ב. הבחירה של ניר

"כלב!" צרחו התאומים ודהרו לעבר מישה שנצמד אלי וסקר אותם בדאגה, בעודו מנופף בזנבו לסמן לשני היצורים הקטנים והרעשניים שפניו לשלום. הם נעצרו מולו, בוחנים אותו בהתלהבות מהולה במעט חשש, "זה כלב?" חקר איתמר.

"כלב נושך?" תהה רפאל הזהיר יותר.

"לא, הוא לא נושך, תראה איך הוא מקשקש בזנב, הוא רוצה להיות חבר שלכם." הנחתי יד מרגיעה על ראשו של מישה, "תיגע בו רפי, תרגיש כמה הוא רך ונעים."

רפי ליטף ביד קטנה ושמנמנה את ראשו הבהיר של מישה, וחייך. "כלב רך ונעים." אישר וזז הצידה כדי שגם איתמר יוכל לגעת בכלב.

"איפה הוא יגור לוסי? הוא יכול לישון איתי?" התלהב איתמר.

"נראה." השיבה לוסי, וחייכה אלי, "בואו נעזור קודם לניר לשים את המזוודות בחדר שלו, ואחר כך אתם צריכים ללכת לגן."

"לא רוצים! לא רוצים גן!" צעקו השניים.

לרגע הבטתי בהם, אובד עצות, ואז, כמו משמים, נפלה עלי השראה, "כדאי לכם, אני אסיע אתכם לגן עם הג'יפ הצהוב, וגם מישה יבוא אתנו, תוכלו להראות לו את הגן שלכם."

זה עבד כמו קסם, השניים נחפזו לנעול את נעליהם ועזרו לי וללוסי להעביר את הבוסטרים שלהם לג'יפ. לוסי ישבה בין שניהם, בעוד אני ומישה תופסים את המושבים הקדמיים, וקדימה, לגן.

הגננת נלחצה קצת ממראה הכלב שהלך אחרי התאומים, אבל מישה היה כל כך חביב ורגוע עד שהיא הסכימה להניח להם להסתובב איתו בגן, ולהשוויץ בפני חבריהם בכלב החדש שלהם.

מאז זה הפך למנהג קבוע, כל בוקר הייתי מסיע את מישה והתאומים לגן הילדים, חוזר איתו הביתה, מאכיל אותו והולך ללימודים בעוד הוא ממתין לי בחצר. בצהרים הייתי מביא את הילדים מהגן, אוכל אתם צהרים, ומשחק אתם ועם מישה עד שהייתה מגיעה שעת ארוחת הערב. עד אז לוסי ורות היו חוזרות מהעבודה, מקלחות את הילדים ומשכיבות אותם לישון, ואחר כך עוזרות לי להתארגן לקראת היום הבא.

אחרי כשבועיים כבר הרגשתי לגמרי בבית, ידעתי איפה מונח כל דבר ומה כל אחד אוהב או שונא לאכול. למדתי להפעיל את מכונת הכביסה, המייבש והמדיח, איך לקפל את הבגדים היבשים, ובאיזה ארון לסדר אותם, וביום שישי האחרון, כשרות ולוסי לקחו את הילדים להצגה בחיפה, עשיתי לבד קניות. רות הפקידה בידי בלי היסוס את כרטיס האשראי שלה, ונופפה בידה בביטול כששאלתי אותה אם היא בטוחה ש... הרי היא עוד לא ממש מכירה אותי. "אני סומכת עליך עם הילדים שלי אז עם הכרטיס אשראי צריכה להיות לי בעיה?" חייכה, נתנה לי את רשימת הקניות ואמרה שזו רק המלצה, אני מוזמן להפעיל את שיקול דעתי.

הפעלתי את שיקול דעתי והתקשרתי לנויה ששמחה מאוד להצעתי לקחת אותה איתי לקניות, וחיכתה לבואי בפתח החצר. "התגעגעתי אליך נורא." חיבקה אותי, "אתה נראה ממש טוב." הוסיפה נשיקה על לחיי, "לאן ניסע, לרמי לוי?"

"אני מעדיף לסופר האני, שמעתי שפתחו לידו חנות ירקות מדהימה, מה עם ארז?" לכסנתי מבט לעבר הבית, "הוא לא בא?"

"לא, הוא עסוק, יש לו איזה מצגת להכין, רוצה לקפוץ להגיד לו שלום?"

"אולי אחר כך." אחזתי במרפקה ופתחתי לפניה באבירות את דלת הג'יפ. נסענו יחד, מקשקשים כמו תמיד בהתלהבות, מספרים אחד לשני על ההצלחות והכישלונות שלנו בשבועיים האחרונים. אמנם שוחחנו מידי פעם בטלפון, אבל לא היה לנו פנאי להיפגש והתגעגענו מאוד, מאז הצבא לא נפרדנו לזמן כל כך ממושך, והיה לנו המון מה להשלים. סיפרתי לה על התאומים המתוקים, על הבוסיות החביבות והמתחשבות שלי, הראיתי לה תמונות של יחידת הדיור שלי ושל הילדים, ואפילו של תבשילים שבישלתי במו ידי, נעזר בהוראות של לוסי ובספר בישול בסיסי שהיה לי לעזר רב.

רק אחרי שנויה העירה לי על כך שמתי לב שמישה מופיע ברוב התמונות, בדרך כלל אוכל משהו. "הוא קצת השמין, לא?" בחנה נויה את גזרתו, "איפה הוא ישן?"

"פה ושם, תלוי במצב, המיטה שלו נמצאת בפטיו, ככה הם קוראים לחצר הפנימית שיש להם בבית, אבל הילדים תמיד קוראים לו לישון אצלם על השטיח, ולפעמים הוא קופץ לישון אצלי, לא צריך לדאוג למישה שלנו, הוא עושה חיים משוגעים, יש לו חצר ענקית רק שלו, ואנחנו מטיילים פעמיים ביום, פעם מוקדם בבוקר, ופעם אחרי הצהרים עם התאומים, וחוץ מהאוכל שלו הוא מנשנש כל הזמן מהצלחות של הילדים, ואף אחד לא כועס עליו, ולא קושר אותו בחוץ כדי שלא יציק."

"נו, די, ארז עשה את זה רק פעם אחת כשהוא שטף את הרצפה, מישה דרך לו כל הזמן על הרטוב וזה שיגע אותו."

"כן, בטח שרק פעם אחת, כי רק פעם אחת הוא הואיל בטובו לשטוף." עקצתי ברשעות, "איך את מסתדרת בלעדי נויהל'ה?"

"אני... טוב... אתה יודע איך זה, בזוגיות יש תקופות יותר טובות ופחות טובות." התחמקה נויה בדיפלומטיות, ולפני שהתחלתי לחקור אותה שינתה נושא ושאלה מה עם האבא של התאומים, "איך הוא?"

"אין לי מושג, הוא צריך לחזור לארץ בסוף השבוע, עוד לא ידוע מתי בדיוק, למה את מתכוונת שיש תקופות פחות טובות?"

נויה משכה בכתפיה בסרבנות והורתה לי לחנות מול החנות החדשה של הירקות והפירות, "דבר ראשון אני חייבת לקנות המון ירקות, הגיע הזמן להתחיל קצת דיאטה." הצהירה בחגיגיות.

"מה, ארז צריך דיאטה?" התפלאתי, כי ארז הקפיד להתאמן באובססיביות, נשקל כל בוקר ונזהר מאוד לא להשמין חלילה.

"לא, מה פתאום, אתה יודע איך הוא מקפיד על עצמו, והוא באמת נראה נהדר, מי ששמנה מידי זו אני." החליקה נויה יד עדינה על בטנה השטוחה לגמרי.

"את?" התפלאתי וסקרתי אותה בעיון, היא נראתה דקיקה ועדינה, כמו תמיד. "את נראית נפלא, אם כבר אז את צריכה להוסיף במשקל, מי אמר לך שאת צריכה לרזות, ארז?"

"לא בדיוק, הוא לא ממש אמר שאני שמנה, אבל קיבלתי רושם ש..." עיניה התמלאו פתאום דמעות שנצצו בין ריסיה, "אני ממש מתגעגעת אליך ניר." לחשה, ולפני שהספקתי להגיב אחזה בעגלת הקניות שלה ונחפזה לחנות הירקות.

הייתי צריך לעצור הכל, לקחת אותה לבית קפה, ולאלץ אותה לספר לי מה מעיק עליה, אבל זה היה יום שישי הקצר, התאומים עמדו לחזור הביתה בעוד שעתיים, רעבים ועייפים, והייתי לחוץ בזמן, וחוץ מזה היה ברור לגמרי שנויה לא ממש מעוניינת בשיחת נפש. החלטתי שבהזדמנות הראשונה אני תופס אותה לשיחה, לקחתי את הסל שלי והתחלתי להתרוצץ בין המדפים.

אחרי שחזרנו עמוסים בכל טוב הורדתי את נויה ליד ביתה, אבל לפני שהספקתי לקבוע איתה מתי ניפגש שוב צץ ארז בפתח, והיא קפצה מהרכב ונחפזה אליו עם העגלה שלה, נפרדת ממני בחיפזון מעליב מעט.

חזרתי הביתה והתחלתי לסדר הכל במקום, מוטרד בגלל נויה. הרגשתי בעצמותי שמשהו לא בסדר אצלה, והייתה לי תחושה מאוד לא נעימה שהבעיות שלה קשורות קשר הדוק לארז. הכל באשמתך ניר, אמרתי לעצמי תוך כדי הכנת פשטידת קישואים וגבינה, אם לא היית פחדן כזה היית מספר לה מיד עם מי היא הסתבכה ואז...

מכונית נעצרה מול הבית, ומישה שרבץ עד כה למרגלותיי, זינק מהמטבח בנביחה. הצצתי מהחלון וראיתי גבר זר יוצא ממונית, נושא בידיו סלסלה מקש. הוא היה לבוש חליפה כהה, גזורה להפליא, ונראה הדור ואירופאי מאוד בבגדיו, בשערו ובפניו הבהירים. הנהג יצא מהצד השני, פרק שתי מזוודות ותיק גדול מתא המטען, קיבל בקידת תודה שטר כסף מהזר לבוש החליפה ונסע לדרכו, משאיר את הנוסע שלו עומד ליד מזוודותיו

דהרתי לדלת הכניסה, אחזתי בקולרו של מישה הנסער, פתחתי אותה ויצאתי לקראת האורח שלנו, שפתח בינתיים את שער החצר והביט בדאגה במישה שנבח עליו בזעם.

"רות אמרה לי שהוא כלב ידידותי ונחמד." התלונן, "הוא תמיד נובח ככה?"

"לא, בכלל לא, אני ממש מצטער, הוא פשוט לא מכיר אותך ו... אתה רונן, אבא של התאומים? אני ניר." הושטתי לו את ידי ללחיצה, ומישה ניצל את ההזדמנות, השתחרר מאחיזתי וקפץ עליו.

"די, די, מספיק מישה, תירגע, גם אני גר פה." הרגיע אותו רונן בלי להתרגש יותר מידי מנביחותיו, הדף אותו קלות מעליו, והושיט לי את הסלסילה שבתוכה שכב גור הסקי לבנבן ויפה להפליא

"איזה חמוד." התפעלתי, "תראה איזה גור מתוק מישה." הנחתי את הסלסילה על הקרקע, מניח לגור, שהתברר כגורה, לצאת מתוכה ולדדות בזהירות על השביל.

"רק שלא יתקוף אותה." רכן רונן מעל השניים, דרוך להגן על הגורה, אבל לא היה בכך צורך. מישה רחרח בזהירות את הקטנה, ואחר כך ליקק בעדינות את אפה הפעוט וחיכך בחביבות את אפו על פדחתה.

"כלבים בוגרים לא תוקפים כמעט אף פעם גורים, ומישה נעשה תוקפני רק כלפי זרים שמנסים לחדור לטרטוריה שלו." הסברתי, תוהה קצת למה רונן שידע על קיומו של מישה טרח והביא עוד כלב.

"אני מאוד אוהב כלבי הסקי, והבטחתי כבר מזמן לחבר ותיק שלי לקחת ממנו גור אחד." הבהיר רונן את התעלומה אחרי שנכנסנו הביתה, "פנדה הייתה אמורה להיות הפתעה לתאומים, היא כבר בת חודשיים, אבל רק לפני שבוע רות סיפרה לי שכבר יש אצלנו כלב, ואז כבר היה מאוחר מידי, לא יכולתי להגיד שאני מתחרט ולא לוקח אותה." הוסיף בקול מתנצל והחל להתפשט בזריזות. קודם העיף מעליו את העניבה, אחר כך את הז'קט, הנעליים והחולצה, ובסוף את המכנסיים.

"אוף! כמעט נחנקתי בתוך התחפושת הזו." גנח ופשט את הגופייה, חושף גוף דק ושרירי, חלק כמעט לגמרי מלבד מעט מאוד שער גוף בהיר. 

להערכתי הוא היה באמצע שנות השלושים שלו, מבוגר ממני בשש, שבע שנים. גבר מושך ומטופח. היה ברור שהוא מקפיד על אימון סדיר, ועל אכילה נכונה, שהוא משכיל ותרבותי, ועל פי תלבושתו גם אמיד ובעל טעם משובח.

הבטתי בו, עומד מולי כשהוא לבוש רק בתחתוני כותנה מעוצבים תוצרת חוץ, ובגרביים נאים, ולמרות שמאז הסטוץ הגורלי עם ארז לא עשיתי סקס עם אף אחד חוץ מכף ידי הימנית, וזה באמת לא נחשב, לא חשתי שום דבר למראהו. שום התרגשות, אפילו לא שמץ של גירוי שאמור היה להתעורר בבחור צעיר ובריא שמתנזר מגברים כבר למעלה משלושה חודשים, ונפגש סתם ככה, בצהרי היום בגבר כמעט ערום שמביט בו במבט בוחן, ספק מזמין, ספק סקרני.

"אתה בטח רוצה להתרחץ ולהתארגן, ואני חייב לבדוק מה עם הפשטידה שלי." חמקתי בזריזות מהחדר, תוהה ביני לבין עצמי אם התסבוכת הנוראית עם ארז הפכה אותי לסטרייט? 

אני אחד מהבחורים האלה שמתאהבים נורא מהר. ככה אני, מספיק שאני פוגש מישהו שנראה טוב ומתייחס אלי בחביבות - מחייך, אומר שלום ומה שלומך, ותודה וישר אני מדמיין אותנו גרים יחד, מגדלים יחד כלב, ואחר כך גם ילדים... כזה אני, מתלהב מכל פרצוף יפה, ואם הוא גם נכנס איתי למיטה אז בכלל...

אבל הסיפור עם ארז זעזע אותי, הבנתי שאני חייב להתחיל להיזהר, לשמור יותר על עצמי, להקים חומה סביב הלב שלי ולא לתת לכל מי שאני פוגש לכבוש אותי, וזו הסיבה שהפסקתי עם סטוצים. סוף סוף תפסתי שאני פשוט לא בנוי לסתם סקס, יש כאלה שיכולים ושיהיה להם לבריאות, אבל אני לא יכול.

בגלל זה אני כל כך אוהב כלבים, איתם אתה לא צריך לפחד שישבר לך הלב, הם תמיד נאמנים, לא משקרים ולא מנצלים אף אחד. אותו דבר אפשר להגיד גם על ילדים קטנים, אבל הילדים גדלים ונעשים מבוגרים, ואילו הכלבים נשארים תמיד אותו דבר, נאמנים ואוהבים בלי שום חשבונות קטנוניים.

כל בוקר מישה מעיר אותי עם ליקוק עדין על האוזן ואחר כך משמיע מעין יבבות חנוקות דקיקות כדי לרמוז לי שהוא מבקש מאוד שאני אתן לו לצאת כי הוא היה שקט ומתחשב כל הלילה, ועכשיו כבר אור ובוקר, אז בבקשה... אני פותח לו את דלת הזכוכית המובילה למרפסת הפרטית הקטנה שלי, והוא קופץ בזריזות מעל המעקה ורץ לחצר לעשות פיפי, ואחר כך מחכה לי בסבלנות ליד השער, וכשאני מגיע אחרי כמה דקות, נעול בנעלי התעמלות אוחז בחגורה שלו הוא קופץ עלי ומנסה לחטוף ממני את החגורה, ולאורך כל הדרך מהבית עד לוואדי הוא משחק איתי במשיכות, אבל ברגע שאנחנו מתחילים לרדת למטה הוא שוכח את החגורה, ומתחיל להתרוצץ בשמחה, מנסה לתפוס פרפרים או ציפורים, וכמובן לא מצליח, חופר בורות, מכרסם עשבים רכים, רץ הלוך ושוב, ומידי פעם חוזר אלי לבדוק שאני בסדר.

יום אחרי שרונן חזר מנסיעת העבודה שלו הוא הפתיע אותי והצטרף אלינו לטיול הבוקר, "לא אכפת לך, נכון? כל כך נעים לטייל מוקדם בבוקר, שכחתי כמה יפה אצלנו." חייך אלי, ליטף את ראשו של מישה, וחיבר חגורה לקולר של פנדה שהתרוצצה סביבנו, "אתה לא קושר את הכלב?"

"בדרך כלל לא, אין שום צורך, הוא לא בורח והוא לא תוקפני. אני לוקח את החגורה רק למקרה שנפגוש פתאום מישהו שפוחד מכלבים, אבל זה די נדיר, מישה נראה בלונדיני חמוד כזה, עוד לא פגשתי מישהו שפוחד ממנו." רכנתי והתרתי את החגורה שהסתבכה סביב רגליה של פנדה.

"יכול להיות שהיא צעירה מידי לצאת לטיול?" דאג רונן.

"אני לא חושב ככה, היא כבר בת חודשיים, היא צריכה להתחיל להכיר את הסביבה." התיישבתי על הסלע השטוח שנהגתי לנוח עליו תמיד לפני הירידה לוואדי, "בוא נתיר אותה וניתן לה להסתובב חופשי." הצעתי.

רונן התיר את הגורה שנהנתה מאוד לרוץ אחרי מישה ולרחרח בסקרנות כל דבר שנתקלה בו.

"היא ממש חמודה, אני מקווה שתעקר אותה כשהיא תגדל קצת."

"בטח, דקה אחרי שהיא תהיה בת שישה חודשים, ומה עם מישה, הוא מסורס?"

"כמובן, אבל לא נראה שזה מטריד אותו." קמתי ושרקתי למישה שחפר בהתלהבות באדמה, "קדימה שמנצ'יק, הלכנו."

מישה הניח לחפירה שלו ודילג הלאה, ופנדה נחפזה אחריו, עושה שני צעדים על כל צעד שלו. היה נפלא לראות איך מישה מחנך את הקטנה, נענה לה כשהיא קופצת עליו ומשתוללת סביבו, ורומז לה בנביחת אזהרה חדה מתי היא מגזימה בתעלוליה, ומתי הנשיכות הקטנות שלה נעשות מציקות. "לגורי כלבים חשוב מאוד להיות בקשר עם כלבים בוגרים, רק בגיל הזה הם יכולים ללמוד מהם איך לתקשר עם כלבים אחרים ואיך להתנהג כמו כלב." הסביר רונן.

"למה רק בגיל הזה?" תהיתי.

"כי כלבים מתבגרים נורא מהר יחסית לבני אדם, ואחרי שהם מתבגרים זה כבר מאוחר מידי, ואגב, גם לילדים חשוב מאוד להיות במגע עם מבוגרים שיטפלו בהם, וידברו איתם, ויאהבו אותם, אחרת הם לא יצליחו להתפתח לאנשים בריאים נפשית." הסביר רונן וכשהבחין שאני מקשיב לו בעניין המשיך להרצות, "ואם מדברים על ילדים, פעם חשבתי שלילדים מספיק שתהיה אימא, אבל כיום אני כבר לא בטוח בזה, אני חושב שילדים צריכים גם אבא וגם אימא כדי להתבגר כמו שצריך."

