ו. מנשק צפרדעים

3. לה דולצ'ה ויטה

המיילים הראשונים שנדב שלח לאריאל בשבועות הראשונים שלהם באיטליה היו שופעי התלהבות וכבדים מרוב תמונות שהוא צילם בלהיטות על ימין ועל שמאל. הוא היה מוקסם מכל מה שראה, והתפעל מכל דבר - האוכל באיטליה נפלא וטעים להפליא, החנויות מסודרות כל כך יפה ובטעם, אפילו ביקור רגיל בשוק הוא חגיגה, והכל כל כך זול ובריא. האיטלקים נהדרים, יפי תואר, אלגנטיים ומסוגננים שפשוט תענוג להביט בהם. הנוף בצפון איטליה הוא יפה שאין דברים כאלה, כל כך ירוק ונקי, והשפה האיטלקית מוזיקלית ומתנגנת בנעימות כה רבה. ללמוד איטלקית זה תענוג צרוף, ומשפחתו האיטלקית של שגיא שעוררה בו בהתחלה חששות התבררה כמשפחה מקסימה, מסבירת פנים ונדיבה. אין לו די מילים לשבח את חביבותם הרבה כלפיו וכלפי שגיא.

"בהתחלה, כשראיתי את כל הצלבים בכל מקום, נבהלתי קצת." כתב נדב לאריאל, "חששתי שהם דתיים ושונאי הומואים, ומרוב פחד כמעט שחזרתי שוב לארון, אבל להפתעתי הם ידעו מראש שאנחנו יחד, ולא הייתה להם שום בעיה עם זה. טוני, אבא של שגיא, דומה לו מאוד, רק נמוך ושמן יותר, ולמרות שהוא לא יהודי הוא ממש מענטש. הוא נתן לנו לגור חינם בדירה קטנה וחמודה שהוא ירש מאימא שלו, דירה מרוהטת שנמצאת במקום מעולה ממש ליד האוניברסיטה. בלי העזרה שלו ושל מאריה אשתו בטח היינו מתוזזים בכל העיר עם הבירוקרטיה האיטלקית המבולבלת, אבל בעזרתם הכל הלך ממש חלק. קיבלנו מלגה לסטודנטים זרים שמקבלים באיטליה יחס של מלכים ממש, ונרשמנו לאולפן מיוחד ללימוד איטלקית שנועד רק לתלמידים זרים, וטוני, אבא של שגיא, אפילו הציע לממן לנו בנוסף ללימודים באולפן גם מורה פרטית לאיטלקית שתעזור לנו, אבל באמת שאין צורך, שגיא ידע קצת איטלקית עוד מקודם, ואני הפתעתי את עצמי כמה מהר קלטתי את השפה הנפלאה הזו."

מיד כשסיימו את לימודי האיטלקית שגיא התחיל ללמוד רפואת שיניים, ואילו נדב שאף אחת מהאפשרויות ללימודים במילאנו לא נראתה לו בחר בלית ברירה בלימודי פיזיותרפיה. הוא לא ידע כלום על פיזיותרפיה אבל לימודי רפואה היו ממושכים מאוד ויקרים להחריד, עיצוב ואופנה לא משכו את ליבו, וטרינריה לא באה בחשבון מבחינתו כי הוא פחד מכלבים, והיה אלרגי לחתולים, והוא תיעב רופאי שיניים עוד יותר מכלבים, וכך נשאר לו רק תחום הפיזיותרפיה כברירת מחדל. ברגע שהתחיל את השיעורים הוא גילה להפתעתו הרבה שמדובר בלימודים מרתקים שמשכו את ליבו ועניינו אותו מאוד למרות קשיי ההבנה שגרם לו מבטאו הדרומי המוזר של המורה לאנטומיה.

אחרי כמה חודשים של ירח דבש איטלקי התחילו הלימודים והמיילים של נדב נעשו קצת פחות שמחים. קודם כל התברר להם שאת הדירה הם  קיבלו אמנם חינם מאביו של שגיא, אבל למאריה אשתו היה אחיין שגם הוא רצה ללמוד במילאנו.

יום אחד הוא צץ במפתיע בדירתם הקטנה, מלווה בטוני שהסביר אחרי שפע התנצלויות שפאביו החליט רק בשבוע שעבר לעבור מהאוניברסיטה ברומא למילאנו ולכן, אם לא אכפת להם... והרי יש פה שני חדרי שינה, אז אם לא מפריע להם...

