קוראים

יום חמישי, 18 בינואר 2018

ג. הבחירה של ניר

חודש לפני שמלאו לה תשעים, אחרי שבוע של אשפוז מיותר בבית החולים נפטרה סבתא של נויה מייסוריה ומתה בשנתה, וכך זכתה להשתחרר סוף סוף מפנימית ג' האיומה. "הלוויה תהיה היום אחרי הצהרים בבית קברות רגב." התקשרה אלי נויה בבוקר, "אתה חושב שתוכל להגיע?"
"כמובן." עניתי ללא היסוס, מתעלם מכך שיש לי היום שתי הרצאות שהיה רצוי מאוד שאהיה נוכח בהן, "רוצה שניסע יחד?"
"הלוואי, אבל אני חייבת לנסוע עם הורי, אני נמצאת אצלם עכשיו, אימא החליטה שנשב שבעה אצלם בדירה, אה... תגיד ניר, אפשר לבקש ממך טובה?"
"בטח, כל מה שתרצי."
"אתה מוכן לקפוץ אלי ולהביא לי קצת בגדים? אני צריכה קצת תחתונים וחזיות וגרביים, ואת הצעיף השחור שלי, והכי חשוב, את המעיל שלי. אני קופאת מקור ובבית הקברות תהיה בטח רוח איומה, אני רק מקווה שלא ירד גשם."
"אם החזאים צודקים לא ירד עד יום שישי, וגם אז לא בטוח שזה יהיה גשם רציני. החורף השנה ממש משונה, נורא קר ובלי גשם, אבל נויה, איך אני אכנס אליך? אין לי מפתח."
"זה בסדר, ארז נמצא בבית."
"מה, הוא עדיין גר אצלך? חשבתי שנפרדתם."
היא נאנחה, "כן ולא, לא נפרדנו רשמית, אבל... אחרי השבעה אני אצטרך לנהל איתו איזה שיחת סיכום, בינתיים הוא נורא לחוץ בגלל הלימודים שלו או משהו כזה, נדמה לי שיש לו איזה מבחן נורא חשוב... לא יודעת בדיוק."
"תגידי נויה, מה יקרה אחרי השבעה? איפה תגורי?"
"אה... לא יודעת, אין לי שמץ של מושג, עד שלא נקרא את הצוואה של סבתא לא נדע כלום, בכל מקרה, חבל שאנחנו לא גרים יותר יחד."
"כן, חבל." הסכמתי באנחה, ביקשתי שתתקשר לארז להודיע לו שאני אגיע עוד מעט, ואחרי שנפרדתי ממנה התקשרתי לרות כדי לספר לה שאני חייב ללכת ללוויה, ולכן אני לא אוכל לקחת היום את התאומים מהגן.
רות לא הייתה מאושרת לשמוע שאני עסוק דווקא אחרי הצהרים, אבל הבינה שאין ברירה והבטיחה לשלוח במקומי את לוסי, או את רונן, מי שיהיה פנוי. היא נשמעה מאוד עסוקה ופזורת דעת, ולכן הגדלתי ראש והלכתי לדפוק על דלת חדר השינה של ארז כדי לוודא שהוא יאסוף את הילדים. "בסדר." אמר והתיישב במיטה, פרוע שער ומעוך, "מתי אתה חושב שתחזור?"
"לא יודע בדיוק, אני מבטיח להיות בבית עד שבע ככה שלא תצטרך להשכיב אותם לישון לבד."
"טוב, תודה, אבל מה אני אמור לעשות אתם אחרי שנחזור מהגן?"
"דבר ראשון להוציא להם את החול מהנעלים ולהחליף להם גרביים, ואחר כך לתת להם לאכול. יש עוגיות בריאות בקופסה שעל המקרר, הם מתים עליהן, תוסיף לזה תה צמחים עם דבש, תן להם לקטוף לבד את הצמחים מהאדנית של הצמחים, הם נורא אוהבים את הקטע הזה, ואחר כך הכי כדאי לזרום אתם."
"לזרום?" שפשף רונן את עיניו ופיהק.
"כן, אל תנחית עליהם פקודות כי הם בגיל הזה של לעשות דווקא, אבל תשאל אותם אם בא להם לקחת את הכלבים לטיול נחמד, ותיקח את הרצועה של הכלבים ביד, מישה ישר יתחיל לקפוץ על הדלת ויסחוף גם את התאומים בהתלהבות שלו. תעשו סיבוב קטן בוואדי ועד שתחזרו אני כבר אהיה בבית, אתה חושב שתוכל להסתדר?"
"כן, בטח, אל תדאג, תגיד, יש מצב שתכין לי קפה?"
"בכיף, להביא לך למיטה או שתקום?"
"אה..." הוא גנח, "אם אני רוצה להספיק לעשות משהו היום אז עדיף שאני אקום, נכון?"
"איך שבא לך." סירבתי להחליט במקומו, והלכתי להרתיח מים. הוא הגיע למטבח בחלוק ובנעלי בית, ושאל אם יש לי זמן לדבר איתו. "כן, בטח." התיישבתי מולו, האמת, ההרצאה הראשונה עמדה להתחיל בעוד שעה ואם רציתי לעבור קודם דרך נויה לקחת לה בגדים אז לא היה לי הרבה זמן פנוי, אבל מצד שני רציתי שנבהיר סוף סוף את ענן המבוכה ואי הנעימות שאפף אותנו מאז שהיינו בחדרו, והיה שווה לי להפסיד הרצאה כדי לדבר איתו בפרטיות.
"ניר!" התחיל רונן בחגיגיות, ועשה הפסקה כדי ללגום קצת קפה, אך כשניסה להמשיך לדבר החליף קנה לוושט והשתעל עד שפניו האדימו ועיניו התמלאו דמעות.
"אתה בסדר?" קפצתי ממקומי, ניגשתי אליו והתחלתי לטפוח על גבו.
"כן, אני בסדר." הפסיק רונן להשתעל וקם מכיסאו, "אני פשוט..." הוא כרך את זרועותיו סביבי ונישק אותי נשיקה בטעם קפה, "אני נורא רוצה... אתה ממש... למה אתה לא אומר לי להפסיק וצועק עלי שזה לא בסדר." התלונן והחל לנשק את צווארי נשיקות קטנות ומגרות.
"הנה, אני צועק עליך שזה לא בסדר." לחשתי באוזנו, פרמתי את חגורת החלוק שלו וחידשתי בשמחה את היכרותי עם הזין החביב שלו. חזרנו לחדרו, משאירים את הקפה להתקרר במטבח. הפעם הייתה לו חבילה של קונדומים משומנים, דקים במיוחד, והוא עודד אותי לעשות בהם שימוש שגרם לשנינו עונג רב.
"כמה זמן כבר לא הזדיינתי." נאנח רונן, "הייתי ממש זקוק לזה, גם אתה נהנית, נכון?"
"לגמרי." נישקתי אותו, "אבל אם נשים את החרמנות בצד, אתה צודק, זה לא רעיון טוב שאני ואתה..."
"נכון." הסכים רונן, "אבל מצד שני, תסכים איתי שלא תמיד צריך לעשות כזה עניין מסקס, וסך הכל, למי יפריע אם נהיה רק יזיזים?"
"לי בטח לא." עניתי אחרי שיקול דעת קצר, "אבל יכול להיות שאימא של הבנים שלך תתנגד?"
"רוב הסיכויים שזה לא ימצא חן בעיניה." הסכים רונן, "אתה מתכוון לספר לה?"
"לא, ואתה?"
"גם לא."
"אז אם ככה..." הבטנו זה בזה, חייכנו בהקלה, והלכנו להתקלח.
"זו פעם ראשונה שאני עם בחור צעיר כל כך." התוודה רונן כשניגבתי את גבו, "עד היום הייתי תמיד עם גברים מבוגרים יותר."
"לי לא משנה כל כך הגיל." הודיתי, "אבל עד היום חשבתי שעדיף להיות קודם מאוהב, מרענן לגלות שטעיתי, סקס יכול להיות נהדר גם אם לא מאוהבים."
"לגמרי." הסכים רונן בעליצות, ובנימה קלילה ושמחה זו נפרדנו ונסענו איש לדרכו.
החלטתי לדבוק ככל האפשר בתוכנית המקורית שלי - להגיע קודם לבית של נויה, לאסוף את הבגדים שהיא ביקשה, ומשם לקפוץ למכללה לצלם כמה דפים שהיו נחוצים לי בספרייה, ואולי אספיק לחטוף ארוחת צהרים בקפיטריה לפני שאכנס להרצאה. אחר כך אסע בזריזות לבית הקברות ומשם לביקור ניחומים קצר אצל הוריה של נויה ועד שעה שבע בערב אגיע בבטחה הביתה כדי לעזור לרונן להשכיב את התאומים לישון.
ארז המתין לי בפתח הבית, מחייך אלי בהבעת פנים מתוחה. "שלום ניר." אמר ברשמיות, והושיט לי את ידו ללחיצה.
"שלום ארז." עניתי ולחצתי את כפו, מבולבל מעט, "מה שלומך?"
"לא משהו." ענה ארז, "שמעת שנויה נפרדה ממני?"
"כן, היא הזכירה משהו כזה." נכנסתי לחדרה של נויה והתחלתי לפשפש בארונה, "אני באמת מצטער." הוספתי באיחור.
"אין צורך, סך הכל היא עשתה לי טובה."
"טובה?" התפלאתי, מפשפש במגרת הצעיפים של נויה.
"כן, כי למרות שאני אוהב אותה בכנות, והייתי שמח אם היא הייתה אימא של הילדים שלי, היא הצילה אותי מחיי נישואים עלובים ומגירושים, כי ברור שזה מה שהיה קורה אם היינו מתחתנים. אולי בגלל זה השארתי עקבות מרשיעות בסמרטפון שלי?"
"בהחלט יכול להיות." הנהנתי בהסכמה, "אז מה אתה מתכנן לעשות עכשיו?"
"למצוא דירה חדשה, ואחר כך לצאת מהארון בפני הורי והאחים שלי ו... אה... להמשיך לחיות אני חושב."
"להמשיך לחיות זה רעיון טוב." חייכתי אליו, וליבי נצבט כשהוא חייך אלי חזרה. הוא היה כל כך יפה בעיני, וכל כך הטעם שלי... כמה חבל שהקשר איתו התחרבש ככה.
"אבל קודם כל אני חייב להתנצל בפניך ולבקש שתסלח לי." הניח ארז את כפות ידיו על כתפיי, והביט בפני במבט ממיס.
"כן, בטח, אין בעיות, ברור שאני סולח לך." נחפזתי להגיד, נבוך ומסמיק, מנסה להתרחק ממנו לפני שיחוש עד כמה הקרבה אליו משפיעה עלי. לא הצלחתי בכך, הוא דחק אותי לפינה, עומד קרוב מידי אלי, מקרב את פניו לפני, "אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלנו, כשבאת אלי לדירה ברחוב הס?" שאל.
"כן." הנהנתי, יצאתי מהדירה שלו מאוהב מעל הראש... לא שוכחים דבר כזה.
"התאהבתי בך ממבט ראשון." הדהים אותי ארז, "רציתי אותך עוד לפני שנגעתי בך, והייתה לי הרגשה שגם אתה... היה לך טוב איתי, נכון?"
הנהנתי, וסוף סוף אזרתי די כוח להדוף אותו מעלי. הוא התיישב על מיטתה של נויה ושילב את ידיו על ברכיו, נועץ בי מבט חודר שהביך אותי מאוד. "אני לא חושב שאתה קולט עד כמה הפחדת אותי ניר, פחדתי ממך נורא, עד שפגשתי אותך יכולתי להגיד לעצמי שהקטע שלי עם גברים זה רק סקס, וזה לא חשוב, וברגע שאפגוש את הבחורה הנכונה... ברגע שהופעת קלטתי שאני באמת הומו, ומה שבאמת סתם זו המשיכה שלי לבנות. זאת אומרת, זה קיים, אבל בטל בשישים ו..." הוא קם וניגש אלי שוב, "מרוב פחד הרסתי הכל, אתה חושב שתוכל לסלוח לי?" הניח את כפות ידיו על לחיי, ממסגר את פני בין אצבעותיו החמות. הנהנתי והנחתי לו לנשק את פי ולסחוף אותי למיטה, וכמובן שהפסדתי גם את ההרצאה השנייה היום.
 
ללוויה כן הצלחתי להגיע, עמדתי לצידה של נויה בזמן שהרב התפלל והדוד שלה קרא את הקדיש. זו הייתה לוויה קטנה וקצרה, הרב מיהר לעוד לוויות ואף אחד לא נראה עצוב מידי חוץ ממני כנראה כי אימא של נויה אחזה במרפקי כשהשתרכנו לאט חזרה למגרש החנייה ואמרה לי בקול מעודד לא להיות כל כך עצוב כי סך הכל אימא שלה מתה בשיבה טובה, והיו לה חיים טובים ומלאים.
"אני יודע." הנהנתי ומתחתי על פני חיוך מאולץ, "שלא תדעו עוד צער." אמרתי, מחקה בבלי דעת את הורי. פעם ראשונה שאמרתי דבר כזה למישהו, ופתאום קלטתי שזה עוד סימן לכך שאני מתבגר.
"אולי זה קצת מוקדם מידי לדבר על זה, אבל רציתי לדעת מה אתה מתכנן לעשות בקשר לכלב?" הביטה בי אימא של נויה במבט מודאג.
"אימאאאא!" נזעקה נויה, "די! זה לא הזמן."
"למה לא? ולמה די? הרי ידענו שסבתא כבר לא תצא מבית חולים, ובשנים האחרונות הכלב הזה היה הדבר הכי חשוב לה בחיים ולכן..."
"את רוצה לקחת אליך את מישה." התערבתי בריב המשפחתי, ליבי הולם בחרדת פתאום.
"השתגעת? רק זה מה שעוד חסר לי, כלב. אני ממש לא סובלת כלבים, וחוץ מזה, רק לפני חודש החלפנו את הריפוד." התחלחלה אימא של נויה, ואחר כך, למראה פני המזועזעות הוסיפה בצביעות, "כמובן שאני לא רוצה שיקרה לו משהו רע, אבל..."
"אז אני יכול להמשיך לשמור עליו." נכנסתי לדבריה בחיפזון.
"זה מה שאתה רוצה?" השתוממה אימא של נויה.
הנהנתי במרץ, והיא נשמה לרווחה, "נהדר ובטח תשמח לדעת שאימא שלי השאירה כמה אלפי שקלים בחיסכון מיוחד בשביל מישה. אתה בטוח שהוא מקבל טיפול טוב?"
"אימא, באמת, תפסיקי." התערבה נויה בזעם עצור, "ניר אוהב את הכלב הזה אהבת נפש, הוא כמעט הרביץ לארז כי הוא העז לקשור את מישה לגדר כדי שלא יפריע לו לשטוף."
"לא הרבצתי לו." נעלבתי, "רק אמרתי לו שלא מקובל עלי לקשור כלבים בחצר."
"מה באמת קורה עם הארז הזה שלך? איזה מין חבר הוא, למה הוא לא בא ללוויה?" נזכרה פתאום אימא של נויה.
"כי אנחנו כבר לא יחד יותר." השיבה נויה בקוצר רוח.
"אז למה הוא גר בבית של סבתא?"
"למה לא? הבית גדול מידי בשבילי, ואני לא אוהבת להיות שם לבד, וחוץ מזה הוא משלם שכר דירה... תראי אימא, דודה רבקה מנפנפת לך, אולי תיגשי אליה?" למרבה המזל אימא של נויה נופפה חזרה אל הדודה והסתלקה, משאירה אותי ואת נויה לבד.
"את רצינית, ארז נשאר לגור אצלך?" התפלאתי.
"כן, הוא התקשר אלי לפני הלוויה ושוחחנו קצת. החלטנו להיפרד כידידים ושהוא יישאר לגור אצלי וישלם לי שכר דירה, הוא אפילו רצה לבוא ללוויה, אבל אמרתי לו שעדיף שלא. תגיד, יש מצב שתקפיץ אותי הביתה?"
"מה, להורים שלך?"
היא הצטמררה, "לא, חס וחלילה. הייתי שם מספיק, אני אקפוץ אליהם שוב מחר, היום אני זקוקה לקצת שקט ולשינה הגונה."
הסעתי אותה הביתה והורדתי אותה ליד השער אחרי שהתנצלתי שאני לא נכנס איתה כי הבטחתי לעזור להשכיב את הקטנים לישון, ונסעתי לדרכי.
לוסי ורונן קיבלו את פני באנחת רווחה ושמחו מאוד להעביר לי את הפיקוד. אחר כך באה גם ד"ר רות, ועד שעה שמונה וחצי בערב הייתי עסוק עד למעלה מראשי. רק אחרי שהקטנים נרדמו יכולתי לאכול משהו ולפרוש לחדרי, להרהר קצת בבעיות הפרטיות שלי.
כל הכבוד גבר, עשית ביום אחד שני גברים אמרתי לבבואתי לפני שנכנסתי להתקלח,
אבל הדמות שנשקפה אלי מהראי החזירה לי מבט אבוד. בטח יש כאלה שהיו גאים לרשום ברזומה שלהם יום סקסי כל כך, אבל לי זה פשוט לא התאים. הקטע הזה של לקפוץ ממיטה למיטה גרם לי להתכווץ מבושה ולהרגיש מטונף.
אחרי המקלחת הצטלל מוחי מעט, ולאט לאט הבנתי שתפסת מרובה לא תפסת – אני יכול להמשיך את היחסים עם רונן, אבל אצטרך לשמור אותם בסוד כמובן, וכל הזמן לדאוג שרות, הבוסית שלי, לא תדע שאני מזדיין עם האבא של התאומים שלה, וגם אם אצליח בכך, האם אני באמת רוצה להיות יזיז סודי של מישהו שאני גר איתו ועם הילדים שלו? זה הולך להיות עניין נורא מסובך ומעיק, והסקס עם רונן שאני די מחבב, אבל בפירוש לא מאוהב בו, לא היה טוב דיו כדי לסכן בגללו את שלוות נפשי או את העבודה שלי.
בסדר, אז רונן יורד מהפרק, נשאר ארז שימשיך לגור קרוב אלי ולחלוק את הבית עם נויה, שוב סיבוך נוראי. אני אמנם נמשך אליו מאוד והסקס איתו מעולה ומרגש, אבל נצטרך להתגנב ולשמור על סודיות כי חס וחלילה שנויה תדע. נכון שהם כבר לא זוג, אבל איך היא תגיב אם אני אתחיל להזדיין עם האקס שלה? והאם אני באמת רוצה קשר עם בחור מתוסבך כל כך כמו ארז? ולא די בזה שהוא מתוסבך ועדיין בארון הוא גם לא כל כך אוהב כלבים...
מישה התחיל לנבוח וניסה לקפוץ על ידית הדלת ולפתוח אותה. פתחתי לו והוא הסתער פנימה, פנדה בעקבותיו. השניים נשכבו על השטיח למרגלותיי והתחילו להיאבק זה בזה, מגרגרים ונוהמים בהנאה עד שנרגעו ונרדמו, וכמה דקות אחר כך נרדמתי גם אני.
למחרת נפגשתי כרגיל עם רונן במטבח, שתינו יחד קפה ויצאנו עם הכלבים לטיול הרגיל. לאורך כל הטיול היססתי איך לספר לו מה החלטתי לבסוף בנוגע אלינו, אבל כמו הפחדן שאני דחיתי כל הזמן את השיחה, אומר לעצמי שאני מחכה לרגע המתאים שכמובן לא בא, כי האמת, אין רגע מתאים לשיחה כזו. למזלי, כשישבנו לנוח קצת לפני העלייה הביתה, רונן הושיט לי דף ניר מקופל ששלף מכיס מכנסיו וביקש שאקרא אותו אחר כך. "בסדר." דחפתי את הדף לכיסי, והחלטתי שזה עכשיו או אף פעם לא, "ואם אנחנו כבר מדברים אני רוצה להגיד לך משהו רונן," נשמתי נשימה עמוקה ופלטתי מהר, "אני ממש מצטער, אבל במחשבה שנייה החלטתי שלא מתאים לי מה שהצעת."
"אתה מתכוון שנהיה יזיזים." הצטחק רונן.
הנהנתי בהקלה, "זה לא שיש לי משהו נגדך, בדיוק ההפך אבל..."
"לא מתאים לך להתגנב ולעשות דברים מאחורי הגב של הבנות." השלים רונן את דברי, צוחק.
"מה מצחיק?" התפלאתי, ואפילו טיפה נעלבתי.
"תקרא מה כתבתי לך." גיחך רונן.
שלפתי את הדף וקראתי את ההתנצלות המנומסת שלו שרופדה במחמאות רבות, אבל הכילה סירוב תקיף להיות יזיז שלי בערך מאותן הסיבות שהפריעו גם לי.
"אני כל כך שמח שגם אתה מרגיש כמוני, אבל האמת היא שאתה פשוט יפה מידי ולצערי גם צעיר מידי בשבילי." חייך אלי רונן בהקלה והניח יד ידידותית על ברכי.
"אני מודה לך על המחמאה." הסמקתי, "ואני לא חושב שאני כזה יפה, או שהגיל שלי הוא הבעיה, אבל סך הכל אתה צודק, עדיף שלא נסבך לעצמנו את החיים רק בשביל סקס."
"נכון לגמרי." הסכים רונן, וטפח בחיבה על כתפי, "יאללה, בוא נלך הביתה."
מרוצה מאוד מעצמי הורדתי את הקטנים בגן, ונסעתי למכללה, עוצר בדרך להתקשר לארז. הוא ענה בקול מנומנם שנויה כבר יצאה לדירת הוריה, ושהוא עדיין ישן. "בא לך להצטרף אלי למיטה?" הציע.
"כן, אבל... אתה לא צריך לנסוע ללימודים?"
הוא גיחך בשחצנות שטיפה עצבנה אותי, "אתה כזה חמוד ניר, שכחת שאני כבר לא ילד בתיכון? אני עושה תואר שני בטכניון, והאמת שסיימתי בעצם ללמוד, יש לי רק עוד שתי עבודות להגיש, ואחרי שאגן על התיזה שלי אוכל לקבל את התעודה או להמשיך לדוקטורט, מה שישתלם לי יותר."
"הבנתי." אמרתי, די בנוקשות לא מנסה להסתיר את עלבוני. אני יודע שתואר בהוראה הוא כלום לעומת לימודי הנדסה בטכניון, ושהוא מבוגר ממני ובטח גם חכם ומצליח יותר, ורוב הסיכויים שהוא תמיד ירוויח יותר ממני, אבל למה הוא צריך להיות תמיד מתנשא כזה?
"מה, נעלבת?" שאל ארז בקול רך, מנסה לתקן, "בואנ'ה, לא ידעתי שאתה כזה רגיש? נו, די, עזוב, צוחקים אתך ואתה ישר... די, אל תהיה כזה הומו, ובוא לבקר אותי, אני מתגעגע אליך."
"אני עוד דקה אצלך." הבטחתי, ואכן, כמה דקות אחר כך כבר ישבתי על קצה מיטתו, מביט בפלג גופו העליון, השרירי, שהיה חשוף, ומתאפק לא ללטף את עורו השחום, החלק. לעומתי לארז לא היו שום מעצורים, הוא שלח ידיים, ליטף, נגע, לחץ, משך, פיתה בדברי חלקות ולבסוף הצליח והפשיט, ובסופו של דבר היינו שרועים ערומים על מיטתו, מתענגים מאוד אחד על גופו של השני. אחרי שגמרנו הלכנו להתקלח, ורק אז, על כוס קפה ועוגה, התחלנו לדבר.
פרשתי בפניו את שתי הבעיות שעמדו בפנינו, קודם כל, מה עושים עם נויה, איך מגלים לה שאנחנו יחד בלי לפגוע ברגשותיה? ושנית, מתי הוא עומד לצאת מהארון בפני משפחתו?
"למה אתה שובר את הראש היפה שלך על שטויות כאלה? תפסיק לדאוג, הכל עלי, אני אטפל בהכל." הבטיח ארז בשאננות של אחרי סקס טוב.
"איך?" דרשתי תוכנית פעולה מסודרת, "מה תגיד לנויה?"
"את האמת כמובן, אתה לא יודע שלהגיד את האמת זו השיטה הכי טובה להצליח בחיים?"
"אז אתה מתכוון לגלות לה שאני ואתה... שהכרנו באטרף לפני שהכרת אותה?"
"כמובן שלא." הצטחק ארז, "הרי אמרתי שאני מתכוון להגיד את האמת, והאמת היא שהכרתי אותה יומיים לפני שהכרתי אותך. אם זכרוני אינו מטעה אותי הסטוץ המדהים שלנו קרה חצי יום אחרי הדייט המוצלח הראשון שלי עם נויה, נורא מצחיק ואפילו לא סביר שנפלתי דווקא על ידיד שלה, אבל עובדה, זה מה שקרה."
בהיתי בו, מעכל לאט את דבריו, "אז למה... למה אם הדייט אתה היה מוצלח הלכת וחיפשת אחר כך זיון באטרף?"
"כי זה מה שאני עושה תמיד ברגע שיש לי מפגש מוצלח עם בחורה, מפגש שכמובן משאיר אותי עם כאב ביצים, כי ככה זה דייט ראשון עם בחורות, ולכן אני ישר מאזן את המצב בסקס עם גבר, אבל אל תדאג, אני לא מתכנן לספר את זה לנויה."
"למה לא? הרי אמרת שתגיד לה את האמת?" הזכרתי לו.
"נכון, אני אגיד לה את האמת, אבל לא את כל האמת." צבט ארז בחביבות מעצבנת את לחיי, "מה שאני אספר לה זה שעם כל הרצון הטוב שלי להיות סטרייט מהוגן ולאהוב רק אותה, לצערי הרב, ברגע שנפגשתי אתך התאהבתי בך ממבט ראשון, ומיד דלתות הארון שלי נפתחו לרווחה וסירבו להיסגר יותר, ואני ממש מצטער שזה קרה לי דווקא עם החבר הכי טוב שלה, אבל זה המצב, ורק שתדע שעברתי ייסורי נפש איומים בגלל העניין, אבל האהבה חזקה ממני, ואני פשוט חייב...." הוא גיחך והדביק נשיקה חזקה על שפתי, "וזו האמת, לא כולה, אבל הכל אמת."
"אני מבין." אמרתי בקרירות, ולא רק שלא החזרתי לו נשיקה אלא שילבתי את ידי על חזי והתרחקתי ממנו מעט.
"אני רואה שהעמסתי עליך יותר מידי ציניות בבת אחת." הרצין ארז ושילב גם הוא את ידיו על חזהו, נשען לאחור על מסעד כיסאו וסקר אותי בפנים רציניות, "אתה מתחיל להצטער כבר על כל העסק?"
"אני... לא יודע, לפעמים אתה קצת יותר מידי בשבילי." הודיתי.
"גם בשבילי אני לפעמים יותר מידי." החזיר לי ארז תשובה מתחכמת, "אבל רק שתדע מתוק שלי שמאחורי כל הציניות המגעילה שלי אני מסתיר הומו מבוהל ורגיש אפילו יותר ממך."
"באמת?" פקפקתי, "אם ככה אתה מסתיר אותו ממש טוב ארז."
"אני יודע. טוב, אל תשכח שאני עושה את זה כבר כמעט חמש עשרה שנים, צברתי ותק וניסיון בעניין, כיום המסכה של הסטרייט יושבת עלי כל כך טוב עד שהיא נעשתה כמעט חלק ממני, ועכשיו אני צריך להוריד אותה." הוא העווה את פניו במין גיחוך מוזר, "אני נורא פוחד שזה הולך לכאוב כהוגן."
כל ההסתייגות שחשתי כלפיו התפוגגה, ורגש חמים של השתתפות וחיבה הציף אותי, "מתי אתה הולך לעשות את זה?" שאלתי ורכנתי לעברו.
"מה התאריך היום?" הוא הציץ בלוח השנה שהיה תלוי על הקיר מולו, "מחר בערב נויה תחזור מהוריה ואז אני אספר לה עלינו בתקווה שהיא תבין ולא תחטוף עלי קריזה ותעיף אותי מהבית, ואחרי שנחצה את המכשול הזה..." הוא נשם עמוקות, "בהנחה שהקטע הזה יעבור בשלום אז בדיוק בעוד שבוע אני מגיש את העבודות, ויום אחר כך יש לי את ההגנה בעל פה על התיזה, ומשם אני נוסע ישר מהטכניון הביתה, לנתניה, ומספר להורי, ואחר כך..." הוא פרש את ידיו בתנועת השלמה, "אחר כך אלוהים גדול." 

כל התוכניות היפות וההגיוניות של ארז השתבשו בגלל הקרסול של אימא של נויה שנקע אחרי שהיא החליקה במקלחת ונפלה אפיים ארצה בצעקה מחרידה. נויה ואבא שלה החישו אותה כמובן לבית החולים, ואחרי שבילו איתה לילה שלם במיון החזירו אותה הביתה, עייפים מאוד אבל מרוצים שלפחות היא לא שברה את הרגל ולא קיבלה זעזוע מוח. "דני אומר שהיה לה מזל גדול." דיווחה לי נויה בשביעות רצון, "והוא בטוח שעד סוף השבעה היא תהיה בסדר גמור בתנאי שהיא לא תאמץ את הרגל כמובן, ולכן אני חייבת להישאר אצל הורי עד סוף השבעה." הסבירה, ולפליאתי היא לא נשמעה כלל ממורמרת כמו שהיה צפוי שתשמע.
"מי זה דני?" התפלאתי.
"הוא סטג'ר באורתופדיה." הסבירה נויה, "הוא טיפל באימא ממש יפה, ובקרוב הוא יבוא לבקר אותה." הוסיפה, ולא יכולתי להחמיץ את השמחה בקולה.
"לא ידעתי שהמיון ברמב"ם עושה ביקורי בית," היתממתי, "תגידי, איך הוא נראה?"
"גבוה, רזה וחמוד בטירוף, אבל זה ממש לא משנה, מה שחשוב זה שהוא... הוא פשוט..." היא נאנחה אנחת סיפוק שגרמה לי להיקרע בין שמחה בשמחתה לבין קנאה בזויה, "הוא פשוט מושלם." סיכמה בפשטות, ואחרי שפגשתי בסופו של דבר את דני הסטג'ר נאלצתי להסכים, הוא באמת היה חמוד, גבוה ורזה, וסטרייט בלי שום עוררין, וכמובן מאוהב לחלוטין בנויה ולגמרי הבחור המושלם בשבילה.
ארז לא הוטרד מהדחייה בתוכניות של נויה שעיכבה את השיחה שתכנן לנהל איתה. "לא נורא, יהיה לי יותר זמן לסיים את העבודות כמו שצריך ולהתכונן להגנה על התזה." אמר, מפגין שוויון נפש לשמע החדשות על הקרסול של אימא של נויה, וקבע איתי פגישה לשבוע הבא. "קודם אני חייב להוריד לי מהראש את כל הבלבול מוח הזה של העבודות והתזה, ואז נוכל לחגוג." הבטיח וביקש שאחכה בסבלנות, אחרי הכל זה רק שבוע והוא יעבור מהר.
חיכיתי בסבלנות, אבל מעשה שטן, התוכנית הנאה שהתווה ארז השתבשה שוב כי הבוחנים התרשמו כל כך מהעבודות שהגיש, ומהדרך המבריקה בה הגן על התזה שלו עד שהציעו לו לנסוע כבר עכשיו לארצות הברית כדי להמשיך במחקריו עד שיקבל תואר דוקטור. "אתה קולט איזה הצעה מדהימה זו?" התלהב ארז, חיבק אותי כלאחר יד והושיב אותי מולו, ומיד המשיך לנאום בפני, נלהב ונרגש. "אני אקבל מלגת לימודים ומחיה, ואוכל להמשיך ללמוד ולחקור באוניברסיטת יו. סי. אל. אי. שזו האוניברסיטה הכי יוקרתית בקליפורניה, ואחזור לארץ כשאני כבר דוקטור. מאוד נדיר שמסטרנט מקבל הצעה כזו, זו הצעה שמציעים בדרך כלל לפוסט דוקטורט." התפעל מעצמו, והביט בי כמצפה שאפרוץ בתשואות, ואולי אפילו אמחא לו כפיים.
ליבי שקע בקרבי לשמע הבשורה הטובה, "באמת כל הכבוד לך ויפה מאוד מצידם." הסכמתי, מתאמץ להישמע שמח, "אז מה אתה מתכוון לעשות?"
"מה זאת אומרת? לארוז כמובן, מה עוד אני יכול לעשות?"
"להגיד שהחיים שלך בארץ, ושאתה לא יכול לעזוב?" הצעתי בהיסוס.
"בחייך, אתה לא רציני? ברור שאני חייב לנסוע, אני אהיה טיפש וכפוי טובה אם אני אסרב." נדהם ארז, מביט בי כאילו יצאתי מדעתי.
טוב, אם הוא לא מבין לבד למה אני לא מתלהב אני אצטרך כנראה להסביר לו. "ומה עם היציאה שלך מהארון בפני הוריך?" הזכרתי לו.
"אהה... שכחתי מזה לגמרי, נו, מילא. אני יכול לצאת מהארון גם אחרי שאני אחזור, האמת, עדיף שאני אחכה עד שאני אהיה מבוסס כלכלית לפני שאני אספר להם." המשיך ארז להיות אטום למצוקתי.
הגיע הזמן לאחוז את השור בקרניו ולדבר ישירות, "ומה יהיה איתנו אם תיסע לקליפורניה?"
"אנחנו..." הוא בהה בי במבט לא ממוקד, מחייך במבוכה כאילו נזכר בי פתאום, "זה תלוי בעיקר בך ניר." התעשת וחזר לקרקע המציאות, שם ישבתי מולו והמתנתי שייזכר בקיומי, "אני כמובן אשמח מאוד אם תבוא איתי, אבל תביא בחשבון שבהתחלה אני אהיה נורא עסוק, ולך יש את הלימודים שלך שבטח תרצה לסיים לפני שתיסע, אני מציע שנשמור על קשר עד שתסיים את הלימודים, ובינתיים אני אתארגן שם, ואחר כך כבר נראה, אני בטוח שלא תהיה לך בעיה להשיג עבודה בקליפורניה בתור מורה בבית ספר יהודי או משהו כזה, מה דעתך?"
"דעתי שזו ההזמנה הכי פחות מזמינה ששמעתי כבר מזמן." אמרתי ביובש, וקמתי ממקומי, מסרב להביט בפניו הנלהבות.
"אוי, בחייך ניר, אל תהיה כזה אגואיסט." התעצבן ארז ואחר כך, למראה פרצופי האומלל, ניסה לתקן ולפייס אותי, "מצטער שלא חשבתי קצת יותר עליך, אבל תבין אותי, כרגע קיבלתי את ההצעה הכי טובה שקיבלתי בחיי, הנסיעה לקליפורניה תשנה לגמרי העתיד שלי, זה כמו לזכות בפיס, עבדתי כל כך קשה בשביל התואר הזה, וסוף סוף מישהו מעריך אותי, חשבתי שתשמח בשבילי."
"אני שמח מאוד בשבילך, אני ממש מאושר בגלל ההצלחה שלך, אבל רק לפני שבוע תכננו להיות יחד, דיברנו על אהבה ועל זוגיות, ופתאום שכחת הכל ואתה טס לך לאמריקה, אתה לא מבין למה זה לא גורם לי לקפוץ מרוב שמחה?"
יכולתי להרגיש איך הוא כופה על עצמו להיות מבין וסבלני, וכמה זה מעצבן אותו, "כן אני מבין, בטח שאני מבין ניר, ואני אתגעגע אליך מאוד, אבל מדובר רק בכמה חודשים, אחרי שתסיים את הלימודים שלך תוכל לנסוע אלי ואז... אגב, איך האנגלית שלך?"
"הרבה פחות טובה משלך, זה בטוח." עניתי בקרירות, והתחלתי לנוע לכיוון הדלת, מרגיש את נוקשותה הזוויתית של חפיסת הקונדומים שדחפתי לכיס האחורי של מכנסי לפני שנסעתי אליו, חרמן ושמח, ומלא ציפייה ללילה רומנטי סוער.
"בחייך ניר, אל תהיה כזה פרטי פופר." הלך ארז אחרי, עושה ניסיון, קלוש מידי לטעמי, לעצור אותי, "בוא לפחות ניפרד כמו שצריך." הניח יד על כתפי.
עצרתי על הסף והבטתי בעיניו, "למה אתה מתכוון כמו שצריך?"
ידיו גלשו לעבר קו החגורה שלי, "נו, כמו שצריך, אתה יודע."
"כן, אני יודע, לא מתאים לי, שיהיו לך חיים נחמדים ארז ובהצלחה." אמרתי והסתלקתי, ממורמר ועצבני, ולא כל כך בטוח שאני צודק בעצם.
ישנתי רע מאוד באותו לילה. אחרי שפג ההלם מהמהפך שחל בתוכניותי התחרטתי על הקשיחות שנהגתי בארז, ונזפתי בעצמי על שהייתי אנוכי וצר אופק, ולא שמחתי בשמחתו על ההצעה הנפלאה שקיבל. נכון, התדיינתי ביני לבין עצמי, הוא היה יכול לגלות קצת יותר רגישות, ולא להפגין שמחה כזו על הפרידה הצפויה לנו, אבל מצד שני, גם אני הייתי יכול להיות קצת פחות מרוכז בעצמי, ולפחות לנסות להבין את התמונה הכוללת, לברך אותו על הצלחתו ולהיות יותר פתוח לרעיונותיו על בניית חיים יחד בקליפורניה. אולי הוא היה צריך להציע את ההצעות שלו בקצת יותר התלהבות, אבל זו בטח לא סיבה לדחות אותו בגסות כזו ולהתרגז כי הוא ניסה לגלות התחשבות גם בתוכניות שלי.
האם היה עדיף שהיה מוותר על הסיכוי לקריירה אקדמאית מזהירה בגללי? או שהיה דורש ממני לעזוב את הלימודים ולבוא איתו? גם אז הרי הייתי מתרגז ומסרב, ובטח מאשים אותו בחוסר התחשבות, אז למה התעצבנתי כל כך?
כמו בכל בוקר יצאתי לטיול עם רונן והכלבים, אבל בניגוד להתנהגותי הרגילה הפעם הייתי שתקן ומסוגר בעצמי, ולבסוף פקעה סבלנותו של רונן והוא שאל מה עובר עלי ולמה אני עצבני כזה?
"זה סיפור ארוך ומסובך." השבתי והתיישבתי על סלע, "ואני די בטוח שאם אני אספר לך הכל כבר לא תהיה לך דעה כל כך טובה עלי."
"אני מבין." התיישב רונן לצידי, "אבל כל אחד עושה דברים מטופשים לפעמים, ובגילך זה נורמאלי לעשות שטויות, אז אל תהיה קשה כל כך עם עצמך ותספר לי מה עובר עליך, אולי תהיה לי עצה טובה בשבילך."
"בסדר." נאנחתי, "זוכר שסיפרתי לך שנדלקתי על מישהו וזה לא הסתדר? אז המישהו הזה הוא האקס של החברה הכי טובה שלי, בגללו באתי לעבוד אצלכם, וחכה, זה לא הכי גרוע, לפני שהוא ונויה נעשו זוג עשיתי איתו סטוץ, וכמה ימים אחר כך הוא הופיע אצלנו בבית, ולפני שהספקתי להבין מה קורה נויה הציגה אותו כחבר שלה, ואני, במקום לצעוק שמה פתאום, והוא בעצם הומו, שתקתי, ומאז הכל הסתבך לגמרי." גוללתי בפניו את כל מה שעבר עלי מאז שארז נכנס לחיי, והסמקתי כשרונן שאל אם ארז הוא הסיבה לכך שלא רציתי שנהיה יזיזים.
"גם, אבל לא רק, אני מצטער רונן, אבל אני פשוט לא בנוי להיות יזיז של מישהו, וכנראה שגם לא בן זוג של אף אחד, הנה, ארז קיבל הצעה נהדרת ובמקום לשמוח ולהגיד לו מזל טוב רבתי איתו וכעסתי עליו. אני פשוט חרא של בן זוג."
"אז למה אתה מספר את זה לי? למה שלא תתקשר אליו ופשוט תתנצל?" שאל רונן בפשטות.
"כי אני אידיוט?" שאלתי, ספק אותו ספק את עצמי, ומיד אחרי שחזרנו הביתה שלחתי לארז מסרון ושאלתי אם אני יכול לדבר איתו. במקום לענות שכן הוא פשוט התקשר אלי, ועוד לפני שהספקתי להגיד משהו נחפז להתנצל וביקש סליחה שהנחית עלי את הבשורות שלו בלי הכנה מראש, ושאל אם אני סולח לו שהיה כל כך חסר רגישות.
"בטח, בתנאי שאתה תסלח לי שהתנפלתי עליך כמו בהמה." ייסרתי את עצמי.
"התנפלת בצדק חמוד." ניחם אותי ארז בחביבות.
"לא, לא נכון, ואני רוצה שתדע ארז שאני מאוד גאה בך ושמח בשמחתך ומאחל לך המון הצלחה."
"תודה ניר." השיב ארז בכובד ראש, "אבל עדיין, מה נעשה בקשר אלינו?"
"לא יודע, אבל דבר אחד ברור, אתה חייב לנסוע, ואני חייב להישאר."
"למה אתה חייב? בגלל הלימודים שלך? אבל בעוד כמה חודשים תסיים אותם, למה שלא תוכל לבוא אחר כך?"
"מצטער ארז, אבל מה יש לי לעשות בקליפורניה? ובתור מה בדיוק אני יכול לבוא לשם? אם היינו נשואים אז אולי... אבל לבוא סתם, בתור חבר שלך? לא נראה לי שזה ילך. מילא, אם היינו בזוגיות ארוכה אז אולי אפשר היה לסדר משהו, אבל הקשר שלנו בקושי התחיל, ולהעמיס עליו נטל כזה של מעבר לארץ אחרת... זה לא יעבוד, ואם בכל זאת נתעקש זה ייגמר בבכי."
ארז נאנח, "כואב לי להודות בזה, אבל כנראה שאתה צודק." הודה, "מצד שני, הנסיעה לקליפורניה תחסוך לי את השיחה המביכה עם נויה ואת היציאה מהארון בפני הורי, חבל רק שאני מפסיד אותך על הדרך."
"כן, אבל מצד שני תחשוב כל הגולשים המדהימים והשזופים שמחכים לך בקליפורניה." התבדחתי קלושות.
"אני בספק אם יש גולשים שזופים באוניברסיטה." הצטחק ארז, התנצל שהוא חייב לסגור כי יש לו עוד המון סידורים, ונפרד ממני בהבטחה לשמור על קשר. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה