איך התחלנו
"בפעם הראשונה שנפגשנו תמיר ניסה לדרוס אותי עם האופניים שלו." אמר פבלו וצחק.
"רק התנגשתי בך קצת." התגונן תמיר, "בקושי נגעתי בך."
"מה בקושי? טיילתי לי לתומי בשדרות רוטשילד, חושב על ארוחת צהרים ועל התחת היפה של המלצר שיגיש לי אותה ופתאום הגחת בטיסה מרחוב אנגל ורמסת אותי עם האופניים שלך, דורון עד, הוא ראה הכל."
שלושתם צוחקים מלוא פיהם כשהם נזכרים באותו אירוע שקרה בקיץ שעבר. דורון ופבלו הלכו לאכול צהרים בסנדוויץ בר בקצה שדרות רוטשילד כי הם אהבו את הלחם המלא שהיה שם ואהבו עוד יותר את המדים ההדוקים על ישבניהם של המלצרים הנאים.
"בדרך לשם ראיתי ג'ינג'י חמוד אחד על אופניים שכל הזמן פטרל סביבנו, אבל לא ידענו אם הוא בקטע," סיפר פבלו, "ודיברנו על זה שגם אם כן אז איך נדע אם הוא מתכוון אלי או אל דורון, ואז הוא הסתער עלינו מרחוב אנגל ונתקע בי בכוח, וככה ידענו."
"אחרי שנפלתי על התחת הוא זרק את האופניים הצידה, עזר לי לקום בנימוס ושאל אם אני בסדר, ביקש סליחה ושאל אם אני צריך עזרה. הייתי כל כך המום שלא הצלחתי לדבר, אבל דורון ישר אמר לו שאני רעב והוא יכול לקחת אותי לאכול והסתלק."
"ישר ראיתי מה הוא ניסה לעשות," הפטיר דורון וחייך אלי, "והבנתי שעדיף שאני אפנה את השטח. ואיך אתם נפגשתם?" פנה בנימוס אלי ואל יוצו.
החלפנו מבט. יוצו נראה נבוך משהו ואני יודע שהסמקתי - דבר מטופש למדי בגילי.
"נתקלנו זה בזה במקרה." אמרתי ושאלתי אם להביא את הקינוח - היינו בסופה של סעודת ליל שישי שנערכה אצלנו.
הסעודה הייתה רעיון של יוצו שהעיר כלאחר יד שאולי כדאי להזמין מתישהו את השכנים הצעירים שלנו לארוחה. אני זה שעשיתי מזה פרוייקט שלם – ככה הוא התמרמר כשאילצתי אותו באותו בוקר להישאר במטבח עד שרצפת חדר האוכל תתייבש – והתקנתי ארוחה חגיגית מרובת מנות שנזללה עד תומה בהתלהבות נעורים מחממת לב.
"מה? נתקלתם זה בזה באטרף?" שאל דורון בתמימות.
"אז לא היה אטרף." אמר יוצו, קצת בחמיצות, "וגם אם היה בטח לא הייתי מעז לגלוש לשם." הוסיף בעצב.
"נתקלנו זה בזה בגן החשמל." אמרתי כדי לשים סוף לנושא המביך, והלכתי למטבח להביא את העוגה.
"זה היה בחורף." שמעתי את יוצו מספר, "שנינו היינו די ביישנים, ועד שהגענו לתכל'ס התחיל לרדת מבול, סגרנו מהר את המכנסים ורצנו יחד לבית קפה קטן שהיה לא רחוק, שתינו קפה ושוחחנו וככה הכל התחיל."
"ואחרי שהגשם נגמר רצתם מבית הקפה הביתה רועדים מקור והתחממתם יחד במקלחת?" שיער תמיר בעליצות.
יוצו ואני החלפנו מבטים מעל לעוגת התותים בקצפת, אני די בטוח שבדיוק כמוני גם הוא הרגיש באותו רגע כשריד מתקופת הדינוזאורים. "לא בדיוק." אמרתי והתחלתי לפרוס מהעוגה בתקווה להסיח את דעתם.
"לא היה לנו לאן ללכת כי אני הייתי אז נשוי עם שני ילדים קטנים." התוודה יוצו ששתה קצת יותר מידי יין, "ורזי גר עוד אצל ההורים."
"מה? היית לפני צבא כשנפגשתם?" הזדעזע תמיר.
"לא, הייתי שנתיים אחרי הצבא ועדיין גרתי אצל ההורים."
"ואם זה היה תלוי באימא שלך היית גר שם עד היום." אמר יוצו במרירות שלא שכחה גם אחרי כל אותן שנים.
"ואם זה היה תלוי באשתך היית עדיין נשוי ואבא לעוד ארבע ילדים." החזרתי לו מנה אחת אפיים, מביך את אורחינו הצעירים.
לרגע השתררה שתיקה מעיקה סביב העוגה היפה שלי, ואז החלו שלושתם לדבר בבת אחת, משבחים אותה בכל פה.
חייכתי אליהם, ממצמץ בכוח כדי לסלק את הדמעות שהציפו פתאום את עיני, שואל את עצמי אם יוצו זוכר את הפגישות האומללות שלנו באותו חורף בסוף שנות השמונים של המאה שעברה שהתקיימו מאחורי קיוסק קטן בשדרות רוטשילד, לא רחוק מהפניה לרחוב אנגל.
הדחקתי די הרבה ממה שקרה עד שסוף סוף הצלחנו להתנתק ממשפחותינו המזועזעות, אבל עדיין אני זוכר את מזג האוויר ששרר כמדומה כל פעם שהיינו נפרדים שוב – הקור, הגשם, השמים הנמוכים והאפורים שהלמו את האומללות שחשתי כל פעם שהוא היה נאלץ לעזוב אותי כדי לשחק בפני אישתו וילדיו את איש המשפחה למופת.
היינו מאוהבים עד שורשי שערותינו ובכל זאת אומללים מאוד. הוא סבל ייסורי מצפון איומים בגלל הילדים והאישה, ואני חששתי מהנזק האיום שאסב לבריאותה של אימי כשיתברר לה שאני מאוהב ללא תקנה בגבר מבוגר ממני בשתים עשרה שנים, נשוי ואב לילדים קטנים.
עם הפחד מפני התיעוב שאראה בפניו של אבי כשיתברר לו מי הוא באמת יוצא חלציו לא התמודדתי עד היום. לצערי מעולם לא היה עלי להביט בפניו הטובות ולהגיד לו את האמת.
כמה ימים אחרי שאני ויוצו נפרדנו שוב (בפעם השלישית תוך חצי שנה) - הפעם זו הייתה הפרידה הסופית לגמרי ולחלוטין - אבי נפטר פתאום מהתקף לב.
עוד מבית החולים התקשרתי מתייפח ליוצו שעזב אירוע משפחתי וחש אלי, וככה נודע הכל לאישתו ולהוריו. הם היו המומים, אבל אחרי ההלם הראשוני אישתו הייתה מוכנה לשכוח הכל ולהניח לו לחזור הביתה. דווקא אימא שלי שתמיד הייתה חולנית ותלותית השתנתה לגמרי אחרי שהתאלמנה.
אחרי שגיליתי לה מי הוא בשבילי הגבר הזר שהופיע במפתיע בלוויה של אבא היא הצמיחה בבת אחת חוט שדרה איתן כברזל ומיד אחרי השבעה העיפה אותי מהבית, נעזרת באחותי ששונאת אותי בכל ליבה עד עצם היום הזה.
שכרתי דירה קטנה ועלובה ליד התחנה המרכזית והמתנתי שם ליוצו שקיבל ברגע האחרון רגליים קרות וכמעט שהתחרט. למזלי הרב כל כך כעסתי עליו עד שלא הנחתי לו להיכנס לדירה שלי ושלחתי אותו הביתה.
למרבה השמחה הוא באמת חזר הביתה במקום לחזור לעבודה ממנה התחמק כדי להיות איתי וגילה את אשתו מתנקמת בו בהתלהבות על המיטה הזוגית שלהם בעזרת אחד מידידיו הותיקים.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. תוך כמה דקות הוא ארז את חפציו וחזר אלי, ומאז אנחנו יחד.
נתתי לצעירים גרסא מרוככת של האירועים שקרו בין פגישתנו הראשונה בגן החשמל ועד להתחלת המגורים שלנו יחד, מצניע ככל האפשר את העובדה שאהבתנו המשותפת לא הייתה מתממשת לולא השילוב הבלתי אפשרי של מות אבי האהוב, זעמה הנקמני של אימי, שנאתה של אחותי והבוגדנות של אשתו וחברו הטוב של יוצו.
"בפעם הראשונה שנפגשנו תמיר ניסה לדרוס אותי עם האופניים שלו." אמר פבלו וצחק.
"רק התנגשתי בך קצת." התגונן תמיר, "בקושי נגעתי בך."
"מה בקושי? טיילתי לי לתומי בשדרות רוטשילד, חושב על ארוחת צהרים ועל התחת היפה של המלצר שיגיש לי אותה ופתאום הגחת בטיסה מרחוב אנגל ורמסת אותי עם האופניים שלך, דורון עד, הוא ראה הכל."