טוני היה מנומס ואדיב מאוד, ושפע התנצלויות איטלקיות מסולסלות, אבל היה ברור שאי אפשר לסרב לו ולהגיד שלא מתאים להם שידחף להם עוד מישהו לדירה, הרי היא לא הייתה שלהם, ולכן הם נאלצו לחייך בנימוס, להגיד שזה בסדר ולהניח לפאביו להשתלט על חדר השינה השני שהם השתמשו בו עד עתה כחדר עבודה.

פאביו עצמו דווקא נראה כבחור חביב למידי, אם כי שתקן מאוד. למרות מוצאו האיטלקי הוא היה צנום, בהיר שיער וכחול עיניים ונראה שוודי או גרמני, דומה לאביו השוויצרי הסביר טוני. אחרי כמה דקות של מבוכה ובלבול הם השלימו עם נוכחותו של השותף החדש לדירה ואחרי שאביו של שגיא הסתלק הם ניסו להיות אדיבים כלפיו, לעזור לו לסדר את חדרו לטעמו, ולתת לו הרגשה שהוא רצוי.

זה לא היה קל, "מה, אתם ישנים יחד באותה מיטה, באמת?" שאל פאביו בלהיטות מביכה מעט, מעביר מבטים חודרים בין נדב לשגיא.

נדב שעדיין התבייש לדבר איטלקית עם זרים רק הנהן ושתק, אבל שגיא היה נועז יותר ואמר מיד שכן, הם זוג, והוא מקווה שאין לפאביו בעיה עם זה.

"דוד טוני יודע?" חקר פאביו בדאגה.

"בטח שהוא יודע." השיב שגיא בחוצפה.

"ומה עם דודה מאריה?" לא נחה דעתו של פאביו.

"גם היא יודעת."

"וההורים שלכם, הם יודעים?" המשיך פאביו הבלתי נלאה בחקירתו.

"כולם יודעים עלינו, אנחנו לגמרי מחוץ לארון גם פה וגם בישראל, וגם בכל מקום אחר בעולם." התערב נדב בשיחה באנגלית ישראלית חצצית שכנראה הפחידה את פאביו כי הוא נאלם דום והסתגר בחדרו.

"איזה נודניק." לחש נדב לשגיא אחרי שפאביו נעלם מעיניהם, "מה הבעיה שלו?"

שגיא משך בכתפיו, "אין לי מושג, פעם ראשונה שאני פוגש אותו, עכשיו נצטרך להיזהר ולא לריב כי אין לנו יותר חדר נוסף שאפשר לברוח אליו."

"אז מה, אפשר לחשוב, כמה אנחנו כבר רבים?"

"אתמול רבנו וצעקת עלי."

"גם אתה צעקת."

"אתה התחלת."

"נכון, אבל הרגזת אותי נורא, וחוץ מזה ביקשתי סליחה."

"אני יודע, וסלחתי. אתה עוד כועס עלי?"

"כן, קצת, כי באמת שגיא, אני נורא אוהב אותך והכל, אבל לפעמים אתה יכול לשגע פילים."

"אבל אני לא אשם שאני מתעלף כשאני רואה דם." מחה שגיא, "ואל תעשה פרצוף כזה, זה לא סתם פינוק, אני באמת לא שולט בזה, וחוץ מזה רפואת שיניים זה מקצוע משעמם עד דמעות, עיצוב המוצר הרבה יותר שווה, גם נורא מעניין וגם בלי טיפת דם."

"בסדר, אני לא נעול על רפואת שיניים, אבל חבל שלא חשבת על זה קודם, איך יכול להיות שלא ידעת שאתה לא יכול לראות דם? הקנס על זה שהחלפת מסלול לימודים היה ממש מכה."

"אני אחזיר לך את הכסף." הבטיח שגיא והאדים, נבוך ומבויש. הקנס שנדרש לשלם באמת היווה הפתעה לא נעימה והוא לא הרגיש נוח לפנות אל אביו שכבר עזר לו מעל ומעבר, ולכן לווה את הכסף מנדב, צעד פזיז שהוא התחרט עליו. מרגע שנדב העביר את הכסף לחשבונו הייתה לו הרגשה עמומה שהעובדה שהוא בעל חוב לבן זוגו משנה את מצב היחסים ביניהם, הרגשה שהתבררה כמוצדקת כמה ימים אחר כך כשהוא הלך וקנה לעצמו זוג מגפיים חמים שנדב סבר שהם יקרים מידי ולא נחוצים בעליל.

