6. קיץ

בערך שבוע לפני שיצאתי למילואים הגיע לבית המלאכה בחור צעיר עם כיפה סרוגה קטנה, הוא נכנס קצת בהיסוס והביט סביבו בביישנות. שטרית התנפל עליו, לחץ את ידו, טפח על שכמו וכמעט שנישק אותו מרוב שמחה. "תכירו!" צעק בהתלהבות, גורר אחריו את הצעיר הנבוך, "זה איציק אורבך המ"כ שלי מהטירונות! מה שלומך אחי?" ושוב טפח על כתפו של אורבך והושיב אותו על אחד הכיסאות המצ'וקמקים שעמדו ליד הרדיו העתיק בפינת הקפה של בית המלאכה.

אורבך חיבק את כתפו של שטרית, "איזה עולם קטן. לא ידעתי שאתה עובד כאן רונן. יש לי מילואים בשבוע הבא, אני מחפש את הסמל המחלקתי שלי, אמרו לי שהוא עובד כאן." והוא העביר את עיניו סביב מביט בכל אחד מאתנו, פוסל כמובן מאליו את ברקו ושמחון, ומתלבט בלי מילים ביני ובין ואניה. שני הרוסים שבחבורה. תמיד התפלאתי איך הישראלים מבחינים מיד ובלי שום היסוס מי משלהם ומי עולה חדש. בטי אמרה שזה משהו באיכות העור ובקמטי ההבעה סביב העיניים.

לאנשים שלא גדלו מילדות תחת השמש הקופחת הזו היה עור שונה, דק וחלק יותר. אולי זה נכון, אבל איך הם ידעו להבדיל בין ערבים ליהודים? אין לי מושג.

"אני הסמל שלך אורבך," הושטתי לו יד, "מקסים פרידמן." הוא לחץ את ידי בוחן את פני, "אני מקווה שאני לא מפריע לך. דיאמנט אמר לי שאתה עובד כאן, פגשתי אותו בטכניון."

משכתי בכתפי כאילו לא אכפת לי, אבל זה הפריע לי ועוד איך, אני לא אוהב לערבב את הצבא עם החיים האזרחיים שלי. בארץ הכל מתערבב תמיד, כל התחומים בחיים זולגים זה לתוך זה בבלגן נוראי. הכל קטן צפוף ומעורבב, אני שונא את זה, אבל ככה זה כאן.

לפליאתי הוא חש בחוסר הרצון שלי. "אולי יש לך כמה דקות לדבר איתי?" ביקש בקול רך ותרבותי, מביט בי בעיניים חומות ורכות. היו לו פנים עגלגלים ושחומים ורעמת שיער פרוע מתולתל. סתם בחור רגיל עם הבעה מתנצלת, חרדה מעט, וציפורנים מכורסמות.

לקחתי אותו למעלה, לחדר האוכל שלנו ונתתי לו כוס קפה. הוא שתה לאט, מביט בי, מתלבט איך להתחיל. צבי הציץ לחדר, מביט בנו בפליאה. הצגתי לפניו את אורבך והוא לחץ את ידו, נבוך מעט. "אשתו של דובל'ה  צריכה ללדת עוד מעט, אחרת לא היו נותנים לו ולת"ם." התחיל להסביר, כאילו הוא חייב לאורבך משהו.

הטלפון צלצל והמזכירה קראה לצבי שיוסי מאלומפלסט רוצה לדבר איתו. צבי העווה את פניו. "אוף, הנודניק הזה, מקס?" הוא הביט בי בתחנונים.

"הוא רוצה לדבר רק אתך צבי, אתה יודע איך הוא... תתווכח קצת ותיתן לו הנחה של חמש אחוז, הוא יהיה מרוצה."

צבי צחק, "ואחר כך אתה אומר שאני הבוס." התלוצץ והלך לטלפון.

הבטתי שוב באורבך, "למה רצית לראות אותי?"

הוא הביט לי ישר בעיניים, גירד את ראשו, התפתל קצת על הכיסא, ואז העז ואמר, "טוב, כולם בפלוגה מכירים עוד מהסדיר. חשבתי  שבטח יהיה לכם קשה להסתדר עם קצין חדש שעוד לא ניגב את החלב מהשפתיים."

עכשיו הבנתי ממה הוא חושש. הבחור המסכן הזה, ישר במילואים הראשונים שלו הוא נופל על חבורה של זקנים כמונו. בגולני הוותק משחק תפקיד מאוד חשוב, והמילואימניקים בכלל שמים זין על כל העולם. קצין טירון שאין לו גב מהסמל שלו עלול ללכת לאיבוד מהר מאוד. הפתרון של אורבך היה להעביר אותי לצד שלו לפני שנצא יחד למילואים. הוא אפילו הציע לי טרמפ לקרית שמונה עם אבא שלו.

הודיתי לו על הטרמפ וכדי להרגיע אותו סיפרתי לו קצת על המחלקה שלנו והבטחתי לו שהכל יהיה בסדר, אני בצד שלו. "מספיק קשה ומסוכן שם גם בלי שנכנס לויכוחים על כבוד וותק." אמרתי כשליוויתי אותו החוצה. הוא נהג בניסן חדשה ונוצצת, בטח של אבא שלו.

"סיפרו לי שאתה קשוח, אבל מקצועי והוגן." אמר לפני שנכנס לרכבו, "אמרו לי שאם אני לא אנסה לתחמן אותך ולעשות דברים מאחורי הגב שלך אתה תהיה ראש גדול ותעזור לי כמה שתוכל."

הוא לחץ את ידי והלך. שאלתי את עצמי אם אותם אלמונים סיפרו לו גם על הכינוי שלי, אני מניח שכן, אחרת הוא לא היה מודאג כל כך.

חזרנו לעבודה והמשכנו לדבר על הצבא, "תגיד לי שטרית?" שאל ואניה, "אם הוא היה המפקד שלך בטירונות אז איך זה שאתה חבר שלו? איך זה יכול להיות?"

שטרית חייך, "הוא גבר לעניין, המ"כ הכי קשוח והכי קפדן בבסיס, אבל בחור עשר, תמיד הוא היה הוגן ועשה יחד איתנו הכל, כולל כל הטרטורים. אני נורא שמח שהוא קצין עכשיו. תתנהג איתו יפה מקסים, אל תעשה לו את המוות אפילו שאתה ותיק יותר."

ואניה הניד בראשו בפליאה, "אם אני הייתי זוכה לפגוש את אחד המפקדים שלי מהטירונות עכשיו הייתי הורג אותו, אבל קודם הייתי מענה אותו ככה שיסבול."

וואניה טוב הלב והעדין חייך ברשעות מפתיעה כשדמיין איך יענה את מפקדו מהטירונות.

שטרית הביט בו במבט נדהם. "אתה פסיכי לגמרי," אמר בתדהמה, "עוף לי מהפרצוף רוסי משוגע! ראית בחיים שלך פסיכי כזה מקס?"

צחקתי, "אתה לא יודע מה זה טירונות אמיתית שטרית, רק בישראל יש טירונות כזו מצחיקה שכל יומיים רצים הביתה לאימא, וכל פעם שלא נותנים לחיילים שוקו חם עם לחמנייה הם מתקשרים לכרמלה מנשה לבכות, ותכף כותבים על זה בעיתון."

"זה לא ככה," מחה שטרית, "הטירונות של גולני מאוד קשה, אבל זה לא אומר שצריך להתעלל בטירונים. לא מחנכים חיילים בטרטורים."

הסתכלתי על ואניה והוא עלי ושנינו פרצנו בצחוק. שנינו עברנו טירונות בצבא האדום שזה די קרוב לביקור בגיהינום, אבל אי אפשר היה להסביר דבר כזה לילד כמו שטרית. מה פלא שהחיילים בצה"ל עושים סיפור גדול מכל שטות ומתלבטים בייסורי מצפון על כל ירייה שהם יורים? הסיבה היחידה שהם מנצחים היא שהערבים הם חיילים עוד יותר גרועים מהם.         

דווקא הפרידה מסבא הייתה הכי קשה. בטי ארגנה ארוחת ערב נעימה לכל המשפחה לפני שעזבתי וכולם נפרדו ממני בחום. רק לירז חזר ודרש כשהשכבתי אותו לישון שאבטיח לו שאחזור. לא יכולתי לשקר ולהגיד שאני בטוח שאחזור והתפשרתי על הבטחה שאעשה כל מאמץ לא להיהרג בלבנון. הוא חיבק את במבי שלו ונרדם לבסוף, לופת בחזקה את אגודלי.

