א. הצד השני

1. האלמן

פגשתי את רותי בזמן שירותי הצבאי ומיד כשראיתי אותה נרגעתי והפסקתי לפחד, סוף סוף המחשבות המטרידות על בנים, מחשבות איומות שעינו אותי מאז גיל ההתבגרות, נפסקו. הרגשתי בר מזל שפגשתי בחורה שמצאה חן בעיני, שעוררה בי רצון להפשיט אותה ולנשק אותה, בחורה שרציתי להיות יותר מסתם ידיד שלה. אחרי כל כך הרבה זמן תפילותיי נענו, נעשה לי נס ותודה לאל נעשיתי נורמאלי, כמו כולם.

הייתי מסתפק בזה, אבל למרבה אושרי גם אני מצאתי חן בעיניה והיא רצתה אותי - עוד נס!

לא היה מאושר ממני להכריז בפני משפחתי שהנה, זאת רותי, החברה שלי, וכשהיא הסכימה להתחתן איתי לא היה חתן גאה ושמח ממני בעולם כולו.

הורי שבסתר ליבם היו מודאגים בגללי מאז שהתחלתי להתבגר נשמו לרווחה, קיבלו את רותי בזרועות פתוחות, עשו הכל כדי לתת לה הרגשה שהיא אהובה ורצויה, והתעקשו על חתונה גדולה. רק אני והם ידענו, בלי שהודינו בכך אף פעם, שהחתונה שלי עם רותי היא יותר מחתונה, היא מסיבת ניצחון.

לרותי ולי היו לנו נישואים טובים, נישואי אהבה וחברות. הייתה תשוקה ואהבה והסכמה הדדית שאנחנו רוצים להיות הורים צעירים. עוד לפני שמלאו לנישואינו עשר שנים כבר היו לנו שלושה ילדים והתשוקות הנסתרות של ימי נעורי ירדו למחתרת. במשך שנים רבות הייתי עסוק בטרדות היום יום - בטיפול במשפחתי הקטנה, במרדף אחרי פרנסה, ובחינוך שלושת הילדים האהובים שלנו.

את מעט החשק המיני שנשאר לי אחרי שמילאתי את כל חובותיי המשפחתיים תיעלתי לעבר אשתי שהייתה אשת חיל, חברה נאמנה ואם מסורה.

נכון, תדירות הסקס שלנו ירדה, כמו שקורה תמיד להורים צעירים, אבל מידי פעם עוד הצלחנו להפריח ניצוצות ולרוות עונג ושמחה בין הסדינים, ובדרכנו הצנועה והביתית היינו מאושרים מאוד.

את עשרים שנות נישואינו חגגנו במסעדה, עורכים ארוחה חגיגית לכל המשפחה. הורי כבר נפטרו, אבל היו הילדים שלנו שכבר גדלו, והיו אחי ונשותיהם, וילדיהם ונכדיהם - שבט גדול ורעשני, מאושר וצוהל. אכלנו ושתינו, והרמנו כוסות לחיים לרוב, ואם עיני לא היו נמשכות בעל כורחן אחרי גופו החטוב של המלצר הצעיר ויפה התואר שהגיש לנו צלחות גדושות מטעמים, אושרי היה שלם.

איש לא הבחין בזה כמובן, מי יכול היה להעלות בדעתו שגבר בגיל העמידה, בעל מסור שחוגג עשרים שנות נישואים עם אשתו המקסימה, חושב מחשבות מתועבות כאלה בגלל ישבן גברי מוצק, הדוק במכנסים שחורים?

אפילו לי עצמי היה קשה להאמין בזה, המלצר הצעיר והחביב היה מבוגר אך בשנתיים שלוש מביתי הבכורה, מה קרה לי פתאום? איך שוב נפלתי? הרי אני אוהב את רותי בכל ליבי, מעריץ אותה ומתפעל גם היום מיופייה שנשמר אחרי שלוש לידות?

הרמתי כוס לחייה הודיתי לה בכנות ובלב שלם על שהייתה חברה נאמנה ועזר כנגדי במשך כל השנים, וקיוויתי שאחרי שהאורחים יתפזרו נחזור לחדר השינה הנעים והמרגיע שלנו, נאהב זה את זו בתשוקה ובלב שלם, נגיד זה לזה מילות אהבה ונישן חבוקים, כמו תמיד, והיא תמשיך ותגן עלי מהחלק המתועב ששנאתי בעצמי כמו שעשתה מאז שנפגשנו, ולשמחתי זה בדיוק מה שקרה.

סידרנו באלבום את התמונות של חגיגת יום הנישואים העשרים שלנו והמשכנו בחיינו בשמחה ובאושר, ובכל פעם ששוב הטרידו אותי חלומות לא ראויים, ומחשבות לא טהורות על גברים צעירים התחבאתי בין זרועותיה החמות של אשתי האהובה עד ששנה אחר כך היא קראה לי למקלחת וביקשה שאבדוק את שדה הימני.

"אולי תגיעי קודם למיטה?" חייכתי, "אני מבטיח לבדוק אותך מכף רגל ועד ראש."

"זה לא מצחיק עופר." אמרה רותי בקול חמור שלא הצליח להסתיר את ההיסטריה שלה, וליבי קפא מפחד.

למחרת כבר היינו אצל הרופא ששלח אותנו לצילום רנטגן דחוף, ומשם לביופסיה דחופה... במשך שנתיים נדדנו בין בתי חולים ורופאים והתנודדנו בין תקווה לייאוש, היו חודשים טובים שבהם היינו בטוחים שזהו, הסיוט מאחורינו, ואחר כך עוד בדיקה שהפילה אותנו לתהומות הייאוש, ושוב ניתוח, ועוד אחד, ושוב כמה חודשים טובים, נסיגה של המחלה, תקוות להחלמה שלמה ושוב חזרה של המחלה שסירבה להרפות...  לבסוף הרימו הרופאים ידיים, הודו שאין יותר מה לעשות, ואחרי כמה חודשי סבל שלה ושלנו, שלוש וחצי שנים אחרי שהתשוקות האפלות הללו חזרו להטריד אותי, מתה האישה היחידה שהצליחה להגן עלי מעצמי ולחסום אותן בגופה ובנוכחותה, ואני נותרתי לבד במערכה שהחלה שנים רבות קודם לכן, קצת אחרי הבר-מצווה שלי. 

"איך הן לא מתביישות?" רשפה עדי, ביתי הבכורה, למראה שתי שכנות – הראשונה אלמנה והשנייה גרושה – שטרחו ובואו יום אחר יום להביע את תנחומיהם, נושאות תבשילים שונים ומשונים, מתחרות זו בזו בכישרון הבישול שלהן ובהבעות הצער על מותה של רותי. הן החלו לבקר אצלי עוד בשבעה והמשיכו בכך בעקשנות גם אחר כך, גודשות את המקרר שלי בתבשילים (שבני הצעיר וחבריו טרפו בתיאבון גדול), וממלאות את חלל הסלון שרותי עצבה על פי טעמה בקולותיהן הצייצניים, ובריחות הבושם העזים שלהם.

"אני לא מבין על מה את מדברת." היתממתי, "הן היו חברות של אימא ז"ל והן מתאבלות עליה, ודואגות לי ולצורי, לדעתי זה יפה מאוד מצידן."  

"באמת אבא, אפילו אתה לא יכול להיות כל כך תמים." זעפה עדי, והניפה את שערה הארוך הצידה בתנועה שהזכירה לי עד כאב את אימה המנוחה. "ברור שהן רואות בך טרף חוקי, והן זוממות להפוך אותך למספר שתיים שלהן."

"במקרה של רוחל'ה זה כבר מספר שלוש." גיחך צורי, "ובמקומך הייתי שוקל את זה אבא, העוגות גבינה שלה הן לא מהעולם הזה."

"אתה לא מתבייש צורי!" רתחה עדי, "איך אתה מדבר? עוד לא עברה שנה מאז שאימא..." היא התחילה להתייפח – מאז שהרתה זלגו דמעותיה בקלות רבה מהרגיל – ושלומי, בעלה הצעיר והנחמד, קם בחיפזון כדי לחבק ולנחם אותה, שולח מבט נוזף בצורי שמשך בכתפיו ונמלט למטבח מן הסתם כדי להתנחם בעוד פרוסת עוגה.

"אני לא מבין איך הוא נשאר רזה כזה, הוא לא מפסיק לטחון ולא רואים עליו כלום." רטן שלומי חתני שהיה עלם חמודות, טוב מזג ונבון, אבל שמנמן, מה שלא הפריע לעדי לאהוב אותו בכל ליבה. כמה חבל שהם עומדים להרחיק לבאר שבע כדי ששלומי יוכל להשלים את לימודיו, ואחרי שצורי יתגייס אני אשאר לבד בבית הגדול שבניתי יחד עם רותי.

"אולי תבקש ממתן לחזור לארץ? אפשר ללמוד ארכיטקטורה גם בישראל, הוא לא חייב לגור דווקא באיטליה." הציעה עדי שהייתה מוטרדת מאוד בגללי, ואולי חששה שאם אשאר לבד אכנע לפיתוייה של איזה גרושה, או אלמנה משחרת לטרף?

"בשום פנים ואופן לא, אני רק בן חמישים, ואני בהחלט מסוגל לדאוג לעצמי, אני לא רוצה להפריע לאף אחד לנהל את החיים שלו, וחוץ מזה, עם כל הכבוד למתן הוא בלגניסט נוראי, הוא עומד להיות אדריכל נהדר, אבל הוא לא יודע להכין אפילו חביתה, איך הוא יכול לעזור לי?"

עדי נאנחה וליטפה את בטנה שזה עתה החלה להתעגל ושתקה, כי גם היא הייתה למען האמת די בלגניסטית, וצורי היה בכלל חסר ישע. רותי פינקה את שלושתם ולא דרשה מהם אף פעם לעזור במטלות הבית. גם כשהייתה חולה ומותשת מהטיפולים היא עמדה ובישלה למענם, פיקחה על עוזרת הבית, ואפילו ניסתה לעזור לה.

מזל שטניה הנאמנה שלנו החזירה אותה למיטה ולא הניחה לה לעשות שום דבר בכוחות עצמה, ומזל שהיא המשיכה לבוא לנקות ולבשל ולטפל בבית גם אחרי מותה של רותי. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיה.

"אולי תבקש מטניה שתבוא לגור אצלך?" הציעה עדי, "עצוב לי לחשוב עליך גר לבד בבית. "

"טניה גרה עם הבת שלה שילדה לא מזמן, וצריכה אותה עוד יותר ממני, ויש לה גם בן שהשתחרר רק עכשיו מהצבא, יש לה משפחה משלה, היא לא צריכה גם אותי על הראש, אל תדאגי עדי, אני אהיה בסדר גמור."

למחרת, נאמן להצהרת העצמאות שלי, לבשתי בגדי עבודה, הוצאתי את מכסחת הדשא והלכתי לטפל במדשאה רחבת הידיים שלנו שנראתה לאחרונה נורא ואיום.

עבדתי קשה והייתי חרוץ מאוד, ואחר כך התקלחתי והלכתי לנוח. בערב קמתי רעב ורציתי ללכת להכין לי משהו לאכול, אבל כל מה שהצלחתי היה להוציא רגל אחת מהמיטה וזהו – הגב שלי צעק חמס ואני נתקעתי בלי יכולת לזוז.

היה עלי לזחול על הרצפה כדי להגיע לטלפון ולהזעיק את עדי ואת צורי שעזר לה ולשלומי לארוז

הסיפור הלא נעים הזה נגמר בביקור במיון ובזריקה שהועילה לי מעט מאוד, "נתפס לך הגב, ואין מה לעשות, אתה צריך לנוח במיטה ולתת לטבע לעשות את שלו." פסק הרופא בלי שמץ התחשבות בנסיבות הלא נוחות – צורי עמד להתגייס בעוד יומיים, יום אחר כך קבעו שלומי ועדי עם המובילים שיעבירו את כל תכולת דירתם לבית ששכרו בבאר שבע, ודווקא עכשיו אני תקוע במיטה עם גב דואב, חסר ישע כתינוק.

"אוי ואבוי." ספקה טניה הטובה את כפותיה השמנמנות, "אתה לא יכול להיות לבד במצב הזה." פסקה, ומיד הציעה פתרון שהניח את דעת כל בני משפחתי המודאגים. בזכותה יכולתי להגיד למתן שהתקשר מאיטליה ושאל אם אני רוצה שהוא יבוא להיות איתי למרות שהוא בדיוק באמצע הבחינות, והטיסה ממש יקרה בעונה הזו שזה בסדר, הכל הסתדר, הבן של טניה שבדיוק השתחרר מהצבא ומחפש דירה יבוא לגור אצלי, ויטפל בי עד שאחזור לעמוד על רגלי.

"איזה בן? ליאל? הילד הבלונדיני, הבכיין והשמן של טניה?" התפלא מתן שלא ראה את ליאל מאז ששניהם למדו בבית ספר יסודי.

"הוא כבר לא שמנמן ולא בכיין, ובהחלט לא ילדון, הוא צעיר ממך בשלוש שנים סך הכל, והוא בחור רציני ואמין מאוד." הגנתי על הדייר החדש שלי, מנסה להישמע שווה נפש ורגוע, ולשדר שהכל בסדר למרות שליאל - לבוש רק במכנסים קצרים והדוקים - עמד מול החלון, וגירף בחריצות את העלים מהמדשאה בלי שידע איזה מהומות מטיל גופו הזהוב, השזוף והשרירי, בנשמתי.  

חדרי השינה בבית שבניתי עם רותי התפרסו על שני מפלסים, הילדים ישנו בנמוך יותר ואני ורותי ישנו במפלס העליון במעין עליית גג רחבת ידיים. מאז מותה של רותי לא יכולתי לשאת יותר את המקום ועברתי לישון בחדר השינה הישן של עדי. העברתי לשם כמה מהספרים החביבים עלי ביותר, ואת המחשב, וכמעט לא עליתי יותר לחדר השינה הזנוח שלנו.

טניה החליטה שליאל ישן בחדר השינה הסמוך לחדרי, חדרו הפנוי של מתן, וכך היה. הנער ישן שם במשך כל זמן ששהה בביתי, והיה לי לעזר רב.

טניה הטיבה לחנך את בנה הצעיר, הילד הראשון שנולד לה בארץ, והיחיד שזכה לשם של צבר למרות שהיה רוסי לגמרי במראהו הבהיר והנאה, ובהתנהגותו המלבבת. הוא היה חרוץ ונאמן בדיוק כאימו, מנומס ומתחשב, ובעל טקט רב שהפתיע אותי לטובה. הלוואי והייתי יודע לחנך כל כך יפה את ילדי שבשום פנים ואופן לא היו מוכנים לשרת אף אחד, כולל את עצמם, וציפו תמיד שינקו אחריהם, יסדרו את הבלגן שלהם, יכינו להם את כל הדרוש להם, ובקושי זכרו להפטיר תודה אחרי כל הטרחה שגרמו.

בזמן ששכבתי, מושבת מעבודה ומפעילות, חשבתי הרבה על הדרך בה חינכתי את ילדי, או יותר נכון הנחתי לרותי לעסוק במלאכה המתישה הזו. הייתי עסוק מידי בלהרוויח כסף, טרוד בענייני, במשרד, בעבודה, רוב הזמן לא הייתי בבית והילדים גדלו פרא. ראיתי איך היא מוותרת להם תמיד, ומעדיפה לפנק אותם במקום להתעקש ולהעמיד להם גבולות ולא התערבתי כמעט כי היה נוח יותר לוותר.

סקרתי לאחור את חיי ומצאתי רק טעויות ופגמים. הייתי פחדן, קונפורמיסט, הלכתי בדרך בה הלכו כולם. לא העזתי לכבוש לעצמי את דרכי שלי, אפילו לחפש אותה לא עלה בדעתי. צייתי להוראות הורי ומורי, פוחד לעורר בהם מורת רוח ולהיות יוצא דופן ורק עכשיו, כשהייתי כבר מבוגר מידי לתקן ולשנות ראיתי את הטעויות שעשיתי, וכל מה שיכולתי לעשות היה לשכב חסר אונים על גבי ולהתחרט בכל ליבי.

פעם שמעתי שכל צרה היא לטובה, יש סיבה לכל מה שקורה, גם לכישלונות. בזמנו חשבתי שזה קשקוש רוחני. רוב הזמן עדיין חשבתי ככה, אבל פה ושם התחלתי להטיל ספק בהיגיון שלי, היגיון שגרם לי לבטל ולמחוק חלקים חיוניים שלי, לדרוס את עצמי עד דק, ולבגוד בחלומותיי.

בשעות היום, כשאור שמש חזק היה ממלא את החדר ואני הייתי עסוק בשיחות בטלפון עם המשרד, שלמרבה הפלא לא התמוטט בלעדי, ובקבלת מבקרים ואורחים שבאו לדרוש בשלומי נדחקו הספקות לאחור, והייתי אני עצמי הרגיל וקר המזג, אבל בשעות הערב והלילה, כשהשמש הייתה שוקעת, הם שבו להציק ולהטריד, וכשהייתי לבד, רק בחברת ליאל הצעיר, לא הצלחתי לאטום את עצמי מפניהם.

בערבים ליאל היה עוזר לי לרדת מחדר השינה לסלון, ושם היה משכיב אותי בעדינות על הספה, מסדר סביבי כמה כרים לתמיכה בגופי הדווי, מגיש לי ארוחת ערב על מגש, ואחר כך מפנה אותו ויושב לצידי לצפות איתי בטלוויזיה, לשוחח איתי מעט, להחליף איתי חוויות על היום שחלף ולתכנן את היום שיבוא.

נהניתי מהזמן שביליתי איתו, אהבתי להביט בגופו החזק והשרירי, בפניו הבהירים והנעימים, ושקדתי למצוא בטלוויזיה תוכנית שתמשוך את ליבו ותפתה אותו להשתרע לצידי על הספה ולצפות איתי במסך.

הוא אהב לראות משחקי כדור סל או סרטים מותחים שיש בהם גיבורים אמיצים ונערות יפות במצוקה. הסרטים והספורט שהוא חיבב שעממו אותי, אבל נעים היה לי לראות איך הוא מתלהב כמו ילד, שמח כשהקבוצה שאהד ניצחה, ומביט מתוח ומוקסם בהרפתקאות הגיבור האמיץ שתמיד גבר על אויביו הרשעים וסיים את הסרט כשהוא אוסף בזרועותיו החסונות את הנערה היפה שהציל.

לא הייתי צריך להיות בקיא גדול בנפש האדם כדי להבחין כמה הוא אוהב נשים צעירות ויפות, נהנה לצפות בהן, להעריץ אותן ולהתפעל מיופיין. אחרי כמה ימים של מגורים איתו כבר ידעתי שיש לו חברה שעדיין משרתת בצבא, ושהוא מתגעגע אליה מאוד ומצפה בקוצר רוח לחופשותיה המעטות.

היה לי ברור לגמרי שאם ליאל היה יודע איזה תשוקות מעורר בי גופו החזק, חזהו הרחב ושרירי ידיו התפוחים, הוא היה מתחלחל ונתקף סלידה וגועל. יכולתי להזדהות עם הדחייה הזו, גם אני חשתי אותה בזמנו, אבל הופתעתי לגלות שמאז מותה של אשתי אני לא מרגיש יותר ככה. מאז שהפכתי לאלמן התרככתי כלפי עצמי, הפסקתי לתעב בעצמי את החלק שאוהב גם גברים והתחלתי להתגעגע למה שלא קרה, ואולי לא יקרה לעולם.

בזכות ליאל הבנתי שאני לא שונא יותר את התחושות המתעוררות בי למראה יופי גברי צעיר, רק מצטער על הזמן הרב שחלף לפני שהצלחתי להשלים עם עצמי.

ביום חמישי אחד צלצל הטלפון של ליאל בדיוק כשהוא הגיש לי ארוחת ערב. על פי קולו השמח והסומק העדין שעלה בלחייו ידעתי שהוא מדבר עם החברה שלו, הוא התנצל ופרש מהחדר, דיבר איתה בחוץ ואחר כך חזר, עדיין סמוק ונרגש, התיישב לצידי, הניח בביישנות יד על כתפי, שב וביקש סליחה, ושאל, נבוך עד כאב, אם הוא יכול להזמין אותה לביתי כדי לבלות איתו את הלילה.

ליבי התכווץ מקנאה כשראיתי כמה הוא מאושר ומשתוקק לישון איתה, וכמובן שהסכמתי מיד ובתמורה הרשיתי לעצמי ללטף בעדינות מבודחת את לחיו כשהוריתי לו להתגלח קודם היטב.

הצעתי לו לארח אותה בחדר השינה הגדול, "יש שם מיטה זוגית נוחה, ומקלחת צמודה, ותהיה לכם פרטיות, וגם הנוף שם יפה יותר." אמרתי בחיוך אבהי.

הוא התבייש והיסס, אבל ראיתי שהצעתי קוסמת לו מאוד, ולבסוף, אחרי ששבתי והפצרתי בו, הוא הסכים, חזר וצלצל אל חברתו שעמדה להגיע מחר בערב, ואחר כך פינה את המגש, והתיישב לצידי לצפות בחדשות. אחרי החדשות היה סרט מתח ארוך בעל עלילה מפותלת, וליאל העייף והנרגש לא הצליח להתרכז, הוא נשען על מרפקו ולאט לאט גלש מישיבה לשכיבה, ועד שהסרט נגמר הוא כבר ישן שנת ישרים, גופו החם, הערום למחצה, צמוד לשלי, ראשו מונח על כתפי, ונשימתו המתוקה מדגדגת את צווארי. יכולתי לשכב ככה לנצח, ופשוט להיות מאושר, אבל למרבה הצער ליאל התעורר מיד עם תום הסרט, התיישב מבולבל, ושפשף את עיניו באגרופיו כמו ילד עייף, "נרדמתי? אני מקווה שלא נחרתי." חייך אלי בהתנצלות.

"לא, מה פתאום? ישנת כמו תינוק." חייכתי אליו חזרה, והנחתי לו להקים אותי מהספה, ולתמוך בי עד המיטה.

באותו לילה חלמתי חלומות סוערים ומלאי תשוקה, והתעוררתי לח מזיעה וזרע, ליבי פועם בחזקה, ובפעם הראשונה מאז שנתפס לי הגב הצלחתי לקום בכוחות עצמי, להסיר את הסדין והפיז'מה, ולהשליך אותם למכונת הכביסה. אפילו התקלחתי לבד, אמנם בישיבה, אבל בלי עזרה.

מאז אותו לילה התחלתי להחלים ולהתחזק, והייתי נחוש לעשות שינוי בחיי, לעבור לצד השני ולהספיק, אם רק אוכל, לחוות את כל החוויות שעד היום רק חלמתי עליהן.

חודש אחר כך החברה של ליאל, נערה דקיקה, עדינה וביישנית, השתחררה מהצבא וליאל עזב את ביתי כדי להתחיל לחיות איתה, ואני גמרתי אומר למכור את הבית הגדול מידי שלא היה לי בו עוד צורך, להחליף מקום עבודה, ולהתחיל דף חדש במקום אחר.

שמור     בטל 2. גברים בלבד

בני משפחתי לא קיבלו את החלטתי בעין יפה. עדי וצורי מחו על מכירת הבית, ואחיי הבוגרים נבהלו מהחלטתי לעזוב מקום עבודה בטוח ומכובד. היה עלי להרגיע טענות רבות, ולהתווכח עם כל אחד לחוד, וכל זה עוד לפני שהם ידעו שאני רוצה לנסות לשנות את אורח חיי בצורה עוד יותר קיצונית

למזלי חזר סוף סוף מתן, בני האמצעי, מגלות איטליה כדי להשלים את הסטאג' שלו במשרד אדריכלים בארץ, ובצעד מפתיע מאוד עמד לצידי, ותמך בי בעוז כנגד כולם.

הוכיח את אחותו הכועסת על רעיון מכירת הבית בו גדלה, ובו שמורים כל זיכרונותיה מאימה המנוחה  שאין לה זכות לדרוש ממני לחיות במוזיאון, והבית הוא רק ערמה של לבנים ובטון. "הזיכרון של אימא לא שמור בקירות אלא בלב. אבא עדיין חי וזכותו להמשיך בחייו ולא להפוך לחלק מהמצבה שלה." אמר בתקיפות לעדי המתייפחת בעלבון.

לדודים המודאגים הזכיר שהייתי עורך דין מכובד במשך שנים רבות ומגיע לי לצאת מהמשרד ולהתחיל ליהנות קצת מהחיים, ועכשיו כשהילדים גדולים אני לא חייב להמשיך לעבוד כל כך קשה. "בתכריכים אין כיסים." ציטט בפניהם את הפתגם שנהגה סבתא להגיד כשהפצירה בי לעבוד פחות, ולהיות יותר בבית. חבל שנוכחתי כמה היא צדקה רק אחרי שהלכה לעולמה.

"אולי עשית טעות, ובמקום להיות אדריכל היית צריך להיות עורך דין." חייכתי אל מתן אחרי שהוא שכנע בקלות את צורי שדי לו בחדר אחד בדירה שאשכור, והוא לא יכול לדרוש ממני להמשיך להחזיק בית כל כך גדול רק בשביל חייל שבקושי מגיע הביתה, ואחרי הצבא ספק אם יחזור לגור עם אבא.

הוא הניד את ראשו בפסקנות, "לא רוצה להיות עורך דין. כל חיי ראיתי אותך קבור בניירת, יושב שעות בבתי משפט, ומשקיע את כל זמנך בבעיות של אנשים אחרים. אני לא רוצה לחיות חיים כאלה." אמר, "ואני שמח מאוד בשבילך שהשתחררת מהם בזמן."

"מה בזמן? אני כבר מעל חמישים, מה אני יכול לעשות במעט הזמן שנשאר לי?"

"אבא אל תדבר שטויות, יש לך עוד עשרים, אולי אפילו שלושים שנה לחיות, זה המון זמן, תחייה כמו שאתה רוצה ואל תתחשב באף אחד, התחשבת בצרכים שלנו ושל אימא כל חייך, הגיע הזמן שתצא לחופשי, תעשה מה שבא לך." הוא הביט בי בפנים מאירות, וחייך אלי את חיוכה היפה של אימו, "מה מתחשק לך לעשות?"

"להיות מורה." עניתי מיד, מופתע בעצמי מהמהירות בה יצאה התשובה מפי. "תמיד ידעתי שיש לי כישרון ללמד, אבל בזמנו הוראה נחשבה למקצוע עלוב שלא מרוויחים בו מספיק כסף, מקצוע שמתאים לאימהות, אז הלכתי להיות עורך דין, הצלחתי והרווחתי כסף טוב, אבל תמיד חשבתי שהייתי מצליח יותר בתור מורה למתמטיקה."

"יופי, משרד החינוך גילה פתאום שאין לו די מורים ויש כיום קורסים מיוחדים להוראה בשביל אנשים שרוצים להתחיל קריירה שנייה. שמעתי שחסרים להם מורים שילמדו מקצועות הריאליים."

"ואתה חושב שהם יסכימו לקבל בן אדם בגילי?" פקפקתי.

"אבא, די. אתה לא כזה מבוגר, לא שמעת שחמישים זה השלושים החדש?"  

"באמת?" הופתעתי, "אתה בטוח?"

מתן צחק ואמר שעד שהוא לא יגיע לגיל הזה הוא לא יכול להיות בטוח לגמרי, אבל תמיד אפשר לנסות, למה לא?

באמת, למה לא? חשבתי לעצמי, ובעזרת בן דודי, מתווך הנדל"ן, מכרתי את ביתי ברווח נאה, שמרתי חלק מהכסף לעצמי, ואת השאר חילקתי בין הילדים. שכרתי לעצמי דירה קטנה עם חדר נוסף בשביל צורי שבא הביתה רק פעם בשבועיים שלושה, ואת שאר הזמן בילה אצל חברתו במושב בדרום, נרשמתי לקורס הסבה להוראה, ואחרון אחרון חביב - פתחתי לי פרופיל באטרף עם תמונה גלויה של פני, ובהעדפות סימנתי ביד רועדת - גברים.   

קורס ההסבה להוראת מתמטיקה בטכניון התקיים במשך תשעה חודשים. החזרה לספסל הלימודים אחרי שנות עבודה רבות ומתישות הסבה לי הנאה רבה. רק אחרי שהתפטרתי מהמשרד הבנתי עד כמה העיקה עלי עבודתי כעורך דין ועד כמה הייתי שחוק ממנה. ברגע שנעשיתי תלמיד הרגשתי שוב צעיר - בעיקר אם הקפדתי לא להביט בראי – עזבתי מאחורי את חיי הישנים והמוכרים עד לזרא, התנעתי שוב את גלגלי מוחי שצברו אבק וקידמתי כל יום חדש בשמחה.

הכיתה הייתה קטנה למדי, רק עשרים איש שרובם היו, כמה צפוי, גברים. רוב התלמידים היו בגילי פחות או יותר, חלקם גם צעירים יותר, והיו גם נשים ספורות שחלקו אתנו את ההנאה מיופייה של המתמטיקה והשתוקקו להנחיל אותה לדור הצעיר, אבל הן היו במיעוט.

רוב המורים לעתיד היו נשואים, חלקם גם בפעם השנייה, ולכמה מהם כבר היו נכדים. היו גם מספר אלמנים כמוני, וכמה גרושים שחיפשו להתחיל פרק ב', רק אבישי שהפך לידידי הטוב ביותר היה רווק.

כבר ביום הראשון ללימודים נחלקה הכיתה הקטנה שלנו לכמה קבוצות מגובשות שהתיישבו תמיד יחד. אבישי התיישב לצידי על הספסל השני מצד ימין, ספסל שהפך למקומנו הקבוע, וסימה הגבוהה והגרומה בעלת רעמת התלתלים המכסיפה התיישבה עם רוחיק, חברתה הטובה עוד מהתיכון, בספסל לפנינו, וסדר הישיבה הזה נשמר בקנאות גם כשנדדנו עם כל תלמידי הכיתה לחדרים אחרים. שמתי לב שכל אחד מהתלמידים שמר בקפידה על המקום שבחר לו ביום הראשון ולא זז ממנו לעולם.

אבישי ואני התחברנו לרוחיק וסימה וכבר מההתחלה הפכנו לרביעייה קבועה. למדנו יחד, ישבנו יחד בספרייה, והלכנו יחד לאכול.

בשבוע הלימודים הראשון סיפרנו זה לזה על עצמנו ומיד תהתה סימה בחוסר הטאקט האופייני לה איך יכול להיות שגבר נאה כמו אבישי שהצליח להגיע לגיל חמישים בלי כרס, בלי קרחת הוא עדיין רווק.

אבישי חייך אליה חיוך בוטח וענה לה בנחת שהוא אמנם לא נשוי, אבל בהחלט לא רווק.

"אהה!" קראה סימה ודחקה מרפק לצלעותיה של רוחיק השמנמונת והשתקנית, "אמרתי לך שהוא לא לבד!" צהלה כמנצחת, "אף גבר לא יודע להתאים לבדו חולצה למכנסיים ולגרביים." הכריזה, "תגיד לבת זוגך שיש לה טעם מעולה." הוסיפה מחמאה נוסח סימה.

"הייתי אומר לה אם הייתה לי בת זוג, אבל אין לי." שמר אבישי על קור רוחו, "אני מניח שלא תתנגדי אם אני אעביר את המחמאה שלך לבן זוגי גם אם היא מוכיחה שאת טועה ויש גברים שיודעים להתאים חולצה למכנסים ולגרביים, למזלי אני חי עם אחד מהם ובזכותו אני לבוש יפה." חייך אליה, משועשע מהאודם שעלה בלחייה.

הודאתו של אבישי שהוא חי עם גבר גרמה לסימה להשתנק מעל כוס הקפה שלה, ודווקא רוחיק שנראתה כמו ספרנית דוסית שמרנית חייכה לעצמה בנחת, והנהנה בשתיקה כאילו אמרה – ידעתי.

אחרי שסימה התאוששה מההפתעה היא פצחה במתקפת שאלות חצופות ותבעה  לדעת הכל - כמה זמן הם חיים יחד, מה עושה בן זוגו, בן כמה הוא ואיך הוא נראה, ומה דעת המשפחות שלהם על העניין, ובעיקר רצתה לדעת אם הוא יספר לתלמידיו לעתיד על חייו הפרטיים, ואיך הוא יגיב אם הם ילעגו לו, והכי חשוב - איך הוא יודע שהוא לא רוצה נשים? האם הוא ניסה פעם להיות עם אישה?

"לא, לא ניסיתי." הודה אבישי בחיוך רגוע, מתעלם באלגנטיות משאר השאלות של סימה שהיו לדעתי סרות טעם ופולשניות להחריד.

"אז איך אתה יודע שלא יהיה לך טוב יותר עם אישה?" הקשתה סימה.

"אני פשוט יודע, איך את יודעת שלא תיהני לקפוץ קפיצת באנג'י ממגדל אייפל?" הסב אבישי בתבונה את נושא השיחה לפחד הגבהים של סימה, פחד בלתי נשלט שהיא סבלה ממנו מאז ילדותה ולא הצליחה להתגבר עליו עד עצם היום הזה.

"איך אתה יכול להשוות?" קראה סימה בקול רם מידי, ומיד פצחה בנאום הגנה לוהט על היופי והקדושה של הקשר בין גבר לאישה, ועל חוסר הטבעיות שיש בזוגיות בין שני גברים.

אבישי משך בכתפיו בשלווה ואמר שאפשר להתווכח על הנושא הזה שעות רבות, אבל עדיף שלא נעשה את זה כעת הכריז וקם על רגליו, כי ההפסקה הסתיימה וצריך לחזור לשיעור.

אבישי היה המנהיג הלא רשמי של הקבוצה הקטנה שלנו וכמו תמיד צייתנו לו וחזרנו ללמוד, אבל מידי פעם שבה סימה והעלתה את הנושא של חייו הפרטיים, וכשנחה עליו הרוח הוא הסכים לנדב עליהם כמה פרטים. למרות שהפרטים על חייו עם בן זוגו, הדרך בה הם התנהלו ומה הייתה תגובתם של בני משפחתם לשערורייה סיקרנו אותי מאוד מעולם לא העזתי להביע בהם עניין גלוי. כמו רוחק'ה השתקנית החרשתי והנחתי לסימה לחטט ולשאול שאלות שלא היה לי אומץ לשאול במו פי.

אבישי סיפר לנו שהוא תמיד ידע שהוא מעדיף גברים, ושמעולם לא ניסה לקשור קשר זוגי עם אישה למרות שיש לו ידידות רבות, ואחת מהן שנואשה למצוא גבר לטעמה הציעה לו לפני כמה שנים להתחתן איתה. העובדה שהם לא ישנו יחד לא הרתיעה אותה כלל ורק תנאי אחד התנתה, שהם יביאו יחד ילד.

"זה היה יכול להיות פתרון יפה." הריעה סימה בשביעות רצון.

אבישי הניד בראשו, "אולי הייתי מקבל אותו פעם, אבל עד שהיא נזכרה להציע לי נישואים כבר הייתי מאוהב בירון, חייתי לבד, אבל חיכיתי לו שיתגרש מאשתו ויבוא לגור איתי."

"והוא עשה את זה?"

"כן, לפני שנתיים היא סוף סוף שחררה אותו, ועכשיו אנחנו חיים יחד ואנחנו מאושרים מאוד."

"ומה עם ילדים?"

"לירון יש שלושה, רק אחרי שהקטן התגייס הוא העז לספר להם את האמת."

"ואיך הילדים שלו קיבלו את זה?" חקרה סימה בלי בושה.

"לא טוב, רק הבת הבכורה מסכימה להיפגש איתו, הבנים בקושי מסכימים להגיד לו שלום בטלפון, אבל הוא לא מתייאש, הוא אוהב אותם והם יתגברו בסופו של דבר ויחזרו אליו, הוא תמיד היה אבא טוב ואת זה אי אפשר לבטל. אשתו מסיתה אותם נגדו, אבל בסוף הם יקבלו שכל ויתפייסו איתו."

"מסכן, זה בטח קשה לו מאוד." הערתי, שואל את עצמי איך הייתי מרגיש אם הילדים שלי היו מסרבים לדבר איתי, או מתביישים בי, והזכרתי לעצמי להכניס סיסמא למחשב שלי כדי שצורי לא יגלה חס וחלילה שאני גולש באטרף.

בזמן הלימודים חילקתי את חיי לשני חלקים - החלק ההגיוני, השפוי והמואר של לימודי המתמטיקה שהתנהל בשעות היום, והחלק הלילי, החרמן וחסר המעצורים שהיה שייך לאטרף.

במשך היום הייתי עופר ירדני, עורך דין לשעבר ומורה למתמטיקה בהתהוות, אדם מכובד, אקדמאי, אלמן ואב לשלושה, ובלילה הייתי 'וולקן', הכינוי הווירטואלי שבחרתי לעצמי בשדות הציד של חובבי הגברים.

בהתחלה הייתי מספיק תמים, ואולי טיפש, לציין בגלוי לב בן כמה אני באמת, ולהודות ששערי כבר כסוף בצדעים, שאני לא חטוב במיוחד, ואני לא פוקד את חדר הכושר בדבקות, ושעוד מעט אהפוך לסבא, ובכל זאת אני חובב גברים צעירים ובהירים.

זו הייתה טעות – אחרי כמה שבועות של תסכול ומפח נפש הבנתי שבאטרף אף אחד לא מספר את האמת, ושכולם מציגים את עצמם בפרופיל שלהם כצעירים יותר ויפים יותר, ושחלק נכבד מהפרופילים הם יותר משאלת לב מאשר מציאות.

למרות העצות הידידותיות שקיבלתי מנשמות טובות התעקשתי לא לזייף את גילי, הרי המטרה היא להיפגש פנים אל פנים, ומה יהיה אז? השקר הרי סופו להתגלות, אבל השקעתי בתמונות טובות יותר וחשופות יותר מידי לטעמי, וציינתי שאני עורך דין מצליח, רווק וממוקם, מה שלא היה שקר, אבל גם לא היה לגמרי אמת.

בהתחלה הייתי שבוי עדיין בנורמות המקובלות של העולם הסטרייטי המיושן בו גדלתי ובתמימותי הרבה פעלתי לפיהן. התוכנית שלי הייתה לפגוש דרך האתר במישהו שאוכל להתיידד איתו, ואחרי שנכיר זה את זה נתחיל להיפגש בעולם המציאותי, ואם נחוש נוח אחד בחברת השני ונרצה בכך נוכל, אולי, להגיע לסקס, אבל מהר מאוד גיליתי שזה לא עובד ככה בין גברים, ובטח לא באטרף.

מיד אחרי שהתחלתי להתכתב עם הבחור הראשון שפגשתי לבסוף הוא נתן לי מספר טלפון ודרש שאתקשר לתאם פגישה עוד היום, ומיד בפגישה הראשונה הוא הזמין את עצמו לדירתי, ועוד באותו ערב מצאתי את עצמי ערום למחצה במחיצת גבר צעיר שהגדיר את עצמו כאוהב מבוגרים, ונגע בי בצורה אינטימית שהביכה אותי, אבל גם ריגשה אותי מאוד.

"אבל אני לא מכיר אותך, מה אתה עושה?" אמרתי משפט שרק כמה חודשים אחר כך תפסתי עד כמה הוא היה טיפשי.

הצעיר שאל, מופתע, למה אם ככה ציינתי שיש לי דירה משלי והזמנתי אותו אליה.

"כי זה מה שרצית, והסכמתי כי רציתי שנכיר אחד את השני, אתה נראה לי בחור נחמד."

"אני באמת נחמד." ענה לי אותו בחור, ואפילו חייך לפני ששמט מעליו את מכנסיו והציע לי להתפשט לגמרי כדי שנוכל להכיר זה את זה יותר טוב.

למרות תחושתי שהכל קורה מהר מידי ולא כמו שצריך הסכמתי לדחוף את הזין שלי לתוך פיו של אדם זר, ואחר כך לפי הטבעת שלו, מתלהב ומתרגש, ועם זאת מרגיש כל הזמן שזה לא בסדר, שמשהו פה לא תקין. לפחות הוא הסכים שאשתמש בקונדום, אבל אחר כך הוא הכתיב את כל מהלך העניינים מחלק לי פקודות שצייתי להם בתערובת מוזרה של אי רצון וחרמנות מתגברת שנצחה לבסוף את המבוכה והזרות שחשתי.

לקראת הסוף כבר הפסקתי לחשוב יותר מידי, התרגשתי והתלהבתי מאוד, אבל מיד אחרי שהוא גמר הוא העלה על עצמו את מכנסיו והסתלק בלי להגיד אפילו להתראות, וכשפניתי אליו שוב באתר הוא הכניס אותי לרשימה השחורה.

במשך הזמן זה קרה עוד כמה פעמים ואז התחלתי להבין איפה אני נמצא. אחרי כמה חודשים כבר לא הייתי טירון נרגש, התחלתי לדבר אטרפית שוטפת, למדתי את הכללים והבנתי שאין לי סיכוי לפתח קשר רציני עם מישהו שפגשתי באתר, וגם אם הסקס יהיה טוב, ואפילו נישן יחד, ונשתה בבוקר קפה רוב הסיכויים הם שהפרטנר שלי לא ירצה שניפגש יותר, ואני אחשב לגס רוח ואידיוט אם אשאל למה.

לאט לאט למדתי להכיר מי הוא מי, לזהות את הקבועים, לתהות על טיבם של החדשים, לזהות פרופילים כפולים, ואפילו משולשים, ולדעת מי נשוי, מי בוגד בבן זוגו, ומי סתם מוכר את גופו.

היו גברים צעירים שראו באטרף מקור פרנסה ולא הסתירו את העובדה הזו. אחד מהם היה יפה וחביב כל כך עד שבמשך מספר חודשים התפתיתי להיפגש איתו שוב ושוב. מישה היה סטודנט למוזיקה קלאסית ופסנתרן בסטודיו לריקוד, אבל עיקר הכנסתו הגיעה מעסקי הסקס. למרות שניכנס איתי למיטה למטרות פרנסה הייתה לנו מערכת יחסים נעימה מאוד, הוא נהג בי בחביבות, חיבק אותי בחום לפני ואחרי, ואם הבטחתי לו תשלום מראש ובמזומן הוא שמח מאוד לבלות אצלי לילה שלם, אלא אם היה עסוק עם קליינט אחר.

למרות שידעתי שמישה מוכר את חסדיו למרבה במחיר ומה שיש ביני לבינו זה בעיקר קשר עסקי, מבחינתו לפחות, לא הצלחתי להפסיק להתגעגע אליו ולחלום על שינה איתו – סיפור יקר שלא יכולתי להרשות לעצמי לעיתים קרובות מידי. ידעתי שזו טיפשות גמורה ושאני מתנהג בצורה פתטית, אבל לא הצלחתי לשלוט ברגשותיי. בכיתי ביום בו הוא סיפר לי שהחליט לפרוש מעסקי הזנות כי התאהב בגבר צעיר ויפה כמותו שלא ידע על העיסוק הצדדי שלו וחשב שהוא מרוויח את לחמו רק מנגינה על פסנתר.

אחרי הפרידה ממישה המתוק לא ידעתי את נפשי, לילה שלם התהפכתי על משכבי והגעתי ללימודים עייף ולא מרוכז. כולם הבחינו שאני לא כתמול שלשום, ושאלו לשלומי בחביבות כנה שהעלתה דמעות בעיני. תירצתי את מצבי בהתקף מגרנה, וכעונש על שקרי חשתי בראשי, ולקראת סוף היום הייתי כל כך מותש עד שלא הצלחתי להחזיק את עיני פקוחות.

"אתה נראה חולה, מה דעתך שתיתן לי את המפתחות שלך ותרשה לי להסיע אותך הביתה?" הציע לי אבישי בטוב לב.

"אבל מה יהיה עם המכונית שלך, איך אתה תחזור הביתה?"

"באתי בלי מכונית, היום ירון לקח אותה, יהיה לו נוח יותר לאסוף אותי מהדירה שלך במקום לקחת אותי מהטכניון."

"בסדר, אני אשמח מאוד, תודה אבישי."

אבישי הסיע אותי לדירתי ולאורך כל הדרך ניסה להשיג את ירון בנייד כדי להודיע לו על השינוי בתוכניות, אך לשווא, הוא לא היה זמין.

"בזמן האחרון הנייד שלו מתנתק כל הזמן." רטן אבישי, "הגיע הזמן להחליף אותו." בלית ברירה עלה אבישי לדירתי לחכות לבן זוגו. שתינו יחד תה ושוחחנו על דה ועל הא, ואז ירון התקשר סוף סוף, התנצל והבטיח להגיע בעוד כמה דקות. הוא קיים את הבטחתו ותוך פחות מחמש דקות כבר דפק על דלת דירתי.

פתחתי בפניו את הדלת בחיוך ברכה שקפא על שפתי כשנוכחתי שירון, בן זוגו האוהב של אבישי, הוא לא אחר מאשר רוני_הגדול, אחד הגולשים הידועים ביותר באטרף. כולם שמעו על רוני_הגדול שהפרופיל שלו התהדר בתמונות אבר מין גדול ומפואר שיודעי דבר נשבעו שהוא אמיתי לגמרי, ולא עבודת פוטושופ מחוכמת, ושבעליו הגאה של אותו אבר נודע לתהילה עושה בו שימוש יעיל בכל רחבי גוש דן, למרות שהוא חי מזה כמה שנים עם בן זוג קבוע שאינו חושד בדבר.