"אבל קר פה מאוד בחורף, ואני נורא סובל מקור, אם הרגלים שלי קרות המוח שלי מפסיק לתפקד." הסביר, אומלל מהצורך לשוב ולהתנצל בפני נדב על כל הוצאה כספית.

במקום להיות נדיב וחביב כמו ששגיא ציפה מבן זוג אוהב נדב רטן בינו לבין עצמו על בזבזנותו של שגיא, ואחר כך עוד הגדיל לעשות והעיר ברשעות שהוא לא מבין למה המוח של שגיא צריך לתפקד, כולה לימודים בעיצוב...

לזכותו של נדב אפשר להגיד שהיה לו יום גועלי, המורה לאנטומיה שבלבל אותו בגלל מבטאו הדרומי השונה מאוד מהמבטא המילאנזי האהוב עליו הנחית על תלמידיו חסרי המזל בוחן פתע, ונדב חשש שהוא נכשל בו כישלון חרוץ. המגפיים המפוארים עם שולי הפרווה של שגיא היו מבחינתו הקש ששבר את גב הגמל.

"תראה, חשבתי גם עליך וקניתי לך גרביים לחורף." ניסה שגיא לפייס אותו, והושיט לו זוג גרבי צמר צבעוניים מפוספסים.

נדב כמעט והעיר משהו נבזי על טעמו ההומואי של בן זוגו (הוא חשב תמיד שלשגיא יש טעם צעקני מעט, דעה שהוא העדיף להצניע בינו לבינו), אבל ברגע האחרון הבחין בפאביו שעמד במטבח ועקב בעניין רב אחרי הויכוח המתפתח ביניהם.

פאביו לא הבין עברית כמובן, אבל די היה בנימת דבריהם ובמראה פניהם להעיד על מצב רוחם, ונדב דימה שהוא לוטש בהם מבט להוט, ומחייך חיוך של שמחה לאיד למראה חילוקי הדעות שלהם.

פתאום נזכר שהוא אוהב את בן זוגו ומלא חרטה על עוגמת הנפש שהסב לו כבש את מורת רוחו, התנצל והסביר שהיה לו יום נוראי היום, החמיא לשגיא על טוב טעמו, הודה לו על הגרביים החמים, והוסיף חיבוק ונשיקה, מתעלם מפאביו שעקב אחריהם בשתיקה, ורק אישוני עיניו המתרחבים העידו על העניין הרב שעוררו בו שותפיו לדירה.  

נדב ישב מול המחשב ושקד על לימודיו, ולפתע נעור הסקייפ וקולו של אריאל, האקס שלו, נשמע מבעד לרמקולים. "מה קרה נדבי? למה אתה ער בשעה כזו?"

"אני לומד למבחן ומה התירוץ שלך?"

"כנראה שנרדמתי מוקדם מידי, וחוץ מזה חם פה טילים, כל שנה נעשה חם יותר בארץ הדפוקה הזו, תראה אותי, ארבע בבוקר ואני מת מחום, מה השעה אצלכם?"

נדב העיף מבט בשעון, "שלוש לפנות בוקר."

"מה קורה, אתה שוב סובל מנדודי שינה? תדליק את המצלמה, אני רוצה לראות אותך."

"עדיף שלא, אני נראה חרא."

"כאילו שאני נראה טוב יותר? נו, תדליק כבר."

נדב נאנח, והדליק את המצלמה של הסקייפ.

אריאל בחן אותו במבט מודאג, "וואלה, צדקת, אתה באמת נראה זוועה, למה נפלו פניך?" ניסה להתבדח.

נדב משך בכתפיו בעייפות, ושתק.

"מה שלום שגיא? איפה הוא דרך אגב, אני מקווה שאני לא מפריע לו לישון?"

"לא, הוא לא כאן, הוא ישן על הספה."

"אה... יש בעיות?"

"מה לעשות? החיים הם רצף של בעיות, כאבי לב ובירוקרטיה מתישה, אתה נלחם כל חייך בבעיות ובסוף אתה מתפגר."

"נו, אני רואה שמישהו קם על צד שמאל הבוקר."

"מישהו לא קם על שום צד כי הוא עוד לא הלך לישון, יש לו בחינות."

"תגיד לי נדב, גם שגיא לומד כל כך הרבה כמוך לבחינות?"

"לא מספיק שאתה דורך לי על היבלת אתה עוד מפזר עליה מלח? שגיא לומד עיצוב, וזה אומר שהוא רואה סרטים נחמדים במקום לשמוע הרצאות משעממות, מסתובב במוזיאונים ממוזגים וקורא לזה להכין שיעורי בית, ובמקום ללמוד לבחינות ולהילחץ כמו אני לא יודע מה בגלל שהוא שצריך לזכור בעל פה טונות של חומר רפואי מייבש שכל הוא מעצב לו בנחת כל מיני קופסאות ושמט'ס, מצייר ציורים, מדביק פאייטים וקולאז'ים, משחק בכפתורים ובנוצות כמו איזה מורה מפגרת למלאכה, מקבל על השטויות האלה ציונים גבוהים, וצוחק ממני כשאני יורק דם כדי לא לרדת מתחת לשמונים."

"ואי, ואי, איזה קוטר אתה בזמן האחרון, הבחינות האלה מחברות אותך יופי לפולנייה הממורמרת שאתה מחביא בתוכך, ומה עם השותף שלכם, הפאביו הזה, לפחות הוא עובד קשה?"

"בטח קשה." התמרמר נדב, "ממציא לנו כל מיני קישים ומרקים, מבשל פסטות ורטבים, מפזר על הכל גבינות מסריחות, זולל כל היום, לא משמין ועוד נהנה מכל רגע."

"לפחות הוא זורק גם לכם עצם?"

"לא רק זורק אלא גם מגיש לנו, ונעלב אם אנחנו לא גומרים הכל מהצלחת."

"אז לפחות אתם לא מסתובבים רעבים." התעקש אריאל לראות את הצד החיובי בחיים עם שף לעתיד.

"זה דווקא נכון, האמת, הלוואי והייתי קצת רעב. אני כל הזמן יושב על התחת ולומד, והוא דוחף לי צלחות עם אוכל ומנדנד שאני אגיד לו מה טעים יותר. תראה איזה כרס חטפתי?"

"נורא ואיום, פשוט רחמנות, אין לי דמעות בשבילך, שאני אשלח לך משלחת הצלה להתגבר על ערמות האוכל שמבשל השותף שלך?"

"בכיף, ועל הדרך, אם תוכל להעלים אותו לאיזה מקום אני אודה לך מאוד."

"מה להעלים? למה להעלים שותף שמבשל מאכלי גורמה? מה הוא עשה לך רע?"

"לא חשוב, לא רוצה לדבר על זה."

"לא טוב לשמור דברים בבטן. נו, תספר מה הבעיה שלו?"

"חוץ מזה שהוא יצא מהארון שבוע אחרי שהוא הגיע לדירה שלנו הכל בסדר איתו, הייתי אפילו מחבב אותו אם הוא לא היה נדבק לשגיא כמו ספחת..."

"למה אתה מתכוון נדבק לשגיא?" הרצינו פניו של אריאל.

"אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר, אחרי שהוא קיבל אומץ לצאת מהארון הוא החליט שאנחנו החברים הכי טובים שלו ומאז הוא ושגיא כל הזמן יחד, הולכים יחד ללימודים, מטיילים להם בפארקים, הולכים לשתות יחד אספרסו, עשו להם מינוי זוגי בחדר כושר והם הולכים לשחות יחד בבריכה, ואפילו מבקרים יחד במוזיאונים ובתערוכות כדי לספוג השראה אמנותית, או איך שלא קוראים לזה."

"אתה חושב שהוא ושגיא..."

"לא יודע, ולא אכפת לי." נהם נדב וקיבתו התעוותה מרוב עצבנות רק למחשבה על שגיא שלו נוגע בפאביו, היפיוף הבלונדיני הזה עם ריסיו הבהירים ועיניו הכחולות...

"כן, ממש לא אכפת לך... שכחת שזה אני, אריאל? לי אתה יכול להגיד מה באמת אתה חושב."

