ג. עולם של גברים

5. אחי הגדול

"היום יש לך ביקור." הודיע לי אלמקייס, הסוהר האחראי על האגף שלנו, "תיגש לחדר הביקורים מיד אחרי ארוחת הצהרים."

"מי? לי?" נדהמתי, "מי זה?"

"משפחה." אמר אלמקייס בקצרה ונחפז לדרכו.

הדפתי את הצלחת מעל פני, החביתה שנראתה לי עד לאותה רגע טעימה ומעוררת תיאבון עוררה בי לפתע בחילה.

"תאכל, תאכל." נזף בי מקס שישב מולי.

"אין לי תאבון."

"בגלל הביקור?" שאל ברקו שישב כרגיל מצידי הימני, ברכו נוגעת מידי פעם, כבדרך אגב, בזו שלי.

"כן. אמרתי לו שלא יבוא, אני לא מבין למה הוא נודניק כזה?"

"מי נודניק?"

"אחי."

"מאין לך שזה אחיך? אולי אלו ההורים שלך? או דודים או משהו?"

"רק אחי יודע שאני פה. אימא חושבת שאני בחו"ל."

"וואלה?" הופתע ברקו, "למה?"

משכתי בכתפי, העברתי את החביתה ליורי שישב בשולחן סמוך ליד עלי ומומו והלכתי לספרייה.

כמה דקות אחר כך הגיע לשם ברקו וגרר אותי במרפקי למחסן הקטן בו שמרנו ספרים קרועים וציוד. הסוהר האחראי על הספרייה וציקי שמונה לעוזר שלי הביטו בנו בשתיקה והתעלמו ממעשיו.

הוא היה יכול לרצוח אותי וללכת לדרכו והם לא היו אומרים כלום חשבתי.

"תפסיק ברקו, תניח לי." ניסיתי להשתחרר, אך לשווא. הוא הדף אותי לרווח קטן בין מדפי המתכת החלודים ונעמד מולי בחדרון הקטן, החשוך והמאובק, חוסם בפני את הדרך החוצה.

"די נמרוד. תפסיק, מה יש לך?"

"מה יש לי? מה יש לך?" התרגז ברקו.

"אין לי כלום, אלא אם כן השריטה שחטפתי מהמדף החלוד הזה תגרום לי לצפדת."

"צפדת עלק." החניק ברקו צחוק, "אתה חושב שתוכל להרשים אותי עם הפלצנות שלך שפירא? לא מצאת את הבן אדם הנכון. אל תדאג בגלל השריטונת הזו. בצבא מקבלים חיסון נגד טטנוס והחיסון הזה תופס לעשר שנים. בן כמה אתה? עשרים ושתים, שלוש?"

"אני בן עשרים וחמש וחצי." נעלבתי.

"אה, אז אם ככה אתה כבר ילד מספיק גדול כדי להבין שבן אדם לא יכול לחיות לבד, כל אחד צריך עוד אנשים סביבו ולא רק כדי להתחמם במיטה." הוסיף, רומז למה שקרה בלילה הקודם.

"לך יש את אדיק, היפיוף שלך, בשביל מה אתה צריך אותי?"

"אהה!" אמר ברקו, "עכשיו הבנתי."

"לא הבנת כלום. עזוב אותי, תן לי ללכת לעבוד."

"קודם תספר לי למה רק אחיך יודע שאתה בכלא."

"זה סיפור מסובך ברקו, אני אסביר לך הכול בלילה. בסדר?"

"זאת אומרת שאתה שוב רוצה לישון איתי?" חייך ברקו.

לא ידעתי מה לענות ושתקתי, והמשכתי לשתוק גם כשהוא משך אותי אליו, נישק אותי על פי והסתלק.

היום עבר באיטיות מענה. בצהרים אילצתי את עצמי לאכול את המרק ואז, סוף סוף, באו לקחת אותי לחדר הביקורים.

חדר הביקורים הוא בניין עלוב שממוקם ליד השער. מישהו ניסה לצייר על הקירות ציורים עליזים לשמח את לב הילדים שבאים לבקר את אבא האסיר, אבל הציורים דהויים ומדכאים ורק מגבירים את אווירת העליבות השוררת בחדר המבקרים.

יש שם כמה ספסלים מתנדנדים עומדים מול שולחנות ארוכים מצופים פורמייקה שרוטה, ולתוספת שלושה שולחנות פיקניק מעץ של החברה להגנת הטבע שנדונו משום מה למאסר עולם.

רמי אחי ישב ליד אחד משולחנות הפיקניק ועישן. ראיתי לפי הצורה בה אחז בסיגריה שהוא עצבני מאוד ופתאום הבנתי שאני לא כועס עליו יותר, ואולי אף פעם לא כעסתי? עובדה שלמרות הכול שמרתי איתו על קשר, אמנם קשר קר, מצומצם וקפוץ שפתיים, אבל בכל זאת הוא תמיד ידע איפה אני ואיך להשיג אותי.

הוא אחי הגדול, אחי היחיד, ואחרי שאבא הסתלק כשהייתי בן שש הוא היה בשבילי תחליף לאבא, והמגן שלי בפני העולם הגדול והאכזר שמחוץ לכותלי הבית. אימא - חולנית, מבולבלת וחלושה - אף פעם לא הייתה משענת רצינית, ובלי רמי הייתי אבוד לגמרי. בגלל זה חשתי נבגד וזועם כשהוא לא האמין לי שהדוד חזי, אחיה הגדול של אימא שלקח אותנו תחת חסותו אחרי שאבא הסתלק, מנסה לגעת בי ולהתעסק איתי בצורה שהפחידה אותי וגרמה לי לבכות.

זה קרה כשהתכוננתי לבר מצווה שלי. הדוד חזי שחבש כיפה שחורה והיה תמיד רציני, עסוק וממהר, פינה לעצמו פתאום זמן ללמד אותי את ההפטרה, ותוך כדי לימודים התחיל לגעת בי. בפעמים הראשונות זה היה כבדרך אגב, וכאילו בצורה ידידותית. נגיעות קטנות ודביקות שעצבנו אותי, אבל מחמת הנימוס והמבוכה השלמתי איתן. זה נעשה גרוע יותר מפעם לפעם ובפעם האחרונה שבה הייתי איתו לבד הוא הוריד את מכנסי ורצה להכניס את הזין שלי לפה שלו, רעיון שנראה לי אז, בגיל שלוש עשרה, מגעיל וחולני.

פרצתי בבכי ורציתי לברוח, אבל הוא אחז בי בכוח ואיים עלי שלא אספר כלום לאף אחד אחרת יהיה לנו אוי ואבוי. ידעתי שלנו זה לאימא, לרמי ולי, ולכן התלבטתי יום שלם לפני שפניתי לרמי ואחרי שהתחננתי לפניו לא לגלות כלום לאימא סיפרתי לו מה קרה.

לתדהמתי רמי כעס עלי, האשים אותי שאני שקרן וכשבכיתי, מבוהל מתגובתו, הוא נזף בי שאני הומו, וכעס עוד יותר כששאלתי אותו, נבוך, מה זה הומו.

אם לא היה די בבגידה הזו רמי עוד הגדיל לעשות וסיפר לאימא מה שסיפרתי לו בסודי סודות. הפרת ההבטחה גרמה לי לאבד את אמוני בבני אדם. אחרי זה לא הופתעתי כשגם אימא כעסה עלי ואמרה שאני כפוי טובה, שהדוד חזי הוא כמו אבא בשבילי, ואיך אני יכול להגיד עליו דברים איומים כאלו? היא איימה עלי שאם לא אפסיק לשקר יבטלו לי את הבר מצווה. אמרתי שלא אכפת לי ושאני לא רוצה בכלל להיות בר מצווה ואימא פרצה בבכי ושלחה אותי לחדר שלי, לחשוב על התנהגותי הרעה.

יומיים אחר כך הדוד חזי קיבל התקף לב ומת ולכן ביטלו את הבר מצווה שלי, אבל גם בלי שחגגו את היותי מבוגר ובר מצווה כבר הבנתי שאין לי על מי לסמוך, אני לגמרי לבד בעולם, ושהומו זה בן אדם שאוהב להכניס זין לפה שלו.

אני מניח שכיום, בעידן האינטרנט והמחשב לכל ילד, אין יותר ילדים תמימים כמו שהייתי פעם, אבל אני גדלתי במושב דתי קטן ונידח בגליל ולא הבנתי מה קרה. הייתי ילד ביישן וחולמני שכל עולמו התמוטט בבת אחת והרגשתי מבוהל, אשם ואומלל.

אחרי מותו של הדוד חזי עברנו לחיפה. אימא נאלצה לצאת לעבוד ואת רמי שלחו לפנימייה. לא נורא, גם בלי מסיבת הבר מצווה התבגרתי במהירות. בבית הספר החדש שהגעתי אליו למדתי לשמור על הפה שלי, להימנע מצרות ולהיזהר שלא יחשבו שאני הומו.

עד שהגעתי לצבא כבר ידעתי בדיוק מה זה הומו, וידעתי שאני לא רוצה להיות כזה בשום פנים ואופן. הלכתי לגולני והייתי הכי קרבי שאפשר, משקיע בצבא ובאימונים את כולי.

לרוע המזל הגיע לבסיס בחור אחד שבהתחלה היה סתם חבר, ואחר כך התקרב אלי ונעשה ידיד טוב, ופתאום התחלתי לחלום עליו חלומות מטרידים מאוד, חלומות לחים ומהבילים שהחזירו אותי שוב לגיל שלוש עשרה והפחידו אותי כמעט כמו הפגישות עם דוד חזי. מזל שעשיתי תאונה עם הג'יפ של המחלקה ושברתי את הרגל. אשפזו אותי, הורידו לי פרופיל ושלחו אותי לקורס מתכנתים. הצלחתי מאוד בקורס ואחרי שחתמתי קבע לשנתיים יצאתי מהצבא מתכנת עם ניסיון, ומיד התקבלתי לעבודה בחברת הייטק.

אם הייתי מסתפק בכך בטח הייתי ממשיך לחיות לי בשקט עד עצם היום הזה בדירה הקטנה ששכרתי לעצמי, ללכת כל יום לעבודה ולחזור משם אל הטלוויזיה שלי, אבל החלטתי משום מה להיענות להזמנה של מישהי מהעבודה וללכת למסיבת יום הולדתה שערך למענה הידיד ההומו שלה, ושם הסתבכתי בקטטה המטופשת ההיא שהסתבכה למעצר אחרי שתקפתי גם את המאבטח שניסה להפריד וגם את השוטר שהוזעק כדי להפסיק את הקטטה. אולי הייתי יוצא מזה רק באזהרה, או מאסר על תנאי, אבל הצלחתי להרגיז גם את עורך הדין שמונה לי על ידי הסנגוריה הציבורית ובגלל הפה הגדול שלי הוא הזניח בכוונת מכוון את ההגנה עלי ועוד חייך בשמחה כשתקעו אותי בכלא.

השתלשלות המקרים הזו שבגללה הפכתי לאסיר עברה במהירות במוחי בעודי עומד בחדר המבקרים המוזנח של הכלא, מביט ברמי, אחי הגדול, מעשן בעצבנות לא מובנת ותוהה מה קרה עכשיו.

"אימא מאוד חולה." אמר רמי ומעך את הסגריה שלו בכוס חד פעמית שבורה שנחה על השולחן.

"אימא תמיד חולה, מאז שאני מכיר אותה היא מתלוננת שהיא חולה." הזכרתי לו.

"כן ,אבל הפעם זה רציני, ולכן אני וסיגי מתחתנים ואני רוצה שתבוא לחתונה."

"למה? מה אתה צריך אותי שם?"

"אתה אחי היחיד." הזכיר לי רמי ביובש.

"אבל אני בכלא."

"יתנו לך חופש להגיע לחתונה. כבר ביררתי אצל העורך דין שלך, והנה ההזמנה." הגיש לי מעטפה עם הזמנה מניר כרומו צבעוני מעוטר לבבות אדומים.

"תודה." אמרתי, "מה יש לאימא?"

"הלב, הכליות, אנא עראף? לא יודע בדיוק. היא שואלת למה אתה לא מתקשר, אין טלפונים בכלא?"

"יש. אני אתקשר."

"איך אתה מסתדר בכלא?"

"בסדר גמור. אל תדאג. אני מאה אחוז."

"אני לא יכול לא לדאוג, אתה אחי הקטן, למי אני אדאג אם לא לך?"

הרמתי את מבטי מההזמנה וסקרתי את פניו באי אמון, "פתאום אתה דואג לי, עכשיו נזכרת?

"אתה עדיין כועס עלי בגלל הסיפור עם הדוד חזי?"

"האמת שכן. לא היית צריך לצעוק עלי ככה רמי, לא שיקרתי."

"אני יודע. גם בי הוא נגע ככה. אני חושב שבגלל זה הוא עזר לאימא, בגללנו."

"אז למה אמרת שאני שקרן? ולמה הלשנת עלי לפני אימא?"

"יורם, הייתי רק בן שש עשרה אז. הייתי ילד בעצמי, בחייך, עזוב את זה כבר."

"אם הוא לא היה מקבל התקפת לב הוא היה ממשיך לעשות את זה, ובגלל שלא האמנת לי הייתי שותק ונותן לו, חשבת על זה?"

"בטח שכן. למה אתה חושב שהוא קיבל התקף לב? הלכתי אליו ועשיתי לו סקנדל נוראי. איימתי עליו שאני אתלונן ואספר הכול ואעשה לו בושות בבית הכנסת. באותו לילה הוא חטף התקף, מה חשבת, שזה סתם קרה?"

"חשבתי שאלוהים העניש אותו." אמרתי ועיני נמלאו דמעות, "למה לא דברנו על זה קודם רמי?"

"כי אי אפשר היה לדבר אתך. לא רצית לדבר. כל פעם שניסיתי לשוחח אתך היית נעשה נורא עסוק ובורח. מזל שבכלא אין לך לאן לברוח. ואם כבר מדברים, עוד לא הבנתי איך הצלחת להיכנס לבית סוהר בגלל מריבה טיפשית במסיבה? לדעתי העורך דין הטיפש הזה סיבך אותך עוד יותר."

"כן, אני יודע. הוא עשה את זה בכוונה."

"למה?" הזדעזע רמי.

"כי הוא הומו. הרגיז אותו שאמרתי שהרבצתי לבחור ההוא כי הוא היה הומו מגעיל שניסה לנשק אותי ולדחוף לי ידיים."

"ולמה הרבצת למאבטח שניסה להפריד?"

"כי הוא אמר לי שזה מועדון גיי פרנדלי והם לא רואים בעין יפה הערות הומופוביות."

"אהה, ולמה הרבצת לשוטר? גם הוא היה גיי פרנדלי?"

"לא, הוא סתם הרגיז אותי."

"אתה יודע יורם, אם מישהו טועה וחושב שאתה הומו אתה יכול פשוט להגיד לו שאתה לא, אתה לא צריך ישר להרביץ."

"כן, אני יודע. אתה צודק."

"אז למה הרבצת?" הוא חזר ושאל במצוקה, נראה כאילו רצה באמת להבין, "אני פשוט לא מבין למה ישר התחלת מכות? זה כל כך לא מתאים לך יורם, היית שתוי?"

"לא. שתיתי רק קצת יין. אתה יודע שאני לא אוהב לשתות."

"תמיד היית ילד כזה עדין ושקט, עד היום אני לא מצליח להבין מה עבר עליך באותו יום."

"הסברתי לך, ההומו הזה ניסה לרקוד איתי ולחבק אותי, וזה הרגיז אותי."

"אז למה ישר להרביץ? לא יכולת להגיד לו פשוט סליחה, אתה טועה, אני לא הומו."

"לא. לא יכולתי." אמרתי והישרתי אליו מבט.

רמי נאנח. "לא משנה מה תעשה ומה תהיה, תמיד תהיה אחי הקטן יורם, אני תמיד אוהב אותך."

משכתי בכתפי. "כן, בסדר." הפטרתי וקמתי, "רצית עוד משהו."

רמי קם גם כן והושיט לי את ידו. לחצנו ידיים, אבל הוא סירב לשחרר את ידי. "לא הייתי צריך לצעוק עליך. אני באמת מצטער."

"עזוב, לא חשוב. מה שהיה היה, לפחות ככה נודע לי מה זה הומו, עד אז לא שמעתי את המילה הזו."

"יורם, תקשיב." רמי התחיל לפסוע לצידי בדרכי לעבר הפתח, ידו על כתפי, "כל הסיפור הזה קרה לפני יותר מעשר שנים, מאז השתנו דברים, גם אני השתניתי. פעם חשבתי שצריך לסקול באבנים הומואים, שהם כולם חולי נפש וסוטים כמו דוד חזי, אבל זה לא ככה, טעיתי ובלבלתי אותך, אני מקווה שהיום אתה כבר מבין שלא כל ההומואים כאלו."

"כן, אני יודע, אבל מאחר ואני לא הומו אז מה אכפת לי?"

הוא סובב אותי אליו, מביט בפני, ידיו על כתפי, מועכות אותן, הבעת המצוקה על פניו הגבירה את הדמיון שלו לאימא. "יורם, תשמע, אני רוצה לדעת אם אתה בא לבד לחתונה או שיש לך מישהי שתבוא אתך?" 

"מישהי? מה אתה צוחק? אני בכלא, מאיפה אני אביא לך מישהי?"

"אולי איזו חברה או ידידה? מישהי שהכרת קודם?"

"לא, אין. מצטער, אני אגיע לבד."

"למה?" רצה רמי לדעת, "למה איך לך מישהי ש..."

אבל אז הגיע הסוהר והודיע שהביקור נגמר ויכולתי להימלט בלי שאצטרך להסביר לו ולעצמי למה, למרות שאני בחור נחמד שנראה לא רע, ויש לי עבודה ודירה ואפילו מכונית, מעולם לא הייתה לי בת זוג.

6. הסיפור שלי

"ומה עם האבא?" שאל ברקו אחרי שקיימתי את הבטחתי וסיפרתי לו את הסיפור הקטן והעצוב שלי.

"איזה אבא?"

"שלך. מה איתו? לא סיפרת שום דבר על אבא שלך."

"אמרתי לך, הוא הסתלק כשהייתי בן שש."

"סתם הסתלק? עזב אישה עם שני ילדים?"

"כן, ואני לא מתפלא. הם לא היו מאושרים יחד, אני זוכר אותו כאיש גדול ושעיר, תמיד כועס. התמונה האחרונה שלי מהם ביחד זה הוא עומד וצועק עליה והיא בוכה ואומרת שהיא מרגישה לא טוב."

"ואין לך מושג לאן הוא הלך? איפה הוא?"

"הוא גר בירושלים." אמרתי בחוסר רצון, "חי שם עם מישהי. מה זה משנה? למי אכפת?"

"ואתה באמת מתכוון ללכת לחתונה של אחיך?"

"בטח. יתנו לי חופש ואני לא אקח?"

"ואיך הבחורה של אחיך, הסיגי הזו?"

"לא יודע, בסדר אני חושב. ראיתי אותה אולי פעמיים בימי חיי. אני ואחי כבר מזמן לא קרובים."

"לפי מה שסיפרת לי הוא ניסה להתנצל ולשפר את היחסים שלכם."

"אין לו על מה להתנצל, לא קרה שום דבר."

"הטרדה מינית זה לא שום דבר, בטח שלא בגיל הזה. אתה זוכר מה בדיוק הדוד הזה עשה לך?"

"נגע בי בכל מיני מקומות, הכאיב לי, לא זוכר, זה היה מזמן נמרוד, מספיק. למה צריך בכלל לדבר על זה?"

"אומרים שזה עוזר, לדבר על העבר."

"עוזר למה? אני לא צריך עזרה, אני בסדר."

נמרוד הניח יד על לחיי, מפנה את פני אליו, מביט בי במבט בוחן. כל פעם נדהמתי מחדש מיופיו. העיניים שלו היו כל כך יפות, באור הזה הן נראו ממש סגולות והפנים שלו... הוא היה ממש יפה.

"אתה צריך ללכת להיות דוגמן ברקו, אתה מתבזבז פה בכלא."

הוא צוחק. "טיפש אחד." מגע ידו הפך לליטוף ואחר כך הוא נסוג, נראה מהוסס, נבוך, לא יודע איך להמשיך. מאוד לא אופייני לו.

"מה הבעיה? אני יכול לעזור במשהו?"

"כן, אבל לא נעים לי לבקש ואני פוחד לסבך אותך."

"לסבך אותי במה?"

"אני לא בטוח בעצמי, אבל היציאה שלך לחתונה זו הזדמנות כל כך טובה עד שקשה לי להתאפק."

"על מה אתה מדבר נמרוד?"

"תהיה מוכן להיפגש עם אדיק בחתונה של אחיך?"

"בשביל מה? אני לא מכיר אותו, מה לי ולו?"

נמרוד עצם את עיניו ונראה עצוב ומתלבט, מיוסר אפילו והלב שלי נצבט. איזה חרא אתה שפירא, נזפתי בעצמי, הבן אדם הזה הציל אותך, היה נחמד אליך, תמיד ניסה להתחשב בך, מה אכפת לך לעשות לו טובה? מה עובר עליך?

"איך אדיק ידע שאני בחתונה, ואיך הוא יזהה אותי?"

"את זה תשאיר לי לארגן, ואל תדאג, אף אחד לא יראה אתכם יחד, תיפגשו רק לכמה דקות בשירותים. אני פשוט חייב לדעת מה קורה איתו, זה הכול."

"מה אתה רוצה שאני אשאל אותו? מה להגיד לו?"

"תגיד לו שאני אוהב אותו ושזה בסדר, אני מבין, גם אני לא מצליח, אבל זה לא משנה כי אני אוהב אותו ואחרי שאני אשתחרר אני רוצה שנהיה שוב יחד."

המילים של נמרוד צרבו את ליבי והעלו דמעות בעיני. "אני מבין." אמרתי בקצרה, הופך אליו את גבי.

"זה בטח נראה לך חולני שאני שולח דווקא אותך."

"בכלל לא. האמת שזה דווקא די מתאים, אם מי אתה יכול לשלוח מסר כזה אם לא עם הבן אדם שאיתו אתה נכשל?"

ברקו שם יד על עורפי וליטף אותו ליטוף עדין שצמרר אותי מכף רגל ועד ראש.

"זה קרה רק פעם אחת." אמר בקול מתנצל.

"אוף, שתוק כבר." הסתובבתי אליו, מצמיד אל בטנו החשופה את הזין המשתוקק שלי, "פשוט תשתוק ודי."

"מוזר, חשבתי שאתה לא הומו." הוא הודף אותי מעליו.

"ואני חשבתי שאתה מאוהב בחבר היפיוף שלך." אני מתעקש להיצמד אליו.

"מאוהב אבל חרמן." נשכב עלי ברקו, מתחכך בי, פניו בשקע כתפי, והזין שלו מחליק על שלי.

"גם אני חרמן." אני מודה.

"אבל היית מעדיף שתהיה כאן בחורה במקומי?"

"אולי." אני מנסה להתחמק, אבל ביני לבין עצמי עלי להודות שאני לא רוצה אף אחד חוץ ממנו. אני רוצה רק אותו, את גופו הבהיר והחזק, עורו הלבן המשיי, ריחו הטוב, עיניו הכחולות, שערו השחור. אני לא רוצה להיות הומו, אבל אני משתוקק לפיו התובעני המגשש אחרי פי, ורק ידיו החמות המלטפות את גופי גורמות לי אושר.

"אתה עדיין מתעקש שאתה לא הומו?" הוא צוחק אחרי שאנחנו גומרים זה על גופו של השני. שנינו מזיעים ומתנשפים, אבל אנחנו ממשיכים לשכב חבוקים, שפתינו צמודות ורגלינו שלובות אלו באלו.

"אני כבר לא יודע מה אני. אני רק יודע שאני לא רוצה להיות הומו."

"בתור אחד שלא רוצה אתה דווקא מסתדר לא רע." הוא מגחך, מרוצה מעצמו, ונבהל כשאני מתחיל לבכות.

"מה קרה? לא הכרחתי אותך יורם, נכון? למה אתה בוכה?"

"לא יודע, סתם. אתה חושב שאני הומו נמרוד?"

"על השאלה הזו רק אתה יכול לענות. עשית פעם דברים כאלו עם מישהו אחר?"

"לא, אף פעם לא. האמת שסקס אף פעם לא עניין אותי כל כך, רק בגללך... אני לא יודע מה קורה לי."

"סיפרת לי שפעם כן היית מאוהב. במי התאהבת, בגבר או באישה?"

"כשהייתי בצבא היה בחור אחד... לא קרה כלום, אף פעם לא אמרתי לו שום דבר, רק הסתכלתי עליו."

"הוא היה יפה?"

"בעיני כן, מאוד, אבל אתה יותר יפה."

"ומה קרה? איך זה נגמר?"

"לא קרה כלום אני אומר לך, רק הסתכלתי עליו כי הוא נראה לי יפה ויום אחד הוא התרגז עלי וצעק שאני מעצבן אותו, ולמה אני תמיד במקלחת כשהוא מתקלח, ולמה אני מסתכל עליו ככה כשהוא מתלבש." פני האדימו מבושה שלא שכחה גם עכשיו, שנים אחרי אותו אירוע נורא. "הוא צעק נורא חזק וכולם שמעו, הוא אמר שאני מרגיז עם המבטים האלו ושאני מסתכל עליו כמו הומו. כל כך התביישתי עד שברחתי החוצה והסתלקתי משם עם הג'יפ. אם לא הייתי עושה תאונה ושוכב בבית חולים כמעט חודשיים בטח היו תוקעים לי תלונה."

ברקו נאנח ומחבק אותי. "מה יהיה אתך יורם?" הוא שואל ברוך, "תראה איך אתה מסתבך כל הזמן."

"אבל לא עשיתי כלום, רק הסתכלתי עליו." מחיתי, וברקו צחק חרש, סובב אותי בגבי אליו וכרך את ידיו סביבי. "עכשיו לישון." פקד עלי, ואני עצמתי את עיני בצייתנות ונרדמתי מיד.

ז. להרוג את השליח

כשהתלבשתי לקראת החתונה של אחי גיליתי, מופתע, שכתפי התרחבו, שרוולי מתפקעים על זרועותיי ולעומת זאת הכרס הקטנה שהתחילה להתפתח בקדמת גופי השתטחה ונעלמה.

"אתה נראה פשוט מצוין." החמיא לי ברקו שעזר לי עם העניבה המטופשת שבאה עם החליפה ששלח לי אחי - בטח רעיון של סיגי - ולפני שיצאתי הוא נישק את לחיי. נכון שרק עלי ומקס ראו, אבל בכל זאת הסמקתי.

החתונה הייתה חתונה ישראלית טיפוסית, וגם אם לא הייתי מתוח בגלל הפגישה עם אדיק לא הייתי נהנה. המון אנשים שלא הכרתי, מוזיקה רעשנית, ויותר מידי אוכל.

אימא נצמדה אלי בחיבוק, ולמראה פניה שרזו וגופה שהצטמק שכחתי את כל הכעס שהיה בי כלפיה והחזרתי לה חיבוק חזק, מבטיח לה שאני בסדר גמור, שאני אוכל טוב, ועובד בעבודה קלה, וכולם מתייחסים אלי יפה מאוד.

היה לי חופש רק לשש שעות ומתוכן שעתיים הלכו על הנסיעה. אלמקייס סידר לי הסעה חזרה עם אחד הסוהרים והיה עלי להגיע לצומת שליד אולם החתונה בדיוק בחצות.

הגעתי לאולם בשעה שבע ככה שהיה לי פנאי לדבר קצת עם אימא לפני שהתחילו עם המוזיקה החזקה שחיסלה כל אפשרות לדיבור. אם היא התפלאה שאני מגיע רק לכמה שעות ושוב נעלם היא לא אמרה כלום. אני מניח שהיא לא שמה לב ללוח הזמנים הדחוק שלי כי כרגיל היא הייתה שקועה מידי בתחלואיה שהפעם היו כנראה אמיתיים לגמרי. הקשבתי לה בסבלנות, מהנהן בהשתתפות ומעיף מידי פעם מבט בשעון. בשעה אחת עשרה בדיוק היה עלי לרדת לקומת החנייה, ושם, בשירותים שליד המעלית, הייתי אמור להיפגש עם אדיק בתא של הנכים.

צמוד לאימא עברתי בשלום את החופה, את הארוחה הכבדה מידי ואת התחלת הריקודים ואז, בחמישה לאחת עשרה, נפרדתי ממנה בחיבוק ונשיקה, לחצתי את ידי החתן כלה והמחותנים, והסתלקתי בתחושת רווחה.

הגעתי בשלום לתא הנכים בשירותים ליד המעלית של קומת החנייה ומצאתי שם בחור צעיר ודק עם תלתלי זהב ועיניים ירוקות שנשען על הדלת והמתין לי בחוסר סבלנות.

הפגישה הייתה מוזרה. הוא בקושי התייחס אלי בעוד שאני התבוננתי בו היטב, מנסה לקלוט ולזכור כל מילה של הצעיר יפה התואר וקר המזג הזה שלא הסתיר את קוצר רוחו והבהיר לי בגינוניו שהוא רואה בזמן שהוא נאלץ להקדיש לי בזבוז גמור.

"ברקו אומר שהוא..." התחלתי.

"כן, אני יודע. הוא אוהב אותי, הוא רוצה שאני אחכה לו ובינתיים אמרח איכשהו את הזמן. לא מתאים לי שפירא, ממש לא. חשבתי שהוא הבין את זה לבד כשהפסקתי לבוא לבקר אותו בכלא."

"הוא דואג לך."

"שלא ידאג, אני בסדר. אני יודע להסתדר לבד."

"מה אתה עושה בחיים?"

"אני מדגמן קצת, ואני יוצר קשרים. כנראה שאני אסע לברלין בקרוב, יש מישהו שהציע לי... לא חשוב. אני כבר לא האחריות שלו יותר, המשכתי הלאה. תגיד לו שאני מודה לו על הכול, אבל יש לי חיים משלי ואני לא יכול לחכות כמו נקבה סתומה עד שהוא יצא ויוריד ממני את האבק."

"אני לא יכול להגיד לו דבר כזה, זה נורא יפגע בו."

חיוך ערמומי עלה על פניו היפים של אדיק. "אני בטוח שאתה תדע איך לנחם אותו."

הבטתי בו בזעם והוא נאנח בהשלמה וחזר והסביר לי שמה שהיה פעם עם רודי נגמר ודי, הוא צעיר מידי ויפה מידי בשביל לשבת ולחכות סתם ככה, ואם ברקו לא מבין את זה הוא טיפש. מה שהיה היה טוב, אבל אם רודי היה מספיק טמבל להיתפס ולהיכנס לכלא הוא לא יכול לצפות שכולם יעצרו את החיים שלהם למענו.

"אני מבין." אמרתי, "טוב, אז שיהיה לך בהצלחה אדיק. אני חייב ללכת, אני קצת לחוץ בזמן."

"בוא, אני אלווה אותך." הפתיע אותי אדיק. יצאנו יחד לרחוב ושם עצרה לו מכונית מרסדס שחורה ומבריקה עם חלונות אטומים. הוא נופף לי בחן בכף יד דקה ומטופחת ונעלם בפנים, ואני רצתי לתפוס את האוטובוס האחרון לצומת. 

ההסעה שלי הגיע בדיוק בזמן ובשעה אחת כבר טיפסתי למיטה, היישר אל בין זרועותיו של ברקו.

"נו, פגשת אותו?" הוא שאל בלהיטות שכיווצה את ליבי מצער ורחמים.

"כן. נפגשנו בדיוק בזמן. הוא באמת בחור מאוד יפה. הכול בסדר אצלו, הוא לבוש יפה, נראה מצוין... הוא מסר לך דרישת שלום חמה ו... אה..."

"שאלת למה הוא לא מבקר אותי יותר?" תבע ברקו בקוצר רוח.

שתקתי, מחפש נואשות אחרי מילים רכות שיעבירו את המסר של אדיק בצורה הכי פחות פוגעת.

"נו!" מעך ברקו את כתפי.

"הוא... הוא המשיך בחיים שלו, הוא... הוא לא מוכן לחכות לך ברקו, יש לו תוכניות לנסוע לגרמניה, לדגמן, אני מצטער ברקו."

ברקו הסתובב בגבו אלי והתכרבל בשמיכה. "ברקו?" ניסיתי לגעת בו.

"אתה מוכן לעזוב אותי שפירא? לך למיטה שלך, אני רוצה שקט, עוף מפה!" הטיח ברקו בקול חד שבטח נשמע גם בחדר הסמוך.

ירדתי בשתיקה למיטה התחתונה ולמרות שלבשתי את שני הטרינינגים שלי אחד על השני והתחפרתי מתחת לשמיכה שהגיש לי עלי בשתיקה שכבתי ער וקפוא עד הבוקר.

מוקדם בבוקר התעוררתי רגלי קרות ושלפוחית השתן שלי מעיקה והתגנבתי חרש לשירותים. תמיד דלק שם אור ולכן לא הפתיע אותי פס האור הדק שבקע מעבר לדלת אבל הופתעתי לשמוע מישהו מדבר בפנים ברוסית. הצצתי חרש וגיליתי לתדהמתי את ברקו עומד ומדבר בלהט לתוך טלפון נייד קטן וכסוף. חל איסור מוחלט על אחזקת טלפונים ניידים בכלא ואפילו אסירים בעלי מעמד גבוה כמו ברקו לא יכלו להרשות לעצמם להתעלם מהגזרה הזו. מאין הוא השיג את הטלפון הזה ולמה הוא מסתכן כל כך בדיבור בו?

גבו היה מופנה אלי ולכן הוא הבחין בי רק כשהייתי כבר בפנים וסגרתי אחרי את הדלת. הצלחתי לשמוע רק כמה שברי משפטים ברוסית ומתוכם הסקתי שהוא דיבר עם אדיק וניסה לשכנע אותו לא לנסוע ולתת לו עוד הזדמנות.

אף פעם לא שמעתי אותו מתחנן ככה וזה הרגיז אותי, האדיק הזה, שילך לעזאזל, חשבתי לעצמי בזעם. מה הוא דלוק כל כך על היפיוף המגעיל הזה?

הוא סיים את השיחה במצב רוח נוראי והתנפל עלי בכעס, "מה אתה מרגל אחרי?" נהם לעברי.

"אני לא מרגל, רק רציתי להשתין. לא ידעתי ש... סליחה..." גמגמתי והושטתי יד לעברו.

"אל תיגע בי!" צעק ברקו ודחף אותי בכוח היישר אל כיור המתכת הקטן שהיה תלוי מול האסלה. איך נפלתי כך שמצחי פגע בשפתו הקשה של הכיור זו תעלומה שעד היום לא הצלחתי לפענח, אבל עובדה שחטפתי מכה חזקה במצח ונפלתי על הרצפה.

הבעת הכעס על פניו של ברקו התחלפה בבהלה. הוא כרע לצידי, בוחן אותי בדאגה. "יורד לך דם." לחש, תמך בי, הוציא אותי מהשירותים והושיב אותי על מיטתי. הרעש של נקישת גולגולתי בכיור היה חזק מאוד ומקס ששנתו הייתה קלה מאוד התעורר ושאל בקול רם ונרגז מה קורה פה?

אחריו התעוררו כל השאר ושאלו מה קרה ומה הרעש הזה ומיד אחר כך גם סוהר הלילה הגיע בריצה והציץ לבדוק מה הבעיה.

"לא קרה כלום, הכול בסדר. נפלתי מהמיטה וקיבלתי מכה במצח, זו רק שריטה, אני בסדר גמור." הודעתי לכולם.

"מה אתה, ילד קטן? מה אתה נופל מהמיטה?" התרעם מקס.

"היה לי סיוט." התנצלתי.

"אחרי ארוחת בוקר לך למרפאה." פקד עלי הסוהר והסתלק.

עלי הגיש לי מטליות לחות וברקו ניגב בעדינות את מצחי ואחר כך הורה לי לשכב בשקט וחזר למיטתו. שכבתי בשקט, מהדק את המטליות הקרירות לשריטה הבוערת במצחי, חושב בעונג על הדאגה והעדינות במבטו, ומרגיש חמימות מתפשטת בגופי.