עוקבים

יום חמישי, 18 בינואר 2018

א. מנשק צפרדעים

1. יום עצמאות בארון
בצבא סיפרתי בסודי סודות לחברה טובה שלא הבינה למה אני לא מנצל את ההזדמנות שהיא נתנה לי שאני חושב שאני הומו, והיא ישר שאלה אם אני בארון או לא?
אני כזה דביל, לא ידעתי מה להגיד, כי טכנית יצאתי מהארון, אבל האם באמת יצאתי?
אין לי מושג.
נכון בגיל שש עשרה המתוק (שאצלי היה די מר) הלכתי יום אחד לאימא, היא בדיוק ישבה וכתבה משהו והסתכלה על המסך של המחשב, נעמדתי מאחוריה ואמרתי לה ישר לגב - אימא, אני הומו.
היא הסתובבה והסתכלה עלי, מודאגת, והזכירה לי שאני רק בן שש עשרה וזה גיל מוקדם מידי, ואולי כדאי שאני אחכה עוד קצת לפני שאחליט.
אמרתי בסדר, ומאז לא דיברתי על זה עם אף אחד.
אימא דווקא ניסתה פעם פעמיים כשהיינו לבד במכונית לברר מה המצב אצלי, אבל הייתי כל כך בבלבלה עד שלא התחשק לי לדבר על זה וישר חסמתי אותה, והיא הניחה לי כי למרות שהיא פולנייה היא דווקא לא אימא מציקה וחופרת.
אני גם די בטוח שהיא לא סיפרה לאבא, היא לא בן אדם שילשין, אז כיום, מכל המשפחה רק היא יודעת, בערך.
נכון, אחי הגדול קורא לי לפעמים הומו, אבל רק בקטע של קללות, לא בגלל שהוא חושב שאני באמת כזה.
אימא דווקא שאלה אותו יום אחד, אחרי ששוב הסבירה לו שלא יפה לדבר ככה והומו זה לא קללה, מה הוא היה עושה אם באמת הייתי הומו?
אחי הגדול שהוא אידיוט גדול וסוג של ערס מעצבן ישר אמר שהוא ינתק איתי קשר ויזרוק אותי מהבית.
אימא הזכירה לו בנחת שעדיין אין לו בית שהוא יכול לזרוק ממנו מישהו, ושאני אשאר אחיו בכל מקרה, לא משנה מה אני עושה בחיים הפרטיים שלי, ואחי ישר התחיל לצעוק ובסוף יצא מזה ויכוח גדול ורעשני (כל ויכוח עם אחי הגדול נגמר ברעש גדול, כזה הוא) ובסופו של דבר אימא איבדה את סבלנותה, הודיעה לו שהוא מאצ'ו בלתי נסבל, וגם ערס.
אחי לא ידע מה זה מאצ'ו (אני יודע כי אחר כך הוא שאל בשקט את אחותנו הגדולה מה זה), אבל ידע מה זה ערס, ונעלב נורא, והכריז שהוא לא מוכן שאף אחד יקרא לו ככה! ובסוף אימא עוד התנצלה בפניו למרות שהאמת, הוא ערס לגמרי. אין לי מושג איך הוא יצא כזה, אנחנו דווקא סוג של אשכנזים, בעיקר אימא, אבא פחות.
אני די בטוח שאבא לא היה מגיב בשקט אם הייתי מנחית עליו את הבשורה שאני הומו, זו הסיבה שדיברתי עם אימא כמובן.
אחר כך הלכתי לצבא, ושם הסתכלתי על בנות, ודיברתי עם החברים כמו שאמורים לדבר עליהן, ואחרי שנה העזתי ואפילו התחברתי עם כמה מהן, ועד סוף השירות יצא לי שם של חביב הבנות, אבל ליומן שלי אני יכול לגלות שזה קרה מהסיבות הלא נכונות.
זה לא קצת אירוני שכדי להיות חביב על בנות אתה צריך לא לרצות אותן באמת, זאת אומרת לא כמו שסטרייטים רוצים אותן?
בעצם, ככה זה עם כל דבר בחיים, אם אתה רוצה משהו, ממש רוצה ומתלהב, ולא יודע להסתיר את זה, רוב הסיכויים שלא תקבל, וגם אם כן אז תשלם מחיר יקר מידי, אבל אם אתה אדיש ולא ממש אכפת לך יתנו לך בלי שתבקש, ואפילו ירדפו אחריך שתיקח.
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
ובקשר לבנות, הסוד הוא להקשיב להן, פשוט להקשיב, לא להעמיד פנים ולא לזייף הקשבה אלא להקשיב באמת. כמובן שחלקן ממש סתומות וזה משעמם, אבל יש מספיק שגם נראות נחמד וגם יש להן מה להגיד – אני ממליץ למי שבעניין שלהן לזכור את זה ומבטיח שככה לא תחסר לו לעולם חברה נשית.
ועוד טיפ קטן, תמחקו את המילה כוסית, בחורה שחושבת שזו מחמאה לא שווה שתקדישו לה זמן וסבלנות, ומה לעשות שבשביל נשים צריך סבלנות, המון סבלנות. את העצה הזו קיבלתי מאבא, והוא צודק, אני חושב. עובדה שהוא עם אימא כבר המון שנים והם בסדר גמור, לפעמים אני אפילו תופס אותם מתנשקים כשהם חושבים שאנחנו לא רואים.
חבל שהוא לא יכול לתת לי עצה בקשר לגברים, לצערי את התורה הזו הייתי צריך ללמוד על בשרי והתחלתי בזה בחופשת השחרור שלי.
