11. אגף ההפרדות
הכול התחיל מההתמכרות של קלוד להימורים.
הם היו התאווה האמיתית שלו. למרות שחייו נהרסו בגלל תאוותו להימורים - בגללם
הוא איבד את משפחתו והגיע לכלא - הוא בכל זאת העדיף פוקר על פני כל דבר,
אפילו על פני סקס.
כל כמה שבועות היה יצרו מתגבר עליו והוא היה
מארגן משחק קלפים, ובדרך כלל מפסיד.
במקום להבין את הרמז ולברוח מקלפים כמו
מאש הוא התמיד להמר והצליח להסתבך גם בכלא.
לא הגיוני, זה ברור, אבל מה להתמכרות
ולהגיון?
כדרכו תמיד הוא ניצל את הזמן שבין ארוחת
הערב לכיבוי האורות הזמן שבו מותר לאסירים להסתובב חופשי בכלא כדי לארגן משחק
קלפים סוער בחדר הכושר.
העניין נודע לי כשישבתי בחדר הטלוויזיה
וצפיתי בחדשות עם עוד כמה אנשים שעדיין לא אבדו עניין במה שקורה בחוץ, ופתאום
התפרץ עלי לחדר הטלוויזיה, ונסער מאוד משך את שרוולי, "בוא מהר." לחש
לי, "בבקשה, זה דחוף."
הלכתי אחריו לחדר ומצאתי את יורי, יושב על
המיטה שלו, בוכה ומאיים שיתאבד.
"מה קרה?" נבהלתי, "מה
עובר עליו?"
"קלוד שוב ארגן משחק פוקר, הפעם עם
הקווקזים. יורי פוחד שזה יקרה עוד פעם."
שנינו ידענו היטב למה הוא מתכוון, לא
דיברנו על זה אף פעם, אבל זה לא אומר ששכחנו מה קרה בפעם האחרונה שקלוד הפסיד.
ידעתי שלא אוכל לעמוד שוב במחזה כזה, אבל ידעתי שאני לא חזק מספיק להפסיק את זה
בכוחות עצמי.
"איפה ברקו?" שאלתי.
"הוא ומקס נמצאים שם גם כן,
מסתכלים."
"טוב, תשמור עליו שלא יעשה שטויות.
אני אנסה לעשות משהו."
רצתי לחדר הכושר ומצאתי חבורה גדולה של
אסירים עומדים ומביטים בכמה שחקני פוקר שישבו בעיגול מול המראה הגדולה שנתלתה
בכניסה לחדר הכושר והתרכזו בקלפים שבידיהם.
ברקו, מקס ומישה השמן עמדו קצת בצד והביטו
בקלפנים באדישות לכאורה, אבל ידיו של מישה היו מאוגרפות וגבו של ברקו היה זקוף
ומתוח, רק מקס נותר אדיש ושווה נפש.
נדחקתי ביניהם. "ברקו." לחשתי,
"תשמע ברקו..."
הוא הניח יד על כתפי, "אני יודע. אל
תדאג. זה לא יקרה שוב."
"מה אתה מתכוון לעשות כשהוא יתחיל
להפסיד?"
"חכה ותראה, כל זמן שהוא מרוויח אני
שקט."
"יורי אומר שהוא יתאבד אם זה יקרה
שוב."
"אל תדאג, הוא לא יתאבד, אלא
שמאיימים לא עושים כלום. עלי מדאיג אותי יותר, אם הוא יהיה מספיק טיפש לנסות
להתנגד לקווקזים זה עלול להיגמר ברצח."
"למה אתה קורא לו טיפש? מה טיפשי בזה
שהוא רוצה להגן על מי שהוא אוהב?"
ברקו חייך בעצב. "הוא טיפש כי הוא
מוכן להסתבך עם חבורת קווקזים בגלל התחת השמן של זונה כמו יורי. רק טיפש יתאהב
בשרמוטה הזו."
לא הייתי צריך להגיד את זה, אבל המילים
קפצו מפי בלי שליטה. "גם אתה מאוהב באדיק. מה, הוא לא זונה?"
ברקו הפנה אלי מבט אפל ושריר קטן ומתוח
קיפץ בלחיו, "לך מפה יורם." סינן בלחש, ולרגע חשבתי שיכה אותי.
פחדתי, אבל נשארתי. "לא רוצה
ללכת." העזתי כנגדו פנים, "למה, מה תעשה לי?"
"אם אתה נשאר לפחות תשתוק." נזף
בי מישה השמן ואמר לברקו ברוסית שנעשיתי חוצפן באשמתו, הוא פינק אותי יותר
מידי.
ברקו ירה בי מבט זועם שהרעיד
אותי, אבל להפתעתי גם חרמן אותי - היה משהו מאוד סקסי בכעס שלו – ואחר כך נרגע
והחזיר את תשומת ליבו למשחק.
אני לא מבין כלום בפוקר, קלפים והימורים
משעממים אותי. העדפתי להביט בפני השחקנים והצופים בהם ולדמיין לעצמי מה יקרה הלילה
במיטה שלנו – הוא יכעס על ההערה הנבזית שלי, ישכב עלי במלא כובדו, יחזיק בכוח את
פרקי ידי מעל לראשי, יעניש אותו בנשיקה קשה ומכאיבה, נושך את שפתי בכוח, אחר כך
ירים את רגלי למעלה, ישעין אותן על כתפיו, יפשק את לחיי עכוזי ויחדיר את הזין שלו
ל...
אנחה קולקטיבית חלפה בחדר, חרישית כמשב
רוח בשדה חיטה. מסתבר שבזמן שאני הייתי שקוע בהזיות ארוטיות על אונס התהפך מזלו של
קלוד והוא התחיל להפסיד. פתאום הבחנתי שערמת השטרות שלו נעלמה ושהוא התחיל לצבור
חובות.
