ב. עולם של גברים

3. אל תדאג

חדר הכושר של הכלא היה מצויד כהלכה ונראה כמו מקום שאנשים באו להזיע בו ברצינות ולא לעשות פוזות כמו שקורה בחדרי הכושר מחוץ לכלא שם קהל המתאמנים הוא מעורב ונוכחות נשית מבלבלת את המתאמנים ומסיחה את דעתם.

המקום הסריח מריח של זיעה גברית, וכולם נראו רציניים ומרוכזים בעצמם. לא הייתה מוזיקה מטופשת ורעשנית, לא בנות בבגדי התעמלות אופנתיים, או חתיכים מגונדרים בגופיות מעוצבות ובתסרוקות נוטפות ג'ל. אף אחד לא דיבר בסלולרי, או חייך, כולם לבשו בגדי התעמלות אחידים בצבע אפור והתמקדו בעבודה.

רוב האנשים עבדו לבד, בלי הדרכה, אבל היו כמה שניגשו לשאול את ברקו כל מיני שאלות ורובם דיברו רוסית מהירה שנשגבה מבינתי.

הוא ביקש מהם להמתין, העלה אותי על הליכון וציווה עלי לפסוע עליו עד שיתפנה.

"אבל אין לי בגדי התעמלות." מחיתי.

ברקו נתן לי מפתח קטן עם מספר שפתח את הלוקר שלו וציווה עלי ללבוש מה שאמצא שם ולהתחיל לעבוד.

אחרי שעתיים של עמל ויזע הוא הרשה לי לשטוף את עצמי במקלחת ולחזור לבגדי הרגילים. היו בחדר הכושר שלוש מקלחות נעולות.

רק לעובדי חדר הכושר היה מפתח וחשבתי שיפה מאוד מצידו לאפשר לי להתקלח שם.

היה ממש נחמד להתקלח לגמרי לבד כשדלת סגורה מפרידה ביני לבין העולם. לרגע הרגשתי כאילו אני שוב בבית והתחלתי לסבן באיטיות את הזין שלי כמו שאני אוהב לעשות ברגעים כאלו ואז ברקו נכנס ותפס אותי על חם. הוא הביט בי וחייך, ואני האדמתי כמו ילדה קטנה ומיהרתי לשטוף מעלי את הסבון, נבוך עד מאוד.

"אל תתבייש, כל אחד עושה דברים כאלו במקלחת." אמר ברקו ונתן לי מגבת.

התנגבתי בעוד הוא מתקלף במהירות מבגדיו ושוטף מעליו את הזיעה.

"לנגב אותך." שאלתי.

"רק אם בא לך." הוא הפטיר כבדרך אגב והפנה אלי את גבו.

התחלתי לנגב אותו בתנועות איטיות, חש משום מה שאני על סף דמעות. מה זאת אומרת אם בא לי? איזו מין תשובה זו? או שהוא רוצה או שלא, לא ככה?

צפירת ארוחת הערב חדרה גם למקלחת הקטנה שלנו וברקו זירז אותי לצאת. "אתה בטח רעב אחרי האימון הזה? אני מקווה שלא תקבל התכווצות שרירים, התנפלת על המכשירים בכזאת התלהבות."

"אמרת שאני צריך להתאמן ולשפר את הכושר." התגוננתי, "וחוץ מזה זה היה נחמד, בכלל לא היה לי קשה."

"ובחדרי כושר בחוץ כן היה לך קשה?"

"לא, אבל קשה להתרכז שם עם כל הבחורות האלו שמסתובבות חצי ערומות ומפריעות."

"אהה... כן, הבחורות, וגם ההומואים, נכון? ממש מטרד ההומואים האלו." הצטחק ברקו.

"התכוונתי לזה שברוב חדרי הכושר שהייתי בהם כולם היו עסוקים מידי בפוזות ולא התרכזו בעבודה נטו." ניסיתי להסביר, "זה לא שיש לי משהו נגד הומואים, אבל אני לא יכול להתרכז באימון כשהמדריך כושר מנסה כל הזמן לגעת בי, והבחור מולי עושה לי עיניים ו... לא חשוב."

הוא הביט בי במבט מוזר ושאל פתאום למה הגעתי לכלא.

"כי עשיתי שטויות."

"איזה שטויות?"

"מכות."

"בגלל סתם מכות מגיעים לכלא?"

"זה היה יותר מסתם מכות, נתתי לטיפוס הזה מכות רצח ואחר כך הרבצתי לשוטר שניסה להפריד."

"מה הוא עשה שכל כך הרגיז אותך, הטיפוס הזה?"

"לא חשוב. מצטער ברקו, אני לא מנסה להתחצף, אבל אני לא רוצה לדבר על זה."

"בסדר, אז לא." אמר ברקו, והיה לי רושם שהוא נעלב מעט. כמעט שנשברתי וסיפרתי לו, אבל בדיוק אז נכנסנו לחדר האוכל וההזדמנות הוחמצה. הוא הלך לשבת ליד השולחן שלו ואני הלכתי להביא אוכל ויותר לא דיברנו על הנושא.

כנראה שהתורן שחילק את האוכל קיבל הוראה ממישהו והפעם קיבלתי שני מגשים עם מזון טעים, אחד לי ואחד לו. בזמן שישבנו וטרפנו את האוכל לא יכולתי לא לשים לב שחדר האוכל ריק למחצה.

"איפה כולם?" שאלתי את ברקו, מביט סביבי.

"יש הרבה שמעדיפים להביא אוכל מבחוץ ולא לאכול פה, בעיקר היום, כשיש משחק גדול."

"איזה משחק?"

"פוקר. גם ביטון משתתף. אם הוא יפסיד יהיה שמח בתא."

"למה?"

"אתה כבר תראה, עכשיו תאכל בשקט ותן לי לחשוב."

אחרי האוכל חזרנו לתא. ברקו אמר שהוא צריך ללכת לראות מישהו ושאל אם אני רוצה לראות טלוויזיה באולם או להישאר בחדר ולקרוא.

בחרתי לוותר על הטלוויזיה והוא אמר שמותר לי לבחור איזה ספר שאני רוצה מהספרים בארונית הלילה שלו והסתלק.

לשמחתי מצאתי אצלו את הספר 'חלומו של ברונו' של אייריס מרדוק שאהבתי מאוד בזמנו ושקעתי בו שוב בשמחה, שוכח למשך שעתיים יקרות מפז את מוראות הכלא, ואז הוא חזר, קודר למראה, והודיע לי שהלילה אני ישן איתו.

"אתך?"

"כן, איתי."

"אתה מתכוון באותה מיטה?"

"כן, קדימה. לך לצחצח שיניים, עוד מעט כיבוי אורות."

לבשתי פיז'מה, צחצחתי שיניים ועליתי למיטה העליונה. היא הייתה קרובה לתקרה והיה סביבה וילון עשוי בד כחול כהה, עבה מאוד. סגרתי את הוילון וסביבי השתררה אפלולית רכה שהוארה רק בכוכבי נייר זוהרים שמישהו הדביק על התקרה.

הוא טיפס למיטה אחרי, היטיב את הוילון ופקד עלי לשכב עם הפנים לקיר.

"אבל למה?" מחיתי

"כי ככה אמרתי. די להתווכח איתי כל הזמן יורם. אתה לא נסיכה אמיתית, אל תשכח את זה."

"אני יודע, אני יודע." אמרתי במרירות. כעוס בגלל כל הפקודות שהוא הנחית עלי כל היום. הרגיזה אותי הדרך האגבית שבה הוא חדר לחיי והשתלט עליהם, נוהג בי כאילו הייתי עבד.

הוא נאנח והניח יד על מותני. "יורם, אני עושה את זה כדי להגן עליך, וגם קצת עלי."

"אני לא מבין."

"זה מסובך. עד היום לא היה לי אף אחד ש... ש... אתה יודע."

"שישרת אותך?"

"נכון, לא מתאים לי כל הקטע הזה, ובמיוחד אני לא אוהב את הניצול המיני. אני אוהב לעשות סקס עם מישהו שרוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. לשכב עם מישהו שפוחד ממני משפיל את שנינו."

"מישהו? אמרת שאתה אוהב לעשות סקס עם מישהו?"

הוא הצטחק. "כן מר יורם שפירא, אתה תקוע פה במיטה אחת עם אחד מההומואים האלה שאתה שונא כל כך."

"לא אמרתי שאני שונא הומואים." מחיתי, "אני רק רוצה שהם יעזבו אותי לנפשי, זה הכול."

"אני מבין." אמר ברקו בקרירות, "מזלך שאתה בכלא עכשיו, חוץ מאלה שלא כולם פה אחלה גברים. אין לך מה לדאוג."

משהו בנימת קולו רימז לי בדיוק ההפך, שזה הזמן לדאוג, ואכן, שכבתי לצידו, חש בחום גופו למרות המרחק שהקפדתי לשמור ממנו ודאגתי עד שהאור בחדר כבה ורק מנורה עמומה בשירותים נותרה דלוקה.

התחלתי לנמנם והתעוררתי פתאום בבהלה כששמעתי את יורי אומר בקול דק ומעורר רחמים, "די, די, אני לא רוצה, לא עוד פעם, מספיק. משה, אני לא רוצה. תגיד להם."

"שתוק יא נקבה." אמר קול בס עבה ומלא בוז ואחר כך נשמע קול סטירה של יד על בשר חשוף ויללת כאב. הרמתי את ראשי וניסיתי להציץ מעבר לשולי הוילון. ברקו שלח את ידו, מנסה לעצור בעדי, אבל אני הדפתי אותו ופערתי סדק צר שדרכו הצלחתי להציץ ולראות את יורי, ערום למחצה, עומד על קובית העץ ששימשה לנו כשולחן. כמה גברים עמדו סביבו, גברים כהי עור שחיוכים מתועבים נסוכים על פניהם. הם העמידו אותו על ידיו וברכיו, אחד אחז בשערו הארוך ואילץ אותו למצוץ לו את הזין והשני סטר שוב ושוב על עכוזו הלבן והשמנמן עד שעורו האדים, ואז פישק את עגבותיו השופעות והחלקות והחל לדחוף את הזין העבה שלו לתוך החור הוורדרד של יורי.

"תשים קונדום מוסה." העיר משה ביטון שישב בפנים אטומות על מיטתו והביט במחזה מהצד.

"אין לי. מה זה משנה?"

"לי זה משנה. עלי, תשים למוסה קונדום." פקד ביטון. עלי הגיח מאיזה פינה שלא הייתה בשדה הראייה שלי, כרע על ברכיו לפני מוסה וגלגל בזריזות קונדום על אברו. פניו היו ריקות מכל רגש ורק עיניו בערו באש שחורה של שנאה, או אולי היו אלו דמעות? לא יודע.

הם היו חמישה ויורי מצץ לאחד בזמן שהשני זיין אותו בתחת. ככה זה נמשך במשך שעה שלמה ולא נגמר עד שכול אחד ואחד מהם קיבל מציצה וגמר בתחת של יורי. אחרי שהם גמרו הם היו מניחים לעלי להוריד להם את הקונדום ולהשליך אותו לאסלה.

כולם ראינו איך עלי עמד זקוף ליד יורי, נועץ בקיר מבט שחור, אטום ונוצץ, ואיך יורי שבהתחלה בכה ומחה נעשה שקט ואדיש יותר מזיון לזיון, ואיך משה ממשיך לשבת באדישות ולהביט במה שהם מעוללים ליורי. אחרי שהאחרון סיים גופו של יורי רעד כל כך עד שהוא כמעט נפל מהשולחן ודם נזל מפי הטבעת שלו.

כשהם יצאו משה נתן לעלי את כרטיס הדלת למקלחת והורה לו לקחת לשם את יורי ולנקות אותו. יורי נשען על עלי והניח את ראשו על כתפו, ועלי כרך את ידו סביב מותניו והוליך אותו משם. אחרי שהם הלכו משה הלך לשירותים, השתין ברעש באסלה ואחר כך משך את המים, מוריד לביוב את הקונדומים המשומשים.

שכבתי בשקט, נושם נשימות שטוחות ומתאמץ להפסיק לרעוד. רציתי לצעוק, לצרוח, לבכות, להקיא, להרביץ למישהו או למשהו, אבל המשכתי לשכב בשקט ממתין לשובם של יורי ועלי.

הם חזרו סוף סוף, שקטים מאוד החליקו לחדר, הצטנפו יחד באחת מהמיטות התחתונות ושוב השתרר שקט.

התהפכתי על צידי ונצמדתי אל ברקו ששכב דומם על צידו, גבו אלי. "למה?" שאלתי אותו בלחש, משעין את מצחי על כתפו, "למה הם עשו את זה?"

"החזר חוב בקלפים. בן נעים מכור להימורים. כל פעם שאין לו כסף להחזיר הפסדים הוא משלם בתחת של יורי."

"למה יורי?"

"כי יורי הנסיכה שלו וזכותו לתת אותו תמורת החוב."

"יורי הנסיכה של קלוד בן נעים כמו שאני הנסיכה שלך?"

"כן, אבל..."

"גם אתה יכול לתת אותי למישהו אם תהיה חייב לו?"

"אני לא משחק קלפים ולא סוחר בבני אדם."

"אבל אם תהיה חייב למישהו וזה יהיה החיים שלך לעומת התחת שלי?"

"אל תדאג, לנו זה לא יקרה. לילה טוב יורם."

"לילה טוב נמרוד." אמרתי, סובבתי אליו את גבי, חיבקתי את הכרית ונרדמתי, מודאג. 

4. לבד

מפתיע כמה מהר הסתגלתי לשגרת הכלא. במובן מסוים חשתי טוב יותר בפנים מאשר בחוץ.

בחוץ עבדתי כמתכנת, הייתי עבד הייטק משועבד למשכורת גבוהה, לשעות עבודה מטורפות וללחץ זמנים מעיק.

עבדתי עם חבורה של צעירים שהיו בדיוק כמוני – חיוורים, מתוחים, הישגיים מידי, לחוצים ובכושר גופני ירוד.

אנשים שמבלים את רוב זמנם עם מחשבים לא ניחנו בכישורים חברותיים גבוהים ורוב עמיתי לעבודה היו אנשים מסוגרים שדיברו במשפטים קטועים וחייכו לעיתים רחוקות. הרווחתי טוב, אבל הייתי בודד מאוד ורק כשהגעתי לכלא הבנתי עד כמה סבלתי מכך. אפשר להתווכח על טיב ואיכות החומר האנושי שפגשתי בכלא, אבל לא על הנגישות, בכלא מעולם לא חשתי שאני נחנק מרוב בדידות כמו שהרגשתי בהיותי חופשי.

פעם פחדתי מסופי שבוע והחופשים פערו בפני מדבריות של בדידות איומה, ואילו כיום ציפיתי להם בשמחה כמו כולם. גם בשבתות ובחגים אף פעם לא חסר לי מישהו לדבר איתו, לצפות בטלוויזיה, לשחק שח או פינג פונג, או סתם לקשקש.

מצד שני בכלא אתה תמיד מוקף אנשים והפרטיות היא מצרך נדיר,

המקום היחיד שבו יכולתי להיות לגמרי לבד היו המקלחות של חדר הכושר וגם שם לא יכולתי לדעת אף פעם מתי ברקו יימלך בדעתו ויחליט להצטרף אלי.

גיליתי שמאז שאני בכלא אני חרמן כל הזמן. חשבתי על סקס בלי הרף וניצלתי כל רגע של בדידות כדי לאונן. בחוץ עשיתי בדרך כלל ביד במקלחת, או במיטה, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לאונן כשאני נמצא ליד אנשים והפעמים בהן הייתי לבד בחדר, או שהייתי בטוח שאף אחד לא יכנס למקלחת, היו מעטות.

כאילו להכעיס כל שאר עמיתי לחדר היו חסרי כל עכבות בנושא, דיברו על סקס ללא הרף, וגם עסקו בו בלי בושה, בזים לשמץ של  צניעות או פרטיות.

בהתחלה הייתי נבוך מאוד, אבל מהר מאוד התרגלתי לכך ואולי, אם לא הייתי נחשב לרכושו הפרטי של ברקו ואסור במגע על כל השאר גם אני הייתי נגרר לסוג כזה של התנהגות.

נחשפתי לכך עוד בבוקר הראשון שלי בכלא כשהתעוררתי משנתי ורציתי ללכת להשתין. פתחתי את דלת השירותים וגיליתי את פרוספר יושב על האסלה, מכנסיו משולשלות עד קרסוליו, אברו הגדול והשחום מזדקר בין ירכיים צנומות וחלקות ומומו, הג'ינג'י הקטן, עומד לפניו על ברכיו ומעניק לזקפה שלו טיפול מסור בפיו ובידיו.

כשנכנסתי הם הרימו אלי מבט קצר ומיד חזרו לעיסוקם, מתעלמים מנוכחותי באדישות. פניו של מומו היו אדומים מהתרגשות, יד אחת שלו דחופה במכנסיו, מתעסקת בדבקות בזין הזקוף שלו, וידו השנייה מעסה את אשכיו של פרוספר שהנחה באצבעותיו את ראשו האדמוני של מומו בוחש בתלתליו בעדינות. בהיתי בהם דקות ארוכות לפני שהתנערתי ויצאתי משם, חש מוקסם, נחרד וכמובן, חרמן להשחית.

"בבוקר פרוספר קם תמיד עם זין עומד." ביאר לי עלי שכמוני גם הוא נהג להתעורר מוקדם, "ובימים שהוא צריך ללכת לעבוד במשמרת בוקר זו בעיה רצינית."

"ומומו פותר למענו את הבעיה?"

"בטח, בכיף. הג'ינג'י הזה דלוק על הזין של פרוספר." גיחך עלי.

"ואיפה אני אמור להשתין ולהתגלח?" שאלתי, מעביר יד על פני עטורות הזיפים.

"בוא." משך אותי עלי אחריו, "נלך למקלחת."

"מאיפה יש לך מפתח?"

"ממקס."

"אני לא מעז לשאול מה אתה נותן לו בתמורה."

"אני נותן לו מה שהוא רוצה, ואם אני לא נותן הוא לוקח לבד." אמר עלי בקצרה, וזירז אותי לסיים מהר לפני שתורני הניקיון יגרשו אותנו.

"אז מה, כל בוקר אני צריך לרוץ למקלחת?" התלוננתי, רועד מקור בעודי מתגלח במים קרים.

"או שתקום לפני פרוספר, כמו שכולנו עושים."

"ברקו לא קם לפני פרוספר, גם הוא וגם מקס עדיין ישנים."

עלי הביט בי בתימהון. "מה אתה משווה בכלל? ברקו ומקס הם מהחבר'ה של הרוסים, וביטון וקלוד עובדים בשביל השחורים, איפה הם ואיפה אנחנו? אני ואתה ויורי, אנחנו סתם אסירים פשוטים."

די מהר הבנתי שאוכלוסיית הכלא מחולקת למעמדות, יש שווים יותר עם זכויות יתר שהחוקים מתכופפים בפניהם ויש אסירים פשוטים כמוני שצריכים לציית ולשתוק.

ובכל זאת, למרות שהייתי סתם אסיר פשוט, גיליתי שבכלא יש לי יותר זמן לעצמי, ועכשיו, כשאני לא מקבל משכורת מחברת ההייטק, אני פנוי יותר לעצמי.

התחלתי להתאמן בחדר הכושר על פי הוראתו של ברקו, אבל מהר מאוד נתפסתי לזה, אפילו התמכרתי, ואחרי כחודש שבתי להיות חזק וכשיר כמו שהייתי בצבא והתענגתי על כך מאוד.

גם העבודה בספרייה מצאה חן בעיני יותר מהעבודה הקודמת שלי כמתכנת. הסוהר הממונה על הספרייה שמח לשמוע שאני מבין במחשבים והפקיד בידי את מחשוב קטלוג הספרייה, משימה פשוטה שגרמה לי הנאה רבה ועוררה בי מחדש את תאוות הקריאה שאיבדתי בגיל ההתבגרות אחרי שגיליתי את המין. 

למרות הכול הייתי בכלא לא בבית והיה עלי להשלים עם אובדן מותרות פשוטים שבחוץ קיבלתי כמובנות מאליהם. דבר יום יומי כמו מקלחת חמה למשל, או שינה במיטה חמה. בגלל קיצוצים בתקציב חסכו שלטונות הכלא בחימום ולא פעם היה עלי להתקלח במים פושרים, או אפילו קרים.  ככל שהסתיו הלך ופינה את מקומו לחורף נעשו המקלחות שעשיתי כל יום לעניין לא נעים. יכולתי לוותר כמובן על מקלחת יומית, אבל מעולם לא עשיתי זאת. גם כי ברקו ציווה עלי להתקלח כל יום, וגם כי אני מטבעי איסטניס בענייני היגיינה וסלדתי מהרעיון שלא אתקלח אחרי שהזעתי בחדר הכושר.

בימים הראשונים בכלא ישנתי בקומה התחתונה של מיטתו של ברקו, אבל הלילות נעשו קרים יותר ויותר, והשמיכה שקיבלתי הייתה פשוט דקה מידי.

ערב אחד הארכתי מידי באימון הגופני - פיתחתי התמכרות קלה לספינינג - ועד שהגעתי למקלחת המים כבר היו ממש קרים.

הרגשתי מסריח מזיעה והתעקשתי להתרחץ כשעצמותיי רוחפות מקור. הגעתי לחדר כשאני רועד כולי וגם כשהתכרבלתי בשמיכה ומשכתי את ברכי אל סנטרי עדיין הייתי קפוא כל כך עד ששיני נקשו וגופי רעד בלי הפסקה.

"יותר טוב שתעלה לפה שפירא." אמר נמרוד אחרי שהאורות כבו, "אני מקבל מחלת ים מהרעידות שלך."

"סליחה." מלמלתי, "המים במקלחת היו קרים נורא."

"הקמצנים האלו חוסכים עלינו." אמר ברקו, ואחרי שצנחתי לצידו משך למעלה את השמיכה שלי ופרש אותה על שמיכתו, "בוא לפה." פקד עלי וכרך סביבי ידיים חמות. "יותר טוב?" שאל, עוטף אותו בשמיכות.

"כן, הרבה יותר נעים פה. למטה קר נורא."

"זה כי אוויר חם עולה למעלה." אמר ברקו והניח רגלים חמימות על כפות רגלי הקפואות. שכבתי צמוד אליו, הזין שלי זקוף ופועם, ושאלתי את עצמי איך לכל הרוחות אצליח להירדם ככה.

"מה הבעיה? למה אתה מתוח כל כך?" שאל ברקו בחביבות מבודחת מעביר את ידו לאורך גבי.

"אני בסדר." התווכחתי מנסה לרפות את שרירי המתוחים.

"אתה מתוח כמו קפיץ, אני מרגיש את זה." התעקש ברקו.

"אני מצטער, זה פשוט ש... אני... לא חשוב."

"אתה מאונן יורם?" שאל ברקו מניח לידיו לשוטט על מפשעתי.

חשתי איך פני מתלהטים מבושה. "עזוב אותי." ניסיתי להתרחק ממנו, אבל הוא לכד אותי ומשך אותי חזרה. "תרגיע כבר, אתה מתנהג כמו בתולה ביישנית. מתי זיינת בפעם האחרונה?"

"לא עסקך."

הוא הפך אותי בתנועה זריזה על גבי ונשכב עלי, פניו קרובים מאוד אל פני. "אל תשכח שאתה שייך לי. כל מה שקורה אתך הוא עסקי."

"לא קורה איתי כלום. די, כבר. מספיק ברקו."

"כשאנחנו פה לבד אתה יכול לקרוא לי נמרוד." חייך ברקו.

"תודה רבה לך." אמרתי במרירות.

"נו, די, תפסיק להיות פולנייה כזו." אמר נמרוד, ופתאום נישק אותי על פי.

מרוב תדהמה פלטתי צעקה ודחפתי אותו מעלי.

"סליחה." הוא אמר והניח לי, "לא התכוונתי. זה פשוט נפלט לי."

"נפלטה לך נשיקה?" שאלתי באי אמון, "איך זה יכול להיות?"

"לא יודע, אני... זה פשוט ש... תגיד, יש לך חבר בחוץ?"

"אני לא הומו נמרוד."

"אז חברה."

"לא."

"פעם הייתה לך אחת? היית מאוהב פעם במישהו?"

"לא הייתה לי חברה אף פעם, אבל הייתי מאוהב."

"ומה קרה?"

"כלום."

"למה לא? התביישת לספר."

"כן."

"שקט שם!" צעק הסוהר שהציץ לחדר שלנו, "מספיק לקשקש."

"שקט אתה בעצמך!" צעק עליו מקס, "הערת אותי, חולירע."

"אתה בעצמך חולירע." נעלב הסוהר, והשניים התחילו להעליב זה את זה במגוון קללות ברוסית ובערבית עד שהסוהר התעייף והלך.

בעוד הם מתחרים זה בזה בקללות התחיל נמרוד לצחוק חרש, מדביק גם אותי בצחוקו, ובמשך כמה דקות שכבנו וצחקנו צחוק חנוק, כל פעם שאני נרגעתי הוא היה נתקף מחדש בצחוק, וכשהוא היה מצליח להפסיק אני הייתי מתחיל. "נו, די כבר נמרוד." התחננתי, "כואבת לי הבטן מרוב צחוק."

"לפחות התחממת. גם זה משהו."

"כן, נכון. אתה רוצה שאני ארד שוב למטה."

"לא, תישאר. נעים לי אתך." הידק אותי נמרוד לגופו החם.

"גם לי נעים מאוד." לחשתי לתוך כתפו.

הוא העביר את שפתיו על לחיי, גורם לי להצטמרר. "עומד לך." קבע, דוחף ברך בין ירכי, "למה אתה לא מביא לפעמים ביד ונרגע?"

"ואיפה אני אמור לעשות את זה? אני מוקף כל הזמן באנשים."

הוא נאנח. "אתה עדיין חושב כמו אחד מבחוץ, זו הבעיה שלך, לאף אחד לא אכפת שאתה עושה ביד, קלוד אפילו ייהנה להציץ לך."

"זה מגעיל."

"אני יודע, אבל ככה זה בכלא. אתה צריך להיות מגעיל אחרת לא תחזיק מעמד. גם לי היה קשה בהתחלה, אבל התרגלתי."

"נמרוד, למה... למה אתה? בשביל מה... זאת אומרת, ביום הראשון שלי פה, למה התערבת ואמרת שאני... שאתה..." קשה היה לי לבטא את השאלה שעמדה על קצה לשוני.

למזלי הוא הבין וחייך בחשיכה, שפתיו סמוכות לפני הבוערות מבושה.

"אמרתי להם שאתה שלי כדי להגן עליך. לא רציתי שיתעללו בך."

"למה? מה אכפת לך מה קורה איתי?"

"אני שונא לראות שמכריחים מישהו, לא חשוב מי, וחוץ מזה הייתי צריך מישהו ש... הייתי חייב לקחת נסיכה כמו כולם כדי שיכבדו אותי, זה מה שנהוג לעשות בכלא."

"אבל אנחנו לא עושים שום דבר."

"כי אני לא רוצה להכריח אף אחד, אבל את זה רק אני ואתה יודעים."

"יפה מצדך להיות ג'נטלמן כזה."

"אל תגזים, אני לא באמת ג'נטלמן. האמת שלפעמים די קשה לי להתאפק."

אז אל תתאפק! צעקתי בשקט, בלב, אבל בקול רק אמרתי, "אני מודה לך על ההתחשבות נמרוד."

"על לא דבר, ועכשיו, כדי ששנינו נוכל להירדם סוף סוף, אני רוצה שנעשה יחד ביד ונגמור."

"אתה לא רציני?" נדהמתי.

"לגמרי, וזה לא נחשב בגידה כי זה כמו לאונן. בעצם זה בדיוק כמו לאונן רק שאנחנו נשכב אחד ליד השני, זה הכול. זו לא בגידה, סתם פריקת לחץ, ברור?"

"לא. אין לי מושג על מה אתה מדבר." הודיתי, שואל את עצמי למה הוא מרגיש צורך לתרץ תירוצים ולהתנצל.

"לא חשוב." הוא משך מעלי את מכנסי האימונית ששמשה לי פיג'מה ונשכב עלי, מהדק זקפה קשה כברזל בין עגבותיי.

"תפסיק, די." נאבקתי בו, מבוהל מהשינוי הפתאומי שחל באווירה, אבל נתקפתי מין חולשה מוזרה שריפתה את גופי ונשארתי לשכב בשקט תחתיו, ידו האחת מונחת על פי, חוסמת אותו, והשנייה על אברי, משפשפת אותו בעוד הוא מחכך את הזין שלו על ישבני.

בגלל המאבק שנינו הזענו מעט ועורו החשוף החליק על שלי, זה היה נעים כל כך... במקום לנשוך את היד שחסמה את פי מצאתי את עצמי מלקק ומנשק אותה, מהדק את שפתי אל עורו החמים, מייבב חרש מרוב עונג, וגומר בגניחה בין אצבעותיו. כמה שניות אחר כך גם הוא גמר ונשאר לשכב עלי, ראשו מונח על כתפי.

"הכאבתי לך?" שאל בלחש, שפתיו מדגדגות את תנוך אוזני.

"לא, זה בסדר."

אצבעו חלפה על לחיי הלחה,"אז למה אתה בוכה?"

"אני לא."

"אתה כן."

"אני... זה... אני לא יודע. אף פעם לא עשיתי דבר כזה עם גבר."

"ועם אישה כן?"

"גם לא."

"אף פעם אף אחד לא נגע בך ככה?"

"לא, אף פעם."

"וזיונים היו?"

"בטח שלא."

"אז אתה... אז אתה בתול?"

"כן."

"לא ידעתי." הוא הפך אותי שוב והביט בפני באור הקלוש שהגיע מהשירותים, "סליחה יורם."

"זה בסדר."

"לא, זה לא בסדר. לא הייתי צריך להכריח אותך, אבל הייתי כל כך חרמן, כשנכנסתי לכלא הבטחתי לעצמי להתאפק, אבל זה קשה מידי."

"למה שתתאפק? מה הטעם בזה? יש פה בטח מספיק בחורים שיסכימו... שירצו אותך."

"אבל אני לא רוצה אותם. מי שאני רוצה נמצא בחוץ. הנה, תראה." הוא פשפש מתחת למזרן והוציא קרטון מקופל שבתוכו שמר תמונה של בחור בלונדיני יפה תואר עם תלתלים בהירים וחיוך ענוג.

"זה אדיק שלי." חייך בחולמנות אל התמונה.

"בחור יפה מאוד, חבר שלך?" שאלתי בנימוס, מרגיש איך ליבי קופא בקרבי.

"כן. אני כל כך מתגעגע אליו, לא ראיתי אותו כבר שלושה חודשים."

"למה הוא לא בא לבקר?"

"לא יודע, בהתחלה היינו בקשר, אבל בזמן האחרון הוא... אני לא יודע יורם." הוא החזיר את התמונה למקומה. "גם לך יש מישהו בחוץ שאתה אוהב?"

"לא, אין לי אף אחד. אני לבד." אמרתי בקצרה, ולמרות שהוא חיבק אותי, מניח יד על מותני ורגל על ירכי, ונרדם כשמצחו שעון על כתפי, נושם בשקט לתוך אוזני, הרגשתי כמו האדם הבודד ביותר בעולם.