ב. מנשק צפרדעים

3. שיכור ולא מיין     

יומיים אחרי המסיבה התקשר אריאל ודבר ראשון התנצל שהוציא אותי מהארון.

"לא נורא, זה היה צריך לקרות באיזה שלב, אני מקווה שלא פרסמת את התמונות מאילת בפייסבוק שלך."

"לא, חלילה, שכחת? מה שקורה באילת נשאר באילת." הוא מצטט וצוחק, ושואל אם מה שקורה בין אחי לבת דודה שלו זה רציני.

"אני מקווה שכן, הגיע הזמן שהוא יתחיל להיות בן אדם, זה לא יהיה קל, בעיקרון אחי הגדול די טמבל, אבל אם הוא יצליח לשמור את זה בסוד עד שהיא תתאהב בו אולי יהיה לו סיכוי אצלה."

אריאל צוחק שוב, ושואל אם בא לי לבקר אצלו.

כל השבת למדתי וחרשתי ונמאס לי, מתחשק לי להתאוורר קצת ולכן אני אומר שכן, למה לא? וקופץ אליו.

אנחנו נמרחים על הספה שלו, שותים יחד בירה, וצוחקים. הוא מראה לי תמונות שצילם באילת ושמר במחשב, מעלים זיכרונות, מרכלים קצת, האלכוהול עולה לראש, האווירה מתחממת, אריאל מניח יד על ברכי, אני לא מסרב, מצב הרוח של שנינו מתלהט עוד קצת, אנחנו מתקרבים לנקודת האל חזור ופתאום הנייד שלו מצרצר. הוא מסתכל מי התקשר ופניו מזדעפות. 

"אוף! עוד פעם הוא..." הוא רוטן במורת רוח, ובכל זאת עונה

מתפתחת שיחה קצרה ועניינית. אריאל קצר רוח ולא מנומס, הקול הגברי מעבר לקו סבלני, מבקש משהו באורך רוח, אריאל עונה לו בקיצור תכליתי, ודי גס רוח. "טוב, בוא, אבל אני לא לבד, אז שיהיה זריז." הוא נעתר לבסוף.

ההוא עונה מה שעונה, ואריאל אומר, "טוב, יאללה ביי." וסוגר.

"מי זה?" אני מסתקרן.

אריאל מעווה את פניו בחוסר רצון, "אחד, נודניק כזה, מתעקש להידחף לי לחיים."

"היה לך משהו איתו? הוא נדלק עליך?"

הוא מושך בכתפיו, "משהו כזה, התחיל בסתם זיון והיה ממש בסדר, אבל די, מספיק, מיציתי וההוא... לא מצליח לקלוט, כל הזמן מנסה שוב."

"אז למה הזמנת אותו?"

"כי לא הייתה לי ברירה. הוא שכח אצלי איזה דיסק והוא מתעקש שהוא חייב אותו עוד היום, סתם תירוץ לדעתי, אבל יאללה, שיבוא ונסגור עניין. עד שהוא לא יראה אותי עם מישהו אחר הרי הוא לא יירגע."

"ואני המישהו האחר?"

"בטח." מחייך אריאל ומנסה להגניב לי נשיקה, אבל פתאום יורד לי ממנו, למרות שהוא בחור ממש יפה במין סגנון אשכנזי עדין כזה... זה לא אמור להפריע לי שהוא קצת אוחצ'ה, אבל עובדה, זה כן.

כנראה שאני באמת מתחיל להתבגר.

"אז מה בעצם מפריע לך בו?"

אריאל נאנח ואומר ששום דבר, ובעצם רומן דווקא בסדר, אחלה זיון ונראה לא רע לגילו, אבל לא מתאים לו.

"לא מתאים לך? כי מה שאתה רוצה זה רק זיונים נטו?"

"כן, למה? אתה לא? כי לפי מה שאני זוכר מאילת אז..."

"זה היה לפני שנתיים, הייתי אז רק בן עשרים ואחת. היום אני רוצה קצת יותר."  

אריאל סוקר אותי מהורהר, ושואל אם אני לא חושב שגיל עשרים ושלוש זה גיל קצת צעיר מידי בשביל לחפש את הנסיך על הסוס הלבן?

לפני שאני מספיק לחשוב על תשובה הולמת נשמעת דפיקה בדלת, ונכנס גבר בעל פוטנציאל נסיכי מובהק, גבר אמיתי שמשכיח ממני מיד את אריאל ואת השטויות שלו.

ממבט ראשון רומן נראה לי בן שלושים ומשהו - פרצוף רוסי בהיר, עיניים כחולות נהדרות, גוף אתלטי שרירי, עור שזוף קלות, פנים סלאביות מרתקות, וחיוך שמרטיט אצלי בו זמנית את הלב ואת החלציים.

"הנה הדיסק שלך רומן." דחף אריאל בקוצר רוח שקית קטנה לידו, לא הזמין אותו לשבת ובטח לא לשתות משהו, גס רוח!

"שלום, אני מאור." הושטתי לו יד, הודף קלות את אריאל הצידה, "רוצה בירה?"

רומן לחץ את כפי לחיצה גברית מדויקת - ידו חמימה, יבשה, נעימה - סירב בנימוס לבירה, ואמר שהוא ממהר.

"וחוץ מזה אני גם נוהג." המסביר לי באדיבות, מתעלם מאריאל שהחמיץ פנים לצידי.

"באמת? לאן? אפשר לקבל ממך טרמפ?"

"אבל אתה לא יודע לאן הוא נוסע." גער בי אריאל.

"אני נוסע לחיפה." מתעלם ממנו רומן בשלווה, מביט בי בתשומת לב מחניפה.

יש לו שמץ קל של מבטא רוסי מחרמן, וקמטי צחוק שזופים סקסיים סביב העיניים. אני מחזיר מבט ונכבש, ופתאום דחוף לי מאוד להגיע לחיפה דווקא עכשיו.

מפטיר שלום חפוז לאריאל הנדהם והכועס, ודקה אחר כך שנינו נדחקים לניסן הלבנה שלו ושמים פעמינו לחיפה.

"אריאל חבר טוב שלך?" מתעניין רומן בנימוס.

"לא ממש, יותר מכר. תגיד, לאן בדיוק אתה מגיע?"

"למרכז הכרמל, לסינמטק, יש לי כרטיס זוגי לסרט, בא לך ללכת איתי?"

"בכיף."

"אתה לא רוצה לדעת על מה הסרט?"

"אה, כן, על מה הסרט?"

הוא מחייך, הפרופיל שלו כל כך יפה... אני בולע בעיני את כתפיו הרחבות, מתענג על מראה ידיו הרחבות, החזקות האוחזות בהגה באחיזה תקיפה, גברית ויציבה.

"הסרט הוא על שני אחים מתאגרפים ועל אימא שלהם, אתה אוהב אגרוף?"

"לא יודע, ככה, לא ממש, לא מבין בזה הרבה."

"זה לא באמת סרט על אגרוף, האגרוף הוא רק מטפורה." מסביר רומן בנחת, עוצר ברמזור ומפנה אלי עיניים כחולות, נבונות. "אתה יודע מה זה מטפורה?"

"בטח, אני לא דביל."

"לא אמרתי שאתה דביל, אבל אתה צעיר כל כך..."

"אני כמעט בן עשרים וארבעה, כבר לא ילד."

"לא, אבל עדיין... אתה ממש צעיר."

"אני לא." אני מתווכח, "למה, בן כמה אתה?"

"אתה רוצה לדעת את הגיל האמיתי שלי או את הגיל שלי באטרף?" מחייך רומן.

"האמיתי כמובן."

"אני בן שלושים ושמונה." הוא אומר, קופץ את פיו ומצמצם את עיניו כאילו ציפה להתקפה.

"אתה נראה צעיר יותר." אני אומר, נדהם, כי שלושים ושמונה זה באמת... זה כמעט ארבעים, וארבעים זה... זה ממש מבוגר.

"גם אתה." מתרכך פיו של רומן בחיוך, הוא מפנה אלי את פניו והשמש השוקעת מזהיבה את הזיפים הקטנים והבהירים שעלו בלחייו. המראה הזה גורם לגרוני להשתנק, וגל של פרפרים חמימים טסים בין ליבי לקיבתי.

"אתה בטוח שכבר עשית צבא?" הוא שואל, וקשה לי להחליט אם הוא רציני או  מתבדח.

"שירתי שלוש שנים ברמת דוד." אני נעלב קצת, "השתחררתי כבר לפני שנתיים, שנתיים וחודש בעצם." אני שולח יד לכיסי, "רוצה לראות תעודת זהות?"

"לא צריך." הוא מניח יד על ברכי במחוות פיוס, "גם אני הייתי כמה חודשים ברמת דוד, ואחר כך העבירו אותי לחצור, אבל זה היה ממש מזמן, אתה עוד היית ילד קטן."

מחניק מחאה אני עושה חשבון זריז במוחי וכן, וואלה! כשהוא נכנס בשערי הבקו"ם אני עוד נאבקתי להיגמל מחיתולים. איזה קטע, ועכשיו אני יושב לצידו ומתפלל שאף פעם לא נגיע, והוא ימשיך לשבת לצידי, לגעת בברכי מידי פעם, ולספר לי על השירות הצבאי שלו שהיה כנראה משעמם עוד יותר משלי.

למרות הפקקים אנחנו מגיעים בסופו של דבר, מוצאים חנייה, נכנסים לסרט וצופים בו יחד עם קהל די קטן, אבל ערני. להפתעתי הסרט מרתק מאוד, לא בגלל האגרוף שנראה לי אלים ומפחיד, אלא בגלל היחסים בין שני האחים, אימא שלהם, והבחורה של האח הצעיר שאהבתה הופכת אותו מילד מבולבל לגבר.

"היה סרט מדהים, תודה רומן." אני מחייך אליו בהכרת תודה. הוא מחייך אלי חזרה ושואל אם אני רוצה שהוא יקפיץ אותי חזרה לצ'קפוסט, או שבא לי ללכת לטייל קצת.

"לטייל." אני משיב כמובן, ושנינו פוסעים בנחת לעבר רחוב יפה נוף, יושבים בגן הציבורי וצופים אל הים. המפרץ נראה מדהים בלילה, מראה האורות של הנמל ממסגרים את משטח המים הכהים, מרהיב עין. אנחנו מתפעלים מהנוף, מדברים על הסרט, ועל השירות הצבאי שלנו ועל....

"מאור." מפסיק אותי רומן רגע לפני שאני מתחיל לספר לו על נפלאות חופשת השחרור שלי באילת, "כבר נורא מאוחר ילד, ואני חושב ש..." ואז, לא יודע איך זה קרה, אנחנו מתנשקים פתאום.

"רוצה לבוא לישון אצלי?" שואל רומן אחרי שהנשיקה הארוכה והמדהימה נגמרת.

אני מהנהן, נרגש מכדי לדבר, וחצי שעה אחר כך שנינו מטפסים במדרגות צרות וחשוכות לדירה שלו שנמצאת בקומה שלישית של בית דירות ישן בהדר, ממש בקצה רחוב ארלוזורוב.

זו דירה קטנה ומסודרת, נקייה להפתיע, מרוהטת בסגנון מינימליסטי בהיר וקריר. המטבח הלבן משובץ באביזרי נירוסטה מצוחצחת. הסלון המרוהט ברהיטי איקאה בהירים וקלים נפתח למרפסת גדולה, סגורה בתריסים, רפודה שטיחים מזרחיים. כריות ענקיות, צבעוניות פזורות עליהם, צמחי תבלין מסודרים באדניות לאורך המעקה, ושרך גדול עד להפתיע חולש עליהם.

"איזה יופי." אני מתפעל, תוהה האם השרך אמיתי או מלאכותי, מעולם לא ראיתי שרך גדול וירוק כל כך.

"זו הזולה שלי." מצטחק רומן, "והשרך כזה גדול כי אני משמיע לו מוזיקה קלאסית ומדבר איתו כל בוקר."

"באמת?" אני שואל בפליאה, ומבין מאוחר מידי שאני נשמע תמים וילדותי.

רומן צוחק, "כן, באמת, בוא תראה איפה אני ישן." הוא מושך אותי לעבר חדר השינה שלו - חדר מרווח ואוורירי, צבוע בכחול ירקרק, מיטה גדולה ומזמינה ניצבת במרכזו, תמונה מופשטת בכחול סוער תלויה מעליה. הוילונות לבנים, דקיקים, ואהיל נייר גדול ועגול משתלשל מהתקרה, משקיף עלינו כמו ירח במילואו.

רומן מנשק אותי לאט לאט, מקלף מעלי את הבגדים, מרעיף מחמאות וליטופים, משכיב אותי על המיטה, נשכב לצידי ומראה לי מה ההבדל בין גבר שיודע מה הוא עושה, לבין ילד חרמן ולהוט מידי.

לראשונה בחיי אני מבין את הביטוי היפה כל כך - שיכור ולא מיין. במיטה שלו אני שוכח כל מה שחשבתי שידעתי פעם על סקס, ובין ידיו הגדולות והחזקות אני נעשה כחומר ביד היוצר. לא זוכר שצריך קונדום, לא זוכר שבעצם אני לא עושה חדירות עם אנשים שאני לא מכיר ממש טוב, שוכח שאסור לי לדבר בלי לחשוב קודם, ושאני אף פעם לא נשאר לישון עם בן אדם שאני לא מכיר.

בבוקר אני קם לצלילי מוזיקה קלאסית נהדרת (אחר כך הוא מספר לי שזה מוצארט) ומגלה את רומן יושב במרפסת ושותה קפה בצילו של השרך הגדול והירוק. הוא מזמין אותי להצטרף, מוזג לי קפה, ומברר מה התכניות שלי להיום, וכשהוא שומע שבבוקר עלי להיות במכללה, ובצהרים ללכת לעבודה, אבל מה שאני באמת רוצה זה להישאר אצלו הוא צוחק, אומר לי להיות ילד טוב, מכין לי כמה כריכים, מוסיף נשיקה, אומר לי שאני חמוד, ושאתקשר אליו בערב, ושולח אותי לדרכי. 

