ד. הבחירה של ניר

"שמעתי לעצה שלך ודיברתי איתו." דיווחתי לרונן למחרת בבוקר כשהלכנו אחרי הכלבים שדהרו לעבר הוואדי בשמחה, מנסים לשווא לקפוץ ולתפוס את העורבים שריחפו מעלינו, תרים לתומם אחרי ארוחת בוקר.

הוא נעצר והביט בי בעיניים בוחנות, "נו ו... התפייסתם?"

"כן, הוא התנצל ראשון ואני התנצלתי מיד אחר כך, ואחרי שסלחנו אחד לשני החלטנו להיפרד כידידים."

"להיפרד?" התרחבו אישוניו של רונן, "רק כי הוא נוסע ללמוד לכמה שנים בארצות הברית?"

"זה נחשב בעיניך לרק? הבחור מעתיק את מרכז חייו כמו שאומרים ליבשת אחרת, הייתי אומר שזה מכשול די רציני."

"נכון, אבל אם אוהבים מספיק אפשר להתגבר על הכל."

"כן, פה קבור הכלב." אישרתי, "אם אוהבים מספיק..."

"אז אתם לא אוהבים?"

"אני לא יכול לדבר בשמו, אבל אני מניח שאם הוא לא היה מסתלק פתאום היינו ממשיכים להיפגש, ואולי אפילו עוברים לגור יחד, אבל אני לא רואה את עצמי מחכה לו כמו איזה פנלופה מודרנית, מתנזר מסקס, ויושב לבד בחדר לסרוג גרביים, או מה שזה לא יהיה שהיא סרגה."

"היא לא סרגה אלא ארגה, ואלו היו תכריכים, לא גרביים." תיקן אותי רונן בקפידה, "ואגב, היא הייתה נשואה לאודיסאוס, וכנראה שגם אהבה אותו יותר מכפי שאתה אוהב את ארז." הוסיף ואמר בפנים חמורות

"כנראה," משכתי בכתפי, תוהה מה עובר עליו, "אני מודה, אני לא אוהב אותו עד כדי כך, למה אתה לוקח את הסיפור הזה קשה כל כך?"

"לא יודע." הסב רונן את פניו מעלי, ובחן בעיון את השמים, "תראה כמה בהיר היום, אני חושב שהאביב התחיל?" העיר בניסיון שקוף לשנות את הנושא.

"מה אביב? בקושי היה חורף."

"נכון, השנה הזו נחשבת לשנת בצורת. מה, אתה לא קורא עיתונים?"

"האמת שלא." הודיתי, אני עסוק מידי, תגיד רונן," התיישבתי על הסלע שלנו, זה שעליו היינו נחים תמיד, "אתה כועס עלי? למה אתה כל כך... לא יודע... ממורמר כזה?"

"אני חייב לציין שבתור מורה לעתיד יש לך אוצר מילים דל להפליא." נזף בי רונן בחמיצות, והתיישב לצידי.

"לא נכון." מחיתי, "יש לי אוצר מילים עשיר ומגוון, למעשה רציתי להגיד שאתה נראה סר וזעף, אבל לא רציתי להישמע פלצן ולכן... נו, עזוב כבר, מה עובר עליך?"

"לא יודע." תפס רונן את ברכי וניער אותה קלות, "אני לא מבין, בעוד כמה חודשים אתה מסיים את הלימודים ומקבל תעודת הוראה, למה שלא תיסע לארצות הברית אחרי שתגמור ללמוד?"

"זאת שאלה מצוינת, והאמת שארז הציע שאחרי שאני אקבל את התעודה אני אסע אליו, ואולי אפילו אתחיל ללמד בבית ספר יהודי, יש שם דרישה למורים ישראליים."

"רעיון מצוין, אני במקומך הייתי נוסע, ואגב, קליפורניה יפה מאוד והאקלים שם דומה לאקלים בארץ, אני בטוח שהיית נהנה לחיות שם."

"רוב הסיכויים שאם הייתי נוסע לטיול בקליפורניה הייתי נהנה מכל רגע." הסכמתי איתו, "אבל לעזוב את הארץ? לא נראה לי."

"אני אמרתי לעזוב את הארץ? התכוונתי שתיסע להיות עם ארז עד שהוא יסיים את הלימודים, ואחר כך..."

"אחר כך הוא ימצא עבודה באיזה אוניברסיטה עוד יותר יוקרתית, ויחזור לארץ רק  בחגים, להיות עם ההורים. אם יש משהו שהבנתי לגביו זה שישראל קטנה עליו, הוא לא כמוני, הוא באמת מוכשר, והוא גם שאפתן מאוד, אחד כמו ארז לא יישאר במקום קטן ונידח כמו ישראל."