"אני חושב שזין על איטליה, ועל כל האיטלקים הצבועים והקשקשנים האלה, ועל הפסטה שלהם, והיין שלהם, והדולצ'ה ויטה המזדיינת שלהם, שייחנקו איתה!"

"אבל נדב, רק לפני כמה חודשים אמרת שלבוא ללמוד באיטליה היה הדבר הכי טוב שקרה לך אי פעם, ושאתה נורא שמח, ומאושר וטוב לך במילאנו, והכל דבש."

"טוב, אז טעיתי, עכשיו הכל... מה ההפך מדבש?"

"לא יודע, ממרח סויה מלוח?"

"יש דבר כזה בכלל?"

"אין לי מושג, תגיד אריאל, ותגיד את האמת, בלי להשוויץ ובלי לספר סיפורי סבתא, כמה פעמים בשבוע אתה ומאור באמת עושים את זה?"

"אתה מתכוון לזיונים?"

"מה אתה חושב? שאני מתכוון להנחת תפילין? בטח שאני מתכוון לסקס."

"טוב, פעם לא יכולנו להוריד זה מזה את הידיים, היינו חייבים לזיין לפחות פעם ביום, אם לא יותר, אבל אל תשכח שאנחנו כבר זוג וותיק, כיום אנחנו מסתפקים בפעם ביומיים, בסופי שבוע יותר, ואם יש שבוע לחוץ אז קצת פחות, אבל העיקר שאנחנו ישנים תמיד יחד, ואם לא חם מידי אנחנו כל הזמן נוגעים אחד בשני, מתחבקים וזה."

"ואם כן חם מידי?"

"אז אנחנו נכנסים יחד למקלחת ומתקררים מתחת למים, ואז יוצאים למזגן וממשיכים." צחק אריאל, "ואתם?"

"יותר טוב שלא תשאל." קדרו פניו של נדב, "מאז תקופת הבחינות זה יוצא בקושי פעם בשבוע, וגם זה רק אם הוא קצת שיכור, ואם פאביו עושה טובה ומסתלק למאהב שלו, או מה שזה לא יהיה."

"יש לו מאהב?" נדרך אריאל, "מי זה? הוא בא לבקר אותו לפעמים?"

"לא, הוא סוד גדול ואסור לנו להגיד עליו אף מילה, וחס וחלילה שנספר למישהו שפאביו בכלל הומו."

"למה, מה הקטע שלו? ממה הוא פוחד?"

"מההורים, הם קתולים אדוקים, והם אלה שמממנים לו את הלימודים, לדעתו של שגיא המאהב הזה הוא גבר נשוי, ככה שיש לו סיבות להיות לחוץ."

"ואיך הוא חוץ מזה בתור שותף?"

"בסדר, קצת בלגניסט, אבל הוא משתדל, והוא גם מבשל ממש טוב... אם הוא רק לא היה מתעלק על שגיא..."

"אתה יודע מה אני חושב נדב? אני חושב שאתה פשוט חרמן, בגלל זה אתה כזה ממורמר, תעזוב את הלימודים, תדליק את המזגן, לך תעיר את שגיא וקח אותו למיטה. תראה שבבוקר תרגיש הרבה יותר טוב."

"מזגן? הצחקת אותי, האיטלקים עוד לא הפנימו שצריך מזגנים בקיץ, מאוורר מצ'וקמק זה שיא השכלול אצלם."

"חם שם כמו בארץ?"

"אם לא יותר, ואין פה חוף ים, רק בריכות מלאות במבינוס צרחנים שעושים פיפי במים ומנדנדים לאימהות השמנות שלהם שיקנו להם גלידה."

"גלידה זה דווקא רעיון לא רע." נזכר אריאל.

"נכון, הגלידות פה ממש מעולות."

"אז לך למקרר ותיקח לך מנה."

"לא יכול, אני שמן נורא גם ככה, הנה, תראה." קם נדב, וחשף את גופו הערום למחצה בפני אריאל שגם הוא ישב בתחתוניו בלבד מול המחשב, "תראה איזה בטן חטפתי." התלונן.

"אל תגזים, אולי התעגלת קצת, אבל זה קורה לכולם בזמן הבחינות, בחופש תתחיל לעשות ספורט ותחזור לעצמך." ניחם אותו אריאל, נפרד ממנו בברכת בוקר טוב, והלך לקחת לו מנת גלידה.

"עם מי דיברת?" דחף שגיא את ראשו הפרוע לחדר השינה.

"עם אריאל, הערתי אותך? סליחה. תגיד, יש לנו גלידה בבית?"

"יש, שאני אביא לך מנה?"

"עדיף שלא, גם ככה נעשיתי נורא שמן."

"לא נכון." מחה שגיא, "אולי נעשית קצת מרופד בזמן האחרון, אבל אי אפשר להגיד שאתה שמן." נעמד מאחורי נדב, והחל לעסות את כתפיו ועורפו, "נעים לך ככה?"

"כן, מאוד." גנח נדב, והשעין את ראשו על חלציו של שגיא שלבש רק מכנסים קצרים וגופייה דקה. "תגיד שגיא... אני נורא חרמן, מה דעתך ש.... יש מצב?"

"בכיף." התלהב שגיא, ופשט כהרף עין את גופייתו, ואחר כך את מכנסיו. "כבר כמה ימים אני זומם עליך ומתאפק."

"למה אתה צריך להתאפק? טמבל, בשביל מה אנחנו יחד?"

"טוב, אתה כל כך לחוץ מהבחינות, לא רציתי להציק לך." התוודה שגיא, וכרע על ברכיו למרגלות כסאו של נדב, שלף את אברו מסתר תחתוניו, אחז בו בחמדה והחל מלטף, מנשק ומוצץ.

"אוי, זה כל כך טוב..." נאנח נדב וקם, משך אליו את שגיא, נישק אותו נשיקה לוהטת והוביל אותו למיטה. "נורא התגעגעתי אליך חמוד, כבר אמרתי לך שאתה ממש, אבל ממש סקסי, אני חולה על התחת שלך, בוא הנה, אני רק אדליק את המאוורר ואכבה את המחשב ואז אני אראה לך עד כמה..."

הם נשכבו זה לצד זה על המיטה, מתנשקים ומלטפים זה את זה, מתחככים אחד בשני, ממלמלים מילות אהבה מתוקות, מלקקים, מוצצים מתלהבים ופורקים אחד על גופו של השני חרמנות של שני צעירים מאוהבים. הם היו כל כך שקועים זה בזה עד שלא שמו לב שפאביו עומד על סף הדלת הסגורה למחצה, חבוי בין הצללים, מציץ במעשה האהבה שלהם כשידו טמונה בתוך תחתוניו, שפתו התחתונה האדומה והלחה אחוזה בין שיניו, ומבט של ערגה שפוך על פניו. 

4. עבודות קיץ
לקראת סוף שנת הלימודים מצא פאביו עבודה כעוזר טבח במלון בוטיק יוקרתי על שפת אגם גארדה בצפון איטליה, ושמח לגלות לשותפיו לדירה שבעלי המלון מחפשים מלצרים לעונת הקיץ.

"אז מה דעתכם?" התלהב פאביו, "זה כסף ממש טוב, נקבל מגורים חינם, ואוכל בלי הגבלה, המלון נמצא ממש על שפת האגם ויש שם נוף נהדר של האלפים וחוף פרטי מקסים שגם לעובדים מותר להתרחץ בו. להיות מלצרים זו עבודה ממש קלה, תעבדו קצת ותבלו קצת, ובסתיו כשיתחילו החגים היהודיים תוכלו לנסוע לחופשת מולדת בלי לקחת כסף מההורים."

שגיא ונדב החליפו מבטים והנהנו זה לזה באישור. הרעיון נשמע ממש טוב, ובטח מוצלח יותר מאשר לחזור לארץ ולבלות את אוגוסט הלוהט בבטלה בבית ההורים, או להישאר בדירה במילאנו שבאוגוסט תהיה חמה כמו ישראל, וריקה כמעט מאנשים.

"ומה עם החבר שלך פאביו? הוא לא יתגעגע אליך בקיץ?" הרשה לעצמו שגיא להיות חטטן.

פאביו נע באי נוחות, משך בכתפיו ושתק, נבוך.

נדב נעץ מבט מזרה אימים בשגיא והתנצל בפני פאביו באיטלקית האיטית שלו, מנסה לכפר על גסותו של בן זוגו.