"כן, תבוא, אבל רק שתדע, הלילה יהיו אצלי עוד כמה אנשים." עונה רומן כשאני אוזר עוז,, מנצל את ההפסקה הקצרה שיש לי בין הלימודים למשמרת בעבודה, ומתקשר אליו.

"אנשים?" אני תוהה, ומתאפק לא לשאול למה, ומה פתאום, ולמה הוא צריך עוד אנשים חוץ ממני?

"שכחת שהלילה הוא ליל שבועות? הלילה באים אלי כמה חברים לעשות איתי תיקון שבועות." מסביר רומן בעליצות, והשעשוע המבודח שנשמע בקולו מעורר בי רטט של דאגה, קנאה וגם סקרנות.

"מה פתאום תיקון ליל שבועות? לא ידעתי שאתה דתי."

"אני לא, אבל מה רע בקצת מסורת?" עכשיו הוא כבר ממש צוחק. "תבוא, למה לא, תכיר כמה מהחברים שלי, ואל תשכח להביא אתך בגדים להחלפה ומברשת שיניים, ואם אתה יכול אז תביא אתך גם משהו טעים לחג."

איזה משהו טעים? מאיפה יהיה לי משהו טעים? אני נלחץ ואז נזכר שאימא ביקשה שאעבור דרכם ואקח עוגה שהיא אפתה לחג. "מה עם עוגת גבינה? הולך?"

"בטח, היא תלך מצוין עם הבלינצ'ס שהאקס שלי מכין ממש עכשיו."

מפלס הלחץ שלי עולה עוד יותר, "האקס שלך?"

"כן, אל תילחץ, הוא נחמד, והוא גם טבח מעולה." רומן צוחק, וצועק משהו ברוסית לעבר מישהו שנמצא בחדר השני, ופתאום אני מבין שהוא טיפה שתוי.

"האקס שלך נמצא אצלך בדירה?"

"כן, עומד במטבח שלי ומבלגן אותו בלי רחמנות." מצטחק רומן, "חסר לו שזה לא יצא טעים." הוא מוסיף, ושוב צועק ברוסית לעבר מישהו שעונה לו בחזרה משהו לא ברור גם ברוסית, ומצב הרוח הטוב שלי מתפוגג באחת.

אני צולח בקושי את המשמרת של ערב החג, מתלבט ללא הרף מה לעשות. האם יש טעם ללכת בכלל, או אולי עדיף לחזור הביתה להצטנף מתחת לשמיכה ולבכות את מר גורלי?

טוב, לבכות ולספר לעצמי שגברים הם חרא של עם, וזבלים אחד אחד אפשר גם אחרי החג, ומה זו התבוסתנות הזו? אז יש לו אקס והם ביחסים טובים כל כך עד שהוא מרשה לו לטגן אצלו במטבח בלינצ'ס, נו, אז מה? מה אתה, ילד קטן? בטח שיש לו אקס. קרוב לוודאי שיש לו יותר מאקס אחד, הרי הוא כבר כמעט בן ארבעים, ומה, לך אין אקסים? בעצם לא, חוץ מאחד שלא ראיתי כבר שלוש שנים, ואם אתקל בו במקרה ברחוב בטח אעבור לצד השני של המדרכה, אבל יש כאלה ששומרים על קשר טוב עם האקס, וזה סימן לבגרות ולאופי נוח ומאוזן, ובכלל, אתה מכיר את הבן אדם רק יום אחד, אז תרגיע בבקשה, ויפה שעה אחת קודם.

מיד אחרי העבודה אני קופץ לדירה שלי, אורז תיק קטן עם כמה חפצים נחוצים לשהיית לילה ונוסע להורים.

שלומי אחי וגאיה יושבים עם אבא ואימא במטבח, שותים קפה, אוכלים עוגה ומבלים בנעימים. אבא זורח מנחת, ומנסה להרשים את גאיה שנראית חמודה במיוחד, אימא קורנת מאושר, מפצירה בי להישאר עוד קצת, ושלומי נראה כאילו יתפוצץ עוד רגע מרוב שמחה וגאווה.

אני לוקח אותו הצידה ונוזף בו. "מה עובר עליך? אתה מכיר אותה בקושי יומיים וכבר אתה מביא אותה להורים?"

"למה לא?" הוא מיתמם ומחייך חיוך ענקי.

אני בוחן אותו בפליאה, כבר המון זמן לא ראיתי אותו ככה, מטופח וזוהר כל כך. בדרך כלל הוא מסתובב עם זיפים בני יומיים שלושה, לבוש כמו דחליל, והנה היום הוא מגולח ומסופר, ואפילו נודף ריח בושם נעים.

אני נוגע בלחיו, "כמו תחת של תינוק, רק להוסיף לך עניבה ואפשר להכניס אותך מתחת לחופה."

שלומי מגחך באושר ופתאום מחבק אותי. "אני נורא שמח היום." הוא מתוודה, ומודה לי.

"על מה, דביל!"                        

"שהכרת לי אותה, היא נהדרת, בקרוב אצלך."

"תודה שלומי, מהפה שלך..."

שנינו מביטים זה בזה, רציניים פתאום, ואז אימא מופיעה עם עוגת גבינה מפוארת בתוך כלי פלסטיק שקוף שמיועד לעוגות, ומזהירה אותי להחזיק אותה במקרר, ולא לשכוח להחזיר לה את הכלי שצריך לשטוף רק ביד, לא במדיח.

נושא את הקופסה עם העוגה בידי אני שם את פעמי לביתו של רומן, ומופתע למראה ההמון הרב שנדחס לתוכו. כולם גברים, כולם מבוגרים ממני, רובם שתויים מעט, כולם עליזים מאוד, וידידותיים להפליא.

רומן מחבק אותי בחמימות, ומציג אותי לראווה כאילו הייתי חפץ חדש שרכש זה עתה. ראשי מסתחרר משפע הפרצופים החדשים שממלא את המרפסת שלו. רוב הנוכחים הם ממוצא רוסי, וברור שהם מכירים זה את זה היטב. הם מחליפים בדיחות פרטיות ברוסית מעורבת בעברית, שרועים ערומים למחצה על הכריות והשטיחים בזולה, שותים ואוכלים, חלקם מעשנים וכולם ונראים נינוחים ורגועים.

רומן מוליך אותי למטבח ומציג אותי בפני האקס שלו, "האקס המיתולוגי שלי." הוא מדגיש ואוחז בי בחוזקה, מנשק את לחיי, וצובט את מותני בעודו מגחך גיחוך ניצחון מטופש. אני עומד שם כמו מלצר, אוחז את קופסת העוגה העגולה בידי, והחיוך המעושה שאני מותח על שפתי מכאיב ללחיי.

"נעים מאוד." אומר האקס שלו, "אני מקס." הוא אומר בלי להוסיף את החיוך המקובל ולוקח מידי את הקופסה. מישהו קורא לרומן והוא מסתלק פתאום, ומשאיר אותי לבד עם מקס.

שנינו עומדים וסוקרים זה את זה כמו שני יריבים. מקס הוא היחיד שם שלבוש בצורה רשמית - מכנסים כחולים ארוכים מגוהצים היטב של גאפ, חולצת בד מכופתרת בהירה ונאה מאוד, ומעליה סינר משובץ אדום ולבן. הוא נראה קצת סיני כזה, פדחת מגולחת, עיניים כהות מלוכסנות, פנים שטוחים גבריים, צוואר של פר וגוף עבה וחזק. בן אדם בעל נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה, בהשוואה אליו נראים כל שאר הנוכחים על חזותיהם המרוטים, תסרוקותיהם המוקפדות, והקוביות המעוצבות שלהם כמו חבורת נערים מצועצעים.

המבט שלו, שחור ורציני מאוד, סוקר אותי בקפידה. "בן כמה אתה ילד?" הוא שואל בחומרה.

"בן עשרים וארבע כמעט."

הוא מהנהן לעצמו, ושואל כמה זמן אני מכיר את רומן.

"נפגשנו רק אתמול."

"הוא משלם לך לפי שעות או ימים?" שואל מקס ומוסיף חיוך ציני מעליב.

רק אחרי כמה שניות אני מבין את משמעות שאלתו, ואז כבר מאוחר מידי להיעלב. "אף אחד לא משלם לי כלום." אני מוחה בצורה לא משכנעת.

"אהה... אז זו אהבה." הוא צוחק צחוק קריר ולעגני שמעביר בי רטט של בחילה.

"אני לא יודע, נפגשנו רק אתמול." אני חוזר ואומר בעקשנות, מבין ששוב עשיתי את זה - שוב נישקתי צפרדע במקום נסיך.

"מקסיייי!" מתפרץ למטבח נער דקיק אחד, שערו מחומצן לצהוב אפרוחי מלאכותי, גבותיו מרוטות א-לה מרלן דיטריך, ומכנסיו הקצרים הדוקים מידי, וחושפים חצי מישבנו. הוא יחף ובלי חולצה, וגופו הלבנבן נראה כגופו של ילד מורעב. "חיפשתי אותך מקסי." הוא מתרפק על מקס, מדבר במבטא צרפתי משונה ומעפעף בריסים כמו בחורה. יש לו דווקא עיניים ירוקות יפות מאוד, אבל הוא בפירוש צעיר מידי, רזה מידי, ונשי מידי, ולמרות שאני לא מבין הרבה בדברים האלה אני די בטוח שהוא מאופר.

"מה הבעיה קלוד?" שואל מקס בקוצר רוח, והודף את הילד מעליו.

"אני צריך לשירותים." מתפנק קלוד.

"אז לך, מה אתה, תינוק?"

"אבל אני לא יודע איפה הם, אני פוחד ללכת לאיבוד."

מקס מקלל כאילו הוא מתאפק לא להכניס לקלוד איזה כאפה שתיישר אותו. יחד הם נראים כמו אבא קשוח ועצבני ובן מפונק ומרגיז שתיכף יחטוף, ואני ממהר להתערב, אוחז בכתפו של קלוד ומציע לקחת אותו לשירותים.

"מאיפה אתה מכיר את הדירה של רומן?" שואל קלוד, ומלכסן אלי מבט ערמומי.

"הייתי פה אתמול." אני עונה בקצרה, ומתאפק לא להוסיף שזו סך הכל דירונת של שמונים ומשהו מטר, לא איזה טירה, ולא צריך להיות נווט מומחה כדי להתמצא בה.

בית השימוש בדירה של רומן מרווח להפתיע, מרוצף אריחים בהירים, וחצי הקיר שמעל הכיור מחופה כולו במראה. רק אתמול שיקפה המראה הזו אותי ואותו ערומים ורטובים, מתחבקים ומתנשקים, מלטפים אחד את זקפתו של השני, ועכשיו אני תקוע פה עם הילד המשונה הזה... איזה עולם.

"איזה יופי של עיצוב." אומר קלוד, הפעם בקול טבעי ולא מעושה, שעדיין יש בו שמץ של מבטא צרפתי ומביט סביבו בהערכה. "המראה מגדילה את השטח." הוא מסביר לי ובוחן בעניין את דמותו.

"מגדילה?" אני שואל בפליאה כי מה שהוא אומר נשמע לי לא הגיוני בעליל.

"לא מגדילה באמת, אבל יוצרת אשליה שהחלל של החדר גדול יותר." מבהיר לי קלוד, "וגם צבעים בהירים מגדילים את השטח. כל מעצב יודע את זה." הוא מוסיף בכובד ראש, מדליק את המנורה שקבועה בראי ובוחן את פניו לאורה.

"אני נראה זוועה." הוא קובע בצער, וצובט את עור בטנו, "שמן כמו חזיר."

"שטויות, אתה רזה מאוד, לדעתי אתה אפילו רזה מידי." אני אומר בחריפות, נשמע לרגע כמו אימא שלי בתקופת הדיאטות של אחותי.

"מי שאל אותך בכלל." משיב לי קלוד בחוצפה, ומסדר את העגיל הקטן והמבריק התלוי על תנוך אוזנו.

"אל תתחצף ילד, מה אתה עושה פה בכלל?"

"עובד, למה, אתה לא?"

"לא, בטח שלא." משמעות דבריו מתבהרת לאט מידי במוחי המטופש. "למה אתה מתכוון עובד?"

קלוד מפנה אלי מבט ירוק, מזלזל. "אתה חושב שאני פה בשביל הכיף?" הוא מתיז לעברי בבוז.

"מה... על מה אתה מדבר?"

"אימבציל!" הוא קובע בביטול, מפנה אלי את גבו, פותח את מכנסיו ומשתין. יש לו ישבן קטן וצנום, וחוליות עמוד השדרה שלו בולטות דרך עורו.

"בן כמה אתה קלוד?"

קלוד לא ממהר להשיב, רוכס קודם את מכנסיו, רוחץ בקפידה של ילד מחונך היטב את ידיו ומנגב אותן. "אני בן שש עשרה וחצי." הוא עונה לבסוף, ותוקע בי מבט מחוצף.

"שקרן, אתה אפילו לא מתגלח, אני בטוח שאתה עוד לא בן חמש עשרה."

"אתה לא יכול להוכיח את זה." מתרגז קלוד, ואפילו רוקע ברגלו על הרצפה, "וחוץ מזה לא עסקך בן כמה אני, מה אתה, שוטר?"

מישהו דופק בדלת וצועק משהו ברוסית, וקלוד עונה לו בעזות מצח משהו שנשמע לי כמו קללה בצרפתית, או אולי בערבית? ואחר כך יוצא בלי להביט בי יותר.

אני נשרך אחריו, מרגיש אומלל וטיפש ומנסה לתפוס את רומן ולברר איתו מה קורה פה. המשימה מתבררת כבלתי אפשרית. רומן עסוק מידי בשבילי, הוא יושב בזולה בין חבריו וצופה בסרט פורנו מגעיל מהסוג שמעורר בי תמיד סלידה נוראית.

שלא תטעו, אני לא איזה מתחסד, אני אוהב פורנו כמו כולם, אבל שיהיה פורנו נחמד עם סקס, הרבה פעילות עם בחורים יפים, לא הדבר הזה... כמה גברים על בחור אחד צעיר ורזה, הם לבושים והוא ערום חוץ מנעלים גבוהות וגרביים - מי עושה סקס עם נעלים? - הוא נראה מסומם ומפוחד, והם כועסים ורעים, משתמשים בגוף שלו, מכאיבים לו, משפילים אותו.

למה אני אמור לחשוב שהוא נהנה מזה ורוצה שיתייחסו אליו ככה? לא אמין ולא מחרמן. בני אדם סבירים לא מקיימים יחסי מין בצורה אלימה כזו, ואם יש אנשים שזה טעמם בסקס אני לא רוצה שום עסק איתם.

קלוד יושב בין רומן למקס, לבוש עכשיו רק חוטיני נשי באדום לוהט, וצופה עם כולם בסרט. גם שאר הנוכחים מרותקים לנעשה על המסך, ורק אני עומד בפתח הזולה, צופה בהם מהצד ושואל את עצמי אם זה אני שלא מבין כלום, או שהם הפסיכים פה? בשלב הזה כולם כבר קצת מסטולים או שיכורים, נהנים מאוד מהחיים, נוגעים זה בזה בכיף, צוחקים, מתחרמנים. מה מונע ממני להצטרף?

כאילו חש במבטי על גבו רומן מסתובב ומזמין אותי בתנועת יד, "בוא מאור, שב איתי." הוא קורא, ואני לא יכול שלא להבחין שכף ידו, כף היד שנישקתי רק אתמול בלילה בהכרת תודה, מונחת על חלציו של קלוד, מפשפשת בתוך החוטיני המגוחך שלו. המראה הזה מטריד אותי, מעורר בי בחילה, אבל גם מחרמן אותי.

לרגע אני מהסס אם להיענות להזמנתו, אבל אז אומר מישהו בשקט באנגלית בריטית מאחורי גבי, "אני די בטוח שהצרפתי הקטן עדיין קטין."

הוא נשמע כמו קריין של הבי. בי. סי. מכובד ורגוע מאוד, ואני נסוג לאחור לסלון הבורגני השפוי של רומן, ומסתובב. מולי עומד בחור אחד לבוש ג'ינס שמרני, וחולצה לבנה מגוהצת. פניו חיוורים וצרים, פני מלומד שמרני ואנין טעם. יש לו שיער שחור מקליש, גוף דק ועדין שלא ידע טעם חדר כושר מימיו, ומשקפי מתכת לא אופנתיים מסתירים את עיניו הכחולות היפות.

אני מתאפק לא לשאול אותו מה בחור נחמד כמוהו עושה במקום כזה, מציג את עצמי בנימוס ושואל אותו מה שמו.

הוא עונה לי בעברית של עולה חדש ששמו הווארד קוגן, הוא בא עם אחד החברים של רומן, והוא ממש לא ידע שזה יהיה ככה... אמנם אמרו לו שתהיה מסיבה אבל....

"לא מתאים לך, נכון?"

הוא מסכים איתי, נבוך מחוסר הנימוס שהוא מפגין כלפי המארח, אבל המראה של קלוד, ערום לחלוטין כעת, כורע לפני מקס ומפשיט אותו בעוד ישבנו מופנה אל רומן שסוטר לו בכף יד גדולה וחזקה, משאיר טביעת יד אדומה על העור הלבן העדין, מכריע את הכף.

שנינו בורחים משם כל עוד נפשנו בנו, אני מקפיץ את הווארד עד לטכניון, נפרד ממנו בלחיצת יד מנומסת, ורק בדרך הביתה נזכר שהשארתי את העוגה עם הקופסה של אימא במקרר של רומן.

4. הסבר פניך לתייר

במשך כל החג הסתגרתי בחדרי בטענה שיש לי כאב ראש וניסיתי לנוח ולשכוח ואם אפשר גם ללמוד. לא הצלחתי באף אחת מהמשימות, תליתי כל כך הרבה תקוות ברומן, הייתי בטוח שהנה, פגשתי נסיך ושמעכשיו נצעד זה לצד זה לנצח, איזה טיפש!

ניר התקשר בצהרים וניסה לשכנע אותי לבוא עם כל החבר'ה מהעבודה לפיקניק של שבועות, פעם הייתי מתרגש רק משיחה איתו, והיום נשארתי אדיש לגמרי. התנצלתי שאני חולה וסגרתי.

חצי שעה אחר כך התקשר הווארד, הזכיר לי שבעוד יומיים יהיה מצעד הגאווה ושאל אם בא לי ללכת.

"מה, לנסוע לתל אביב בחום הזה?" נדהמתי מהרעיון המופרך, "למה?"

"כי אני כבר שנתיים בארץ ועוד לא יצא לי ללכת למצעד הגאווה, ואני ממש רוצה, בבקשה מאור, בוא איתי." הפציר הווארד.

"תראה הווארד, אולי אתה לא יודע, אבל תל אביב זה לא חיפה, יהיה נורא חם ולח וצפוף, ויהיו המון אנשים, וכולם יזיעו ויצעקו, ושמעתי שביום שישי הזה אמור להיות חם מאוד, כבר אמרתי לך שבתל אביב ממש לח בקיץ? אין שם את הרוח הנעימה שיש בחיפה, בתל אביב הכל שטוח וחם ומגעיל."

"אני יודע, אבל אמרו שאחרי המצעד תהיה מסיבה בחוף גורדון, נוכל להתרחץ בים." הזכיר לי הווארד, "ואולי נוכל להשתזף קצת." הוסיף בערגה.

"הדבר האחרון שאני צריך זה להשתזף." צחקתי, "ואתה בטח תישרף, אם לא תתעלף מחום עוד באמצע המצעד."

"אני אקח הרבה מים וכובע, וקרם שיזוף, בבקשה בוא איתי, נוכל לצאת בבוקר, לטייל קצת בתל אביב, נאכל שם צהרים, אני מזמין." ניסה הווארד לשמור על קול אגבי וקליל, אבל הבדידות זעקה מכל מילה שלו.

רציתי להגיד לו שאנחנו בקושי מכירים, ולשאול אם אין לו חברים שהוא יכול ללכת איתם, הרי אני זר גמור, אבל אז נזכרתי בפניו העדינות והמבוישות והתאפקתי.

לא יזיק לך להסביר פנים לתייר הודעתי לעצמי, וחוץ מזה מה כבר יש לך לעשות ביום שישי בצהריים? שנ"צ זה לחלשים! קדימה מאור, תהיה חביב לבחור הזה, תזיז את התחת העצלן שלך, ותזכה למצוות, ואם יהיה לך מזל תראה גם המון בחורים חמודים וערומים למחצה, ואולי, על הדרך, תשנה גם את הקארמה הדפוקה שלך?

בערב התקשר רומן ושאל בחביבות למה ברחתי מהר כל כך מהמסיבה?

"כי מה שקרה שם לא התאים לי." עניתי בנוקשות.

הוא קלט מיד מה הפריע לי ונאנח. "הייתי צריך להזהיר אותך, במסיבות אני מתפרע קצת."

"קצת? ואגב, אני די בטוח שהצרפתי הקטן עם החוטיני האדום הוא קטין."

"נו, אז מה? אני לא מבקש תעודות זהות מהאורחים שלי, ובכלל, מקס הביא אותו."

"מה שלא הפריע לך לגעת בו ואפילו להרביץ."

רומן גנח במורת רוח, "אז זו הבעיה שלך? אף אחד עוד לא סיפר לך שיש כאלה שקצת אלימות עושה להם את זה?"

"לי לא, אותי זה דוחה."

"אני מבין." ענה רומן בקרירות, והזכיר לי ששכחתי אצלו את קופסת העוגה שלי.

"היא של אימא שלי, אני אקפוץ אליך מחר ואקח אותה."

"לא, מחר אי אפשר. אני נוסע עם מקס לתל אביב, אנחנו רוצים להשתתף במצעד הגאווה, נחזור רק במוצאי שבת."

"באמת? גם אני נוסע למצעד."

"יופי לך, אולי ניפגש שם." העיר רומן בקרירות.

"אולי, ומה יהיה עם הקופסה שלי?"

"תתקשר אלי בשבוע הבא, חג שמח." השיב בקוצר רוח מעליב, וסגר.

נרגז מגסות רוחו התקשרתי אליו שוב, ושאלתי אם אני יכול לבוא עכשיו ולאסוף את הקופסה שלי.

"תיסע מהקריות לחיפה רק בשביל קופסה מפלסטיק?" שאל רומן בחוסר אמון.

"לא רק, אני מתכנן לקפוץ לבקר מכר שלי שגר בטכניון, אנחנו נוסעים יחד למצעד."

"טוב, איך שנוח לך."

האמת שלא היה לי נוח להגיע לחיפה במוצאי החג, אבל מאחר והתחייבתי לקחתי אקמול והתקשרתי להווארד לברר אם אפשר לקפוץ לבקר אותו הערב.

"אני אשמח מאוד." ענה בנימוס, והבטיח להמתין לי בשער כדי להוביל אותי לחדרו במעונות הטכניון.

"יופי, תודה, ביי."

מקלחת זריזה, ג'ינס דק וטריקו מגוהץ, וקדימה.

רומן קיבל אותי במאור פנים, נתן לי את הקופסה של אימא, שטופה ונקייה. הילל את העוגה שהייתה טעימה מאוד לדבריו, והציע קפה, ואולי מיץ? ואפילו התנצל בחצי פה על עניין המסיבה. "מקס נתן לי חגי, וזה תמיד משפיע עלי ככה... בדרך כלל אני יותר סולידי." חייך אלי בפייסנות.

"חגי זה חגיגת? זה לא סם לא חוקי?" הפגנתי תמימות שגרמה לו לצחוק.

נעלבתי והוא ליטף את כתפי, אמר שאני חמוד, ופתאום נישק אותי, "התגעגעתי אליך מתוק."

הלוואי ויכולתי לספר שהדפתי אותו מעלי ואמרתי שלא מתאים לי, ושלא יגע בי, אבל האמת היא שקפאתי על מקומי, נאבק ברצון המביש להחזיר לו חיבוק וליטוף, וליהנות עוד פעם אחת....

צלצול הנייד שלו הציל אותי. "שלום מקס." אמר רומן בקול שמח, "כן, בטח... תביא אותו, למה לא, הוא חמוד, הקלוד הקטן שלך." הכריז וקרץ אלי.

קפצתי ממקומי כאילו שפכו עלי דלי מים קרים וברחתי משם כל עוד רוחי בי, והפעם לא שכחתי לקחת איתי את קופסת העוגה.

"מה זו הקופסה הזו?" התפלא הווארד.

"סתם, שטויות, קופסה של עוגה, היא של אימא שלי. מה שלומך הווארד?"

"בסדר, מתרגש. אתה האורח הראשון שמבקר אצלי, בוא תראה את החדר שלי."

הווארד גר במעונות הסטודנטים - שורה של בלוקים משמימים פרושים על צלע הכרמל - חולק את דירתו הקטנה עם בחור אמריקאי שמן ומזיע שאהב לשמוע מוזיקת ראפ בקולי קולות.

"בוא נלך לטייל." הוליך אותי לחורשה קטנה חבויה בין בניינים גדולים ואפלים. ישבנו על ספסל ושוחחנו, מספרים זה לזה על עצמנו.

הווארד התברר כבחור אינטליגנטי ורגיש, בן יחיד להורים דתיים ציונים שגרו להם בשלווה בלונדון, וקיוו שבנם יחידם, משוש ליבם, ימצא כלה יהודיה כשרה בארץ הקודש.

"אז אתה בארון?"

הוא משך בכתפיו בהתנצלות ואמר שכן, אבל זה לא בכוונה, ככה יצא ואם מישהו ישאל הוא לא ישקר.

"ועד היום מישהו שאל?"

"עדיין לא, אני... האמת שרק בשנה האחרונה השלמתי עם זה שאני...." הוא מהסס, משפיל מבט, בוחן את נעליו, מספר שמאז שבא לארץ הוא בעיקר לומד, גם פיזיקה וגם עברית, ורק בחודשים האחרונים תפס ביטחון והחל להיות פעיל באטרף.

"מצאת כבר מישהו שמצא חן בעיניך?"

"כן." הניח יד על ברכי, "בהחלט." הוסיף באומץ, בוחן בדאגה את פני.

ליבי שקע בקרבי, איזה פאדיחה. "הווארד אני... תראה אני..." איך הסתבכתי ככה? "אתה עושה רושם של בחור ממש מתוק, אבל נפגשנו רק אתמול ו..."

"אני מבין, כמובן." נחפז הווארד לאסוף את ידו מעל ברכי, מבויש. "מצטער." הוסיף בלחש.

"אין לך על מה לבקש סליחה, מחמיא לי מאוד שאני מוצא חן בעיניך."

"אבל אני לא עושה לך את זה." קבע הווארד בשקט מפוכח.

"תראה, אני עדיין לא ממש מכיר אותך, ואתה לא מכיר אותי ו..."

הווארד נד בראשו בשאט נפש וביקש שאשתוק, השתתקתי בהקלה, ואחרי שתיקה קצרה ומעיקה הוא קם, אמר שכבר מאוחר וצריך ללכת הביתה, והוליך אותי לעבר השער.

"אם לא מתאים לך אפשר לבטל את עניין המצעד." העיר בשוויון נפש מעושה.

פניו החיוורות והקפואות עוררו בי תחושת אשמה מציקה. "הווארד, אל תהיה כזה, בבקשה, אני באמת מחבב אותך, ואני ממש רוצה ללכת אתך למצעד, בוא ניתן לעצמנו זמן להכיר זה את זה לפני שנחליט מה יהיה איתנו."

הווארד חייך בעצב, "מחקרים קובעים שאחרי השנייה הראשונה אתה כבר יודע אם אתה נמשך למישהו, השנייה שלי אתך כבר נגמרה."

"מחקרים זה שטויות, מהניסיון שלי לפעמים זה נכון, מכירים מישהו וישר נדלקים עליו, ולפעמים זה לוקח זמן."

"אם אתה אומר." הוא ענה בנימוס, וממשיך להיות עצוב.

ישבנו בתחנת האוטובוס, ממתינים למספר 19 שייקח אותי למרכזית המפרץ. הרחוב היה מואר קלושות, וחלל תחנת האוטובוס הקטנה היה אפלולי וקריר. הווארד ישב לצידי, זקוף מאוד, ידיו שלובות על חזהו ומשקפיו מתנוצצים באור פנסי המכוניות העוברות.

ככל שביליתי איתו יותר זמן ככה חיבבתי אותו יותר. את חוש ההומור היבש והנעים שלו, את חיוכו הנבון ואת נימוסים המעולים, אבל זו הייתה חיבה אפלטונית חסרת תשוקה. לא הצלחתי לראות את עצמי נוגע בו, מפשיט אותו או מתפשט לידו.

האוטובוס נראה מרחוק ושנינו קמנו מהספסל, ואחרי שנייה של היסוס הושטתי לעברו את זרועי וחיבקתי אותו חצי חיבוק מגושם. הוא קפא לרגע, מבולבל, ואז התעשת, החזיר לי חיבוק, והצליח להפתיע אותי ולהצמיד את שפתיו לשפתי. זו לא הייתה נשיקה מוצלחת, המשקפיים שלו התנגשו במצחי, נרתעתי לאחור, ובדיוק אז האוטובוס גלש לתחנה וסנוור אותנו באורותיו. שנינו נרתענו זה מזה בבהלה, גמגמנו שלום ולהתראות, ונפרדנו בחופזה.

רק כשירדתי במרכזית המפרץ נזכרתי ששוב שכחתי את קופסת העוגה של אימא, הפעם בדירתו של הווארד.

אריאל התקשר אלי ביום שישי מוקדם מידי בבוקר, אמר שלום בחיפזון ומיד ניגש לעיקר ושאל אם אני יודע שהיום בצהרים יתקיים בתל אביב מצעד הגאווה

"כן, השמועה גונבה לאוזני." השבתי בפיהוק גדול.

"מה גונבה? יא גנוב." נזף בי אריאל, "שמעת או לא שמעת?"

"שמעתי, שמעתי, איך אפשר לא לשמוע? הרי רק על זה מדברים בכל מקום, מצאו להם יום, אי אפשר לצעוד בחורף? למה דווקא בחום הזה?"

"בגלל סטונוול, בור אחד! ואם אתה לא יודע מה קרה בסטונוול תבדוק בויקפדיה, אבל לא על זה אני רוצה לדבר, מה שרציתי לדעת זה אם בא לך לראות את המצעד?"

"כן, בא לי, והאמת שקבעתי כבר עם חבר לנסוע, רוצה לבוא גם?"

"איך אתם מגיעים?" השיב אריאל בשאלה על שאלתי.

"אה... במונית אני חושב, או באוטובוס, ואולי כדאי ברכבת, מה דעתך?"

"דעתי שכדאי במכונית פרטית ממוזגת, ושעדיף לצפות בו למעלה, מהמרפסת ולא ללכת עם כולם בחום הזה, להישרף בשמש ולהזיע."

"אני לא נשרף כל כך מהר, שכחת? אבל הרעיון של מרפסת דווקא מוצא חן בעיני."

"גם בעיני, למעשה אני חושב שהוא גאוני, אז אתה בא? יש לי רכב, ולאקס שלי יש מרפסת, כל מה שאני צריך מישהו שישתתף איתי בתשלום על הדלק." אמר אריאל בקול מאומץ שניסה להישמע אגבי.

"אצל האקס? אתה בטוח?"

"לגמרי, נו אז אתה בא?"

"בסדר, אבל אני לא בא לבד, יבוא איתי בחור אחד שצריך לאסוף מהטכניון."

"פששש... מהטכניון." התרשם אריאל, "אני רואה שלאחרונה אתה הולך על אינטלקטואלים, קודם דוקטור רומן, ועכשיו פרופסור מהטכניון."

"רומן דוקטור?" נדהמתי, "באמת?"

"תרגיע, לא דוקטור אמיתי, סתם דוקטור ל... אה... למשהו, לא זוכר כבר למה, איזה משהו פלצני תרבותי כזה, תיאטרון, או ריקוד, או משהו."

"וואלה!" התרשמתי, ושוב נצבט ליבי כשנזכרתי ברומן וכמה טוב היה לי איתו, ואולי בכל זאת... אז לא תהיה חתונה, אבל איזה אחלה סקס היה לי איתו, וגם לדבר איתו או סתם לראות איתו סרט היה כיף, כל כך כיף שהתחלתי כמעט להתאהב בו, ואם אני לא אזהר...

"אז מי זה הטיפוס הזה מהטכניון?" הפריע לי אריאל הסקרן לשקוע במחשבות.

"הוא לא פרופסור, רק סטודנט לפיזיקה, הוא עולה חדש מבריטניה וקוראים לו הווארד."

"אה... תוצרת חוץ, חולה על מבטא בריטי, איך הוא, שווה?"

"ככה, לא בדיוק הטעם שלי, קצת רזה מידי, אבל נחמד, ההורים שלחו אותו לחפש כלה נאה וחסודה, והוא העדיף להגיע עד למזרח התיכון, מאשר לספר להם שהוא יותר בעניין של חתן."

"איך נפגשתם?" המשיך אריאל חסר הטקט להציק, ולא נרגע עד ששמע את כל הסיפור על המסיבה אצל רומן ובאיזה נסיבות פגשתי את הווארד.

"טוב, אז אני מגיע לאסוף אותך בעוד שעתיים בערך, אם תצליח לסדר שהבריטי שלך יחכה לנו בצ'ק פוסט נוכל לנסוע לתל אביב דרך ואדי ערה, זה עדיף מאשר להיתקע ביום שישי בכביש החוף."

"בסדר, יאללה, להתראות, ואל תשכח קרם הגנה וכובע."

הווארד הסכים ברצון לסידור החדש, וקיבל בלי פליאה את ההסבר שלי שאריאל הוא מכר ותיק שהציע לנו טרמפ למצעד, ורק תהה בנימוס מאיפה יש לבחור שגר בקריות גישה למרפסת תל אביבית נחשקת.

"לא יודע." התחמקתי בדיפלומטיות, לא חשבתי שיש טעם להיכנס לפירוט יתר.  "שכחתי לשאול."

בדרך לצ'ק פוסט שאלתי את אריאל אם האקס בעל המרפסת הוא אותו אקס שהיו לו איתו יחסים פתוחים.

"כן." אמר אריאל בקול רגוע, ואם לא פרקי ידיו שהלבינו על ההגה עוד הייתי קונה את ההצגה שלו.

"ויש לו דירה במרכז תל אביב? כבוד!" התרשמתי על כורחי, "בטח נורא יקר להשכיר שם דירה, במה הוא עובד?"

"לא יודע בדיוק, למזלו איזה ידיד שלו מהצבא הכניס אותו בתור שותף לדירה שלו ושל החבר שלו, לפי מה שנדב סיפר הדירה ממש מהממת, והכי טוב, יש לה מרפסת שצופה לרחוב בוגרשוב. האמת, די הופתעתי שהוא הזמין אותי, חשבתי ש..." הוא לכסן אלי מבט שלא הצלחתי לפענח ושינה נושא, "תכננתי לבוא עם גאיה, אבל היא הבריזה לי בגלל אחיך, הוא השתלט לי עליה לגמרי."

"כן, ככה זה אצל סטרייטים, חבורה של שתלטנים." חייכתי אליו, החלטתי שלא עסקי מה קרה בינו לבין האקס שלו וכמה שאשאל פחות ככה ייטב, ונופפתי להווארד שעמד וחיכה לנו בסבלנות בתחנה מול לב המפרץ, בדיוק כמו שקבענו.

"זה הווארד?" התרשם אריאל וחיוך מרוצה הפציע על פניו, "הבחור החמוד הזה עם השערות השחורות והעיניים הכחולות? אני חולה על הצירוף הזה, תגיד, הוא מדבר עברית? כי האנגלית שלי לא משהו."

"איזה מקריות, גם העברית שלו די על הפנים. אתם ממש זוג משמים." קנטרתי את אריאל שהוציא לי לשון כמו ילד קטן, החנה מול התחנה, בירך את הווארד בשלום גדול ולבבי, ואחרי שהדיח אותי אחר כבוד למושב האחורי, להשגיח על התרמילים שלנו, פתח בפניו את הדלת, הושיב אותו לצידו, ועזר לו ברוב נימוס לחגור את עצמו. לאורך כל הדרך לתל אביב בואכה ואדי מילק גיליתי צד חדש ומלבב באישיותו של אריאל - הצד שהיה נחוש להסביר את פניו לעולה החדש.

הוא התעלם באצילות נפש סובלנית מהפקקים שהאטו את התקדמותנו, ניצל כל עצירה להסביר מה נשקף מהחלון, ובין לבין סיפר להווארד בדיחות אידיוטיות, שעשע אותו באנגלית השבורה שלו, החניף לו, שאל אותו שאלות והקשיב לו רוב קשב, מתעלם ממני.

בהתחלה הווארד המופתע עוד שלח אלי מבטים נבוכים דרך הראי, אבל עד שעלינו על כביש שש הוא נכבש בקסמו של אריאל, התרווח לצידו, ושכח אותי לחלוטין.

תל אביב הייתה עמוסה ופקוקה עוד יותר מהרגיל, ולקח לנו זמן למצוא מקום חנייה שהיה כמובן מרוחק למדי מהדירה של נדב. מסתבר שדירה במקום מרכזי בתל אביב סובלת מצטיינת במחסור תמידי במקומות חנייה סביבה - חיסרון שלא מפריע לתל אביביים לשלם סכומים דמיוניים על כל חדר ורבע מעופשים בתנאי שהם נשקפים לשדרות רוטשילד. מזל שנדב יצא לקראתנו ואסף אותנו ממקום החנייה, אחרת ספק אם היינו מצליחים להגיע למרפסת שלו לפני תחילת המצעד.

"איפה גאיה?" הופתע נדב אחרי שחיבק קלות את האקס שלו תוך שהוא אומד אותנו במבט של תל אביבי בקיא ומנוסה ומוצא אותנו טעונים שיפור דחוף.

"גאיה שלנו התחילה לצאת עם אחיו הגדול של מאור." הסביר אריאל, מניד לעברי קלות בסנטרו, "וזה הווארד שלומד בטכניון." הוסיף, והניח יד רכושנית על כתפו של הווארד שנראה, להפתעתי, די מרוצה מהעניין.

נדב בירך את הווארד בחביבות דביקה שעצבנה אותי, ואפילו הגדיל לעשות ולחץ את ידו, ורק אחר כך התפנה להביט בי במבט בוחן, ואולי גם מעט עוין. "גם אתה בקטע?" צמצם לעומתי עיניים חשדניות.

"בטח, אחרת הייתי מגיע לתל אביב ביום חם כזה?" התעצבנתי קצת.

"תתפלא, אבל יש המון סטרייטים שאומרים שהם באים לתמוך ולהזדהות למרות שבעצם כל מה שהם רוצים זה לראות בנות בביקיני, ולהתחרמן מלסביות מתחבקות."

"באמת?" הופתעתי, "וזה הכל?"

"אולי הם מקווים גם לקבל מציצה, ואולי אפילו להכניס לרזומה שלהם סקס עם גבר, הסטרייטים הסוטים האלה, שום דבר שהם יעשו לא יפתיע אותי." גיחך נדב, מפרט בלי בושה את הגיגיו המופרעים בדבר טיבם של סטרייטים.

כבשתי את חיוכי, חוש ההומור המופרע שלו דווקא מצא חן בעיני, אבל הייתי נחוש לצאת גבר ולא להניח לו לראות כמה הוא מצחיק אותי. "אני חושב שהתבלבלת קצת נדב." הודעתי לו בכובד ראש, "סטרייטים אמיתיים יעדיפו לחתוך לעצמם את הזין ולא להכניס אותו לפה של גבר, רק מי שבאמת בקטע יסכים לדבר כזה." 

"מה זאת אומרת להיות בקטע?" קטע הווארד את ההתנצחות ביני לנדב.

עד שהסברנו לו, מוסיפים על הדרך עוד כמה ביטויי סלנג כמו ויאז'ה ואוחצ'ה הגענו לדירה של נדב ופגשנו שם את השותפים השווים שלו - עדן ונמרוד.

"בואו נאכל משהו לפני שהמצעד מתחיל, הכנתי סלט יווני ממש אלוהי." הכריז עדן בטון הומואי נשי שמרט את עצבי.

יש משהו מעצבן יותר מגבר שרירי ומטופח שמתנהג כמו אוחצ'ה עדינה?

כאילו נהנה לעצבן אותי עוד יותר חייך אלי עדן חיוך רחב, ושאל אם לא בא לי להוריד חולצה, כי נורא חם במרפסת?

"תרגיעי עדנה." הורה לו נמרוד בטון גברי סמכותי, הורה לו להפסיק להטריד גברים זרים וצבט את ישבנו העגלגל.

"אוף, הוא כזה רכושני, הנימי הזה." התפנק עדן בשביעות רצון, והגיש לי צלחת סלט ענקית, מלאה עלי חסה וקרוטונים, בזוקים מלמעלה בקוביות של גבינה מלוחה.

אכלנו סלט ופשטידת ברוקולי, מעשה ידיו להתפאר של עדן שהיה פרח טבחים אצל שף פלצני ידוע לתהילה, לגמנו יין לבן מעודן, החלפנו בדיחות טיפשיות על לסביות והומואים, שפכנו מים על הצועדים שפיזזו מתחת למרפסת, מזיעים ומרוצים, ריכלנו על כל מי שהכרנו וגם על מי שלא, וסך הכל נהנינו מאוד.