"למה אתה משמיץ את עצמך ככה? גם אתה מוכשר וחוץ מזה מה רע בלהיות שאפתן?" הגן רונן על ארז.

"כלום, אבל זה פשוט לא בשבילי. אני..." שקעתי בהרהורים, מנסה לראשונה בחיי להגדיר את דרכי בחיים, "אני לא טיפש, ויש לי יכולות, אבל כנראה שאני פשוט עצלן או פחדן מידי, או סתם... אני, בניגוד לארז, לא רוצה להיות כל הזמן במרוץ אחרי הישגים, מתיש אותי ומדכא אותי להתחרות כל הזמן באחרים, אני רוצה את הפינה השקטה והרגוע שלי, לא מתאים לי להיות מצליחן, וארז לעומת זאת... הוא חייב תמיד לנצח ולהצליח, להוכיח לכולם שלו יש יותר גדול."

"ויש לו?" שאל רונן חרש, מביט במבוכה ממני והלאה.

"לא יודע, אני לא נכנס למיטה עם סרגל." משכתי בכתפי, "ובכלל, מה זה משנה? נכון, ארז מושך אותי מאוד פיזית, אבל מה זה עוזר אם אני לא מרגיש רגוע לידו? הוא בחור נאה ומבריק אבל הוא לא גורם לי להרגיש בבית, אם אתה מבין למה אני מתכוון, וחוץ מזה," בחנתי שוב את פניו של רונן, פנים צנומים מעט, לא יפים ולא צעירים כל כך, אבל מוכרים וחביבים, פנים ששפעו אהדה והבנה, לא יכולתי לדמיין את עתידי בלי לראות אותן מידי יום, "אם אני אעזוב את הארץ, מה יהיה עם מישה?"

"תוכל לקחת אותו אתך."

"אבל ארז לא אוהב כלבים, הוא היה מוכן בקושי לסבול את מישה, בתנאי שהוא לא הפריע, אבל הוא לא אוהב אותו כמוני, הוא לא מרגיש מחויב כלפיו."

"אני מבין." הנהן רונן, והבעת פניו הזועפת התרככה מעט.

"אם הייתי מחליט לנסוע היית מטפל במישה במקומי?"

"בטח, אבל לדעתי הוא היה מתגעגע אליך מאוד, ופנדה גם."

"גם אני הייתי מתגעגע אליהם מאוד וגם אל התאומים כמובן."

"ואלי? אלי היית מתגעגע?" הניח רונן את כף ידו על לחיי, והביט בעיני בחיוך רך,

"כן, מאוד." עניתי, מביט בו במבט רציני, מצפה לצעדו הבא, הייתי בטוח שהוא ינשק אותי, השתוקקתי לכך, אבל לאכזבתי הוא קם ואמר שכבר מאוחר, צריך לסיים מהר את הסיבוב ולחזור הביתה.

כמה ימים אחר כך, כשישבנו כולנו יחד לארוחת הערב, שאלה פתאום לוסי למה שנינו הולכים בבוקר עם הכלבים?

"מה זאת אומרת, הכלבים זקוקים לפחות לטיול ארוך אחד ביום." השבתי, משתומם קצת, "וגם לנו לא מזיק לזוז קצת פעם ביום, נכון רונן?"

רונן הנהן, "אני משתדל לטייל אתם גם בערב, אבל לא תמיד אני מספיק. מזל שניר לקח על עצמו את המשימה הזו."

"כן, אבל... אתם קמים ממש מוקדם בשביל הטיול הזה, אז למה שלא תעשו תורנות, יום אחד רונן, ויום אחד ניר, למה שניכם צריכים לקום כל כך מוקדם כל בוקר?" המשיכה לוסי להקשות.

"כי..." החלפנו מבטים מהירים, "כי..." התעשת רונן, "לא כולם ישנוניים כמוך לוסי, יש אנשים שאוהבים לקום מוקדם בבוקר, אבל," פנה אלי, "אם אתה רוצה שאני אקח על עצמי את טיול הבוקר כדי שתוכל לישון יותר זה בסדר גמור מבחינתי."

"גם אני אוהב לקום מוקדם בבוקר." מחיתי, "וחוץ מזה, עדיף ששנינו נלך כי פנדה נעשתה די שובבה בזמן האחרון, ובן אדם אחד לא תמיד יכול להשתלט על שניהם, ואגב, זה מזכיר לי שצריך לקבוע לה תור לעיקור."

"כבר קבעתי תור ליום שישי הזה, ואפילו לקחתי יום חופש." השיב רונן, ועל פי קולו וארשת המתיחות שעל פניו ידעתי שהוא מודאג, ועדיין לא לגמרי שלם עם ההחלטה לעקר את פנדה."

"יופי." חייכתי אליו בעידוד, "ואל תדאג כל כך, הכל יעבור בשלום, היא תחזור לעצמה אחרי יומיים שלושה, ותוכל להמשיך לחיות חיים בריאים וטובים."

רונן הנהן, והתחיל להגיד משהו, אבל אז צלצל הנייד שלו מהסלון, והוא יצא מחדר האוכל והלך לענות, "כן, זה עורך דין רונן הרפז." אמר בקול המקצועי המדוד הזה שהיה משתמש בו כל פעם שדיבר עם מישהו מהמשרד.

"זה מישהו מהעבודה, זו הולכת להיות שיחה ארוכה." הסקתי, קמתי והתחלתי לפנות את השולחן למרות שהיום היה תורו של רונן.

רות ולוסי החליפו מבטים, "עזוב את הכלים ניר, שב רגע." תבעה לוסי.

התיישבתי, מופתע, "מה קרה?" שאלתי, מעביר את מבטי מאחת לשנייה, "יש איזה בעיה?"

"כן, הבעיה היא הטמטום שלך, טמבל!" אמרה רות בחריפות.

"מה?" נדהמתי, "למה אני טמבל?"

"למה? כי איך יכול להיות שאתה גר פה כבר כמעט שנה ועוד לא הבנת שרונן מאוהב בך." ענתה רות בקול תקיף, כמעט בכעס.

"מי, רונן? אבל... למה את חושבת ככה?"

"כי אני מכירה אותו שנים, ואני אומרת לך, הוא מאוהב בך."

"לא יכול להיות, הוא אף פעם לא אמר לי כלום, את טועה."

"לא, היא לא טועה." התערבה לוסי, "ואגב, אני מכירה את רונן פחות טוב ממנה, אבל גם לי ברור שהוא חולה עליך."

"נניח שאתן צודקות, אז למה הוא לא אמר לי אף פעם כלום." התווכחתי.

רותי נאנחה אנחה דרמאטית וגלגלה את עיניה במורת רוח, "באמת ניר, למה אתה טמבל כזה? לא ברור לך שהוא שותק כי אתה עובד אצלנו והוא כאילו הבוס שלך? הוא מרגיש שיש ביניכם יחסי מרות ולכן הוא שותק, שלא לדבר שהוא מבוגר יותר ממך, והוא כנראה פוחד שתדחה אותו בגלל זה."

"מפריע לך שהוא מבוגר יותר ממך?" חקרה אותי לוסי בחוצפה.

"לא, ממש לא, וכבר הוכחתי לו את זה." עניתי, "אבל... די, תפסיקו לצחוק, אתן מביכות אותי."

"סליחה." ניסתה רות להתגבר על צחוקה, "אבל ניר, אם הגיל שלו לא מפריע לך וגם לא זה שהוא באופן רשמי המעסיק שלך, אז מה כן?"

"אתן אלו שמפריעות." חסך לי רונן את הצורך בתשובה, ונעמד מאחורי, מניח יד על כתפי, "הנחנו שתתנגדנה אם אני וניר... אם הקשר שלנו יהיה לא רק מקצועי, ולכן..."

אוף איתו! למה הוא מסתבך בהסברים הזהירים והמגושמים האלה? שאלתי את עצמי בקוצר רוח, הניסוחים העורך-דיניים שלו תמיד עצבנו אותי קצת, אבל שתקתי, מניח לרות וללוסי למחות בתוקף על הרעיון המופרך שהן תתערבנה במה שיקרה ביני לבין רונן.

"הן צדקו, אתה באמת... יש לך עניין רומנטי בי?" שאלתי אחר כך, אחרי שהבנות פרשו לחדרן, משאירות אותנו לטפל בסידור המטבח.

רונן הנהן בשתיקה, והפנה אלי גבו, מסדר בשקידה בארון את הצלחות שהוציא מהמדיח. למרות שהסתיר ממני את פניו יכולתי להבחין, על פי המתח ששידר אלי גבו, שהוא נבוך וחש אי נוחות עמוקה, וליבי יצא אליו. הוא היה בן אדם כל כך נחמד, הגון וטוב לב, וחובב מושבע של כלבים. נכון, לא נמשכתי אליו ולא חשתי כלפיו את אותה תשוקה סוערת שעורר בי ארז, אבל כיבדתי אותו מאוד, הערכתי מאוד את תבונתו ואת טוב ליבו ובעיקר חיבבתי אותו.