"מספיק." התערב מישה ומשך אותו
בזרועו, "שיחקת די קלוד, עוד מעט כיבוי אורות, הגיע הזמן להפסיק."
"עזוב אותי." התנער קלוד, וניסה
לבעוט בו, "עוד כמה סיבובים ואני מרוויח הכול בחזרה."
"זה לא יקרה, אתה לא רואה שהקווקזים
האלה מרמים אותך?" משך ברקו בידו השנייה. הם כמעט שהצליחו לשלוף אותו מחוץ
למעגל הקלפנים, אבל אחד השחקנים, טיפוס צנום ועצבני בשם פנחסוב שישב כי הרביץ מכות
רצח לאשתו ולחמותו נעלב מההאשמה של ברקו והתנפל עליו.
מישה ניסה להפריד, חבריו של הקווקזי
התערבו גם כן, ולפני שהבנתי מה קורה פרצה שם מהומה נוראית וכולם הרביצו מכות
לכולם.
נדבקתי לפינה, מביט מפוחד בפרץ האלימות
הלא צפוי הזה שגרם להרס עצום. המראה נשברה ברעש גדול, רסיסי זכוכית, דם, צעקות,
קללות בעשר שפות לפחות, אגרופים קמוצים, שיניים חשופות בזעם. מאיפה בא כל הכעס
הזה? רק לפני כמה דקות שררה פה דממה מרוכזת שהופרעה רק בלחש חנוק וברשרוש קלפים.
איך בבת אחת השקט הפך למערבולת של זעם אדום ובוער?
די מהר הגיעו הסוהרים והתחילו להפריד,
חובטים באלות, צועקים, שופכים את הכעס שלהם על מדורת הזעם הכללי, אוסרים אנשים על
ימין ועל שמאל.
הספקתי עוד להחליף מבט חטוף אחד עם ברקו
שנגרר בין שני גברתנים, ואחר כך הוא נעלם. מקס שהשכיל לחמוק הצידה משך אותי משם,
מגונן עלי בגופו החסון, ממלט אותי במסדרונות שלא הכרתי לעבר האגף שלנו. ברגע
שחמקנו לתוך התא נשמעה צפירה חזקה וקול מתכתי קרא לכל האסירים לחזור מיד לתאים
שלהם.
אלמקייס, מתנשף ומזיע, נעל את התא שלנו
כשהוא מסרב בעקשנות לענות לשאלותינו מה המצב ומה קורה. מיד אחר כך כובו האורות,
והקול המתכתי הודיע לנו שבגלל המהומה קיבלנו עונש - שעת כיבוי האורות הוקדמה בחצי
שעה.
"תודה מקס." לחשתי, ובחסות
האפלולית שבחדר העזתי ונגעתי בדרקון הירוק והיפה שהיה מקועקע על אמת ידו הימנית.
הוא הצטחק. "אין בעיות, רק עשיתי מה
שברקו ביקש."
טיפסתי למיטה שלנו, חיבקתי את הכרית של
נמרוד, טומן את אפי בחולצה הדהויה ששמשה לו פיג'מה והקשבתי לבכיו של יורי המפוחד.
עלי חיבק אותו ודיבר אליו רכות, מבטיח לו
שהכול יהיה בסדר ויורי נרגע לבסוף ונרדם.
החדר נדמה ריק בלי פרוספר, ביטון וברקו
שנלכדו במהומה ונעלמו לאי שם. להפתעתי, למרות שבימים הראשונים שלי בכלא חשבתי שהתא
שלנו דחוס בצורה לא אנושית ממש, הקולות והנוכחות המוכרת שלהם חסרו לי, לא כמו
העדרו של ברקו, אבל בכל זאת.
"מתי הם יחזרו לדעתך?" שאלתי את
מקס שישב על מיטתו ועישן סיגריה מגולגלת ביד בעלת ריח מוזר.
מקס משך בכתפיו. "תלוי במצב רוח של
מנהל הכלא. בין שבוע לשלושה ימים."
הרגשתי שגרוני נחנק מבהלה.
"שבוע?!"
"אולי פחות, אבל לא סביר. המראה הזו
שהם שברו עלתה הון."
"אבל... אבל איפה הם? לאן לקחו
אותם?"
"מי שלא במרפאה נמצא עכשיו בצינוק.
מחר יעשו בירור ובטח יתקעו אותם בנפרדים."
"נפרדים? מה זאת אומרת נפרדים?"
"באגף הנפרדים." הסביר מקס
באורך רוח, "כל אחד יושב לבד בתא, ויוצא רק לשעה טיול בחצר הקטנה."
"זאת אומרת צינוק?"
"לא. הצינוק יותר גרוע, יותר קטן,
בלי חימום, ואור דולק כל הזמן. לא נעים, אבל אל תדאג, ברקו גבר, הוא יעבור את זה
כמו גדול."
"היית פעם בצינוק?"
"בטח. המון פעמים. בהתחלה הייתי פראי
משתולל כל הזמן, אבל נרגעתי אחרי כמה שנים."
"כמה זמן אתה בכלא מקס?"
"חמש, ויש לי עוד עשר."
"מה עשית?"
"רצח." שאף מקס מהסיגריה שלו
שאורה הבליח, אדום ומאיים, בחשיכה.
"את מי רצחת?"
"אחד ששאל יותר מידי שאלות."
גיחך מקס, קפץ מהמיטה שלו, עלה למיטה שלי והתיישב לצידי. "הנה, קח."
הושיט לי את הסיגריה שלו.
"אני לא מעשן."
מקס צחק, "זה לא נקרא לעשן. זו
תרופה. הנה, תנשום עמוק, תסחוב לריאות, ככה, עוד פעם." השתעלתי קצת, אבל
הצלחתי לשאוף מספר פעמים עשן מתקתק שמילא את ראשי בערפל.
"זה חשיש?" שאלתי בדאגה.
"לבנוני טהור, הכי טוב שיש."
אמר מקס בגאווה, "ועכשיו לך לישון."
"אני לא מצליח להירדם."
התלוננתי, "קר לי."
"אתה רוצה שאני אשכב לידך ואחמם
אותך?"
"אהה... לא, תודה מקס. אני...."
"אל תפחד, אני מאלה שלא עומד להם עם
גברים, וחוץ מזה אתה של ברקו, ואני בחיים לא אגע במשהו ששייך לו." הבטיח מקס
ונשכב לצידי, מושך אותי אליו.
הייתי אמור להיעלב מהגדרתי כמשהו ששייך
לברקו, אבל מוחי כבר היה מעורפל באופן מוזר וקליל, ומין שמחה קטנה ומופרעת
ניצתה בי כשמקס הגדיר אותי כשייך לברקו. חולני, ללא ספק, וראוי לגינוי בכל פה, אבל
בכל זאת ... כמה נעים להיות שייך בלי שום עוררין וספקות לנמרוד ברקו.
נדחקתי אל גופו הגדול והחזק של מקס שפלט
חום כמו תנור ונרדמתי.
כשקמתי בבוקר הייתי לבד. במשך הלילה מקס
חזר כנראה למיטה שלו וכעת ישן לו בשלווה, לחיו שעונה על הדרקון הירוק המקועקע על
אמת ידו.
בארוחת הבוקר נודע שכל המעורבים במהומה
בחדר הכושר קיבלו שבוע בנפרדים, ושיותר לא תהיה מראה בחדר הכושר.
"חבל." אמר מקס ומילא את פיו
בחביתה שלי שסירבתי לאכול. "אני אתגעגע לבחורות שיש לי על התחת." צחק.
"יש לך קעקועים גם על התחת?"
נדהמתי, "תגיד מקס, לא כאב לך, כל הקעקועים האלו?"
הוא צחק, הבטיח לי שחצי בקבוק וודקה מגרש
כל כאב ושאל אם גם אני רוצה לנסות.
"לא, הספיקה לי הסיגריה של
אתמול." אמרתי, מעסה את רקותיי הפועמות בכאב, "הראש כואב לי נורא."
"כי אתה לא אוכל כלום. אם לא חביתה
אז תאכל לפחות פרוסת לחם." נזף בי מקס כמו אימא דאגנית, "מה זה יעזור
לברקו אם תהיה רעב?"
"אני יודע אבל אין לי תיאבון."
אמרתי וניסיתי בכל זאת לנגוס בלחם.
בתום ארוחת הבוקר ניגש אלי סוהר והודיע לי
שאני מתבקש לגשת מיד לחדר הביקורים. "מי בא לבקר אותי?" הופתעתי.
"העורך דין שלך."
"מי, טנא? מה פתאום?" נדהמתי
וכאב הראש שלי התעצם.
"לא יודע מה פתאום. יאללה, זוז. הוא
מחכה לך."
12. רשלנות מקצועית
העורך דין אסף טנא לא השתנה מאז הפעם
האחרונה שפגשתי בו. הוא נשאר אותו בחור מטופח, מסורק למשעי, לבוש בגדים מחמיאים,
מאובזר בכל פריטי האופנה המעודכנים ביותר, ונראה אלגנטי גם בתלבושת שעטה על עצמו
לכבוד הביקור בכלא - ג'ינס וטריקו מסוגננים ויקרים בעליל.
מי שהשתנה זה אני, לפני שנכנסתי לכלא
ראיתי בו סתם עורך דין, קצת צעיר ומיופייף לעומת עורכי דין אחרים שהכרתי, אבל סך
הכול עוד בחור אחד מיני רבים שהצליח להגשים את חלומה של אימו הפולנייה, לצלוח את
הבחינות ולהפוך לעורך דין.
ברגע שראיתי אותו ממתין לי בחוסר סבלנות
בחדר הביקורים, ידעתי מיד שהוא הומו ונדהמתי איך לא הבחנתי בזה קודם.
כיום לא הייתי פותח לידו את הפה בצורה
אידיוטית כזו ומלכלך על הומואים. בעצם, אחרי החוויות שעברתי בכלא לא הייתי מעלה
בדעתי לבטא דעות מגעילות כאלו לפני אף אחד, בטח לא לפני מישהו כמו עורך דין אסף
טנא שהיה כל כך בבירור הומו תל אביבי צפונבוני, ושמאלן העולה על גדותיו מרוב
תקינות פוליטית.
איך ידעתי את זה רק מהתבוננות בו? קשה
לענות על השאלה הזו, אולי התבגרתי ואולי זה הכלא שהסיר קורה מבין עיני ושינה את
הדרך בה התבוננתי על העולם.
שושושווילי - הסוהר שהביא אותי - נשאר
לשבת בחוץ, מתחמם בשמש הבוקר החורפית הנעימה, ואני נכנסתי פנימה, לחצתי בנימוס את
ידו של עורך דין טנא, אמרתי בוקר טוב והתיישבתי מולו. "מה שלומך?"
שאלתי, מתפעל בשקט מההידור החינני של משקפיו. "משקפיים יפים מאוד."
הוספתי, "מאוד הולמים אותך."
"מה? אה, המשקפיים. כן, אני..."
הוא הסמיק טיפה, "תודה, הם חדשים."
"בטח עלו הון."
"כן, האמת ש ... כן, הם יקרים, אבל
בשבילי זה כלי עבודה, בלי משקפיים אני חוטף כאבי ראש ומתעייף ו... תשמע יורם, אני
רוצה להגיד לך משהו, מותר לקרוא לך יורם, נכון?"
"בטח, זה השם שלי."
הוא נשם עמוק, מסדיר את מחשבותיו, והישיר
אלי מבט. "אני רוצה להתנצל בפניך יורם, הגעתי למסקנה שהטיפול שלי בתיק שלך
היה רשלני וזה מציק לי ללא הרף."
"באמת? לא שמתי לב לשום דבר
כזה."
"זה בגלל שאתה לא מבין כלום בעריכת
דין, אבל האמת היא שנתתי לרגשות האישיים שלי להשפיע על שיקול דעתי המקצועי ובגלל
זה חטפת מאסר. אם הייתי מתנהל אחרת היית מקבל רק מאסר על תנאי. זו לגמרי אשמתי ויש
לך עילה לתבוע אותי על רשלנות מקצועית." אמר עורך דין טנא ואחר כך
הוריד את המשקפיים העדינים מעל אפו והחל מצחצח אותם בקפידה עם מטלית רכה ששלף
מקופסת משקפיים דקיקה שנשא בכיס חולצתו. היו לו עיניים כחולות, בהירות ויפות,
ובלי המשקפיים הוא נראה צעיר עוד יותר, כמעט ילד.
"מר טנא, אפשר לקרוא לך אסף,
נכון?" הוא הנהן והחזיר את המשקפיים למקומם, מביט בי בתשומת לב, "אז
בקיצור אסף, מה שאתה מנסה להגיד לי בעצם זה שאם לא הייתי פותח את הפה ומלכלך
על הומואים בצורה מגעילה היית מתאמץ יותר אצל השופט ומשיג לי עסקה יותר
טובה?"
"כן, לא נעים להגיד, אבל כן, ועכשיו,
אחרי שאני יודע על מה שקרה לך כשהיית ילד אז....."
"אני מתאר לעצמי שכרמל לא התאפקה
וסיפרה לך הכול?"
"כן." הודה אסף, "היא
הזדעזעה לשמוע את הסיפור שלך ואני מקווה שלא מפריע לך שהיא ספרה לי הכול, היא לא
נכנסה לפרטים, אבל הבנתי שהותקפת מינית בגיל צעיר על ידי קרוב משפחה ומכאן נובעות
הדעות ההומופוביות שלך. חבל שלא גילית לי את זה קודם, לפני המשפט, למרות שאני מבין
שקשה לך לדבר על זה."
"כן, אני מעדיף לא לדבר על זה והאמת
שלא היה לי מושג שיש קשר בין מה שקרה לי בגיל שלוש עשרה למאסר שלי."
"כן, אני יודע, אבל גם אני וגם כרמל
חושבים שיש קשר. האמת שהיא שטפה אותי כהוגן בגלל הרשלנות בה טיפלתי בתיק
שלך."
"תראה אסף, אני לא מבין כלום בנושא
הזה של עריכת דין. מבחינתי לא הייתי בסדר וקיבלתי עונש. אין לי טענות לאף
אחד."
"תאמין לי שזה היה עונש חמור
מידי."
"כן, אני יודע. דיברתי עם אנשים בכלא
והבנתי שבגלל צירוף מקרים לא מוצלח קיבלתי עונש כבד יחסית. לא נורא, אני מאשים בזה
בעיקר את עצמי ואת הפה הגדול שלי. לא הייתי צריך לדבר ככה לידך, זה לא היה בסדר
ללכלך ככה על הומואים, בטח לא מול עורך דין הומו ושופט שהבת שלו לסבית. הייתי טיפש
ושילמתי על זה וזה מגיע לי בהחלט."
"אין לך מושג כמה זה נדיר לשמוע אסיר
לוקח אחריות על המאסר שלו ולא מאשים בו את כל העולם." התרשם אסף, "אבל
במקרה הזה אתה טועה יורם. אסור להכניס בן אדם לכלא בגלל הדעות שלו, מוטעות
וגזעניות ככל שיהיו."
"לא נורא." אמרתי, "הכול
לטובה. תישן בשקט, אני לא כועס עליך ואני לא מתכנן לתבוע אותך על רשלנות מקצועית,
תרגיע."
אסף נאנח מעומק לבבו ולא נראה רגוע יותר
אלא להפך, עוד יותר אשם ומצטער. "איך אני יכול להירגע כשאתה יושב בכלא עם
פושעים, רוצחים ואנסים. אני מתבייש לישון בשקט במיטה שלי כל זמן שאתה בכלא."
"אני בסדר, באמת. זה לא כל כך נורא
כמו שחושבים."
"אתה מאוד מאוד אמיץ יורם."
התלחלחו עיניו היפות של אסף וידו גיששה אחרי ידי ולחצה עליה ברוך.
"האמת שאני די פחדן." משכתי
בזהירות את ידי חזרה לחיקי. שושושווילי הסוהר יכול היה להציץ בקלות דרך החלון, ואם
הוא יראה אותי יושב יד ביד עם העורך דין שלי כול אחד בכלא, כולל הכלואים באגף
הנפרדים, ידע על זה תוך כמה שעות.
"אני בטוח שאתה לא פחדן, זה שהודית
שהדעות שלך מוטעות ... זו כרמל שספרה לך שאני הומו?"
"כן, וגם אם היא לא הייתה אומרת לי
הייתי יודע מיד. אחרי חודשיים בכלא הגיידאר שלי נעשה רגיש מאוד."
החלפנו מבט, ונהניתי לראות איך פניו
העדינים של אסף מוורידים ומצחו מתקמט בעוד הוא תוהה - הייתי בטוח שזו המחשבה שחלפה
במוחו - אם גם אני ... ברוב טקט הוא נמנע מלשאול אלא רק חזר ושיבח את אומץ ליבי
המדהים.
"ממש לא מדהים." הצטנעתי,
"היית צריך לראות אותי אתמול, אחרי המהומה שהייתה בחדר כושר הייתי לבן כמו
סיד. כמעט השתנתי בתחתונים מרוב בהלה."
"איזה מהומה?" נבהל אסף.
"אהה... סתם מריבה טיפשית בגלל
קלפים, אבל הקווקזים האלו, חבל על הזמן, מספיקה מילה אחת לא במקום וישר הם נדלקים
ומתחילים להרביץ."
"זה נורא." נחרד אסף,
"פשוט נורא, הכלא הזה נוראי, בטח נורא צפוף פה וקר, והאנשים האיומים האלו....
איך אתה שורד את זה?"
"לא כולם כל כך איומים, האמת
שהתיידדתי עם כמה אסירים די נחמדים ואני בסדר. אני משתדל לראות את הצד החיובי בכל
הסיפור הזה, להפיק מהכלא לקחים לגבי העתיד שלי."
"האופטימיות שלך נהדרת, ואתה יודע
יורם, אתה נראה די טוב. רזית קצת, לא?"
"אני רק נראה רזה יותר כי אני מתאמן
בחדר הכושר כמעט כל יום. בעצם עליתי במשקל, אבל זה הכול שרירים." הרמתי את
חולצתי להראות לו את השרירים.
"אני מוכרח להגיד שהגישה שלך חיובית
בצורה מרשימה." התרגש אסף, "תראה יורם, יש ועדת ערעורים בקרוב, אמנם לא
מקובל לערער על מאסר קצר יחסית כמו שלך, אבל לדעתי המקרה שלך מספיק יוצא דופן.
אולי כדאי ..."
"אבל אז תצטרך להסביר את כל הנסיבות,
הסיפור שלי עם הדוד חזי וכל זה, וגם תהיה חייב להודות שבגלל שהרגזתי אותך עם הדעות
המפגרות שלי לא התאמצת מספיק להשיג לי עונש קל, אתה עלול גם להסתבך ו.... עזוב,
אני לא רוצה לפתוח את הסיפור הזה שוב, בטח שלא עכשיו, כשאימא חולה כל כך."
"אימא שלך חולה?" נפערו עיניו
של אסף באהדה.
"אימא שלי תמיד הייתה חולה, מאז שאני
זוכר את עצמי היא לא בסדר, אבל כנראה שעכשיו זו מחלה אמיתית. כנראה שמרוב שהיא
לקחת תרופות מיותרות היא חלתה באמת."
אסף לא נראה משועשע מהאירוניה שלי - טוב
הוא לא הכיר את אימא כמוני - והעיר בעצב שהוא היה משתגע אם אימו הייתה חולה והוא
לא היה יכול להיות איתה.
"זה בסדר, אחי הגדול מטפל בה וגם
אשתו עוזרת. זה בסדר."
"היו לך חיים מאוד מאוד קשים יורם,
אני אוכל את עצמי שלא הבנתי מיד ..." הוא נאנח וחזר ללטף את כף ידי.
"מתי הבנת שגם אתה ... שאתה מעדיף גברים?"
"זו שאלה טובה." אמרתי ושקעתי
במחשבות. מתי הבנתי את זה והאם אני באמת מעדיף גברים? הרי מעולם לא העדפתי באמת אף
גבר חוץ מברקו שנמק עכשיו בתא מבודד - ליבי נצבט בדאגה כל פעם שחשבתי עליו, וחשבתי
עליו כמעט כל הזמן - האם מפני שמכל בני האדם שפגשתי במשך עשרים וחמש שנותיי על פני
האדמה רק שני גברים עוררו בי רצון להיכנס איתם למיטה, ובפועל עשיתי את זה רק עם
אחד, אומר שאני הומו?"
"והתשובה היא?" הפריע לי אסף
לחשוב.
"אני לא יודע. אני אפילו לא בטוח
שאפשר להגיד שאני הומו כי ... זאת אומרת... לא חשוב."
"היו לך חברות?"
"לא."
"חברים?"
"רק אחד."
"והיה סקס?"
הרגשתי שאני מסמיק ועורפי החל להזיע.
נכון, הכלא שינה אותי, אבל לא עד כדי כך שאפסיק לחוש מבוכה מדיבור על סקס, ועוד
לפני אדם זר.
"אני לא רוצה לדבר על זה אסף."
אמרתי וקמתי ממקומי, מתחיל להסתובב הלוך ושוב בחדר, בועט בכיסאות מרוב תסכול.
הרצון לראות את נמרוד, אפילו לא לגעת, רק להביט בו, לשמוע את קולו, לדעת שהוא
בסדר, בער בתוכי, מקשה עלי לשבת בשקט.
אסף ראה שאני נסער ונחפז להתנצל על חוסר
הרגישות שלו. קצת ריחמתי עליו, הוא באמת הצטער על מאסרי והתחרט ורצה לעזור, אבל לא
היה לו מושג מה אני מרגיש באמת ואיך אפשר להקל עלי, וגם אם היה יודע זה לא היה
עוזר.
"די אסף, זה בסדר, באמת, תפסיק
להרגיש רע בגללי, אני ממש בסדר. הנה, בשבוע הבא אני מתחיל להיפגש עם הפסיכולוג של
הכלא, עד שאני אצא מפה אני אהיה בריא לגמרי, בגוף ובנפש, וגם בכושר פראי,
בסדר?" חייכתי אליו חיוך מעודד, ולהפתעתי הוא חיבק אותי בחמימות, הבטיח לי
שיעשה הכול כדי להקל על עונשי ושילך לבקר את אימא שלי ונשבע לי שמעכשיו הוא יבקר
אותי כל שבועיים ושלא אדאג, הוא לרשותי תמיד.
אני לא רגיל להתחבק עם זרים וכל המעמד היה
מביך מאוד בשבילי. הודיתי לו, בתקווה שנשמעתי נחמד ואסיר תודה כראוי, ונשמתי
לרווחה כששושושווילי דחף את ראשו פנימה והודיע שהביקור נגמר.
אסף הרפה ממני והלך לדרכו ואנחנו חזרנו
חזרה לתא כשכל הדרך שושושווילי מציק לי בהערות עלק מצחיקות על העורך דין היפה
והחמוד שלי.
13. נפלאה אהבתך לי
רק חזרתי מהפגישה שלי עם עורך דין טנא
והנה נקראתי לפגישה עם מנהל הכלא. ציקי הלבין מפחד וגם אני חשתי אי נוחות מתערבלת
בבטני כשפסעתי בחשש לעבר משרדו.
מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי? איזה כלל
הפרתי? הייתי עצבני ומפוחד והמנהל הבחין בכך מיד ועשה הכול כדי להפיג את חששותיי
ולגרום לי לחוש נוח.
הוא הושיב אותי מולו, נתן לי כוס תה
ועוגיות, ושאל מה דעתי על פתיחת כיתה ללימודי המחשב בבית הסוהר.
"רעיון מצוין." אמרתי מיד,
"כולם רוצים היום מחשב, האמת שרוב האסירים באים לספרייה בשביל המחשב ולא בגלל
הספרים."
"אפשר ללמד בלי אינטרנט?"
התעניין המנהל.
"אולי את היסודות, אבל אחר כך צריך
חיבור לאינטרנט."
"זה עלול להיות בעייתי."
"ממש לא. אפשר לחסום אתרי פורנו ולתת
לאנשים לקרוא באתרים מעניינים שילמדו אותם הרבה דברים, להכין אותם לחיים בחוץ. חלק
גדול מהאסירים כל כך בורים שזו פשוט בושה, ציקי למשל הוא כמעט אנלפבית, ואי
אפשר ללמד אותו כלום כי הוא לא מרוכז מספיק. עם קצת ריטלין אפשר לחולל אצלו
פלאים ואז יש סיכוי טוב שהוא לא יחזור לכלא." התחלתי להתלהב ולדבר על התועלת
שבקריאה ובהשכלה שתשפר את ההערכה העצמית של האסירים ותעודד אותם לחפש קריירות
מוצלחות יותר מפשע, "אבל בטח אין לזה תקציב." נזכרתי לבסוף והשתתקתי.
"האמת שיש." אמר המנהל,
"קיבלנו תרומה גדולה בעילום שם מנדבן שרוצה שנשקיע את הכסף בשיפור ההשכלה של
האסירים."
"וכרגיל תורמים עושים את העבודה של
הממשלה." הערתי במרירות, "זה שבני אדם מגיעים לגיל שלושים ויותר בלי
לדעת לקרוא כמו שצריך זו בושה וחרפה למערכת החינוך שלנו."
המנהל חייך, הסכים איתי והסביר שכבר יש
כיתות לימוד בבית הסוהר, אבל הבעיה העיקרית היא כוח אדם. מילא לימוד עברית וחשבון
ודת, לזה יש די מורים, אבל חוץ ממני אין נציגים של מגזר ההייטק בכלא ואני בעייתי
מאוד.
"למה אני בעייתי?" נעלבתי,
"מה בעייתי בי?"
"הפז"ם שלך. קיבלת שנה, ועם
ניקוי שליש והזמן שישבת במעצר נשארו לך בקושי שישה חודשים."
"אז אני אבוא ללמד אחרי שאני אשתחרר.
הרי יש מתנדבים שבאים ללמד אסירים."
"אתה לא צריך להתנדב, יש לי תקציב
למורה, אבל ברור שתוכל להרוויח פי שלושה בהייטק."
"אני שונא לעבוד בהייטק, וחוץ מזה אף
אחד לא יקבל אותי בחזרה, לא עם העבר הפלילי שלי."
"אתה מוכן לחתום על זה שתמשיך ללמד
אחרי שתשתחרר שפירא?"
"כן, בהחלט."
"זה יפה מאוד מצדך." אמר המנהל,
ואז כחכח בגרונו ואמר שהוא שמע שהעורך דין שלי עומד להגיש בקשה לקיצור העונש שלי
ולדעתו יש לי סיכוי סביר מאוד לצאת בעוד חודשיים בערך מבית הסוהר.
"כל כך מוקדם?" נחרדתי,
"אבל..."
המנהל חייך ונד בראשו. "אני יודע,
לפחות, אם תעבוד בכלא, תוכלו להיפגש, אבל לא תוכלו לישון יותר יחד."
הסמקתי והוא טפח בחביבות על כתפי ושלח
אותי לאכול צהרים.
בשבוע שבא אחר כך הייתי עסוק מאוד. סיימתי
סוף סוף את הקטלוג הממוחשב. העברתי את התפקיד שלי כמנהל הספרייה לבחור חביב וביישן
אחד בשם סולומון שהחל את חייו כחרדי, התפקר ובחר בקריירה של גנב מכוניות.
לטענתו הוא נתפס כי באופן תת הכרתי הוא
רצה להיענש ולכן התרשל והניח לשוטרים ללכוד אותו.
לא התווכחתי איתו. הסתפקתי בכך שהוא כתב
בלי שגיאות כתיב והיה בחור מאורגן ונבון ובעל תאוות קריאה שעלתה אפילו על זו שלי.
בילינו כמה ערבים מרתקים במשחק שח
ובוויכוח על דעת ההלכה על משכב זכר.
"לפי ההלכה מותר לאהוב גבר,
נכון?" הצקתי לו.
"רק כאהבת דוד את יונתן." הסמיק
סולומון.
"אבל אתה לא יודע מה בדיוק הם עשו
שם. איך אתה יודע באיזו צורה הם אהבו זה את זה?"
"אני יודע רק מה שכתוב בתורה."
"כתוב, 'נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים.'
אני חושב שזה די ברור."
הסומק על פרצופו של סולומון העמיק, והוא
נע באי נוחות ואמר שיהודי טוב צריך לקיים את מצוות פרו ורבו וזה אפשר לעשות רק עם
אישה.
"ואם אני לא יכול עם אישה? מה לעשות
אם אני יכול רק עם גבר?"
"אז עדיף שלא תעשה כלום." נאנח
סולומון ושלף את ערכת השח, המפלט שלו מהשיחות המביכות שכפיתי עליו.
במשך הימים הייתי עסוק עד למעלה מראשי
בארגון כיתת המחשבים, ברישום מועמדים - היו המון - ובהעברת הספרייה לידי סולומון,
אבל בלילות הייתי לבד, רק אני והחולצה המקומטת של נמרוד שריחו הלך ונמוג ממנה, טרף
לגעגועים ולחלומות עליו.
למרות שחוקי הכלא אסרו על מגע עם אגף
הנפרדים הצליח מישה השמן להעביר לי בארוחת הצהרים פתק קטן שכתב לי נמרוד. הוא כתב
רק כמה מילים סתמיות - שהוא בסדר, שהוא מרגיש טוב, שלא אדאג ושאשמור על עצמי.
שמרתי על הפתק מכל משמר בתוך ספר ששמתי מתחת לכרית שלי, וכל לילה הייתי פותח וקורא
בו שוב. הבנתי שהוא כתב מעט וסתמי כי ידע שעוד עיניים חוץ מאלו שלי יקראו בפתק,
ובכל זאת הייתי מעט מאוכזב מהיובש שבפתק שלו.
בחלומותיי חיבקתי אותו כל לילה, אמרתי לו
שאני אוהב אותו וזכיתי לשמוע אותו אומר שהוא אוהב אותי וחולם עלי כל הזמן.
במציאות זה טרם קרה, אבל מותר לקוות, לא?
מקס סיפר לי שהאסירים מאגף הנפרדים
מוחזרים לתאים שלהם מיד אחרי ארוחת הערב, "אל תתפלא אם הוא יתנהג קצת משונה
בהתחלה." הזהיר אותי מקס שצבר ניסיון רב בנפרדים, "זה קשה אחרי שלא
רואים אף אחד שבוע שלם. תן לו להתרגל, אל תתנפל עליו." ייעץ לי.
כנראה שבגלל העצות הללו חלמתי בלילה
האחרון לפני חזרתו של נמרוד שהוא מביט בי בקרירות, מסרב לדבר איתי ומפנה אלי את
גבו כשאני מנסה לחבק אותו.
לא פלא שביום האחרון הייתי מתוח מאוד
ואחרי ארוחת הערב דהרתי לחדר, התיישבתי על המיטה ובהיתי במתח בדלת. כשהיא נפתחה
סוף סוף נכנס ביטון ראשון ואחריו נגרר ברקו, חיוור מאוד ונראה עייף ורזה. קלוד לא
הגיע וביטון אמר שהוא עבר לחדר אחר ואחר כך נשכב על מיטתו, מפנה את גבו לכולם
ושתק.
הבטתי בברקו שעמד בחדר והסתכל סביבו במבט
בוהה, מתנהג כאילו לא היה פה מעולם. למרות ששיננתי לעצמי להתנהג בצורה בוגרת ולא
לעשות בושות לא יכולתי להתאפק, ברגע שעיני נפגשו בעיניו קפצתי ממקומי וטסתי אליו.
לרווחתי העצומה הוא חייך, כרך את ידיו
סביבי ונישק את מצחי. "התגעגעתי." אמר חרש, וכשחיבקתי אותו בחזרה חשתי
שעורו לוהט מחום.
"הוא חולה." צעקתי אל הסוהר אלמקייס
שהסב את עיניו נבוך מהחיבוק שלנו - כחובש כיפה הוא התקשה להתמודד עם הקטעים
האלו – "היית צריך לקחת אותו למרפאה, כולו בוער מחום."
אלמקייס מישש את מצחו של ברקו, רטן שזה רק
איזה שפעת או משהו, והביא לו כוס תה ואקמול. את הלילה הראשון אחרי הפרידה שלנו
ביליתי כשאני מחבק אותו, מנסה לחמם את גופו הרועד ומביא לו מידי פעם תה מהתרמוס של
אלמקייס טוב הלב.
למחרת אמר הרופא שיש לברקו שפעת חזקה, אבל
זה לא נורא, זה ויראלי וזה יעבור.
"מה לא נורא?" צעקתי, שוכח
לגמרי שלצעוק על רופאים זה ממש לא אני, ובכלל, ממתי אני מתנהג כמו ערס עצבני?
אבל הייתי מודאג וחרד וגם עייף מאוד.
"יש מגפת שפעת בכלא." אמר הרופא
בקוצר רוח - גם הוא היה עייף – "ואני לא יכול לאשפז כל מי שמשתעל קצת. הנה,
קח אקמולים וסירופ נגד שיעול בשבילו ואני מבטיח לך שזה יעבור בעוד כמה ימים."
הרופא צדק, זה עבר אחרי שלושה ימים ובמשך
כל אותו זמן טיפלתי בברקו כמיטב יכולתי, מחליף לו את כלי המיטה כשהוא הזיע, מביא
לו אינספור כוסות תה וצלחות מרק - הוא סירב לאכול מזון מוצק – משוחח איתו בערבים
ומחמם אותו בלילות. על סקס לא היה כמובן מה לדבר כי הוא היה מותש מידי, והאמת, גם
אני.
"אני פוחד להדביק אותך, לפחות אל
תנשק אותי, בסוף גם אתה תחלה." מחה נמרוד, אבל סירבתי להקשיב, ישנתי צמוד
אליו ונישקתי אותו בכל הזדמנות.
"אל תדאג, אני לא אחלה, אני עסוק
מידי בשביל לחלות." הרגעתי אותו.
הוא צחק ואמר שאני מדבר כמו האימא
הפולנייה שלו ואני צבטתי אותו ודגדגתי אותו, גורם לו לחייך. למדנו להכיר טוב אחד
את השני באותם שלושה ימים. דיברנו וסיפרנו זה לזה אחד על השני, סיפרנו בדיחות
וצחקנו הרבה יחד, ובסוף, כן, סוף סוף, אחרי שהוא הבריא זה קרה.
אני מודה, זה היה רעיון שלי, אני ביקשתי,
בביישנות, אבל בעקשנות, שהוא יקיים איתי יחסי מין מלאים, כמו שהגדרתי את זה.
בהתחלה הוא היסס מאוד, חשש שיכאיב לי, שאני אתאכזב, שזה יגעיל אותי.
"יש גברים שבכלל לא מחזיקים מהקטע הזה. הרבה חיים יפה מאוד גם בלי זה,
הרי יש מספיק דברים אחרים שאפשר לעשות."
"אם אני לא אנסה איך אני אדע?"
"ואתה מתעקש לנסות דווקא איתי,
למה?"
"כי... מה זאת אומרת? עם מי עוד אני
יכול? רק אתך, וחוץ מזה הרי אני הנסיכה שלך."
"עזוב, זו סתם הצגה בשביל האחרים,
הרי אני ואתה... זה אף פעם לא היה ככה איתנו."
"אתה ואדיק, כשהיית איתו אז..."
"לא. הוא לא סבל את זה. הוא אהב
דברים אחרים ואל תשאל מה, אני לא רוצה לדבר עליו."
הדיבור על אדיק מכאיב לשנינו ולמשך כמה
דקות משתררת שתיקה מעיקה בחלל הקטן והאפל שבו אנחנו שוכבים זה לצד זה.
"הוא בטח היה מטפל בך יותר
טוב." אני מעיר לבסוף, מתאפק לא לבכות.
"ממש לא. פה אתה טועה לגמרי יורם.
אדיק הוא לא טיפוס שיודע לטפל באחרים, וגם בעצמו לא. הוא יודע להתפנק, אבל לא
לטפל. אם הייתי מגיע אליו חולה בשפעת הוא היה בורח לחדר אחר כדי לא להידבק."
"אם ככה אז הוא לא אהב אותך
באמת."
"ואתה כן?"
"בטח. אתה לא יודע לבד?"
אנחנו מסתכלים זה על זה. אני טובע בעיניו,
"אני אוהב אותך." אני אומר, והוא מניח שתי ידיים חמות על לחיי, מושך את
פני אליו, מנשק את פי בעדינות. "קדימה, בוא ננסה ונראה מה יקרה. שים לי
קונדום ותן לי את המשחה הזו."
אני ממלא את הוראותיו, שוכב בצייתנות על
בטני ומניח לו לשמן את ישבני ואפילו לדחוף לתוכו בעדינות אצבע, אבל כשהוא רוצה
לעלות עלי אני מתנגד. "לא ככה, אני רוצה להסתכל עליך." אני אומר ונשכב
על גבי, מחבק את מותניו ברגלי ודוחף כרית מתחת לגבי.
הוא מגחך. "אדיק קנה לעצמו שדיים
וכוס, אבל מי שיש לו נשמה של בחורה זה דווקא אתה."
"למה אתה מתכוון?" אני מוחה,
קצת נעלב, "בחורה? מה פתאום בחורה?" ואז הוא מתחיל לחדור לתוכי ודבריו
פורחים מראשי, כולי מרוכז במה שקורה בגופי. בהתחלה זה כואב מין כאב נעים ומוזר,
ואחר כך התענוג מתגבר ומתגבר, ואני חש שכולי נמס ומתמזג בתוכו. עיני בעיניו, ידיו
על כתפי, הוא נע בתוכי ואני חש שהוא נוגע בנשמתי, שהגבולות שלי נעלמים, שאני עף
לאי שם ונעלם.
אחר כך אני חוזר אליו, דמעות בעיני, כולי
רועד אחרי שאני גומר באנחה חרישית. הוא מניח את פיו על פי וגומר גם כן בגניחה. אחר
כך אנחנו שוכבים בשקט, חבוקים, נרגעים לאט לאט.
"בחיים לא הרגשתי ככה." אני
אומר לו, מסיט את שערו מפניו ומביט בעיניו. הן לחות מדמעות.
"גם אני לא." הוא אומר,
"לא ידעתי שזה יכול להיות ככה. זה מפחיד, מה עשית לי שפירא?"
"בדיוק מה שאתה עשית לי ברקו, בדיוק
אותו הדבר."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה