קוראים

יום חמישי, 18 בינואר 2018

ה. מנשק צפרדעים

1. אינסומניה
"בזמן האחרון אני לא מצליח להירדם, מתעורר כל בוקר בארבע, ולפעמים אפילו בשלוש לפנות בוקר, ולא מצליח לישון יותר. אולי אני יכול לקבל ממך איזה כדור שינה או משהו?" פנה נדב לרופא המשפחה שלו.
"מתי אתה הולך לישון?" שאל הרופא.
"בסביבות אחת עשרה בלילה, לפעמים אפילו שתיים עשרה."
"אתה ישן בצהרים?"
"הלוואי, אבל אני עובד עד חמש בערב, לפעמים שש, ועד שאני מגיע הביתה כבר שבע, למי יש זמן לישון? תמיד ישנתי בערך שבע שעות ביממה, קצת יותר בסופי שבוע, אף פעם לא היו לי בעיות הייתי שם את הראש ונרדם ופתאום..."
הרופא פזל לעבר הכרטיס המגנטי שלו, הקיש את מספר תעודת הזהות למחשב, התיק של נדב נפתח והרופא שקע בעניין בכתוב על המסך, ואחר כך הרים אליו את מבטו, "אני רואה שבמקור אתה מכאן ועברת לפה מכפר ורדים, ושקודם גרת בתל אביב... אז בסוף החלטת לחזור הביתה, לקריות?"
"לא ממש החלטתי, ככה יצא, האמת, הייתי מעדיף לחזור לגור במרכז, אבל כל כך יקר שם... פה אני גר בחצי חינם בדירה של קרובי משפחה, ועובד אצל חבר של אבא שלי, לא אידיאלי, אבל יותר טוב מאשר להיות מובטל."
"זה נכון." הנהן הרופא, "ומתי התחילו נדודי השינה?" התעניין באהדה.
"מאז ש... אני חושב שמאז שעזבתי את כפר ורדים." אמר נדב לאיטו, שוקל בזהירות כל מילה, "נאלצתי לעזוב בהפתעה בגלל... בגלל נסיבות טרגיות ו...." נדב מתעצבן פתאום, "מה זה משנה בכלל?"
"לא יודע, אולי זה לא משנה כלום, אבל אולי כן? נדודי שינה הם קצת כמו כאב ראש, יש להם המון סיבות, לפעמים שטויות כמו בגלל שלא שתית מספיק ולפעמים זה משהו רציני, ככה זה נדודי שינה, לפעמים אתה לא נרדם כי המזרון קשה מידי, ולפעמים זה סימן למחלה קשה. לפי העבר שלך והבדיקות שעשית עד היום אתה בחור צעיר ובריא בסך הכל, אין שום סיבה שלא תישן טוב, אולי יש לך בעיה נפשית? בעיה רומנטית למשל?" הציץ הרופא בנדב בסקרנות מבעד למשקפיו.
"אה... אני... כיום אין לי שום בעיות רומנטיות כי אין לי אף אחד, מאז ש... לא חשוב, זה לא משנה."
"בכל זאת עדיף שתספר, אל תדאג, זה יישאר רק ביני לבינך." הפציר הרופא.
"טוב, אז... עד לפני כמה חודשים חייתי עם בחור אחד ו..." נדב בחן בחשדנות את פניו של הרופא שנשארו שלווים. "רק שתבין, זו לא הייתה איזה אהבה גדולה, יותר סידור של חוסר ברירה מכל מיני סיבות, חלקן כלכליות וחלקן רומנטיות לא יכולתי להישאר יותר בתל אביב והוא... בעיקרון הוא חי אצל אימא שלו וגר ליד גרושתו כדי לעזור לה לגדל את הילד המשותף שלהם, זה היה סידור טוב עד שהיא החליטה שלא מתאים לה, ורק אז התחלנו לגור יחד למרות ששנינו ידענו שזה בעיקר ברירת מחדל, ואז משה הדביל הזה הלך והתאבד לי פתאום."
"התאבד?" זקף בו הרופא מבט מופתע, "משה זה הבחור שגרת איתו? אפשר לשאול איך הוא התאבד?"
"תאונת דרכים. רשמית המוות שלו נחשב לתאונת דרכים, אבל תאמין לי, זו הייתה התאבדות."
"למה אתה חושב ככה? יש לך סיבות?"
"כן, קודם כל הוא היה נהג טוב וזהיר, והתאונה קרתה ביום בהיר, בקטע כביש שהוא הכיר טוב, זה קרה מוקדם בבוקר, הכביש היה כמעט ריק, לא הייתה לו שום סיבה להיות שם ובכל זאת... ולפני שהוא יצא רב איתי מריבה ממש מגעילה בגלל... לא משנה, רבנו, ואחר כך הוא נסע לגרושתו וניסה שוב לשכנע אותה שהם יחזרו. היא לא הסכימה, העיפה אותו מהבית, ואז זה קרה."
"הוא רצה לחזור לגרושתו למרות שהוא היה הומו?" התפלא הרופא.
נדב נאנח בקוצר רוח. "טוב, זה מסובך, הוא לא היה ממש הומו, יותר בי, וגם היא, היחסים שלהם היו מאוד לא שגרתיים."
"לא שגרתיים?" זקף לעומתו הרופא גבות משתאות.
"כן, הם האמינו בפוליאמוריה וכל מיני כאלה... כל מיני רעיונות משונים, לתינוק שלהם למשל הם לא עשו ברית מילה, וכל אחד מהם היה גם עם אחרים, היא עם נשים בעיקר, והוא עם גברים ו... לא יודע, בלגנים כאלה, אבל אחרי שאימא שלו חלתה באלצהיימר הכל נגמר. פתאום הוא הלך ועשה בדיקת דם ואז התברר שהוא חיובי... ואז הכל נגמר, מכל הפוליאמוריה הזאת נשארתי רק אני ו... אתה בטוח שזה מעניין אותך?"
הרופא הנהן.
"אני לא יודע למה אני מספר לך את זה, אין לסיפור הזה שום קשר לזה שאני לא מצליח לישון בזמן האחרון." נתקף נדב פקפוקים.
"אני חושב שכן, בבקשה תמשיך לספר." ביקש הרופא
"כמה חודשים אחרי שהתחלנו לגור יחד בכפר ורדים באו חברים לבקר אצלנו בבית, אגב בית יפה מאוד, ממש וילה, אבל לא שלנו, של איזה קרוב שלה שנסע לשנת שבתון ורצה שישגיחו לו על הבית והגינה, בקיצור, הם באו, אחד היה פעם האקס של משה והשני היה האקס שלי ו... טוב, אני יוצא די חרא מהסיפור הזה, אבל משה תמיד אמר שמונוגמיה זה סתם שקר בורגני מטומטם ומיותר, והייתי חרמן ו... זה גם לא היה ממש סקס, יותר התמזמזות כזו, ולא הכרחתי אותו, הוא הסכים למרות שהוא לא גמר אפילו."
"מה? מי לא גמר?" התבלבל הרופא, "על מה אתה מדבר?"
"עלי ועל אריאל, האקס שלי. משה הלך עם מאור, האקס שלו, לבוסתן מתחת לבית להראות לו את הגדר נגד חזירי הבר או משהו כזה, ואני ואריאל נשארנו במרפסת למעלה ו... טוב, היה מה שהיה, וחשבתי שאף אחד לא ראה ולא שמע, אבל משה כן הרגיש, לא יודע איך, ואחרי שהם הסתלקו הוא התנפל עלי בטענות, ואני לא נשארתי חייב, ואז הוא הסתלק לאשתו. הוא המשיך לקרוא לה אשתי למרות שהם בעצם אף פעם לא ממש חיו כמו בעל ואישה וזהו, הלכתי לישון, ולמחרת בבוקר דופקת אצלי המשטרה והשוטר מספר לי שמצאו את המכונית ההרוסה שלי בוואדי מתחת לכביש, ואותו זרוק לידה, מת. הוא סטה מהכביש ועף למטה ובגלל שהוא לא היה חגור... אבל זה לא יכול להיות, אני מכיר את משה טוב, הוא תמיד, אבל תמיד, חגר חגורה. זה היה אצלו רפלקס כזה, הוא חגר את עצמו אפילו בנסיעה קטנה לסופר, אשתו מיד השתלטה על המצב וארגנה הכל, לוויה והכל, ויום אחר כך ביקשה ממני לעוף מהבית של הקרוב שלה ומהר, כי בגלל התאונה הוא מפסיק את שנת השבתון וחוזר לארץ ואני מיותר שם. אפילו רכב לא נשאר לי כי המכונית הייתה רשומה על שמי, והיה לי רק ביטוח צד שלישי ככה שלא קיבלתי גרוש מהביטוח, הייתי צריך להסתלק משם במונית ומזל שהמשפחה שלי עזרה לי קצת, אבל כמובן רק בתנאי שאני אחזור הביתה ואפסיק עם השטויות האלה של תל אביב, ומאז אני לא ישן כמו בן אדם, אז יש לך איזה כדור או משהו לתת לי?"
הרופא רטן מעט ובסופו של דבר רשם לו בחוסר רצון מרשם לשבעה כדורים בלבד, אחד בלילה, ואמר שאם המצב לא ישתפר שבוע אחרי שנדב יסיים לקחת את הכדורים אז שיחזור אליו.
"ואז תיתן לי כדורים יותר חזקים?" שיער נדב בתקווה.
"לא." פסק הרופא בחומרה, "אם הכדורים לא יעזרו נחשוב על משהו אחר."
נדב קנה את הכדורים בבית המרקחת, חזר הביתה, ודבר ראשון נכנס לאטרף, סקר את מצב העקבות בפרופיל שלו – דליל ולא מעניין, החליט – ובתחושת אשמה קלה פנה לחפש אם רומן מחובר.
כמו תמיד בזמן האחרון הוא לא היה מחובר, ונדב התלבט קצת, ולבסוף נכנע לדחף והשאיר לו הודעה שלקח לו הרבה זמן לנסח ככה שתעשה רושם קליל, ולא חלילה מעיק או חופר, או, אלוהים תשמור, כבד.
אחרי שהצליח לכתוב משהו שהשביע את רצונו – היי, מה שלומך רומן, מה חדש אצלך? מקווה שאתה מרגיש יותר טוב ממני – הוא לקח כדור, נשכב במיטה ונרדם מיד רק כדי להתעורר כרגיל בשלוש לפנות בוקר, ולבהות בחלון בציפייה לזריחה. 
"הכדורים האלה חרא." הכריז נדב וצנח עצבני על הכסא.
הרופא נאנח ושאל אם הם בכלל לא עזרו, לפחות קצת?
"עזרו, בטח שעזרו, עזרו להפוך אותי לזומבי. כמעט פיטרו אותי מהעבודה בגללם. נעשיתי מבולבל, הפה התייבש, העיניים דמעו והידיים רעדו. הבוס צלצל להורי ואמר להם שהוא חושב שאני מסטול, ובאמת הרגשתי מסטול. לא נוגע יותר בזבל הזה, עדיף כבר לא לישון."
"לכל תרופה יש תופעות לוואי ויש כאלה שרגישים להן במיוחד, אני יכול לנסות לתת לך סוג אחר של כדורים, אולי תסבול פחות?"
"לא מוכן יותר לקחת כדורים, משהו אצלי לא בסדר ואני משתגע, תמצא פיתרון אחר."
הרופא עבר שוב על תוצאות הבדיקות שלו, ואמר שהוא לא יודע מה להגיד כי כל תוצאות הבדיקות של נדב טובות – הסוכר, לחץ הדם, הכולסטרול, בלוטת התריס, הכל בסדר ולדעתו כדאי לשקול פנייה לפסיכולוג.
"טוב, תן לי הפנייה לפסיכולוג." נהם נדב בחוסר רצון. הרופא רשם מה שרשם על טופס, הגיש לו אותו, והזהיר את נדב שהתורים לטיפול נפשי בקופת חולים ארוכים מאוד ואילו טיפול פרטי עלול להיות יקר להחריד.
"כמה יקר?"
"משהו כמו 300 ₪ לפעמים יותר."
"מה? לשעה אחת?" נדהם נדב.
"כן, אבל עד כמה שידוע לי שעה של טיפול היא בעצם חמישים דקות ככה ש..."
נדב כבש את פניו בכפות ידיו, ומלמל שאין לו סכומים כאלה ושהוא עייף ונמאס לו כבר לחיות ככה, אלו לא חיים.
הרופא אמר שיש עוד סוגי טיפולים, טיפול בדיקור, בעיסוי, או אולי שיאצו? יש כל מיני טיפולים הוליסטיים, "ואם אתה לא מאמין בזה אולי תנסה פשוט פעילות גופנית? אפשר ללכת ברגל או להירשם לחדר כושר, מה דעתך?"
