עוקבים

יום חמישי, 18 בינואר 2018

א. הסוד של רז

קדיש לטומי
טומי, השכן הקשיש שלנו מהדירה למטה מת מיתת נשיקה שבועיים לפני פסח. במובן מסוים הייתה בכך משום נחמה. הוא שנא את פסח שנאה עזה, ואם כי איני יכול להוכיח, אני חש שתכנן את מותו כך שלפחות פסח אחד ייחסך ממנו.
את פורים דווקא אהב מאוד וחגג אותו כל שנה. שמח על בואו כמו ילד קטן. עד גיל חמישים, סיפר לנו, היה עורך מסיבת פורים בביתו לכל חבריו, אבל אז הגיעו שנות השמונים האיומות עם הווירוס שקצר בלי רחמים בשכבת הגיל שלו, ואחרי שבן זוגו הוותיק, פרדי, נפטר מהעולם בייסורים קשים המוסד הזה של מסיבת פורים אצל טומי גווע ונעלם.
את שנותיו האחרונות בילה טומי לבד בדירתו הקטנה, אבל הוא לא היה בודד. היה לו אותנו כמובן, ואת החתול שלו טאבי - חתול גדול ומפוספס שהיה נאמן כמו כלב, ו"הרבה יותר חכם מכלב", נהג טומי להגיד בגאווה.
בני משפחתו החמיצו את הלוויה ואת הקדיש שאמרתי עליו. היחידים שליוו אותו למנוחת עולמים היינו אנחנו: יוצו ואני, וכמה ידידים קשישים ששרדו את כל השנים הסוערות הללו. הרב הביט סביב, ראה שאני הכי צעיר שם והטיל עלי את קריאת הקדיש.
לא רציתי, אבל יוצו תקע בי את אחד המבטים הזועמים האלו שאני לא עומד בפניהם, ומיד נכנעתי. היטבתי את הכיפה שלי, כיפת קטיפה שחורה שנותרה איתי עוד מאז מותו של אבא על ראשי, וקראתי את המילים העתיקות בארמית, מופתע מהכוח שלהם לרגש אותי שנים רבות כל כך אחרי שהתייתמתי מאבי.
משפחתו של טומי, אחותו האלמנה עם בנה וכלתה, הגיעו רק אחרי שחזרנו הביתה. אחותו הפטירה איזה תירוץ דחוק על איחור של המונית ואי הבנה בנוגע לדרך לבית הקברות, ומיד נפנתה לסרוק את הדירה, בודקת בלי בושה איזה ירושה השאיר אחריו הבר מינן.
על אף שהם לא שאלו, נהניתי לספר להם איך טומי מת כמו צדיק מיטת נשיקה. אחרי ארוחת צהריים דשנה הוא אמר שהוא קצת עייף, נשכב על הספה עם טאבי לצידו ונפטר בשנתו, חיוך קל על פניו.
"והדירה?" הפסיק אותי האחיין, צעיר שמן מידי לגילו, לבוש רע ומסופר עוד יותר גרוע.
"לא שלו, הוא שילם דמי מפתח." לא ניסיתי להסתיר את השמחה שחשתי לאידו, "עכשיו אחרי שהוא נפטר הדירה חוזרת ליורשים של פרדי, לא מכיר אותם."
"מי זה פרדי?" שאלה אשתו שהייתה שמנה אפילו יותר ממנו, וגם תספורתה ובגדיה היו בטעם רע להחריד.
"הסוטה שחי איתו." עיקם האחיין את פניו הדשנות במיאוס.
"פרדי היה בן הזוג האוהב של טומי, הוא ליווה אותו מעל שלושים שנה בטוב וברע." אמר יוצו בחיוך נעים, ורק אני, שמכיר אותו שנים רבות, חשתי את הזעם החבוי מאחורי החיוך המנומס.
"הנה הכרטיס של עורך הדין שלו, תתקשרו ותדברו איתו, אנחנו סתם שכנים של טומי." נחפזתי למשוך משם את יוצו בטרם יחולל שערורייה.
"הייתם שכנים, הפדרסט הזקן מת סוף סוף!" ירתה האחות, קשישה הונגריה צנומה, דקת שפתיים וקפוצת פנים, עוד חץ מושחז אחד אחרון בכבשה השחורה של המשפחה, פוגעת באותה הזדמנות גם בי וביוצו - המשפחה האמיתית שלו בשנותיו האחרונות.
יוצו נהם משהו לא נעים מתחת לאפו וכמעט שפנה לאחור להשיב לה כגמולה, אבל הספקתי לסגור בזריזות את הדלת מאחורי גבו הרחב ומשכתי אותו במעלה המדרגות, אוחז בחזקה את כפו, מה שלא מנע ממנו לקלל ברומנית עד שהגענו לדירתנו. "עכשיו אתה מבין למה הוא חילק לכולם את כל הדברים הכי יפים שלו?" שאלתי את יוצו אחרי שהושבתי אותו בכורסת הטלוויזיה שקיבלנו מטומי והתיישבתי מולו על ההדום התואם.
"מה נראה לך, שהוא ידע שהוא הולך להתפגר?"
"כן, ואני בטוח שהוא תכנן ללכת לפני פסח. הוא תמיד שנא את החג הזה."
"חבל שהוא לא גילה לי איך מתים לפי הזמנה." אמר יוצו ונאנח.
"אל תדבר שטויות." נזפתי בו, "ותביא לפה את הרגליים שלך!"
הוא הניח את כפות רגליו הגרובות על ברכיי וגנח בהנאה כשהתחלתי לעסות אותן בעדינות - הקורס ברפלקסולוגיה היה שווה כל פרוטה שהשקעתי בו.
"לא." מחה, מנענע בסרבנות את אצבעות רגליו כשניסיתי לפשוט את גרביו, "אל תוריד לי את הגרביים, קר לי."
"העיסוי לא שווה כלום עם גרביים." נזפתי בו, "ולא קר לך, אתה סתם לא רוצה שאני אראה שעדיין לא גזרת ציפורניים. עצלן אחד!"
"אתה תגזור לי בערב במקלחת." התפנק יוצו ונשען לאחור על מסעד הכורסא שהייתה שייכת עד לא מכבר לטומי. הוא העניק לנו אותה בראש השנה עם עוד מבחר רהיטים קטנים אך משובחים עד מאוד - שתי שידות קטנות וחינניות שהכילו את אוסף הפילים שלו. מערכת צלחות וכוסות מחרסינה מצוירת שנראו נחמד בוויטרינה במטבח - לא שעלה בדעתי להשתמש חלילה בכלים היקרים והעדינים הללו - ושעון סבא מעץ כהה מגולף בסגנון ארט דקו מוקדם שהיה צריך לכוון כל שבוע מחדש.
הוא לימד אותי איך לכוון את השעון העתיק ולנקות אותו, וכשמחיתי על פיזור הירושה משפחתית שלו, צחק צחוק ערמומי ואמר שזאת לא מתנה אלא תשלום בעד הטיפול בטאבי שיוטל עלינו אחרי מותו.
"אל תדבר ככה." מחיתי, נבוך ומבולבל. דיבורים על מוות היו שנואים עלי.
"בסדר, אני שותק, אבל תזכור שטאבי צריך להישאר כאן, אצלכם." מעך את כתפי בידו, יד לבנה ועדינה שהוכתמה בכתמי זקנה מכוערים.
"אל תדאג, אנחנו ניקח אותו." אמרתי בחיוך, מקווה שיחליף נושא.
"אתה מבטיח." דרש בתוקף, עיניו הכחולות שנראו צעירות ומלאות חיות בתוך פניו הקמוטות ננעצו בי בריכוז כאילו רצו להפנט אותי.
הבטחתי לו שטאבי יעבור אלינו מיד אחרי שהוא ילך לעולמו ואכן, עוד לפני שמסע הלוויה יצא לדרכו כבר עבר סל הקש הגדול של טאבי עם כל צעצועיו וכלי האוכל שלו למרפסת שלנו.
"אז מי באמת יקבל את הדירה של טומי?" שאלתי את יוצו.
"לא יודע, היורש של פרדי כנראה ימכור אותה למישהו. לא משנה, העיקר שהמכוערים לא יקבלו שום דבר." הצטחק יוצו והתחיל לפתוח את רוכסן מכנסיו. "לוויות תמיד עושות אותי חרמן, בוא הנה ותקבל פרס על העיסוי." אמר, שלף את איברו ממכנסיו ומשך אותי אל בין ברכיו.

היורש
עוד לא מלאו שלושים למותו של טומי וכבר החלה פעילות רוחשת בדירתו. קודם באו הצבעים, שני גברים קודרים, לא מגולחים שעבדו במהירות ובזריזות, ועוד לפני שהספקתי לברר מי שכר אותם סיימו, העמיסו על הפז'ו החבוט שלהם את דליי הצבע המוכתמים לבן ונעלמו, משאירים אחריהם ריח רענן ונקי של סיד.
למחרת נכבשה הדירה באופן זמני על ידי זוג סטודנטים צעירים וחרוצים שעבדו קשה ומרקו את כל הדירה, כולל חלונות ופנלים. הפעם הייתי זריז קצת יותר והספקתי לפתות אותם בעוגת גבינה ובמיץ, וכך נודע לי ששמו של בעל הבית החדש הוא דורון הררי.
"נו, אז?" משך יוצו בכתפיו באדישות כשחזרתי עם שיירי העוגה ופיסת הרכילות הטרייה שלי.
"למה אתה כזה אטום?" התרעמתי והגשתי לו פרוסה אחת קטנה, "מה היה שם משפחתו של פרדי?"
"ברגר." הפטיר יוצו כמוחל על כבודו חיסל את הפרוסה שלו כהרף עין והמשיך לישר את העוגה בסכין העוגות הרחב והנאה שלי – עוגות גבינה היו החולשה הקטנה שלו.
"ומה זה ברגר בעברית?" המשכתי להקשות וסטרתי קלות על ידו האוחזת בסכין כדי להזכיר לו את הסוכר ואת לחץ הדם שלו. הוא הדף את ידי והמשיך במלאכת היישור.
"ומה היה שמו של סבא של פרדי, זה שבנה את הדירה עוד לפני קום המדינה וגר שם איתו ועם טומי אחרי שברח מבית האבות?" המשכתי לנדנד, ונשאתי את תבנית העוגה מהשולחן אל השיש.
"מר ברגר." אמר יוצו בקוצר רוח ורדף אחריי עם סכין העוגות שהיה מלוכלך בפירורי גבינה שכמובן נפלו על הארץ בלי שהוא ישים לב לכך, ורק הבוקר שטפתי את המטבח.
"מר איזידור ברגר." הטעמתי, מניח לו לקחת עוד רצועת עוגה אחת ואז טומן אותה במקרר.
"נו, אז?" חזר יוצו ואמר בקוצר רוח והחל ללקק את הסכין.
"איזידור ברגר בעברית זה דורון הררי." הסברתי לו את המובן מאליו, ולקחתי ממנו את הסכין לפני שיפצע את עצמו.
"אז אתה טוען," אמר יוצו בבדיחות הדעת, "שרוחו של הייקה הזקן עברתה את שמה לשם עברי למהדרין ושבה לגור בדירה שבה הוא נפטר?" שאל, צחק משנינותו וכיבד את עצמו בבננה מהמזווה.
"למה אתה כזה קשה הבנה, יצחק?" איבדתי את סבלנותי, "ותראה איזה פירורים עשית על הרצפה? ועכשיו אתה אוכל בננה? לפני ארוחת הצהריים? מה יהיה עם הסוכר שלך? הרופא אמר ש..."
"די כבר, פולנייה קטנה שלי." מעך אותי יוצו בחיבוק חם, דורך מבלי משים על הפירורים, מורח אותם היטב על רצפת הקרמיקה.
"אל תגיד לי די." הדפתי אותו מעליי, אבל רק קצת. נעים היה לי להיות עטוף בזרועותיו, להיאבק בו מעט ולהיכנע לבסוף. בשנים עברו נאבקתי בו ברצינות ובכוח, אבל כיום היה זה מאבק סמלי בלבד. שנינו כבר לא היינו צעירים כמו פעם, וכיום אני הייתי החזק יותר אם כי לא רציתי בשום פנים ואופן להניח לו, או לי, לחוש בכך.
אחרי שהוא לחץ אותי אל המקרר ונישק לי פעמים מספר בעוד אני מפציר בו שיניח לי כי אני מאוד עסוק וממהר ו... הוא הניח לי, צוחק קצת לעצמו, והלך להביא סמרטוט רצפה.
כמובן שמיהרתי לקחת אותו ממנו בטענה שהוא רק מורח את הלכלוך ואין לו מושג בניקיון. זה לא היה נכון, אבל חששתי ששוב ייתפס לו הגב - הוא היה בלתי נסבל כשהגב הציק לו. ובעודי מנגב את הרצפה מפירורי גבינה, שטחתי לפניו את התיאוריה שלי - אחיו הצעיר של אבא של פרדי, ששמו פרח מזיכרוני, קרא לבנו שנולד מעט אחרי מות סבא ברגר הקשיש דורון, על שם אביו, ואותו צעיר ששינה את השם ברגר להררי הוא יורשו החוקי של פרדי שמת חשוך בנים.
כמה ימים אחר כך, כשסוף סוף פגשנו את דורון הררי, התברר שצדקתי, אם כי מי ששינה את שם המשפחה היה אביו של דורון, הצבר הראשון במשפחה שרצה לנער מעליו את אבק הגלות וסירב להיקרא סמי ברגר.
בנו הוא זה שקרא לבנו הצעיר דורון על שם סבו הקשיש שנפטר בדירה הזאת ממש שישים שנה אחרי שגילה תושייה ואומץ מפתיעים, נפרד ממשפחתו המזועזעת ועלה לארץ שנה בלבד לפני עליית הנאצים לשלטון.
"מי מהם לדעתך הוא דורון הררי?" שאלתי את יוצו יומיים אחר כך, כשישבנו על מרפסת החממה הנעימה שלנו והצצנו מלמעלה אל הרחבה שלפני הכניסה לבנין הדירות שלנו.
"לא יודע." משך יוצו בכתפיו, "אף אחד מהם לא נראה לי דומה לפרדי או לברגר הזקן." ואכן, אף אחד משלושת הגברים הצעירים לא דמה לקרובי המשפחה המשוערים שלהם שאנחנו הכרנו כשכבר היו מבוגרים למדי. כשבאנו לגור פה לפני כחמש עשרה שנה פרדי היה כבר בן חמישים פלוס, כגילו של יוצו כיום, ואילו ברגר הקשיש היה בטח בן תשעים, אם לא יותר.
הצעירים עזרו לסבלים להרים ולסחוב ארגזים, התרוצצו הלוך ושוב, וקשה היה להבחין בפניהם מנקודת התצפית הגבוהה שלנו. כל מה שיכולנו לראות היה שאחד מהם הוא שחום, רחב ומלא, עם קוקו קצר שחור ומבריק אסוף בגומייה. השני היה דק גזרה, עם פדחת ג'ינג'ית מנומשת ומגולחת, לבוש חולצת בד עם הדפסים צבעוניים, והשלישי היה ממוצע - לא גבוה במיוחד, לא רחב במיוחד, לא רזה ולא שמן. היה לו שיער חום עבה, מסופר בתספורת רגילה לגמרי והוא היה לבוש ג'ינס וחולצת טריקו כחולה כהה.
הסבלים היו זריזים מאוד ותוך פחות משעה עבר כל תוכן משאיתם לדירה. הם לקחו את שכרם וכנראה שגם טיפ נאה ניתן להם כי הם חייכו ולחצו את ידיו של הבחור בטריקו הכחול, נופפו לשלום ונסעו.
השלושה נותרו לבד ברחבת הכניסה, ובעל השער החום הניח את ידיו מזה ומזה על שכמם של רעיו - השחום והרזה – וקירב את פניו לאלו שלהם כך שלרגע הם יצרו מעין משולש רופף וידידותי מאוד, או אולי מעין עיגול קטן ושמח? ואז הוא הרפה מהם והשניים, השחום והרזה, פנו זה אל זה והתנשקו בפשטות ובטבעיות מדהימה שהותירה אותי פעור פה ומלא קנאה.
איך שני בחורים רגילים למדי - אחד רחב ושמנמן מעט לבוש חולצת טריקו אפורה ומהוהה מתוחה על בטנו העגלגלת, והשני רזה ומנומש, חולצת הבד הצבעונית שלו מתנפנפת על גזרתו הדקיקה - עומדים להם סתם ככה בחוץ ומתנשקים פה אל פה כאילו הם סתם עוד זוג רגיל ואין בכך שום דבר מיוחד.
בהיתי בהם אחוז התפעלות בעוד הם פוסעים יד ביד לעבר הכניסה. הבחור השלישי הולך בעקבותיהם, ידו הימנית פרושה על גבו של הבחור השחום והשמאלית על עורפו של הג'ינג'י ועדיין לא ידעתי מי מהם, אם בכלל, הוא יורשו של פרדי ברגר.

בעלהבית
החלטתי לתת לדיירים החדשים שלנו יומיים שלושה בטרם אקפוץ לביקור נימוסין עם עוגה טרייה ואולי גם קנקן קפה? בטח ייקח להם כמה ימים להתארגן כהלכה הרהרתי לעצמי, מנסה לכבוש את סקרנותי הבוערת, אבל טאבי לא היה מנומס כמוני, הוא התגעגע כנראה לדירתו הישנה, וברגע ששמע שיש שם מישהו קפץ מיד לברר מי פלש לביתו הישן, ואולי קיווה בסתר ליבו החתולי שטומי, בעליו הקודם, שב מן המתים?
כשחזרתי מהעבודה וגיליתי שטאבי איננו לא התרגשתי יותר מידי. הוא היה חתול נבון ועצמאי מאוד. ידעתי שהוא נזהר לנפשו, מתרחק מכבישים סואנים ומגביל את עצמו לגן השעשועים ולחלקה מגודלת השיחים והעשבים הסמוכה לגן שנשארה באורח פלא לא בנויה.
התחלתי לדאוג קצת רק אחרי שש בערב כששעת הארוחה שלו הגיעה והוא לא חזר. יוצו אמר לי כרגיל להפסיק להיות סבתא דוגרת, אבל גם הוא היה מודאג מעט ושמתי לב שהוא התקשה להתרכז בפתירת הסודוקו החביב עליו.
דפיקה זהירה בדלת הקפיצה את שנינו. יוצו כמובן הגיע אליה לפני ופתח אותה לרווחה, מגלה את טאבי נתון בזרועותיו של הצנום המנומש בעל הפדחת הג'ינג'ית המגולחת שאחז בו בזהירות רבה, מחכך בהנאה את סנטרו בפרוותו הרכה והסמיכה.
"טאבי!" הריע יוצו בקול, וטאבי זינק מזרועותיו של הזר ודהר לעבר כורסתו של יוצו שהייתה שייכת לטומי המנוח. בין יוצו לטאבי ניטשה מלחמה אכזרית על הכורסא, טאבי ניצל כל הזדמנות להכריז עליה בעלות, מסרב לפנותה לטובת יוצו שנקרע בין כעס לבדיחות הדעת על עיקשותו של החתול.
נחפזתי להזמין את הג'ינג'י פנימה, בהתחלה הוא התבייש מעט, אבל פותה בעזרת צלחת כריכים ומיד התיישב ליד דלפק המטבח ונידב לנו מידע מועיל מאוד.
כן, הוא והחבר שלו השכירו את הדירה מבעליה שגם הוא גר בה איתם, וכן, דורון הוא נינו של בעל הבית המקורי של הדירה ולא, הוא לא ידע שהדייר הקודם שנפטר לפני פחות מחודש הוא אחי סבו של דורון ושהחתול היה שייך לו.
"חתול מקסים." אמר בנימוס ונגס נגיסה זעירה בכריך הכי קטן, "אני אוהב חתולים." התוודה בביישנות, "אבל בבית הרשו לי להחזיק רק חתול צעצוע כי אימא שלי אלרגית."
הוא כרסם בזהירות בכריך והעיר שחתול חי הרבה יותר רך וחמים מחתול צעצוע, ושקול הגרגור שלו מאוד מרגיע.
"איך קוראים לו?" שאל וסיים בהיסח הדעת את הכריך הפעוט.
"טאבי." אמרתי והאצתי בו לאכול עוד כריך, הצעיר נראה לי מורעב.
"לא, אני לא יכול." אמר בבהלה והביט מופתע בידו הריקה שהוכתמה מעט בקוטג' דל קלוריות, "זה נורא משמין, אסור לי להשמין."
"שטויות, אתה רזה כמו דחליל!" רעם יוצו, "והסנדוויצ'ים האלה לא משמינים, רזי הכין אותם במיוחד בשבילי." טפח בשביעות רצון על בטנו הדשנה.
"אז איך אמרת שקוראים לך ג'ינג'י?"
"תמיר." אמר הג'ינג'י והסמיק בהנאה כשטאבי זינק על ברכיו והחל מרחרח את הצלחת עמוסת הכריכים שעמדה לפניו.
"קדימה תמיר, תתחיל לאכול מהר לפני שהשמן הזה יחסל הכל." האיץ בו יוצו, ומיד נטל כריך שמנמן אחד לעצמו ודחף אחר לידיו של תמיר.
אחר כך נכנס חברו ששמו היה פבלו ומבטאו הארגנטינאי הקל שובב את נפשי. הוא לא נזקק לשום עידוד לאכול ואני נהניתי להאביס אותו מטעמים, בעודי יורה מבטים מזרי אימה ביוצו ששיתף עצמו בכירה הלא מתוכננת והתעלם ממני לחלוטין.
ואז נשמעה עוד דפיקה מנומסת אחת בדלת וסוף סוף זכינו להכיר את מר דורון הררי ששם החיבה שלו בפי ידידיו היה בעלהבית.
חיבבתי אותו ממבט ראשון, אבל בימים הראשונים להיכרותנו לא ראיתי בו יותר מאשר איש צעיר ונעים הליכות בעל פנים סגלגלות עדינות ושפתיים מלאות שעיניו חומות בהירות ועצובות מעט, וחיוכו נדיר וביישני.
מתי בדיוק התחלתי לשים לב שליבי מאיץ את פעימותיו כשהוא פונה אלי בהערת אגב? מתי הבחנתי שאני נעשה חסר מנוחה כשהוא לא בבית? מתי בכלל נעשה לי אכפת אם הוא ישנו או איננו? איך קרה שפיתחתי משושים סמויים מהעין שגיששו אחרי נוכחותו בקומה מתחתנו? לא יודע. זה קרה לאט לאט ומבלי משים בזמן שהייתי עסוק בחיי הרגילים – בבקרים עובד במשרד ואחרי הצהרים טרוד בטיפול ביוצו ובבית שלנו.
הבחנתי בכך יום אחד כשחזרתי מהחנות עמוס שקיות כבדות וראיתי אותו שוטף את המדרגות כשהוא לבוש מכנסיים קצרים בלבד. לפתע הבחנתי שגופו צנום אך שרירי, כתפיו רחבות וישרות, חזהו מקומר בחן ועורו לבן וחלק לגמרי מלבד חץ שערות דקיק ומכמיר לב שירד בצניעות מטבורו אל חלציו.
לבי החל להלום בחזקה, ידי רעדו וכמעט שמעדתי על המדרגות הלחות. דורון זנח את המגב וחש לעברי, נוטל ממני את השקיות, מודאג שמא החלקתי בגלל הרטיבות.
חייכתי אליו חיוך מרגיע ואמרתי שהכל בסדר, כובש את החשק העז שהתעורר בי להניח את ראשי על כתפו שהייתה כל כך סמוכה לפני, אבל רחוקה ממנה שנות אור.
"אולי תכנס לשבת קצת אצלנו ולנוח?" הציע דורון בחביבות, "אתה נראה מותש."
"כן, אולי, למה לא?" אמרתי, וליבי החל דוהר בחזי, אבל אז דלת דירתנו נפתחה פתאום ויוצו הציץ דרכה ושאל בקול רועם כדרכו מה אני מתעכב שם, ומה עם הבירה שלו.
החלפתי מבט עם דורון ושנינו חייכנו כאילו החלפנו בדיחה סודית המובנת רק לי ולו ונפרדנו במנוד ראש.
אני חזרתי ליוצו והוא לשטיפה שלו, אבל מאז שמתי לב שאני יודע תמיד מתי הוא יוצא, ומתי הוא חוזר, ואני דרוך כל הזמן לתפוס שמץ ממראה פניו או גופו, ומייחל לרגע שבו הוא שוב יפשוט את חולצתו ויחשוף לפני את שביל השער מכמיר הלב המוביל מטבורו לחלציו.

שגרת בוקר
בחוץ עדיין חשוך, אבל אני חש יותר משאני רואה שעוד מעט יעלה הבוקר.
שומעים ציוץ של ציפורים ויש שמץ של ורדרדות בחושך האפרורי שמחוץ לחלון. אני מושיט רגל, מגשש בצד המיטה של יוצו ונתקל בחמימות ריקנית.
קול השתנה איטי ומגמגם עולה מהשירותים. הוא משתין זמן רב והזרם חלש ומקוטע, מידי פעם אני שומע אותו נאנח חרש.
בלוטת הערמונית שלו מוגדלת מעט, לא משהו רציני אומר ד"ר כץ, אבל צריך ללכת לבדיקות אצל אורולוג.
יוצו כדרכו דוחה ודוחה את רוע הגזרה, מוצא כל פעם תרוץ חדש להתחמק, מקווה שהתופעה תעלם מאליה.
אחר כך אני שומע אותו מצחצח שיניים, יורק, פונה לצאת וחוטף מכה באצבע הקטנה מסל הכביסה המלוכלכת, מקלל ומשתרך למיטה בלי להוריד את המים ובלי לסגור כמו שצריך את הברז שיטפטף עד בוש, או עד שאני אבוא ואסגור אותו כהלכה.
הוא חוזר למיטה ונדחק אלי, דוחף יד אחת מתחת לעורפי ומושך אותי אליו, מחכך את חלציו כנגד ישבני הערום.
"אולי תלך לנעול את הדלת?" הוא לוחש לאוזני, ונוגע תוך כדי כך בתנוך בקצה לשונו.
אם אני אתנער ואגיד שיניח לי הוא יבין שלא בא לי ויירדם שוב בלי תלונות, אבל אם אקפוץ מהמיטה החמה ואגיד לו שאני מיד חוזר ושלא יתחיל בלעדי תהיה פעילות, או לכל הפחות ניסיון לפעילות.
אני עושה חשבון זריז ונזכר שכבר מעל שבוע לא, נוגע בעצמי ונרגע, הכל תקין ותוך כדי כך נלחץ אל יוצו ומחליט שהמצב נראה מבטיח ושווה מאמץ, ואז הולך לנעול את הדלת - מנהג ישן שסיגלנו לעצמנו שוב אחרי שטאבי החתול השתקע בביתנו.
בזמנו התחלנו לנעול כי חששנו שבנו הצעיר של יוצו שהיה מתארח אצלנו כל שבת שניה ינדוד בטעות לחדר השינה. כיום הבן כבר בוגר וגם בביקוריו המעטים הוא לא נשאר ללון אצלנו יותר, אבל ההרגל נשאר - אם אנחנו לא לגמרי לבד בבית נועלים את דלת חדר השינה כשאנחנו עושים מעשים שהצנעה יפה להם.
בדרך חזרה מהדלת אני כבר מצחצח שיניים ושוטף פנים, סוגר כהלכה את הברז המטפטף, משתין, ולא שוכח להוריד את המים. עד שאני חוזר הוא כבר קצר רוח ונרגן, בלי גינונים מיותרים הוא מושך את ראשי אל אברו הקשה רק למחצה, ומכוון בלי מילים את ידי לעבר חור התחת שלו שהוא הספיק לשמן היטב כשצחצחתי שיניים.

רשמית יוצו אקטיבי למהדרין, כל מי שיטרח לשאול ישמע שהוא מתעב תכלית התיעוב את הרעיון של זין בתחת הגברי לחלוטין שלו, אבל בשקט, בדיסקרטיות האילמת של חדר השינה שלנו הוא מתענג מאוד על אצבע אחת, ולפעמים שתים, המגרות בעדינות את בלוטת הערמונית שלו.
השילוב של מציצה נמרצת וגירוי ידני עדין עושים את שלהם, הוא מזדקף כראוי, מלטף כלאחר יד את אברי שגם הוא כבר קשוי לגמרי, מעניק לי מציצה סמלית ואז כורע בין רגלי הפשוקות, דוחף את ידיו מתחת לפלחי עכוזי וגוהר מעלי, והנה שוב יצאנו לדרך.
בשתיקה נינוחה אנחנו מבצעים צעד אחר צעד את הטקס השגור והמענג שלנו שמסתיים תמיד באותו אופן - אני שוכב על בטני, ישבני מובלט מעט בעזרת כרית, (תמיד הכרית שלי), והוא מוטל עלי, ידיו מועכות את כתפי בכוח, מתנשם נשימה אחת קטועה וכמו מופתעת, גומר בתוכי בגניחה ומנשק קלות את עורפי לאות שהוא סיים.
כמה דקות לפני כן הוא הרים את רגלי מעל כתפיו ובעודו אוחז בכוח במותני הלם בתוכי בעוז עד שהתעייף ונח מעט, רובץ עלי בכל כובדו, ראשו על חזי, מנשק את פטמותיי.
אחרי שחזרה אליו נשימתו סובב אותי על הצד ושוב חזר וחדר אלי תוך שהוא מלטף וסוחט במיומנות מתורגלת היטב את אברי.
לבסוף הניח לו, הדף וגלגל אותי על בטני בלי לצאת מתוכי, ואז נתמך בכתפי, מטיל עליהן את כל משקלו, נתן לי את הפינאלה, הפעם בלי לטרוח לדחוק את כף ידו מתחת לגופי ולגעת בזין שלי.
הפעם הוא גמר ראשון והתמוטט עלי, אבל ברוב התחשבות לא יצא מתוכי עד שגם אני גמרתי, כמה שניות אחריו בעזרת כף ידי.
אם הייתי גומר ראשון הוא היה ממשיך לנוע בתוכי, וגם אם זה היה נעשה מכאיב ומציק אחרי כמה דקות הייתי סובל בשתיקה כדי לא לקלקל לו ולא להתחיל את היום גרוע - הוא עלול להיות נרגן ומדוכא יום שלם במקרה כזה.
היום, תודה לאל, זה לא קרה. הוא גמר ראשון ואחרי שגם אני באתי על סיפוקי הוא התגלגל מעלי, נשק חטופות לכתפי והתנודד למקלחת.
אחרי שהוא יצא, משאיר סימנים לחים על הרצפה, אני נכנסתי, שואל את עצמי מתי הפסקנו להתרחץ יחד אחרי מעשה האהבה?
מתי זה קרה בדיוק? באיזה נקודה לאורך שמונה עשרה השנים שלנו יחד המקלחת המשותפת הפסיקה להיות הקדמה לסיבוב שני ונעשתה סתם מקום שבו אתה שוטף מעליך את הזיעה והזרע, מתגלח וממשיך בשגרת יומך, שגרה שזיון בן הזוג הוא רק חלק זעיר ממנה ותו לא.
ולמה הוא לא חוזר למיטה כדי להתכרבל איתי עוד קצת אלא חש מיד להתלבש ולהכין קפה?
מתי נעשינו כל כך תכליתיים, חרוצים ושתקנים במעשה האהבה שלנו?
אני מתרחץ, יוצא מהמקלחת ערום ומביט בו. הוא כבר לבוש למחצה, מכפתר את חולצתו מול הראי, מחייך אלי בשביעות רצון - גבר רחב כתפיים ושמור היטב למרות חמישים שנותיו, נאה גם כעת אחרי שהתעגל מעט, פניו התמלאו, קו הלסת שלו התרכך משהו ושערו כבר לא מלא וצפוף כפי שהיה כשפגשתי אותו לראשונה.
"עדיין הזקן שלך שווה משהו, אה?" הוא אומר לי בשחצנות תמימה שממלאת אותי רוך.
"אתה לא זקן, להפך, אתה משתפר משנה לשנה." אני מבטיח לו, מנשק אותו על לחיו, שולח אותו להכין קפה ונכנס לחדר הארונות כדי להתלבש לקראת היום החדש.

אין תגובות:

פרסום תגובה