל המטורפת הזו. "אז שאני לא אגרש מכאן את יורי?" שאלתי אותו.

סבא צחק, "לא להפך, שיישאר, אם תתנהג כמו מטומטם ותגרש אותו תעליב אותה. היא אוהבת אותך, תן בה אימון. ברגע שבטי תרגיש כבולה או שהיא תעזוב אותך, או, מה שיותר הגיוני, היא תיקח מחבת ותנפץ את הראש הדבילי שלך."

הייתי כל כך מרוצה מזה שסבא חושב שבטי אוהבת אותי עד שספרתי לו על הניסיון של יורי לנשק אותה.

סבא צחק בהנאה כששמע את הסיפור. "אה, הבחורה הזו, יש בה אש!" קרא בהנאה. "תזהר מקס, או שגם לך יישארו צלקות." אמר וטפח על שכמי.

"אז מה תעשה עם מיקי?" שאל סבא בדרך חזרה.

למה כולם חושבים שאני צריך לפתור את הבעיה של מיקי? גם בטי וגם התאומים שאלו מה אני עומד לעשות בנושא של מיקי. לא היה לי מושג מה אפשר לעשות. מיקי סבל, זה היה ברור. הוא שתה יותר מידי וסבל מסיוטים כמעט כל לילה. הוא איבד את שמחת החיים שלו וכמעט שלא חייך יותר. לא פעם, מאז חזר לגור אצלנו, הייתי מתעורר בגלל הצעקות שלו, ומוצא את בטי יושבת לצידו, מלטפת את גבו ושרה לו בשקט. אחרי שמיקי היה נרגע ונרדם היא הייתה חוזרת לזרועותיי, עד לפעם הבאה.

פעם מיקי יכול היה לחבק אותי כמו חבר, אבל לא עוד. הוא לא נגע בי יותר ונרתע אפילו כשהנחתי סתם יד על שכמו. יותר לא נאבקנו בצחוק ולא שקענו בוויכוחים על כוס בירה. מיקי עבר לוויסקי עם קוביות קרח בתוכו, מנהג ברברי לדעתי, וכשהיה משתכר היה מתחיל לדבר בצורה מכוערת על רוסים מניאקים שהורסים את המדינה, ועל ערבים מסריחים שצריכים להעיף מהארץ שלנו, ועוד כל מיני שטויות גזעניות שקשה היה להאמין שיוצאות מפיו של אדם שהיה מוכן לשבת במעצר למען זכויות האזרח של כל תושבי כדור הארץ, בלי הבדל דת גזע ומין.

"אולי כדאי שיעבור לוודקה." חייך סבא כששמע על דברי הבלע שפלט מוחו השתוי של מיקי, "או לפחות שיפסיק לקלקל ויסקי טוב עם קרח."

"הוא שונא וודקה כמו שהוא שונא רוסים וערבים." אמרתי במרירות. אין טעם להתרגש מדברים שאומרים שיכורים, כל אחד מבין את זה, אבל קשה היה לי להסתגל לזה שמיקי שלי, הבחור הכי עדין, מתוק ומנומס שהכרתי מדבר ככה.

"כבר ראיתי אותו שיכור ומסטול. הוא אף פעם לא היה כזה, בסוף הוא יאבד את מקום העבודה שלו, אולי צריך להחזיר אותו הביתה, להורים שלו?" 

סבא טפח על ברכי באהדה. "הוא שונא את עצמו מקסים, לא אותך ולא את חאתם ולא אף אחד אחר חוץ מאלה שאנסו אותו. אם הוא היה קתולי הייתי אומר שילך לכומר, אבל אחד כמוהו צריך ללכת לטיפול פסיכולוגי."

"הוא לא רוצה לשמוע על זה ולא רוצה לדבר על מה שקרה. הוא הפסיק לדבר עם חאתם המסכן שלא מבין למה מיקי בורח ממנו, וחוץ מבטי הוא לא נוגע יותר באף אחד, והפעם אני לא מקנא." הוספתי בחיפזון, "אם בטי עוזרת לו אז מצידי שישן איתה כל לילה, אין לי בעיה."

סבא לכסן אלי מבט משועשע. "יפה מאוד מצדך מקסים. אני בטוח שמיקי מעריך את זה."

"לא, הוא לא מעריך את זה. הוא שוכח הכל והולך לעבודה כאילו כלום. אני לא יודע מה יהיה אם הוא יגיע שיכור למשרד ויתחיל לדבר ככה שם, זה משרד שמטפל בזכויות האזרח סבא. הם מנסים לעזור לערבים, ולעובדים זרים, ולכל מיני מסכנים שמשרדי הפנים והדתות מציקים להם. אם מיקי יתחיל גם שם עם הדיבורים הגזעניים האלה..." השתתקתי, לא רציתי בכלל לחשוב על זה.

"יש גבול לכמות הדברים שאתה יכול לשלוט עליהם ילד." אמר סבא, מלטף את כתפי. "אם מיקי מדבר שטויות ומשתכר ולא רוצה לקבל עזרה, אתה לא יכול לעשות כלום. אם יורי מתעקש לחזר אחרי אישה נשואה שלא רוצה אותו, אתה גם אם זו בטי שלך..." הוא ראה את מבטי והחליט לא להשלים את המשפט. ירדנו למטה בשתיקה והלכנו הביתה.

***

"היום יש לי חלום בשבילך," אמרתי בגאווה לד"ר פאנוב."לספר לך על החלום או על הסיבה לחלום?"

"מאין לך מה הסיבה לחלום?" שאל ד"ר פאנוב.

"בגלל הדלת הנעולה." הסברתי, "מתחתי שריר בכתף וחזרתי מוקדם מחדר כושר ושמעתי את בטי מדברת עם מישהו בחדר העבודה. ניסיתי להיכנס, אבל הדלת הייתה נעולה. התחלתי לצעוק ולבעוט בדלת כמו משוגע, ידעתי שאני מגזים לגמרי, אבל לא יכולתי להתאפק. הדלת הנעולה העיפה לי את כל הפיוזים מהמוח. כולם עמדו סביבי והסתכלו עלי, בועט כמו אידיוט בדלת. "מי נמצא שם אתך!" צרחתי כמו מטורף. "עם מי את נסגרת בחדר?"

בטי פתחה, נבוכה וכועסת - היא ממש שונאת שאני עושה סצנות – ויצאה עם גבר כהה ומלא גוף, בן ארבעים בערך. דקה אחר כך גם חאתם יצא פתאום מהשירותים, עיניו אדומות מבכי.

התברר שהזר הוא אחיו הגדול של חאתם. הוא בא לשכנע את חאתם לחזור לכפר שלו ולהתחתן עם הכלה שמחכה לו. חאתם כמובן לא רצה וביקש מבטי שתדבר עם אחיו ותנסה לשכנע אותו שזה לא ילך. הם נעלו את הדלת כי לירז תמיד מתפרץ לחדר העבודה של בטי והם רצו לשוחח בשקט.

"אני הייתי אתם כל הזמן מקס," אמר חאתם וניסה לשלוט ברעד שבקולו, "אבל התחלתי לבכות והלכתי להביא טישו לנגב את האף. אל תכעס על בטי."

הוא היה כל כך אומלל שכמעט והתחלתי לבכות בעצמי. אחיו ראה ששום דבר לא יעזור - חאתם לא יחזור הביתה יותר - הודה לנו שאנחנו מטפלים בחאתם ודואגים שילמד, והסתלק.

אחר כך בטי אמרה לי שמה שהכי שכנע אותו זה שחאתם נתן לו את כל הכסף שהוא חסך לקנית מכונית כדי שאחיו יוכל לקנות את החלקה שהוא היה אמור לקבל כנדוניה אחרי החתונה של חאתם.

סבא אמר שכל האיכרים בעולם הם אותו דבר, מוכנים לעשות הכל בשביל אדמה, ואז לקח אותי הצידה ונתן לי שתי סטירות בגלל הבושות שעשיתי לבטי.

ד"ר פאנוב גיחך. "מגיע לך!" אמר בטון בכלל לא פסיכולוגי. "ומה בטי עשתה?"

משכתי בכתפי, "כלום, הלכה להכין ארוחת ערב ושתקה. רק אחר כך, במיטה, היא אמרה לי שההתנהגות שלי מעליבה אותה ולמה אני תמיד חושב שהיא בוגדת בי. היא לא הסכימה לחבק אותי." הוספתי בקול מתלונן. ידעתי שאני נשמע כמו ילד קטן, אבל בשביל זה יש פסיכולוגים, לא?

"ומה אתה חושב על זה?" שאל ד"ר פאנוב, נזכר שוב בתפקידו כפסיכולוג.

"היא צודקת." הודיתי. "אני אידיוט. אחרי שבקשתי סליחה נרדמתי וחלמתי חלום. חלמתי שאני שוב בבית, במוסקבה, ושאני חוזר הביתה מבית הספר ולא מצליח להיכנס לחדר של אבא ואימא. אני צועק, דופק בדלת, שומע את אימא מדברת עם  מישהו, אבל היא לא מסכימה לפתוח לי, ורק מבקשת שאקח כסף מהתיק שלה ואלך לקנות לעצמי עוגה במאפיה למטה. אני רק ילד ואני אוהב עוגות, אז אני לוקח את הכסף ורץ החוצה. כשאני חוזר אני רואה שהיא נפרדת מאיזה גבר שאני לא מכיר, ומנשקת אותו לפרידה על הפה. אני זוכר שאחי הגדול אמר לי שמתנשקים על הפה רק עם מי שאוהבים מאוד ואני חושב אם כדאי לספר על זה למארק או לאבא, ואולי רק לסבתא."

"הסיפור הזה נשמע כמו משהו שקרה במציאות." אמר ד"ר פאנוב.

"כן," הנהנתי, "אבל עד עכשיו לא זכרתי אותו..." היססתי קצת לפני שהמשכתי, "כיום אני יודע שאימא ואבא לא היו נאמנים זה לזה... אבא סיפר לי על הבעיות שהיו לו עם אימא, ואגב הוא כעס נורא כששמע על הסקנדל שעשיתי לבטי. הוא תמיד מאשים אותי, כמו כולם במשפחה הוא תמיד לטובתה!" הוספתי בזעם שלא הצלחתי לכבוש, מניח לד"ר פאנוב לראות לראשונה שאני לא האדם התרבותי שהתיימרתי להיות.

"אתה מחלק את המשפחה שלכם לאלה שהם לצידך ואלא שלצידה של בטי?" שאל בתימהון. "אז מי כן עומד לדעתך לצידך?"

חבל שפתחתי את הפה. תמיד כשאני מתעצבן אני טועה. "טוב, כמובן שבטי תמיד תומכת בי, וגם סבא בדרך כלל לטובתי. חוץ מהם כולם תמיד מאשימים אותי. אפילו אלוהים שונא אותי בגלל שנעשיתי הזונה של רומן ו..." השתתקתי מבוהל.

רומן לא היה נושא שעמדתי להעלות לפני ד"ר פאנוב בזמן הקרוב, פליטת שמו של רומן הייתה טעות חמורה. הבטתי בשעוני, "תראה, כבר נעשה מאוחר, אולי כדאי שנמשיך בפעם אחרת." התחלתי לקום, אבל הרופא תפס את זרועי והושיב אותי.

"יש עוד זמן, היום אתה אחרון, אתה יכול להישאר עוד קצת. אם אתה לא רוצה לדבר על רומן אז אולי תסביר לי מה אלוהים היה עושה למענך אם הוא היה אוהב אותך?"

"אם אלוהים היה אוהב אותי הוא היה נותן לי למות בצ'צ'ניה ואולי לקינוח גם הורג את רומן, הבן זונה המסריח הזה." אמרתי ולמרבה התדהמה התחלתי לבכות.

עכשיו הבנתי למה יש קופסת טישו על השולחן הקטן בין הכיסאות שלנו. תמיד חשבתי שהיא נועדה לנשים היסטריות.

ניגבתי את הדמעות וספרתי לו בקצרה על הכלא ועל רומן, ואפילו על צ'צ'ניה, למרות שאת הסיפור הזה צנזרתי בצורה פראית מאוד. דיבור על מין עם זונות בחדר האלגנטי הזה, עם התמונות המופשטות התלויות על קירותיו, רהיטי העץ המחוטבים שלו, ופניו העדינים של ד"ר פאנוב מתבוננים בי, הביך אותי נורא.

"אם אתה רוצה למות בגלל מה שקרה לך בכלא למה אתה לא מתאבד?" הפתיע אותי האיש שחשבתי שהוא עדין מכדי לדבר על מין בשלישיות.

"כי...  מה זאת אומרת להתאבד?" פתאום התרגזתי נורא, "איזה מין שאלה טיפשית זאת? יש לי אישה בהריון ויש את לירז, יש לי אחריות כלפי דוב וצבי, ומה עם אבא וסבא שלי? איך אתה חושב שהילל ואדם יגיבו? יש לך מושג איזה הרגשה זו שמישהו מתאבד לך ככה?"

כעסתי כל כך עד שהתחלתי להזיע. "אף אחד לא הכריח אותך לקחת על עצמך כל כך הרבה התחייבויות מקס," ציין ד"ר פאנוב בשמחה לאיד - למה חשבתי שהוא איש עדין ותרבותי? "אתה זה שאספת את לירז מהרחוב," התחיל למנות את החובות שהעמסתי על עצמי בשפע מאז שפגשתי את בטי. "הסכמת לגדל את התאומים, וירדת על הברכיים כדי שבטי לא תפיל. קפצת מרוב שמחה כשדוב העביר לך את התפקיד שלו. הסכמת לחדש את הקשר עם אבא שלך, שקודם לא רצית לשמוע ממנו, ופתאום גם סבא שלך גר לידך, ואם זה לא מספיק אתה גם דואג לאיזה הומו ערבי קטן. רגע, תן לי לחשוב, מה עוד? אה כן, המשכנתא שלקחת על עצמך בזריזות כזו, אבל מצד שני," הוא עצר לשנייה וחייך אלי בנבזות. "אם תמות ביטוח החיים שלך ישלם את המשכנתא ובטי בטח תמצא מיד גבר אחר שיחליף אותך במיטה ויעזור לה לגדל את התאומים. וכל השאר," הוא הניף בידו, מבטל בקלות את כל שאר מכירי וקרובי משפחתי, "בתי הקברות מלאים אנשים שאין להם תחליף והעולם עדיין מסתובב, אולי פשוט תתאבד וזהו?"

קמתי ממקומי ובעטתי בכיסא העץ המחוטב שאהבתי לשבת עליו. "לא רוצה למות!" צעקתי עליו בזעם, "אני רוצח וזונה וסוטה ובריון, אבל אני אוהב את אשתי ואני רוצה לחיות! תתפגר אתה! אני רוצה לחיות עד גיל מאה!"

שעטתי החוצה כועס וטרקתי את הדלת בזעם מאחורי. מעבר לדלת הנעולה שמעתי את קולו של ד"ר פאנוב קורא אחרי בעליצות, "להתראות בשבוע הבא וד"ש לבטי."