"בסדר." אמר נדב בחוסר סבלנות, "אני אנסה." הבטיח, קם ויצא. היה לו חם והוא היה עצבני, הוא אכול געגועים לרומן שסינן אותו רוב הזמן, חש בודד ומכוער וקינא באנשים שהצליחו באורח פלא למצוא אהבה ולחיות יחד, ובעיקר קינא במאור ובאריאל ידידיו הותיקים שדגמנו זוגיות מאושרת.
למה אני לא יכול? הרהר במר נפשו, למה רק אנשים שאני לא נמשך אליהם מתעניינים בי ושולחים לי הודעות? למה כל הסטוציונרים, העילגים והמוזרים נדבקים אלי, ודווקא השווים לא סופרים אותי?
השמש התחילה לשקוע והוא החליט ללכת לטייל קצת על שפת הים בתקווה שמראה הגלים ומשב הרוח הנעימה ירגיעו אותו.
במקום להירגע הוא התעצבן עוד יותר. המון זוגות טיילו יד ביד, חיוכי אושר טיפשיים מרוחים על פניהם. כלות וחתנים לבושי הדר נעמדו בפוזות רומנטיות מול השקיעה כדי שיוכלו להראות אחר כך את התמונות לילדים ולנכדים, ולספר להם כמה יפים ומאושרים היו פעם.
נדב הממורמר איחל להם שהנישואים שלהם יכשלו, ושהם יקרעו את אלבומי התמונות במהלך הגירושים המכוערים והמרירים שלהם, ואחר כך ישנאו זה את זה לנצח, או לפחות ישמינו ויתכערו ולא ימצאו יותר אהבה לעולם, ובהתקף זעם ושנאה עמד ומחק את המספר של רומן מהנייד שלו, ואחר כך הלך הביתה ומחק את שמו ואת הפרופיל שלו מהחברים שלו באטרף ובפייסבוק.
כל זה לא הואיל, הזעם והתסכול המשיכו לתסוס בתוכו ונדב לא נרגע עד שלא ביטל את חשבונו בפייסבוק - משימה מסובכת ומעצבנת להחריד שהרגיזה אותו כל כך עד שעמד ומחק גם את הפרופיל שלו באטרף.
יופי, מבחינת העולם אני לא קיים יותר, אמר לעצמו, כיבה את המחשב וניסה להירדם. ולמרבה הפלא הצליח וישן כמה שעות עד ששוב התעורר בשלוש לפנות בוקר, ושכב ערני להכעיס במיטתו, יודע ששוב הוא יהיה שפוך מעייפות עוד לפני הצהרים, ושוב יביט בו הבוס במבט חשדני ויצטער שנענה להפצרת הוריו להעסיק אותו.
אחוז ייאוש ובחילה מעצמו ומחייו הוא יצא למרפסת, נשען על המעקה ובהה בבניין הסמוך שעמד בניצב לבניין הדירות בו גר. לפתע הבחין בתנועה מוזרה במרפסת הקיצונית של הקומה השלישית בבניין ממול. הוא רכן קדימה בסקרנות ולטש מבט בצעיר שחרחר אחד שנתלה על המעקה, רגל אחת בחוץ ואחת עוד במרפסת, עושה רושם כאילו הוא עומד לקפוץ בעוד רגע למטה.
"לא!" צעק נדב, "מה אתה עושה? תפסיק!" נופף בידיו, נרעש ומבוהל, "לא, אל תקפוץ!" צרח, בטוח שעוד רגע יראה את הצעיר מרוח על הרחבה למטה, דמו מותז על הריצוף ההולנדי הצבעוני.
הזר שהיה מרוחק ממנו מרחק של כעשרים מטר בקו אווירי שמע אותו כנראה, הרים את ראשו לחפש מה מקור הרעש, הבחין בנדב ונופף לו. לנדב היה נדמה שהוא אפילו מחייך חיוך סלחני ועייף כאילו אמר - למה לא? מה הטעם להמשיך להחזיק מעמד?
נדב שכח את צרותיו ותקוף מרץ שנבע ממקור לא ידוע וזינק ממקומו, דהר במהירות למטה, נעמד רגע בכניסה ובדק וראה לרווחתו שהמתאבד שלו טרם קפץ, והוא עדיין במרפסת, נופף לו בבהילות וחצה בריצה את השביל שקישר בין שני הבניינים, ומתנשם העפיל במעלה המדרגות לקומה השלישית, מדלג עליהן שתיים שתיים בבת אחת.
בניין הדירות השכן היה זהה לזה שהוא גר בו, והוא ידע בדיוק לאיזה דירה עליו להיכנס כדי להגיע אל הצעיר המתאבד. בלי הרבה גינונים הוא הסתער על הדלת שהייתה נעולה לאכזבתו. נסער מאוד הוא החל לדפוק עליה בבהילות, מנסה להיזכר למי צריך להתקשר במקרה כזה, למשטרה? למכבי האש? אולי למגן דוד אדום? ואולי כבר אין טעם לקרוא לאיש, אולי הבחור כבר קפץ והוא מוטל למטה, ראשו שותת דם על הריצוף החדש שהותקן רק בשנה שעברה בפקודתה הוועדה לשיפור חזות פני העיר?
ופתאום הדלת נפתחה, והמתאבד הצעיר שלו עמד בפתח והביט בו במבט מופתע.
"מה קורה אחי?" שאל בחביבות.
נדב הניח את כף ידו על לוח ליבו חש איך הוא פועם במהירות מדאיגה, ונשם נשימה עמוקה אחת ואחר כך שנייה. "אתה בסדר?" שאל, וסקר בעניין את המקור לכל הדאגה שהתברר כאיש צעיר, רזה ושחרחר, יחף, לבוש ג'ינס וטריקו, וחיוך נעים שפוך על פניו.
"כן, עכשיו כן. מזל שלא סגרתי את הדלת של המרפסת לפני שיצאתי, אחרת הייתי תקוע שם עד הבוקר." גיחך הצעיר, "היית מאמין, שהשותפה שלי ישנה גם עכשיו? מה לא עשיתי כדי להעיר אותה? צלצלתי אליה, דפקתי בדלת, אפילו זרקתי אבנים על החלון שלה, והיא, שום דבר, תרדמת אלוהים נפלה עליה, אני תקוע בחוץ בלי מפתחות, וזאתי חורפת."
"בלי מפתחות?" חזר נדב על דבריו, ולאט לאט התחוור לו מי פה הטיפש האמיתי. "בגלל זה... טיפש אחד! חשבתי שאתה מנסה להתאבד בקפיצה מהמרפסת, מה אתה, מטומטם? מי מטפס ככה לקומה השלישית? יכולת ליפול ולהיהרג כמו כלום!"
הצעיר משך בכתפיו וחייך, קצת נבוך, "תרגיע, זה כולה קומה שלישית, מה שהדאיג אותי יותר זה שיחשבו שאני פורץ יזעיקו משטרה ואני אגמור את הלילה במעצר."
"עדיף במעצר מאשר במיון."
"זה נכון." גיחך הצעיר, ופתאום הושיט לנדב את כף ידו בתנועה חיננית, "אני שגיא." הציג את עצמו.
"אני נדב." לחץ נדב את היד המושטת, מציין לעצמו שהיא עדינה אך חזקה, וציפורניה עשויות למשעי כאשר אהב.  
"איך הצלחת לשכוח את המפתחות שלך?" חקר.
"לא שכחתי, גנבו לי אותם עם כל הארנק." הסביר שגיא, והשעין כתף על המשקוף, כמכין את עצמו לשיחה ממושכת, "מודה, אני דביל, כל כך נהניתי לרקוד עד ששכחתי שצריך להיזהר מכייסים. רק כשירדתי מהמונית שמתי לב שאין לי ארנק, מזל שהחברים שלי שילמו עלי."
"איפה ביליתם?" התעניין נדב.
"בקסטרא, הייתה שם מסיבה פיצוץ, לא הייתי מאמין שליין של גייז יצליח כל כך גם בחיפה, סוף סוף התל אביביים הסנובים האלה הזיזו את עצמם ובאו אלינו."
"אהה... אז היית במסיבה של גייז? ולא הפריע לך ש..." נדב העביר שוב את מבטו על הדמות הדקה והשחומה שעמדה מולו, סוקר אותו בהנאה מכף רגל ועד ראש, מבחין שהצעיר שעומד מולו עושה אותו דבר בדיוק, ופתאום התבהר הערפל ממוחו, והוא הבין. "אז הלכת סתם עם חברים? איך היה?"
עיניהם נפגשו, "היה מעולה, אבל אתה יודע איך זה במקומות כאלה, מתגנדרים ומקווים למצוא מישהו חדש, אבל כל כך רועש שאי אפשר לדבר, ומה שהולך בשירותים... סדום ועמורה. מי שרוצה יותר מסתם סקס מתאכזב."
"כן, אני יודע איך זה." הנהן נדב.
"וגם באטרף לא יותר טוב, מלא סוטים ודפוקים, עד שאתה מוצא בן אדם אחד נורמאלי יוצאת לך הנשמה, ובסוף מתברר שהוא נשוי."
"או שרוט שעוד לא התגבר על האקס."
"או ארוניסט שפוחד מההורים."
הם הנהנו זה לזה וחייכו אחד אל השני בהבנה.
"טוב, אני חייב... אני הולך מחר לעבודה, וכבר כמעט בוקר אז... אתה לא עובד מחר?"
"לא, עד מוצאי שבת אני פנוי, אני חייב לישון עכשיו, אבל אם יתחשק לך לקשקש או לשתות קפה כשתחזור מהעבודה אני פה." הציע שגיא, והביט בנדב במבט מפציר, מנסה להסוות את להיטותו בחיוך אגבי.
"אחלה." חייך אליו נדב, חש איך הקלילות התל אביבית הבטוחה והנעימה שאפפה אותו פעם, אותה הרגשת ביטחון ועליצות זוהרת שהגנה עליו תמיד וסרה ממנו אחרי שרומן העיף אותו, משאירה אותו מכוער וחסר ביטחון, שבה לעטוף אותו, שקופה ונוצצת, מרחיקה ממנו את המזל הרע, העצב והכיעור, והופכת אותו שוב לנדב היפה והבטוח בעצמו, נדב השווה שכולם חפצים ביקרו. "אם לא יצוץ משהו לא צפוי אני אקפוץ לבקר אצלך הערב, נקווה שהשותפה שלך תתעורר עד אז."
"בטח שהיא תתעורר, היא עובדת משמרות, עד הצהרים היא חייבת לעוף מפה." הבטיח שגיא, והם נפרדו בלחיצת יד חמימה, מחייכים זה לזה.
כמו מרחף באוויר הגיע נדב לדירתו, הטיל את עצמו על המיטה, עצם עיניים ולמרבה הפלא נרדם מיד, והתעורר רק אחרי שהשעון המעורר הציק לו שוב ושוב, מודיע לו שעליו ללכת כבר לעבודה.

2. תיאום ציפיות
ככל שמועד הפגישה עם שגיא הלך והתקרב נעשה נדב מודאג יותר. הוא חשב על עוד ועוד דברים שעלולים להשתבש, נכנס ללחץ וקצת לפני תום המשמרת התקשר לאקס שלו, שהמשיך להיות ידידו, כדי לספר לו על שגיא ולהתייעץ איתו איך לנהל את הפגישה הצפויה.
"סיפור מצחיק, באמת חשבת שהוא הולך להתאבד?" גיחך אריאל.
"כן, מה לעשות, לא ראיתי אותו מטפס דרך המרזב למרפסת. הסתכלתי רק בשלב מאוחר יותר כשהוא כבר הגיע ונתלה על המעקה, רגל פה ורגל שם, ורק אז ראיתי אותו ומשום מה קיבלתי רושם שהוא מנסה לקפוץ למטה."
"אבל לא היה הגיוני יותר לחשוב שהוא איזה פורץ שמנסה להתגנב פנימה? זאת אומרת, זה מה שאני הייתי חושב, למה ישר חשבת על התאבדות?"
"לא יודע, סתם, זה מה שקפץ לי לראש."
"לא סתם זה קפץ לך לראש." התלהב אריאל, "חשבת ככה כי בזמן האחרון צורת החשיבה שלך נעשתה דיכאונית. לדעתי זה קרה מאז שמשה מת, הפכת לרואה שחורות."
"אני יודע." הפטיר נדב בעצב.
"נו, די, אל תיעלב. אני אומר את זה רק כי אני דואג לך, וכדאי שתדע שאתה לא צריך סתם לסבול, יש תרופות נגד העניין הזה, למזלך ידוע כיום שדיכאון הוא סך הכל חוסר איזון כימי במוח, אתה לוקח כדור והכל מסתדר." התלהב אריאל.
"או שלא." אמר נדב בקול קודר.
"אתה רואה, שוב אתה עושה את זה, אני מסביר לך איך לשפר את המצב וישר אתה מתחיל עם הנגטיביות שלך, למה שלא תפנה לרופא ותקבל עזרה?"
"פניתי, קיבלתי, לא עזר. עזוב אותי עם זה עכשיו אריאל, כרגע לא דחוף לי שיאזנו לי את המוח, מה שאני צריך זו עצה איך לא לפשל גם עם הבחור הזה."
"מי, המתאבד שלך?"
"תגיד, אתה מקשיב לי בכלל? הסברתי לך שהוא בכלל לא ניסה להתאבד, זו הייתה טעות שלי."
"כן, כי המוח שלך לא מאוזן כימית, ולכן אתה מפרש כל מה שאתה רואה בצורה הכי גרועה שאפשר ולדעתי..."
"אריאל, עזוב בשקט את המוח שלי, פשוט תגיד לי מה לעשות."
"בקשר למה?"
"בקשר לשגיא. הסכמנו שאני מתקשר אליו אחרי שאני גומר את העבודה, ואני לא יודע מה לעשות."
"זה תלוי, יש לך את המספר שלו?"
"בטח. אל תשאל שאלות טיפשיות."
"מאיפה יש לך אותו?"
"מה מאיפה? הוא נתן לי."
"אז למה אתה לא מתקשר אליו כמו שקבעתם?"
"כי... כי אני לא יודע מה להגיד לו, אני פוחד שאני שוב אפשל."
"הוא מוצא חן בעיניך?" התרכך קולו של אריאל.
"כן, מאוד."
"איך הוא נראה?"
"חמוד כזה, שחום, רזה, קצת ערס, אבל בקטנה."
"אחלה, אז מה הבעיה, תרים לו טלפון ותקבעו, הרי הוא גר ממש לידך."
"כן, אבל מה אם זה לא יסתדר, מה אם נריב והכל יתקלקל?"
"שוב אתה מתחיל עם החשיבה השלילית הזו, אתה מוצא חן בעיניו, אחרת הוא לא היה מציע שתתקשר, וגם הוא מוצא חן בעיניך, אחרת לא היית נכנס לסרטים, אז מה הבעיה?"
"לא יודע, אני פשוט פוחד שאני אפתח ציפיות גדולות וזה לא ילך."
"למה אתה מתכוון לא ילך? לאן אתה רוצה שזה ילך?"
"זהו, שאני לא יודע, אני לגמרי בבלבלה מהעניין הזה."
"בבלבלה, אתה? על מה אתה מדבר נדב, ממתי נעשית כזה כוסית?"
"לא יודע, אני חושב שמאז שמשה מת לי, לא, בעצם עוד קודם, מאז שרומן זרק אותי."
"רומן זרק אותך? איזה שטויות! מי ישמע מה קרה, רומן עשה את רוב ההומואים בתל אביב, וזה כולל גם אותי וגם את מאור שלי, כפרה עליו, ומיד אחר כך זרק אותם. הוא דפוק, לא יכול להיות שעוד לא התגברת עליו?"
"אה... האמת שלא."
"בטח שכן, רק נדמה לך שלא כי נדפק לך השכל מרוב... אני לא יודע מרוב מה, אולי מרוב סטוצים, סך הכל איבדת קצת את הביטחון, זה קורה לכל אחד לפעמים, כל מה שאתה צריך זה לעלות שוב על הסוס ו..."
"ואם אני לא רוצה? ואם זו הסיבה שנדפק לי השכל? שבמקום לשבת ולחשוב קצת מה לא בסדר אצלי אני ישר עולה שוב על הסוס, ובגלל זה..." הוא איבד לרגע את חוט המחשבה, "תזכיר לי על מה דיברנו?"
"על לעלות שוב על הסוס."
"אריאל, מה יש לך עם סוסים לעזאזל? בחיים לא רכבתי על סוס, אני חושב שאפילו על אופניים שכחתי לרכב."
"אתה לא יודע שלא שוכחים דבר כזה? אם רכבת פעם אחת אתה תמיד תדע לרכב, ואותו דבר גם עם סקס."
"כן, שמעתי את זה, אבל מה אם אני לא רוצה?"
"לא רוצה יותר סקס? החלטת להיות נזיר?"
"לא, לא נזיר, אבל לא רוצה יותר שזה יהיה כמו קודם, אני פוגש מישהו חמוד, מתלהב, מזיין ואחרי כמה זמן מתחיל להשתעמם, ועובר לבא בתור. לא רוצה יותר ככה. נמאס לי, אני רוצה מה שיש לך ולמאור, רוצה אהבה וזוגיות ונאמנות, היה לי מספיק מסטוצים ומפוליאמוריה ושלישיות וכל הבלגנים האלה שכולם מתעסקים בהם כל הזמן. תסביר לי, איך אתה ומאור הצלחתם להתגבר על זה?"
"טוב, אצלנו זה היה סיפור... אל תשכח שנעשינו זוג רק אחרי שהיינו מכרים המון זמן. גרנו יחד מעל שנה רק כשותפים לדירה, והכרנו אחד את השני ממש טוב לפני שהתחלנו לישון יחד." הוא הצטחק, "מאור אומר שהלכנו לפי המודל הסטרייטי, כמעט."
"למה כמעט?"
"כי... לא חשוב, לא ניכנס לזה עכשיו, זה קרה מזמן... רק תזכור שכדי שיהיה לקשר סיכוי להתפתח למשהו רציני צריך להתאפק ולא ללכת על סקס ישר בפגישה הראשונה, וגם לא בשנייה."
"בשלישית אפשר?"
"תלוי."
"תלוי במה?"
"לא יודע נדב, תלוי בבני הזוג, במצב, במזג האוויר, ב... לא יודע. העיקר לא להזדיין לפני שאתם מכירים אחד את השני ובטוחים שיש סיכוי שתמשיכו לחבב זה את זה גם אחרי שתרגיעו מהחרמנות, בסדר?"
"בסדר, אני אחשוב על זה."
"לא מספיק לחשוב. תקשיב מה שתעשה, אחרי העבודה תתקלח, תכין לך בגדים יפים לפגישה, אבל אל תתלבש, קודם תעשה ביד, תתקלח שוב, ואז תתלבש ותתקשר אליו. ככה תגיע לפגישה רגוע, בלי לחץ, ותוכל לדבר איתו ולשמור את הידיים שלך לעצמך, הבנת?"
"כן, הבנתי, אבל... אתה יודע כמה זמן כבר לא זיינתי אריאל? אם הוא לא ישתף איתי פעולה אין סיכוי שזה יעבוד."
"אם ככה מה שאתה צריך לעשות זה לתאם איתו ציפיות, כשאתה מתקשר אתה ישר מסביר לו שאין מצב לסקס בפגישה הראשונה, ואולי גם לא בשנייה, ואל תשב איתו בחדר שלו, זה מסוכן מאוד, לך איתו לסרט או למסעדה, או סתם לטייל, העיקר שלא תהיו לבד בחדר סגור."
"להתנהג איתו כמו עם בחורה דתייה?"
"בדיוק, אבל אל תשכח לתאם איתו קודם ציפיות, שיבין מה אתה עושה, תסביר לו שאתה רוצה שקודם תכירו אחד את השני, אחרת הוא יחשוב שאתה לא מעוניין והוא ייעלב, ויחשוב שאתה סתם מבלבל לו את המוח. הבנת?"
"אני חושב שכן, טוב, אני צריך לזוז, תודה אריאל, יאללה ביי."
נדב החליט למלא בקפידה אחרי הוראותיו של אריאל, הגיע הביתה, עשה ביד, התקלח, התקשר לשגיא שהתלהב והאיץ בו לבוא לביקור.
נדב קיבל את ההזמנה בשמחה, אבל הקדים והזהיר את שגיא שהוא רוצה יותר מסתם סטוץ וחשוב לו שהם יכירו זה את זה טוב לפני שיתקדמו הלאה.
שגיא אמר שזה רעיון מצוין, והוא בעד, והם קבעו להיפגש בעוד כשעה, ולצאת יחד לבית קפה, או אולי לאכול גלידה.
ליתר ביטחון נדב עשה שוב ביד, אחר כך התקלח שוב, התלבש וירד למטה, ראה שהקדים מעט, ואחרי היסוס קל החליט לעלות לדירה של שגיא ולהגיד לו שהוא מוכן.
הוא צלצל בדלת, שגיא פתח אותה בהתלהבות, לבוש כולו מלבד חולצה ונעלים, וחייך אליו חיוך ענקי. "אתה נראה נהדר." החמיא לנדב, "סליחה על האיחור, אני כבר בא." הבטיח.
"זה בסדר, אתה לא מאחר, זה אני שהקדמתי קצת." חייך אליו נדב בחזרה, ליבו פועם במהירות מרוב התרגשות.
רגע הם עמדו אחד מול השני וחייכו זה אל זה, ופתאום - הם מעולם לא הצליחו להבין איך זה קרה - הם היו חבוקים, מתנשקים ברעבתנות, מושכים אחד מהשני את הבגדים, לא מסוגלים להפסיק לגעת זה בזה כל הדרך לחדר השינה של שגיא.
"אבל הרי החלטנו שלא עושים סקס בפגישה הראשונה." נזכר שגיא אחר כך, כשהם התאוששו והצליחו לדבר שוב.
"אז למה היו לך קונדומים בכיס?"
"אה... סתם, ליתר ביטחון. חשבתי שאם בכל זאת... ועובדה שצדקתי."
"כן." נאנח נדב, "צדקת, מצטער, אני לא יודע מה עבר עלי, פשוט לא יכולתי להתאפק."
"לא שמתי לב שניסית." קינטר אותו שגיא, והתרפק עליו.
נדב עטף אותו בזרועותיו, מעביר ידיים חמדניות על גופו הדק, מלטף בעונג את עורו הרך. "אתה צודק, לפני שהגעתי הייתה לי תוכנית מסודרת, רציתי שקודם נכיר זה את זה טוב, נדבר, נאכל גלידה, נטייל, נשוחח, אבל ברגע שראיתי אותך הראש שלי הפסיק פתאום לעבוד." הסביר, "אני ממש לא יודע איך זה קרה."
"זה בסדר, אני לא מתלונן." גיחך שגיא.
"גם אני לא, אבל מתי נדבר ונכיר אחד את השני?"
"ומה אנחנו עושים עכשיו לדעתך? תגיד, בא לך גלידה?"
"תמיד. איזה סוג יש לך?"
"כל הסוגים שאני אוהב, יש לי שוקו וניל קלאסי עם פצפוצי שוקולד, סורבה לימון מרענן, ומשהו חדש שגיליתי לא מזמן, גלידה נהדרת בטעם רום עם פקנים. הולך?"
"הולך, ואחרי שנאכל נוכל להמשיך לדבר, ואה... לתאם ציפיות."
"בכיף, אני ממש אוהב לתאם אתך ציפיות נדב." 
"נו, אז איך הוא, הגעתם כבר לשלב הזיונים?" חקר אריאל את נדב בלהיטות.
"אה... כן." ענה נדב, נבוך קצת.
"נהדר! כמה פגישות היו קודם?" התעניין אריאל בסקרנות.
"מה זה משנה?" התחמק נדב, "העיקר שאנחנו נפגשים כל יום והסקס אחלה והכל בסדר, ומה אתך, מה קורה אצלכם?"
"נהדר, לא יכול להיות יותר טוב. תגיד, מתי נזכה לראות את הנסיך המתאבד שלך?"
נדב צחק ואמר ששגיא הוא באמת נסיך, אבל רק עכשיו כשהם באמת מכירים הוא מבין איזה דביל הוא היה כשחשב שאחד כמו שגיא עלול להתאבד
"שגיא הוא אופטימי ללא תקנה." תיאר את בן זוגו החדש, "הוא חמוד ומצחיק, וכמה שאני מכיר אותו יותר ככה הוא מוצא חן בעיני יותר."
"מישהו פה נשמע לי מאוהב." הצטחק אריאל בשביעות רצון, ושב ושאל מתי הם יזכו לחזות בזיו פניו של שגיא.
"מתי שנוח לכם, מה דעתך על יום שישי הזה?"
"אחלה, בואו אלינו ונאכל יחד ארוחת ערב, יש לי מצב רוח לבשל." הציע אריאל בספונטניות, ונדב הסכים ברצון. באותו יום שישי שמו נדב ושגיא את פעמיהם אל דירתם הקטנה והמטופחת של אריאל ומאור, נושאים איתם מנחות למארחיהם - קערת סלט פירות צבעונית ובקבוק יין אדום משובח.
"שגיא, אני לא מאמין, זה אתה!" צעק מאור ברגע שהם נכנסו, ולחץ בהתלהבות את ידו של האורח, ואפילו הוסיף נשיקה וחיבוק. התברר שהשניים נפגשו בתקופת הצבא, מאור היה בסוף השירות, וכבר ספר את הימים עד לחופשת השחרור, ושגיא היה חייל צעיר ומתלהב שיצא בחדווה מהארון שנייה אחרי שסיים טירונות.
"היה לי קראש אדיר עליך." התוודה בבת צחוק לפני מאור הנבוך, "אבל היית כל כך בארון... הייתי בטוח שגם אתה משלנו, אבל מרוב פחד שאולי הגיידאר שלי עדיין לא מפותח מספיק לא העזתי אפילו לרמוז לך שבא לי עליך."
"טוב מאוד, עשית בשכל, כל זמן שהייתי במדים לא היה מצב שהייתי עושה משהו עם מישהו, בטח לא עם מישהו מהבסיס, אבל תדע שנורא קינאתי בך כמה שאתה חופשי ופתוח."
"טוב, כל אחד יוצא בקצב שלו ובזמן שלו." משך שגיא בכתפיו, "בתיכון העדפתי לשתוק למרות שאני די בטוח שרוב החברים שלי ניחשו, אבל ברגע שהתגייסתי החלטתי שמספיק זה מספיק והפסקתי להתחבא."
"מתי גילית להורים?"
"לאימא, אבא יצא מהתמונה עוד כשהייתי תינוק, ואימא... טוב, אף פעם לא ישבתי ועשיתי איתה שיחה מסודרת, פשוט הבאתי בחורים לישון איתי ונתתי לה להבין לבד, ולמזלי זה עבד." הוא חייך בעליצות ופניו הצנומות השחומות, הרגילות למראה, הפכו פתאום ליפות ומאירות, "אחר כך היא סיפרה לי שהיא תמיד חשדה שאני לא ממש בעניין של בנות, וכל זמן שאני אזהר ואשמור על עצמי אין לה שום בעיה עם זה."
"אימא של שגיא מדהימה." נכנס נדב לדברי בן זוגו, "היא מקבלת אותו ואוהבת אותו בלי שום תנאים, הלוואי עלי." נעגמו פניו.
"אל תהיה עצוב חמוד, תראה שבסוף גם ההורים שלך ישלימו עם המצב." ניחם אותו שגיא והניח יד מעודדת על זרועו, "ואולי זה יקרה יום אחד גם לדודים שלי שמחרימים אותי מאז שהם גילו." הוסיף וחיוכו נמהל בעצב.
ארבעתם השתתקו וחשבו על המשפחות שלהם. איש מהם לא היה בארון, המשפחות שלהם ידעו עליהם, ולכאורה קיבלו אותם, אבל אף פעם לא בטבעיות ובלב שלם. היחס המתנכר של ההורים והאחים להומואיות שלהם היה עניין מכאיב מכדי לדבר עליו אפילו אחד עם השני. כל אחד מהם הודה בשקט בפני עצמו שהוא מהווה מקור למבוכה והנושא של הנטייה המינית שלו הוא משהו שבני משפחתם הקרובים ביותר מעדיפים להצניע מהשכנים, לא להתפאר בפניו בפני קרובים רחוקים, ולהסתיר מדודות קשישות שעלולות להזדעזע מהעניין.
"אז מה אתה מתכנן לעשות בחיים אחרי שתגמור את הפסיכומטרי?" שאל מאור את שגיא, מביט בו במבט של דוד חביב ודאגן.
שגיא אמר שהוא רוצה ללמוד כמובן, אבל הוא עוד לא החליט מה כדאי לו להיות -וטרינר או רופא שיניים, העיקר שאת שני המקצועות האלה לומדים באיטליה.
"באיטליה? מה יש לך מאיטליה?" הופתע נדב.
"אבא שלי אזרח איטלקי." הסביר שגיא לתדהמתו של נדב שלא ידע בכלל על הקשר האיטלקי של שגיא. "הוא עבד פה כמה שנים בשגרירות האיטלקית, פגש את אימא, הכניס אותה להיריון, ואפילו דאג שאני אקבל אזרחות איטלקית, אבל כשהייתי בן שנתיים בערך הם נפרדו והוא חזר לאיטליה, ואימא חזרה לגר אצל סבא וסבתא. כיום הוא נשוי לאישה איטלקייה ויש לו ילדים והכל, ומידי פעם הוא שולח לי גלויה, ובשנים האחרונות גם מיילים, ותמיד מזמין אותי לבוא אליו. כשהייתי קטן אימא פחדה ולא הסכימה, אבל בחופש הגדול האחרון שלי כבר הייתי מעל שמונה עשרה ואחרי שהוא שלח לי כרטיס טיסה היא ויתרה ונסעתי אליו לביקור. הכרתי את אשתו ואת האחים שלי, ואז עלה הרעיון שאחרי הצבא אני אבוא ללמוד שם. הוא גר במילנו, יש שם אוניברסיטה טובה, ויש הרבה סטודנטים ישראליים שלומדים בה, ואיטליה פשוט מדהימה, אני נורא רוצה לחיות בה כמה שנים.
"אבל אתה לא מדבר איטלקית." צעק נדב, נדהם מהגילויים החדשים שחשף בן זוגו.
"אני כן יודע, לא מדבר שוטף, אבל קלטתי די הרבה בחודש שהייתי שם, וחוץ מזה לפני הלימודים יש מכינה לסטודנטים זרים, וחלק מהלימודים יהיו בכלל באנגלית, וגם התנאי קבלה ממש מצחיקים, מספיק ארבע מאות בפסיכומטרי. אתה למשל תתקבל בקלי קלות ללימודי תואר שני."
"מה פתאום שאני אלך ללמוד באיטליה? מה יש לי לחפש באיטליה?"
"איטליה נהדרת, והלימודים שם הרבה פחות מלחיצים מאשר בארץ. יפה מאוד שיש לך תואר ראשון כללי, אבל תכל'ס, מה זה שווה אם אין לך מקצוע? למה שלא תלך ללמוד משהו מעשי כמו... אני יודע, פיזיותרפיה, או אפילו בישול, או מחשבים, מה שתרצה."
"שגיא... תשמע... אני פשוט... אני לא יכול לענות לך עכשיו על שאלה כזו, אני צריך לחשוב על זה קצת, נדבר על זה בבית." בניסיון להירגע נאחז נדב בבקבוק, "מי רוצה עוד יין?"
אריאל הושיט את כוסו, וכשנדב מזג לתוכה עוד יין הוא אמר לו חרש שישמור על ראש פתוח. "אל תהיה כמוני, אל תיבהל ותגיד ישר לא, פחד הוא תמיד יועץ גרוע, תנשום עמוק ותן לעצמך צ'אנס להיפתח לדברים חדשים." הציע.
"דברים חדשים זה דבר אחד, ולעזוב את הארץ לכמה שנים זה דבר אחר."
"אבל בין כה וכה תכננת להמשיך לתואר שני."
"כן, אבל לא עכשיו, ובטח לא בחו"ל. חשבתי לעבוד קצת, לחסוך כסף, לנוח קצת מהלימודים, ואחר כך..." נדב לגם באחת את כוסו, נסער מאוד, "אני פשוט לא מבין איך הוא הסתיר ממני כל הזמן את הקטע הזה של איטליה, אם הייתי יודע שאלו התוכניות שלו אז..."
"אז מה? אז לא היית יוצא איתו? לא היית מתאהב בו?" סקר אריאל בחיבה את פניו המוכרות לו היטב של האקס שלו, "כי רואים עליך שאתה אוהב אותו, ואני חושב שגם הוא מרגיש אותו דבר."
"כן, אבל בכל זאת... מה קשור איטליה פתאום?"
"אתה אומר איטליה כאילו שזה בקוטב הצפוני, כולה איטליה, אותו אקלים כמעט כמו בארץ, סך הכל שלוש שעות טיסה מישראל, אוכל נהדר ואנשים נחמדים. לא סתם המון ישראלים נוסעים ללמוד שם, ואם תיסע עם שגיא תהיה לכם גם משפחה שתוכלו להיעזר בה, אני במקומך לא הייתי ישר אומר לא."
"בסדר, אבל חבל שהוא לא סיפר לי ישר על ההתחלה, עוד לפני ש... אתה יודע."
"אתה מתכוון עוד לפני שהגעתם למיטה?" חייך אריאל וקרץ, "לפי מה ששמעתי הוא היה צריך לדבר מהר מאוד כדי להספיק להשחיל מילה." העיר, מגחך למראה מבוכתו של נדב, "עזוב, לא חשוב איך זה קרה, העיקר שאתם יחד ואתם מאוהבים."
"כן, אבל בכל זאת, אנחנו יחד רק חודשיים, ועדיין יש לכל אחד מאיתנו את הדירה שלו, ואנחנו לא כל הזמן אחד בתחת של השני, אבל לנסוע יחד לחו"ל ולגור יחד והכל זה... זה כמעט כמו נישואים. אני עוד צריך לחשוב על זה." 
בדרך חזרה הם שתקו שתיקה כבדה ומעיקה שלא הופרה עד שנדב החנה את המכונית מתחת לדירתו ופנה לשגיא, "בא לך לעלות אלי?" שאל בנימוס כאילו הם לא ישנו יחד כמעט כל לילה מאז שנפגשו.
"אם לא אכפת לך." השיב שגיא בהיסוס.
נדב העווה את פניו, "אל תהיה טמבל, מאז שהכרנו אתה ישן אצלי כמעט כל לילה, אז מה יום מיומיים?"
"לא יודע, יש לי הרגשה שאתה קצת עצבני עלי."
"אני, מה פתאום? למה שאני אהיה עצבני? סך הכל הפלת עלי פצצה קטנה, ממתי זו סיבה להיות עצבני?"
"פצצה, אל תגזים."
"שאני לא אגזים? ומה אתך מר אזרחות איטלקית? למה לא סיפרת לי עד היום על אבא שלך ועל התוכניות שלך?"
"כי... כי... בבקשה נדב, אל תכעס עלי, אני לא יכול לסבול שאתה שונא אותי." הטיל שגיא את עצמו על נדב, שמיהר לחבק אותו והכחיש שהוא שונא אותו, אבל הודה הוא קצת כועס, ובעיקר מופתע ומאוכזב.
"למה לא סיפרת לי מיד?"
"כי עדיין אין מה לספר, זה רק תוכניות, ואם אני לא אקבל ציון מספיק טוב בפסיכומטרי אז כל העסק בכלל ייפול."
"אל תדבר שטויות, הרי עשיתי אתך איזה מאה מבחנים לדוגמא, ואתה ממש טוב, אין מצב שתקבל פחות מחמש מאות בפסיכומטרי, אם לא יותר, ואמרת שמספיק ארבע מאות."
"כן, אבל... אם לא תבוא איתי אני מוותר על התוכנית הזו, ונשאר בארץ."
"השתגעת? אני לא מוכן, אם זה החלום שלך אתה חייב להגשים אותו."
"החלום שלי זה להיות אתך נדב, איטליה לא תברח לשום מקום."
"גם אני לא."
"אבל זה חמש שנות לימודים, אני אמות אם ניפרד לכל כך הרבה שנים."
"לא תמות, טיפשון אחד. אולי תהיה קצת עצוב לכמה חודשים, אחר כך יעבור לך ותמצא מישהו חדש."
"לא רוצה, אני רוצה אותך, ואני רוצה שתבוא איתי, בבקשה נדב, תחשוב על זה לפחות?"
"בסדר." הסכים נדב, "אני אחשוב."
"מבטיח?"
"כן, מבטיח, אבל בתנאי אחד."
"כל מה שתרצה." התלהב שגיא.
נדב בחן באהבה את פניו, פנים שלמד לאהוב ולהכיר כל כך טוב בחודשים האחרונים. "אני מסכים בתנאי שעד שניסע תעבור לגור יחד איתי."
"זה הכל?" צחק שגיא, נשם לרווחה ונישק אותו, "אני ממש חייב?" גיחך.
"כן, אתה חייב." ניסה נדב לשמור על ארשת פנים רצינית, "אם ניסע יחד לחו"ל אני צריך לבדוק אם אנחנו יכולים להסתדר יחד, אז יאללה, בוא, מתחילים מעכשיו."
"ואי, איזה קשוח אתה נדבי, אתה ממש קורע אותי." הצטחק שגיא, נתן לו יד והלך איתו לדירתו, מנשק אותו כל הדרך למיטה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה