ז. מנשק צפרדעים

5. קסטלו רגינה

נדב ושגיא נדהמו ונפעמו למראה יופיו של האגם וההרים שהתנשאו מעליו, והוקסמו ממראה המלון ששכן בטירה עתיקה מוקפת גן נהדר. 

"איזה יופי." התפעל שגיא, בוחן בהתפעלות את המבנה העתיק שצריחים ומגדלים בנוסח ימי הביניים פיארו אותו מכל עבר, "תמיד חלמתי לגור בטירה עתיקה."

"לא כל כך עתיקה." צינן פאביו את התלהבותו, "קסטלו רגינה נבנתה רק במאה השמונה עשרה, היא נראית ככה כי היא נבנתה על פי דוגמא של טירה מימי הביניים שנהרסה במאה השבע עשרה ברעידת אדמה."

"המאה השמונה עשרה זה מספיק עתיק בשבילי." המשיך שגיא להתלהב, אבל רוחו נפלה מעט כשהתברר להם שהטירה היפה נועדה רק לאורחי המלון, צוות העובדים מתגורר במבנה מלבני עשוי לבנים אדמדמות שהיה פעם אורווה.

אי שם בתחילת שנות החמישים שינו את ייעודו, הוסיפו לו עוד קומה, והתאימו אותו למגורי אדם. הצוות הקבוע ששהה במקום כל השנה תפס את הקומה התחתונה שנחשבה ליוקרתית יותר, ואילו המלצרים ועוזרי הטבחים שנשכרו לתקופת הקיץ בלבד נאלצו לכתת את רגליהם במעלה המדרגות, ולהצטופף במיטות קומתיים, ארבע איש בחדר. החדרים היו קטנים ודחוסים, הייתה רק מקלחת ציבורית אחת בקצה המסדרון, ובקצה השני שירותים. המקום היה נקי ומאוורר, אבל צנוע מאוד, והתנאים הספרטניים הזכירו להם מחנה צבאי או כלא.

"לא ככה תיארתי לעצמי שנבלה את הקיץ." התלונן נדב בפני שגיא כשהם סיימו סוף סוף משמרת ארוכה ומתישה במטבח, שם עסקו בעיקר בקרצוף כלים מטונפים ושטיפת רצפות נתונים להשגחתו הרודנית של עלי – תורכי עב שפם וכרס שניהל את המטבח ביד רמה וקפדנית.

"אכלנו אותה." הסכים שגיא - הוא נטה לקצר בדברים כשהיה עייף, ואחרי כל כך הרבה שעות של עבודה הוא היה עייף מאוד, וחש דפוק וממורמר.

"ראית את הטיפוס המשונה הזה שדחפו לנו לחדר, מאיפה הוא לדעתך?"

"הודו אני חושב, או אולי פקיסטן, לך תדע."

"אתה חושב שהוא מוסלמי?"

"למי אכפת, רק שיסתום ודי."

הבחור ההודי או הפקיסטני נכנס עם פאביו לחדר, קד קידה מנומסת, שתי כפות ידיו צמודות זו לזו לפני חזהו, חייך חיוך נבוך והציג את עצמו באיטלקית עילגת כגופל משוויץ.

"אתה שוויצרי?" נדהם נדב, בוחן בפליאה את הצעיר הרזה וכהה העור שנראה לו בקושי בן שש עשרה.

"הוא אזרח שוויצרי, אבל המשפחה שלו היא במקור מקשמיר." הסביר פאביו, "אל תציקו לו, הוא ילד טוב." הוסיף בחביבות, והטיל את עצמו על אחת המיטות. 

הם חתמו להיות שם שישה שבועות ובשבוע הראשון התלבטו מידי פעם אם לא כדאי להם פשוט להפר את החוזה, יעלה כמה שיעלה, ולברוח, אבל אחרי הימים הראשונים הקשים הם הסתגלו, גילו את יתרונותיה של קסטלו רגינה והבינו איך המקום עובד, איך להסתדר עם מנהל המטבח שהיה מסתבר פחות נורא מכפי שנראה בהתחלה, איך להפיק את המיטב מהתנאים, והכי חשוב, לאן ללכת כשרצו מעט פרטיות.