שלושתם צוחקים מלוא פיהם כשהם נזכרים באותו אירוע שקרה בקיץ שעבר. דורון ופבלו הלכו לאכול צהרים בסנדוויץ בר בקצה שדרות רוטשילד כי הם אהבו את הלחם המלא שהיה שם ואהבו עוד יותר את המדים ההדוקים על ישבניהם של המלצרים הנאים.
"בדרך לשם ראיתי ג'ינג'י חמוד אחד על אופניים שכל הזמן פטרל סביבנו, אבל לא ידענו אם הוא בקטע," סיפר פבלו, "ודיברנו על זה שגם אם כן אז איך נדע אם הוא מתכוון אלי או אל דורון, ואז הוא הסתער עלינו מרחוב אנגל ונתקע בי בכוח, וככה ידענו."
"אחרי שנפלתי על התחת הוא זרק את האופניים הצידה, עזר לי לקום בנימוס ושאל אם אני בסדר, ביקש סליחה ושאל אם אני צריך עזרה. הייתי כל כך המום שלא הצלחתי לדבר, אבל דורון ישר אמר לו שאני רעב והוא יכול לקחת אותי לאכול והסתלק."
"ישר ראיתי מה הוא ניסה לעשות," הפטיר דורון וחייך אלי, "והבנתי שעדיף שאני אפנה את השטח. ואיך אתם נפגשתם?" פנה בנימוס אלי ואל יוצו.
החלפנו מבט. יוצו נראה נבוך משהו ואני יודע שהסמקתי - דבר מטופש למדי בגילי.
"נתקלנו זה בזה במקרה." אמרתי ושאלתי אם להביא את הקינוח - היינו בסופה של סעודת ליל שישי שנערכה אצלנו.
הסעודה הייתה רעיון של יוצו שהעיר כלאחר יד שאולי כדאי להזמין מתישהו את השכנים הצעירים שלנו לארוחה. אני זה שעשיתי מזה פרוייקט שלם – ככה הוא התמרמר כשאילצתי אותו באותו בוקר להישאר במטבח עד שרצפת חדר האוכל תתייבש – והתקנתי ארוחה חגיגית מרובת מנות שנזללה עד תומה בהתלהבות נעורים מחממת לב.
"מה? נתקלתם זה בזה באטרף?" שאל דורון בתמימות.
"אז לא היה אטרף." אמר יוצו, קצת בחמיצות, "וגם אם היה בטח לא הייתי מעז לגלוש לשם." הוסיף בעצב.
"נתקלנו זה בזה בגן החשמל." אמרתי כדי לשים סוף לנושא המביך, והלכתי למטבח להביא את העוגה.
"זה היה בחורף." שמעתי את יוצו מספר, "שנינו היינו די ביישנים, ועד שהגענו לתכל'ס התחיל לרדת מבול, סגרנו מהר את המכנסים ורצנו יחד לבית קפה קטן שהיה לא רחוק, שתינו קפה ושוחחנו וככה הכל התחיל."
"ואחרי שהגשם נגמר רצתם מבית הקפה הביתה רועדים מקור והתחממתם יחד במקלחת?" שיער תמיר בעליצות.
יוצו ואני החלפנו מבטים מעל לעוגת התותים בקצפת, אני די בטוח שבדיוק כמוני גם הוא הרגיש באותו רגע כשריד מתקופת הדינוזאורים. "לא בדיוק." אמרתי והתחלתי לפרוס מהעוגה בתקווה להסיח את דעתם.
"לא היה לנו לאן ללכת כי אני הייתי אז נשוי עם שני ילדים קטנים." התוודה יוצו ששתה קצת יותר מידי יין, "ורזי גר עוד אצל ההורים."
"מה? היית לפני צבא כשנפגשתם?" הזדעזע תמיר.
"לא, הייתי שנתיים אחרי הצבא ועדיין גרתי אצל ההורים."
"ואם זה היה תלוי באימא שלך היית גר שם עד היום." אמר יוצו במרירות שלא שכחה גם אחרי כל אותן שנים.
"ואם זה היה תלוי באשתך היית עדיין נשוי ואבא לעוד ארבע ילדים." החזרתי לו מנה אחת אפיים, מביך את אורחינו הצעירים.
לרגע השתררה שתיקה מעיקה סביב העוגה היפה שלי, ואז החלו שלושתם לדבר בבת אחת, משבחים אותה בכל פה.
חייכתי אליהם, ממצמץ בכוח כדי לסלק את הדמעות שהציפו פתאום את עיני, שואל את עצמי אם יוצו זוכר את הפגישות האומללות שלנו באותו חורף בסוף שנות השמונים של המאה שעברה שהתקיימו מאחורי קיוסק קטן בשדרות רוטשילד, לא רחוק מהפניה לרחוב אנגל.
הדחקתי די הרבה ממה שקרה עד שסוף סוף הצלחנו להתנתק ממשפחותינו המזועזעות, אבל עדיין אני זוכר את מזג האוויר ששרר כמדומה כל פעם שהיינו נפרדים שוב – הקור, הגשם, השמים הנמוכים והאפורים שהלמו את האומללות שחשתי כל פעם שהוא היה נאלץ לעזוב אותי כדי לשחק בפני אישתו וילדיו את איש המשפחה למופת.
היינו מאוהבים עד שורשי שערותינו ובכל זאת אומללים מאוד. הוא סבל ייסורי מצפון איומים בגלל הילדים והאישה, ואני חששתי מהנזק האיום שאסב לבריאותה של אימי כשיתברר לה שאני מאוהב ללא תקנה בגבר מבוגר ממני בשתים עשרה שנים, נשוי ואב לילדים קטנים.
עם הפחד מפני התיעוב שאראה בפניו של אבי כשיתברר לו מי הוא באמת יוצא חלציו לא התמודדתי עד היום. לצערי מעולם לא היה עלי להביט בפניו הטובות ולהגיד לו את האמת.
כמה ימים אחרי שאני ויוצו נפרדנו שוב (בפעם השלישית תוך חצי שנה) - הפעם זו הייתה הפרידה הסופית לגמרי ולחלוטין - אבי נפטר פתאום מהתקף לב.
עוד מבית החולים התקשרתי מתייפח ליוצו שעזב אירוע משפחתי וחש אלי, וככה נודע הכל לאישתו ולהוריו. הם היו המומים, אבל אחרי ההלם הראשוני אישתו הייתה מוכנה לשכוח הכל ולהניח לו לחזור הביתה. דווקא אימא שלי שתמיד הייתה חולנית ותלותית השתנתה לגמרי אחרי שהתאלמנה.
אחרי שגיליתי לה מי הוא בשבילי הגבר הזר שהופיע במפתיע בלוויה של אבא היא הצמיחה בבת אחת חוט שדרה איתן כברזל ומיד אחרי השבעה העיפה אותי מהבית, נעזרת באחותי ששונאת אותי בכל ליבה עד עצם היום הזה.
שכרתי דירה קטנה ועלובה ליד התחנה המרכזית והמתנתי שם ליוצו שקיבל ברגע האחרון רגליים קרות וכמעט שהתחרט. למזלי הרב כל כך כעסתי עליו עד שלא הנחתי לו להיכנס לדירה שלי ושלחתי אותו הביתה.
למרבה השמחה הוא באמת חזר הביתה במקום לחזור לעבודה ממנה התחמק כדי להיות איתי וגילה את אשתו מתנקמת בו בהתלהבות על המיטה הזוגית שלהם בעזרת אחד מידידיו הותיקים.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. תוך כמה דקות הוא ארז את חפציו וחזר אלי, ומאז אנחנו יחד.
נתתי לצעירים גרסא מרוככת של האירועים שקרו בין פגישתנו הראשונה בגן החשמל ועד להתחלת המגורים שלנו יחד, מצניע ככל האפשר את העובדה שאהבתנו המשותפת לא הייתה מתממשת לולא השילוב הבלתי אפשרי של מות אבי האהוב, זעמה הנקמני של אימי, שנאתה של אחותי והבוגדנות של אשתו וחברו הטוב של יוצו.
רק מטפל בשרכים שלי
דורון רוחץ את המכונית שלו – ניסן עתיקה, אבל שמורה היטב – ואני יושב למעלה במרפסת החממה, לכאורה מטפל בשרכים שלי ובעצם עסוק בהצצות תכופות לעברו.
הוא מתחיל את העבודה לבוש מכנסים קצרים וגופיה יבשים, אבל תוך כדי עבודה בגדיו נעשים לחים מזיעה וממי השטיפה ונדבקים לגופו, ובסופו של דבר הוא מסיר מעליו את הגופייה (סתם גופיית סבא לבנה שנראית עליו נפלא), מקמט אותה ומנגב בה את פניו הלחים ואז, כאילו חש במבטי, הוא מרים את הראש, רואה אותי, מחייך חיוך שמח ומנופף לעברי בגופייה.
אני מנופף חזרה, פותח את החלון ושואל אותו אם בא לו לעלות לשתות משהו קר.
"אחלה." הוא אומר, ואחרי דקותיים הוא יושב לצידי ושותה מיץ. מסתבר שבדיוק כמוני הוא אוהב מיץ תפוחים, ובדיוק כמוני הוא מעדיף אותו לא קר מידי ולא מוגז.
העובדה הקטנה הזו גורמת לי אושר עצום.
אחר כך הוא אוכל גם מהעוגה שאפיתי ביום שישי, משבח את טעמה ונפרד ממני בחיוך תוך שהוא נוגע בידי בספק לחיצה ספק ליטוף.
אחרי שהוא הולך יוצו מגיח מחדר השינה, מקומט ופרוע אחרי שנת הצהרים, ושואל בקול נרגן איפה הקפה שלו, ולמה הוא לא מקבל עוגה אלא רק צנים דל קלוריות עם ריבה דלת סוכר?
"גם אני אוכל אותו דבר." אני מתגונן, "זה בריא יותר בשבילנו."
הוא מעווה את פניו, נוגס נגיסה רעשנית בצנים ואומר פתאום, "אתה יודע, יכול להיות שהוא בכלל לא הומו."
אני אפילו לא מנסה להעמיד פנים שאין לי מושג על מי הוא מדבר. "בטח שהוא כן, אל תדבר שטויות!"
"איך אתה יודע? שאלת אותו או שאתה מסתפק בבהייה אילמת בגוף המושלם שלו?"
"מספיק עם זה יוצו!" אני מניח את הכוס שלי בדפיקה חזקה על השולחן, "תשתוק בבקשה!"
הוא שותק כמה דקות, לוגם מהקפה עם הסוכרזית שלו בלי להביט בי, וכשהוא מסיים הוא מפנה את הכלים של שנינו ומנגב בקפדנות את השולחן - דבר שלא עשה כבר שנים - ואז מזמין אותי ללכת איתו לסרט בקניון.
אין לי חשק ללכת לשום מקום, אבל אני מקבל את הצעתו בסבר פנים יפות. אנחנו מתלבשים והולכים לראות יחד סרט, ואפילו חולקים דלי בינוני של פופקורן עם חמאה.
כשאצבעותינו נפגשות בתוך הקערה הוא אוחז בכפי, משלב את אצבעותיו בשלי ואומר שהוא לא רצה להיות רשע, אבל לדעתו אני צעיר מכדי לשבת כמו זקנה על המרפסת ולארוב לבחורים צעירים.
"אני כמעט בן ארבעים, זה לא צעיר," אני אומר, "ולא ארבתי לו, טיפלתי בשרכים, זה הכל."
"הוא רק ילד נחמד שנראה טוב בגופייה רטובה." הוא אומר, ומציע לי את הקולה שלו. כל כך הרבה שנים אנחנו יחד ועדיין הוא לא הפנים שאני שונא קולה.
אני לוגם ממנה בכל זאת ולא אומר שההבדל השנים ביני לדורון הוא בערך אותו הבדל שיש ביני לבינו - הוא בטח יודע את זה לבד, וחוץ מזה לא ארבתי ולא הצצתי, טיפלתי בשרכים שלי כשהוא שטף את האוטו, זה הכל.
"אם הוא כן בקטע," אומר יוצו כשאנחנו כבר שכובים לבטח במיטתנו, רגלינו נוגעות זו בזו וידו מרפרפת קלות על ירכי, "הם בטח עושים שלישיות."
"מי?" אני נבהל (בזמנו יוצו פנטז על צירוף עוד גבר למיטה שלנו ואני תמיד התנגדתי בעוז), "הדיירים שלנו?"
"כן, למה לא?" הוא מגחך, "שלושתם חברים טובים שגרים יחד, ובטח פבלו ודורון שלך הספיקו להיות יחד לפני שתמיר התנגש בהם באופנים שלו, מה יותר טבעי מזה?"
"אתה מדבר שטויות יוצו! ואין שום דבר טבעי בשלישיות." אני אומר בתוקף, ומכבה את האור, "וחוץ מזה הוא לא דורון שלי, שתוק כבר ולך לישון."
דורון רוחץ את המכונית שלו – ניסן עתיקה, אבל שמורה היטב – ואני יושב למעלה במרפסת החממה, לכאורה מטפל בשרכים שלי ובעצם עסוק בהצצות תכופות לעברו.
הוא מתחיל את העבודה לבוש מכנסים קצרים וגופיה יבשים, אבל תוך כדי עבודה בגדיו נעשים לחים מזיעה וממי השטיפה ונדבקים לגופו, ובסופו של דבר הוא מסיר מעליו את הגופייה (סתם גופיית סבא לבנה שנראית עליו נפלא), מקמט אותה ומנגב בה את פניו הלחים ואז, כאילו חש במבטי, הוא מרים את הראש, רואה אותי, מחייך חיוך שמח ומנופף לעברי בגופייה.
אני מנופף חזרה, פותח את החלון ושואל אותו אם בא לו לעלות לשתות משהו קר.
"אחלה." הוא אומר, ואחרי דקותיים הוא יושב לצידי ושותה מיץ. מסתבר שבדיוק כמוני הוא אוהב מיץ תפוחים, ובדיוק כמוני הוא מעדיף אותו לא קר מידי ולא מוגז.
העובדה הקטנה הזו גורמת לי אושר עצום.
אחר כך הוא אוכל גם מהעוגה שאפיתי ביום שישי, משבח את טעמה ונפרד ממני בחיוך תוך שהוא נוגע בידי בספק לחיצה ספק ליטוף.
אחרי שהוא הולך יוצו מגיח מחדר השינה, מקומט ופרוע אחרי שנת הצהרים, ושואל בקול נרגן איפה הקפה שלו, ולמה הוא לא מקבל עוגה אלא רק צנים דל קלוריות עם ריבה דלת סוכר?
"גם אני אוכל אותו דבר." אני מתגונן, "זה בריא יותר בשבילנו."
הוא מעווה את פניו, נוגס נגיסה רעשנית בצנים ואומר פתאום, "אתה יודע, יכול להיות שהוא בכלל לא הומו."
אני אפילו לא מנסה להעמיד פנים שאין לי מושג על מי הוא מדבר. "בטח שהוא כן, אל תדבר שטויות!"
"איך אתה יודע? שאלת אותו או שאתה מסתפק בבהייה אילמת בגוף המושלם שלו?"
"מספיק עם זה יוצו!" אני מניח את הכוס שלי בדפיקה חזקה על השולחן, "תשתוק בבקשה!"
הוא שותק כמה דקות, לוגם מהקפה עם הסוכרזית שלו בלי להביט בי, וכשהוא מסיים הוא מפנה את הכלים של שנינו ומנגב בקפדנות את השולחן - דבר שלא עשה כבר שנים - ואז מזמין אותי ללכת איתו לסרט בקניון.
אין לי חשק ללכת לשום מקום, אבל אני מקבל את הצעתו בסבר פנים יפות. אנחנו מתלבשים והולכים לראות יחד סרט, ואפילו חולקים דלי בינוני של פופקורן עם חמאה.
כשאצבעותינו נפגשות בתוך הקערה הוא אוחז בכפי, משלב את אצבעותיו בשלי ואומר שהוא לא רצה להיות רשע, אבל לדעתו אני צעיר מכדי לשבת כמו זקנה על המרפסת ולארוב לבחורים צעירים.
"אני כמעט בן ארבעים, זה לא צעיר," אני אומר, "ולא ארבתי לו, טיפלתי בשרכים, זה הכל."
"הוא רק ילד נחמד שנראה טוב בגופייה רטובה." הוא אומר, ומציע לי את הקולה שלו. כל כך הרבה שנים אנחנו יחד ועדיין הוא לא הפנים שאני שונא קולה.
אני לוגם ממנה בכל זאת ולא אומר שההבדל השנים ביני לדורון הוא בערך אותו הבדל שיש ביני לבינו - הוא בטח יודע את זה לבד, וחוץ מזה לא ארבתי ולא הצצתי, טיפלתי בשרכים שלי כשהוא שטף את האוטו, זה הכל.
"אם הוא כן בקטע," אומר יוצו כשאנחנו כבר שכובים לבטח במיטתנו, רגלינו נוגעות זו בזו וידו מרפרפת קלות על ירכי, "הם בטח עושים שלישיות."
"מי?" אני נבהל (בזמנו יוצו פנטז על צירוף עוד גבר למיטה שלנו ואני תמיד התנגדתי בעוז), "הדיירים שלנו?"
"כן, למה לא?" הוא מגחך, "שלושתם חברים טובים שגרים יחד, ובטח פבלו ודורון שלך הספיקו להיות יחד לפני שתמיר התנגש בהם באופנים שלו, מה יותר טבעי מזה?"
"אתה מדבר שטויות יוצו! ואין שום דבר טבעי בשלישיות." אני אומר בתוקף, ומכבה את האור, "וחוץ מזה הוא לא דורון שלי, שתוק כבר ולך לישון."
השלמת ציוד
בזמנו טומי סמך עלי שאביא לו את הדואר ומתוך הרגל אני ממשיך להציץ מידי פעם בתיבת הדואר שלהם.
יום אחד הבחנתי בין כל החשבונות הרגילים והמשעממים במעטפת חאקי אחת שכבר מזמן לא נראתה פה. יוצו לא עשה מילואים מזה עשר שנים לפחות ובשנה שעברה גם אני שוחררתי רשמית ממילואים אם כי למעשה כבר כמה שנים לא לבשתי חאקי.
לא יכולתי להתאפק והצצתי - השם על המעטפה היה דורון הררי!
אני יודע שזה צעד מיותר, אבל קשה לי לעמוד בפיתוי. אני מקיש על דלתם ודורון פותח, מחייך באישור לשמע ההסבר המגומגם שלי שזה מהצבא ואולי זה דחוף ולכן... ומוביל אותי פנימה תוך שהוא מעיף מבט חטוף בצו.
"זה עוד המון זמן." הוא אומר בקוצר רוח ומשליך את הצו לקערת עץ עגולה וגדולה שעומדת על השידה בסלון. "בוא תשמע איזה יופי." הוא מושיב אותי על הספה ומשתופף אל המערכת ולוחץ על כפתור.
מוזיקה קלאסית נפלאה נשפכת מתוך הרמקולים, שני זמרים משמיעים אריה שמימיית, אבל כל מה שאני רואה זה את הרצועה הבהירה והחלקה של עורו הנחשפת בין חולצתו לבין מכנסיו. עטיפת הדיסק נופלת והוא מתכופף עוד יותר, חושף התחלת חריץ מתוק ומגרה. על עורו הלבן יש פלומה זהבהבה, מקסימה כל כך עד שעלי לאמץ את כל כוח רצוני כדי לא להושיט יד, לרפרף רק נגיעה קלילה אחת ו...
ברגע האחרון ממש הוא מתיישב לצידי, מניח יד על מסעד הספה מאחורי גבי ומחייך אלי חיוך תמים מלא אמון. "תקשיב, נפלא לא?" הוא אומר, "זה שאול של הנדל, תקשיב איך דוד שר ליהונתן, איזה להט, איזה רגש יש בקול שלו! מעניין למה הוא לא משקיע כל כך הרבה באריה שהוא שר למיכל?" הוא מיתמם, ואני מתמוגג ממראה קמטי הצחוק סביב עיניו היפות.
ויוצו חשב שדורון לא הומו! נו באמת, איזה טמבל.
אחרי שהדיסק נגמר אני שואל אם יש לו מספיק מדים ומציע את המדים הישנים שלי אם חסר לו ציוד.
"צריך לבדוק." הוא אומר ומנתר מהספה, "בוא תעזור לי." הוא הולך לחדר השינה שלו ואני נגרר אחריו לחדר ששימש לטומי כחדר אורחים. פעם ראשונה שנכנסתי לכאן מאז הלילה הנורא שבא בעקבות מסיבת המילניום. אחרי המריבה האיומה עם יוצו ברחתי לטומי שנתן לי כוס ברנדי והשכיב אותי לישון על הספה המאובקת שלו. שכבתי שם שעות ובכיתי עד שלפנות בוקר נפלה עלי תרדמה. התעוררתי שעה אחר כך כשיוצו המותש ואדום העיניים ליטף בעדינות את כתפי, סיפר לי שחיפש אותי ברחובות במשך כל הלילה וביקש שאסלח לו ואחזור הביתה. כמובן שסלחתי לו מיד וחזרתי הביתה. מאז לא דיברנו יותר על הנשיקה ההיא שהוא נשק לבן זוגו הצעיר של האקס המיתולוגי שלו ולי לא הייתה שום סיבה לבקר שוב בחדר האורחים של טומי.
"נתתי לתמיר ולפבלו את החדר הגדול." אמר דורון, "לי מספיק החדר הזה."
החדר השתנה, נעשה חשוף יותר, כמעט נזירי. כתליו נצבעו לבן בוהק, הספה המאובקת נעלמה ובמקומה עומדת המיטה שלו - מיטת שלושה רבעים. לצידה עומד שולחן כתיבה עם מחשב ומעליו תלויים כמה מדפים עמוסי ספרים.
אני מעיין בספרים, שמח לראות את הטרילוגיה של דוד שחר האהוב עלי ואת המוקיון של היינריך בל. אנחנו משוחחים על ספרים והרגלי קריאה בעוד הוא שולף מהחלק העליון של הארון חבילת מדים מקומטים, זורק אותם על המיטה ומתחיל לפשוט את חולצתו.
אני עומד משותק, קרביי מכווצים מערגה בעוד הוא פושט את חולצתו ומתחיל למדוד חולצות צבאיות, מוריד חולצה אחת, לובש את השניה והשלישית.
"הכל בסדר עם החולצות." הוא פוסק, "נעבור לחלק התחתון." הוא פושט את מכנסיו.
אילם ממבוכה אני לוטש עיניים בשתיקה בתחתונים הלבנים והשמרניים שלו.
צלקת דקה וארוכה מציצה מעבר לגומי של התחתונים. אני מעז לשאול והוא מצטחק, מחליק באצבע אחת על קצה הצלקת ומספר שהיה רק ילד כשנפל מאופניו ונפצע.
"הצלקת החלימה בלי בעיות ובכל זאת, מידי פעם, כשאני מאמץ את שרירי הבטן אני מרגיש איך הצלקת מציקה לי." הוא אומר בפליאה תמימה. משתומם על הליקוי חסר הפשר הזה בגופו הצעיר והמושלם - פריבילגיה שרק צעירים נהנים ממנה
"הנה, תיגע." הוא מתקרב אלי, מושך למטה את התחתונים, חושף בפני את הצלקת הארוכה והדקה לכל אורכה.
הוא עומד ממש מעלי, פני נמצאים מרחק של כמה ס"מ מבטנו החלקה והשטוחה, אני לוטש מבט בקו השערות העדין המתחיל למטה מפטמותיו האדמדמות, מושיט אצבע ונוגע לרגע אחד מתוק בעורו החלק החם ה...
"נדמה לי שיוצו קורא לי." אני מנתר מבוהל ממקומי, "אני אבדוק אם יש לי... אם נשארו לי..." מבולבל ומזועזע אני נמלט החוצה, משאיר מאחורי גבי את הגוף הצעיר הדק והחלק הזה שטורף את חלומותיי.
בבית אני נובר בארונות ולא מוצא כלום. "איפה המדים הישנים שלי יוצו?" אני חוקר, "מה עשית אתם?"
"החזרתי אותם לצבא במבצע מלביש, נשארו רק המכנסים שצבעת בהם את חדר המדרגות. לא היה לי נעים להחזיר מכנסים כל כך מטונפים. למה?"
"סתם, לא חשוב."
הוא מרים גבה משועשעת מעל הסודוקו שלו. "באמת? לא חשוב?"
אני מגמגם שהשכן הולך עוד מעט למילואים ורציתי לעזור לו להשלים ציוד עם המדים הישנים שלי.
"זה לא דורון במקרה, מה?"
"כן זה דורון. תמיר לא עושה מילואים והבגדים שלי לא יתאימו לפבלו." אני עונה במהירות. יוצו מושך בכתפיו. "מצטער רזי, המדים שלך אינם. דורון יצטרך להשלים ציוד אצל מישהו אחר." הוא אומר ביובש ושוקע שוב בסודוקו שלו.
בזמנו טומי סמך עלי שאביא לו את הדואר ומתוך הרגל אני ממשיך להציץ מידי פעם בתיבת הדואר שלהם.
יום אחד הבחנתי בין כל החשבונות הרגילים והמשעממים במעטפת חאקי אחת שכבר מזמן לא נראתה פה. יוצו לא עשה מילואים מזה עשר שנים לפחות ובשנה שעברה גם אני שוחררתי רשמית ממילואים אם כי למעשה כבר כמה שנים לא לבשתי חאקי.
לא יכולתי להתאפק והצצתי - השם על המעטפה היה דורון הררי!
אני יודע שזה צעד מיותר, אבל קשה לי לעמוד בפיתוי. אני מקיש על דלתם ודורון פותח, מחייך באישור לשמע ההסבר המגומגם שלי שזה מהצבא ואולי זה דחוף ולכן... ומוביל אותי פנימה תוך שהוא מעיף מבט חטוף בצו.
"זה עוד המון זמן." הוא אומר בקוצר רוח ומשליך את הצו לקערת עץ עגולה וגדולה שעומדת על השידה בסלון. "בוא תשמע איזה יופי." הוא מושיב אותי על הספה ומשתופף אל המערכת ולוחץ על כפתור.
מוזיקה קלאסית נפלאה נשפכת מתוך הרמקולים, שני זמרים משמיעים אריה שמימיית, אבל כל מה שאני רואה זה את הרצועה הבהירה והחלקה של עורו הנחשפת בין חולצתו לבין מכנסיו. עטיפת הדיסק נופלת והוא מתכופף עוד יותר, חושף התחלת חריץ מתוק ומגרה. על עורו הלבן יש פלומה זהבהבה, מקסימה כל כך עד שעלי לאמץ את כל כוח רצוני כדי לא להושיט יד, לרפרף רק נגיעה קלילה אחת ו...
ברגע האחרון ממש הוא מתיישב לצידי, מניח יד על מסעד הספה מאחורי גבי ומחייך אלי חיוך תמים מלא אמון. "תקשיב, נפלא לא?" הוא אומר, "זה שאול של הנדל, תקשיב איך דוד שר ליהונתן, איזה להט, איזה רגש יש בקול שלו! מעניין למה הוא לא משקיע כל כך הרבה באריה שהוא שר למיכל?" הוא מיתמם, ואני מתמוגג ממראה קמטי הצחוק סביב עיניו היפות.
ויוצו חשב שדורון לא הומו! נו באמת, איזה טמבל.