"ומה בקשר לילדים שגדלים רק עם אבא?" הקשיתי.

"לא יודע, אני מניח שתלוי מי האבא, אתה יודע שבהתחלה חשבנו שאני אגור בנפרד מהתאומים ורק אקפוץ לפעמים לביקור? אבל כמובן שאז לא ידענו שיהיו לנו תאומים ושבת הזוג שהייתה אז לרות תעזוב אותה ותתחתן עם גבר." הוא נאנח, "הכל התהפך והשתנה לנו, אבל אני לא מתלונן, העיקר שהילדים בריאים ומאושרים." סיכם את הנושא.

עשינו את כל הסיבוב הרגיל שלי, הפעם קצת יותר לאט כי פנדה לא הייתה מסוגלת ללכת בקצב של מישה, אבל לא השתעממתי לרגע. לאורך כל הדרך שוחחתי שיחה מרתקת עם רונן שסיפר לי על חייו, על האקס שלו שעבר לגור בחוות רכיבה ברמת הגולן, ועל הכלב הקודם שלו שהוא עדיין התגעגע אליו מעט.

"אתה מתגעגע לכלב או לאקס?" התבדחתי מעט.

"גם וגם, או שאולי אני מתגעגע לעצמי הצעיר יותר שלא הייתה לו אחריות לילדים?" חייך רונן חיוך אירוני דקיק.

מאז נהגנו לצאת יחד בכל בוקר לטיול עם הכלבים, ולפעמים, כשהוא לא היה עסוק מידי, הלכנו יחד עם הילדים והכלבים גם אחרי הצהרים. עם הזמן השיחות שלנו נעשו אישיות יותר ויותר, ובבוקר סתיו ערפילי אחד רונן העז - לא לפני שהתנצל מראש - לשאול אותי אם הוא צודק בהשערתו שאני אכן הומו כמו שנדמה לו.

"כן." הודיתי, "אני מקווה שזה לא מפריע לך?"

הוא הצטחק, "כמובן שלא, אל תהיה טמבל, ואה... מותר לשאול אם יש לך בן זוג?"

"חוץ ממישה אתה מתכוון?" התבדחתי.

"כן, חוץ ממישה כמובן." חייך רונן.

"לא, לצערי אני מצליח להתאהב תמיד בבן אדם הלא מתאים."

"אז אתה מאוהב במישהו?" חקר רונן, ואחר כך נבהל מעצמו וחזר וביקש סליחה, וציין שאני ממש לא חייב לענות לו, ואם הוא מגזים אז שלא אתבייש ואבקש ממנו לשתוק.

"זה בסדר, לא אכפת לי לספר שהייתי מאוהב אבל לצערי זה לא הסתדר, לא הסתדר בגדול אפילו, ובעצם זו הסיבה שאני כאן."

"אני מבין, דברים כאלה קורים לפעמים." הרצין רונן, "אני ממש מצטער." הוסיף.

"תודה." אמרתי בנימוס, וקמתי מהסלע עליו ישבנו לנוח לפני הירידה אל הוואדי.

"מה שרציתי להגיד זה שאני מצטער שנפגעת, אבל שמח מאוד שאתה כאן," הבהיר רונן, ולהפתעתי אחז בעדינות בזרועי ונעמד מולי, "מאוד שמח." חזר והדגיש, מביט הישר בעיני.

נבוך ומבולבל השפלתי את מבטי, "גם אני שמח, נעים לי מאוד אצלכם, וגם מישה נהנה מאוד לגור כאן, נכון שאתה נהנה מישה?" נחפזתי לרוץ אחרי הכלב שרץ קדימה, משאיר את רונן מאחורי.

"בחיים לא התפדחתי ככה." שפכתי את ליבי בפני נויה כמה שעות אחר כך, כשנפגשנו לקפה במכללה, "והכי גרוע שהבכתי גם אותו, מסכן, הוא לא אמר כלום אבל היה לי ברור שנורא לא נעים לו ממני. אני מקווה שהוא לא יפסיק לטייל איתי בבקרים בגלל הקטע המסריח הזה."

"אני בטוחה שתתגברו על זה." עודדה אותי נויה, "אבל תגיד ניר, למה בעצם התחמקת ממנו? חשבתי שאתה מחבב אותו."

"אני מאוד מחבב אותו, ולא רק מחבב אלא גם מכבד ומעריך ו... אה... לא יודע, הוא אחלה בן אדם רק ש..."

"הוא דוחה אותך? הוא לא הטיפוס שלך?" התעקשה נויה להעמיד דברים על דיוקם.

"ממש לא. נכון שהוא מבוגר ממני בכמה שנים, והוא אשכנזי מכופתר כזה, ואני יותר בעניין של ערסים צעירים ושחומים, אבל הוא בהחלט לא דוחה אותי."

"אז למה... תגיד, אתה אידיוט או מה?" זקפה נויה מולי גבות נוזפות, "אתה מוותר על גבר מעולה כזה רק בגלל צבע העור והמוצא שלו? נראה לך שזה מה שחשוב בזוגיות? או שאתה עדיין רק בעניין של זיונים וזה מה שבראש שלך, לזרוק ולדפוק?" התפרצה נויה בפראות שהותירה אותי פעור פה.

"מה לדפוק ולזרוק? נויה, מה עובר עליך?" נדהמתי.

היא השפילה מבט וקרעה בעצבנות את מפית הנייר שנחה לצד כוס הקפה שלה, "סליחה." לחשה והסמיקה, "לא התכוונתי להעליב, אלא ש... ניר, אתה כבר כמעט בן עשרים וחמש, אתה כבר לא ילד, והגיע הזמן לחשוב על העתיד, לבחור בן זוג רק בגלל שהוא נראה טוב בבגד ים, ובא לך לעשות איתו סקס זה פשוט ילדותי, אתה לא חושב ככה?"

"אז מה את מציעה? ללכת עם איזה מכוער שלא בא לי עליו ולא מתחשק לי לגעת בו?" התקוממתי.

"לא אמרתי את זה, ברור שצריך גם משיכה, אבל אי אפשר לבסס יחסים רק על סקס. משיכה מינית כי זה דבר שנגמר מהר מאוד, ופתאום אתה תקוע עם בן אדם שאין לך שום דבר משותף איתו."

"את צודקת, אבל למה אי אפשר גם וגם?"

"לא יודעת, אבל עובדה שאי אפשר, בזוגיות צריך להתפשר, ועדיף להתפשר על מישהו שהוא בן אדם איכותי ומשכיל, ויש על מה לדבר איתו גם אם הוא לא מספיק חטוב או שזוף לטעמך."

"טוב, בסדר." רטנתי בזעף, "יכול להיות שיש משהו במה שאת אומרת נויה, אבל אני לא רואה אותך מתפשרת, את חושבת שהיית מתאהבת בארז גם אם הוא לא היה נראה כל כך טוב?"

"מי אמר שאני מאוהבת בארז?" השליכה נויה את המפית הקרועה למאפרה, "או שהוא נראה טוב."

"אה... לא יודע, הנחתי שאם את גרה איתו את אוהבת אותו ונמשכת אליו."

היא העוותה את פניה, "כן, אולי, יכול להיות שבהתחלה זה היה נכון, אבל כיום אני כבר לא כל כך בטוחה."

"לא בטוחה שהוא נראה טוב, או שאת אוהבת אותו?" לחצתי עליה.

היא נשפה בקוצר רוח, "אל תציק ניר, נניח שהוא נראה טוב, בעיקר אם אתה אוהב את הטיפוס הזה של ערס לייט, ואני כבר לא בטוחה שזה מה שאני אוהבת, אבל אני בטוחה שאני ממש לא אוהבת טיפוסים כמוהו ש... ש... לא משנה."

"כן משנה." התעקשתי, "נו, נויה, זה אני, ניר, תספרי מה הבעיה."

"הבעיה שהוא, נו, איך קוראים לזה? לא דו מיני אלא... אה... שהוא לפעמים גם בעניין של גברים." פלטה נויה בחוסר רצון.

"איך את יודעת? הוא אמר לך או שאת מנחשת?" חקרתי אותה בלהיטות.

"אמר לי? נראה לך שהשקרן הזה היה מעז לבוא ולספר לי דבר כזה? ממש לא! לצערו הרב עליתי על זה במקרה כשחיפשתי מספר טלפון בסמרטפון שלו, רק אז הוא הודה ש... תגיד ניר, יכול להיות שאני פשוט מין מגנט להומואים?"

"ארז אמר לך שהוא הומו?" נדהמתי.

"לא, הוא התעקש שכיום הוא לגמרי סטרייט, ושהקטע שהיה לו עם גברים זה משהו ששייך לעבר, וגם אז זה היה רק בגלל סקרנות ובגלל שהוא היה חרמן, ואחר כך הוא השתפך כמה הוא אוהב אותי וכמה שהוא נאמן רק לי..." היא העוותה את פניה בספקנות, "אני נורא רוצה להאמין לו, אבל... אני פשוט לא יודעת מה לעשות."

"מה בדיוק מצאת בסמרטפון שלו?"

"לינק לאטרף, ותיקיית תמונות של גברים ערומים. הוא טוען שזה ישן מאוד ושהוא בכלל שכח שהתיקייה הזו נמצאת אצלו, ושמאז שהוא איתי הוא רק איתי, ושהוא אוהב אותי מאוד... אתה הרי מתמצא בזה יותר ממני ניר, ארז נראה לך הומו?"

מרוב מבוכה הרגשתי איך עורפי נרטב מזיעה, "לא יודע, לדעתי אין דבר כזה, נראה הומו, החבר שלך נראה לי סטרייט, אבל ככה זה גם אצל הרבה הומואים אחרים."

"מסכן, הבכתי אותך." ליטפה נויה בחיבה את לחיי, ואז העיפה מבט חטוף בשעון ונבהלה, "אוי! אני מאחרת, חייבת לרוץ, ביי חמוד." ופרחה לדרכה.

חזרתי הביתה עם ראש הומה ממחשבות, תקוות וחששות. דאגתי מה יקרה עם נויה ועם ארז, חששתי מהמבוכה שאחוש בבוקר כשאפגוש את רונן, ובסתר ליבי קיוויתי שהוא יעמיד פנים שהוא מתעצל לקום ויחסוך לשנינו את חוסר הנעימות. מסתבר שדאגתי לשווא, כמו שקורה לפעמים, דווקא כשאתה חושש מעניין אחד הכל מתהפך פתאום ונוחתת עליך צרה אחרת לגמרי שמגמדת לגמרי את הבעיה הקודמת, כנראה שזו דרכו של העולם להכניס אותך לפרופורציות. מה שקרה זה שהתאומים התעוררו בשלוש לפנות בוקר בצעקות ובבכי תמרורים, מזעיקים את כל בני הבית לחדרם. החדר שלי נמצא ממש מול חדר השינה שלהם, ולכן הגעתי ראשון ומיד אחרי רות לבושה רק כותנת אוורירית שהתנופפה סביב גופה הדק, לוסי בחולצת ספורט ענקית שהגיעה עד אמצע ירכיה, חושפת עור ורדרד, חשה אחריה ועטפה אותה בחלוק חם, ובמאסף הגיע רונן, לבוש רק בתחתוני בוקסר מרופטים, רגליו יחפות ופלג גופו העליון חשוף. גם אני ישן במכנסי התעמלות ישנים, אבל בניגוד אליו לפחות הייתי לבוש בגופית סבא הדוקה מידי שכבר ראתה ימים טובים יותר.

כצפוי מאנשים שהתעוררו בשעות הקטנות של הלילה היינו חבורה מדובללת למדי, אבל אף אחד מאיתנו לא שם לב לכך, כל תשומת ליבנו הייתה נתונה לקטנים שישבו במיטותיהם וצרחו. אחרי בדיקה קצרה התברר שרפאל הקיא במיטתו, בעוד שאריאל היה זריז מספיק להקיא על השטיחון למרגלות המיטה, ושלשניהם יש חום גבוה וכאבי אוזניים.

הנשים לקחו את השניים למקלחת, טבלו אותם באמבטיה חמימה, השקו אותם באקמולי ובתה, וטפטפו להם טיפות אוזניים, משאירות לגברים את מלאכת הניקיון. החלפנו להם את כלי המיטה, ואחר כך תליתי את השטיחון המלוכלך בחצר ושטפתי אותו בצינור, בעוד רונן מנגב בזריזות את הרצפה. כשהקטנים חזרו למיטותיהם, נקיים ומפויסים, חדרם היה שוב נקי והמיטות יבשות.

"נקווה שהם ישנו טוב עד הבוקר." העיפה רות מבט בשעון ונאנחה, "כבר ארבע בבוקר, אי אפשר לשלוח אותם ככה לגן, אני אשאר איתם בבית עד הצהרים, אבל בשתיים יש לי ישיבה שאי אפשר לדחות."

"זה בסדר גמור, אני אהיה עד אז בבית," הרגעתי, "את לא חושבת שהם צריכים לראות רופא?"

"לא יודעת, בוא נראה איך הם ירגישו מחר, אם זה רק וירוס אין טעם לטלטל אותם לקופת חולים." היא פיהקה והעבירה יד בשערה הפרוע, "נחליט מחר, לילה טוב." דשדשה לחדר השינה שלה ולוסי בעקבותיה.

"לילה טוב רונן." אמרתי ופניתי לחדרי.

"לילה טוב ניר." השיב רונן, "נלך בבוקר לטיול עם הכלבים?"

"בטח, אני רק מקווה שאני אצליח לקום."

"מישה כבר יעיר אותך." הצטחק רונן, "ואה, ניר..." נגע באצבעו בכתפי החשופה, "אני ממש מצטער אם הבכתי אותך אתמול בבוקר."

"שטויות, זה בסדר," גמגמתי, מודע פתאום לגופו הערום למחצה. צינת הבוקר גרמה לפטמותיו האדמדמות להזדקף ולבלוט עוד יותר על רקע עורו הבהיר, והמראה היה משובב נפש.

"באמת?" שאל, ועיניו הירקרקות פגשו את עיני, "כי אני... אתה נראה ממש טוב בגופיה."

"תודה." השבתי, מסמיק כמו דביל, "גם אתה נראה טוב רונן, אבל... אה..."

"אתה צודק בהחלט." הסכים רונן להסתייגות המרומזת שלי, "בהתחשב בנסיבות עדיף...." הוא החליק את אצבעו מתחת לכתפיה של הגופייה שלי ונאנח, "לילה טוב ולהתראות בבוקר." חזר ואמר, והסתלק לחדרו.

לא התקשיתי לקום בבוקר כי לא הצלחתי להירדם שוב. שכבתי ער וחשבתי, אחר כך קראתי קצת, צפיתי מעט בשידורים החוזרים בטלוויזיה, וברבע לשש הלכתי להכין קפה, ולא הייתי מופתע במיוחד למצוא את רונן יושב במטבח, ספל תה מהביל לצידו, קורא בעיתון.

"ישנת?" הרים אלי את מבטו הבהיר.

"לא, לא הצלחתי להירדם שוב. רוצה קפה?"

"כן, תודה."

שתינו יחד קפה אכלנו עוגיות, הערנו את פנדה ויצאנו לטיול, נהנים מזריחת השמש, מהשיחה הקולחת, מתעלולי הכלבים ומאוויר הבוקר הצח. התאומים החלימו לגמרי אחרי יומיים, וחזרו לגן, אבל בינתיים הורע מצבה של סבתא של נויה. היא אושפזה בבית חולים והרופאים הודיעו למשפחתה שמצבה חמור מאוד ושיתכוננו לרע מכל.

נויה התקשרה אלי, דומעת, "אני פוחדת ללכת לבקר אותה בבית חולים." התוודתה.

"אני אבוא איתך." התנדבתי מיד, "מתי מותר לבקר אצלה?"

"הכי טוב בערב, אחרי הביקור רופאים."

"אני אבוא לאסוף אותך וניסע יחד, חבל שאי אפשר להביא את מישה, סבתא שלך כל כך אהבה אותו, את בטוחה שאי אפשר?"

נויה צחקה מבעד לדמעותיה, "זה בית חולים, אני די בטוחה שהם לא ירשו להכניס כלב לפנימית ג'."

"חבל, גם ארז יבוא?"

"אני אציע לו, אבל אני די בטוחה שהוא יתחמק, בזמן האחרון אנחנו כמעט לא מדברים ואנחנו גם לא ישנים יותר יחד. הוא ישן בחדר שהיה שלך ומתאמץ להיות בבית כמה שפחות."

"אני באמת מצטער נויה, ניסית לדבר איתו."

"לא כל כך, אני מחכה שהוא יבוא לדבר איתי, יש לי הרגשה שעובר עליו משהו לא טוב... לא יודעת, האמת שאין לי כל כך ראש לבעיות שלו, מעניין למה אני מסתבכת תמיד עם הומואים?"

"את מתכוונת אלי?" נדרכתי.

"לא חמוד, אתה היחיד שאף פעם לא שיקר לי ולא ניסה לתחמן אותי." פייסה נויה, ומזל שלא ראתה איך אני זע באי נוחות, ומגרד בעצבנות את פדחתי, "אני מתכוונת... איכשהו יוצא שאני תמיד נדלקת על טיפוסים שלא סגורים על עצמם, או שאולי הם אלו שנדלקים עלי? חשבתי שארז שונה, הרי היינו יחד במיטה וזה היה ממש טוב, ובכל זאת... יכול להיות שאני עושה לו עוול והוא באמת ביסקסואל שנמשך לשני המינים?"

"בהחלט יכול להיות, אם כי משיכה שווה לשני המינים זה עניין נדיר מאוד. בדרך כלל יש לביסקסואלים משיכה חזקה יותר לאחד הצדדים, אבל הבעיה היא שהמשיכה הזו משתנה עם הזמן... מין קטע מתוסבך ומבלבל שכזה, ואני לא מאשים אותך שאין לך חשק להסתבך בעניין הזה."

"אתה טועה ניר, סיבוכים לא מרתיעים אותי, אף אחד לא מושלם, לכל אחד יש איזה שריטה שהוא סוחב עליו, הייתי מסתדרת בקלות עם בחור שלפעמים רוצה סקס גם עם גברים, אבל מה שבאמת מפריע לי זה שהוא שיקר..." היא נאנחה, "ברגע שעימתי אותו עם העובדות בסמרטפון שלו הוא התחיל לגמגם, להסמיק ולהזיע, הוא התפתל כמו תולעת, ובגלל זה ירד לי ממנו לגמרי, עדיף שהיה מסתכל לי ישר בעיניים ואומר את האמת."

"אוי, נויל'ה..." גנחתי מנהמת ליבי, "חבל שאת לא מבינה כמה קשה להגיד את האמת, וזה עוד יותר קשה דווקא עם מי שאוהבים ורוצים שיחשוב עליך טובות."

"אז הוא שיקר מרוב שהוא אוהב אותי?" התיזה נויה בבוז, "נהדר, איזה כיף לי!"

"אני לא יכול לדבר בשמו, אבל תביאי בחשבון שדברים כאלה קורים לפעמים, יש שקרים שאנשים מספרים לא כי הם רעים, אלא בגלל פחד לאבד את מי שהם אוהבים, וכמו שכבר אמרת, אף אחד לא מושלם."

"אני לא מחפשת בן אדם מושלם, אני רק מחפשת מישהו שיאהב אותי ישר ובגלוי, ובלי סודות, כמו שאתה אוהב אותי, אתה אוהב אותי ניר, נכון?"

"חולה עליך מאמי, אבל אני הומו אז לצערי..." עניתי כמו שעניתי תמיד, ושוב נשבעתי לה שאם לא הייתי הומו הייתי מתחתן איתה מיד, וחי איתה באושר עד מאה ועשרים.

כמו שנויה ניבאה ארז לא בא איתה לבקר את סבתא, היא סיפרה שהוא מלמל משהו לא ברור על מבחן חשוב, ועל חוסר רצון להפריע למשפחה בתקופה קשה, והסתגר בחדרו.

"הוא בטח רואה עכשיו פורנו הומואי ומביא ביד." שיערה נויה בקשיחות אדישה, ומיד אחר כך פרצה בבכי, ונרגעה רק כשהגענו לבית החולים. הוריה חיכו לנו בכניסה לפנימית ג' והיא התעקשה שאסור שהם יראו אותה בוכה, "זה ימוטט אותם." הסבירה לי, מחתה את לחייה, מחטה את אפה ויצאה מהמכונית רק אחרי שטיפות העיניים שהיא זילפה לעיניה פעלו את פעולתן, והעלימו את אדמומיותן. בדרך למחלקה היא עצרה בשירותים, התאפרה קלות והברישה את שערותיה, והתייצבה בפני הוריה כשהיא מסודרת ורגועה.

פנימית ג' היא המקבילה האנושית למגרש מכוניות שנועדו לגריטה. כל החולים קשישים, ורובם חסרי הכרה או מבולבלים, ובהתחשב בנוף האנושי עדיף ככה.

אם הייתי יכול הייתי עורך את הביקור בעיניים עצומות, כשאצבעותיי דחופות בתוך אזני כדי לא לשמוע כלום, והייתי שמח לאטום גם את אפי כי הריחות שהיו שם...

למרבה הצער לא יכולתי לחסום אף אחד מחושי והסתפקתי בכך שתקעתי את מבטי ברצפה - בלטות חומות מכוערות, ולא ממש נקיות - ונשמתי נשימות קצרות וחטופות דרך הפה.

סבתא של נויה שכבה בקצה החדר שהכיל עוד שלוש קשישות מטושטשות, לבושות כותנות דהויות ומכוערות. אחת ישנה בפה פתוח וריק משיניים, והשנייה בהתה בטלוויזיה שהייתה תלויה מעל מיטתה. ליד השלישית, קשישה שדופה שראשה היה עטוף במטפחת, ישבה מישהי, אולי הבת שלה, עטופה בבגדים כהים של דוסית, והתייפחה.

אימא של נויה משכה את הוילון מסביב למיטה של סבתא ובודדה אותנו ממראה השכנות המדכדכות שלה, וכך נותרנו עומדים סביב המיטה, הים התיכון זוהר בכחול עז מבעד לחלון הגדול, מפרשיות לבנות מפליגות אל האופק ומעליהן דואים שחפים, ובמיטה, כלואה בין סורגיה, אינפוזיה משתלשלת מצד אחד שלה וחיבור לבלון חמצן תקוע בנחיריה, שוכבת סבתא. שערה הלבן והדליל מסורק למשעי, פניה כחושים וקמוטים, ועיניה הכחולות כעיניה של נויה מתרוצצות בפחד, חולפות בין האנשים העומדים מעליה, נבוכים. אימא של נויה דיברה אליה בקול רם מידי, טפחה בחיבה על זרועה הדקיקה והמקומטת שהייתה מנומרת שטפי דם, עדות למחטים שתקעו בה, וניסתה בכל כוחה להעמיד פנים שאימא שלה מבינה מי היא ועל מה היא מדברת. הזקנה האומללה המשיכה לשתוק ולבחון אותנו בחשדנות עד שלבסוף התקבעה דווקא עלי, "מישה." אמרה בקול חזק וצלול להפתיע, "מה עם מישה שלי? מה שלומו?"

"הוא בסדר גמור." צהלה אימא של נויה, מחייכת בעליצות מורטת עצבים, "נכון שהוא בסדר ניר?"

"מישה מרגיש מצוין, אני מטפל בו כל הזמן, הוא אפילו ישן אצלי בחדר, הכל בסדר אצלו." הבטחתי, מחייך ומהנהן כמו מטומטם, וכדי להסיט את מבטה של הקשישה מעלי שלפתי את האייפון שלי והראיתי לה תמונות של מישה משתעשע עם התאומים בפטיו. היא ליטפה את מסך הזכוכית החלק, "ילדים חמודים." אמרה, "מישה אוהב ילדים קטנים." הוסיפה, נשמעת לרגע כמו הקשישה החביבה, נעימת ההליכות שהייתה פעם, לפני שהאלצהיימר גנב את תבונתה, ואז כבתה באחת, עצמה את עיניה, שקעה ביבבה לתוך הכרית והתחילה לצעוק ביידיש וברומנית.

נויה יבבה בבהלה ותקעה את ציפורניה בזרועי, ואחות שצצה פתאום עם מזרק בידה, תקעה אותו באינפוזיה של הסבתא, ותוך כדי כך גירשה אותנו מהחדר.   

ברחנו משם כל עוד רוחנו בנו ולא אמרנו מילה עד שהגענו לחנייה. "אני מתפלל לאלוהים שיעזור לי למות לפני שאני אגיע לפנימית ג'." אמר אבא של נויה בלחש, מסכם את רגשות כולנו, לחץ את ידי והודה לי, חיבק בעוז את ביתו החיוורת וציווה עליה לשמור על עצמה ולבוא לאכול אצלם ביום שישי בערב, ואחר כך תמך באשתו המתייפחת, הכניס אותה למכוניתם ונסע לדרכו.

"עדיף שהיו נותנים לה למות ולא מחזיקים אותה בחיים בכוח." אמרה נויה, והניחה לדמעותיה לזלוג על לחייה.

"עדיף שהיו מוצאים תרופה למחלה הזו, מה הטעם להגיע לגיל שמונים אם אתה לא יודע מי אתה בכלל?" חיבקתי את כתפיה, אמרתי לה שהיא רזה מידי ושתפסיק מיד עם הדיאטות האידיוטיות שלה, ושהייתי שמח לקחת אותה לאכול באיזה מקום נחמד אבל לצערי אני חייב לחזור הביתה כדי לעזור להשכיב את הקטנים.

הורדתי את נויה לפני ביתה ונחפזתי הביתה. מצאתי את רונן לבד עם הקטנים כי רותי ולוסי החליטו להיות ספונטניות, ולצאת אחרי העבודה לסרט ולארוחה. הם שיגעו אותו כמו שרק שני שובבים בני שלוש מסוגלים לשגע מבוגר חסר ניסיון שמנסה להיות הורה נחמד וליברלי. הוא הצליח לשכנע אותם לאכול, אבל המטבח נראה כמו אחרי הפצצה, ובמקום לשבת ולהירגע באמבטיה הם התרוצצו בסלון, השליכו כריות זה על זה וצרחו. "מה שהם צריכים בשעה הזו אלו גבולות ברורים והוראות מדויקות, אחרת הם יקפצו לך על הראש, לא יאכלו ולא יתרחצו בזמן, ויברדקו את כל לוח הזמנים שלהם." נזפתי באביהם.

"אבל הם רק ילדים קטנים וחמודים, בשביל מה הם צריכים לוח זמנים?" מחה רונן חסר הישע, וצנח על הכורסה, מותש.

"כדי שהם יוכלו להמשיך להיות ילדים קטנים ולא יהפכו למפלצות." הכרזתי בתקיפות. אילצתי את הקטנים להפסיק את מלחמת הכריות שהשתוללה בסלון, והצעדתי אותם בסך למקלחת, ולמרות הבכיות והתלונות לא ויתרתי על חפיפת ראשים - השערות שלהם היו מרוחות בריבה ובחמאת בוטנים - וכעונש על השלכת כריות לכל עבר וסרבנות למקלחת קוצרה שעת הקריאה שלהם, וכל אחד קיבל רק חצי סיפור. הם מחו והתלוננו, אבל נרדמו עוד לפני שסיימתי לספר להם את הגרסה הפוליטקלי קורקט של היפיפה הנרדם, גרסה מודרנית שבה הנסיכה היא זו שמעירה את הנסיך בנשיקה, לא לפני שהיא הורגת בחרבה דרקון יורק אש.

"הנסיך הזה נראה ממש שווה, לא הייתי מתנגד לנשק אותו בעצמי." התבדח רונן כשסידרנו יחד את הבית.

"אתה צריך לקרוא לילדים סיפורים בנוסח עדות ההומואים, אחרת הם יצאו לך חס וחלילה סטרייטים." התבדחתי.

"אני מאוד מקווה שזה מה שיקרה." אמר רונן, מנגב במרץ את שולחן האוכל הדביק.

"באמת, למה?"

"כי זה באסה להיות הומו." לא נרתע רונן ממבטי, "אל תגלה לרותי שאמרתי את זה, אבל זה ממש לא נעים להיות הומו, ואני לא מאחל את זה לילדים שלי, ואגב, אתה יודע שאתה דומה מאוד לתמונה של הנסיך בסיפור?"

"נו, באמת," צחקתי, "זו סתם תמונה טיפשית, ומה רע לך כל כך בחיים? יש לך בית יפה, ילדים מקסימים ופרנסה טובה, הרבה היו שמחים להתחלף אתך."

"כן, היה יכול להיות יותר גרוע." הסכים רונן, והתחיל לסדר את הכלים במדיח, "אבל התאמצתי כל כך להשיג את מה שכל סטרייט מקבל כמובן מאליו, זה לא הוגן."

"החיים לא הוגנים." הסכמתי, מעביר סמרטוט לח על הרצפה הדביקה, "אבל תסכים איתי שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע."

"כן, זה נכון." הסכים רונן, ולמרבה מבוכתי התנצל על ההערה הטיפשית שלו מקודם.

"על איזה הערה? שאני דומה לנסיך?" צחקתי, "למה אתה צריך להתנצל על מחמאה?"

"כי היא עלולה להתפרש כהטרדה מינית." נשאר רונן רציני.

"נו, באמת," גיחכתי, "כנראה שלא נתקלת אף פעם בהטרדה מינית אמיתית." הערתי בבדיחות הדעת, וסחטתי את הסמרטוט. 

"אמיתית?" טרק רונן את דלת המדיח, ולחץ על כפתור ההפעלה. המדיח הגיב בנהמה חרישית והתחיל לזמזם בעסקנות, "למה אתה מתכוון אמיתית ניר?" נעמד מולי, עיניו בעיני.

"לזה." השבתי בחוצפה, אחזתי בכתפיו ונישקתי אותו על פיו, "עכשיו אתה מבין?"

"כן, עכשיו אני מבין." השיב רונן, הדף אותי קלות עד שנשענתי על הקיר, ונישק אותי ארוכות, מחדיר את ידיו למכנסי, ממשש בהתלהבות את ישבני, ומועך את זקפתו לזו שלי.

"אם לא מתאים לך זה הזמן להגיד לי להפסיק." אמר בתום הנשיקה, מביט בחשש קל בפני.

"אם לא היה מתאים לי כבר היית יודע את זה." השבתי, מחייך, אבל הוא נותר רציני, והתחיל להסביר לי שבגלל שהוא בעצם הבוס שלי, ואני עובד אצלו, ויש בינינו בעצם יחסי מרות, אז...

"אני מתחיל להבין למה קשה לך כל כך להשיג זיון." גיחכתי בלגלוג, "אולי תפסיק להיות כזה עורך דין ותיקח אותי סוף סוף למיטה? או שאני צריך לחתום לך קודם שזה בסדר ואני מסכים?"

"אוף, סתום כבר!" השתיק אותי רונן בעוד נשיקה עזה, ולקח אותי לחדרו. לאף אחד מאיתנו לא היה קונדום ולכן בפעם הראשונה רק עשינו זה לזה ביד, ואחרי שנרגענו קצת מהחרמנות הוא סיפר לי סיפור הזוי על עוזר משפטי אחד שניסה להתקדם בעבודה דרך סחיטה מינית של הבוס. "ואתה הבוס שזה קרה לו?" נדהמתי.

"לא, אני מעדיף לעבוד רק עם נשים, ורצוי מבוגרות ונשואות, אבל השותף שלי... בסוף יצאנו מזה בשן ועין, ועל הדרך הוא יצא מהארון והתגרש, ובלית ברירה גם אני... עכשיו כולם יודעים שגם אני הומו, ואני מודה, די נבהלתי כשראיתי אותך בפעם הראשונה, האמת, אני לא הייתי שוכר אותך לעבוד אצלי, אתה יפה מידי, אבל רותי ולוסי מאוד בעניין של שוויון מגדרי, וחוץ מזה אתה באמת טוב עם הקטנים, וזה הרי מה שבאמת חשוב."

"נכון." הסכמתי, "ואגב, לא יזיק גם לך ללמוד איך לטפל בהם, הרי אתה אבא שלהם."

"כן, לפעמים אני צריך לקבל תזכורת שאני אבא." פיהק רונן ושאל אם לא עדיף שאלך לישון במיטה שלי כי... "כן, אתה צודק." הסכמתי מהר, כדי שלא יחשוב שאני נדבק ומתעלק, וקצת עצוב פרשתי לחדרי הקטן, התקלחתי מהר, אמרתי לעצמי שמחר יהיה יום חדש ונרדמתי.