"רונן." הנחתי את ידי על כתפו, "תדבר איתי בבקשה."

הוא הסתובב אלי, ולהפתעתי ראיתי דמעות בעיניו.

"מה קרה?" מחיתי בקצה אצבעי דמעה שחמקה מבין ריסיו.

"זה כלום, אל תשים לב." ניסה רונן לחייך, "אתה נראה עייף ניר, אולי תלך לישון? אני כבר אסדר פה הכל בעצמי, לך למיטה, אני רוצה להיות קצת לבד."

"אתה בטוח? באמת? אבל..."

"לך, לך כבר." הוא כמעט דחף אותי החוצה.

הלכתי למיטתי, מבולבל, נשכבתי עליה וניסיתי לדמיין לעצמי איך יראו חיי כבן זוגו של רונן. נוחים הרבה יותר מכפי שהם כיום, זה בטוח. לא אצטרך לחשוש מסיום הלימודים ומהתמודדות עם כיתה של תלמידים פרועים, אוכל לחכות בסבלנות עד שאמצא את המשרה שתמצא חן בעיני בלי להיות לחוץ בגלל כסף, אוכל להמשיך לגור בבית היפה הזה שכבר התרגלתי אליו, ולא אצטרך להיפרד מהתאומים החמודים שכבר נקשרתי אליהם, להתחיל לחפש דירה להשכרה, ולדאוג איך אצליח להתפרנס וגם לדאוג כהלכה למישה. כל מה שאני צריך לעשות זה ללכת לחדרו של רונן ולשכנע אותו שגם אני רוצה בו, ואני אפילו לא אשקר, כי הרי אני לא סולד ממנו חלילה, ממש לא, הוא בהחלט מוצא חן בעיני, ובוודאי לא הייתי דוחה אותי מעל פני אם היה מזדמן לי כסטוץ, אז מה הבעיה? אני לא מאוהב בו? לא נשרף מתשוקה אליו כמו אל אחרים שחשקתי בהם? נו, אז? הרי התשוקה ההיא, ההתאהבויות הלוהטות ההן, איכלו את עצמן מהר מאוד, ולא נשאר מהן כלום חוץ מאפר מאכזב. לא עדיף להתחיל יחסים מידידות טובה, מהולה בחיבה מתונה, רוחשת הערכה וכבוד שמין הסתם תתפתח עם הזמן לזוגיות איתנה ובוגרת כמו של הורי, שגם הם התחתנו בשידוך וכמעט שלא הכירו אחד את השנייה לפני הנישואים.

"אנחנו לא היינו כמו הצעירים היום שגרים יחד לפני החתונה, התחלתי להכיר את אבא שלך רק אחרי שילדתי." סיפרה אימא לי ולאחותי בשעת רצון נדירה, "ולקח לשנינו הרבה זמן עד שהבנו שאנחנו אוהבים אחד את השנייה."

"מה, לא אהבת אותו לפני שהתחתנתם?" פערה אחותי עיניים נדהמות.

"לא." אמרה אימא בפשטות, "מה כבר ידעתי על אהבה? הייתי ילדה טיפשה שהתחתנה כי היא רצתה שמלה לבנה ארוכה, איפור ותסרוקת, טבעת ופרחים, והכי רציתי שיהיה לי בית משלי, בגלל זה התחתנתי, ורק אחרי כמה שנים גיליתי שמה שבאמת חשוב זה הבעל."

העפתי מבט בשעון, עוד מעט עשר בלילה, הוא בטח כבר במיטה. כדאי שאני אזוז עכשיו, לפני שהוא יירדם. הלכתי לחדרו של רונן ודפקתי על דלתו.

הוא פתח אותה מיד ונעמד בפתח, לבוש במכנסי פיג'מה בלבד, נראה ערני ומתוח.

"בדיוק תכננתי ללכת לדבר אתך." אמר ונסוג לתוך החדר, מזמין אותי בתנועת יד להיכנס אחריו.

נכנסתי והתיישבתי על מיטתו, "זה נכון מה שרות אמרה, שאתה..."

"כן." נכנס רונן לדברי בחיפזון, "אני יודע שזה לא לעניין ושאתה לא..."

"מאין לך שאני לא? ואם אני דווקא כן?"

"איך זה יכול להיות? בחור צעיר ויפה כמוך? מה יש לך לחפש אצל אחד כמוני?"