אין טעם לחפור יותר מידי על התקופה ההיא, מספיק אם אספר שעשיתי המון שטויות לא אחראיות, כמו שמקובל לעשות אחרי שפושטים את המדים ומשתחררים. לטיול הגדול במזרח לא היה לי כסף או זמן, אבל נסעתי לאילת, שתיתי ועישנתי, הרשיתי לעצמי להרגיש משוחרר, ותוך כדי כך פיזרתי חיוכים בלי לעשות חשבון לכל מי שמצא חן בעיני, ובחופשה ההיא המון בחורים מצאו חן בעיני. כטוב ליבי באלכוהול זרמתי בכיף, חלק ממה שקרה שם אני זוכר, חלק נשאר מעורפל וטוב שכך.
זוכר מסיבות פרועות, מוזיקה רועשת, גופות חמים משתכשכים בים קריר, חיוכים ענקיים, נשיקות מלוחות, שקיעות אדומות וזריחות ורודות, והמון התחלות שלא הבשילו לשום המשך מתקבל על הדעת.
אחר כך חזרתי לחיי היום יום. הזדכיתי על המדים, עשיתי בדיקת דם ואחרי יומיים לחוצים קיבלתי תשובה שלילית.
איזה מזל!
אחרי שנשמתי לרווחה התחלתי לחפש עבודה ודירה. די מהר התחלתי ללמוד, לעבוד, ואחרי שמיציתי את החופש התחלתי לחפש מישהו להתכרבל איתו על בסיס קבוע.
לצערי התחום הזה בחיים לא הלך לי כל כך בקלות כמו העבודה והלימודים וכל השאר. עם קצת עזרה מההורים אני מצליח לשלם שכר דירה, ואפילו לאכול על בסיס קבוע, אבל מה הלאה?
לכמה עוד מסיבות ודייטים אפשר ללכת בלי שיימאס כבר?
לנשק צפרדעים זה עסק מעייף, כל רווקה תספר לכם את זה, ואצלי זה לא ממש מביא תוצאות חוץ מפה ושם סקס חפוז וסתמי.
פעם זה היה נחמד לגוון וזה, אבל כמה אפשר? אחרי גיל מסוים סקס עם זרים שלא חוזרים אליך יותר הפסיק להיות אטרקציה כל כך גדולה.
כל אחד מתעייף מהסצנה בגיל אחר, ואחרי שעברתי סדרה די מעייפת ומגעילה של סטוצים חד, ומידי פעם גם דו פעמיים החלטתי שדי, מספיק כבר. יותר טוב כלום מאשר לשבת כמו דביל בבית, לבהות במסך של הנייד ולקוות שאולי הפעם הבחור שכל כך מצא חן בעיני אתמול בלילה (ובגללו הפרתי שוב את הכלל של לא לעשות סקס בפגישה הראשונה) כן יחזיר לי אס. אם. אס.
למה דווקא מי שעשה לי את זה מתפוגג כל כך מהר, וכל מיני טיפוסים, ארוניסטים תימהוניים, סתם מכוערים, או מבוגרים, או שמנים, רודפים אחרי?
אבל למה? מה רע בי? צעקתי במר נפשי על אחד, לא חשוב מה שמו, שברצון הייתי... לא משנה, בוא נגיד רק שברצון הייתי שם את מברשת השיניים שלי ליד שלו לעוד הרבה מאוד זמן.
הוא לא אמר לי למה אין מצב שנוכל להתגלח מול אותו ראי, רק סיפר לי שאני מדהים וחמוד ומדליק, והוא בטוח שבקרוב אני אמצא את אהבת חיי, אבל הוא בתקופה קשה, הוא עסוק, מתלבט, לא השתחרר עדיין נפשית מהאקס הבוגדני שלו, בקיצור חירטוטים.
אולי אני מדבר יותר מידי? אולי אני נדבק מידי? אולי יש לי יותר מידי דרישות? אני בטח לא אדיש ורגוע מספיק, ואולי פשוט עוד לא מצאתי את הנפש התאומה שלי?
לא יודע.
לפחות בעבודה יש לי מזל, אני עובד במקום ממש נחמד, אווירה מצוינת וגם השכר לא רע, בעיקר בסופי שבוע, ויש גם הרבה בנות, שזה תמיד טוב. נוח לי יותר לעבוד עם בנות, הן נחמדות ונדיבות, אין את הויכוחים ומאבקי האגו שיש עם בנים, ואין גם מתח מיני שתמיד מפריע בעבודה.
גם הבנים הם בסדר גמור חוץ מאחד שמטריד אותי קצת, לא יודע למה, הוא תמיד שמח לקראתי, מחייך אלי, עוזר גם כשהוא לא צריך, יושב לידי בהפסקת האוכל, שואל מה שלומי, איך עבר סוף השבוע, מה חדש אצלי, כל פעם שאנחנו נפגשים במשמרת הוא נראה ממש שמח לקראתי, אומר שלום גדול ומסתכל עלי במבט כזה...
אם הוא לא היה מעיר תמיד הערות גבריות, סטרייטיות כאלה, על הבנות בצוות עוד הייתי חושב ש... אבל אני סתם מדמיין, הוא בטח לא, אין מצב שניר לא סטרייט.
אני בטח סתם מדמיין, או שלא? 
המצב בעולם כל כך גרוע, יש כל כך הרבה כאב וסבל ובעיות, מהפכות בכל מקום, וכורים אטומיים שעלולים לדלוף או להתפוצץ, או מה שזה לא יהיה שעושים כורים אטומיים כשהאדמה רועדת, ואני, מה מציק לי, מה מעניין אותי?
