ג. הסוד של רז

אירוע לבבי
דורון היה אמור לשוב במוצאי שבת וכבר ביום רביעי התחלתי לחשב את בואו לאחור. סופר את הימים ואת הלילות, ואחר כך את חצאי הימים, ואחר כך את השעות ואת הארוחות שעוד נותרו עד ששוב אוכל להציץ מהמרפסת בתקווה לחטוף הצצה גנובה בגופו ובפניו.
ליותר מזה לא העזתי לקוות. נכון, הייתה הנשיקה כשנפרדנו, אבל מה בכך? נשיקה. מה זאת נשיקה? לא כלום, מגע של שפתיים ותו לא.
האם הייתה לה משמעות נוספת? האם גם הוא מתרגש כל פעם שהוא נפגש בי באופן לא צפוי? האם גם ליבו דופק בחזקה כל פעם לפני שהוא קופץ לביקור?
איך אפשר לדעת? אי אפשר.
אין טעם לחשוב על זה לפני שהוא יחזור.
ביום שישי נתקפתי קדחת של פעלתנות. פתאום חדר המדרגות נראה לי מטונף ומוזנח, הקירות מקושקשים והמרצפות אפרוריות.
ומה קורה עם הגינה הקטנה בכניסה? מה זה הזוועה הזו? הכל יבש, קמול, חסר חיים.
ראשית חוכמה לקחתי דלי צבע שנשאר מהשיפוץ של פסח וצבעתי עם רול את כל הקירות של חדר המדרגות. אחר כך פקדתי על יוצו לקרצף את המדרגות עצמן ולהקפיד להסיר את כל שיירי הצבע מהפנלים בעזרת שפכטל ודהרתי למשתלה. כשחזרתי עמוס בשתילים ובשקי אדמה מצאתי שהוא גייס את פבלו לעזרה בשטיפה, ואת השפכטל הפקיד בידיו של תמיר בעוד שהוא הסתפק בתפקיד המפקח והמשגיח.
"אתה פשוט חתיכת בטלן רומני שמן!" הסתערתי עליו ותקעתי טוריה בידו, "קדימה! תעקור את כל השיחים המיובשים האלו, הגינה נראית מגעילה."
"אפשר לחשוב שמלך אנגליה חוזר מהמילואים." סינן יוצו בזעף, אבל מילא את פקודתי בהכנעה, ואפילו חפר בורות במרחקים שווים כדי שאשתול בהם את השיחים החדשים שהבאתי.
עד שנכנסה השבת היה חדר המדרגות מצוחצח ומבהיק למשעי והגינה חידשה את פניה לבלי הכר – במקום קוצים ויבלית פיארו את חזית הבית שתי ערוגות ססגוניות של פטוניות בלבן, אדום, סגול וורוד, שתולות על מצע של אדמה שחורה ולחהו ממוסגרות בשיחים ירוקים כהים עם פרחים לבנים ריחניים ששמם פרח מזיכרוני.
"אתה רוצה שנסייד גם את העצים, או שאפשר ללכת סוף סוף לנוח אדוני הרס"ר?" שאל יוצו בלגלוג.
פבלו ותמיר הזמינו אותנו לארוחת צהרים, אבל יוצו סירב בטענה שהוא עייף מכדי לאכול, וחוץ מזה, הוסיף כאילו בצחוק, עדיף שהוא ידלג מידי פעם על ארוחה כי החבר שלו חושב שהוא שמן שלח בי מבט מלא עלבון שהלצון שבקולו לא הצליח להסוות.
כשחזרתי מהארוחה המצוינת, נושא מנה גם בשבילו, הוא כבר ישן, או העמיד פני ישן. לא ידעתי.
שכבתי לצידו, משחזר שוב ושוב את הפרידה מדורון, את תחושת שפתיו הרכות על שפתי, את ההרגשה המוזרה של גופו הדק - השונה כל כך מזה של יוצו - נלחץ אל שלי, שואל את עצמי אם אחוש בהם שוב, תוהה מה יהיה המחיר שיהיה עלי לשלם כדי שזה יקרה שנית והאם אני מסוגל לשלם אותו?
בשבת קמנו מאוחר, עשינו לאט לאט את עבודות הבית, מפסיקים מידי פעם לנוח ולעיין בעיתון השבת, מורחים את הזמן שהתמתח בעצלנות עד לשעת אחרי הצהרים ואז, רגע לפני שפרשתי לסיאסטה נינוחה של שבת, נזכרתי פתאום שצריך להשקות את הפרחים החדשים.
"אני אלך להשקות אותם, אתה כבר עשית מספיק להיום." אמר יוצו שבאמת לא עשה יותר מידי חוץ מלחרוש היטב על מוסף השבת.
הוא יצא, שמעתי אותו פותח את הברז בגינה, אומר שלום לפבלו ששכב על כסא נוח והשתזף במרפסת הפתוחה של הדירה (בניגוד לשאר דיירי הבניין טומי לא סגר מרפסת) ואת רחש המים בצינור.
כמה רגעים הכל היה בסדר ועיני החלו להיעצם ואז נשמעה מעין חבטה עמומה. פבלו צעק משהו בספרדית, הזעיק את תמיר וטרק בכוח את הדלת כשחש החוצה.
רצתי החוצה ומצאתי את יוצו מזיע וחיוור, יושב על המדרגות, הצינור עדיין אחוז בידו.
"אני בסדר, אני בסדר גמור." אמר בעקשנות, אבל פניו היו אפורות ואגלי זיעה צצו על מצחו. ידו הייתה לחוצה בכוח אל צידו הימני והוא נשם בכבדות.
"אני חושב שיש לו התקף לב." אמר תמיר וקולו רטט בבהלה, "צריך לצלצל לאמבולנס."
"עד שהאמבולנס יגיע כבר נהיה שם לבד." פסקתי, מתעלם ממחאתו של יוצו שהוא בסדר גמור ורק מעד קצת בגלל המדרגות הרטובות.
"קדימה." הקמתי את יוצו, "הולכים למיון."
"לא רוצה, תעזוב אותי, אני בסדר." מחה יוצו, אבל שלושתנו היינו נחושים להביאו למיון וכוחו לא עמד לו להתנגד.
פבלו שנותר קר רוח יחסית נהג, תמיר ישב לצידו ואני ישבתי מאחור ליד יוצו, מחזיק את ידו בידי בחזקה, מתאמץ מאוד לא להראות עד כמה מבוהל וחסר ישע אני חש.
בדרך התקשרתי לאחיו הרופא של יוצו שהוא אמנם גיניקולוג, אבל בכל זאת רופא. קובי -אחיו הצעיר של יוצו - החליט להפסיק להיות פילוסוף מרחף וללמוד רפואה מיד אחרי שיוצו יצא מהארון.
עד אז יוצו היה תמיד הבן הבכור והמוצלח, הדוגמא שלאורה קובי הצעיר והמבולבל נדרש ללכת, אבל מרגע שהתברר שיוצו לא כל כך מוצלח קובי פרח פתאום - עזב את לימודי הפילוסופיה חסרי התכלית שלו, למד רפואה, התמחה בגיניקולוגיה, התחתן, הוליד בנים והביא נחת להורים. אחרי מות הוריהם שכחה התחרות בין שני האחים שגילו זה את זה מחדש, וכיום הקשר שלהם טוב מאוד.
"בשביל מה אתה צריך להפריע גם לקובי?" רטן יוצו במורת רוח, "על כמה נתערב שאחרי שהרופא יבדוק אותי הוא יצחק וישלח אותנו הביתה."
הרופא בדק את יוצו ולא צחק כלל. פניו הרצינו כשאמר ליוצו שעליו לעשות בדיקת א. ק. ג. בחדר הסמוך ושאסור לו ללכת לשם ברגל, הסניטר יגלגל אותו לחדר הבדיקות בכסא גלגלים.
יוצו התחיל להתווכח, אבל הסניטר הושיב אותו בכסא והחל לגלגל אותו לחדר הסמוך בלי לשעות למחאותיו.
כשקמתי ללכת אחריו הרופא עצר אותי ושאל מה הקרבה המשפחתית שלי לחולה, מבהיר לי שרק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה יש רשות להיות נוכח בבדיקות.
פי נפער בתדהמה, לא היה לי מושג מה לענות לשאלה הזו. נכון, יוצו ואני חלקנו את חיינו במשך למעלה מעשרים שנה, אבל רשמית הרופא צדק, לא הייתה ביני לבינו שום קרבה למרות שהוא היה האדם הקרוב לי ביותר בעולם כולו. איך אפשר להסביר דבר כזה לרופא הצעיר שהביט בי בספקנות זועפת.
למראה פני הנבוכים יוצו נחפז וקם מכסא הגלגלים שלו, זועם כולו. "תשמע פישר!" פנה בזעף לרופא, "אני התחלתי לישון עם האיש הזה כשאתה עוד היית בחיתולים, אז אל תגיד לי..."
"שלום ד"ר וסרמן." חפז קובי דרך הוילון שהפריד את חדר הבדיקות מהמסדרון, ולחץ את ידו של הרופא הצעיר. הוא לבש חלוק לבן וסטטוסקופ מבהיק התנודד על חזהו. כמו יוצו גם קובי היה גדל ממדים ושפע סמכותיות גברית שקשה היה לעמוד בפניה.
"זה יצחק שכטר, אחי הגדול, וזה רזי, הבן זוג שלו. הם יחד כבר... כמה שנים אתם כבר גרים יחד רזי?" חייך אלי בחיבה.
"מדצמבר 85." עניתי, כובש את הדמעות שצצו פתאום בעיני. כל כך הרבה שנים, לאן הן ברחו, השנים הללו?
"כן, נכון, מחורף 85." אישר קובי - ד"ר שכטר בשבילכם – "עוד מעט עשרים שנה, אני חושב שזה עושה אותם קרובי משפחה מדרגה ראשונה גם בלי תעודות, נכון?" חייך אל הרופא הצעיר שנכנע מיד לסמכות של הרופא הבכיר ממנו והניח לי להתלוות אל יוצו במסע בדיקות מפרך ומתיש שבסופו הוא אושפז עם חשד לאירוע לבבי.
"אירוע לא רציני אבל מחייב השגחה למשך הלילה." אמר הרופא ואשפז אותו במחלקת טיפול נמרץ.
"מה זאת אומרת אירוע לבבי?" חקרתי בחרדה את קובי, מביט חסר ישע בכוס הקפה שהוא הניח בידי.
"זה בעצם מן התקף לב קטן מאוד, רק אות אזהרה, לא משהו רציני." אמר קובי וליטף את כתפי באהדה.
הנחתי את הקפה על השולחן שלפני, "הכל באשמתי, אתמול הכרחתי אותו לחפור בורות בגינה וקראתי לו רומני שמן ועצלן."
קובי צחק. "הוא באמת עצלן, תמיד היה כזה, אף פעם לא עשה שום דבר בבית. תמיד התחמק והפיל את כל העבודה עלי וההורים תמיד ויתרו לו. כמה בורות הוא חפר?"
"שישה, וגם נתתי לו לשטוף את המדרגות, אבל פבלו עשה את זה במקומו."
"נשמע בדיוק כמו יוצו שאני מכיר." גיחך קובי, "ואני בטוח שגם עם הבורות האלו הוא די חיפף. אל תאשים את עצמך רזי, דברים כאלו קורים בלי שום קשר למה שהוא עשה יום קודם. תגיד, הוא היה במתח בשבועות האחרונים? רבתם או משהו?"
הרגשתי איך אני מחוויר כולי ואחר כך מסמיק. יוצו המסכן, הוא בטח ראה איך אני בולע במבטי את דורון, מתגעגע אליו, מחפש אותו, ממציא תירוצים לשוחח איתו.
"הכל באשמתי." כבשתי את פני בכפות ידי, "הוא הולך למות ואני אשם."
"אל תדבר שטויות! אף אחד לא הולך למות." נזף בי קובי, להרבה אנשים יש אירוע לב קטן כזה והם אפילו לא יודעים שזה קרה להם, חושבים שאכלו יותר מידי או שמתחו שריר. גם אם לא הייתם באים לבית חולים הוא היה מתגבר על זה, אבל טוב שבאתם. מה שקרה זו תזכורת מצוינת. אולי עכשיו אולי הוא יתחיל להקפיד קצת יותר על דיאטה והתעמלות, וגם לי לא היה מזיק." הוסיף בעגמה, והציץ על צמיג השומן שסביב מותניו.
"פבלו ותמיר!" נבהלתי, "איפה הם?"
"שלחתי אותם הביתה כבר מזמן. בוא, אני אזמין לך מונית, תיסע הביתה לנוח קצת."
ניסיתי להתנגד בטענה שיוצו זקוק לי ושאני לא רוצה להשאיר אותו לבד, אבל יוצו ישן שינה עמוקה ולא היה בבית החולים מקום להלין אותי.
"אם לא תישן כמו שצריך תהיה הרוס מעייפות מחר בבוקר." הפציר בי קובי, "לך, תישן כמה שעות טובות. אל תדאג, הוא בידים טובות. קדימה, לך הביתה ותחזור מחר."
רק כשירדתי ממכוניתו של קובי וראיתי את הגינה המחודשת נזכרתי פתאום בדורון. הצצתי בשעוני ונוכחתי לדעת שכבר אחרי חצות - הייתי בבית חולים מעל לחמש שעות - הוא בטח כבר מזמן בבית, אבל אני הייתי עייף ומודאג מכדי להתרגש מנוכחותו.
גררתי את עצמי לחדר השינה שלנו, התפשטתי, השלכתי את בגדי על הרצפה ונשכבתי על המיטה, כובש את פני בכרית של יוצו בכיתי כמו ילד בודד ומבוהל עד שנרדמתי.
מגע יד בכתפי העיר אותי. "יוצו!" התנערתי בבהלה, מבחין שהשעה שש בבוקר.
"לא, זה רק אני, דורון, רק עכשיו שמעתי מה קרה, מה שלום יוצו?"
"היה לו אירוע לבבי, הרופא אמר שצריך להתייחס לזה כאל אות אזהרה."
"אזהרה למה?" שאל דורון ונשכב על המיטה לצידי, מפהק. "סליחה חמוד," ליטף את זרועי, " רק עכשיו חזרתי מהמילואים, אני מת מעייפות."
"אזהרה לזה שאסור לשחק עם דבר עדין כמו לב של בן אדם, שצריך להיזהר איתו מאוד, מה שקרה זו תזכורת שצריך להשגיח עליו כל הזמן ולשים לב לכל דבר קטן." התיישבתי והורדתי את הרגלים לצד המיטה.
"לאן אתה הולך?" הידק דורון את אחיזתו על זרועי.
"לבית חולים, יוצו צריך אותי."
"חכה רגע," מחה דורון, "התגעגעתי אליך כל השבוע ואתה בורח לי ככה?"
"אני לא בורח לך, אני הולך להיות עם הבן זוג שלי שצריך אותי."
"אבל מה איתנו?" התיישב דורון והביט בי בעיניים פקוחות לרווחה - היו לו עיניים כל כך יפות – "מה אנחנו הולכים לעשות?"
הנחתי יד על עורפו ונישקתי את מצחו. "אין אנחנו." אמרתי והלכתי.

תזכורת
"תתייחס לאירוע כאל תזכורת שהגוף שלך שלח לך." אמר הקרדיולוג ליוצו בשיחת הפרידה שערך לו, "תזכורת שהגיע הזמן לעשות שינויים בחיים שלך."
בדרך הביתה פירטתי בפני יוצו בהתלהבות את השינויים שאני עומד לערוך בחיינו – ספורט, הרבה הליכה ברגל, אוכל בריא דל מלח וסוכר, לא עוד קפה ואלכוהול, רק מים מינראלים. מספיק עם הריצות והמתח, הרבה מנוחה, יותר חופשות.
"אולי ניסע לאילת, או לצימר בצפון? אולי נרד לסיני?"
יוצו הניח יד על ברכי וחייך בשתיקה, לא אישר ולא התנגד, אבל אחרי שהגענו הביתה הושיב אותי מולו בסלון ואמר שגם לו יש רעיון לשינוי - הוא רוצה שמעכשיו נפתח את היחסים שלנו.
לרגע חשבתי שאני לא שומע טוב. "נעשה מה? לא הבנתי? למה אתה מתכוון?"
"ליחסים פתוחים, שנפתח את היחסים, שכל אחד יוכל לעשות סקס גם עם אחרים."
"מה?" מעולם לא הייתי המום ומופתע כל כך, "זה השינוי שאתה רוצה לעשות בחיים שלך?"
"כן." אמר יוצו בתקיפות, נשען לאחור בכורסתו והסביר לי שאחרי האירוע היה לו זמן רב לחשוב על חייו והוא נוכח לדעת שמזה כמעט עשר שנים לא נגע בגבר אחר מלבדי, ולמרות שהוא אוהב אותי מאוד הוא לא רוצה למות בלי שיחווה שוב את הריגוש וההנאה שבלהיות עם מישהו חדש.
"עשר שנים? אבל אנחנו יחד יותר מעשר שנים." השתנקתי.
"כן, היו לי פה ושם אחרים, בעיקר בהתחלה." אמר יוצו בשוויון נפש.
"בתקופה שרצית לעשות שלישיות?"
"כן, בערך בתקופה ההיא, וגם קצת אחר כך. חשבתי שאם נעשה שלישיה אולי גם אתה תפתח קצת, אבל אתה טיפוס כל כך שמרני רזי." חייך אלי מין חיוך מתנשא שהבעיר את חמתי להשחית.
"אני מעדיף להיות נאמן ושמרני ולא... לא..." לא יכולתי להוסיף עוד מילה, רתחתי מזעם.
"תפסיק להיות צדקן פולני כזה, אתה חושב שלא ראיתי איך אתה אוכל את הדורון הזה בעיניים? אל תגיד לי שלא ניצלת פה ושם את ההזדמנות כשלא הסתכלתי."
"לא!" צעקתי בזעם, "לא ניצלתי! יכולתי ולא עשיתי כלום!"
"באמת? לא עשיתם שום דבר?" חייך יוצו.
"נשיקה אחת קטנה לפני שהוא יצא למילואים, והוא זה שנישק אותי, אני רק..." לא יכולתי להוסיף יותר.
אני רק מה? ערגתי אליו, חלמתי עליו, לא הפסקתי לדמיין אותו ואותי יחד? במה זה טוב ממה שעשה יוצו? הרי אם הוא לא היה מתאשפז בטח כבר הייתי בוגד בו גם בפועל ולא רק בדמיוני הלוהט? אבל הייתה לי הזדמנות כשהוא חזר מהמילואים. הוא שאל מה אנחנו הולכים לעשות ואני אמרתי שאין אנחנו וחזרתי ליוצו לסעוד אותו, נכון או לא נכון?
"פגשתי אותך כשהייתי בן 23 יוצו." אמרתי לאט לאט, מנסה להישמע רגוע למרות שבתוכי התחוללה מהומה, "אני בן 39 וחצי, כמעט ארבעים, ומאז הפעם הראשונה שלנו יחד לא הייתי עם איש. הרבה שנים גם לא רציתי, אפילו לא חשבתי על זה. נכון שלאחרונה... נכון שמידי פעם הסתכלתי, ונכון שמידי פעם חשבתי שאולי, אבל אף פעם לא עשיתי כלום."
"אני יודע רזי, ואני חושב שזה צריך להשתנות, אני אוהב אותך וחבל לי לראות אותך מתאפק ומתייסר, ונאבק עם המצפון שלך. אתה צעיר ממני בהרבה, ואתה בטח רוצה עוד יותר ממני לזיין אחרים, אז בבקשה, מעכשיו יש לך רשות."
"אתה רוצה אחרים?" שאלתי וכאב נורא כיווץ את לבי, "אתה לא אוהב אותי יותר? אני לא מספיק לך יוצו?"
הוא נאנח. "אין לזה שום קשר לאהבה, זה רק סקס, ילד טיפש שכמוך, זה מה שאני מנסה להסביר לך מאז שנפגשנו. למה אתה לא מבין את זה? לך תזיין את הדורון הזה ואת כל מי שבא לך ורוצה אותך, לך תעשה חיים לפני שגם אתה תקבל תזכורת מהגוף שלך שאתה זקן שהולך למות בקרוב. אחר כך תוכל לחזור הביתה רגוע ולאהוב אותי כמה שאתה רוצה, ואל תשכח לקנות חלב בדרך חזרה כי הישן החמיץ." הוא קם, הטיב את קשר החלוק שלו והשתעל מעט, "אני הולך לנוח קצת, תעיר אותי כשיהיו חדשות בטלוויזיה."
הלכתי למטבח ובדקתי את החלב. היה לו ריח מעט מוזר, ולפי התאריך הוא באמת פג תוקף, אבל הטעם שלו היה רגיל לגמרי. בכל זאת לא הסתכנתי, שפכתי אותו לכיור והלכתי לעשות קניות.
כשחזרתי עמוס במצרכים הדלת של דורון נפתחה והוא עמד בפתח. "מה שלום יוצו?"
הנחתי את הסל הכבד בין רגלי ובחנתי את כף ידי המעוכה. ידית הסל הכבד חרצה עליה פסים אדומים מכאיבים. "הוא בסדר גמור, נח עכשיו." התכופפתי להרים שוב את הסל והמשכתי לעלות במדרגות, "אה, והוא רוצה שמעכשיו יהיו לנו יחסים פתוחים." הוספתי בלי להביט בדורון, "ככה שאם אתה עדיין מעוניין אז..."
"הוא מה?" רדף אחרי דורון והניח יד על כתפי, "מה אמרת?"
"יוצו רוצה שמעכשיו..." הנחתי שוב את הסל שנדמה כבד יותר מרגע לרגע ופרצתי בבכי.
כמה דקות אחר כך שכבתי על מיטתו של דורון - החלב והגבינות היו מאופסנים לבטח במקרר שלו - ומיררתי בבכי על כתפו כשסיפרתי לו את כל הסיפור.
הוא חיבק אותי, ניסה לנחם ולעודד, וגם קצת יותר מזה, אך לשווא, הייתי כל כך המום ושבור מהגילויים של יוצו עד שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר.
דווקא עכשיו, אחרי שהיה מותר וסוף סוף הייתי צמוד לגוף שהשתוקקתי אליו זמן כה רב כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה יוצו מנשק מישהו אחר. הלאה מזה לא העז מוחי המעונה להתקדם, זה כאב מידי.
"אולי יותר טוב שתלך הביתה." אמר לבסוף דורון בעדינות.
"כן, אתה צודק." אספתי את מצרכי וחזרתי ליוצו.
הוא ישן בשלווה, פרוש כדרכו על כל המיטה, מחבק את הכרית שלי. התפשטתי במהירות, החלקתי לצידו ונשמתי לרווחה רק אחרי שהוא הניח יד כבדה על מותני והצמיד אותי אליו בחזקה, דוחף ברך חמימה בין ירכי.
"הבאתי חלב טרי." אמרתי והתחפרתי מתחת לגוף החמים והמוכר, נושם את ריחו שכעת, אחרי שחזרנו הביתה, חזר להיות הריח הישן והטוב של יוצו.
"יופי." אמר יוצו והניח את לחיו על גבי, "אתה עייף?"
"שפוך לגמרי, לא ישנתי כמו בן אדם מאז שאושפזת." אמרתי, "אבל עכשיו הכל בסדר." נישקתי את עיקול מרפקו הרך ונרדמתי כהרף עין.

עכשיו תורי
לפעמים גם לי יש מזל בחיים. אחרי כמה ימים קודרים של שתיקה זועפת שהופרה רק בדיבורים על סידורים דחופים שנגעו לבריאותו של יוצו קיבלתי מייל עליז מרוזי - האקס היחיד שלי שנשאר איתי ביחסי ידידות טובים.
משה רוזנפלד המכונה רוזי הוא אחת המזכרות הנעימות שנותרו לי מהשנה המופקרת שלי - השנה שבין השחרור מהצבא ועד שפגשתי ביוצו.
ביליתי את התקופה הזו בצורה פרועה להחריד, מזיין ומתהולל, שותה, מעשן ורוקד בכל המסיבות. היום רק המחשבה על כמויות המרץ שהוצאתי לשווא, ועל הסיכונים שלקחתי על עצמי מבהילה אותי, אבל אז הייתי צעיר וחרמן, ולא ידעתי שבעה.
בשנה הזו הספקתי לאסוף לי כמה אקסים וספק אקסים די ממורמרים, ובצדק אני מניח, ורק רוזי (שגם לו נתתי סיבה טובה לכעוס עלי) לא נטר לי על ההשתרמטות שלי ונשאר ידיד ורע גם כיום.
אנחנו מדברים אולי פעם בשנה, ורוב הזמן מחליפים מיילים מבודחים או מקשקשים מעט במסנג'ר. רוב הזמן הוא חי בהולנד, קופץ מידי פעם לברלין או לפריז, מתפרנס יפה מאוד מהופעות דראג. כל כמה שנים הוא מאיים להפסיק להופיע מטעמי גיל ועודף משקל, אבל המעריצים משכנעים אותו שהוא הגדול מכולם, ושעליו להמשיך, דבר שהוא עושה בעונג רב ובכשרון ניכר.
הוא זה שאליו אני פונה בכל פעם שליבי כואב. תמיד יש לו בשבילי מילים חמות ומנחמות ועצה טובה של בעל ניסיון. אחרי שהתאהבתי ביוצו וגיליתי שהוא נשוי רצתי לרוזי ויללתי לפניו שהנה הפכתי למפרק משפחות ואיך אוכל לעמוד בייסוריי המצפון.
רוזי אמר לי מיד, "הבן אדם הומו. מה שמפרק את המשפחה שלו זה לא אתה, אלא הרצון שלו לזיין גברים. אם לא יהיה אתה יהיה אחר, תפסיק להיות יפה נפש ולך אחרי הלב שלך."
"הנה, הלכתי אחרי הלב שלי ותראה מה קרה." אמרתי לרוזי שישב, מאופר בכבדות, מול המראה ומדד פאות מכל הצבעים, הגוונים והמידות.
"מה אתה מתלונן? תשמח שאחרי עשר שנים של שקט ושלווה סוף סוף קרה אצלכם משהו מעניין." סירב רוזי להתרגש.
פני התכרכמו בעלבון. "נחמד לדעת שהצרות שלי משמחות אותך." נעלבתי.
עדיין עמד בפי טעם הפרידה המכוערת מיוצו - חזרתי מהעבודה ובמקום לצנוח כדרכי מול הטלוויזיה התרחצתי, התגלחתי, החלפתי בגדים והודעתי בקרירות שאני יוצא לפגישה.
"תהנה לך," הוא ענה באותה קרירות, "רק חבל שלא מצאת מישהו קצת יותר צעיר ורענן חוץ מרוזי."
"איך אתה יודע שאני נפגש איתו?"
"הוא התקשר לשאול מתי אתה מגיע וקשקשנו קצת." אמר יוצו בשלווה, "אז מה, ההומואית המשומשת הזו זה הדייט הכי טוב שהצלחת להשיג?"
פני האדימו מכעס, ממש נעלבתי בשמו של רוזי טוב הלב והחביב שתמיד היה מלא התפעלות מהזוגיות הממושכת שלי עם יוצו, ועודד אותי לעשות מה שאני מרגיש, ולא להתייחס למה אומרים ומה חושבים אחרים. לא הגיע לו שידברו עליו ככה.
"לא נראה לי איך שאתה מדבר על רוזי יוצו, ההומואית המשומשת הזו הוא החבר הכי טוב שלי, ורק שתדע לך שאם הוא לא היה תומך בי בתקופה שהתלבטת ביני לבין אישתך אולי היית עד היום נשוי פתטי שמזיין פעם בחודש בגן!" התפרצתי, "ואני לא יודע איך הייתי עובר את משבר גיל הארבעים שלך כשפתאום רצית לרוץ למסיבות, ולעשות סמים ושלישיות ואורגיות, והשד יודע מה עוד בלי התמיכה שלו, וחוץ מזה, הוא צעיר יותר ממך בכמה שנים טובות, אם הוא הומואית משומשת, מה אתה?"
הבעת חרטה נדירה הופיעה על פניו של יוצו. "אתה צודק רזי," הוא אמר בהכנעה, "אני באמת מצטער, לא יודע מה קורה לי היום. לא הייתי צריך להגיד את זה, אתה סולח לי?"
יוצו ביקש סליחה לעיתים כל כך נדירות עד שכשזה היה קורה פעם בכמה שנים הייתי מתעלף מתדהמה וסולח לו מיד, אבל לא הפעם. הפעם הוא הרחיק לכת יותר מידי.
"תבקש סליחה מרוזי, לא ממני!" צעקתי ויצאתי בטריקת דלת.
"רזי, תיכנס לפרופורציות." נזף בי רוזי. "אף אחד לא מת ואף אחד לא חולה במחלה חשוכת מרפא. אתם אוהבים זה את זה, אתם עובדים ומתפרנסים בכבוד, יש לכם חברים ובית וקצת כסף בבנק, והכי חשוב, יש לכם אחד את השני. אתם במצב לא רע בכלל, תאמין לי."
נכנסתי לפרופורציות והודיתי שנכון, היה יכול להיות יותר גרוע, אבל עדיין כואב לי הלב. (כשסבתא הייתה אומרת ששריטה אצלך כואבת יותר מרגל שבורה אצל השכן היא ידעה על מה היא מדברת).
"ההתקף לב שלו רזי? זה לא היה משהו רציני מידי, מה?"
"לא רק אירוע קל, אבל זה אות אזהרה שאם הוא לא ישמור אז..."
"קודם כל תגיד תודה שהוא קיבל אזהרה מוקדמת ושיש מה לעשות כדי לשפר את המצב." אמר רוזי והעיף את הפיאה האחרונה שמדד מעל ראשו - משהו חסר חן, צהבהב ומדובלל - וחשף את קרחתו המטופחת.
"איך אני יכול לשפר את המצב אם הוא לא רוצה אותי יותר?" התלוננתי.
"אתה חושב שהוא לא רוצה אותך יותר בגלל שהוא החליט לעבור ליחסים פתוחים? איזה ילד טיפש אתה."
שוב פעם אני ילד טיפש! בעוד כמה חודשים אחליף קידומת ובכל זאת, תוך כמה ימים שני אנשים שמכירים אותי שנים רבות קוראים לי ילד טיפש. אני חושב שזו בהחלט סיבה לדאגה.
"רזי חמוד, מהמקום שבו אני יושב," הודיע לי רוזי בחשיבות (הוא ישב על שרפרף תלת רגלים מרופד מול מראה מוארת, לבוש חלוק בית עטור תחרה ונראה כמין אורקל שמנמן), "יוצו אוהב אותך מאוד והוא מנסה להקל עליך לעבור את משבר גיל הארבעים שלך."
"אין לי שום משבר גיל ארבעים." זעפתי, "אני לא רוצה לעשות שלישיות, לא התחלתי לעשן, או לשתות, או לרקוד במסיבות של צעירים."
"נכון, כי אתה רק רזיאל הביישן, אבל איך תסביר שפתאום, כמה חודשים לפני יום ההולדת הארבעים שלך, נדלקת על בחור צעיר? איך תקרא לזה?"
"לא יודע." אמרתי בקול רפה, "וחוץ מזה גם אני מוצא חן בעיניו, ואם יוצו לא היה מתמוטט פתאום אז אולי..."
"אולי באמת היה עדיף שהיית עושה איתו כמה סיבובים מהנים במיטה ונרגע קצת?"
"ומה אם הייתי מתאהב בו?"
"מה יש לך להתאהב בילד הזה אחרי כל כך הרבה שנים שאתה אוהב את יוצו?"
"לא יודע, ומה אם הוא היה מתאהב בי? אני לא סתם נטפל לבחור, גם הוא רוצה אותי."
"ואני לא מתפלא רזי, אתה נראה נהדר. אני לא יודע איך אתה עושה את זה. תראה אותך, בלי קמטים, בלי כרס, בלי קרחת, נראה בקושי בן שלושים פלוס."
"זו התמורה שלי על ששנים הלכתי לישון מוקדם, התרחקתי מסיגריות ומאלכוהול, חשבתי מחשבות טהורות ואף פעם לא הייתה לי סיבה לחוש ייסוריי מצפון. בגלל זה אני נראה ככה! וחוץ מזה יש גם את הפרט הקטן של גנים טובים שירשתי מההורים."
רוזי צחק. "בשבילי זה כבר מאוחר מידי, אני מתקרב לחמישים, ובלי איפור ותלבושת אני נראה בדיוק בגילי, וביום רע אפילו מבוגר יותר, אבל לפחות נהניתי מהחיים."
"גם אני נהניתי מהחיים רוזי. אני לא סובל סיגריות, ולא אוהב לשתות. טוב לי עם יוצו, או לפחות היה לי טוב איתו עד שפגשתי את הדורון הזה ונדלקתי עליו, ודווקא אחרי שהבנתי שיוצו חשוב לי הרבה יותר מכל הבחורים הצעירים בעולם הוא מגלה לי שהוא בגד בי ושהוא רוצה יחסים פתוחים! אני לא יודע מה לעשות."
"לזיין את דורון בלי נקיפות מצפון?"
לא רוצה. מה לי ולו? אני לא יכול להפסיק לחשוב על יוצו עם אחרים, זה אוכל אותי."
"רזי יקירי, יוצו היה בערך בגילך כשהיו לו כמה סטוצים טיפשיים עם שניים שלושה בחורים צעירים, ובמקרה יצא לי לשמוע מאחד מהם על החוויה. מסתבר שרוב הזמן הוא דיבר עליך, דאג בגללך, היה לחוץ שמא תגלה, והבחור שהיה איתו אמר שהוא הרגיש שהוא כל הזמן בתחרות עם הדמות הוירטואלית שלך שריחפה מעל המיטה. זה היה נורא ואיום, הוא נשבע לי שבחיים הוא לא יגע יותר ביוצו! אם כבר שלישיה הוא מעדיף אחת אמיתית, לא דמיונית."
"באמת?" התחלתי להרגיש קצת יותר טוב.
"כן, באמת, הוא סיפר לי הכל לפני כמה שנים ולא סיפרתי לך כלום כי ידעתי שבשביל יוצו זה היה רק קטע חסר כל משמעות שהוא עשה כדי לשפר את מצב הרוח והביטחון העצמי שלו. עובדה שלא הרגשת שום דבר, הוא זיין ושכח."
"למה אני לא מסוגל להתנהג ככה? למה רק אני כזה אפס רגשני שמערבב אהבה וסקס?"
"אתה לא אפס, אתה נהדר. אם כל הגברים היו כמוך החיים היו הרבה יותר יפים, משעממים אולי, אבל בטח נעימים הרבה יותר." ניחם אותי רוזי ונישק על לחיי, משאיר עליה חתימת שפתון אדום לוהט בצורת שפתיים עסיסיות.
הרגשתי בכך רק כמה שעות אחר כך, כשדורון ניגב את לחיי בנגבון לח.
"מה אתה עושה אצלנו כל כך מאוחר? איפה יוצו?" נדהמתי.
"יוצו נרדם. אני נשארתי לשמור עליו ולחכות לך. מה אתה חושב שאתה עושה רזי? לא הייתי מאמין עליך, להשאיר אותו ככה לבד אחרי שרק בשבוע שעבר הוא כמעט מת? ותראה איך אתה חוזר הביתה? שיכור ומרוח בשפתון? ומה זה הריח הזה? מי שפך עליך כל כך הרבה בושם?"
"לא זוכר," הודיתי, "הייתי במועדון חשפנות ובחור אחד רקד לי על הברכיים."
הבעת סלידה עלתה על פניו של דורון. "בחור ערום?"
"כמעט. היה לו חוטיני ורוד, אבל אסור היה לגעת בו."
"אני לא מאמין! יוצו ישב פה שעות וסיפר לי כמה הוא אוהב אותך, ואיזה בן אדם נהדר אתה, ואכל את עצמו איך הוא לא העריך אותך כל השנים. הוא סיפר לי איזה ילד יפה היית כשנפגשתם, ואיזה בן זוג נאמן ומסור ואוהב אתה, ואיזה חרא הוא היה איתך והנה אתה..."
"מחזיר לו כגמולו."
"אל תדבר שטויות! הרי לא עשית איתי שום דבר... אוף, עזוב. אין טעם לדבר אתך, אתה שיכור."
"אני לא כל כך שיכור, ולא יכולתי לעשות אתך שום דבר כי אני אוהב אותו ודי, אני לא יכול לעשות סתם סקס בשביל סקס, ניסיתי וזה לא הולך לי, מצטער, אני סתם בן אדם משעמם."
"אתה לא משעמם אותי, ואתה בטח לא משעמם את יוצו." אמר דורון, וסוף סוף חייך קצת.
הוא הוליך אותי למיטה, השכיב אותי לצידו של יוצו הישן, חלץ את נעלי, כיסה אותי והלך.
התגלגלתי לעבר יוצו הישן, וברגע שגופי נגע בגופו הוא שלח את ידו והניח אותה על מותני, מצמיד אותי אליו כמו תמיד. "תעיף את הבגדים האלה." פקד עלי, "הם מעצבנים."
העפתי את הבגדים, התכרבלתי בגופו החם ונרדמתי מיד.
בבוקר התעוררתי ושמעתי את יוצו מתקלח. בפי עמד טעם נוראי, ראשי כאב מעט והייתה לי זקפה ענקית ופועמת.
קמתי מהר ופלשתי אל תא המקלחת. "היי!" מחה יוצו, "מה אתה עושה? תפסיק עם זה רזי."
"לא רוצה, מה תעשה לי?" התנפלתי עליו והצמדתי אותו לקיר, נישקתי אותו על פיו שוב ושוב, מחכך את הזקפה שלי בבטנו השעירה והמסובנת.
ההתלהבות החרמנית שלי המסה את התנגדותו והוא נישק אותי ונענה לי בזקפה משלו. שוב היינו צעירים מאוהבים, ערומים ומלאי תשוקה, מגששים זה אחר זה בתוך האדים החמימים, ואז נזכרתי שאנחנו כבר לא ילדים ויוצו עבר אירוע לב לפני שבוע ו...
"יוצו," עצרתי אותו, "מספיק. אל תשכח מה אמר הרופא, די, תפסיק."
"אני לא הולך לזיין לפי ההוראות של הרופא." אמר יוצו בעקשנות, "אני אזיין מתי שבא לי ואיך שבא לי!"
"זה מה שאתה חושב." פתחתי את דלת המקלחון, השענתי את יוצו המופתע על הכיור, מחזיק את ידיו מאחורי גבו, מסובב אותו בגבו אלי, ופעם ראשונה בחיי עשיתי לו מה שתמיד השתוקקתי לעשות, והפעם לא הסתפקתי באצבעות בלבד.
"היי, רזי, מה אתה עושה? די, מספיק, אני לא פסיבי, אתה יודע את זה!"
"תירגע, תפסיק להילחם בי ותנסה, תראה שתאהב את זה." הקשיתי את ליבי והידקתי את אחיזתי בו. "פשוט תנשום עמוק ותירגע."
"אבל למה? מה עובר עליך?"
"משבר גיל הארבעים, עכשיו תרגיע ותפנים, הפעם תורי לזיין."
הייתי צריך לחזור ולזיין אותו עוד כמה וכמה פעמים עד שהוא הודה שכן, מידי פעם גם הוא נהנה להיות פסיבי, אבל רק בתנאי שנעשה את זה במקלחת, ושמיד אחר כך יהיה תורי להיות פסיבי והכי חשוב - שזה יישאר רק ביני לבינו.
כאילו, דא? נראה לכם שאני רץ לספר לכל העולם איך אני עושה סקס עם בעלי?

אפילוג
כמה חודשים אחרי שיוצו עבר את האירוע הלבבי הקל שלו ישבנו שוב על המרפסת והבטנו איך דורון עובר דירה. היה קיץ, הסבלים השחומים והצעירים היו ערומים למחצה והיה תענוג להביט בהם מזיעים תחת כובדם של הארגזים, במיוחד שאנחנו ישבנו לנו בצל ושתינו לימונדה נטולת סוכר אך מרעננת, ונהנינו מהרוח הקרירה שהשיב עלינו המאוורר.
אחרי שההעמסה נגמרה יצאו פבלו ותמיר להיפרד ממנו ומאור - החבר שלו - בנשיקות וחיבוקים. אחרי הפרידה הנרגשת השניים התיישבו בין הארגזים שבמשאית, נופפו לנו לשלום ונסעו מרחק כמה רחובות משם לדירתם החדשה.
תמיר ופבלו המזיעים פלשו אלינו, סיימו את כל הלימונדה וסיפרו לנו שוב איך אור שהתאהב בדורון בצבא, אבל התעקש להישאר בארון, נסע עד להודו הרחוקה כדי לשכוח אותו, חזר לפני כמה חודשים לארץ, חיפש את דורון בכל מקום אך לשווא, עד שסוף סוף נפגש בו לגמרי במקרה במצעד האהבה האחרון, ומאז הם יחד.
"נורא עצוב לי שדורון עזב, אבל מצד שני הם יגורו לא רחוק מאיתנו, ועכשיו כשיש לנו חדר פנוי בדירה נוכל להתחיל לעבוד על הפרויקט של הילד." אמר תמיר.
"ילד, איזה ילד?" התפלא יוצו.
"טוב, אז יש את זוג הבנות האלו שגרות ממול ורוצות תרומת זרע, אבל גם השתתפות פעילה באבהות, וחשבנו שזה יכול להתאים לנו, מה דעתך?"
"מה דעתי? דעתי שחבל שאי אפשר היה לעשות דברים כאלו כשאנחנו היינו צעירים. תגיד, הן יסכימו לאמץ אותנו כדודים?"
"הן יסכימו לאמץ כל אחד בתנאי שתביאו המלצות מאיתנו ותעשו ביביסיטר." צחק פבלו.
"אם ככה, מה אתה יושבים פה סתם? לכו לעבוד על הפרוייקט הזה." שילח אותם יוצו מעל פנינו, ושאל אם לא בא לי במקרה להתרענן באיזה מקלחת משותפת.
"כן, בהחלט בא לי. קדימה למקלחת."