"זה בסדר." נחפז פאביו להגיד, והסתלק למטבח.

"יאללה, יאללה, תפסיק להיות אשכנזי יפה נפש כזה." רטן שגיא, "זה לא סוד שהוא מזדיין עם נשוי אחד שמממן לו חלק מהלימודים."

"שגיא, באמת, למה אתה חייב להיות בהמה כזו?"

"ממתי להגיד את האמת זה להיות בהמה?"

נדב העווה את פרצופו במורת רוח והעיר שמזל שפאביו לא מבין עברית כי שגיא הוציא אותו זונה.

"לא נכון." התמרמר שגיא, "אני אמרתי שהוא זונה? מה פתאום? אמרתי רק שהנשוי שלו עוזר לו עם החשבונות, זה לא אותו דבר."

"די, שתוק כבר, וזה בדיוק אותו דבר, הנשוי הזה קונה סקס ובוגד! שיתבייש לו, מסכנים אשתו והילדים שלו."

"אתה כזה שמרן נדב, פלא שיצאת הומו."

"מה זה שייך? להיות הומו זה לא אומר להיות מניאק, אם יש לך בן זוג או בת זוג אז אל תבגוד, זה הכל."

"אבל מה יעשה אחד שאוהב את אשתו והילדים ורוצה גם גברים?"

"שיחליט, או גברים או נשים."

"יש גם בי."

"נניח, כל הבי שפגשתי היו הומואים בהכחשה, אבל נניח שיש כאלה שבאמת יכולים גם וגם, זה אומר שכל מי שרוצה אתם זוגיות צריך להביא בחשבון שהם בוגדים? גם אני יכול לזיין עוד בחורים, אבל אם אני אתך זה אומר מבחינתי שאני רק אתך."

"ומה, אתה לא מסתכל על אחד אחר אף פעם?" פקפק שגיא.

"מסתכל, בטח שמסתכל, ואפילו מפנטז לפעמים, אבל לא בוגד, ומה אתך שגיא?"

פניו של שגיא האדימו, "למה אתה מתכוון מה איתי?" צמצם מבט חשדני לעבר בן זוגו, "שאני אבין נדב, אתה מאשים אותי במשהו?"

"לא האשמתי, רק שאלתי." ריכך נדב את קולו.

"זו שאלה מעליבה." התפרץ שגיא, "ורק שתדע לך נדב..."

"אל תריבו, בבקשה." התערב פאביו, הגיח מהמטבח ונעמד בין שניהם, ידו האחת מונחת על כתפו של נדב והשנייה אוחזת בזרועו של שגיא, "הכל באשמתי, אני מבקש סליחה." התנצל.

"על מה? מה עשית?" שאל נדב בפליאה.

"לא יודע, אבל אם אתם רבים בגללי אז סליחה, לא התכוונתי."

"אנחנו לא רבים בגללך, אנחנו רבים כי אני אידיוט וקנאי." הסביר נדב, מביט במבט מפציר בשגיא שנרמז, התפייס מיד, וחייך אליו במתיקות.

אחר כך, אחרי שפאביו הלך לענייניו והם נשארו לבד במיטתם הם התחבקו ואהבו זה את זה, ורק אז העז נדב להודות שהוא מרגיש לפעמים קנאה בגלל הידידות שהתפתחה בין פאביו לשגיא.

"אתה מקנא בגללו? באמת, אתה רציני?" הופתע שגיא.

"כן." הנהן נדב, ומיהר להוסיף שהוא לא מאשים את שגיא בשום דבר, הוא בוטח בו לחלוטין, ומבין שהקנאה שהוא חש נובעת מחוסר הביטחון שלו, לא ממשהו ששגיא או פאביו עשו.

"נו, די להיות כזה יפה נפש, תפסיק להאשים תמיד את עצמך, תלמד לבטוח בתחושות הבטן שלך." נזף שגיא, והוסיף האמת היא שפאביו... "לא יודע, יש בו משהו קצת... ערמומי? לא, לא לזה התכוונתי, הוא לא ממש ערמומי אלא יותר... לא יודע מה, מין שושואי כזה."

"כן, גם אני מרגיש ככה, אולי זה בגלל שהוא בארון ויש לו בן זוג נשוי? זה בטח משפיע עליו לרעה." שיער נדב.

"יכול להיות, ויכול להיות שהוא פשוט טיפוס כזה, אחד שמעדיף לשמור את הקלפים קרוב לחזה, בן אדם חשאי כזה שנהנה להתגנב ולשחק אותה מסתורי. אתה שם לב שהוא אף פעם לא אומר לאן הוא הולך או איפה הוא היה? גם אם הוא סתם הולך לשתות קפה או לראות סרט הוא תמיד מתחמק מתשובה ישירה."

"כן, נכון." הסכים נדב, מהורהר, "ושמת לב שאין לו בכלל חברים? כולם פה מאוד חברותיים והולכים תמיד יחד לכל מקום ורק הוא תמיד לבד. אף אחד לא מתקשר אליו, חברים לא באים לבקר אותו והוא לא מבקר אחרים. מין טיפוס מתבודד כזה, אם הוא לא היה גר איתנו הוא היה כל הזמן לבד כמו כלב."

"אולי בגלל זה הוא הציע לנו לבוא לעבוד במלון הזה, כדי שיהיה לו עם מי לדבר?"

"יכול להיות, טוב, מה זה משנה, העיקר שיש לנו לאן להסתלק ממילאנו באוגוסט ועל הדרך גם להרוויח קצת כסף."   

יום לפני שנסעו לקאסטלו רגינה שעל אגם גארודה הציע פאביו שהם ילכו כולם יחד להיפרד מדוד טוני ומדודה מאריה. שגיא שלא חיבב את הדודה ומעולם לא הצליח להרגיש ממש נוח עם אביו העווה את פניו באי רצון, ושאל למה אי אפשר לעשות את זה בטלפון, כמו שניהלו את רוב המגעים עם בעלי הבית שלהם, אבל נדב התעקש שהם חייבים, ולו רק מתוך נימוס, לבקר אצלם ולהגיד יפה שלום, ושגיא נכנע.

הדודה והדוד קיבלו את פניהם בנימוס לבבי, סיפרו שהם עצמם טסים לטיול בפראג ובהולנד, ואיחלו לבני משפחתם הצעירים שייהנו מעבודת הקיץ שלהם ויספיקו גם לנוח ולהשתזף קצת. "כאילו ששיזוף זה מה שחסר לי בחיים." מלמל שגיא חרש בעברית לנדב שדרך על רגלו כדי להשתיק אותו.

"תשגיחו טוב על פאביו הקטן שלי, שלא יעבוד קשה מידי." השתפכה הדודה מאריה ברגשנות לפני שהם נפרדו בברכות שלום מנומסות. על סף הבית הם זכו לנשיקות על הלחיים מהדודה ומהדוד, ומשתי בנותיהן - מתבגרות שמנמנות וצחקקניות - וממש לפני שהם הסתלקו לדרכם שגיא הבחין בזווית עינו איך טוני אביו מנצל את הבלגן שהתחולל בפתח הבית, ומחליק מעטפה חומה אטומה לכיסו של פאביו.

"אולי היה לך נדמה?" שיער נדב כשהוא סיפר לו אחר כך מה ראה.

"עוד לא התחלתי לדמיין דברים, טוני דחף מעטפה לכיס של פאביו." עמד שגיא על דעתו.

נדב משך בכתפיו, "טוב, נניח שאתה צודק, אל תשכח שהוא מכיר את פאביו מאז שהוא היה ילד, אולי הוא נתן לו קצת כסף, או אולי קונדומים והוא לא רצה שאשתו והילדות ייראו, אז מה?"

"אז כלום, אני סתם סקרן. אם פאביו לא היה כזה... כזה חמקמק הייתי שואל אותו, אבל אחד כמוהו... אין טעם לשאול."

"וגם אין טעם לחשוב על זה, זכותו של טוני לתת לאחיין שלו מה שמתחשק לו, זה לא עסקנו."

"אני מסכים, אבל יש לי הרגשה שהוא חושב שזה גם לא עסקה של דודה מאריה, וזה באמת משונה."

"החיים רצופים תעלומות משונות." התפלסף נדב, "ואם נעשה מאמץ אולי נצליח לפתור אותן, אבל אין לנו די זמן, אם לא נארוז עכשיו נאחר לרכבת, אז מספיק לקשקש, תוריד את המזוודה וקדימה שגיא, לעבודה."