מפריע לי שיש בחור אחד מתוק בעבודה שמצד אחד מחייך אלי כל הזמן, מחפש את קרבתי, יושב לידי ומנסה להצחיק אותי ולשעשע אותי, ממש מפלרטט איתי, ומצד שני עושה קולות של סטרייט.
ניר הוא בדיוק הטעם שלי, והוא גורם לי לחלום עליו בלילות, חלומות מהסוג הארוטי המביך, ובגלל שהוא סטרייט זה מביך עוד יותר.
יש לי כאב ראש נוראי ואני עייף עד מוות. היום עבדתי ואחר כך נסעתי ללמוד ומחר שוב עבודה... בחוץ אני רגוע, מחויך, בפנים הכל סוער ורוגש.
ביום העצמאות תכננתי לצאת לפיקניק מטעם העבודה, ציפיתי לזה בקוצר רוח, קצת זמן איכות עם הסטרייט שלי, הזדמנות לבלות איתו מחוץ לשעות העבודה, ואולי להצליח להבין מה נסגר איתו ואיתי, ופתאום אני חולה, חולה כמו ילד. מזמן לא הייתי חולה ככה, חום ושיעול וכאבים בכל הגוף. אפילו הקאתי.
ברגע שקלטתי שזה רציני ישר נסעתי הביתה, לאימא.
"לא מתאים לי להיות חולה עכשיו." התלוננתי לאימא, "יש לי תוכניות ליום העצמאות, מה פתאום חולה? אימא, תעשי משהו."
אימא שמה יד על המצח שלי, אמרה שיש לי חום והביאה דקסמול ותה.
"אני אבריא עד יום העצמאות?" דרשתי לדעת.
"לא יודעת חמוד, אולי. בדרך כלל כשאתה כבר חולה אתה עושה את זה עם כל הלב ולוקח לך המון זמן להבריא." הזכירה לי אימא, "מה כל כך דחוף ביום העצמאות הזה?"
"יש לי תוכניות."
"בטח קבע עם איזה בחורה." התערב אבא בשיחה, "אל תדאג, אתה בחור יפה, היא תחכה לך." הבטיח, וניסה להיראות רגוע למרות שראיתי שהוא מודאג, והביא לי עוד שמיכה וביקש שאישן קצת כי אני נראה עייף.
אחר כך שמעתי אותו מדבר עם אימא במטבח, נלחץ ושואל אותה אם לא כדאי לקחת אותי לרופא. "תשמעי איך הילד משתעל? אולי נביא אותו למיון?"
"זה רק וירוס." הרגיעה אימא, ואבא המשיך להילחץ, מחלות תמיד מלחיצות אותו, ובסוף אימא הבטיחה לו שאם אני לא ארגיש יותר טוב עד מחר היא תיקח אותי לרופא.
תראה מה זה, קצת חום ושיעול ופתאום אני חוזר להיות ילד קטן שלוקחים אותו ומחליטים עבורו?
הודעתי בעבודה שאני חולה ואני אצל הורי והלכתי לישון. בדרך כלל אני לא זוכר חלומות, אבל הפעם חלמתי על ניר, וכן זכרתי מה חלמתי, אולי כי הוא התקשר והעיר אותי באמצע החלום?
נורא מוזר לחלום על מישהו, להתעורר מצלצול טלפון ולדבר עם הבן אדם שרק לפני דקה חלמת שאתה עושה איתו דברים שלא עושים אף פעם עם סטרייטים אמיתיים.
הוא ישר הרגיש שהעיר אותי וביקש סליחה.
"לא נורא, בין כה הייתי צריך לקום להשתין." שיקרתי, והסתכלתי מופתע על האוהל שהקים הזין שלי בזמן שישנתי, כבר המון זמן לא התעוררתי במצב כזה ועוד בגלל חלום.
"אתה יודע שחלמתי עליך?" אמרתי לו, אולי לא הייתי צריך להגיד את זה כי כמובן שהוא ישר שאל מה חלמתי, ואני גמגמתי שסתם שטויות, משהו מטופש שאני בקושי זוכר.
"אני מקווה שהתנהגתי יפה בחלום." צחק הסטרייט החמוד שלי, ושאל מה שלומי ואיך אני מרגיש, ואם אני חושב שאספיק להבריא עד הפיקניק של יום העצמאות כי הוא שומר לי מקום לידו.
"לי, לא לחברה שלך?" התגריתי בו. עד היום כל פעם שניסיתי לברר אם יש לו חברה הוא היה מתחמק באלגנטיות.
"איזה חברה? מי בכלל תסתכל עלי?" התלוצץ ניר, ושאל אם יש מצב שהחברה שלי תסדר לו מישהי?
"אם הייתה לי חברה הייתי מבקש ממנה, אבל מה לעשות שאין לי?" עניתי, צוחק, וכמעט הוספתי שלא רק שאין לי חברה, גם אין סיכוי שאי פעם תהיה לי, אבל רק כמעט...
"טוב, מזל שלפחות יש לנו זה את זה." הצטחק ניר בחביבות, בלי להתבאס מהתשובה שלי - זה אחד הדברים שאני אוהב אצלו, הוא תמיד במצב רוח טוב, תמיד אופטימי ושמח, וביקש שאני אשתדל להבריא כמה שיותר מהר כדי שלא אחמיץ את חגיגת יום העצמאות המתוכננת.
"כן, באמת מזל." הסכמתי איתו, (שואל את עצמי אם הוא באמת נשמע שמח במיוחד כי אין לי חברה, או שרק נדמה לי?) והבטחתי לו להבריא כמה שיותר מהר כדי שהוא לא יהיה לבד בפיקניק.