אחרי שהדיסק נגמר אני שואל אם יש לו מספיק מדים ומציע את המדים הישנים שלי אם חסר לו ציוד.
"צריך לבדוק." הוא אומר ומנתר מהספה, "בוא תעזור לי." הוא הולך לחדר השינה שלו ואני נגרר אחריו לחדר ששימש לטומי כחדר אורחים. פעם ראשונה שנכנסתי לכאן מאז הלילה הנורא שבא בעקבות מסיבת המילניום. אחרי המריבה האיומה עם יוצו ברחתי לטומי שנתן לי כוס ברנדי והשכיב אותי לישון על הספה המאובקת שלו. שכבתי שם שעות ובכיתי עד שלפנות בוקר נפלה עלי תרדמה. התעוררתי שעה אחר כך כשיוצו המותש ואדום העיניים ליטף בעדינות את כתפי, סיפר לי שחיפש אותי ברחובות במשך כל הלילה וביקש שאסלח לו ואחזור הביתה. כמובן שסלחתי לו מיד וחזרתי הביתה. מאז לא דיברנו יותר על הנשיקה ההיא שהוא נשק לבן זוגו הצעיר של האקס המיתולוגי שלו ולי לא הייתה שום סיבה לבקר שוב בחדר האורחים של טומי.
"נתתי לתמיר ולפבלו את החדר הגדול." אמר דורון, "לי מספיק החדר הזה."
החדר השתנה, נעשה חשוף יותר, כמעט נזירי. כתליו נצבעו לבן בוהק, הספה המאובקת נעלמה ובמקומה עומדת המיטה שלו - מיטת שלושה רבעים. לצידה עומד שולחן כתיבה עם מחשב ומעליו תלויים כמה מדפים עמוסי ספרים.
אני מעיין בספרים, שמח לראות את הטרילוגיה של דוד שחר האהוב עלי ואת המוקיון של היינריך בל. אנחנו משוחחים על ספרים והרגלי קריאה בעוד הוא שולף מהחלק העליון של הארון חבילת מדים מקומטים, זורק אותם על המיטה ומתחיל לפשוט את חולצתו.
אני עומד משותק, קרביי מכווצים מערגה בעוד הוא פושט את חולצתו ומתחיל למדוד חולצות צבאיות, מוריד חולצה אחת, לובש את השניה והשלישית.
"הכל בסדר עם החולצות." הוא פוסק, "נעבור לחלק התחתון." הוא פושט את מכנסיו.
אילם ממבוכה אני לוטש עיניים בשתיקה בתחתונים הלבנים והשמרניים שלו.
צלקת דקה וארוכה מציצה מעבר לגומי של התחתונים. אני מעז לשאול והוא מצטחק, מחליק באצבע אחת על קצה הצלקת ומספר שהיה רק ילד כשנפל מאופניו ונפצע.
"הצלקת החלימה בלי בעיות ובכל זאת, מידי פעם, כשאני מאמץ את שרירי הבטן אני מרגיש איך הצלקת מציקה לי." הוא אומר בפליאה תמימה. משתומם על הליקוי חסר הפשר הזה בגופו הצעיר והמושלם - פריבילגיה שרק צעירים נהנים ממנה
"הנה, תיגע." הוא מתקרב אלי, מושך למטה את התחתונים, חושף בפני את הצלקת הארוכה והדקה לכל אורכה.
הוא עומד ממש מעלי, פני נמצאים מרחק של כמה ס"מ מבטנו החלקה והשטוחה, אני לוטש מבט בקו השערות העדין המתחיל למטה מפטמותיו האדמדמות, מושיט אצבע ונוגע לרגע אחד מתוק בעורו החלק החם ה...
"נדמה לי שיוצו קורא לי." אני מנתר מבוהל ממקומי, "אני אבדוק אם יש לי... אם נשארו לי..." מבולבל ומזועזע אני נמלט החוצה, משאיר מאחורי גבי את הגוף הצעיר הדק והחלק הזה שטורף את חלומותיי.
בבית אני נובר בארונות ולא מוצא כלום. "איפה המדים הישנים שלי יוצו?" אני חוקר, "מה עשית אתם?"
"החזרתי אותם לצבא במבצע מלביש, נשארו רק המכנסים שצבעת בהם את חדר המדרגות. לא היה לי נעים להחזיר מכנסים כל כך מטונפים. למה?"
"סתם, לא חשוב."
הוא מרים גבה משועשעת מעל הסודוקו שלו. "באמת? לא חשוב?"
אני מגמגם שהשכן הולך עוד מעט למילואים ורציתי לעזור לו להשלים ציוד עם המדים הישנים שלי.
"זה לא דורון במקרה, מה?"
"כן זה דורון. תמיר לא עושה מילואים והבגדים שלי לא יתאימו לפבלו." אני עונה במהירות. יוצו מושך בכתפיו. "מצטער רזי, המדים שלך אינם. דורון יצטרך להשלים ציוד אצל מישהו אחר." הוא אומר ביובש ושוקע שוב בסודוקו שלו.
צידה לדרך
בבוקר היום שבו דורון היה אמור לצאת למילואים קמתי מוקדם מאוד, טסתי לסופר להביא לחמניות טריות וגבינת שמנת, וכבר בשש וחצי בבוקר הייתי מוכן עם חבילת כריכים איכותיים ותרמוס קפה קטן ממתכת שנועד במיוחד לנסיעות.
את הספרים שידעתי שהוא מתכנן זה עידן ועידנים לקרוא הכנתי כבר יומיים קודם – "סיפור על אהבה ועל חושך" של עמוס עוז ו"ארבע בתים וגעגוע" של אשכול נבו.
ארזתי הכל בתיק צידנית קטן וצבעוני והוספתי קצת ממתקים בכיסים שבצדדים.
לפני שיצאתי לארוב לו הצצתי שוב לחדר השינה. יוצו ישן שנת ישרים, שרוע באלכסון על המיטה, כובש בגופו הגדול את החלק שלי, ידו מונחת על הכרית שלי כאילו היא שלו, פרוש ברוב נוחיות לכל רוחבה של המיטה הכפולה.
אם הייתי נשאר לצידו הוא היה מניח את ידו על גופי באותה תנועת בעלות אגבית ודוחף את ברכו אל בטני, נוהם בפינוק ואולי, אם היה מתחשק לו, מלטף את זקפת הבוקר שלי ואולי...
רעש של דלת נפתחת עולה מהדירה למטה ואני ניתק מפתח דלת חדר השינה שלנו ודוהר במורד המדרגות לקומה מתחת.
רק עכשיו אני קולט שהתעכבתי זמן רב מידי בצפייה בשנתו של יוצו וכעת אין טעם להעמיד פנים שרק במקרה הזדמנתי החוצה בדיוק באותה שעה שבה דורון יצא, וחוץ מזה הרי ישנה הצידנית, איך הייתי מסביר את קיומה?
למה אני טיפש ומגושם כל כך, פוסח על שני הסעיפים כל כך?
פניו של דורון נדלקות בשמחה למראי. הוא נראה כל כך נאה וגברי במדים שלו. לבי הולם בחזקה, ספק מהמתח ספק מהריצה במורד המדרגות.
"זהו, אתה הולך?" אני פולט, תופס רק עכשיו שהוא עומד להעלם מעיני לשבוע שלם.
הוא מהנהן, עיניו בעיני, חיוך קל על שפתיו המלאות, המושלמות, הצעירות כל כך.
"הנה, קח." אני מוסר לידיו בחוסר חן את הצידנית הצבעונית שכעת נראית לי מצועצעת ומטופשת להחריד - אדומה מידי, מעוטרת כיסים ירוקים תפוחים מרוכסנים ברוכסנים צהובים, עבים.
"הכנת לי צידה לדרך?" מתרחב חיוכו, "איזה יופי!" הוא פותח, מציץ ומחייך. "הספרים שרציתי ולחמניות טריות, יש קפה בתרמוס?"
"כן, נס קפה מגורען כמו שאתה אוהב, בלי סוכר ועם חלב שלושה אחוז, והכריכים עם גבינת שמנת בלי תוספות ו..."
"שתוק רגע רזי. אני לא יכול לנשק אותך כשאתה מדבר על הזמן." הוא מצטחק, מניח יד על עורפי, מושך אותי אליו ומנשק את פי.
אני נרגש מאוד ומאושר כמובן ועם זאת חש תחושה מוזרה של אי נוחות. הוא פחות או יותר בגובהי - בעצם נמוך מעט ממני, אבל אני בכפכפים והוא בנעלים צבאיות ככה שכעת אנחנו באותו גובה - ועד היום התנשקתי רק עם גברים גבוהים ממני. יוצו למשל גבוה ממני בראש ואני רגיל להרים את פני אליו. כל כך מוזר לי לנשק אותו, קשה לי לדעת מה בדיוק אני חש ועד שאני מתרגל הנשיקה נגמרת.
"אני אחזור במוצאי שבת ואחזיר לך הכל בשלום." הוא מבטיח.
"לא חשוב הדברים, העיקר שאתה תחזור בריא ושלם." אני אומר, ולרגע אחד אנחנו עומדים באור האפלולי עדיין של חדר המדרגות, מביטים נבוכים זה בזה, ואז הוא פורש אלי את ידיו ואני מתקרב ומחבק אותו חזק, מריח את ריחו הצעיר והטרי, חש תחושה מוזרה ושכוחה למחצה של גוף גמיש וחזק נצמד אלי בכוח.
מהר מידי הוא מרפה ממני ומתרחק. "אני חייב ללכת רזי, ההסעה לא תחכה. תודה חמוד וביי." עוד חיוך אחד והוא נעלם.
לאט לאט אני מטפס חזרה לדירה שלנו, נסמך על המעקה, חש עייף כאילו לא ישנתי כהלכה חצי לילה. יוצו כבר נמצא במטבח, עומד ליד הכיור ושוטף משהו.
"אתה הבאת את הלחמניות?" הוא מחווה בכפית נוטפת סבון אל שתי הלחמניות שהשארתי בשבילנו על השיש, "זו האופנה החדשה, לחמניות טריות כל בוקר?"
"לא... אני סתם... זה רק היום, דורון הולך היום למילואים אז חשבתי..."
"באמת? הוא יצא היום? נפרדת ממנו יפה?" הוא שואל בנימוס, ויש רק שמץ של לגלוג דקיק בקולו האדיב, לגלוג מהול ברחמים אני חושב, אבל לא בטוח.
נבוך אני מחליט להעמיד פנים שלא שמעתי אותו, פורס את הלחמניות ומורח עליהן את שארית הגבינה.
"אני לא רוצה את זה." אומר יוצו והודף את הלחמנייה השמנמנה זרוית השומשום מעל פניו. "תעשה לך ממנה סנדוויץ' לעבודה. אני מעדיף לחם רגיל וגבינה רזה, ואני שונא את הקפה המגורען המפונפן הזה, אני מעדיף קפה עלית פושטי."
"בסדר יוצו, אני כבר מכין לך קפה כמו שאתה אוהב."
"לא תודה, אל תטרח. כבר שתיתי קפה." הוא משיב בקרירות ויוצא למקלחת.
אני מכין לי קפה מגורען שטעמו מר כלענה בפי, נוגס בלחמנייה עם גבינת שמנת עשירה מידי שנתקעת בגרוני, ואורז את הלחמנייה השניה לעבודה.
"זה רק לשבוע." אומר יוצו כשאנחנו נפרדים כמו תמיד בפינת הרחוב, הוא למשרד שלו ואני לשלי, "והוא בטח סתם יושב באיזה שלישות, סופר מהדקים ומזיז ניירות, אז אל תעשה פרצוף כזה טראגי."
"אני לא עושה שום פרצוף יוצו, אתה מדמיין, שיהיה לך יום נעים בעבודה."
"תודה, גם לך רזי. להתראות בערב."
בבוקר היום שבו דורון היה אמור לצאת למילואים קמתי מוקדם מאוד, טסתי לסופר להביא לחמניות טריות וגבינת שמנת, וכבר בשש וחצי בבוקר הייתי מוכן עם חבילת כריכים איכותיים ותרמוס קפה קטן ממתכת שנועד במיוחד לנסיעות.
את הספרים שידעתי שהוא מתכנן זה עידן ועידנים לקרוא הכנתי כבר יומיים קודם – "סיפור על אהבה ועל חושך" של עמוס עוז ו"ארבע בתים וגעגוע" של אשכול נבו.
ארזתי הכל בתיק צידנית קטן וצבעוני והוספתי קצת ממתקים בכיסים שבצדדים.
לפני שיצאתי לארוב לו הצצתי שוב לחדר השינה. יוצו ישן שנת ישרים, שרוע באלכסון על המיטה, כובש בגופו הגדול את החלק שלי, ידו מונחת על הכרית שלי כאילו היא שלו, פרוש ברוב נוחיות לכל רוחבה של המיטה הכפולה.
אם הייתי נשאר לצידו הוא היה מניח את ידו על גופי באותה תנועת בעלות אגבית ודוחף את ברכו אל בטני, נוהם בפינוק ואולי, אם היה מתחשק לו, מלטף את זקפת הבוקר שלי ואולי...
רעש של דלת נפתחת עולה מהדירה למטה ואני ניתק מפתח דלת חדר השינה שלנו ודוהר במורד המדרגות לקומה מתחת.
רק עכשיו אני קולט שהתעכבתי זמן רב מידי בצפייה בשנתו של יוצו וכעת אין טעם להעמיד פנים שרק במקרה הזדמנתי החוצה בדיוק באותה שעה שבה דורון יצא, וחוץ מזה הרי ישנה הצידנית, איך הייתי מסביר את קיומה?
למה אני טיפש ומגושם כל כך, פוסח על שני הסעיפים כל כך?
פניו של דורון נדלקות בשמחה למראי. הוא נראה כל כך נאה וגברי במדים שלו. לבי הולם בחזקה, ספק מהמתח ספק מהריצה במורד המדרגות.
"זהו, אתה הולך?" אני פולט, תופס רק עכשיו שהוא עומד להעלם מעיני לשבוע שלם.
הוא מהנהן, עיניו בעיני, חיוך קל על שפתיו המלאות, המושלמות, הצעירות כל כך.
"הנה, קח." אני מוסר לידיו בחוסר חן את הצידנית הצבעונית שכעת נראית לי מצועצעת ומטופשת להחריד - אדומה מידי, מעוטרת כיסים ירוקים תפוחים מרוכסנים ברוכסנים צהובים, עבים.
"הכנת לי צידה לדרך?" מתרחב חיוכו, "איזה יופי!" הוא פותח, מציץ ומחייך. "הספרים שרציתי ולחמניות טריות, יש קפה בתרמוס?"
"כן, נס קפה מגורען כמו שאתה אוהב, בלי סוכר ועם חלב שלושה אחוז, והכריכים עם גבינת שמנת בלי תוספות ו..."
"שתוק רגע רזי. אני לא יכול לנשק אותך כשאתה מדבר על הזמן." הוא מצטחק, מניח יד על עורפי, מושך אותי אליו ומנשק את פי.
אני נרגש מאוד ומאושר כמובן ועם זאת חש תחושה מוזרה של אי נוחות. הוא פחות או יותר בגובהי - בעצם נמוך מעט ממני, אבל אני בכפכפים והוא בנעלים צבאיות ככה שכעת אנחנו באותו גובה - ועד היום התנשקתי רק עם גברים גבוהים ממני. יוצו למשל גבוה ממני בראש ואני רגיל להרים את פני אליו. כל כך מוזר לי לנשק אותו, קשה לי לדעת מה בדיוק אני חש ועד שאני מתרגל הנשיקה נגמרת.
"אני אחזור במוצאי שבת ואחזיר לך הכל בשלום." הוא מבטיח.
"לא חשוב הדברים, העיקר שאתה תחזור בריא ושלם." אני אומר, ולרגע אחד אנחנו עומדים באור האפלולי עדיין של חדר המדרגות, מביטים נבוכים זה בזה, ואז הוא פורש אלי את ידיו ואני מתקרב ומחבק אותו חזק, מריח את ריחו הצעיר והטרי, חש תחושה מוזרה ושכוחה למחצה של גוף גמיש וחזק נצמד אלי בכוח.
מהר מידי הוא מרפה ממני ומתרחק. "אני חייב ללכת רזי, ההסעה לא תחכה. תודה חמוד וביי." עוד חיוך אחד והוא נעלם.
לאט לאט אני מטפס חזרה לדירה שלנו, נסמך על המעקה, חש עייף כאילו לא ישנתי כהלכה חצי לילה. יוצו כבר נמצא במטבח, עומד ליד הכיור ושוטף משהו.
"אתה הבאת את הלחמניות?" הוא מחווה בכפית נוטפת סבון אל שתי הלחמניות שהשארתי בשבילנו על השיש, "זו האופנה החדשה, לחמניות טריות כל בוקר?"
"לא... אני סתם... זה רק היום, דורון הולך היום למילואים אז חשבתי..."
"באמת? הוא יצא היום? נפרדת ממנו יפה?" הוא שואל בנימוס, ויש רק שמץ של לגלוג דקיק בקולו האדיב, לגלוג מהול ברחמים אני חושב, אבל לא בטוח.
נבוך אני מחליט להעמיד פנים שלא שמעתי אותו, פורס את הלחמניות ומורח עליהן את שארית הגבינה.
"אני לא רוצה את זה." אומר יוצו והודף את הלחמנייה השמנמנה זרוית השומשום מעל פניו. "תעשה לך ממנה סנדוויץ' לעבודה. אני מעדיף לחם רגיל וגבינה רזה, ואני שונא את הקפה המגורען המפונפן הזה, אני מעדיף קפה עלית פושטי."
"בסדר יוצו, אני כבר מכין לך קפה כמו שאתה אוהב."
"לא תודה, אל תטרח. כבר שתיתי קפה." הוא משיב בקרירות ויוצא למקלחת.
אני מכין לי קפה מגורען שטעמו מר כלענה בפי, נוגס בלחמנייה עם גבינת שמנת עשירה מידי שנתקעת בגרוני, ואורז את הלחמנייה השניה לעבודה.
"זה רק לשבוע." אומר יוצו כשאנחנו נפרדים כמו תמיד בפינת הרחוב, הוא למשרד שלו ואני לשלי, "והוא בטח סתם יושב באיזה שלישות, סופר מהדקים ומזיז ניירות, אז אל תעשה פרצוף כזה טראגי."