אחרי שהתחילו לעשות משמרות כמלצרים ולקבל טיפים הם התחילו אפילו ליהנות, ולבסוף נשארו בקסטלו רגינה במשך עשרה שבועות ארוכים ומעייפים, אבל משתלמים מאוד כספית.

הבעיה העיקרית שלהם הייתה הפרטיות. הם ישנו במיטת קומתיים, נדב למטה ושגיא בקומה מעליו, ומולם ישנו פאביו וגופל. פאביו לא שינה את התנהגותו ונותר אותו פאביו מסתורי וחמקן שאין לדעת מתי הוא בא ומתי הוא הולך ולאן, אבל גופל התברר כנער חמד מנומס, גלוי לב ונעים הליכות.

עוד בימים הראשונים הוא סיפר להם הכל על עצמו, על הוריו ואחיותיו שהוא התגעגע אליהם מאוד, ועל ארוסתו היפה שאת תמונתה נשא על לוח ליבו, והיה מתבונן בה כל לילה לפני לכתו לישון ונאנח. הוא עבד קשה ובחריצות, ולקח על עצמו משמרות רבות כדי שיוכל לצבור כמה שיותר כסף בשביל להתחתן מהר ככל האפשר עם יסמין היפה. היו כמה דקות של מבוכה כשהוא תפס אותם מתנשקים ומתחבקים ערומים במקלחת. גופל התם סבר בטעות בגלל בורותו בהלכות העולם שהם נאבקים זה בזה, ומיהר לחוש לעזרתו של שגיא, החלש יותר פיזית מנדב.

הם פרצו בצחוק והסבירו לו את טעותו, ואחרי שהוא הבין שהם זוג נאהבים והם יחד כבר מעל שנה הקפיד גופל לנקוש בדלת כל פעם שרצה להיכנס, והמתין בסבלנות עד שהם הורו לו שהדרך פנויה.

שאר הצוות הזמני היה מורכב מערב רב של אנשים צעירים, חלקם איטלקים וחלקם סטודנטים זרים. נדב ושגיא החליטו לא לספר לאיש מה טיב הקשר ביניהם, אבל מאחר והיו הישראלים היחידים במקום איש לא תהה למה הם מבלים תמיד יחד ומעדיפים לעבוד באותן משמרות. תוך כמה ימים הם התיידדו עם כולם, עוקפים בזהירות מוקשים של ויכוחים פוליטיים ודתיים, ובזכות חריצותם ומזגם הנוח הצליחו להתחבב בקלות על כל הקולגות שלהם. אפילו עלי הטורקי, מנהל המטבח שהיה חשדן וקפדן מטבעו, למד לסמוך עליהם עם הזמן, חיבב אותם והשתדל לתת להם לצאת יחד להפסקות.

את שעות הפנאי המעטות שלהם הם בילו על שפת האגם, וכשרצו להיות יחד בפרטיות חמקו לחדר הכביסה המבודד שהיה ריק רוב הזמן, וניצלו היטב את המזרן שמישהו השאיר שעון על הקיר מאחורי מכונות הכביסה.

"לא מצב אידיאלי, ובלי שום מותרות, אבל רומנטי מאוד." אמר נדב.

"וככה נעריך יותר טוב את הפינוקים של הבית." הוסיף שגיא.

שניהם הרגישו שהשבועות הקשים והמאתגרים שבילו יחד בקסטלו רגינה חיזקו את אהבתם שהתחשלה והתחזקה דווקא בגלל הקשיים שהם עמדו בהם בהצלחה אחד בזכות השני. העבודה הקשה במקום זר כשהם כמעט לגמרי בארון גיבשה אותם והעמיקה את היכרותם. הם למדו לסמוך זה על זה, ולמדו את נקודות החוזק והחולשה של כל אחד מהם - נדב היה חזק ויסודי, אך חסר סבלנות, ושגיא הגמיש והחברותי, הסתגל במהירות לכל מצב והשלים אותו בזריזות ובקלות תנועה - שניהם גילו שהם מהווים צוות מוצלח ויחד הם מיטיבים לעמוד בלחצים ולעמוד בכל מצב, מורכב וקשה ככל שהיה.

"אני לא מאמין שבעוד יומיים אנחנו עפים מפה, אני חושב שאנחנו עוד נתגעגע לחדר הכביסה שלנו." אמר נדב לשגיא כשהם חמקו בפעם האחרונה למקום המפלט הסודי שלהם, וצנחו חבוקים על המזרן המרופט.

"כשנהיה זקנים ומקומטים עוד ניזכר בנוסטלגיה בזיונים שלנו בחדר הכביסה של קסטלו רגינה." גיחך שגיא.

"אתה חושב שנהיה יחד גם בעוד עשרים שנה?" מסגר נדב את פניו של שגיא בכפות ידיו שהעבודה הקשה חספסה וחיזקה, והציץ ברוך בעיניו הכהות, העמוקות.

"אני בטוח שכן, אני אוהב אותך נדב, אתה כל העולם שלי." התוודה שגיא, והם חייכו זה אל זה ושקעו בנשיקה ממושכת, ופתאום נשמעה חריקה צורמנית מכיוון החלון המאובק, ואחריה רטן מישהו קללה חרישית.

לרגע קפאו השניים בבהלה ואז זינק שגיא הזריז על רגליו, חש לחלון ופתח אותו, בעוד נדב מסתער החוצה. לפאביו שמכנסיו המופשלים האטו את תנועתו לא היה סיכוי נגדם. נדב אחז בעורפו וגרר אותו פנימה, הטיח אותו ארצה ובעט בו, ולולא שגיא שעצר אותו היה מפליא בו את מכותיו.

"עזוב אותו, השתגעת? אתה מכאיב לו." עצר את נדב הזועם, וכרע ברך ליד פאביו ששכב על צידו, מקופל כעובר, ופניו כבושים בכפות ידיו.

"אתה בסדר פאביו?"

"מה אכפת לך אם המניאק המציצן הזה בסדר?" סינן נדב הזועם, "צריך לתת לו עונש שילמד לקח אחת ולתמיד." קמץ את אגרופו.

"יש עוד דרכים להעניש אותו, לא צריך להרביץ." השיב שגיא רכות, והניח יד על כתפו של פאביו, "מה דעתך פאביו?" שאל באיטלקית, "איזה עונש מגיע לך לדעתך?"

פאביו יבב קצת, והתיישב על עכוזו החשוף, בועט מעל קרסוליו את מכנסיו ותחתוניו. אברו, בעל צבע סגול כהה להפתיע כנגד עורו הבהיר, היה דק ונטוי מעט שמאלה, ולמרבה הפלא היה נימול.

"אתה יהודי?" התפלא שגיא, ולתדהמת כול הנוכחים, כולל זו שלו, הניח כף יד שחומה ועדינה על הזין הזקוף של הקולגה המושפל שלהם שגנח בתשוקה, ונשא מבט מפציר אל נדב.

לא היה צורך במילים, פאביו היה חרמן מאוד, והיה ברור שהמצב המשפיל בו הוא נמצא חרמן אותו עוד יותר. נדב עמד מעל שניהם, מביט בצעירים הערומים שכרעו למרגלותיו - שגיא האהוב שלו, שחום, דק וחינני, מתלהב מגופו הבהיר, הכנוע של פאביו - שניהם ממתינים לאישורו להמשיך הלאה ולממש את התשוקה שהם מתקשים להסתיר...

הוא הרגיש להפתעתו שהמצב המוזר הזה מדליק אותו מאוד.

איזה סוטה דפוק אני נבהל, ולרגע חשב לסגת, אבל התשוקה והחרמנות שראה בעיני שגיא, בצירוף הלהיטות המחניפה בעיניו הבהירות של פאביו היו יותר מידי בשבילו. נדב חנק את קול ההיגיון והמוסר שניסו לצנן אותו, צנח על המזרון, נפטר מהתחתונים שלחצו על זקפתו, והזמין את פאביו להתכבד בה.

פאביו נעמד בלי היסוס על ברכיו, ינק לפיו את אברו והתחיל למצוץ אותו בתאוותנות, בעוד שגיא הנלהב מהמראה המחרמן אוחז במותניו ודוחק את אברו הזקוף והעבה בין פלחי עכוזו הלבנים של שותפם לדירה.

"קונדום." הזכיר לו נדב בחומרה.

"מה קונדום? זה פאביו." מחה שגיא, מאוכזב קצת.

"כן, זה פאביו השרמוטה שרק אלוהים יודע עם מי הוא מזדיין, תשים קונדום שגיא." פקד עליו נדב בעקשנות.

שגיא גנח, אבל ציית. אם כי בסיבוב השני, כשהגיע תורו של נדב לזיין את פאביו דחף שגיא את הזין שלו (שהזדקף שוב בזריזות למרות שזה עתה פרק את מטענו הלוהט בישבנו של פאביו) לפיו של פאביו בלי קונדום.

פאביו לא ידע שבעה, התלהב ורצה רק עוד ועוד זין, בפה בתחת ושוב בפה, "הוא פשוט אוהב לקבל זין, השרמוטה החרמנית הזו." גנח נדב בתסכול אחרי שלא הצליח לזיין את פאביו הבלתי נלאה גם בשלישית.

שלושתם השתרעו לבסוף מותשים על המזרן, ונדב שנרגע וחזר להיות שקול והגיוני התנצל בפני פאביו, ושאל אם הוא בסדר, ואם הם לא הכאיבו לו?

"כן, הכאבתם, אבל זה הגיע לי." לחש פאביו, "הצצתי לכם המון פעמים, גם פה וגם במילאנו, ותמיד קיוויתי שיום אחד תתפסו אותי." התוודה, אחז בכף ידו של נדב המופתע ונישק אותה בהכנעה, "תודה נדב, אתה מסכים שתענישו אותי גם בבית?"

6. שוגר דדי (פרק אחרון)

הם חזרו למילאנו ברכבת, יושבים שלושתם בקצה הקרון, מאור ואריאל צמודים זה לזה ומתלחשים בעברית, בעוד פאביו שישב מולם מתנמנם לו בעיניים עצומות, או שאולי רק העמיד פנים?

"אתה חושב שהוא ישן?" לחש נדב לשגיא שהיה שתקן ועצור שלא כרגיל.

"לא יודע, חבל שעשינו את זה איתו."

"עכשיו קצת מאוחר מידי להתחרט." העיר נדב ביובש.

"אני יודע, אבל פתאום עלה בדעתי שזה יהיה נורא מביך להמשיך לחיות איתו באותה דירה."

"אל תגזים, אנחנו בקושי רואים אותו בזמן הלימודים."

"אתה בקושי רואה אותו, אני נפגש איתו כל הזמן, אנחנו נוסעים יחד ללימודים בבוקר ונפגשים בצהרים בקפיטריה, ומה עם סופי השבוע, מה נעשה אז?"

"מה שעשינו קודם, נלמד כמו חמורים, ונאכל כמו חזירים."

"ונזדיין בשלשות כמו הקופים האלה עם האפים המצחיקים שראינו בנשיונל גיאוגרפיק." הוסיף שגיא בקול חמצמץ.

"מה אתה מתלונן, אפשר לחשוב שלא נהנית."

"נהניתי אבל..."

"אבל מה? מה מפריע לך שגיא?"

"לא יודע בדיוק, פשוט... אתה רוצה להמשיך להזדיין איתו גם במילאנו, בא לך שנחיה יחד במין שלישיה כזו, כולם מזדיינים עם כולם?"

"למה לא בעצם? הוא בחור יפה ואחלה זיון, אז מה רע?"

"מה רע? באמת, מה רע? ולמה להסתפק רק בו? לא חסרים בחורים יפים במילאנו, ובעצם למה רק מילאנו, למה לא כל איטליה?" התרתח שגיא, "למה לקפח ארצות אחרות? מה, אין בחורים שווים גם בגרמניה ובשוויץ ובהולנד וב..."

נדב הניח יד על פיו, "די שגיא, שקט, אנחנו לא בבית, תפסיק לצעוק."

"אל תגיד לי לא לצעוק!" צרח שגיא, "לך תזדיין עם כל העולם, מה אכפת לי, אבל ממני תשכח, הבנת?"

"אז זו הבעיה שלך, אתה מקנא." קלט סוף סוף נדב מה מציק לבן זוגו.

"ואתה לא, לא מפריע לך לראות אותי עם אחר?"

"אה... אם אני אגיד שאני יותר מתחרמן מזה מאשר מקנא תכעס?" גיחך נדב, משועשע.

"חתיכת סוטה שכמוך!" צעק שגיא, ונואש מדיבורים הסתער על נדב וניסה להרביץ לו.

נדב צחק והשתלט עליו בקלות, מצמיד את זרועותיו לגופו בחיבוק, ונישק את צווארו, "די, די חמוד, אל תכעס."

"מה קרה?" שאל פאביו, מביט בהם בעיניים קרועות לרווחה, "הכל בסדר נדב?"

"הכל אחלה, אל תדאג."

"כן, הכל בסדר פאביו." התרווח שגיא בתוך חיבוקו של נדב, "ואני מקווה שאתה זוכר שאני ונדב טסים מחר הביתה, להיות עם המשפחות בחגים, לפחות בספטמבר תוכל לנוח קצת מאיתנו."

"כן, יופי." אמר פאביו בקול עגמומי, ונשאר מדוכדך גם כשנדב ציין שבהעדרם הוא יוכל לארח את החבר שלו בדירה, ושיוכל לעשות, אם מתחשק לו, מסיבות ולהזמין חברים לישון, לנוח ולהרגיש חופשי."

"מגיע לך קצת חופש אחרי שעבדת כל כך קשה." חייך אליו בעידוד, אבל פאביו נשאר קודר, והחיוך שהוא החזיר לנדב לא היה משכנע במיוחד.

הם הגיעו לדירתם במילאנו מותשים ומרוטים אחרי הנסיעה ברכבת, דחפו את בגדיהם המלוכלכים למכונת הכביסה, התקלחו והלכו לישון. לפנות בוקר שגיא התעורר למחצה, וחצי ישן הלך להשתין. דקה לפני שנרדם שוב נדמה היה לו שהוא רואה את דלת חדר השינה שלהם שבה ונפתחת, אבל הוא היה עייף מכדי לקום ולחקור, היה לו קל יותר להשעין את ראשו על כתפו של נדב, שישן כרגיל על בטנו, פניו קבורים בכרית, ולהירדם שוב.

בבוקר הם קמו קצת מאוחר מידי, והתרוצצו בכל הדירה, אורזים ומתארגנים ונלחצים לא לאחר למטוס. רק כשהמטוס המריא ואפשר היה להתיר את החגורות נזכר שגיא בדלת חדר השינה שנפתחה חרש לאיטה. הוא סיפר לנדב מה ראה, וציפה שנדב יצחק ממנו ויגיד שבטח חלם את זה, והוא מדמיין, אבל נדב נשאר רציני, ואמר שאחרי שהם יחזרו למילאנו כדי להתחיל את שנת הלימודים השנייה הם יצטרכו לפתור את הבעיה של פאביו.

"איזה בעיה? חשבתי שאתה דווקא בעד שלישיות." התגרה בו שגיא.

נדב ליטף את לחיו, "כן, לפעמים שלישיות זה דבר מדליק, אבל..."

"אבל מה?" נדרך שגיא.

"אבל רק פה ושם, לא בתור סיפור קבוע, ובטח לא עם בחור שגר איתנו, ויש גם את העסק עם השוגר דדי המסתורי שלו..." הוא פרש על ברכיהם את השמיכה שקיבלו מהדיילת, ואחז בכף ידו של שגיא בסתר קפלי השמיכה, "שגיא, אני רוצה שתדע משהו." אמר חרש, והביט ברוך בעיניו היפות של בן זוגו.

"מה?" שאל שגיא, ושילב את אצבעותיו באלו של נדב.

"לפעמים אני מתנהג כמו אידיוט שחושב מהזין, ולפעמים אני אפילו קצת סוטה כמו שאמרת אתמול ברכבת..."

"עזוב, בחייך, זה היה בצחוק."

נדב חייך, "אני יודע, אבל בכל זאת... לא משנה, אני רוצה שתדע שלמרות כל אלה מה שבאמת חשוב לי זה אתה, והיחסים שלנו, אין שום זיון עם אף אחד, לא חשוב מי הוא ואיך הוא נראה, ששווה לי לסכן בשבילו את הקשר שלנו. כל החיים חיכיתי לאהבה כמו שיש לנו, תמיד התפללתי שיום אחד אני אפגוש מישהו שאני ארצה להזדקן איתו, אני מרגיש שהיה לי מזל עצום לפגוש אותך, לאהוב אותך ולקבל ממך אהבה, ואני מקווה שתזכור את זה תמיד, וגם אם אני מעצבן אותך לפעמים, ומתנהג כמו דביל, תדע שאתה הבן אדם שהכי חשוב לי בעולם, ואני רוצה רק אותך."

שגיא קרן מאושר, "גם אני מרגיש ככה, ואני מצטער שאני קצת קנאי לפעמים, אני מתעלק עליך רק כי אני אוהב אותך."

"זה בסדר, אני נהנה מזה, אני אתחיל לדאוג אם תפסיק לקנא."

"זה לא יקרה." הבטיח לו שגיא, וכשהוא מתעלם מהבעת הגינוי והזעזוע שעלתה על פניו של הצעיר הדתי השמנמן שחלק איתם כיסא, נישק את לחיו של נדב, אחז בכף ידו, השעין את ראשו על כתפו ונרדם, מחייך באושר.

הם תכננו להישאר בארץ עד סוף ספטמבר, קצת אצל משפחתו של נדב, וקצת אצל אימא של שגיא, אבל זה פשוט לא עבד. הוריו של נדב עיקמו את פניהם כשהם רצו לישון יחד, ותירצו תירוצים משונים כדי להפריד ביניהם. כדי לא לזעזע את נפשם הרכה של אחייניו של נדב היה על כל אחד מהם לישון בחדר נפרד, והיה עליהם להתגנב כדי להתחבק קצת בפרטיות. מיד במוצאי החג הם נמלטו אל אימא של שגיא שהייתה כל כך לחוצה בגלל נוכחותו של נדב עד שהוא התקשה להרגיש נוח. אחרי כמה ימים מעיקים הודה גם שגיא שזה פשוט לא זה והם מתענים במקום לנוח.

רק אצל אריאל ומאור הם הצליחו להירגע ולנוח באמת מעשרת הימים הנוראיים שעברו עליהם בנדודים בין משפחותיהם. הם בילו אצלם את יום כיפור – נחים, צופים בסרטים, שומעים מוזיקה ואוכלים.

למרבה הצער אריאל ומאור היו צריכים לחזור לעבודה אחרי יום כיפור, ונדב ושגיא החליטו פה אחד לוותר על חווית הישיבה בסוכה, להגיד יפה שלום למשפחות, ולחזור לאיטליה שבוע לפני הזמן.

להפתעתם הם לא מצאו את פאביו בבית, הוא נעלם, משאיר אחריו רק מעט מאוד מבגדיו וחפציו. שגיא התקשר לטוני לספר לו שהם חזרו ולשאול איפה פאביו. במקום טוני ענתה לו מריה, וכשהוא שאל אותה מה שלומה, ומה שלום טוני, ולאן נעלם האחיין שלה, היא פרצה בבכי, קיללה אותו וטרקה את הטלפון בפרצופו.

מוזר מאוד, היא כנראה השתגעה חשב שגיא שאף פעם לא חיבב את אשת אביו, והלך לספר לנדב שמריה התחרפנה משום מה וצעקה עליו, ואין לו מושג לאן נעלם טוני.

"באמת מוזר." הסכים איתו נדב, "יכול להיות שהם רבו?" תהה, והציע לשגיא להתקשר לטלפון הנייד של אביו.

שגיא התקשר, ולהפתעתו בקע צלצול טלפון מתוך ערמת הדפים שהיו מונחים בערבוביה על שולחן הכתיבה של פאביו.

"איך הנייד של טוני הגיע לשולחן של פאביו?" התפלא שגיא ובדק את המכשיר של טוני שצץ באורח פלא בדירתם, "אני לא מאמין." גנח בהפתעה כשנכנס לתומו לתיקיית התמונות של הנייד, ומרוב תדהמה הפיל אותו על הרצפה.

נדב רכן והרים את המכשיר שנשאר דולק, ופיו נפער באי אמון כשצפה, משתומם, בתמונות של טוני ופאביו, ערומים, מדגמנים יחד ולחוד פוזות מביכות שלא השתמעו לשתי פנים.

"אז טוני הוא השוגר דדי של פאביו, בגלל זה הוא הסכים... אתה חושב שהם התחילו בקטע שלהם לפני שפאביו בא לגור פה או אחר כך?"

"אני מעדיף לא לחשוב על זה בכלל." נרעד שגיא, לוטש מבט מזועזע בתמונה של טוני ופאביו, עומדים חבוקים מול הראי באמבטיה שלהם, פאביו מחייך חיוך רחב ומסטולי לעבר הראי, ומחבק את מותניו של טוני המחייך אליו חזרה בעודו מצלם את שניהם דרך המראה בנייד שלו.

"אתה מבין מה קורה פה?" פנה אל נדב, תולה בבן זוגו מבט אומלל.

"מה יש להבין, ברור שטוני הוא השוגר דדי המסתורי של פאביו, וזו הסיבה שפאביו שמר את זהותו בסודי סודות. משום מה יש לי הרגשה שהסוד נחשף, ושכיום גם מריה יודעת מה טוני השובב שלה עולל מאחורי גבה יחד עם בן אחותה."

"ואיפה לדעתך זה משאיר אותנו?" תהה שגיא בדאגה.

"אין לי מושג, תלוי מה פאביו סיפר לאבא שלך."

"תעשה לי טובה, הוא לא אבא שלי. מחה שגיא בסלידה, "זאת אומרת, הוא כן, אבל... זין איתו! איזה מניאק, גם בוגד וגם פדופיל, הוא כבר כמעט בן חמישים, מה יש לו לעשות עם בחור צעיר כמו פאביו?"

"נו, מה אתה חושב?" הצטחק נדב, "וחוץ מזה חמישים בימינו זה כלום, כל החיים עוד לפניו."

שגיא הצטמרר, "אני מקבל בחילה מלחשוב על זה, ואני ממש לא מבין איך, אם הוא הומו, הוא הצליח להכניס את אימא להיריון, ואחר כך עוד הייתה לו חוצפה להתחתן ולהקים משפחה עם מאריה, ובסוף גם להזדיין עם האחיין שלה כאילו... לא מספיק שאתה בוגד, ועוד עם גברים צעירים, אבל להזדיין עם האחיין של אשתך?"

"דווקא זה מה שמפריע לך? דברים כאלה קורים במשפחות הכי טובות, אבל למה פאביו התעקש להיכנס דווקא למיטה שלנו, לא הספיק לו טוני? למה הוא היה צריך גם אותך?" הוסיף נדב עוד תהיות משלו.

"לדעתי אני סתם הפרעתי לו ובעצם נדב הוא נדלק עליך." השיב לו שגיא אחרי שיקול דעת קצר.

"ואני דווקא חושב שהוא כל כך התלהב מטוני עד שהוא רצה לדגום גם את הגרסא הצעירה יותר שלו." גיחך נדב.

"איחס, סוטה אחד." עיווה שגיא את פניו במיאוס, "תגיד, אתה חושב שבגלל הברוך הזה מאריה תרצה להעיף אותנו מהדירה?"

"אין לי מושג, והאמת אני לא בטוח אם היא שלה או של טוני, או של שניהם, ומה בכלל קורה, נצטרך פשוט לחכות ולראות."

הם חיכו עד שהתחילו הלימודים, ובינתיים עבדו בעבודות מזדמנות, וחיפשו בעצלתיים דירה להשכרה במקרה שיאלצו לעזוב את דירתם במפתיע.

יום לפני תחילת הלימודים הופיע טוני על סף דלתם כשהוא נראה מובס ורזה, ושאל אם הוא יכול להתארח אצלם כמה ימים.

"זו הדירה שלך." הזכיר לו שגיא, הגיש לו את הנייד שלו ושאל מה קורה, ומה נשמע, ואיפה הוא היה ולאן נעלם פאביו?"

"פאביו נשאר באמסטרדם עם גרמני משונה אחד עם קרחת וקעקועים, אני מקווה שהוא ישגיח עליו ולא יפגע בו יותר מידי." השיב טוני בקול עייף, נטל בתודה את הנייד שלו, והתחיל למחוק מזיכרונו את כל התמונות ומספרי הטלפון, מספר להם תוך כדי כך שהוא שכח את הנייד בדירתם כשברח בחיפזון עם פאביו אחרי שמאריה גילתה את האמת על הקשר של בעלה עם אחיינה.

"איך היא גילתה?" שאל נדב בחשדנות, היו לו השערות משלו בנוגע לעניין.

"אין לי מושג." משך טוני בכתפיו, "מה זה משנה?" שאל, וחייג את מספר הטלפון שבביתו.

מאריה ענתה וטוני התחיל להתנצל ולהתרפס בפניה, וכדי להסביר את בגידתו טען שהוא סבל מהתקף של טירוף זמני בגלל גיל המעבר, והתחנן שהיא תסלח לו ותרשה לו לחזור הביתה.

הוא שב וחזר על שיחות התחנונים הללו כל כמה שעות, והוסיף עליהן זרי פרחים, וקופסאות מלאות שוקולדים ותכשיטים, שולח אותם לאשתו בתוספת מכתבים נרגשים במטרה לרכך את ליבה. מאריה התמידה לסרב לו, למרות ששמרה את המתנות שלו.

"אני כבר הייתי מתייאש ומוותר." לחש שגיא לנדב, שנאנח, העיר שבעלים לנשים הם כנראה טיפוסים עקשניים וקשוחים במיוחד, גם אם הם חובבי גברים בסתר, וסגר את דלתם חדרם כדי לא לשמוע את טוני שב ומסביר למאריה שהיא אהובתו היחידה, מתחנן שתסלח לו ונשבע שהוא לא יבגוד בה יותר לעולם.

אחרי כמה שבועות של תחנונים ומתנות מאריה נאותה לקבל חזרה את בעלה הבוגדני, וטוני המאושר נפרד מהם בחיבוקים ונשיקות, וחזר הביתה.

חצי שנה אחר כך הוא ביקש בלחש משגיא שייתן לו עוד העתק של מפתח הדירה, ושלא יספר כלום למריה, והזהיר אותם לא להיכנס לחדר השינה שהיה פעם של פאביו אם הם רואים מגבת תלויה על ידית הדלת.

"אבל טוני, באמת... אני מקווה שזה לא שוב פאביו." נדהם שגיא.

"לא, הפעם זה בחור אחר לגמרי, יפני חמוד וחלק לגמרי, הוא כמעט לא מדבר איטלקית, אבל יש לו תחת כל כך עגול וחלק, אני פשוט משוגע עליו." התוודה טוני, וצחק כששגיא הסמיק ונזף בו על שהוא שוב בוגד במאריה.

"אתה ילד טוב שגיא, אבל אתה עוד צעיר, כשתגיע לגילי תבין." גיחך בגנדרנות, לקח את המפתח, קרץ לשגיא והסתלק לדרכו, שמח וחייכן כמו עלם צעיר.