אחרי שנפרדנו בידידות נשכבתי שוב, שחזרתי בדמיון את החלום שחלמתי עליו, חלום לא מציאותי ולא הגיוני אבל מחרמן מאוד, ועשיתי ביד, ורק אחר כך הלכתי להשתין.
אם אני אבריא עד יום העצמאות ואגיע לפיקניק אני אספר לו, אולי... 
ביום שישי אימא גררה אותי לרופא, רק ליתר ביטחון. הרופא היה דווקא נחמד, בדק אותי טוב, הקשיב לראות ולדופק וגם עשה ג'סטה ומדד את הגובה שלי, מגלה לי שאני 1.79 מ' (חשבתי שפחות), ושאני שוקל 71 ק"ג. (חשבתי שיותר).
"הילד לא אכל כבר שלושה ימים." הודיעה לו אימא בדאגה, אולי היא פחדה שהוא יחשוב שהיא מרעיבה אותי.
הרופא אמר שאני שוקל בסדר, ושזה רק וירוס ויעבור. "לשתות הרבה תה ולקחת אקמול כשכואב." - בדיוק מה שעשיתי בין כה וכה.
אני תקוע אצל ההורים כבר שלושה ימים, שותה תה וסובל. לא מצליח לישון ולא מצליח להתרכז בכלום. שונא להיות חולה.
נקודת האור היחידה היא ניר שהתקשר כל יום (ובשבת פעמיים ביום), שאל מה נשמע ואיך אני מרגיש, ואפילו הציע לבקר, אבל סירבתי. נראיתי זוועה, לא התגלחתי כבר כמה ימים, זז בקושי, חסר כוח ומרץ ובהחלט זקוק לתספורת טובה.
אני מקווה שהערב ארגיש כבר מספיק טוב ואוכל ללכת להסתפר. 
אז כן, הספקתי להסתפר לפני החג והופעתי במלוא הדרי, אם כי עדיין חיוור מעט (עד כמה שבחור שכינוי החיבה שלו הוא כושי יכול להיות חיוור) וכולם קיבלו אותי בשמחה. ניר שמח יותר מכולם, ומיד ניגש אלי הזמין אותי לבוא לשבת לידו, הבטיח לי הפתעה, ובדרך לשולחן שלו חילק איתי את הקבבונים שליקט מהבר (מי המציא את המאכל המטופש הזה? מישהו יכול להגיד לי) וכמעט התפוצץ מרוב גאווה כשהציג בפני את ההפתעה שלו - בחורה חמודה אחת בשם נוגה שהוא הציג כבת זוגו.
היא באמת נחמדה ונראית מצוין ובכל זאת לא מחזיקה מעצמה בגלל שהיא יפה וחכמה ומוצלחת. ניר התלהב ממנה עד השמיים ולא התבייש להראות את רגשותיו.
הם היו נורא חמודים יחד, באמת, מזל שיכולתי לתרץ את חוסר ההתלהבות והדיכאון שלי במחלה שטרם התאוששתי ממנה.
היה לי קשה לראות אותם יחד למרות שבאמת, אין לי שום דבר נגדה, היא באמת מותק, ובכל זאת פרשתי מוקדם יחסית, ובסוף עוד אני היה זה שהיה צריך לבקש סליחה שאני מבאס ולא נשאר עד הסוף...
חתיכת יום עצמאות היה לי, התגברתי על העניין בסופו של דבר וכלפי חוץ אני וניר חברים כמו קודם אבל כל פעם שאני מסתכל עליו, ושומע אותו מקשקש על נוגה פה ונוגה שם אני מרגיש כמו אחד שנוגס לימון וצריך להעמיד פנים שהוא מתוק.
בשבוע הבא אני מוזמן לברנץ' חלבי לכבוד שבועות. יבואו חבר'ה מהעבודה וכמובן שגם ניר יהיה עם נוגה שלו שהתנדבה להביא לי בחורה שלא אהיה לבד.
אני ממש לא יכול לחכות... 

2. סקסי_צפוני
שבוע לפני החג ניר דחף לי פתק עם מספר הטלפון של החברה של נוגה שלו ותבע ממני להתקשר אליה עוד הערב.
על טענותיי שאני מתבייש להתקשר לבחורה זרה, ובין כה וכה ניפגש בשבועות ואז נראה אם יש על מה לדבר הוא הגיב בביטול. "בטח שיש, היא ממש יפה וגם ממשפחה טובה ולא לחוצת חתונה כמו נוגה."
"נוגה לחוצת חתונה?" ניסיתי להסב בערמומיות את השיחה ממני אליו. ניר צחק ואמר שכן, קצת, אבל לא נורא, שלא אדאג, הוא יתגבר על הבעיה ובבקשה שאתקשר כבר לגאיה כי הוא הבטיח.
"גאיה? איזה מין שם משונה זה?"           
"גאיה זה אדמה בלטינית, או יוונית או משהו, מה אכפת לך, תתקשר כבר!"
"בסדר." נכנעתי ומיד אחרי שחזרתי מהעבודה והתקלחתי, אכלתי, ראיתי טלוויזיה, שיחקתי קצת במחשב, עשיתי סבב פייסבוק וניקיתי את השירותים כמו שהבטחתי לשותפות שלי לדירה (שהם קצת נאציות ניקיון, אמנם לא ברמה של אימא, אבל הן עוד צעירות, עד שהן יגיעו לגילה הן בטח יהיו יותר גרועות ממנה) התקשרתי.
גאיה ענתה מיד, כאילו חיכתה ליד הטלפון, ברגע שאמרתי שאני מאור היא זכרה שאני עובד עם ניר, החבר של נוגה, ומשם השיחה זרמה בקלילות נעימה וטבעית. היא הקשיבה לבדיחות שלי, ואפילו צחקה מהן, ותרמה כמה משלה בלי להרוס את הפואנטה כמו שבחורות עושות לפעמים. גיליתי שנעים לי להקשיב לה ושאני מרגיש נוח איתה, ולפני שהבנתי מה ואיך קבענו לראות סרט בלב המפרץ.
הייתה פגישה מוצלחת מאוד, למרות מחאותיי הג'נטלמניות היא התעקשה לשלם על עצמה, ואפילו קנתה לי פופקורן. בתמורה הזמנתי אותה לגלידה, ועד שליוויתי אותה לביתה (היא גרה אצל ההורים) כבר היה ממש מאוחר.
לפני שנפרדנו לחצתי את ידה ברשמיות קצת ליצנית, וכשהיא גיחכה הוספתי נשיקה קלילה על הלחי שהתקבלה באותה חביבות בה ניתנה. בדרך כלל אני לא מהטיפוסים שנמרחים ומתנשקים על ימין ועל שמאל, אבל הפעם זרמתי בלי שום מבוכה. גאיה הדיפה ריח נעים ולא הייתה מרוחה ביותר מידי איפור, הרגשתי שיש לנו כימיה טובה ובאמת חיבבתי אותה ונהניתי מהפגישה איתה.
ניר היה מרוצה מאוד כשדיווחתי לו למחרת שהמשימה הושלמה בהצלחה, "אתה גדול מהחיים מאור." החמיא לי, החליק איתי כיף והוסיף רבע חיבוק... הייתי צריך ללכת לשירותים להירגע קצת אחרי העסק הזה. כמה חבל שאני לא יכול להתנהג איתו בטבעיות כמו עם גאיה, או נוגה, או כל בחורה צעירה ונחמדה אחרת, לא משנה מי, העיקר שהיא תהיה אחת שרוכשת חזיות ועושה פיפי בישיבה, ואיזה מבאס זה שאני לא יכול להתרגש מבנות כמו שאני מתרגש ממגע מקרי בו. מצד שני אם בנות היו מרגשות אותי כמו בנים בטח לא הייתי יכול להיות רגוע ובטוח איתן כמו שאני היום, הייתי נלחץ ועושה שטויות ומתפדח... לא קל להיות הומו, ועוד בארון, אבל גם להיות סטרייט חרמן זה לא פיקניק.
כך או כך הכל נראה חביב ונחמד עד שלמחרת בערב גאיה התקשרה ושאלה אם בא לי לבוא איתה למסיבת חנוכת הבית של אריאל, הבן דוד שלה שגר לא רחוק ממני.
"בכיף, אבל אני עובד מחר בבוקר, ואני חייב לישון לפחות שש שעות בלילה." הזהרתי אותה.
"רק שש שעות? אני חייבת לישון לפחות שמונה שעות אחרת אני נעשית עצבנית וחסרת תועלת." התוודתה גאיה בצחקוק חינני, ובישרה לי שהוריה מניחים לה לקחת את הרכב המשפחתי, אבל בתנאי שרק היא תנהג.
"אני מקווה שאין לך בעיה לתת לבחורה להסיע אותך?"
"ממש לא, אני פמיניסט אדוק, ואגב, אם תצטרכי עזרה עם החנייה אל תבקשי ממני כי אני מה זה גרוע בקטע הזה, אחי הגדול צוחק עלי שאני נוהג כמו בחורה."
"נשמע בחור מקסים." הסתייגה גאיה מאחי הגדול, ובצדק בעצם.
"אה... הוא לא גרוע כל כך." הפתעתי את עצמי בגילויי נאמנות משפחתית, "אבל הוא סוג של מאצ'ו... קצת ערס כזה... הוא צריך איזה בחורה שתחנך אותו, יש לך מישהי שאוהבת ערסים לייט ממוצא מעורב?"
גאיה צחקה ואמרה שברגע שתמצא אחת היא תודיע לי, וקבעה לבוא לקחת אותי באותו ערב מדירתי.
עד כאן כל התנהלות העניינים הייתה שגרתית ורגילה למידי, אבל שעתיים אחר כך התרחשו כמה צירופי מקרים לא סבירים, וחסרי כל היגיון, וחיי השגרתיים והמוכרים הפכו להיסטוריה רחוקה.
הכל התחיל בביקור מפתיע של אחי שהחליט לצוץ בדירתי שעה לפני בואה המשוער של גאיה. שלומי אחי עובד באזור התעשייה באיזה מפעל משעמם. כיום הוא חי עדיין אצל ההורים ולמרות שהוא כמעט בן שלושים הוא נטול זוגיות. הייתה לו חברה במשך כמה שנים וברגע האחרון, שבועיים לפני שהם התחתנו היא התחרטה וברחה.
במקום להודות לאלוהים על מזלו הטוב הוא מסתובב מדוכא ומחפש בחוסר הצלחה משווע מישהי שיוכל לחלק איתה את חייו.
למה? רק אלוהים יודע.
שלומי מסודר ומרוויח לא רע, ובזמנו הוא כבר חי עם החברה שלו בדירה משלו, אבל אחרי שהיא נפרדה ממנו הוא חזר לגור בדירת ההורים. זה היה אמור להיות משהו זמני, אבל הוא גר שם כבר שנתיים וברור היה שהעניין יתפוצץ באיזה שלב. משום מה זה קרה דווקא בערב בו גאיה הקדימה להגיע והפציעה אצלי עטויה ג'ינס הדוק ומחמיא, וחולצה שהבליטה יפה את חמודותיה.
כשהיא נכנסה הוא בדיוק ישב במטבח שלי, שתה תה והתלונן על אימא ואבא שהעזו ברוב חוצפתם לבקש ממנו לנקות את החדר שלו, ואולי גם לתת יד ולעזור קצת בקניות, בישולים, כביסה ושאר מטלות אחזקת הבית, ופתאום גאיה מרחפת לה פנימה, חייכנית וריחנית, ומספרת שבגלל אי הבנה כספית מצערת עם הסבלים אריאל, הבן דוד שלה, נתקע עם המקרר החדש שלו בחדר המדרגות, ואולי אני יכול... ואז היא ראתה את שלומי והשתתקה.
גרוע מכך, הוא ראה אותה, קם מלוא קומתו, הציג את עצמו, לחץ לה את היד, והתחיל לפזר סביבו קסם אישי שמעולם לא חשדתי בקיומו. גאיה הפתיעה אותי והוקסמה בחזרה, ולפני שהבנתי איך זה קרה היא הזמינה גם את שלומי בטענה המשונה שמדובר במקרר ממש כבד, והיא בטוחה שבחור גדול וחזק כמוהו... ושלומי העצלן שמתחשבן עם אימא על כל כוס שהוא רוחץ חייך חיוך רחב ופשוט התחנן שיתנו לו להעפיל עד לקומה השלישית עם מקרר כבד על גבו.
וזו הייתה רק ההתחלה, נסענו לדירה של אריאל הבן דוד, ומצאנו מול דירתו רק חנייה אחת, דחוקה בין שתי מכוניות. גאיה הפנתה מבט מתחנן אל שלומי ושאלה אם הוא יכול לעזור לה להחנות כי היא ממש לא טובה בחניה ברוורס.
"בטח, ברצון." אמר שלומי באבירות, ובלי להשמיע אף הערה נבזית אחת משפע ההערות שיש באמתחתו על כשרון החנייה הנשי, הלא קיים לדעתו, החליף איתה מקום ישיבה, וחנה חנייה מושלמת (נכון, הוא דביל וערס, אבל הוא נהג טוב) זוכה ברגשות הערצתה לנצח.
מושפל ומרגיש קצת דפוק נגררתי אחרי הצמד חמד החדש לכניסה לבית דירות ישן ומכוער וגיליתי פרצוף מוכר מאוד עומד בין שני בחורים שסקרו בדאגה מקרר אמנה גדול וכסוף שחנה מול המדרגות.
"שלום אריאל, הבאתי עזרה." התרוננה גאיה, ונישקה בחיבה את אריאל היפה הידוע בכל רחבי אטרף בכינוי - סקסי_צפוני. בזמנו, כשהייתי באילת בחופשת השחרור ההיא שבה פרקתי כל עול נפגשנו פנים אל פנים באיזה מסיבה הזויה. הייתי שיכור מהתחת וביני לבינו, ובין האסלה בשירותים של המועדון קרו דברים שעדיף לשכוח. למזלי החוק המפורש קובע - מה שקרה באילת נשאר באילת – ולכן אני פטור מלפרט מה בדיוק היה שם, אבל בהחלט היה, גם במועדון ההוא וגם על שפת הים, אני נזכר בזה עד היום ומחייך קצת לעצמי.
מאז אותה מסיבה בלתי נשכחת נפגשנו מידי פעם באטרף, שלחנו זה לזה הודעות, החלפנו שנינויות, ופעם אחת, כשהייתי שוב שיכור שוחחנו במסנג'ר. זה לא היה רעיון טוב, עקב טיפשותי הגעתי מסטול למחשב וככה קרה שהתרחש בינינו מעין סייבר סקס שהותיר אותי מדוכדך ואחוז בחילה מהחיים בכלל, ומגברים בפרט.
כמה ימים אחר כך, כשכבר הייתי פיכח, הוא שלח לי הודעה והזמין אותי לבקר אותו בדירה החדשה שלו בתל אביב. כמעט הסכמתי, אבל פתאום, עקב פליטת פה לא זהירה שלו הבנתי שהשותף שלו לדירה הוא גם בן זוגו, והם מנהלים זוגיות תל אביבית משונה שכוללת יחסים פתוחים. מיד הודעתי לו שהרעיון ממש לא נראה לי, וניתקתי מגע. זה קרה לפני כשנה ומאז לא שמעתי ממנו יותר, והנה הוא פה, בקריות, בלי בן זוג, אבל עם מקרר גדול, ובת דודה נחמדה שגורמת לאחי הגדול להפגין אבירות מפתיעה.
מי אמר עולם קטן ולא קיבל?
שלומי שלא היה מודע כמובן לעבר הבעייתי שלי עם המארח שלנו לקח מיד פיקוד, חילק הוראות על ימין ועל שמאל, וגרם לכולנו לתת כתף ולהעלות את המקרר הכבד להחריד עד למטבח. אחר כך הגיעו עוד כמה בחורים ובחורות, נשמעה מוזיקה, חולקו משקאות וכיבוד, אנשים רקדו והמסיבה יצאה לדרך.
שלומי היה מרוכז כל כך בגאיה עד שבקושי שם לב שחלק נכבד מהבחורים שרוקדים סביבו הם הומואים מהסוג המוחצן והמאנפף שבימים כתיקונם מעביר בו חלחלה.
שעה אחרי חצות גאיה החזירה אותנו הביתה, כלומר אותי, ואחר כך הציעה להסיע את שלומי לבית ההורים, הצעה שהוא קיבל בהתלהבות חשודה. 
בבוקר אימא התקשרה ושאלה אם שלומי ישן אצלי כי הוא הסתלק אתמול אחרי מריבה סוערת בגלל סירובו העיקש לשטוף כלים ולנגב את השולחן אחרי שסיים לאכול, ומאז נעלמו עקבותיו. אמרתי לה שלא תדאג, הוא לא ישן אצלי, אבל אני בטוח שהוא בסדר גמור, ואם הוא לא יהיה אידיוט גמור רוב הסיכויים שבקרוב הוא יעבור לאחריותה של אישה אחרת שתריב איתו על כלים מלוכלכים ושולחנות לא מנוגבים.
"אני מקווה מאוד שאתה צודק מאור, למרות שלשלומי אני לא דואגת, הוא כבר ימצא מישהי, אבל מה יהיה אתך? מתי תתחיל להיות רציני עם מישהי, או מישהו?"
"מישהו? למה את מתכוונת מישהו אימא?"
אימא שתקה רגע ואז הזכירה לי שפעם, לפני כמעט עשר שנים, כשהייתי עוד תלמיד בתיכון אמרתי לה ש...
"חשבתי ששכחת."
"לא שכחתי, ואתה?"
"גם אני לא."
"אז זה מישהו או מישהי?" ביקשה אימא להעמיד דברים על דיוקם.
"מצטער אימא, אבל זה מישהו, ואימא, ברגע שזה יהיה רציני אני אספר, אבל בינתיים תעשי לי טובה ואל תגלי לאבא, חבל שהוא סתם יאכל את הלב."
אימא נאנחה ואמרה שאני טועה, ואבא יקבל את זה יפה יותר מכפי שנדמה לי, אבל אם אני מתעקש...
"בבקשה, אני מתעקש."
"בסדר חמוד, רק שתדע שלי זה לא משנה, אני אוהבת אותך בכל מקרה, אתה בא לארוחה ביום שישי?"
"בטח, להתראות אימא."
"להתראות מאורי." 
בצהרים התקשר שלומי אחי, ואחרי ששאל בנימוס שעורר בי צמרמורת של אי נוחות מה שלומי, ואיך ישנתי, ואיך אני מרגיש הבוקר, בישר לי שהוא חזר הביתה להורים והתפייס אתם ואפילו ניקה את החדר שלו.
"אני שמח לשמוע, אבל רק שתדע, בפעם האחרונה שדיברתי עם אימא היא לא ידעה איפה אתה ודאגה מאוד."
"טוב, אז עכשיו היא יודעת, מתי דיברת איתה?"
"בבוקר, היא ממש דאגה לך, איפה ישנת בלילה?"
"מי אמר שישנתי?" השתחצן שלומי, והיה ברור שהוא מת שאני אשאל אותו מה הוא עשה הלילה, ועם מי, ויחד עם זאת פוחד מהשאלה הזו. מרוב פחד ורגשות אשמה הוא עשה מה שהוא עושה תמיד במקרים האלה והתחיל לצעוק עלי.
"הייתי עם גאיה, טוב לך? ורק דיברנו, לא היה כלום חוץ מכמה חיבוקים ונשיקות! היא אמרה שאתם רק ידידים, וזו הייתה בסך הכל הפגישה השנייה שלכם, אבל...."
"שלומי," ניסיתי להשחיל מילה לשטף הצעקות שלו, אבל הוא כבר דהר קדימה, ירה לכל הכיוונים, הודיע לי שאני לא יודע להתנהג, ושעזבתי את הבחורה להסתדר לבד באמצע המסיבה, והוא רק דיבר איתה, ואחר כך ליווה אותה הביתה כי היא אמרה שנמאס לה, ושהוא לא חייב לי כלום ו... ו...
"נו, די, מספיק, למה אתה צועק ככה? זה בסדר, היא צודקת, אני כמעט לא מכיר אותה, ולא היה כלום ביני לבינה, ואין לי טענות, אם היא מעדיפה אותך זה בסדר."
שלומי השתתק, מבולבל, וחיפש תשובה שתוציא אותו יותר גבר ממני, חיפש וחיפש ולא מצא, ובסוף רק פלט בסדר, ואחרי מחשבה שנייה הוסיף גם תודה מהוססת, ושוב שתקנו, נבוכים מחילופי הדברים המוזרים האלה.
"היית אצלה בלילה?" קטעתי את השתיקה המעיקה.
"כן, אבל רק..."
"שלומי, בחייך, שאלתי אותך מה אתה שם בסנדוויץ?" גערתי בו, "די, מספיק!"
"אז אתה כן כועס עלי?" פירש שלומי את הדיסקרטיות שלי בצורה מוטעית.  
"ממש לא, היא בחורה נחמדה, תשתדל לא להרוס את זה כמו שהרסת עם קרן." -החברה הקודמת שלו.
"אני לא הרסתי כלום." התרתח שלומי שהפרידה מקרן היא נושא רגיש אצלו, "זאת היא ש... וחוץ מזה... אתה בטוח שלא אכפת לך מאור? באמת? כי אם כן אז..."
"אז מה? אז תגיד לה שלא, תודה, תזוז הצידה ותיתן גם לי צ'אנס?"
"מאור, אל תתעצבן, תקשיב ותקשיב לי טוב, אחיך הגדול שאוהב אותך מאוד אומר לך את זה בשיא האחריות, אין לך שום צ'אנס עם הבחורה הזו."
"למה?" נעלבתי, "מה כבר עשיתי לה?"
"כלום, וזו בדיוק הבעיה, היא חושבת שאתה חמוד ואחלה בן אדם, אבל... טוב, אין דרך נחמדה להגיד את זה, את מה שהיה חסר לה אצלך היא מצאה אצלי."
"וואלה? באמת? ואתה, מה אתה מצאת אצלה?"
"מי, אני?" שלומי מהסס קצת, מתלבט, מנסה לנסח את דבריו בצורה מכובדת (חידוש מרענן אצלו), "טוב, רק אתמול נפגשנו, וזו רק ההתחלה, אבל לפעמים אתה יודע מהרגע הראשון שזה זה, אבל אם זה מפריע לך אז..."
"אז מה? אז לא תיפגש איתה יותר?" התגריתי בו.
"נראה לך?" הוא גיחך בשביעות רצון מעצבנת, "היית מת!"
"אז למה אתה שואל? כדי שאני אגיד לך שזה בסדר ולא מפריע לי? טוב, אז הנה אני אומר, זה בסדר ושיהיה לך בהצלחה."
"תודה, אבל מאור, תשמע... יש עוד משהו שרציתי לשאול אותך."
פתאום הרגשתי עייף ונורא עצבני. "איזה עוד משהו?"
"גאיה אומרת, זאת אומרת, נדמה לה... ואולי היא טועה לגמרי, אבל יש לה רושם..."
"נו, תגיד כבר!"            
במקום להגיד הוא משנה פתאום כיוון ותוקף את הבעיה מכיוון אחר, "אתה יודע שהאריאל הזה, הבן דוד שלה, הוא הומו?"
"כן."
"איך אתה יודע?"
"פגשתי אותו באילת לפני שנתיים, כשהייתי בחופשת השחרור שלי."
"ואתה והוא... אתם... היה משהו..." הוא מגמגם, לא יודע איך לצאת מהסבך, ואני (גועלי שכמוני) שותק ונותן לו להסתבך עם עצמו. בסוף הוא מצליח לפלוט שגאיה חושבת שהיא ראתה תמונות של הבן דוד ושלי מהחופשה ההיא באילת, ונדמה לה ש...
"יכול להיות, הייתי כל כך שיכור ומסטול, בקושי זכרתי איך קוראים לי."
"כל כך שיכור עד שהתבלבלת בין בן לבת?" מתעודד שלומי.
"לא, אין מצב שאני אהיה שיכור עד כדי כך."
"אז היא צודקת, אתה באמת..."
"כן."
שלומי שותק רגע ואוסף את עשתונותיו, ואז ניגש ישר ללב הבעיה, "אבא יודע?"
"לא, אבל אימא כן."
שלומי גונח כאילו חטף מכה בבטן, "איזה אידיוט." הוא מסנן, ואחר כך ממהר להוסיף שהוא האידיוט, לא אני. "אתה סתם דביל."
"תודה. גם אני אוהב אותך שלומי."
"נו, די להיות הומו כזה, מתי תספר לאבא?"
"אה... אף פעם?"
"בחייך, בסוף הוא יצטרך לדעת."
"מה בוער? לא כדאי לחכות שקודם יבוא המשיח וכל המתים יקומו מקברם?"
"מאור, די עם החוכמות המטופשות האלה, מספיק!"
גם אחרי שאני אומר שבסדר, מספיק הוא ממשיך לחפור, "תגיד, אני יכול לשאול אותך משהו?"
"נו, קדימה, תשאל, אבל קודם כדאי שתדע שכן, אני נזהר ושם קונדום, וגם עושה בדיקה מידי פעם, וכן, ניסיתי גם עם בנות ולא נהניתי, ובפעם האחרונה גם לא עמד לי, וכן, הייתי גם עם גברים וזה היה אחר לגמרי, הרבה יותר טוב ונכון לי, וכן, אני בטוח שזה מה שאני ולא עסקך אם אני... לא עסקך מה בדיוק אני עושה במיטה, יש עוד משהו שרצית לדעת?"
"אהה.... לא, אבל... למה זה לא עסקי?"
"תחשוב לבד, אני שואל אותך מה אתה אוהב לעשות עם בחורות?"
"מה יש פה לשאול?" התפלא שלומי (ממחיש מבלי משים מה ההבדל בין להיות הומו סוטה ומוקצה מחמת מיאוס, ובין להיות כמו כולם, אחד מהרוב הנורמאלי והסטרייטי) "אני פשוט אוהב להיות אתן, בעיקר עם גאיה, היא מדהימה, נכון?" שאל, גאה כמו טווס.
"היא בסדר גמור, אם לא הייתי הומו הייתי מרביץ לך בגלל התרגיל שעשית לי."
"אם לא היית הומו לא היית עוזב בחורה מדהימה כמו גאיה לבד, באמצע מסיבה מלאה גברים."
"אידיוט, כולם שם היו הומואים! אתה ושני הערסים המכוערים שישבו בצד הייתם בערך הסטרייטים היחידים שם."
"וואלה?" כל הביטחון העצמי של שלומי מתערער, "אז אתה חושב שבגלל זה היא הלכה איתי?"
"לא מפגר, היא הלכה אתך כי היא נדלקה עליך, ואם יהיה לך מזל והיא לא תגלה איזה סתום אתה... רק אל תצעק עליה, ואל תהיה מגעיל כמו שאתה יודע, אבל גם אל תימרח עליה ותחנוק אותה. הייתי אומר לך להתנהג טבעי, אבל במקרה שלך זה עלול להיות אסון אז..."
"די כבר!" התרעם שלומי, "אני לא צריך עצות מאחי הקטן, ובטח לא מאחי הקטן וההומו." הוא גנח שוב, "אני לא מאמין, אתה באמת הומו? אתה בטוח שזה מה שאתה מאור?"
"כן, בטוח כמו שאני בטוח שאתה מפגר ודביל, יאללה, אני חייב לחזור לעבודה, ביי שלומי."
"ביי מאורי, תודה."
"על לא דבר."
"על כן דבר, ותזכור, חייבים לספר לאבא וכמה שיותר מהר."

"אני יודע, ביי שלומי."

אין תגובות:

פרסום תגובה