"אני לא עושה שום פרצוף יוצו, אתה מדמיין, שיהיה לך יום נעים בעבודה."
"תודה, גם לך רזי. להתראות בערב."
עצבים
מאז לכתו של דורון למילואים הייתי פקעת עצבים. פתאום נעשיתי ביקורתי להחריד, כל
דבר הרגיז אותי, הכל נראה לי חסר טעם.
מצאתי את עצמי מהרהר הרהורי חרטה על החלטות שעשיתי בעבר, מתעב את חיי כפי שהם היום שום דבר לא מצא חן בעיני יותר.
גיליתי שאני מביט בעין לא יפה בכל דבר שיוצו אמר או עשה. פתאום שמתי לב שהוא לא עושה שום דבר בבית, שאני היחיד שאוסף כלים מלוכלכים, מרוקן את המדיח וממלא אותו מחדש. זה לא היה דבר חדש, בגיל צעיר יותר עשיתי זאת ברצון, אבל פתאום זה הפריע לי מאוד.
למה כל העומס מוטל רק עלי? שאלתי את עצמי בחמת זעם.
למה אני צריך לחזור כל יום מהעבודה לכיור מפוצץ מכלים מטונפים? לשולחן אוכל דביק ומטונף? למה תמיד אני זה שמכבס ומגהץ? למה יוצו לא יודע עד היום לתלות כביסה או להפעיל את המדיח ולא יודע איפה מונח כל דבר בבית? ומה אם אני לא אהיה יותר? אם משהו יקרה לי, איך הוא יסתדר לבד?
ביום שלישי חזרתי מהעבודה ומצאתי לצד כורסת הטלוויזיה של יוצו כוס קפה מעופשת שעמדה שם אלוהים יודע כמה זמן. כשניסיתי להרים אותה מהרצפה היה עלי למשוך אותה בכוח כי היא נדבקה לרצפה. הדבר הקטן הזה הקפיץ לי את כל הפיוזים.
לקחתי את הכוס והלכתי למטבח. יוצו ישב שם ואכל מקרונים ברוטב בשר שחימם לו במחבת.
הכיור כרגיל היה מלא עד להתפקע בכלים מטונפים, והמדיח עמוס כלים נקיים עוד מהשטיפה של אתמול בערב.
הכיריים היו מטונפים ברסק עגבניות וכף העץ שבעזרתה בחש יוצו את המקרונים הייתה מושלכת כלאחר יד על השיש וסביבה פזורים שיירי מקרונים.
בדרך כלל הייתי מברך אותו בתאבון ומתחיל לנקות את הבלגן - מרוקן את המדיח, מעמיס אותו שוב בכלים מלוכלכים, מנקה את הכיור, השיש והכיריים, וכשיוצו היה מסיים לאכול הייתי מפנה את צלחתו ומנגב את השולחן, ואם הייתי רואה בכך צורך הייתי שוטף גם את הרצפה - ככה נהגתי מאז ומתמיד, עוד מאז שרכשנו מדיח (רעיון שלי שיוצו התנגד לו בעוז בזמנו)
היום עשיתי בדיוק אותו דבר, אבל במקום להגיד לו בתאבון ולשאול אם טעים לו התבשיל ואולי הוא רוצה גם חמוצים, ומה בדבר שתייה, התפרצתי בזעם ושאלתי למה הוא לא רוקן את המדיח מכלים נקיים? למה תמיד אני חייב למצוא כיור מלא כלים מלוכלכים כשאני חוזר מהעבודה? למה כל פעם שהוא לוקח לעצמו אוכל - שתמיד אני מבשל - המטבח נראה כמו אזור מוכה אסון? ואם הוא חושב שיקרה לו נזק אם הוא ינקה פעם אחת בימי חייו את הטינופת שהוא עושה?
תוך כדי עבודה הלך קולי והתגבר עד שצרחתי בקולי קולות. יוצו ניסה בתחילה לענות לי אבל התייאש, השתתק והמשיך לאכול דומם תוך שהוא מביט בי עושה בעצמי את כל מה שדרשתי ממנו לעשות.
בסופו של דבר גמר לאכול, הניח את צלחתו במדיח ורצה לנגב את השולחן, אבל המטלית הייתה בידי.
"אם תיתן לי אותה אני אנגב אחרי." אמר בקול שקט במיוחד, ואני ידעתי שהוא כובש את זעמו כדי לנסות להרגיע אותי, ומשום מה זה הרגיז אותי עוד יותר.
"אתה תמיד מורח הכל ולא מנגב כמו שצריך!" צרחתי בזעם, "ותמיד הכל נופל לך על הרצפה וצריך לשטוף אחריך! אתה חושב שאני משרת שלך? למה אתה אף פעם לא מנקה את הטינופת שלך?! נמאס לי להיות העבד שלך יוצו!"
"אני אף פעם לא מספיק לנקות, אתה תמיד זריז יותר ממני." המשיך יוצו לדבר בשקט.
"תסלח לי שאני לא נותן לכלים המטונפים להעלות עובש שלושה ימים לפני שאני מנקה אותם! לך זה לא מפריע, אבל אני שונא את זה! אני עוד זוכר איך הדירה שלך נראתה לפני שבאתי לגור אתך."
יוצו נאנח. "אני עושה מה שאני יכול." אמר, "אבל אתה תמיד עושה הכל מהר כל כך, ותמיד מותח עלי ביקורת. גם אני עושה דברים בבית שאתה לא עושה."
"לקחת את האוטו פעם בשנה לטסט לא נקרא לעשות דברים בבית!" התמרמרתי, "אתה יודע איזו הרגשה זו לבוא כל יום למטבח מטונף ולכיור מפוצץ מהכלים המלוכלכים שלך? ואתה אף פעם לא מנגב את השיש! אף פעם אחת לא! אתה חושב שזה שיש פלא שמתנקה מעצמו?
ומתי תלמד לגהץ לבד את הבגדים שלך?"
"אבל כשאני מגהץ אותם אתה אומר שאני עושה חרא של עבודה ועושה הכל מחדש."
"כי אתה עושה חרא של עבודה! אתה רשלן וחפיפניק, וגם כשאתה עושה משהו צריך לחזור אחריך ולי נמאס מזה! שמעת? נמאס!"
"ולי נמאס מהצעקות שלך." שמר יוצו על שלוותו ויצא מהבית, משאיר אותי לבד במטבח הנקי.
הוא חזר אחרי כשעתיים ומצא אותי שוכב בחושך במיטה, מעמיד פני ישן.
אחרי שהתקלח ונכנס למיטה ניסה לחבק אותי כדרכו כל לילה.
הדפתי אותו מעלי בכוח. "אל תיגע בי!" רשפתי.
סוף סוף פקע האיפוק שכפה על עצמו. "איך שאתה רוצה!" אמר בכעס והפך אלי את גבו.
נרדמתי רק אחרי זמן רב וחלמתי חלום מוזר ומעיק שבו רדפתי לשווא אחרי גבר צעיר שהיה ספק דורון, ספק אורי - בחור צעיר אחד שהייתי מאוהב בו עד כלות כל תקופת שירותי בצבא. הוא היה סטרייט וכשהעזתי וגיליתי לו את לבי הפסיק לדבר איתי, וכמה ימים אחר כך עבר לבסיס אחר ומאז לא ראיתיו עוד.
הוא שבר את לבי ורק אחרי שהתאהבתי ביוצו התגברתי עליו. לא חשבתי עליו כבר שנים רבות, וכשהתעוררתי הייתי שטוף דמעות וליבי כאב בדיוק כמו אז, אחרי העלמו.
"יוצו." יבבתי, חצי מנומנם וגיששתי אחריו.
"אני כאן." הניח יוצו יד על מותני, "אל תבכה, תישן, לא קרה כלום, הכל בסדר."
לא חשוב עד כמה עמוקה הייתה שנתו, תמיד כשלחשתי את שמו הוא היה מתעורר ומחבק אותי, מנחם אותי בעצם נוכחותו, מצמיד אותי לגופו הגדול והחם, מלטף אותי ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
"היה לי חלום נוראי על אורי שהיה בעצם דורון."
"מה הוא עשה לך?" התאים יוצו את גופו לגופי, נכרך סביבי, מניח את לחיו הלא מגולחת על גבי.
"הוא כל הזמן ברח וצחק ממני." התייפחתי, "אני נפלתי והוא צחק."
"ששש... זה רק חלום טיפשי, די. אני לא בורח לשום מקום, תישן חמוד." ניחם אותי יוצו ודחף ברך חמימה בין ירכי. "הכל בסדר, אני שומר עליך, לך לישון."
בבוקר הכל היה כרגיל. שתינו יחד קפה שיוצו הכין, אני פרסתי את העוגה והכנתי כריכים והוא ארז לנו אותם, ואת הכלים המלוכלכים הניח במדיח, ובעוד אני מפעיל אותו יוצו ניגב בקפדנות את השולחן.
"יום אחד אני צריך ללמד אותך להפעיל את הדבר הזה." אמרתי לו כשיצאנו לעבודה.
