ג. מנשק צפרדעים

5. ריח הזבל, ניחוח קציר

לפנות ערב תם המצעד וכולם התרכזו על שפת הים, טבלו במים, רקדו לצלילי המוזיקה, פלרטטו זה עם זה במרץ, עשו עיניים אחד לשני, וחלק בטח גם עשו זה את זה, אבל אני נשארתי תקוע בין עדן לנימרוד שהשגיחו זה על זה, מחליפים עקיצות ובדיחות פרטיות, מנופפים למכרים וסטוצים, מחייכים ומחמיאים להם בקול רם בפניהם, ומספרים עליהם סיפורים מגעילים מאחורי גבם. למדתי יותר מידי פרטים על מנהגי ההזדווגות של יותר מידי זרים שאני מקווה שלא אפגוש מעולם בעירום והתחלתי להצטער שלא נשארתי עם היין והסלט על המרפסת.

לעשות סקס עם הומו תל אביבי זה כמו לפרסם ביו-טיוב סרט של עצמך עושה סקס חשבתי לעצמי, וכמעט שאמרתי את החוכמה הזו בקול רם למלווים שלי, שריכלו בלי בושה על ממדיו הלא מספקים של בחור יפה תואר אחד שהתהדר בריבועים מרשימים, עטופים בעור חלק ושזוף להפליא, אבל פתאום נצמד אלי מישהו מאחור וכיסה את עיני בכפות ידיים קטנות ורכות. "תנחש מי זה." התגרה בי במבטא צרפתי מוכר.

"קלוד." הסרתי את כפות ידיו מעל עיני והסתובבתי, "מה אתה עושה פה?"

"באתי עם רומן ומקס." אמר קלוד, סוקר בעניין את נימרוד ועדן שבחנו בסקרנות את תלבושתו הססגונית. הוא היה לבוש בבגד ים זעיר בצבעי הגאווה שתאם לצעיף הנוצות צבעוני שהיה מלופף סביב גופו הצנום כמין נחש דמיוני. על כרבולתו המחומצנת חבש כובע מצחייה ורוד מעוטר פייטים, וכדי להשלים את המראה אחז בידו מניפת נוצות בצבעי הגאווה, ומרח על פניו שכבת איפור שכללה מסקרה, אודם וסומק.

"עם רומן? איפה הוא?" תבעתי לדעת, מביט סביבי בלהיטות.

"למי אכפת?" התערב עדן בחוצפה, "מה, לא תציג אותי לחבר שלך?" הציק לי.

"בטח, למה לא? קלוד זה עדן וזה נמרוד, הם יחד. עדן ונמרוד זה קלוד, הוא קטין, תיזהרו ממנו."

"בן כמה אתה קלוד?" תהה נימרוד, וחטף מעל ראשו את הכובע הוורוד.

"לא עסקך, ומהיום קוראים לי קוקו, ואני לא בן שבע עשרה." התריס קלוד.

"לא נורא, חכה, עוד שנה שנתיים תהיה." גיחך נמרוד.

קלוד בעט בקרסולו, חטף בחזרה את כובעו וברח, צוחק, ועדן ונמרוד דולקים אחריו.

עקבתי אחריהם בעיני, שוקל אם כדאי לרוץ בעקבותיהם, ואז נתקל מבטי ברומן שעמד ודיבר עם מישהו - בחור בהיר ורחב לבוש גופיה לבנה פשוטה ומכנסים קצרים שחורים.

הוא עמד בגבו אלי וראיתי רק עורף עבה ואדום, ומתחתיו כתפיים רחבות של סבל. אחר כך הוא הסתובב מעט וחשף בפני שליש מהפרופיל שלו. הוא לא היה יפה, אפילו לא נאה, המעט שראיתי ממנו היה גס, כמעט מכוער, אבל משהו בעמידתו האיתנה, הבטוחה, עורר את תשומת ליבי.

מבטי החודר עורר את תשומת ליבו של רומן, וברגע שזיהה אותי עלה חיוך על פניו והוא נופף לי בידו. נגשתי אליו ובירכתי את השניים לשלום.

"אתה לבד פה?" התפלא רומן.

"לא, אבל איבדתי את החברים שלי, הם בטח פה, איפשהו." הבטתי סביבי, אבל נמרוד ועדן נעלמו, ואת נדב, הווארד ואריאל איבדתי עוד לפני שהגענו לים. כל מה שראיתי סביבי היו המון זרים - גברים צעירים יותר או פחות, וגם המון בנות מצחקקות, חשופות למחצה. היו גם ילדים קטנים, ואפילו תינוקות נישאים על כתפי אבות או אימהות גאים. כולם היו מחויכים ושמחים, לבושים בצבעי הגאווה, ומאוד מרוצים מעצמם. אפילו רומן נראה זחוח ושבע רצון בצורה יוצאת דופן, נופף דגל גאווה מנייר, והתהדר בשלייקס בצבעי גאווה.

רק הגבר הגדול שעמד לצידו נשאר רציני, בדיוק כמו התלבושת המשעממת שלו בשחור לבן.

"זה משה." הציג אותו רומן, "הוא לא אוהב מצעדים." הוסיף, מגחך.

"נכון, אני משה, ואני לא אוהב מצעדים." הושיט לי משה את ידו ללחיצה, מועך בזהירות את אצבעותיי בכף ידו הענקית. "אני גם לא אוהב את הים פה, במדינת תל אביב." הוסיף בקול חמור.

"גם אני לא, צפוף וחם פה מידי." הסכמתי איתו, "אני מאור." הצגתי את עצמי, בוחן את פניו מקרוב, מתפעל מיופיין של עיניו החומות דבשיות. למה חשבתי תמיד שחום זה צבע משעמם? 

"משה, איזה מין שם זה משה?" לגלג אריאל על בחיר ליבי החדש, "שם של אחד שהולך עם סנדלי שורש." ענה לעצמו על שאלתו המעליבה, צחק כדי לרכך את העלבון, ושתל נשיקה זריזה על עורפו של הווארד, מלכסן תוך כדי כך מבט אל נדב כדי להיות בטוח שהוא מבחין במעלליו. נדב נשאר אדיש, והווארד שלא חשד במאום

נשען על אריאל, שבע רצון מאותות החיבה שהשפיע עליו מכרו החדש. עצוב היה להבחין איך ממכל בני החבורה שלנו הוא היה היחיד שלא הבין למה הוא זוכה לכל הליטופים והנשיקות הללו.

אחוז רגשות אשמה קמתי, ובתואנה שאני צריך ליווי לשירותים משכתי אחרי את אריאל. "מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי אותו ברגע שהתרחקנו מספיק מבני החבורה שרבצו על החול, נהנו מהבריזה והקשיבו למוזיקה הרועמת.

"מה אני עושה? אני לא עושה שום דבר, השאלה היא מה אתה עושה עם הדוב ההזוי הזה?"

"אם אתה מתכוון למשה אז אלף כל הוא לא הזוי, ובית כל...."

"בית כל אתה הולך בכיוון ההפוך מהשירותים."

"אל תהיה אידיוט, מה יש לי לעשות בבודקה המסריחה הזו, מה רע בים?" דשדשתי עוד כמה צעדים לתוך הים, שלפתי את אברי ממכנסי והשתנתי לתוך הגלים.

"איחס, איזה מגעיל אתה." עיווה אריאל את פניו במורת רוח, בוחן תוך כדי כך את הזין החשוף שלי, ושלף גם את שלו.

"למה, לך יש פטנט יותר טוב?" סקרתי את אברו שנשאר נחמד ועבה כמו שזכרתי.

"תגיד, מה עובר עליך, חטפת מכת שמש?" נזף בי אריאל, "לא התכוונתי להגיד שהזין שלך מגעיל, התכוונתי להגיד שמגעיל להשתין בים."

"אז למה גם אתה עם הזין בחוץ?"

"כי עשית לי חשק, מה אני יכול לעשות?"

"ללכת לשירותים, הנה, הם שם."

"כן, אבל מסריח שם." גיחך אריאל, מרוצה מאוד מעצמו, החזיר את הזין שלו לבגד הים וטפח בחביבות על שכמי. "הוא חמוד, העולה החדש שלך, אתה חושב שנדב מקנא?"

"האמת, לא. נדמה לי שהוא שם דווקא את רומן על הכוונת."

"כן, גם אני חושב ככה." הפטיר אריאל בקול עגום, "זין עליו." הוסיף, ובעט בחול שלא התרשם ונשאר חולי ורטוב.

"למה נפרדתם?"

"לא יודע, ככה יצא, בהתחלה היה נהדר ואחלה, אבל בסוף נמאס לו והוא הציע שנפתח את היחסים, ואני יש הסכמתי... הייתי דביל, אני מודה."

"בגלל זה נפרדתם, כי בגדת בו?"

"לא בגדתי." התעקש אריאל להעמיד דברים על דיוקם, "מימשתי את היחסים הפתוחים שהחלטנו עליהם מראש. הבעיה הייתה שגם רבנו המון ובסוף הוא עזב, עכשיו הוא גר עם נמרוד ועידו, חוגג כל יום עם מישהו אחר, ואני נשארתי לבד עם הזין ביד." נעגמו פניו.

"רחמים עצמיים זה ממש לא סקסי." התקטננתי איתו, והוספתי שהוא לא ממש לבד, "לא מזמן נשנשת את רומן, אחר כך קצת אותי, והיום אתה עם הווארד... ומי יודע עם מי תהיה מחר?"

אריאל משך בכתפיו והתעקש לשמור על ארשת פנים עגומה, "הם לא נחשבים." פסק, "הלכתי איתם מחרמנות, יש רק בחור אחד שאכפת לי ממנו באמת."

"אז תגיד לו במקום לשחק משחקים אידיוטים על חשבונם של אחרים."

"לא יכול, כבר אין טעם. תגיד, למה אתה מגעיל כזה אלי? אז מה אם לכלכתי על החבר החדש שלך? זה היה סתם, בצחוק." נעלב אריאל.

"הוא לא החבר שלי, עדיין, ולא לכלכת, אמרת את האמת. נכון שיש לו שם דוסי מצחיק, ושהוא נועל סנדלי שורש, והוא באמת קצת דוב... לא חשוב, הוא מוצא חן בעיני דווקא בגלל כל הדברים האלה."

"רק אל תגיד לו את זה, שלא יתפוס עליך תחת."

"אריאל, די! אולי תתבגר כבר? תקשיב לעצמך, אתה מדבר כמו ילדה בבית ספר יסודי, לא פלא שנדב..." לשמע דברי הקדיר אריאל את פניו, והידק את לסתו כנכון לחטוף ממני סנוקרת.

למראה פניו נמלאתי חרטה והזכרתי לעצמי שאני לא הממונה על המוסר ומי אני בכלל שאטיף לו מוסר? בלעתי את נאום התוכחה שעמד על קצה לשוני. והסברתי לו בעדינות שתמיד עדיף להיות אמיתי ולא לשחק משחקים, ואיחלתי לו לקבל כל מה שהוא רוצה בלי לפגוע ברגשות של אף אחד.

אריאל האזין לדברי בשקט, ולרגע חשבתי שהוא מסכים איתי, מסתבר שטעיתי.

"יכול להיות שאתה צודק מאור, אבל..." הוא גיחך, "תגיד, מה עובר עליך? באילת לא היית אשכנזי פלסף כזה."

"אילת הייתה לפני שנתיים, התבגרתי מאז, וחוץ מזה באילת הייתי שיכור מהתחת."

"ומה אתה עכשיו, פיכח?"

"לא, גם עכשיו אני שיכור, אבל לא מיין."

"אז ממה? מחשיש? מאקסטות?"

"אידיוט, לדבר אתך זה כמו לדבר עם קיר, לא קראת אף פעם את שיר השירים? אני מדבר על אהבה ואתה חושב על סמים, איזה דביל."

"מה אהבה?" מחה אריאל, "אמרת שאתה שיכור, מה פתאום אהבה?"

"אתם בסדר שם? טבעתם או מה?" הפציע פתאום משה מתוך החשיכה.

"בסדר גמור, ומה אתך משה, מה החלטת לעשות, אתה נשאר לישון בתל אביב או חוזר הביתה?"

"חוזר הביתה, היה לי מספיק מהמקום הזה, בא לך לחזור איתי? תשמור עלי שאני לא אירדם בדרך ואני אוריד אותך בצ'ק פוסט."

"איפה אתה גר משה?" התערב אריאל בשיחה במקום להסתלק כמו שניסיתי לרמוז לו בעזרת המרפק שתקעתי בצלעותיו.

"הוא גר ברמת הגולן." עניתי במקום משה, "ואם תוריד אותי בדירה שלי, אני אזמין אותך לקפה ועוגה, מה דעתך?"

הוא חייך אלי בחיבה, הושיט כף יד גדולה ופרע את שערי, "עשינו עסק." אמר, וליבי קיפץ מרוב שמחה. 

בסופו של דבר חזרנו לדירת המארחים שלנו, עידו ונמרוד, שאמרו לנו להרגיש כמו בבית ופרשו יד ביד לישון. רומן קיבל בשמחה את הזמנתו של נדב להישאר לישון איתו במיטתו, ולאריאל המאוכזב לא הייתה ברירה אלא להצטנף לצידו של הווארד המותש שהתמוטט על הספה ונרדם כמו ילד. כאב לי הלב לראות איך הוא מביט בעיניים כלות באקס שלו, אבל מאחר והוא סידר לעצמו במו ידיו את המיטה הזאת לא הייתה לו ברירה אלה לשכב בה.

פרשתי על השניים שמיכת פיקה, בירכתי את אריאל בליל מנוחה, ביקשתי שישגיח על הווארד, ולפני שהסתלקתי הביתה עם הנסיך החדש שלי הבטחתי להתקשר אליו במוצאי שבת. 

"אריאל נראה לי די מאוכזב, אני מקווה שזה לא בגללי." העיר משה כשעשינו את דרכנו לעבר החניון בו החנה את רכבו.

"לא, זה בגלל האקס שלו, נדב. הוא קיווה שהם יחזרו, אני חושב שהוא טרח להגיע לתל אביב בעיקר בגללו, לא בגלל המצעד.

"אז למה הוא נמרח על הבחור האנגלי הזה, מה שמו?"

"הווארד, אני חושב שהוא ניסה לגרום לנדב לקנא."

"אני לא מתפלא, בדרך כלל משחקים כאלה לא עובדים." חיווה משה את דעתו.

"תגיד משה, איך אתה מכיר את רומן?"

"מהצבא, הוא היה אחד המילואימניקים שלי כשהייתי קצין בקבע."

"היית קצין בקבע?" התרשמתי, "בטח הופתעת לגלות אותו במצעד?"

"לא ממש, לדעתי הוא הופתע עוד יותר." גיחך משה, "האמת, גם אני הופתעתי, לא האמתי שיהיה לי אומץ לבוא." הוסיף, והניח יד על כתפי, "אני שמח שבסוף כן העזתי." הפנה אותי לעבר ג'יפ שטח גדול ומאובק.

"אולי הייתי צריך לנקות אותו לפני שיצאתי לדרך." העיר כשראה שאני מקמט את אפי בסלידה, הרכב שלו הדיף ריח חקלאי מוזר.

"מה הריח הזה?"

"ריח הזבל, ניחוח חציר." הצטחק משה, "אני מגדל עיזים, יצורים די מסריחים." ביאר לי בחיוך.

"אתה מסיע במכונית שלך עיזים?" נדהמתי.

"לפעמים, אם הן צריכות הסעה."

"זו העבודה שלך, לגדל עיזים, יש בזה פרנסה?"

"איך לפעמים. תלוי."

"תלוי במה?"

"במזל, במזג האוויר, בשוק, למה אתה עושה פרצוף כזה? ככה זה אצל חקלאים, להיות חקלאי זה להיות מהמר."

"כן, שמעתי על זה, אתה יודע שאתה החקלאי ההומו הראשון שאני פוגש? תגיד, יש בכלל הומואים ברמת הגולן?"

"מעט מאוד כנראה, אני אישית לא מכיר אף אחד."

"אולי הם בארון?"

"סביר להניח שכן. רמת הגולן זה לא תל אביב."

"נכון, וגם הקריות לא, ומה אתך, אתה בארון?"

"לא יודע, כן ולא."

"מי יודע עליך?"

"כל מי שראה אותי במצעד אני מניח."

"אל תניח, קודם כל למצעד באים גם הרבה סטרייטים שרוצים להזדהות, או להתחרמן מלסביות מתנשקות, ושנית, אם זה אנשים שלא פגשו אותך קודם זה לא נחשב."

"באמת?" הוא הניח יד על ברכי, "אז אתה לא נחשב?"

"אה... עכשיו התקלת אותי, בסדר, אני כן נחשב, אבל..." ואז הוא רכן אלי ונישק אותי על פי נשיקה עדינה ומרפרפת ונעצר, בוחן את פני בשאלה אילמת.

במקום להשיב הנחתי יד על עורפו החמים ומשכתי אותו אלי. הנשיקה השנייה כבר הייתה פחות עדינה, ואחריה עברנו בחיפזון למושב האחורי, הרחב והנוח. אחרי שגירשתי ממוחי את כל המחשבות המטרידות על העיזים שרבצו שם קודם פשטתי את חולצתי, וביצעתי בו את כל מה שזממתי לבצע מהרגע שעיני נחו עליו. אחרי שנרגענו קצת חזרנו למושב הקדמי, ושמנו פעמינו צפונה.

בדרך שמענו מוזיקת ג'אז חרישית משמונים ושמונה אף אם ושוחחנו. למדתי שמשה נקרא ככה על שם סבו ז"ל, שהוא עובד במשק העיזים של המשפחה עם אחיו הגדול שלא יודע עליו, ואפילו לא חושד כי, הפתעה לא נעימה, משה נשוי ויש לו ילדה.

"אני ואשתי לא חיים יחד כבר מעל שנה, נפרדנו קצת אחרי שהקטנה נולדה, אבל אנחנו ביחסים טובים, ולא דחוף לנו לרוץ לרבנות."

"אשתך יודעת?"

"כן, היא... זה סיפור מסובך, לא ניכנס לזה עכשיו. חוץ ממנה גם אחותי יודעת, ואני די בטוח שגם גיסתי יודעת, או לפחות חושדת, וכמובן שגם סבתא יודעת. סבתא יודעת עלי הכל."

"ואימא?"

פיו התעקם בחמיצות כאילו נגס לימון, "אימא לא יודעת עלי כלום, לא ראיתי אותה כבר שנים."

"אה.... רוצה לדבר על זה?"

"פעם אחרת מאור, זה היה יום ארוך, ואני ממש עייף."

"גם אני, גם מחר יום, מה דעתך שבמקום לשתות קפה פשוט נלך לישון."

"רעיון מצוין, יש לך מיטה כפולה בדירה?"

"כן, אבל יש לי שם גם שותפות."

"הן ישנות אתך במיטה?" זקף משה לעברי גבות משועשעות.

"לא, חס וחלילה."

"והן יודעות עליך?"

"אני מניח שהן ניחשו, וגם אם לא, למי אכפת? העיקר שאימא שלי יודעת, וגם אחי ואחותי, וברגע שיהיה לי חבר אני אלך ואספר גם לאבא, ואולי אפילו בעבודה, אחרי שאני אמצא עבודה רצינית של גדולים כמובן."

"אני רואה שהכל אצלך מתוכנן פיקס." האיר חיוך את פניו הטובים.

"בטח, ככה הכי טוב, לא? הנה, תפנה פה ותחנה מתחת לבלוק הזה, פה אני גר." הובלתי אותו לדירתי, ולשמחתי אף אחת מהשותפות שלי עוד לא חזרה הביתה. אחת בטח ישנה אצל החבר, והשנייה... או שגם היא מצאה חבר או שהיא אצל ההורים, או שלא, למי אכפת? העיקר שלי ולנסיך החדש שלי יש דירה ריקה ופנויה, ושבת שלמה להכיר זה את זה.

6. קשת בענן (פרק אחרון)

רק אחרי שהכל ביני לבינו נגמר לגמרי ובאופן סופי, הרבה אחרי שהעלבון נשכח, הדמעות יבשו, הזעם התקרר והאכזבה שקעה יכולתי לחזור ולחייך כשנזכרתי שוב ברגע המתוק והנפלא ההוא שחווינו יחד. זה קרה יומיים אחרי מצעד הגאווה בו נפגשנו, נסענו יחד בג'יפ שלו לרמת הגולן ופתאום התחיל לרדת גשם מפתיע ומשמח לב. בצהרים עוד הזענו מרוב חום וקוננו שהנה הקיץ התחיל ופתאום גשם, ומה שטוב יותר, קשת ענקית נפרשה מעל הכביש זוהרת אלינו מבין העננים, מבטיחה לשנינו ימים טובים של אהבה ואושר.
הקשת נעלמה אמנם אחרי כמה דקות, אבל הייתי מסונוור מידי מכדי להבין את הרמז. קורן כולי אופטימיות תמימה, מאוהב עד שורשי שערותיי, הראיתי למשה את הקשת משתפך באוזניו כמו ילדונת תמימה, בטוח שגם הנסיך שלצידי מרגיש בדיוק כמוני, ואולי הוא באמת הרגיש ככה? בטח שכן, הרי ישנו יחד חבוקים והחלפנו אלפי נשיקות וליטופים והבטחות...
יכול להיות שהכל היה שקר? שהוא לא התכוון? שכל המילים היפות, ההבטחות על אהבת נצח, כל החיוכים והרומנטיקה היו העמדת פנים? איך קרה שכל הרגשות העזים שהוא הצהיר עליהם התפוגגו כל כך מהר?
במשך כל אותו קיץ קסום תיזזתי את עצמי בין רמת הגולן לקריות, מנסה לאזן את חיי בין העבודה, המבחנים והמטלות האקדמיות שהיה עלי להשלים לבין חיי האהבה שנהיו לי פתאום. ידעתי מעט מאוד שלווה במשך הקשר הקצר והאינטנסיבי עם משה, כל הזמן היה עלי להילחם על הזוגיות שלנו. נאבקתי ונלחמתי וחיזרתי וויתרתי והתפשרתי ועל הדרך למדתי הרבה על קנאה וכאב לב.
לדעתי עשיתי הכל כמו שצריך, גם סיימתי את השנה בציונים לא רעים בכלל, גם שמרתי על מקום העבודה שלי ואפילו קיבלתי העלאה קטנה, וגם השקעתי בתחום הרומנטי של חיי, שופך עליו הרבה מאוד זרע וזיעה.
בין לבין גם השלמתי את יציאתי מהארון וסוף סוף אזרתי עוז וגיליתי לאבא למה אני עסוק כל כך ומה אני מחפש כל הזמן ברמת הגולן. אחרי שהוא התאושש מהתדהמה והבין בעידודה של אימא שאין טעם לכעוס עלי או לשלוח אותי לטיפול נפשי הוא השלים עם העניין בצורה מכובדת, ואחרי כמה שבועות של מחשבה ולחצים מצד אימא אפילו הזמין אותי להגיע עם החבר למסיבת יום ההולדת השישים וחמש שלו שאימא התכוונה לחגוג ברוב פאר והדר.
ההזמנה של אבא, למרות שהגיעה באיחור, נגעה מאוד לליבי. הבנתי עד כמה היה לו קשה להגיד לי לבוא עם החבר, וידעתי שבסתר ליבו אבא יחוש תמיד צער על שאני לא יכול להיות כמוהו. הערכתי בכנות את המאמץ שהוא עשה להשלים עם ההומואיות שלי, ונרגש מאוד הבטחתי לו להגיע ובאמת הגעתי, אבל בלי משה, הוא השתמט בתירוצים משונים מפגישה עם משפחתי, ומאז הכל הלך והדרדר.
הזוגיות הדפוקה עם משה לימדה אותי הרבה על הגבולות שלי, עם מה אני מסוגל להשלים בזוגיות ומה הוא בשבילי בבחינת ייהרג ובל יעבור.
די מהר הבנתי שאני לא טוב במצבים עמומים ולא ברורים, לא טוב לי אם אני לא יכול להרגיש ביטחון גמור במחויבות שלו אלי. קנאה מוציאה ממני הרבה רוע ורשעות והרעיון של פוליאמוריה פשוט לא מתאים לי.
אם לא הייתי טיפש כל כך בטח הייתי קולט מיד שזה לא יעבוד, שהוא שרוט מידי בגלל העזיבה של אימו, וקשור מידי למשפחה שלו, שלא לדבר על זה שהוא ואשתו לא ממש נפרדו. הם לא חיים יחד, אבל גם לא לחוד, והקשר שלהם הוא לא רק בגלל הילד אלא בגלל שהוא עדיין אוהב אותה והיא אותו, ואני נמצא שם מבחינתו יותר בשביל הסקס ופחות בשביל האהבה. כאב לי לגלות שהוא מרגיש הומו רק כשהוא חרמן, שיש אצלו הפרדה בין סקס לאהבה, שהוא לא יאהב אותי אף פעם כמו שהוא אוהב אותה. היה לי קשה מאוד לוותר על החלום הזה של זוגיות ולרגע אפילו חשבתי שאולי זה לא נורא שיש לו גם אישה וילד ברקע כל זמן שהוא רוצה גם אותי, אבל אחרי שהוא סירב לבוא איתי למסיבת יום ההולדת של אבא הבנתי שאם נשאר יחד הוא יגרור אותי חזרה לארון כי הוא לא מסוגל להודות אפילו בפני עצמו שהוא הומו, ואני לא יכול לחיות במין זוגיות משולשת כזו.
אני לא כל כך חכם, אני מודה, לקח לי המון זמן להבין את כל הדברים האלה, אבל ברגע שהבנתי קמתי והלכתי. שנת הלימודים החדשה עמדה להתחיל ופתאום הכל התהפך לי, השותפות עזבו, כל אחת למקום אחר, אחת חזרה להורים והשנייה עברה לגור עם החבר ופתאום הייתי לבד, מתמודד עם שכר דירה שפעם התחלק בין שלושה איש והיום נפל כולו עלי.
מרוב בהלה ודיכאון כמעט שברחתי גם אני חזרה להורים, (אחרי ששלומי עבר לגור עם גאיה היה להם מקום פנוי בשבילי), אבל ברגע האחרון התעשתי והתקשרתי לאריאל לשפוך לפניו את מר לבבי.
"כמה חדרי שינה פנויים יש אצלך בדירה?" שאל אריאל מיד במעשיות.
"כמה אתה צריך?"
"שניים, אחד לי ואחד לקלוד."
"קלוד? אתה רציני? מה לך ולו?"
"תרגיע, אני רק משגיח עליו שלא יסתבך בצרות, מיניתי את עצמי להיות האח הבוגר שלו, זה היה הרעיון של הווארד, הוא שכנע את הילד שאין לו עתיד בעסקי הסקס, ושיתחיל ללמוד משהו רציני וקלוד באמת נרשם ללימודים בבית ספר למלונאות. בקיץ הוא גר אצלי, אבל בעל הבית שלי החליט לשפץ אחרי החגים ואנחנו חייבים לעזוב בעוד שבועיים, אז מה דעתך?"
"בכיף, בואו." הזמנתי אותם, ותוך שבועיים היו לי שני שותפים חדשים שלא התרגזו עלי כשלא הרמתי את הקרש בשירותים, ולא הקפידו כל כך בקטע של ניקיון.
להפתעתי קלוד התברר כטבח בכלל לא רע שאהב להתאמן עלינו בבישול, ואריאל הפתיע אותי לטובה כשצבע לבד את הדירה, ואפילו ניקה וסידר אותה אחר כך. עד שסיימנו לסדר הכל ולהתארגן הפכנו לחברים, וערב חם אחד של סוף הקיץ מצאתי את עצמי שותה איתו בירה על המרפסת, ומספר לו למה זה לא הלך ביני לבין משה.
"אני לא מאמין איזה טיפש הייתי, בהתחלה באמת חשבתי שזהו, שהוא האחד והיחיד, גם אחרי שהבנתי שהוא ואשתו... שהם עדיין יחד המשכתי לקוות. הוא אמר שהוא אוהב אותי ובלבל לי את המוח בקשקושים האלה על פוליאמוריה ועל אהבה גופנית ואהבה נפשית, ואני אכלתי את זה... כשאני חושב על איך הוא גרר אותי למיטה יחד עם אשתו..."
"עם אשתו?" נדהם אריאל, "הייתם יחד? אתה והוא והיא? כאילו יחד באותה מיטה, בלי בגדים? אתה בטוח שלא דמיינת את זה?"
"לצערי לא, הלוואי והייתי רק מדמיין, אבל זה קרה באמת, לא שעשיתי הרבה, בעיקר הסתכלתי עליהם... ושתדע לך שאין לי טענות אליה, היא דווקא בחורה די נחמדה והיא התייחסה אלי ממש יפה, אבל הכל השתנה אחרי שראיתי אותה ערומה יחד איתו... איך יכולתי להיות תמים כזה?" אכלתי את הלב.
אריאל גיחך, "לפחות עכשיו אתה כבר לא תמים." העיר בציניות. "ובאמת הגיע הזמן, בגילך להיות תמים זה כבר לא לעניין." לגלג.
"אוף, שתוק כבר, ממש לא מתאים לי לעשות שטות כזו, מה לי ולנשים? אבל הייתי כל כך מסטול... הכל באשמתו של משה, אחרת אין מצב שהייתי מסכים, כשאני מבין איזה דביל יצאתי מתחשק לי לבעוט בעצמי." קיטרתי.
"אני לא מבין על מה אתה מתלונן? בסדר, אז זה לא נגמר בחתונה, אבל היו לך כמה חודשים טובים, לא? ולפחות בהתחלה היה לך סקס מדהים, העברת את רוב הקיץ בכיף בלי להשתעמם, יצאת סופית מהארון, ועל הדרך למדת המון על גידול עיזים, ועל החלפת חיתולים, ואפילו יצא לך לעשות שלישייה עם אישה, אז מה זה הפרצוף החמוץ הזה?" ניסה אריאל להכניס אותי לפרופורציות.
"שתוק, דביל! אם היית מנסה בעצמך היית מגלה שהחלפת חיתולים זה גליק קטן מאוד, וזה גם מסריח, בעיקר כשהחיתול הוא לא של הילד שלך, ולעשות שלישייה עם בחורה זה לא נחשב, ושלא תעז לספר על זה לאף אחד, אפילו לא להווארד, תזכור שסיפרתי לך את זה בסוד."
"בסדר, אני נשבע לך שמה שסיפרת לי לא יעבור הלאה, בטח לא להאוורד, כבר מזמן הבנו שהקשר שלנו הוא קשר של סקס לא של דיבורים, אבל תגיד, אתה בטוח שזה באמת קרה?"
"כן, הכל קרה, החיתולים והתינוק, והשלישייה, וגם העיזים, נשבע לך, ואגב עיזים, בחיים לא ראיתי יצורים טיפשים כל כך."
"וואלה? אז אולי אתה צריך להסתכל יותר בראי?" קרץ אלי אריאל בחיבה.
"מצחיק מאוד!" התרעמתי.
"או לעבוד בלול, אני די בטוח שתרנגולות טיפשות יותר מעיזים." המשיך אריאל להתגרות בי, מבודח, וכרך יד מנחמת על כתפי.
לרגע עמדנו זה מול זה, ידו על כתפי ופני סמוכים לפניו, וכמעט ש... אבל אז התפרץ קלוד למרפסת עם מגש מלא עוגיות שהביא משיעור האפייה שלו, והרגע חלף.

ואז החליט הווארד שהוא עוזב, חוזר לאנגליה, להורים, ואריאל שעד לאותו יום היה הבחור הכי שמח ואופטימי בעולם - לא לחינם טענתי שהוא קל דעת וילדותי עוד יותר מקלוד - שקע בדיכאון נוראי.
"אז מה אם הוא עוזב? זה לא שהייתם מאוהבים או משהו, הייתם בקושי יזיזים, ובין כה וכה תמיד אמרת שעל כל אחד שהולך באים שניים חדשים, אז מה אתה עושה מהעזיבה שלו סיפור כזה גדול?" לא הצלחתי להבין.
"אני לא עושה שום סיפור." התחמק אריאל מתשובה, "מי אמר שאכפת לי שהוא עוזב?"
"אף אחד, אבל רק תראה את עצמך, תסתכל איך אתה נראה?"
"ממתי אכפת לך איך אני נראה?" רטן אריאל באנטיפטיות.
"מי אמר שאכפת לי? ממש לא מזיז לי, רק שתדע שבזמן האחרון אתה נראה על הפנים, אתה בקושי ישן, לא הולך יותר לחדר כושר, רק תקוע כל הזמן בחדר ולומד, מה עובר עליך?"
"לא עובר עלי כלום." הכחיש אריאל, "ואני לא מבין למה אתה נטפל אלי, כל הזמן אמרת שאני לא רציני, שאני ילדותי ולא משקיע בלימודים, אז הנה, אני משקיע, למה אתה שוב מציק?"
"אני לא מציק אריאל, אני מודאג, וזה בסדר שאתה משקיע, אבל לי נראה שאתה יותר שוקע ממשקיע."
"אז אתה טועה, בסדר?" נהם אריאל.
"לא, לא בסדר, עזוב כבר את הספר, בוא נצא לטייל על חוף הים."
"לא בא לי."
"אבל לי בא. נו, בוא כבר, אני לא רוצה ללכת לבד."
"אז קח את קלוד."
"לא רוצה את קלוד, רוצה אותך. נו, בוא." המשכתי להציק. הוא התנגד, אבל אני התעקשתי וגררתי אותו כמעט בכוח לטייל איתי על שפת הים, טוען שהוא חייב, למען בריאותו, לחלץ את איבריו ולנשום אוויר צח.
טיילנו על שפת הים, נשמנו אוויר ים מלוח, הבטנו על הגלים ונרגענו. פסענו לעבר הטיילת ושוחחנו על קצת החיים, והרבה על אהבה.
הרוח הקלילה, השמש שחיממה את עורנו והשקט מסביב שיפר את מצב רוחו של אריאל שהפסיק לנהום וחזר לדבר, שוטח בפני את התיאוריה שלו על מהות האהבה. לטענתו כל החיים הם רק ריבאונד אחד גדול שמתחיל מהרגע בו אתה נשלף על כורחך מהרחם החם והמוגן, אור היום מסנוור את עיניך, ולפני שאתה מתאושש אתה חוטף פליק בתחת כדי שתתחיל לנשום. מרגע זה אתה מתחיל לחפש איך לחזור חזרה לאושר שידעת ברחם, ואתה ממשיך לחפש אותו כל חייך, ולא מפסיק עד לרגע בו אתה עוצם את העיניים, חדל לנשום, נעטף בתכריכים ונטמן באדמה. בין שתי הנקודות המכריעות הללו בחייו של כל בן אנוש הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לחוות שוב את רגעי האושר הנפלאים שידע פעם, לפני שנולד, הוא קורא לזה אהבה ולא מבין שאין טעם בחיפושים הללו, רק המוות יחזיר אותנו לשלווה שידענו בטרם הגחנו לאוויר העולם.
"זו התיאוריה הכי מטופשת ומדכאת ששמעתי בימי חיי." מחיתי בעוז, "אין מצב שזה נכון, בטח לא כשמדובר בהומואים, הרי גם הם נולדו מנשים, אבל הם מחפשים אהבה דווקא אצל גברים."
"מה אתה נכנס לי פה לפרטים טכניים?" נזף בי אריאל, "מה שחשוב זו המהות, כולנו, גם גברים וגם נשים, רוצים שיאהבו אותנו שוב כמו פעם, כשהיינו קטנים וחסרי ישע, שיישאו אותנו על כפיים, ימלאו את כל מחסורינו, שיספקו אותנו גופנית ונפשית וכולנו מתאכזבים שוב שוב כשזה לא קורה. וזה אף פעם לא קורה כי אף אחד לא יכול לאהוב אותנו כמו אימא, ולכן כל העניין הזה של אהבה הוא סתם אשליה. אצל סטרייטים האשליה הזו נחוצה כדי ליצור את הדור הבא, אבל אצל הומואים היא באמת חסרת תועלת, וזו לדעתי הסיבה האמיתית שאין זוגיות ואהבה אמיתית אצל הומואים."
"אין אהבה? זו דעתך, שאין אהבה אצל הומואים? אבל... אבל זה לא נכון, בטח שיש." מחיתי.
"לא, אין." עמד אריאל על דעתו בפסקנות.
"אבל מה עם כל הזוגות שחיים יחד כבר שנים ואוהבים זה את זה כל החיים?"
"חיים יחד שנים זה כן, אבל אוהבים כל החיים? הצחקת אותי, איזה אוהבים? במקרה הטוב הם חברים ושותפים ברכוש, ובמקרה הרע סתם פחדנים שלא אוהבים להיות לבד. אחרי כמה שנים של זוגיות הם מפסיקים להזדיין זה עם זה, מחפשים סקס בחוץ וחוזרים הביתה רק כדי לישון יחד, וגם זה לא תמיד."
"אין לי מושג מה עובר עליך היום אריאל, אבל לדעתי זה פשוט לא נכון." הכרזתי, "ושתדע, אתה מבאס אותי ברמות עם הדעות האלה, ואני מבקש ממך לסתום כבר את הפה." דרשתי.
"בסדר, אני סותם, אבל זה לא משנה את העובדות. הנה, תחשוב לבד, על כמה בחורים נדלקת מאז שהתחלת להבין מה עוד אפשר לעשות עם הזין חוץ מפיפי?"
"לא יודע, לא זוכר בדיוק."
"בכל זאת, זרוק מספר."
"אה... לא יודע, בערך, אה.... נגיד שבערך עשר."
"נו, ו... יצא לך מזה משהו?"
"לא, אבל אל תשכח שעד שהשתחררתי מהצבא הייתי ילד, לא הבנתי מהחיים שלי, חיפשתי בעיקר סקס. רק בשנתיים שלוש האחרונות התחלתי לחפש ברצינות את הנסיך שלי, אז נכון, בסוף גם רומן וגם משה נשארו צפרדעים, היחידה שמצאה את הנסיך שלה זו גאיה, וגם היא, המסכנה, נתקעה עם אחי, אבל אני לא מתייאש, אני בטוח שהוא נמצא אי שם, מחכה רק לי." התעקשתי על אופטימיות.
"בחייך? איפה תמצא אותו? באטרף?"
"אולי, ואולי לא, הוא יכול להיות בכל מקום, אולי אפילו פה, על שפת הים, הולך כמונו על החוף, מסתכל על השקיעה ושואל את עצמו מתי כבר אני אפגוש את הנסיך שלי."
"נסיך? באמת?" התפשט חיוך לעגני על פניו היפים של אריאל, "נסיך כמו שלומי אחיך, או נסיך אמיתי על סוס לבן?"
"שלומי אולי לא נסיך אמיתי, אבל אם גאיה אוהבת אותו אז זה מה שהוא, גם בלי סוס, ומה שטוב בשבילה טוב גם בשבילי, ועכשיו שתוק ותן לי להתפעל מהשקיעה."
"אתה כזה הומו, פשוט גועל נפש." לגלג אריאל, אבל סתם, התיישב לצידי על מעקה הטיילת והמתין בסבלנות שהשמש תיעלם בתוך המים.
השמש שקעה לאט, מתעלמת מהמופע הקיטשי שהציגה בפנינו, ולבסוף נעלמה משאירה אחריה שביל אור אדמדם זורח שסנוור את עינינו עד שדהה גם הוא, והתפוגג לתוך מי הים הכהים.
"איזה יופי." לחשתי, נפעם כל פעם מחדש מהיופי הזה שהתחדש כל ערב מחדש מתעלם מהיותו קיטש נדוש.
"כן, באמת יפה." הסכים אריאל בפייסנות, "אתה יודע מאור, כל פעם שיוצא לי להיות בים בערב אני נזכר איך נפגשנו בפעם הראשונה באילת." הניח יד מהססת על כתפי, "יצאת מהמים רטוב ומבריק, וצחקת ישר אלי... השמש בדיוק שקעה מאחוריך והלב שלי פשוט נמס, לא הרגשתי ככה בגלל אף אחד."
"באמת?" הופתעתי, "ואני תמיד חשבתי שהיית שיכור מהתחת."
"שתיתי אולי רבע בקבוק בירה אבל עזבתי אותו ברגע שהופעת, ומאז לא שתיתי יותר אפילו טיפה אחת של אלכוהול, רציתי להישאר עם ראש צלול, לזכור הכל, עד היום אני אוכל את עצמי שהרשיתי לך לגרור אותי לשירותים המסריחים ההם... זו הייתה טעות גדולה, הייתי צריך לסרב, אבל היית כל כך יפה, ואני הייתי כזה חרמן..."
"אז עכשיו אני כבר לא יפה?" התבדחתי, מסרב לקחת ללב את הוידוי המרגש שלו.
"בטח שכן, כיום אתה עוד יותר יפה." נשאר אריאל רציני.
"אבל אתה כבר לא חרמן." המשכתי להתלוצץ, בטוח שהוא סתם צוחק ממני.
"כשאני אתך אני תמיד חרמן." הישיר אריאל מבט לעיני, "למה אתה חושב שהווארד הסתלק?"
"לא יודע, כי נמאס לו מהבלגן שיש במדינה? או שאולי לא בא לו לעבור פה עוד קיץ?" שיערתי.
אריאל נאנח, ואמר שהוא נדהם כל פעם מחדש מאינסופיותה של הטיפשות האנושית.
"למי אתה קורא טיפש? לי?"
"כן, אבל אל תיקח ללב, גם אני לא יותר מידי חכם, עובדה שאחרי כל השנים האלה, ולמרות כל מה שאני יודע עליך אני עדיין מאוהב בך."
"אתה רציני? חשבתי שאתה בעניין של נדב?"
"לא, נדב היה רק ריבאונד, אחרי שאיבדתי אותך חשבתי שאולי הוא... ואז פתאום צצת באטרף, התגרית בי קצת ושוב נעלמת."
"אני התגריתי בך? על מה אתה מדבר?"
"על הפעם ההיא כשהיינו יחד במסנג'ר, זוכר?"
"בקושי, הייתי די שיכור."
"אני יודע, שמת לב שאתה מוכן להתפשט בשבילי רק כשאתה שיכור? ברגע שאתה פיכח אתה לא רואה אותי ממטר, כל פעם שאני כמעט מצליח אתך מופיע מישהו ואתה עוזב אותי ורץ אחריו, ואחרי זה עוד יש לך חוצפה לטעון שאתה מחפש נסיך? טוב, תחפש לך כמה שאתה רוצה, מה אכפת לי? בין כה וכה אהבה היא סתם אשליה חסרת טעם, כימיקלים שמתפוגגים מהמוח תוך כמה חודשים."
"באמת? אז למה אתה... אנחנו מכירים כבר יותר משלוש שנים, אז איך..."
"אוף, שתוק כבר!" אחז אריאל בכתפי, "אתה כזה צפרדע מכוערת." הכריז, ונישק אותי ישר על הפה ופתאום התחולל קסם שפקח את עיני והבנתי מי פה הצפרדע ומי הנסיך.
"קדימה." החזרתי לו נשיקה, "בוא נלך הביתה, נשטוף מעלינו את החול, ונלך יחד למיטה."
"בשבילך נסיך, עד חצי המלכות." צבט אריאל את ישבני, נתן לי יד וחזר איתי הביתה - לארמון שלנו.