"אתה מוכן להפסיק לדבר שטויות? מה זאת אומרת אחד כמוך? אפשר לחשוב שאתה איזה זקן שמן ומכוער."

"כולנו נהיה יום אחד זקנים ומכוערים." התפלסף רונן, "רק שלי זה יקרה קודם כי אני מבוגר ממך באיזה עשר שנים."

"רק שמונה, וזה ממש לא נחשב, ובכלל, תפסיק כבר להיות כזה... כזה עורך דין."

"עדיף שאני אנשק אותך?" עלה חיוך נחמד על פניו.

"לגמרי." הסכמתי, וכרכתי את ידי סביבו.

אפילוג

"אתה והבוס שלך?" נדהמה נויה כשבישרתי לה עם מי אני מגיע לחתונתה כבן זוגי.

"מה בוס? בחייך, מי שבאמת הבוס אצלנו זו רות, והסגנית שלה זו לוסי. הבחורים אצלנו הם השפוטים של הבנות." חייכתי, מדושן עונג מהקניות המוצלחות שעשיתי הבוקר, והחמאתי לה על התספורת היפה שלה, ועל שמלת החתונה המקסימה שהיא בחרה.

היא הודתה לי בחן, אבל דעתה לא הוסחה בגלל מחמאותיי, "אתה אוהב אותו?" חקרה אותי.

"את חושבת שהייתי חי איתו אם לא הייתי אוהב אותו?" עניתי בשאלה על שאלתה, "אנחנו גרים באותו בית, ישנים יחד באותה מיטה, ומבלים יחד כל רגע פנוי. בקיץ גם נצא יחד לחופש, חשבנו לנסוע לאיטליה, מה דעתך?"

"מאיפה יש לך כסף לנסוע לאיטליה?" צמצמה נויה מולי עיניים חשדניות, "ואם כבר מדברים על כסף, הג'ינס שלך פשוט מהמם, והחולצה הולמת אותך מאוד, ממתי אתה יכול להרשות לעצמך בגדים יקרים כאלה?"

התשובה הנכונה הייתה - מאז שאני חי עם עורך דין נדיב ועשיר, אבל כמובן שלא אמרתי את זה לנויה. חלפו הימים בהם יכולתי להגיד לה כל מה שעלה במוחי, "מה זאת אומרת ממתי? מאז שהפסקתי להיות סטודנט תפרן ומסכן. אם לא אכפת לך גברתי, כיום אני עובד ומרוויח כסף."

"ממתי אפשר לממן טיול באיטליה וג'ינס בשש מאות ₪ במשכורת של מורה?"

"הטיול זו מתנה מרונן." הודיתי, "ונכון שהמשכורת שלי לא משהו, בעיקר כי אני עובד רק שליש משרה, אבל מאחר ואין לי כמעט הוצאות..."

"למה אתה עובד כל כך מעט? שליש משרה זה כלום, למה שלא תחפש עוד משהו?"

"כי אני צריך להיות זמין לטפל בתאומים." הסברתי, לא מגלה לה שאני מעדיף להיות עם הקטנים ועם מישה, ולא לנסות להשתלט על כיתה מלאה מתבגרים זועמים ומשועממים, "ורונן מסכים איתי שעדיף ככה מאשר ששוב נחפש או-פר, ועד שנתרגל אליה והיא אלינו..."

"בקיצור," העירה נויה בשמץ של קנאה, "הסתדרת טוב בחיים, איזה מזל שהתאהבת דווקא בבוס שלך, אתה אוהב אותו ניר, נכון? אוהב אותו כמו שאני אוהבת את דני שלי?" שאלה, ופניה הוארו ונמלאו רוך כשחשבה על המיועד להיות בעלה.

"טוב, תראי, אי אפשר להשוות, ואחרי הכל אנחנו גברים ולא... אבל..." התחלתי להתחמק, מחקה כמעט מבלי משים את הניסוחים המשפטיים המפותלים של רונן, "אנחנו נהנים אחד בחברת השני, ומסתדרים טוב יחד, ובסופו של דבר זה מה שבאמת חשוב, לא?"

"כן, אני מתארת לעצמי שאתה צודק." השיבה נויה, בוחנת בפיזור נפש רווי עונג את טבעת האירוסין העדינה והצנועה שלה, ואז צלצל הנייד שלה, משמיע את הצלצול המיוחד אך ורק לדני, וכשהיא נחפזה לענות לו היה לי ברור ששנינו, אני ובן זוגי, פרחנו באחת ממוחה הלום האהבה והאושר.