אחרי שהוא נרדם כולם הלכו הביתה, אולג וואניה לחצו את ידי ואבא חיבק אותי בחזקה והוסיף נשיקה בשם אניקה שנאלצה להישאר בתורנות לילה בבית החולים. ליוויתי את סבא לדירה שלו. גניה לא באה הפעם לאכול אתנו כי אירנה יצאה לפגישה והיא שמרה על נטלי.

ישבנו כמו תמיד על הספסל מול דירתו ושוחחנו. היה חם, האוויר עמד והבתים מסביב חסמו כל משב רוח מכיוון הים. במקום כל כך קטן כמו נשר, בשעה תשע בערב כולם כבר סגורים בדירות שלהם, רואים חדשות ומתכוננים ללכת לישון.

"חבל שלא ויתרת לבטי," הפתיע אותי סבא, "חבל שאתה צריך ללכת מחר למילואים."

"עכשיו נזכרת? למה שתקת עד היום?"

"כי אתה צודק ובאמת אתה צריך ללכת לצבא, אבל אני דואג לך מקס. כמה נכדים כבר יש לי?"

"די הרבה בעצם," עניתי בלי לחשוב. "ולאדם אתה לא צריך לדאוג כי הוא סוף סוף השתכנע ללכת לחיל המודיעין, ככה שהוא לא יסתכן בפעילות מבצעית."

אני לא יודע למה דברתי ככה, אולי בגלל שעצבן אותי איך כולם מתנהגים כאילו אני מין נידון למוות. מיד אחרי שאמרתי את זה הצטערתי שפתחתי את הפה, אבל סבא, כמו גבר אמיתי, לא מצמץ אפילו.

"נו, אז מתי הסתכלת באלבום?" שאל בשלווה.

"ביום שהראית לי אותו. אחרי שיצאת חיטטתי קצת ומצאתי את המעטפה שהחבאת." עניתי, "עד עכשיו שתקתי, אבל כולם מתנהגים כאילו אני... כאילו שאני לא אחזור יותר ו…"

לא יכולתי לבטא במילים את החשש שהכביד על כולנו והשארתי את המשפט תלוי באוויר.

"בטי יודעת?" שאל סבא, עדיין רגוע לחלוטין.

בבת אחת הציף אותי כעס, וכמו תמיד כשזה קורה אני מדבר שטויות ואחר כך אוכל את עצמי, "זה מה שאתה חושב עלי גנרל?" התפרצתי, "שאני אגלה לה שהסבתא האהובה עליה היא נואפת ושהיא וכל המשפחה שלה ממזרים?"

סבא הניח יד על כתפי ונענע אותי בעדינות, "די, די, אליזבטה לא הייתה נואפת, רק אני אשם. אנסתי אותה, למה אתה חושב שהיא גרשה אותי? חשבתי שהיא לעולם לא תסלח לי ולכן התחתנתי עם אנה. רציתי לעשות לפחות דבר אחד טוב בעולם, לעזור לפחות לבן אדם אחד, וגם זה לא יצא." הוא הביט בי במבט רך, "לפחות זה מה שחשבתי עד עכשיו. אלוהים נתן לי את אותך להראות לי שלא כל החיים שלי היו לשווא." סבא ליטף אותי, מעביר את ידו הגדולה על הצלקת בלחיי.

"אלוהים שונא אותי סבא," אמרתי בעצב. פתאום רציתי לשתות ולעשן ולעשות שטויות איומות, להרביץ למישהו, ולשכוח מי אני ולאן אני הולך מחר. "אולי הוא שונא את כל היהודים?"

סבא חייך "אולי." אמר בשלווה.

שוב התעצבנתי. "בטח, אתה כבר זקן, מה אכפת לך?" הטחתי בו, "בישלת דייסה מסריחה ואני ובטי צריכים לאכול אותה. למה לעזאזל לא יכולת להתאפק?"

סבא משך בכתפיו, "אתה האחרון שצריך לשאול אותי שאלה כזו," ענה ביובש, "איפוק זו לא התכונה הכי חזקה שלך." הסתכל לי בעיניים כאילו ידע על הסודות הכי איומים שלי.

קפצתי ממקומי וקיללתי אותו בכל הקללות הכי מגעילות שהכרתי בכל השפות ששמעתי אי פעם.

סבא צחק. "לא רע," אמר, "לאולג יש מבחר גדול יותר של קללות, אבל יחסית לבחור יהודי טוב יש לך אוסף די נכבד."

כמו תמיד, הומור מנטרל מיד את הכעס שלי. סתמתי את הפה וצנחתי לצידו של סבא.

"אני צריך ללכת עכשיו, מחר אני קם מוקדם." אמרתי לו.

הוא הנהן, "פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים." ציטט פתאום מהתנ"ך. "אתה מבין מה זה אומר מקסים? מאירק'ה תמיד טען שזו שטות מוחלטת וצורת חשיבה פרימיטיבית, אבל הוא, עם החשיבה המודרנית וההגיונית שלו מת. ואני, הפרימיטיבי הטמבל, נשארתי חי."

"מי זה מאירק'ה?" שאלתי.

"אחי הצעיר, לפעמים אתה כל כך דומה לו מקס, שזה פשוט כואב. הילדים שייוולדו לך הם הריבעים שלי. אני רק מקווה שהעונש שלהם לא יהיה לגדול יתומים מאב."

ישבתי בשקט וחשבתי על מה שהוא אמר. "אתה מתכוון?" שאלתי לבסוף, מדבר לאט כדי לתת לעצמי זמן לארגן את המחשבות שלי, "שבגלל מה שעשית בשנת ארבעים ושש, בגלל שאתה וסבתא של בטי הבאתם ילד ממזר לעולם…"

הוא ניסה למחות, אבל לא הנחתי לו. "אל תספר לי מעשיות על אונס כי אני לא מאמין לזה," אמרתי בתוקף, מניח יד על כתפו ומביט ישר בעיניו, "אתה חושב שבגלל שהכנסת להיריון אישה נשואה הנינים שלך ייענשו?" סבא הנהן בראשו והשפיל את מבטו.

"זאת באמת צורת מחשבה פרימיטיבית וחסרת הגיון. אני לא רוצה לשמוע על זה כלום." הטחתי בו, "וחוץ מזה, אם היא חיה עם בעלה ואתה היית אתה רק פעם אחת, אז גם אם זה יגיע לבית משפט הם יפסקו שאחרי רוב בעילות..." שאר הפסוק נשכח ממני, "הם יגידו שהרב יהושע לא ממזר כי אימא שלו חיה עם אבא שלו והולכים לפי ההיגיון שהבעל החוקי הוא האבא ו…"

סבא הסתכל עלי במין מבט כזה, כל כך עצוב ומלא רחמים, עד שלא יכולתי להמשיך יותר וסתמתי את הפה. מה הטעם לצטט לו הלכות, הוא בטח ידע על זה יותר ממני.

"תספר לי למה יהושע גירש את בטי?" הפתיע אותי סבא.

לא ידעתי שהוא מכיר את תולדות חייה של בטי. לא ספרנו לו כלום, אולי הילל סיפר? לא יכול להיות, במחשבה שנייה, זה בטח אדם שפתח את הפה המלוכלך שלו. ספרתי לו על העילוי ועל החיים של בטי לפני ואחרי הגירוש מהבית.

סבא נאנח, "הילדה המסכנה שלי," אמר ברוך, "קודם הגבר ההוא ועכשיו אתה..." הוא נד בראשו בעצב. הנה עוד אחד שמרחם על בטי בגללי.

"אתה בטוח שאתה רוצה שאני אחזור מהמילואים?" שאלתי בכעס. סבא שפשף את מצחו בתנועה אופיינית, שהזכירה לי פתאום את הרב יהושע.

"גם הבנים שלך עושים ככה." הערתי לו באכזריות.

הוא הניד את ראשו בעצב, "כן שמתי לב," אמר בנחת. "בחג, כששניהם היו כאן, שמתי לב כמה צורת העמידה שלהם דומה, של ויטלי ושל יהושע אני מתכוון. בדיוק כמו אבא שלי זכרונו לברכה. מוזר שאף אחד לא שם לב לזה." הוא נד בראשו בפליאה, "מזל שהם לא כמוך," הוסיף, "הכעס הזה, האלימות הזו שיש בך ובבטי, זה הירושה שלי. אני באמת מצטער."

"בטי לא אלימה!" מחיתי בזעם.

סבא חייך ונגע שוב בלחיי, "יש בחור אחד עם ברכיים שבורות שחושב אחרת." אמר, "ובחור אחר, טייס שהיא שברה לו כמה אצבעות עם מגרת מתכת, ומה עם הצלקת שיש ליורי על השפה? תזהר לא להרגיז אותה יותר מידי." נבוך, נזכרתי במכה שקבלתי ממנה בביצים, והסמקתי.

סבא חייך "מה, גם אתה?" שאל בלעג.

"הטייס ניסה למשש אותה מתחת לחצאית וזה הגיע לו." הגנתי על בטי, "וגם לי הגיע, למדתי מזה שאם כבר אתה חוטף מכה בביצים עדיף שלא יעמוד לך קודם."

סבא צחק וטפח על ברכי, מרוצה מתשובתי. "אתה טועה, כן אנסתי אותה, אבל למרות זאת היא שלחה לי את התמונה עם ההקדשה מאחור ומעולם לא התחתנה שוב." הוא משך בכתפיו, "לך תבין נשים." אמר וקם ממקומו.

קמתי גם כן ואנחנו עמדנו פנים אל פנים, מתבוננים זה בזה. סבא הניח את ידיו על כתפי, הוא היה נמוך ממני מעט והיה עליו להרים את ראשו כדי להביט ישר בעיני. ידיו על כתפי היו חמות וכבדות. "אני סומך עליך שהשיחה הזאת תישאר רק בין שנינו." אמר בקול רציני, "אני אתפלל לאלוהים שתחזור." הוא חיבק אותי, נישק על לחיי והלך.

חזרתי הביתה. בטי כבר הייתה במיטה, ממתינה לי. לא עשינו אהבה אותו לילה, רק שכבנו חבוקים, מלטפים זו את זה, מדברים בלחש על כל מיני דברים חסרי חשיבות, מצחיקים זה את זה, עד שנרדמנו.

***

למרות כל החששות כמעט עד הסוף המילואים היו שלווים לגמרי. כל החבר'ה הוותיקים התנהגו יפה מאוד עם אורבך, והוא התגלה כקצין טוב, יסודי ורציני. לפלוגה נוספו הרבה בחורים צעירים שהשתחררו לא מזמן והיו עדיין בכושר טוב. כיתת החבלה שבה היו רוב החיילים הותיקים מהדור שלי, נחשבה לפלוגת הזקנים.

הכל דפק כמו שצריך, אפילו מזג האוויר היה די נחמד. הבעיה היחידה הייתה ששוב לא הייתה לנו קליטה, והטלפונים הניידים שלנו לא הצליחו לקשר אותנו הביתה. גם האוכל היה מחורבן, אבל לזה כבר התרגלנו. שלושה ימים לפני שהיינו אמורים לסיים את המילואים, זה קרה.

בהתחלה זה לא נראה רציני, דווח על חדירה של מחבלים. נכנסנו לכוננות ויצאנו לסיוע. מי שבאמת רדף אחריהם ועשה את העבודה היו הסדירניקים והמילואימניקים הצעירים. אנחנו, בני השלושים פלוס, כבר נחשבנו לזקנים מידי בשביל לרוץ על הג'בלאות ולרדוף אחרי החיזבאללה.

כיתת החבלה הלכה איתי ועם אורבך, התפקיד שלנו היה לסייע, וזה אומר שבעצם לא היה לנו הרבה מה לעשות, רק להסתכל על חיל האוויר שהפציץ את המחבלים, ולהקשיב למרדף החם ברשת הקשר. מעט הצעירים שהיו איתנו הצטערו שהם לא שם, והזקנים, כמוני וכמו בוסקילה וגוטמן ולאזרוב הקווקזי, שמחנו בשקט שאנחנו לא צריכים לרוץ בין העצים ולהרוג אף אחד.

ואז, דווקא ביטון השקט שרוב הזמן שתק כמו דג, וגם כשדיבר זה היה בקול חרישי, צעק שהוא מריח ריח של שרפה. ובאמת, ראינו שבגלל ההפצצות של חיל האוויר התחילו כמה עצים לבעור למטה בוואדי. אורבך אמר שזה רחוק מהחבר'ה שרודפים אחרי המחבלים וזה לא נורא, אבל תמיר, אחד מהחדשים שלנו, אמר שהוא מודאג כי האש עלולה להתקדם נורא מהר בעונה הזו, בעיקר ביער הזה שמורכב כולו ממחטניים.

עד שהבנתי מה זה מחטניים והסברתי את זה ברוסית לקווקזי, ראינו שהוא צודק. השרפה התקדמה במהירות עצומה, מקימה רעש איום, רודפת אחרי החיילים שרצו למטה בוואדי.

אורבך קם והתחיל לרוץ למטה, צועק לבוסקילה, הקשר שלנו, שיזהיר אותם מהאש.

רצנו אחריו, מדרדרים אבנים במורד הקירח מעצים, מלמעלה הבחנו בחיילים רצים בוואדי והאש דולקת אחריהם. רצנו עד שהגענו לאזור הנמוך יותר, המיוער, ושוב לא הייתה לנו נקודת תצפית טובה. בסוף הגענו למקום שממנו אי אפשר היה להמשיך יותר. האש הייתה חמה מידי וקרובה מידי.

"חבר'ה תתחילו לסגת," הוריתי להם בלי לחכות לפקודה של אורבך, והאמת היא שגם בלי הפקודות שלי כולם הבינו שאין טעם. הרוח שינתה כיוון והאש הייתה מהירה מאתנו, לא יכולנו לעזור להם. מי שהצליח לברוח ברח, ומי שלא, "אללה ירחמו" כמו שמלמל לעצמו ביטון.

כולם נסוגו, חוץ מאורבך. "אחרי!" שאג, והתחיל לרוץ קדימה, לוהט כולו מחום האש ומהתלהבות, צועק במלוא גרונו, "אחרי, זו פקודה!"

רצתי אחריו והצלחתי לתפוס אותו שנייה לפני שהוא קפץ לאש. תפסתי אותו בשכפ"ץ והפלתי אותו ארצה. הוא קם ושוב ניסה לרוץ קדימה, "כל המחלקה הסתער!" צרח בקולי קולות, שוכח שרק כיתה וחצי בערך רצה בעקבותיו.

הפלתי אותו שוב ונשכבתי עליו, מצמיד אותו לקרקע, עכשיו כבר היה ברור שהוא התחרפן לגמרי. היינו נורא קרובים לאש, היה רעש נוראי של שריפה, עצים נפלו, גצים בוערים החלו לעוף עלינו והעשן שרף לי בעיניים. כשהרמתי את הראש ראיתי רק את בוסקילה וגוטמן. הם עמדו במרחק ביטחון משנינו והסתכלו חסרי אונים. השאר כבר הסתלקו מזמן.

הרמתי את הבחור, מחזיק אותו היטב שלא יברח, וניסיתי לשכנע אותו לבוא איתי. כלום לא עזר, משכתי ושכנעתי והתחננתי לפניו לברוח לפני שנהפוך לבשר צלוי, אבל הוא המשיך לצעוק פקודות ולהורות למישהו בשם קפלן שיחזיק מעמד, מבטיח לו שאנחנו תכף באים לחלץ אותו. לא הייתה לי ברירה, הכנסתי לו בראש עם הקת של האם 16 שלי. הוא איבד את ההכרה ונפל לזרועותיי. הטענתי את גופו הרזה על כתפי וברחתי משם עם בוסקילה שלקח את הרובה שלו וגוטמן שסחב את שאר הציוד. כמה שניות אחרי שהסתלקנו משם האדמה שעמדנו עליה כבר בערה.

הפחד מצמיח כנפיים אפילו לשלושה מילואימניקים זקנים, עייפים וחסרי כושר שכמונו. רצנו במעלה ההר, נושמים עשן מלוא ריאותינו, נחנקים ומקללים. אני ברוסית ובגרוזינית, גוטמן בצרפתית וביידיש, ובוסקילה בערבית מרוקאית עסיסית. קודם שמענו את המסוק, ואחר כך שמענו צעקות שהצליחו להתגבר אפילו על הרעש המעצבן שעושה הרוטור של המסוק. כשהגענו אל הרכס וחברנו אל שאר המחלקה הבנתי את פשר הצעקות. כל המחלקה שלי עמדה והתווכחה עם כמה חובשים שניסו לשכנע אותם להיכנס למסוק צבאי.

ביטון צרח כמו משוגע שהוא לא הולך לפני שהסמל והקצין שלו מגיעים ושזה נקרא לנטוש פצועים בשטח, וזו פקודה לא חוקית בעליל ועוד כל מיני סיסמאות מהסוג הזה. כשהוא היה משתתק כדי לנשום ולהשתעל תמיר או מישהו אחר היה ממשיך לצעוק. הם סתמו את הפה רק כשראו אותנו יוצאים מהוואדי הבוער. כשביטון ראה אותנו באים הוא פרץ בבכי ולאזרוב רץ וחיבק אותי. אף פעם לא ידעתי שהוא כל כך אוהב אותי. בכלל לא הכרתי אותו לפני המילואים האלו, הוא הגיע אלינו מהצנחנים.

פרקתי את אורבך על אלונקה והתיישבתי לצידו. "כל הכבוד שמן." אמרתי לבוסקילה שצנח לידי, מתנשם ומזיע. "לא האמנתי שאתה מסוגל לרוץ כל כך מהר."

"מרד!" רטן גוטמן בזעף, "בשביל זה הפסקתי לעשן? בחמש דקות ספגתי יותר עשן מאשר בשנה של עישון גולואז בלי פילטר." אולי נשמתי יותר מידי עשן, אבל ההערה הטיפשית שלו הצחיקה אותי נורא.

השאר צחקו גם כן ותמיר שלף נגבונים לחים ונתן לנו לנגב את הפנים.

כל הזמן קיוויתי שהחבר'ה בוואדי הצליחו להתחמק מהאש ושהריח הזה שאני מריח - ריח של גופות שרופות שמי שהריח אותו פעם לעולם לא ישכח אותו - הוא מהגופות של המחבלים.

בשקט, בלב, קיוויתי שגם המחבלים האלו מתו לפני שהאש הגיעה אליהם.

רק אחר כך נודע לנו שארבע חיילים נהרגו בשרפה ואחד פצוע אנוש. כשנחתנו במוצב לא נתנו לנו לצאת החוצה. החובש התעקש שאני, בוסקילה, וגוטמן וכמובן גם אורבך חסר ההכרה, נטוס כולנו לרמב"ם. גם ביטון ולאזרוב הצטרפו אלינו בגלל שהם נורא השתעלו והחובש טען שהם סובלים משאיפת עשן ורצה שיבדקו אותם בבית חולים. הם ניסו למחות, אבל השתעלו יותר מידי חזק מכדי שיוכלו להתווכח ברצינות.

למזלנו המ"כ של אחת הכיתות, עוד הספיק לזרוק לנו למסוק חלק מהציוד האישי שלנו וככה הגענו לרמב"ם עם הטלפונים הניידים שלי ושל בוסקילה, עם חבילת ופלים של גוטמן, ועם צ'ימידאן מלא כביסה מלוכלכת של אורבך.

***

עוד במסוק המ"פ שלנו, שתפס אתנו טרמפ לארץ, שאל איך קרה שאורבך חטף מכה בראש. כולם שתקו והסתכלו בעניין מהחלונות, כאילו שהנוף נעשה פתאום נורא מרתק.

רק עכשיו התחלתי להבין מה עשיתי. כל הכבוד פרידמן חשבתי לעצמי, שוב פעם הרבצת לקצין שלך, מה יהיה הסוף אתך? ידעתי שאם אני אספר שהוא נפל, או חטף ענף בראש, אף אחד לא יגיד כלום, אבל איך יכולתי? הייתי הכי ותיק שם. רק בוסקילה היה יותר זקן ממני, ואיך אני יכול לתת דוגמא כזו לחיילים הצעירים יותר? חוץ מזה, דובל'ה בטח היה מגלה את האמת. ממנו החבר'ה לא היו מסתירים כלום, ואיך הייתי יכול להסתכל לו בפנים אם הייתי משקר בתחקיר? נזכרתי איך התווכחתי עם סבא על פרשת קו שלוש מאות. הוא לא הבין למה האנשים שעצרו את המחבלים והרגו את הרוצחים האלה קבלו עונש. הזעתי כהוגן עד שהצלחתי לשכנע אותו שהם נענשו בצדק בגלל שהרגו שבויים שנכנעו וגם שיקרו על זה. דיווח אמיתי ובלי שקרים, נאמתי לו בלהט, הוא חובה קדושה של כל חייל, ואסור בשום פנים ואופן לוותר על זה.

לרגע היה מאבק קצרצר בתוכי, אבל הסמל בגולני, הנכד של אדי ולדמן הייקה, ניצח בקלות את קוטק השיכור - הזונה של רומן.

אמרתי למ"פ את האמת בלי שום תירוצים. "אני דפקתי לו בראש עם הקת של האם 16, המפקד." הודיתי והסתכלתי לו ישר בפנים. המ"פ שלנו הוא קצין בקבע, חייל ותיק בעל פנים רזים ואוזניים מזדקרות, מודגשות בגלל הקרחת שלו. לא היה לי מושג מה הוא חושב על הוידוי שלי, אולי הוא ראה את עצמו מעיד נגדי במשפט צבאי.

השתעלתי קצת והמשכתי, "סירבתי לפקודה שלו להסתער קדימה ואמרתי לכולם לברוח משם, וכשהוא ניסה להמשיך להסתער הפלתי אותו ארצה, עילפתי אותו במכה ולקחתי אותו משם."

כולם ישבו בשקט והקשיבו, אף אחד לא ניסה להוסיף משהו על הדיווח היבש שלי.

המפקד פרש לפני מפה, "תראה לי איפה זה קרה." פקד, מסתכל עלי בעיניים אדומות מעשן שנצצו בפנים מפויחים. אני מתאר לעצמי שגם אני לא נראיתי יותר טוב.

בעזרת בוסקילה וגוטמן סימנתי בדיוק את המקום שבו ירדנו לוואדי ואיפה נעצרנו וחזרנו למעלה.

הוא הסתכל במבט שואל בגוטמן ובבוסקילה, "נו?" שאל, "ומה אתם עשיתם?"

הם החליפו מבטים ופתאום הבנתי שהם מרגישים קצת אשמים שלא ניסו לעזור לי להשתלט על אורבך. אם שלושתנו היינו מחזיקים אותו אולי לא הייתי צריך להכות אותו.

"הוא היה כמו משוגע," אמר גוטמן, הידיים שלו היו שחורות והוא שפשף את עיניו ומרח פיח על הפרצוף שלו. "הוא צעק כל הזמן 'אחרי!' ודיבר עם איזה קפלן אחד."

"כן," השלים בוסקילה, "כל הזמן הוא צעק לקפלן הזה שיחזיק מעמד ושהוא בא להוציא אותו."

"תראה את הידיים שלך מקסים," אמר פתאום ביטון ששתק עד עכשיו. מרוב צעקות והשתעלויות הקול שלו היה צרוד. רק אז, כשביטון דיבר, התחלתי להרגיש פתאום כאבים. הסתכלתי על עצמי ורק עכשיו ראיתי שהידיים שלי חרוכות. האדרנלין התחיל להתפוגג מגופי, הרגלים כאבו לי וראיתי שהמכנסיים שלי שרופות ושבעצם כואב לי בכל הגוף.

החובש הזריק משהו לאינפוזיה שלי ולפני שהספקתי להיזכר מתי בעצם שמו לי אינפוזיה, נרדמתי.התעוררתי ברמב"ם, אבא ישב לידי והביט בי בריכוז. כולם ישנו, שמעתי את נחירתו המוכרת של לאזרוב, וגוטמן מלמל מתוך שינה בצרפתית. אור קלוש האיר מהמסדרון בחוץ, והחלונות היו חשוכים. סביב המיטה שלי היה פרוש וילון לבן עם פרחים חומים קטנים. הסתכלתי וראיתי שכפות הידיים שלי חבושות במין כפפות.

הרמתי את הסדין שכיסה אותי וראיתי תחבושת על רגל ימין, זו שנשרפה יותר כשנאבקתי עם אורבך. על הרגל השמאלית היו שריטות עמוקות מאיזה סלע שנתקלתי בו והן היו מרוחות ביוד. הייתי לבוש בפיג'מה סמרטוטית של בית החולים וביד שמאל שלי הייתה תקועה אינפוזיה. אחרי שגמרתי לבדוק את עצמי הסתכלתי על אבא שחייך אלי חיוך מותש, "אנחנו חייבים להפסיק להיפגש בצורה כזו מקס," ניסה להתבדח. הוא נראה מבוגר ועייף נורא.

"מה עם אורבך?" שאלתי ושוב התחלתי להשתעל.

"אורבך? הקצין הזה שעשית לו זעזוע מוח?" שאל אבא בחיוך.

"מקס אוהב להרביץ לקצינים שלו," אמר דוב ונכנס לחדר, "גם אני חטפתי ממנו מכות פעם." הוא חייך אלי מין חיוך מלאכותי כזה, כמו שאנשים נוהגים לחייך כשהם בבית חולים.

סבא נכנס אחריו, התיישב על המיטה שלי והרים את הסדין שכיסה אותי, בודק את התחבושות שלי.

"אורבך בסדר גמור," אמר דוב, "קצת זעזוע מוח וקצת כוויות, שום דבר רציני."

הסתכלתי בשעון שלי, שהיה ענוד על ידו של סבא. השעה הייתה עשר בלילה. הגעתי לכאן מתי שהוא אחרי הצהרים, זאת אומרת שישנתי איזה חמש שעות. התחלתי לעשות חישובים, החמצתי את ארוחת הערב בבסיס, נזכרתי בכל הדברים שהייתי צריך לעשות וניסיתי לקום.

"אני צריך לחזור למוצב," אמרתי לדוב שדחף אותי חזרה למיטה ולא נתן לי לקום. ניסיתי להתנגד, אבל הייתי חלש כמו תינוק. "בחייך דובל'ה, יש לי עוד המון דברים לעשות לפני סוף המילואים." השתתקתי כשמעתי את גוטמן צוחק מאחורי הוילון. גם סבא ודוב צחקו, ואפילו אבא חייך קצת.

"המילואים שלך נגמרו סמל פרידמן," הודיע לי ד"ר פאהום שנכנס לחדר במהירות וחלוקו הלבן מתנפנף מאחוריו. הוא בחן את האינפוזיה שלי, הרים את הסדין, בדק את התחבושות וליטף את ראשי. "אל תדאג השערות שלך יגדלו מחדש," אמר לי.

נגעתי בראשי, הייתי מגולח, בכלל לא ידעתי שהשערות שלי נשרפו. "אתה תהיה בסדר גמור." המשיך ד"ר פאהום לעודד אותי, ולפני שהספקתי להבין מה קורה הוא הזריק לי לישבן זריקה קטנה אך כואבת ועבר מיד להציק לגוטמן.

"איפה בטי?" שאלתי את אבא. הוא החליף מבט עם סבא שהביט על דוב.

התחלתי להתעצבן, "תמיד כשאני צריך אותה היא נעלמת לי, איפה היא לעזאזל?" שאלתי את אבא ברוסית,

"בטי הייתה כאן עד עכשיו," אמר סבא, "שלחנו אותה הביתה לנוח, אל תתרגז כל כך ולך לישון." עכשיו גם הוא כבר כעס.

ד"ר פאהום חזר אלי והתחיל להציק לי עם הסטטוסקופ הקר, מניח אותו על גבי וחזי ודורש ממני להשתעל. "נשמת המון עשן," אמר, "צריך לנקות לך את הריאות אחרת תחלה. הכוויות שלך כואבות, אבל הן רק מדרגה שנייה. אל תדאג." הוא דחף לפי כמה גלולות ונתן לי כוס מים.

"הירוקות עושות לי הנג אובר." מחיתי ברוסית, אבל הגלולה כבר החליקה במורד גרוני וכמה דקות אחר כך נרדמתי.

בבוקר הרגשתי יותר טוב. אמנם הראש כאב לי, אבל כבר לא השתעלתי. אחרי שניתקו לי את האינפוזיה ירדתי מהמיטה לשירותים, אכלתי קצת ואחות נחמדה רחצה אותי עם ספוג. אחות אחרת, קצת פחות נחמדה, החליפה לי תחבושות והכאיבה לי.

ואניה בא לבקר אותי עם צידנית מלאה אוכל. כששאלתי אותו איפה היא, הוא הסמיק קצת ומלמל שהיא מאוד עסוקה ותגיע בטח בצהרים, לפני שהספקתי להתעצבן שוב היה ביקור רופאים וואניה סולק מהחדר. אחריו באו צבי ושולה, לא היה טעם לשאול אותם איפה בטי ולכן לא שאלתי.

התאומים, בטי וגם אמונה ותהילה וגבי - כל בני משפחת מינץ - נעלמו פתאום. רק אבא ואניקה באו לראות אותי. הייתי עייף מאוד וכל התרופות שנתנו לי כדי להקל על הכאבים של הכוויות גרמו לי לחוש מטושטש ומבולבל.

הם ניסו להסביר לי שכל השאר נסעו לטבריה בגלל איזו בעיה משפחתית, אבל לא יכולתי להתרכז מרוב מאמץ לא לילל מכאבים. אחרי שהם הלכו קבלתי עוד זריקה וישנתי עד ארבע אחרי הצהרים. קמתי עם ראש צלול, נחוש לקבל כמה תשובות ברורות, ובמקום זה מצאתי את עצמי מובל על כיסא גלגלים למשרד קטן מאחורי עמדת האחיות. מצאתי את עצמי בחקירה מול קבוצת קצינים שהיו חמושים בהבעות פנים חמורות, ובהרבה ברזלים על הכתפיים.

חזרתי על כל הסיפור שלי, מקפיד לשמור על פנים קפואות ועל הצמדות מוחלטת לעובדות. החקירה הייתה קצרה ועניינית, דברתי בלשון צבאית יבשה והראיתי להם במפה איפה הכל קרה.

הם הואילו בטובם לספר לי שגם החייל הפצוע נפטר בבית החולים. שמרתי את דעותיי לעצמי ולא גיליתי להם מה אני חושב על זה שעקב ההפצצה של הכחולים נשרפו למוות חמישה חיילים והם לא שיתפו אותי בדעתם על סמל שמרשה לעצמו להרביץ לקצין שלו.

כשיצאתי משם מצאתי את גוטמן ובוסקילה יושבים וממתינים לתורם להיחקר. לפני שהסניטר גלגל אותי משם הספקתי להגיד להם שלא יעשו שטויות ויספרו את כל האמת, בדיוק כפי שהם זוכרים אותה, בלי לדאוג לזה שאני עלול להסתבך במשפט צבאי.

הם הספיקו להגיד לי שאורבך התחרפן כי החבר'ה בכיתה שרדפה אחרי המחבלים שרתו איתו במסייעת, ושהצלתי את חייו כשהוצאתי אותו משם. חייכתי אליהם כאילו אני מאמין לזה, אבל מראה פניהם החמורות של הקדקודים שהביטו בי כמו בפושע הפחיד אותי הרבה יותר מכפי שהעזתי להודות. איך אחזיק מעמד אם שוב אצטרך לשבת בכלא צבאי?

חזרתי לחדר הרוס לגמרי, כל הזמן הרחתי ריח של בשר שרוף והבזקים של מראה החיילים שלי, שוכבים שרופים בחדר המתים הצבאי, חזרו להטריד אותי. אני יודע, אילו רק תירוצים, אבל זה היה המצב הנפשי שלי כשראיתי את בטי יושבת על כיסא ליד מיטתי ובוכה. בטי לא נהגה לבכות הרבה וגם כשבכתה היא עשתה את זה קצר וזריז. הפעם היא התייפחה כאילו ליבה עומד להישבר.

במקום לדאוג לה התחלתי להתעצבן. אני שונא לראות נשים בוכות, וככל שאני אוהב יותר את האישה, ככה הבכי שלה מרגיז אותי יותר.

זה לא הגיוני, אבל ככה זה אצלי.

"תפסיקי לילל," סיננתי לעברה וצנחתי על המיטה שלי. "אני מחכה לך כבר מאתמול בלילה. כל העולם כבר ביקר אצלי, כולל חצי המטכ"ל, ורק לאשתי אין זמן בשבילי, וכשאת כבר מגיעה את יושבת כאן ומיללת. היום קוברים חמישה בחורים צעירים שמתו בצורה אידיוטית בלי שום סיבה חוץ מהטיפשות של המפקדים שלהם ואת בוכה בגלל שטויות." לא כעסתי עליה באמת, כעסתי כדי לגרש את הפחד והאבל שחשתי, אבל איך היא יכלה לדעת את זה?

בטי הפסיקה לבכות והביטה בי בעיניים גדולות ורטובות, ממוללת בידיה מטפחת נייר, "אל תכעס מקס," ביקשה בקול חרישי, "לא יכולתי להגיע קודם. איך אתה מרגיש? הבאתי לך אוכל."

היא הוציאה מהצידנית סנדוויץ' טוניסאי עמוס כל טוב, הגישה לי אותו ופרצה שוב בבכי נורא.

חשבתי שאנחנו לבד, אם הייתי יודע שלאזרוב שוכב במיטה המרוחקת, מוסתר מאחורי הוילון, לא הייתי מתבטא ככה. מצד שני, כשאני כועס אני לא עושה חשבון לאף אחד, כך שאולי, גם אם הייתי רואה אותו, הייתי בכל זאת צועק עליה להפסיק לילל כמו כלבה ולסתום את הפה.

מה שרציתי באמת היה לחבק אותה בכל כוחי, להחביא את פני בין שדיה להריח את עורה ואת שערה כדי שאוכל לגרש בעזרת ריחה המתוק את ריח הבשר החרוך שרדף אותי. מה שעשיתי במקום זה היה לקלל אותה ואת כל העולם ובקיצור, להתנהג כמו המנוול האלים שאני.

בטי התעלמה ממני, היא הניחה את הסנדוויץ' על צלחת ניר צבעונית שהביאה אתה בצידנית, קפלה ליד הצלחת מפית ניר בדוגמא תואמת לצלחת, פרחים בצבע סגול על רקע צהוב מנוקד לבן, וקמה ממקומה. "אני מבקשת את סליחתך," אמרה בקול חרישי, "לא ידעתי שהתחקיר הצבאי הרגיז אותך כל כך, אולי כדאי שאני אחזור אחר כך, כששנינו נרגיש יותר טוב."

היא יצאה במהירות מהחדר, מנגבת את פניה הרטובות מדמעות ומקפידה להחזיק את גבה זקוף ואת כתפיה ישרות. צנחתי על הכרית ומשכתי את הסדין על פני, לא הופתעתי לגלות שחרב הרפאים מכאיבה יותר מאשר כוויות מדרגה שנייה.

"אשתך מאוד נחמדה," העיר לאזרוב והסיט את הוילון, מתעלם בדיסקרטיות מההתנהגות שלי. לא היה שום סיכוי שהוא לא הבין את דברי, דברתי רוסית וגם אם הוא לא היה מבין רוסית, הטון שלי לא השאיר הרבה מקום לספקות. "היא נתנה לי סנדוויץ' מאוד טעים," המשיך לאזרוב בשיחת הנימוסין שלו, "אני מתפלא מתי היה לה זמן להכין אוכל אם נביא בחשבון שסבתא שלה נפטרה אתמול בערב ונקברה הבוקר."

"מה אמרת?" שאלתי בתדהמה, "איזה סבתא?"

לאזרוב התיישב והביט בי. פניו, שבדרך כלל היו עגולות וטובות מזג, נראו כועסות. השפם שלו היה סמור מרוב זעם ועיניו הכהות שתמיד חייכו אלי, ירו ברקים. הוא הושיט לי עיתון רוסי והמשיך לדבר בקול רגוע, מנוגד להבעתו הזועמת. "אשתך היא ממשפחת צורף הטבריינית, נכון?"

ישבתי מאובן, לא הייתי מסוגל לקחת ממנו את העיתון. לאזרוב פרש את העיתון על ברכיו והקריא לי מתוכו. "היום נקברה הגברת פורטונה צורף לבית סיטון, שהלכה לעולמה בשיבה טובה בגיל שמונים ושלוש. חלק נכבד מתושבי טבריה הלכו אחרי ארונה של דונה פורטונה שהייתה מהנשים הנכבדות העשירות והנדיבות ביותר בטבריה. היא השאירה אחריה חמישה בנים ובת אחת, הנשואה לרב יהושע מינץ. נכדיה וניניה התאבלו מרות על מותה של דונה פורטונה וסיפרו שנותרה צלולה עד יום מותה."

הודיתי בנימוס ללאזרוב ושוב כיסיתי את פני בסדין. בטי תכננה לבקר את סבתא פורטונה מספר פעמים, אבל אני סירבתי לבוא איתה וכל פעם הצלחתי לטרפד את הביקור. אמונה דווקא כן נסעה לביקור עם ואניה, שחזר מלא התפעלות מביתה היפה והעתיק של הסבתא ומיחסה החם והנעים כלפיו. כילדה היו הביקורים בטבריה אצל סבתא פורטונה נקודת האור היחידות בחייה של בטי. היא חיכתה בקוצר רוח לביקורים האלו והייתה מאושרת לשהות שם בקיץ במשך חודש תמים, למרות שגם בטבריה נדרשה לעבוד במטבח ולעזור עם אחיה הקטנים. נזכרתי איך העלבתי אותה כשישבה ובכתה והרגשתי שאני מתכווץ כולי מצער ומבושה.

תמיר וביטון נכנסו לחדר כדי לבקר אותי והתנפלו על הסנדוויצ'ים הטוניסאים שבטי הביאה. אני סירבתי לגעת באוכל, הגרון שלי התכווץ ואפילו לשתות לא יכולתי.

"מה קרה לו?" שאל תמיר את גוטמן שזלל בכל פה.

גוטמן טפח על שכמי, "מקסים אל תדאג, אחרי החקירה הרשמית הלכנו לשתות קפה עם הקדקודים והם אמרו לנו שלאורבך היה מזל שאתה הסמל שלו, בלעדייך הוא היה נשרף שם. הם שאלו אם אתה תמיד כזה רציני. ממש הפחדת אותם עם הפרצופים שלך."

"להפך, הם הפחידו אותי." עניתי וניסיתי לחייך, ניסיון לא מוצלח כלל.

"אין דבר," אמר לאזרוב ששתק עד עכשיו, "העיקר שמצאת לך על מי להוציא את העצבים שלך. אם לי הייתה אישה כל כך יפה שהייתה מבשלת ואופה כל כך טוב הייתי מודה לאלוהים שהיא בכלל מוכנה להסתכל עלי."

כולם השתתקו בפליאה והסתכלו עליו וזה עודד אותו להמשיך לרדת עלי, הוא ממש צעק עכשיו. "פרידמן, עכשיו אני מבין למה קוראים לך נאצי!"

לאזרוב הכיר אותי שבועיים ואת בטי פגש רק לפני כמה דקות, אבל הגיע מיד לאותה מסקנה שאליה הגיעו כל המכרים שלנו.

באמת כל הכבוד! מי אמר שהקווקזים הם מטומטמים פרימיטיביים.

"מה קרה לו?" שאל בוסקילה, "למה הוא כועס עליך?" הוא כמובן לא הבין את הרוסית של לאזרוב, אבל קלט שהקווקזי נורא עצבני.

למזלי, בדיוק באותו הרגע נכנסה לחדר חבורה שלמה של רופאים ואחיות - ביקור הרופאים של אחרי הצהרים - הסתערו עלינו וגירשו משם את כל מי שלא הייתה לו מיטה בחדר.

הם מיד שחררו את כולם, חוץ מאשר אותי ואת אורבך. הייתה מהומה ענקית כשכל החולים לשעבר אספו את עצמם, נפרדו זה מזה וממני והסתלקו. אף אחד לא שם לב שלאזרוב לא אומר לי שלום ומנסה לשמור מרחק ממני. אחרי שהם הלכו הועברתי לחדר אחר ומצאתי שם את אורבך, חבוש טורבן תחבושות לבן על ראשו וכפפות על ידיו החרוכות.

הוריו ישבו לצידו, את אביו כבר הכרתי מהנסיעה למילואים. הוא היה גבר שמנמן כבן שישים עם כיפה שחורה וציציות משתלשלות על מכנסיו. הוא היה מודאג עוד לפני שעלינו ללבנון ועכשיו נראה מודאג עוד יותר, הוא לא התגלח כבר יומיים ומתחת לזיפים היה עורו חיוור כשעווה. אימא של אורבך לבשה בגדים של דוסיות - מטפחת עוטפת את שערה ושמלה צנועה על גופה העגלגל.

למרבה מבוכתי ההורים של אורבך התנפלו עלי והודו לי בהתרגשות, כאילו קפצתי לאש בוערת כדי לשלוף ממנה את הבן שלהם. בינתיים גם כל משפחת מינץ בהרכב מלא הגיעה לבקר אותי, כולם חוץ מבטי שנעלמה.

הספקתי רק ברגע האחרון להסתיר את התיק שלה שנשאר על הארונית שלי כשהיא הלכה. הייתי מודאג וככל שהזמן חלף כך נעשיתי יותר מודאג. לאן היא יכלה להעלם בלי כסף ובלי המפתחות של הרכב? אפילו הנייד שלה נשאר בתיק הבד הכחול והקטן שלה. כיביתי אותו כי לא היה לי מושג מה לענות למי שהיה מחפש אותה. הילל השתלט על השיחה ומיד הציג את עצמו בפני משפחת אורבך שעיניהם אורו למראה הבחור הצעיר ונעים ההליכות שחבש כיפה סרוגה על ראשו. הילל התנצל בשם הוריו שנשארו לשבת שבעה בטבריה, הרב התעקש להישאר עם רעייתו האבלה ומסר לי איחולי החלמה. גם גבי ותהילה שנשארו בבית בגלל מצבה העדין של תהילה התנצלו שלא באו ודרשו בשלומי, מאחלים לי רפואה שלמה.

בעוד הילדים מקפצים על מיטתי ובודקים את התחבושות שלי, ניהלו המבוגרים שיחה ערה ביידיש, משאירים אותי ואת ואניה מחוץ לעסק. אמונה תרגמה לי בזריזות שמשפחת אורבך ניחמו אותנו על מות הסבתא פורטונה וספרו שוב בהתפעלות איך הצלתי את איציק שלהם שכמעט נלכד באש. רק אורבך שכב ולא אמר כלום, ולכן שתקתי גם אני, לא מנסה לתקן את הסיפור שהציג את שנינו כגיבורים.

למרבה הפלא איש לא שאל איפה בטי ואני התביישתי לחקור אותם איפה היא. אולי, אם הילד לא היה שם, הייתי מוחל על גאוותי ומנסה לברר, אבל איך יכולתי להודות ליד לירז שאין לי מושג איפה בטי?

רק בסוף הביקור, כשהם עמדו לצאת יחד עם ההורים של אורבך, תפסתי את אדם שבמקרה נותר האחרון בחדר ושאלתי אותו בלחש אם בטי לא צריכה את התיק שלה.

הוא הביט בי במבטו הנבון ופרץ בצחוק מרושע, תופס מיד שאין לי מושג לאן היא נעלמה. "שוב אבדת את הגברת שלך," אמר בזדוניות, "מאוד לא זהיר מצדך, אל תדאג, בסוף היא תחזור."

ויתרתי על כל העמדות הפנים שלי, "לך לעזאזל אדם, איפה היא?" ניסיתי לאחוז בו, משימה קשה לביצוע כשידיך חבושות.

אדם ניער אותי מעליו בקלילות. "היא עם דוב, החבר הטוב שלך, יש להם איזה בעיה קטנה לטפל בה." צחק ברשעות והסתלק.

צנחתי לאחור ומרוב עצבים ותסכול חבטתי את אגרופי בקיר. זה נורא כאב והייתי צריך לנשוך את שפתי כדי לא לצרוח. "לאשתך קוראים בטי?" שאל פתאום איציק ששכב עד כה בשקט. חשבתי שהוא ישן. אישרתי שכן והוא אמר, "היא עם דיאמנט בחדר הלידה. אשתו בקשה שהיא תכנס איתה, היא בטח תגיע לכאן אחרי הלידה. שמעתי אותם מדברים על זה ביידיש."

לכל הרוחות! אפילו איציק, שלא מכיר את בטי, יודע איפה היא.

עצמתי עיניים וניסיתי להירדם כשאורבך שאל פתאום, "אתה יודע איך במשפט צבאי, כששואלים אותך אם אתה מודה גם בעובדות וגם באשמה או רק בעובדות?"

"כן, אני יודע."

"אז במקרה הזה, בהתנהגות שלי אני מודה באשמה, אבל לא בעובדות."

שתקתי וחשבתי על דבריו, שואל את עצמי אם אני סתום או שהוא עדיין קצת מבולבל בגלל המכה שחטף. איציק לכסן אלי מבט וחייך קצת. "אני בסדר גמור, רק הריח הזה מציק לי. גם אתה מריח את הריח של הגופות השרופות?"

"יותר טוב שתלך לישון אורבך," אמרתי בגסות, "כבר מאוחר ואתה בטח עייף."

"אני לא מעז ללכת לישון, אני פוחד לחלום על השרפה. אני כל הזמן שומע איך הם קוראים לי להציל אותם. בגלל זה ניסיתי להיכנס לאש, שמעתי שהם קוראים לי ורציתי... רציתי..."

הוא נשבר והתחיל לבכות בשקט. היינו לבד בחדר, רק אני והוא, שעות הביקור כבר הסתיימו ושאר המיטות היו ריקות. לא יכולתי לבקש מאף אחד אחר שייקח את האחריות עליו.

התיישבתי על המיטה שלו וניסיתי ללטף אותו עם הידיים החבושות שלי. "רק היה נדמה לך אורבך, הם היו רחוקים מאתנו, מה ששמעת היה הרעש של האש והעצים שנפלו. מה עם קפלן, החבר שלך?"

"קפלן מת. עלה על מטען צד בלבנון לפני שנתיים." ענה לי אורבך בזעם, וניסה לדחוף אותי ממנו.

"אתה כועס, זה טוב, תכעס, תוציא את כל העצבים שלך, זה בריא." אמרתי לו, "גם אני הרגשתי ככה."

"מתי?" התפלא איציק. משכתי בכתפי ושתקתי.

"אחרי שהוא הרביץ מכות רצח למפקד שלו והלך לכלא." אמר דוב שצץ פתאום בדלת. דוב היה היחיד בפלוגה שידע קצת על מה שקרה לי בצבא הרוסי. הייתי חייב להגיד לו משהו אחרי שהוא ירד לחיי כשסירבתי שוב ללכת לקורס קצינים. "זה מין מנהג שלו, מידי פעם הוא תופס איזה קצין ומחטיף לו מכות," אמר דוב בדיחות הדעת, "גם אני כבר חטפתי ממנו. הפעם זה היה התור שלך איציק."

"איזה מזל יש לי שנשארת הפעם בבית, בחיים לא הייתי מצליח לסחוב שמן כמוך עד למעלה." עניתי לו בכעס. הכוויות נורא כאבו לי והדאגה לבטי כרסמה בי כמו תולעת. לא היה לי כוח להיות נחמד.

דוב התפקע מצחוק. "אם אני הייתי מתחרפן ומנסה לקפוץ לאש בוסקילה וגוטמן לא היו משאירים אותך לבד. הם היו עוזרים לך, רוסי משוגע שכמוך." ענה לי מנה אחת אפיים.

אני ודוב תמיד יורדים ככה אחד על השני. זה חלק מהיחסים שלנו וזה בסדר. רק ככה הוא יכול להראות לי שהוא אוהב אותי. אני כבר רגיל לזה. אבל איציק נבהל ושוב התחיל לבכות. "רציתי להציל אותם. למה לא נתת לי להציל אותם? הייתי צריך לנסות לפחות." בכה וניסה להרביץ לי עם ידיו החבושות. "אני בחיים לא אסלח לעצמי שנתתי להם למות ולא עשיתי כלום." יבב.

"אתה כן תסלח לעצמך." אמר דוב בסמכותיות. "יום אחד תתאהב ותתחתן ויולדו לך ילדים, ואז תסלח לעצמך." לי זה נשמע משכנע, אבל אורבך המשיך להשתולל.

חיבקתי אותו, "מספיק איציק, די." אמרתי לו, היה לי רושם שהקול שלי מצליח להרגיע אותו והמשכתי לדבר ופתאום, בלי תכנון מוקדם, מצאתי את עצמי מספר לו איך הגעתי לכלא.

"לפני עשר שנים הייתי קצין טרי והתאמנתי עם הפלוגה שלי בהנחת מוקשים. היינו בבסיס אימונים על הגבול עם צ'צ'יניה והתכוננו להיכנס לשם ולהלחם למען המולדת. בוקר אחד התאמנו במין האנגר גדול עם חומרי חבלה, יצאתי לכמה דקות להביא משהו ואז היה פיצוץ וכמעט כל החבר'ה שהיו בפנים נהרגו. לפני שהבנתי מה קורה איתי הייתי צריך לזהות שמונה עשרה גופות של  החיילים שלי, בחורים שאימנתי במשך כמה חודשים ולמדתי להכיר ולאהוב כאילו היו האחים שלי. בתחקיר ניסו לשכנע אותי שהפיצוץ קרה בגלל שהם הדליקו סגריה, למרות שכולם ידעו שאסור באיסור חמור לעשן ליד חומרי נפץ. המפקד שלי אמר שהם בטח היו שתויים, אז הרבצתי לו. שפטו אותי, הורדתי לדרגת טוראי והלכתי לכלא."

איציק הסתכל עלי בעיניים גדולות של ילד ששומע סיפור לפני השינה, לפחות הוא הפסיק לבכות. "ומה קרה אחר כך?" שאל בסקרנות, שוכח את הצרות שלו.

"כלום, הבחורים שלי נשארו מתים ובדו"ח כתוב עד היום שהם היו שתויים בזמן האימון. ישבתי בכלא עד שיצא חוק שמי שמתנדב ללכת להלחם בצ'צ'ניה משתחרר מהכלא. אז התנדבתי להלחם בצ'צ'ניה, וכמה שהיה שם רע ונוראי זה היה יותר טוב מהכלא." עניתי וליטפתי את ראשו. מתחת לתחבושת שערו היה מגולח, ושוב נזכרתי ברומן.

ניערתי את ראשי כדי לחזור למציאות והמשכתי לדבר. "אני עדיין שומע את הפיצוץ ומריח לפעמים את הגופות השרופות," אמרתי לו, "זה תמיד ילווה אותך, הזיכרונות משם, תצטרך פשוט לחיות עם זה."

בטי נכנסה וישבה חרש על המיטה שלי. הושטתי יד ונגעתי בה, "זה עוזר לחיות עם אישה שאוהבת אותך ואתה אוהב אותה." הסברתי לו. בטי הביטה בי בעיניה הגדולות ושתקה. טבעות הזהב סביב אישוניה נצצו באור החלש שחדר לחדר מהמסדרון.

"דובל'ה," בקשתי, "קח את איציק החוצה לטיול קטן. בכניסה לבית החולים יש אוטומט עם שוקוצ'ינו נהדר. תשנו הרבה יותר טוב אחרי שתשתו משהו חם. איך יעל?"

דוב גיחך ומשך את איציק מהמיטה, "מרגישה די טוב, התינוקת מקסימה. נקרא לה דנה." הוא הלביש לאיציק חלוק מגבת ירקרק והוציא אותו משם, סוגר את הדלת אחריו ומשאיר אותי ואת בטי לבד.

סגרתי את הוילון סביב המיטה שלי וכרעתי על ברכי לפניה, מניח את ראשי בחיקה. היא נאנחה חרש, אבל המשיכה לשתוק ולא ניסתה ללטף אותי.

"בטי," הפצרתי בה חרש, "בבקשה בטי."

"אף פעם לא אמרת לי שאתה אוהב אותי בעברית," אמרה פתאום, "גם סליחה לא בקשת אף פעם בעברית. רק היום, כשיצאתי משם והתלבטתי אם כדאי לחכות עם הגט עד הלידה, או לגמור עם זה קודם, נזכרתי פתאום שאתה תמיד מדבר איתי על הרגשות שלך ברוסית."

"רוסית זו שפה טובה לרגשות." אמרתי לה, דוחף את ידי מתחת לחצאית שלה. היא אמרה דברים קשים מאוד, אבל המגע של ירכיה היה כל כך נעים ומוכר, חשתי איך היא מפשקת לאיטה את רגליה. כף ידי השמאלית הייתה חבושה רק למחצה וקצות אצבעותיי נותרו גלויות. החלקתי אותן בין הירכיים הרכות, מנסה לגעת ברטיבות החמה החבויה שם.

"אל תעשה את זה מקס!" פקדה עלי בטי, מנסה להתרחק ממני. "אני רוצה לדבר אתך."

"אבל כבר שבועיים שלא ראיתי אותך, התגעגעתי אליך." מחיתי. "אי אפשר לדבר אחר כך?"

פניה היפים והרכים התקשו בכעס ואגרופיה הקטנים נקפצו. "פגעת בי מאוד מקס, באתי אליך בוכה ואומללה ואתה..." היא נשמה עמוק מנסה להירגע, "בסדר, גם אתה היית מזועזע מכל מה שעבר עליך, אבל בכל זאת, הרגשות שלי חשובים לא פחות מהחרמנות שלך."

נשים תמיד אומרות דברים פלצניים על הרגשות שלהם, אבל בטי לא הייתה כזו. התחלתי להבין שהיא באמת כועסת עלי. אולי התחמקתי ממשפט צבאי, אבל מבטי לא אצליח להתחמק כל כך בקלות.

קמתי וישבתי לצידה. "אל תעזבי אותי בטי," בקשתי בלחש.

ניסיתי להגיד לה בעברית שאני אוהב אותה, אבל המילים היו כמו חצץ בפה שלי. "אני מרגיש כאילו אני מנסה לאכול אבנים," התלוננתי, "ברוסית המילים זורמות, בעברית זה פשוט לא זה."

"לזה בדיוק אני מתכוונת," ענתה בטי בחומרה. "הרוסית הזו כל כך רכה וזורמת, כמו מוסיקה. בעברית כל מילה בסלע. אתה צריך לחשוב על מה שאתה אומר. זה לא נשפך ממך בכזו קלות."

נישקתי את עורפה ונשמתי את ריחו הטוב של שערה, אבל היא נותרה קשוחה בזרועותיי. "מה שווים הנישואים שלנו אם אני לא יכולה לבכות לידך כשאני אומללה." אמרה במרירות.

"היה לי יום נוראי," התנצלתי, מקפיד לדבר בעברית, "השריפה, ואחר כך החקירה. פחדתי שיעשו לי משפט צבאי, בבקשה, אל תכעסי בטי."

"אני לא כועסת שקראת לי כלבה," אמרה בטי בקול שאמר בדיוק ההפך, "אבל אני כועסת עליך בגלל שבגללך לא הספקתי להיפרד מסבתא. זו אשמתך." הודיתי באשמה והמשכתי להתנצל כשאני מלטף תוך כדי כך את זרועותיה הזהובות, טועם את בתי שחיה, פותח לה את החזייה ומלקק את פטמותיה הגדולות שהזדקפו למעני. ידי היו חבושות ולכן היה עלי להרגיש אותה בעזרת פי ולשוני. זה היה נהדר. לא שלא הרגשתי אשם, ובאמת הצטערתי שפגעתי בה, אבל כל כך רציתי אותה, היה נהדר להרגיש אותה ולדעת שהיא רוצה אותי.

בטי ספרה לי על הלוויה וספרה לי שהיא פגשה שם חבר ילדות שלה שהיא הבטיחה לו להתחתן איתו כשהייתה בת עשר. "מומו היה המום לראות שאני כבר בהריון ונשואה," אמרה בצחוק, "הבטחנו זה לזה שאם אני מתגרשת הוא הראשון שידע על זה." 

ידעתי שזו הדרך שלה להחזיר לי על הפגיעה שפגעתי בה ועדיף שאתעלם מכך, אבל לא יכולתי. השד הזה, שירשתי מסבא, גרם לי לאחוז בה בחזקה ולמעוך את גופה מתחת לשלי, תוך שאני נזהר לא ללחוץ על בטנה.

"לא נותן לך גט," אמרתי, "אני אפסיק לדבר רוסית אם תרצי ואני אבקש סליחה על הברכיים ובעברית, אבל אני לא אתן לך גט, הבנת?" התחלתי לנשק אותה בכוח והיא שוב פרצה בבכי.

חיבקתי אותה, מוחה את דמעותיה, חוזר ומבטיח לה בעברית שאני אוהב אותה. בהתחלה זה היה קשה, אבל אחרי כמה פעמים זה נשמע בסדר, פחות חצצי ויותר זורם.

"באמת תכננתי להתגרש ממך," סיפרה לי, מוחה את דמעותיה, "אבל בדיוק פגשתי את דוב ואת יעל בדרך למחלקת יולדות. יעל נדבקה ליד שלי ולא עזבה אותי. כשהזריקו לה את האפידורל הם זרקו משם את דוב ואני נשארתי עד סוף הלידה. ניסיתי להתקשר ולהגיד לך איפה אני אבל הנייד שלי, שנשאר אצלך, היה סגור."

"למה לא התקשרת למחלקה או לנייד שלי?" שאלתי, מלטף את התלתלים מתחת לתחתונים שלה. מזל שהיו לי כמה אצבעות לא חבושות. היא הייתה רטובה לגמרי ומתחת לסדין שעטף את שנינו יצרה הזקפה שלי אוהל נחמד.

בטי העיפה את הסדין והתיישבה עלי, "רציתי שתדאג, אדם סיפר לי שאתה אוכל את עצמך." אמרה ברשעות. היא לא טרחה לפשוט את תחתוניה ורק הזיזה אותם לצד, החיכוך שלהם באברי גירה אותי בצורה משגעת. מזל שהיא גמרה כל כך מהר, אחרת הייתי עושה בושות.

הספקנו להתלבש ולהסתדר שנייה לפני שדוב ואיציק חזרו עם אבא ועם כמה פחיות בירה. בטי חייכה בתום לב אל אבא ונישקה אותו על לחיו.

אפשר היה כמעט למשש את ריח הסקס שתלה מעל מיטתנו ומובן שאבא נעץ בי מבט קרחוני. אני לא מבין למה הוא יצא כזה פוריטני, סבא לא היה כל כך שמרני וגם אני לא. הבטתי בו חזרה במבט ישיר. אני מסרב להתבייש בזה שאני אוהב לעשות סקס עם אשתי חשבתי, וקיוויתי שהוא מסוגל לקרוא את המחשבה הזו על פני.

אבא השפיל ראשון את עיניו ונתן לי פחית בירה, נדמה היה לי שחיוך קטן התחבא בזוית פיו, אבל אני לא בטוח. אולי בזכות הבירה, ואולי בגלל שהעזתי להביט חזרה בקרחוני עיניו של אבא, באותו לילה, במקום לחלום על חיילים שרופים חלמתי איך אני, בטי ומיקי, שותים  שמפניה ורודה ואוהבים ביחד על מיטה אחת.