ה. הצד השני

9. מיטה זוגית

הקדשנו את רוב היום לסיור קניות מעייף שבסופו מצאנו את מיטת החלומות שלנו.

זה לא היה קל כי בעוד שאני חשקתי במיטה עשויה מתכת עם פיתוחים חינניים, ליבו של אבישי הלך אחרי מיטות עץ מוצקות ויציבות.

אני טענתי שהמיטות שמצאו חן בעיניו מגושמות וכבדות, והוא השיב לי שהמיטות שאני מתלהב מהן אמנם יפות, אבל הן שבריריות מידי ויש חשש שהן לא יחזיקו מעמד תחת משקל גופנו המשותף.

"אני אפחד לזוז במיטה כל כך עדינה." טען בחום.

"ואני בחיים לא אצליח לשטוף רצפה מתחת למבצר העץ הזה, ובטח לא להזיז אותו." השבתי, בוחן בחלחלה מיטת עץ כבדה ומגושמת שנראתה כבדה להחריד.

ואז נתקלנו במיטה ששילבה את החן של פיתוחי המתכת שקסמו לי עם המוצקות והיציבות של העץ שמשכו את ליבו של אבישי. המיטה הייתה אמנם מעץ, אבל עץ בהיר ונעים לעין, ועוטרה בערבסקות מתכת חינניות, עדינות כמו תחרה, אבל נתונות במסגרות עץ עבות.

אמנם חלף בי הרהור שניקוי האבק מהפיתוחים היפים האלה יהיה ממושך ומעייף - ניקוי האבק בבית הייתה המשימה שלי מאז נישואי לרותי, ולקחתי על עצמי את התפקיד הזה גם אחרי שהיא הלכה לעולמה - אבל הם היו כל כך יפים, אז ייקח לי עוד כמה דקות לאבק אותם, לא נורא.

השמחה שהאירה את פניו של אבישי למראה המיטה הכריעה את הכף, ושנינו פנינו, שמחים וטובי לב, להסדיר את התשלום. ומי הפקידה הנחמדה שישבה במשרד החנות וגבתה את הכסף? רננה - החברה הכי טובה של עדי.

רננה הייתה נערה נחמדה שבילתה שעות רבות בביתנו, הכירה היטב את רותי שחיבבה אותה מאוד, הייתה השושבינה הראשית בחתונתה של עדי והתייפחה יחד איתה בלווייתה של רותי. כשפגשתי לראשונה את רננה היא הייתה מתבגרת שמנמונת וחסרת חן, ומול עיני היא צמחה לעלמה נאה וטובת מזג, והנה היא פה, טבעת נישואים מבהיקה על אצבעה, תמונה של שני זאטוטים מתנוססת על שולחן העבודה שלה, וחיוך גדול מאיר את פניה.

אחרי שהעברנו כמה דקות נעימות בברכות שלום ובהתעדכנות היה עלי לגשת לעסקים ולהסביר שברצוני לקנות מיטה זוגית שתישלח לכתובת זו וזו.

"מי משלם על המיטה?" חייכה אלי רננה בחביבות.

"אהה... אני..." לשמע השאלה הפשוטה הזו נתקפתי בבהלה, הרגשתי שאני מאדים ממבוכה וראשי מסתחרר. 

"אני, המיטה שלי." חש אבישי לעזרתי, ושלף את כרטיס האשראי שלו.

"היא של שנינו." אמר מישהו זר שהשתלט על גופי ודיבר מפי, גורם לי לשלוף את כרטיס האשראי שלי ולבקש מרננה לחלק את התשלום ביני לבין אבישי.

"אבל..." רננה העבירה מבט ביני לבינו ופניה העדינים החלו להאדים, "זו מתנה?" ניסתה להבין.

"כן, זו מתנה שלנו לעצמנו." אמרתי בקול בטוח שלא הסגיר את העובדה שברכי רועדות כאילו הפכו לג'לי.

"לעצמכם?" תהתה רננה, "אבל... אבל אתה ורותי..."

"רותי מתה." הזכרתי לה, "אחרי שהתאלמנתי מכרתי את הבית שלנו ומסרתי את המיטה הזוגית ואת שאר הרהיטים שהיו לי אז, וכיום אני חי איתו ואנחנו צריכים מיטה זוגית."

"אני מבינה." אמרה רננה, מתעשתת במהירות, ונחפזה להעביר את כרטיסי האשראי, למלא את הטפסים ולתת לי קבלה. היא הבטיחה שהמיטה תגיע לדירתנו בעוד יומיים, ושיצלצלו קודם לוודא שאנחנו בבית, ואחר כך התאוששה דיה כדי למסור דרישת שלום לעדי ולבנים, והבטיחה למסור דרישת שלום להוריה.

המשכתי לשמור על ארשת פנים רגועה ומכובדת עד שהגענו למכונית, ואז התמוטטתי על המושב ונתתי את המפתחות לאבישי. "תנהג אתה, אני לא מסוגל."

הוא לקח את המפתחות, התיישב במושב הנהג וטפח קלות על ברכי, "היית ממש בסדר עופר." שיבח אותי בחיבה, והתניע.

"אתה חושב ככה?" הנחתי לעצמי לחוש גאה בערך לשתי דקות, ואז שוב נבהלתי. "הייתי אידיוט." אמרתי אחרי שהתחלתי להבין מה ההשלכות של הצעד הפזיז שנקטתי. "רננה בחורה חמודה, אבל קשקשנית איומה, היא גרה ליד הוריה והיא מספרת לאימא שלה הכל, כולל הכל, ואימא שלה היא קשקשנית ורכלנית גדולה עוד יותר ממנה ו..." ראשי הסתחרר וידי החלו לרעוד, "יש לי בחילה." לחשתי.

"עופר, די, תירגע, תנשום עמוק, הנה, יש פה מים, תשתה קצת, אתה רוצה שאני אעצור את הרכב?"

"מה זה יעזור?" גנחתי ושתיתי קצת מים בניסיון להתאושש, "עד הערב עדי כבר תדע הכל, וכמובן שגם מתן וצורי... והוא הרי מספר הכל לחברה שלו, וההורים שלה... וההורים של שלומי... כולם ידעו." תפסתי פתאום, ולמרות מזג האוויר הסתווי הנוח החלו טיפות זיעה ניגרות מעורפי לאורך גבי.

"למה נתת לי לפתוח ככה את הפה?" התנפלתי על אבישי שהביט בי בדאגה.

"אני? אבל אמרתי שהמיטה שלי, זה אתה שפתאום קפצת ושלפת את הכרטיס שלך ו... מה רציתי שאני אעשה? שאני אתנפל עליך ואסתום לך את הפה? אם לא רצית שהיא תדע יכולת לשתוק, מה היה דחוף לך להכריז שאתה משלם חצי והמיטה היא של שנינו?"

"לא יודע, זה לא הייתי אני, זאת אומרת זה כן הייתי אני אבל... אתה לא חושב שכדאי שאני אתקשר לעדי לספר לה לפני שרננה תגיע אליה ותתחיל לרכל?"

"מאין לי לדעת? בחיים לא פגשתי את עדי, אין לי מושג איך היא תגיב." השיב אבישי ביובש, גורם לי להרגיש עוד יותר רע מכפי שהרגשתי קודם.

פתאום הבנתי שמבלי משים חילקתי את חיי לשני חלקים - החלק ההומואי שהכיל את אבישי, את ההווה שלי ואת תקוותי לעתיד, והחלק הסטרייטי שהכיל את רותי ואת עברי כאדם נשוי, את היותי אב לילדים וסבא של הנכדים שרותי לא זכתה להכיר.

המחשבות הנוגות הללו הוליכו אותי משום מה לזיכרון המביך של תקרית המעיל של שחר - מה לעזאזל חשבתי לעצמי שניסיתי להיות בן זוגו של הנער יפה התואר והפוחז הזה? - נזכרתי בהערה המביכה של מתן על סגנון הומואי... הוא כבר שאל אותי לא פעם למה אני ממשיך לגור עם שותף... חבל שלא סיפרתי לו את האמת, הוא בטח חשד כבר אז, עכשיו אני אצא שקרן מגעיל, אף פעם לא שיקרתי לילדים שלי, ותמיד חינכתי אותם להגיד את האמת, לא נעימה ככל שתהיה, הם בטח ישנאו אותי ויבוזו לי ואבישי... מה הוא חושב על ההתנהגות שלי? אני מזדיין איתו, וקונה איתו מיטה, אבל שומר אותו בסוד מהמשפחה שלי?

לכסנתי מבט אל אבישי שנהג במכונית בידיים יציבות, מרוכז בכביש, פניו חסרות ארשת, מה שרימז שהוא שקוע במחשבות לא נעימות, ומיהרתי ללגום עוד מים כדי לדכא את הבחילה שתקפה אותי שוב.

"אבישי סליחה, אני מתנצל." הנחתי יד על ירכו.

"זה בסדר, לא קרה כלום." אמר אבישי באותו קול יבש ואדיש שהחריד אותי, והמשיך להביט קדימה, אבל לפחות לא סילק את ידי.

תכננתי שברגע שנגיע הביתה נתחיל להזיז רהיטים, לפנות מקום למיטה החדשה, לסדר הכל מחדש ולארגן לנו חדר שינה יפה, אבל קודם הייתי חייב לדבר עם אבישי, לוודא שהוא עדיין מעוניין. "אבישי..." התחלתי, "תשמע, אנחנו חייבים לדבר, אני רוצה..."

"די, אל תחפור." התרגז אבישי, "אני אוהב את המיטה הזו ורוצה אותה, מקסימום אני אחזיר לך את מה שירד לך מהכרטיס אשראי וניפרד כידידים."

"מה ניפרד? מה ידידים? על איזה מקסימום אתה מדבר?" התבלבלתי.

אבישי בהה בי ורוגזו פג, מתחלף בעייפות, "עזוב, אל תתייחס אלי, אני לא יודע על מה אני מדבר." התיישב וכבש את פניו בידיו.

"אבל מה קרה?" הנחתי יד על כתפו, "אבישי, נו, תדבר איתי."

"אין לי מה להגיד, לרגע חשבתי שנבהלת ואתה רוצה לבטל הכל, אני רואה שטעיתי, לא משנה, בכל מקרה אני עייף מכל העניין הזה."

"אני יודע, סליחה לא הייתי בסדר, אני... תראה, הכל יסתדר אבישי, אני אדבר עם הילדים, אני אסביר להם, יהיה קצת מביך, אבל נתגבר."

כרעתי לצידו ומשכתי את ידיו מפניו, "נו, די, אל תהיה כזה, בוא, אנחנו חייבים להזיז את הספות האלה." המתח גרם לי להתקף תזזית, והתחלתי להתרוצץ, מזיז חפצים מדבר מהר מידי ומנסה לעשות הכל בבת אחת, "מה דעתך, אולי נסדר באותה הזדמנות גם את החדר ארונות? אתה חושב שאפשר כבר להוריד את הסוודרים מלמעלה? איפה הסולם הקטן? תראה כמה אבק, איזה תמונה בא לך לתלות מול המיטה? מה דעתך על הצילום הגדול של השושנה האדומה? אני אוהב אותו מאוד אבל אם הוא לא מוצא חן בעיניך אז אפשר..."

"זה בסדר, הוא מוצא חן בעיני, אבל לדעתי זה לא שושנה אלא ורד." אמר אבישי באיטיות, "ואתה חייב להירגע." הוסיף, "אתה עושה לי סחרחורת." התלונן, ופתאום סחף אותי לזרועותיו, חיבק אותי חזק, ונישק את צווארי, "אתה נורא חמוד כשאתה כזה היפר אקטיבי." התבדח, "הלוואי והיינו יכולים להישאר תמיד במצב הזה."

"איזה מצב?" הבטתי על הבלגן שיצרתי, "תראה איזה ברדק." נבהלתי, "הכל ייראה יותר טוב אחרי שהמיטה תגיע ונסדר הכל."

"אני יודע, זה שטויות, לא לזה התכוונתי, אני מתכוון למצב שלנו עכשיו, כשאנחנו עוד מתרגלים אחד לשני, מארגנים הכל יחד, עדיין בהתרגשות של ההתחלה, רגע לפני שהחיים האמיתיים מגיעים. עכשיו אנחנו עוד נחמדים זה לזה, מתרגשים אחד מהשני, מתחשבים, מזדיינים כמעט כל יום, מערבבים את העולמות שלנו ויוצרים עולם חדש שכולו שלנו, זה מרגש ושמח, אבל כדאי שתדע כבר עכשיו שזה לא יהיה תמיד ככה."

"למה לא? אתה מתכנן להיות מגעיל בהמשך? להשאיר גרביים מלוכלכות מתחת למיטה ולא להוריד את המים בשירותים?"

אבישי צחק, "אני לא אעז, אבל יש דברים גרועים יותר משירותים מסריחים וכביסה מלוכלכת, חכה ותראה."

"אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון, אני רוצה שהכל יכנס לשגרה ויהיה רגוע, אבל ייקח זמן עד שזה יקרה, בטח יהיו כמה דודות שיעקמו את האף, ואולי גם ההורים של שלומי... טוב, שיזדיינו, אני לא הולך לאמלל את עצמי בגללם, אני לא חייב כלום לאף אחד, אפילו לא לילדים שלי, אם לא נאה להם שלא יזמינו אותי אליהם, אני אתך עכשיו וזהו, או שהם יפנימו את זה או שילכו לכל הרוחות."

אבישי הביט בי בחיוך עצוב מעט, "בדיוק ככה, שילכו לכל הרוחות, ועכשיו מספיק לנאום, הגיע הזמן להתחיל לעבוד, אז איפה אמרת שאתה רוצה שנשים את הספה הזו?"

עד שסיימנו לסדר הכל ולארגן את חדר השינה התקשרה עדי ואמרה שכרגע היא סיימה לדבר עם מתן והיא חייבת לשוחח גם איתי, וזה לא לטלפון.

"אם זה בקשר למה שרננה סיפרה לך אז..."

"אז זה נכון מה שהיא אמרה, שאתה והאיש הזה... שאתם..."

"כן, אנחנו חיים יחד."

"אבא..." עדי לקחה הרבה אוויר והתחילה להסביר לי שהזעזוע שעבר עלי מאז שאימא חלתה והלכה לעולמה כנראה ערער אותי והוציא אותי משיווי המשקל, ולכן נתתי לאיש הזה להשפיע עלי, אבל היא מכירה אותי כל חייה והיא יודעת שאני לא כזה ולכן..."

"עדי תקשיבי לי, את הבת הבכורה שלי ואני אוהב אותך אהבת נפש, אבל כמו שאני לא אמרתי לך עם מי להתחתן וקיבלתי את שלומי בגלל שאת בחרת להתחתן איתו... אני מבקש ממך שתקבלי באותה צורה את הבן זוג שלי, תפסיקי לקרוא לאבישי האיש הזה, ותביני ש..."

"איך אתה משווה בכלל?" צרחה עדי, מאבדת בבת אחת את קור רוחה, "מה הקשר אלי ולשלומי? אני נשואה לגבר כי אני אישה, ויש לנו ילד יחד ובעוד שנה שנתיים יהיה עוד אחד, ואולי יותר, אנחנו בעל ואישה, זכר ונקבה, כמו שצריך, כמו שאתה ואימא הייתם אז מה פתאום... איך זה יכול להיות? איך היא הסכימה בכלל? היא אהבה אותך כל כך, יש לך מושג כמה היא אהבה אותך? ואתה כל הזמן... איך יכולת?"

"איך יכולתי מה?" התיישבתי בזהירות, לופת בכוח את הטלפון, מתאפק לא לצעוק.

"אתה יודע." לחשה עדי, ופרצה בבכי, נשמעת בדיוק כמו אימא שלה.

"לא, אני לא יודע, כשהייתי נשוי לאימא הייתי רק איתה, לא בגדתי בה אף פעם, אהבתי אותה כמו שהיא אהבה אותי, וטיפלתי בה עד שהיא הלכה לעולמה. את היית שם וראית בעצמך, היו לנו חיים טובים יחד, אבל היא מתה, אני חי ולכן המשכתי הלאה, עכשיו אני חי עם גבר וטוב לי, אני רק מצטער שלא סיפרתי לכם קודם, לא רציתי שתדעי על זה ככה, אני רוצה שכולכם תגיעו אלי בשבת הזו ונדבר כולנו ביחד, כמו משפחה."

"וגם האבישי הזה יהיה שם?" התפרצה עדי.

"כן, בטח, הוא גר איתי."

"בסדר, עכשיו הוא גר אתך, אבל אני רוצה לדעת דבר אחד, מה היה קורה אם אימא לא הייתה מתה?"

"לא היה קורה כלום." שיקרתי.

"שקרן!" צרחה עדי ושמטה את השפופרת.

שלומי עלה על הקו, התנצל בשמה הבטיח לי שהיא תירגע עוד מעט, ושהם יגיעו בשבת עם הילד, ונפרד ממני בחביבות.

לא הספקתי לדווח לאבישי על השיחה כי מיד אחר כך התקשר מתן ושאל מה עובר על עדי, ומה זה השטויות האלה שהיא מספרת?

"זה לא שטויות." אמרתי, וביקשתי שיגיע אלי בשבת עם ארוסתו.

הוא שתק, וחשב כמה שניות לפני שסיפר לי שכבר מזמן הייתה לו הרגשה כזו, "עוד בחורף שעבר כשראיתי את המעיל ההומואי הזה..." הזכיר לי.

"הוא לא היה של אבישי אלא של מישהו אחר שהייתי איתו אז, ורק אחר כך אני ואבישי... לא חשוב, תגיעו?"

"כן, נגיע, ומה עם צורי? אתה רוצה לספר גם לו?"

"כן, בטח, למה? אתה חושב שלא כדאי לספר לו?"

"אני לא יודע, הוא ממש ילד ו... טוב, בסדר, אם הוא מספיק בוגר להפעיל נשק הוא מספיק בוגר לדעת את האמת, אגב, אימא ידעה?"

"אימא לא ידעה כי לא היה מה לדעת, כשהייתי איתה הייתי רק איתה, אבל אחרי שהיא נפטרה... אנשים משתנים מתן, אבל אף פעם לא בגדתי באימא שלך."

חזרתי ואמרתי את זה שוב לילדים במפגש המשפחתי שהתכנס בדירתי, אבל אני לא משוכנע שהם האמינו. הם הקשיבו לי בשקט, התנהגו בנימוס כלפי אבישי, ואפילו שבחו את המיטה שהגיעה בינתיים ונראתה יפה מאוד בחדר השינה הגדול, אבל האווירה הייתה קפואה ומנומסת מידי - בלי חיבוקים ובלי הבדיחות המשפחתיות הרגילות.

צורי שהביא את החברה שלו איתו התנהג בצורה הכי טבעית, אולי בהשפעת בת זוגו הצעירה והחביבה. מתן שאל, לחוץ, אם אני מתכנן להביא את אבישי לחתונה שלו ושל מעיין, והוסיף שאין לו בעיה עם זה, אבל הוא היה מעדיף שלא נתחבק ולא נרקוד יחד, כי אחיה של מעיין הוא חוזר בתשובה ו...

"אל תהיה דביל מתן! אבא שלך בין כה וכה לא רוקד." התיזה מעיין בעצבנות, חייכה אלי חיוך נוקשה ואמרה שהיא בטוחה שהכל יהיה בסדר ואנחנו נתנהג כמו שצריך.

"בטח שיהיה בסדר, אני כבר אשגיח עליו." הבטיחה עדי וקמה, קטפה את התינוק החמוד שלה מזרועותיי, אמרה שהוא עייף וצריך ללכת הביתה לישון והסתלקה, לא מניחה לשלומי הנבוך ברירה אלא ללכת בעקבותיה.

כמה דקות אחר כך קמו כל השאר, אמרו שלום והסתלקו בלי חיבוקי פרידה.

"זה ישתפר בהמשך." הבטיח לי אבישי, "הם עוד בשוק אבל הם יתרגלו."

"הם אף פעם לא התנהגו איתי בצורה כזו, ראית איך הם הסתכלו עלי? כאילו שאני זר." נעצבתי אל ליבי.

"הם עוד מבולבלים וקשה להם, אבל תסתכל על הצד החיובי, תתאר לעצמך מה הם היו אומרים אם היית עדיין עם שחר?" ניסה אבישי להכניס אותי לפרופורציות.

"יש בזה משהו." הודיתי והלכתי איתו לחדר השינה, להתנחם בין זרועותיו על המיטה החדשה והיפה שלנו.

10. אירוע משפחתי

אני לא אוהב אירועים משפחתיים, אף פעם לא אהבתי, כל הטרחה הזו שבאירוח אנשים מבהילה אותי. צריך להזמין אותם, לזכור מי לא מוכן לשבת ליד מי, ולדעת את מי לא להזמין, להכין כיבוד ולזכור מי צמחוני, מי שומר כשרות, מי בדיאטה ומי סתם מפונק... לפחות בחתונות לא צריך לדאוג לנקות ולסדר אחר כך.

כל זמן שרותי חיה היא לקחה על עצמה את הטיפול בעול הזה, ושמרה בראשה סבב מסובך ומסתורי של הזמנות לחגים, מחלקת את הנטל בין המשפחות שלי ושלה, ותמיד קוצרת שבחים על הבישול המעולה שלה ועל נימוסיה הטובים וכשרון האירוח שלה. כולם אהבו אותה, את האוכל שלה ואת הטאקט העדין שלה שחיפה על הכישורים החברתיים הלקויים שלי

כשעדי התחתנה רותי הייתה כבר חולה, אבל נהנתה מנסיגה זמנית של המחלה ואספה את כל כוחותיה כדי להתגייס למשימה. היא  יצרה מיד קשר נהדר עם הוריו של שלומי שהעריץ אותה, התיידדה מאוד עם אימו, ויחד עם עדי הן קבעו הכל. סגרו על אולם, החליטו על האוכל והמוזיקה והלכו יחד לשכור לעדי שמלה. כל מה שנשאר לי לעשות זה להניח למתן לקחת אותי לקנות עניבה ולהופיע בזמן.

בחתונה של מתן הכל היה אחרת - מעיין ואימא שלה עשו את כל ההחלטות בקשר לחתונה, מתייעצות פה ושם במתן שרק רצה שהכל יסתיים כבר, ורצוי בלי חובות כספיים, ועד שאני יצאתי מהארון הכל התנהל כשורה ובלי זעזועים מיוחדים.

הבעיה היחידה הייתה איתמר - אחיה הבוגר של מעיין שחזר בתשובה אחרי שהוריו התגרשו. אביה של מעיין חי בארצות הברית, והודיע שאין באפשרותו לבוא לחתונה, מה שלא גרם צער מיוחד לאיש, והאח רצה לבוא, אבל רק בתנאי שהרב יסכים. הרב הסכים רק בתנאי שתהיה חתונה צנועה וכשרה עם הפרדה בין גברים לנשים, ואוכל שקיבל אישור של הבד"צ.

מעיין אמרה לאחיה שאין מצב שתהיה הפרדה בין גברים לנשים בחתונה שלה, ושחברת הקייטרינג שהיא בחרה לא מבשלת לפי התכתיבים של הרב שלו, ומצידה שיישאר בבית עם הדוסית שלו.

אימא שלה בכתה לשמע הויכוח ואיתמר נעלב ואמר שמבחינתו זה בסדר גמור, ומי בכלל רוצה לבוא לחתונה הזו, אבל בגלל שהרב אסר עליו לצער את אימו הוא חייב לבוא, ועכשיו גם מעיין בכתה... במשך כמה ימים היו מריבות, ורגשות פגועים, והדמעות זלגו בשפע עד שבסופו של דבר הרב שוב התערב, וניהל עם מתן ועם מעיין משא ומתן שנגמר בפשרה - האח יגיע לשמח חתן וכלה, אבל בלי אשתו, ובלי שיטעם אפילו כזית מהאוכל שלא היה כשר דיו לטעמו של הרב.

עד שיצאתי מהארון לא הייתי מודע כלל לכל העניין, לא סיפרו לי על הויכוח בין מעיין לאחיה כי לא חשבו שזה עסקי, אבל אחרי שחשפתי לפני משפחתי את יחסיי עם אבישי קיבלתי ממתן תיאור ממושך ומפורט של כל הסכסוך המשפחתי דתי בין מעיין לאחיה, ובעוד אני תוהה מה גרם לבני, השתקן בדרך כלל, לספר לי בפירוט מעייף כזה על הבעיות של ארוסתו עם אחיה הבעייתי והרב הקפדן שלו הגיע מתן למטרת השיחה הממושכת הזו ושאל אם אני באמת חייב לבוא עם אבישי לחתונה שלו.

"אני לא רוצה להעליב אף אחד אבא, אני לא אגיד שאני מאושר מההחלטה שלך, אני עדיין חושב שזה משונה ומביך להחליט פתאום, בגילך, שאתה הומו, אבל אלה החיים שלך, לא שלי, תעשה מה שאתה רוצה, אבל אתה באמת חייב לבוא עם בן זוג לחתונה? עד שהתגברנו על כל הבעיות עם איתמר... אתה מבין אותי אבא?"

"כן, אני מבין אותך, חבל שאתה לא מבין אותי." נאנחתי, והוספתי, די בטיפשות, שחבל שאימא לא פה כדי לייעץ לי מה לעשות.

"אני מקווה שאם אימא לא הייתה מתה אז... או שאתה והאבישי הזה הכרתם עוד קודם?"

"כמובן שלא." התרגזתי, "כבר אמרתי לכם ש..."

"די אבא, אל תתרגז." הפציר מתן שבדיוק כמוני תיעב עימותים, "כמו שאמרתי, זה החיים שלך, תעשה מה שאתה מבין, אבל אני צריך להתחשב גם במעיין, עד שאחיה עשה טובה והסכים לבוא פתאום אני שולף אבא הומו?"

"אנחנו לא נעשה שום דבר שיפריע למישהו, רק נשב אחד ליד השני." מחיתי, נעלב, חש איך שוב מתחילה זיעה להצטבר על עורפי, "מה אימא של מעיין אומרת?"

מתן נאנח, "למה אתה חושב שאני מתקשר אליך? זה היה הרעיון שלה שאני אבקש ממך להתחשב ולא להוסיף עוד בעיות."

"אבל מתן, איך האח של מעיין, האיתמר הזה, איך הוא ידע בכלל שאנחנו... הזמנתם איזה מאתיים איש, את רובם הוא בטח בכלל לא מכיר, לא אני ולא אבישי נספר לו שאנחנו זוג, וחוץ מכם אף אחד לא יודע, אז מה פה הבעיה?"

"הבעיה שיהיה שולחן משפחה, כל הקרובים מדרגה ראשונה ישבו יחד, כל אחד ישב עם אשתו, או בת זוגו, ורק אתה תשב פתאום עם גבר... אולי תחשוב על זה שוב?" ביאר מתן, מניח לי להבין לבד לאיזה תסבוכת אני מכניס אותו בהחלטה האנוכית שלי להפוך להומו דווקא כשהוא מתחתן.

המצוקה בקולו של בני נגעה לליבי, אבל איך יכולתי להגיד לאבישי שלא, אני שמח לישון איתו, אבל הוא לא יכול להגיע איתי לאירוע משפחתי חשוב כזה? למה אני צריך להבין את מתן והוא לא מבין אותי? חשבתי בהתמרמרות, ואיפה רותי כשאני צריך אותה? למה היא עזבה אותי לבד דווקא עכשיו, כשאני זקוק לה כל כך?

ניגבתי את עורפי הלח במגבת המטבח, הבטחתי לחשוב על זה, וסגרתי, מותש. כל היום חשבתי על הבעיה של החתונה, ניסיתי לתאר לעצמי מה יקרה בחתונה של צורי ומה יהיה כשלמתן ייוולדו ילדים? רק עכשיו הבנתי איזה חיים מוגנים ורגועים היו לי פעם, כשרותי עמדה כחיץ ביני לבין עולם המבוגרים, מגוננת עלי כמו על ילד, וריחמתי על עצמי שאני צריך, בגילי המתקדם, להתמודד עם בעיות משפחתיות מציקות מהסוג שהצלחתי לחמוק ממנו כל ימי חיי.

בערב העליתי את הבעיה בפני אבישי שהתנדב מיד לוותר. "האמת שאני לא ממש אוהב חתונות וכל מיני אירועים משפחתיים." הודה, והוסיף בבת צחוק שזה אחד היתרונות היחידים של היציאה מהארון בגיל צעיר, אף אחד לא נעלב כשאתה לא מגיע לחתונות, ולא מתעקש על נוכחותך ליד שולחן ארוחת החג.

מצד אחד חשתי הקלה על הויתור האצילי שלו, אבל מצד שני - בשביל מה התאמצתי וגייסתי כל כך הרבה כוחות נפש לפני שנחשפתי בפני הילדים שלי? כדי שהם יכנסו איתי בחזרה לארון?

"ומה יהיה בפסח הבא, ובראש השנה? אני אבלה אותם בלעדיך? ומה עם יום ההולדת של עילאי? גם ליום הולדת של הנכד שלי הם ידרשו ממני לבוא לבד כי לא נעים להם לראות אותי עם בן זוג?" קבלתי בפניו.

"אל תהיה דרמטי כזה." ניסה אבישי לפייס אותי, "מה חשבת, שתצא פעם אחת מהארון וזהו? מעכשיו השמים תמיד יהיו כחולים, והשמש תזרח תמיד, ויגיע שלום עולמי? כשאתה הומו אתה אחר, אתה יוצא דופן, אתה לא מתאים לתבנית המקובלת, וגם אחרי שלושים שנה אתה לא מפסיק לצאת מהארון ולגרום מבוכה למשפחה שלך.

למזלי היום כולם כבר יודעים עלי, וכמעט שאין לי יותר בעיות, אתה מהבחינה הזו עוד בתחילת הדרך, וזה שיש לך ילדים בוגרים מסבך הכל עוד יותר, אם היית יוצא מהארון בגיל צעיר, כמוני, אז היה לך יותר קל."

"כן, אבל אז לא היו לי ילדים. אתה לא מצטער שאין לך ילדים אבישי?"

הוא משך בכתפיו, ואמר בחיוך שלפי מה שהוא ראה עד היום ילדים זה לא תמיד שמחה כזו גדולה, ואת היצרים האבהיים שלו הוא סיפק בצורה אחרת.

"למה אתה מתכוון?" הסמקתי, כי בעצם ידעתי למה כוונתו, ונזכרתי בכל הצעירים שפנטזתי עליהם בזמנו, ובעצם לא הפסקתי עד היום...

"אל תהיה מגעיל." נזפתי באבישי שצחק כי הבין מיד למה אני מתרגז, והזכיר לי איך רק הבוקר סובבתי את הראש אחרי הבחור הזה שעבר ברחוב רכוב על אופניו, לבוש רק גופיה צמודה ומכנס קצר, והוסיף שאין בזה שום דבר מגעיל, ככה זה גברים, וגם הסטרייטים מסתכלים, אחרי צעירות כמובן, אבל מסתכלים ועוד איך, ואם נדמה לי שנשים לא מסתכלות אז אני חי בסרט, הוסיף בחיוך זדוני, נהנה לנפץ את התמימות הצדקנית שלי.

"להסתכל לא נחשב, ובכלל, אין קשר, להיות אבא, באמת אבא, זה משהו אחר לגמרי." החזרתי את השיחה לתלם.

"אני יודע." הרצין אבישי, "סתם התלוצצתי, גם ירון אכל המון קש בגלל הילדים שלו, כשהוא יצא מהארון הם היו יותר צעירים משלך, והוא ואימא שלהם היו מסוכסכים כבר הרבה זמן... הסיבוכים שיש לך עם הילדים שלך הם כסף קטן לעומת מה שהוא עבר. הוא שיתף אותי בכל הבלגנים, ואני ניסיתי לעזור ולהרגיע, ואולי עזרתי קצת, ודווקא אחרי שהמצב המשפחתי אצלו נרגע קצת נפרדנו."

"אתה מתגעגע אליו?"

אבישי משך בכתפיו, "הייתי טיפש שהשקעתי כל כך הרבה בקשר הזה, כל הומו שמשקיע יותר מידי בקשר זוגי יוצא בסוף פראייר."

"למה?" שאלתי, מוקנט מאוד מדבריו, "למה אתה אומר דבר מייאש כזה?"

"כי ככה זה." ענה אבישי באותו קול שקט ויבש שרימז שעדיף לא להציק לו כי זה יגמר במריבה לא נעימה.

אחרי חילופי הדברים האלו עבר עלינו ערב שקט מאוד, הוא בדק מבחנים בחדר העבודה, ואני בהיתי בטלוויזיה, וניסיתי לא לחשוב על דבריו.

כשהסרט נגמר פרשתי למיטה ושכבתי בחושך, חושב על חיי על הדרך המטופשת בה ניהלתי אותם, מתחרט על דברים רבים שעשיתי, ועל דברים אחרים שלא עשיתי. לבסוף נרדמתי וחלמתי חלום מוזר שהיה ספק מפחיד, ספק מחרמן, וערבב את שחר עם הבחור הצעיר על האופניים, ועוד כמה צעירים שמשכו את תשומת ליבי. אחד מהם היה תלמיד שלי, נער צעיר ויפה תואר שהקדשתי שעות רבות מזמני בניסיון להכניס מעט מתמטיקה לראשו היפה שהיה נתון בבירור לדברים אחרים. הייתי די בטוח שהוא הומו, אבל כמובן שלא אמרתי כלום, רק ניסיתי לעזור לו לשפר את ציוניו והתפעלתי בסתר מיפי תוארו.

דמותו הלבושה מעט מידי של תלמידי הצעיר - שמן הסתם יסתדר יפה מאוד בחיים גם בלי לדעת לפתור משוואות ריבועיות ולחשב סינוסים - גרמה לי להתעורר מבוהל. כנראה שצעקתי כי הערתי גם את אבישי ששכב לצידי בגבו אלי. הוא הסתובב וחיבק אותי, מנומנם, "מה קרה?" שאל ופיהק, כורך יד חמימה על מותני.

"היה לי חלום לא טוב, תגיד אבישי, למה אמרת את זה?"

"את מה?"

"אתה יודע, שלא כדאי להומואים להשקיע בזוגיות."

"לא אמרתי לא להשקיע, אמרתי לא להשקיע יותר מידי."

"מה זה יותר מידי? מי קובע מה יותר מידי? ולמה לא להשקיע במישהו שאתה אוהב?"

"כי זה נגמר אחרי שנתיים שלוש, מקסימום חמש, מי שבאמת מתאמץ מצליח למשוך את זה עוד קצת, אבל לא יותר, נדיר למצוא זוגות הומואים שסוחבים עשרים ושלושים שנה, כי כמה אפשר להיות עם אותו בן אדם?"

"הייתי עם רותי עשרים ושלוש וחצי שנים, ואם היא לא הייתה מתה..."

"היית מתחיל לשכב עם אחרים."

"לא בטוח." מחיתי, יודע שאני מייפה את האמת, "אבל בכל מקרה לא היינו נפרדים."

"גם אם היא הייתה תופסת אותך בוגד?"

"אני לא יודע אבישי, רוב הסיכויים שהיא הייתה סולחת לי. אנשים שיש להם ילדים, ומשכנתא וחובות לא מתגרשים כל כך מהר."

"אבל מתגרשים בכל זאת, והומואים שלא צריכים לעבור ברבנות נפרדים עוד יותר מהר, ברגע שמפסיקים להתלהב מהסקס אין עוד טעם להיות יחד."

"לא נכון. מה עם חברות ואינטימיות? זה לא שווה שום דבר בעיניך?"

"לא צריך לגור יחד בשביל חברות, אתה יכול להיות חבר של מישהו גם אם אתם נפגשים פעם בשבוע."

"כן, אבל..." התרפקתי עליו, מעביר ידיים על החזה שלו, מתענג על המגע בו, "מה עם שינה יחד? ואם מישהו שמחכה לך בבית כשאתה חוזר מהעבודה, נותן חיבוק וכוס תה, שואל מה שלומך ואיך עבר היום, מישהו שמדליק לך את הבוילר אם שכחת, ואומר בוקר טוב, ויום נעים, ובודק אם יש מספיק חלב, מה, זה לא חשוב?"

"כן, אני מתאר לעצמי שכן." אמר אבישי בעייפות, ושוב פיהק, "נהיה הרוגים מחר בבוקר." מלמל לתוך צווארי, וליטף את גבי.

"כשהייתי נשוי היינו עושים סקס פעם בשבוע, לפעמים פחות, ובכל זאת היה לנו טוב יחד, היינו צוות טוב, תמכנו זה בזה, גידלנו יחד את הילדים, נהנו לישון יחד ולהיות יחד גם בלי סקס. בשנה האחרונה לחיים שלה בכלל לא היה סקס, ובכל זאת לא עזבתי וגם לא בגדתי ו..." עיני התמלאו דמעות כשנזכרתי בחודשים האחרונים לחייה של רותי, כמה היא סבלה המסכנה, וכמה אמיצה הייתה, "אני מתגעגע אליה, הכל היה קל יותר כשהיא הייתה איתי."

"ואני, מסכן שכמוך, מקשה עליך את החיים, לא מתאים לאירועים משפחתיים." דחף אבישי יד בין רגלי, "ולא מוכן להסתפק בזיון פעם בשבוע." גיחך, ואחז בזקפה המתעוררת שלי, "ולא מצפה שנחיה יחד לנצח באושר ובעושר." הוסיף והפך אותי בתנועה זריזה על בטני.

למחרת מתן שוב התקשר, והפעם אמרתי לו שבסדר, אני אגיע בלי אבישי למרות שלדעתי זה לא בסדר, ושלא יחשוב שאני אמשיך לוותר גם במפגשים הבאים שלנו.

"עד שיצאתי מהארון, אני לא מוכן להיכנס אליו שוב."

"בסדר אבא." אמר מתן בקול יגע, "אני באמת מצטער, אבל תבין גם אותי."

"אני מבין, ואני מקווה שגם אתה תבין אם אני אברח מיד אחרי החופה."

"איך שאתה רוצה." ענה מתן, בלי לדעת עד כמה הוא מזכיר לי את סבתו הקשישה, האימא הפולנייה של רותי שהלכה לעולמה עוד כשהוא היה ילד קטן.

החתונה הייתה חתונה רגילה למדי - אוכל משעמם, מוזיקה חזקה מידי, תפאורה הזויה ומיזוג אוויר גרוע, רב קשקשן עם בדיחות קרש, ולתוספת, האח הדוס של הכלה שישב מולי בפרצוף חמוץ וחייך חיוך מעושה. הדבר היחיד ששימח אותי היו חבורת המלצרים הצעירים שהסתובבו בין האורחים כשהם לבושים מכנסים שחורים הדוקים, וסינרים ארוכים קשורים על מותניהם.

"כנראה שפיתחתי פטיש למלצרים בסינרים." גיחכתי אל אבישי שהמתין לי במיטה, "רק בגללם נשארתי גם אחרי החופה, אבל על הקינוח ויתרתי מטעמי פיקוח דיאטה, וגם בגלל שהפרצוף החמוץ של האח הדוס של הכלה הרס לי את התיאבון. מה שלומך, התגעגעת אלי?"

אבישי נשא אליו פנים רציניות והחיוך שלי נמחק מיד - הוא נראה נורא, היו קמטים חדשים במצחו וכתמים כהים מתחת לעיניו, נדמה שבבת אחת נוספו לו עשר שנים.

"מה קרה?" התיישבתי לצידו ואחזתי בכף ידו, "אתה חולה?"

"ירון מת." אמר אבישי בקול חרישי, ועצם את עיניו, "התאבד." הוסיף, מועך בכוח את כף ידו בידי, "שחר התקשר כדי לספר לי, הלוויה מחר בצהרים."

"מה? למה? איך זה קרה? איך הוא מת?"

"כדורים ואלכוהול. המשפחה שלו מעמידה פנים שזו הייתה תאונה טרגית, אבל כולם יודעים את האמת. שחר ביקש מאוד שנבוא, אני הולך." הוא הביט בי בעיניים עמומות מדמעות עצורות, "מה אתך, אתה בא?"

"כן." הנהנתי והתחלתי להתפשט, "אתה חושב שהוא עשה את זה בכוונה, שהוא באמת רצה למות?"

"בטח, אמרתי לך, הוא התאבד."

"אבל אולי זו באמת הייתה תאונה? מאין לך ש... מה, לא קורה שבן אדם טועה, לוקח יותר מידי כדורים ונפטר?"

"אני יודע כי הוא לפני שהוא התאבד הוא שלח לי במייל מכתב פרידה."

"איפה הוא? אפשר לראות?"

"לא, מחקתי אותו." אמר אבישי בקול חמור, כיבה את האור ומשך את השמיכה מעל לראשו.

צחצחתי שיניים ונשכבתי לצידו. הוא שכב נוקשה, ידיו שלובות מתחת לראשו, ולא נגע בי. "אתה לא רוצה לדעת מה הוא כתב לי?" שאל פתאום.

"אהה... כן, בטח, אבל חשבתי שזה סוד."

אבישי נאנח. "זה סוד, אבל לך אני יכול לספר, הוא כתב שהוא החליט להתאבד בגלל שהוא פחד שהוא נדבק באיידס, ולא היה לו כוח לעמוד שוב בייסורים של בדיקת דם והמתנה לתשובה, ובגלל שהוא הבין פתאום שגם אם הפעם הוא יצליח להתחמק זה יקרה שוב ושוב עד שהוא יידבק."

"מה יקרה? הוא יעשה סקס בלי קונדום, למה?"

"כי היה לו מין יצר הרס עצמי כזה, כל פעם שהוא היה משיג מה שהוא רצה הוא היה הולך והורס הכל, ככה הוא התגרש מאשתו למרות שהוא תמיד רצה משפחה גדולה וחמה, ואחר כך הוא הרס את הקשר איתי למרות שפעם הוא היה בטוח שהאהבה שלנו חשובה לו יותר מהילדים והאישה. הוא תמיד התאמץ להשיג משהו חדש, אבל ברגע שהוא היה מצליח זה כבר לא היה חשוב יותר, והוא היה עוזב והולך לחפש משהו אחר שאין לו."

"בגלל זה הוא נפרד ממך, כי הוא מצא משהו טוב יותר? מה זה היה הפעם?"

"שחר אני חושב, והחיים בתל אביב, והמשרה היוקרתית הזו של מכנ"ל באיזה חברת הייטק מנופחת, אבל אחרי שהוא השיג אותם הוא שוב התחיל להרוס, בגד בשחר שבגד בו כמובן בחזרה." אבישי גיחך בעצב, "הבנתי שהם היו במין יחסים פתוחים כאלה... מסיבות וחגיגות, ובחורים צעירים, וכמובן שהוא איבד את המשרה הנחשקת ואחריה גם את הדירה היקרה, ופתאום הוא התחיל להרגיש לא טוב, והרופא שלח אותו לעשות את הבדיקה הזו... אבל לפי מה שהוא כתב מה שהכי הציק לו זה הגיל שלו, הוא קלט פתאום שעוד מעט ימלאו לו ארבעים וחמש, ומשום מה זה שבר אותו לגמרי. הוא החליט שעבר זמנו, אין יותר טעם לשום דבר, החיים שלו נגמרו, לקח קופסא שלמה של כדורים, לא יודע איזה, ושטף אותם עם בקבוק וודקה, ואחר כך כתב לי מייל פרידה, אולי הוא קיווה שאני אספיק להציל אותו? לא יודע, הייתי עסוק ולא בדקתי מיילים, קראתי מה שהוא כתב רק אחרי שנודע לי שהוא מת כי בכלל לא טרחתי להדליק את המחשב היום... לא משנה, מה זה חשוב?" אבישי הסתובב וכבש את פניו בחזי, "זהו, אין יותר ירון, אני בחיים לא אראה אותו יותר." אמר ונאנק מכאב, בוכה בלי דמעות, ולא שועה לניסיון הקלוש שלי לנחם אותו.