"עזוב, בין כה וכה אני מעדיף לשטוף כלים בשיטה הישנה." אמר יוצו, איחל לי יום נעים בעבודה ונישק את לחיי לפני שפנה לעבר המשרד שלו, מתעלם באורח מאוד לא אפייני לו מכך שאנחנו באמצע הרחוב וכולם יכולים לראות אותנו.
מצאתי את עצמי מהרהר הרהורי חרטה על החלטות שעשיתי בעבר, מתעב את חיי כפי שהם היום שום דבר לא מצא חן בעיני יותר.
גיליתי שאני מביט בעין לא יפה בכל דבר שיוצו אמר או עשה. פתאום שמתי לב שהוא לא עושה שום דבר בבית, שאני היחיד שאוסף כלים מלוכלכים, מרוקן את המדיח וממלא אותו מחדש. זה לא היה דבר חדש, בגיל צעיר יותר עשיתי זאת ברצון, אבל פתאום זה הפריע לי מאוד.
למה כל העומס מוטל רק עלי? שאלתי את עצמי בחמת זעם.
למה אני צריך לחזור כל יום מהעבודה לכיור מפוצץ מכלים מטונפים? לשולחן אוכל דביק ומטונף? למה תמיד אני זה שמכבס ומגהץ? למה יוצו לא יודע עד היום לתלות כביסה או להפעיל את המדיח ולא יודע איפה מונח כל דבר בבית? ומה אם אני לא אהיה יותר? אם משהו יקרה לי, איך הוא יסתדר לבד?
ביום שלישי חזרתי מהעבודה ומצאתי לצד כורסת הטלוויזיה של יוצו כוס קפה מעופשת שעמדה שם אלוהים יודע כמה זמן. כשניסיתי להרים אותה מהרצפה היה עלי למשוך אותה בכוח כי היא נדבקה לרצפה. הדבר הקטן הזה הקפיץ לי את כל הפיוזים.
לקחתי את הכוס והלכתי למטבח. יוצו ישב שם ואכל מקרונים ברוטב בשר שחימם לו במחבת.
הכיור כרגיל היה מלא עד להתפקע בכלים מטונפים, והמדיח עמוס כלים נקיים עוד מהשטיפה של אתמול בערב.
הכיריים היו מטונפים ברסק עגבניות וכף העץ שבעזרתה בחש יוצו את המקרונים הייתה מושלכת כלאחר יד על השיש וסביבה פזורים שיירי מקרונים.
בדרך כלל הייתי מברך אותו בתאבון ומתחיל לנקות את הבלגן - מרוקן את המדיח, מעמיס אותו שוב בכלים מלוכלכים, מנקה את הכיור, השיש והכיריים, וכשיוצו היה מסיים לאכול הייתי מפנה את צלחתו ומנגב את השולחן, ואם הייתי רואה בכך צורך הייתי שוטף גם את הרצפה - ככה נהגתי מאז ומתמיד, עוד מאז שרכשנו מדיח (רעיון שלי שיוצו התנגד לו בעוז בזמנו)
היום עשיתי בדיוק אותו דבר, אבל במקום להגיד לו בתאבון ולשאול אם טעים לו התבשיל ואולי הוא רוצה גם חמוצים, ומה בדבר שתייה, התפרצתי בזעם ושאלתי למה הוא לא רוקן את המדיח מכלים נקיים? למה תמיד אני חייב למצוא כיור מלא כלים מלוכלכים כשאני חוזר מהעבודה? למה כל פעם שהוא לוקח לעצמו אוכל - שתמיד אני מבשל - המטבח נראה כמו אזור מוכה אסון? ואם הוא חושב שיקרה לו נזק אם הוא ינקה פעם אחת בימי חייו את הטינופת שהוא עושה?
תוך כדי עבודה הלך קולי והתגבר עד שצרחתי בקולי קולות. יוצו ניסה בתחילה לענות לי אבל התייאש, השתתק והמשיך לאכול דומם תוך שהוא מביט בי עושה בעצמי את כל מה שדרשתי ממנו לעשות.
בסופו של דבר גמר לאכול, הניח את צלחתו במדיח ורצה לנגב את השולחן, אבל המטלית הייתה בידי.
"אם תיתן לי אותה אני אנגב אחרי." אמר בקול שקט במיוחד, ואני ידעתי שהוא כובש את זעמו כדי לנסות להרגיע אותי, ומשום מה זה הרגיז אותי עוד יותר.
"אתה תמיד מורח הכל ולא מנגב כמו שצריך!" צרחתי בזעם, "ותמיד הכל נופל לך על הרצפה וצריך לשטוף אחריך! אתה חושב שאני משרת שלך? למה אתה אף פעם לא מנקה את הטינופת שלך?! נמאס לי להיות העבד שלך יוצו!"
"אני אף פעם לא מספיק לנקות, אתה תמיד זריז יותר ממני." המשיך יוצו לדבר בשקט.
"תסלח לי שאני לא נותן לכלים המטונפים להעלות עובש שלושה ימים לפני שאני מנקה אותם! לך זה לא מפריע, אבל אני שונא את זה! אני עוד זוכר איך הדירה שלך נראתה לפני שבאתי לגור אתך."
יוצו נאנח. "אני עושה מה שאני יכול." אמר, "אבל אתה תמיד עושה הכל מהר כל כך, ותמיד מותח עלי ביקורת. גם אני עושה דברים בבית שאתה לא עושה."
"לקחת את האוטו פעם בשנה לטסט לא נקרא לעשות דברים בבית!" התמרמרתי, "אתה יודע איזו הרגשה זו לבוא כל יום למטבח מטונף ולכיור מפוצץ מהכלים המלוכלכים שלך? ואתה אף פעם לא מנגב את השיש! אף פעם אחת לא! אתה חושב שזה שיש פלא שמתנקה מעצמו?
ומתי תלמד לגהץ לבד את הבגדים שלך?"
"אבל כשאני מגהץ אותם אתה אומר שאני עושה חרא של עבודה ועושה הכל מחדש."
"כי אתה עושה חרא של עבודה! אתה רשלן וחפיפניק, וגם כשאתה עושה משהו צריך לחזור אחריך ולי נמאס מזה! שמעת? נמאס!"
"ולי נמאס מהצעקות שלך." שמר יוצו על שלוותו ויצא מהבית, משאיר אותי לבד במטבח הנקי.
הוא חזר אחרי כשעתיים ומצא אותי שוכב בחושך במיטה, מעמיד פני ישן.
אחרי שהתקלח ונכנס למיטה ניסה לחבק אותי כדרכו כל לילה.
הדפתי אותו מעלי בכוח. "אל תיגע בי!" רשפתי.
סוף סוף פקע האיפוק שכפה על עצמו. "איך שאתה רוצה!" אמר בכעס והפך אלי את גבו.
נרדמתי רק אחרי זמן רב וחלמתי חלום מוזר ומעיק שבו רדפתי לשווא אחרי גבר צעיר שהיה ספק דורון, ספק אורי - בחור צעיר אחד שהייתי מאוהב בו עד כלות כל תקופת שירותי בצבא. הוא היה סטרייט וכשהעזתי וגיליתי לו את לבי הפסיק לדבר איתי, וכמה ימים אחר כך עבר לבסיס אחר ומאז לא ראיתיו עוד.
הוא שבר את לבי ורק אחרי שהתאהבתי ביוצו התגברתי עליו. לא חשבתי עליו כבר שנים רבות, וכשהתעוררתי הייתי שטוף דמעות וליבי כאב בדיוק כמו אז, אחרי העלמו.
"יוצו." יבבתי, חצי מנומנם וגיששתי אחריו.
"אני כאן." הניח יוצו יד על מותני, "אל תבכה, תישן, לא קרה כלום, הכל בסדר."
לא חשוב עד כמה עמוקה הייתה שנתו, תמיד כשלחשתי את שמו הוא היה מתעורר ומחבק אותי, מנחם אותי בעצם נוכחותו, מצמיד אותי לגופו הגדול והחם, מלטף אותי ומבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
"היה לי חלום נוראי על אורי שהיה בעצם דורון."
"מה הוא עשה לך?" התאים יוצו את גופו לגופי, נכרך סביבי, מניח את לחיו הלא מגולחת על גבי.
"הוא כל הזמן ברח וצחק ממני." התייפחתי, "אני נפלתי והוא צחק."
"ששש... זה רק חלום טיפשי, די. אני לא בורח לשום מקום, תישן חמוד." ניחם אותי יוצו ודחף ברך חמימה בין ירכי. "הכל בסדר, אני שומר עליך, לך לישון."
בבוקר הכל היה כרגיל. שתינו יחד קפה שיוצו הכין, אני פרסתי את העוגה והכנתי כריכים והוא ארז לנו אותם, ואת הכלים המלוכלכים הניח במדיח, ובעוד אני מפעיל אותו יוצו ניגב בקפדנות את השולחן.
"יום אחד אני צריך ללמד אותך להפעיל את הדבר הזה." אמרתי לו כשיצאנו לעבודה.
"עזוב, בין כה וכה אני מעדיף לשטוף כלים בשיטה הישנה." אמר יוצו, איחל לי יום נעים בעבודה ונישק את לחיי לפני שפנה לעבר המשרד שלו, מתעלם באורח מאוד לא אפייני לו מכך שאנחנו באמצע הרחוב וכולם יכולים לראות אותנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה