ב. מול היער

3. מבט כחול, עצוב

"לא יכול להיות שאין לך אף תלונה והכל טוב." התרעם ג'קי, "איך זה יכול להיות שחיית עשר שנים במדינת תל אביב, פגשת מאות הומואים, היו לך עשרות דייטים ואפילו כמה בני זוג ומעולם לא הצלחת לחיות עם אף אחד יותר משלושה חודשים, ופתאום אתה פוגש סתם מישהו במסיבה, והכל מושלם, איך זה יכול להיות?"

"לא יודע, אבל עובדה." צחקקתי באושר, מודע לכך שאני נשמע כמו נערה מתבגרת, אבל לא היה לי אכפת. הייתי מאוהב עד הגג, מאושר עד שכמעט התפוצצתי, ולא היה לי אכפת איך אני נשמע, רציתי שכולם ידעו שהבחור הכי יפה ומקסים בעולם אוהב אותי, ואני אותו.

"מי הוא בכלל, איך הוא נראה, ומה הוא מחפש אצלך דווקא?" חקר ג'קי בחמיצות.

"ארז בן עשרים וחמש, סטודנט לתעשייה וניהול, יש לו עיניים כחולות וגוף של שחיין, והוא הבחור הכי חמוד ומתוק בעולם, הוא מדהים, באמת, ומשום מה הוא חושב שגם אני מדהים." התפארתי.

"וואלה? גוף של שחיין ועיניים כחולות? איזה מזל, כי אם הוא חושב שאתה מדהים ברור שהוא לא ממש חכם." עקץ אותי ג'קי בנבזות, והתרגז עוד יותר כשצחקתי בעליצות לשמע הערתו המרושעת.

"אולי הוא לא גאון הדור אבל הוא מספיק חכם בשבילי." אמרתי בפשטות, "ומה שהכי יפה אצלו זה שהוא לא משחק משחקי כבוד כמו כל ההומואים התל אביביים הדפוקים והשרוטים האלה. כבר בפגישה השנייה שלנו הוא ישר אמר לי שהוא אוהב אותי, והכיר לי בלי שום בעיות את כל המשפחה שלו. הם, דרך אגב, אנשים ממש מקסימים שמקבלים אותו בלי בעיות ואוהבים אותי למרות שאני רק ספר, לא ממש משכיל, והם כולם אקדמאים, אפילו ההורים שלי התאהבו בו. חודש אחרי שנפגשנו התחלנו לגור רשמית יחד למרות שהאמת היא שמאז שנפגשנו לא ישנו אפילו לילה אחד בנפרד. אני לא רק אוהב אותו מאוד, אני גם מרגיש נהדר איתו, אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב ונוח עם אף אחד, ארז הוא הגבר של חיי." הצהרתי בחגיגיות, מרגיש שאפילו עצם הדיבור עליו גורם לי אושר.

"יופי, אם אתה שמח אז גם אני מאושר, באמת, אני שמח בשמחתך." התרצה סוף סוף ג'קי, ושאל איך הגבר של חיי מסתדר עם טאז.

"אהה... די בסדר, הוא לא ממש רגיל לכלבים, ובהתחלה קצת עצבן אותו שטאז קופץ לי על המיטה, אבל אחרי שקנינו מיטת כלבים נוחה, ועבדנו עם מאלפת טאז התרגל לישון במרפסת הכביסה, ולא מפריע לנו יותר בלילה. לפעמים כשאני עייף מידי ארז אפילו מוכן לקחת אותו בבוקר לטיול."

"יפה מצידו, ומה התוכניות שלכם לעתיד?"

"עוד אין לנו תוכניות מגובשות, קודם ארז צריך לסיים את הלימודים ואז נראה."

"מה תראו?"

"נראה איפה הוא ישיג עבודה, ואם נעשה ילד עם מישהי או שנלך על פונדקאות."

"ילד, בשביל מה אתם צריכים ילד?"

"לא צריכים, רוצים. מה, אתה לא רוצה ילדים?"

"ממש לא, מה אני אעשה עם ילד?"

"מה שכולם עושים עם ילדים, תאהב אותו, תגדל אותו, תעשה נחת להורים שלך."

"להורים שלי יש מספיק נחת מהאחיינים שלי, אני לא רואה את עצמי מחליף חיתולים ורץ אחרי תינוק בכיין, אבל אם זה מה שעושה לכם את זה אז בהצלחה."

"תודה ג'קי, תגיד, מתי רואים אותך בארץ?"

"לא יודע, זה תלוי... טוב, אני חייב לרוץ, ביי." וסגר.

"יש לי הרגשה שמשהו לא טוב עובר על ג'קי." סחתי באותו ערב לארז.

"הוא אמר משהו, או שזו סתם הרגשה?"

"סתם הרגשה, הוא נשמע מריר כזה... לא אופייני לו, אני מתגעגע אליו."

"באמת? אני צריך לדאוג בגללו?" הצטחק ארז.

"מה אתה חושב?" חייכתי אליו, ומשכתי אותו אלי לחיבוק.

"אני חושב שלג'קי יש מזל שאתה חבר שלו." אמר ארז, והחזיר לי חיבוק, ושנייה אחר כך פרח ג'קי ממוחי. חשבתי עליו שוב רק שבוע אחר כך, כשהוא התקשר אלי בשעת לילה מאוחרת, נשמע עצוב מאוד וקצת מסטול, ושאל אם הוא יכול לבוא להתארח אצלי לכמה ימים.

"בטח, איזה שאלה? אני אשמח מאוד, ומה שלום קלאוס, גם הוא יבוא לביקור?"

"לא, קלאוס שייך להיסטוריה." ענה ג'קי בקול מתכתי, "אני לא חוזר לחופשה אלא לתמיד."

"באמת?" נדהמתי, "אתה רציני? אבל הייתם יחד המון זמן, מה קרה?"

"היינו יחד תשע שנים, זה הכל, זה לא מעט, אבל אם תשווה את זה לנישואים של הורי, או של הוריך, זה כלום." תיקן אותי ג'קי בקפידה, "ומה שקרה זה שקלאוס החליף אותי במודל צעיר יותר, זה הכל, ואפילו הייתה לו חוצפה להציע לי להמשיך לעבוד איתו, הדביל הזה."

"אוי, ג'קי..." נאנחתי, "אז מה תעשה?"

"אני אמשיך לחיות." השיב ג'קי ביובש, "כבר ארזתי הכל ושלחתי את החפצים שלי לארץ באוניה. עד שהם יגיעו אני אמצא דירה ועבודה, לא חסרות מסעדות בתל אביב, ועם הזמן יהיה לי גם בן זוג חדש..." הוא נאנח, "אני רק בן שלושים ושתיים, ויש לי עוד איזה שלושים ארבעים שנה לסחוב..." הוא נאנח שוב, "יהיה טוב." סיכם בהחלטיות.

ג'קי הגיע אלינו ביום שבו סיים ארז את המבחן האחרון שלו. נותרו לו רק עוד שתי עבודות לכתוב, מה שהותיר לו די זמן פנוי לארח את ג'קי, ללכת איתו ועם טאז לטיולים, ותוך כדי כך להכיר אותו היטב ולהתיידד איתו.

שמחתי לראות שאהוב ליבי והחבר הכי טוב שלי מסתדרים כל כך יפה יחד, ובסתר ליבי קיוויתי שג'קי ימצא עבודה בחיפה, או בקריות, ולא בתל אביב, אבל הוא לא היה מוכן אפילו לשקול את הרעיון.

"תל אביב היא העיר היחידה בארץ שבאה בחשבון מבחינתי." פסק, "ההורים שלי גרים בקריות, הדודים בחיפה, והאחים בבאר שבע, רק תל אביב נשארה פנויה ממשפחת בוכריס, ורק בה אני יכול לנשום כמו שצריך."

ארז נסע עם ג'קי לחפש לו דירה, עזר לו להביא לדירה שנמצאה את החפצים שלו שהגיעו סוף סוף לארץ, ליווה אותו לראיונות עבודה, ובסופו של דבר לא רק ג'קי מצא לו עבודה בתל אביב אלא גם ארז קיבל הצעת עבודה מפתה מאוד, ולמרבה כעסי השיב לה בחיוב בלי להתייעץ איתי קודם.

"למה אתה מתרגז? זו הצעה מעולה, חשבתי שתשמח?"

"אבל זה בתל אביב, מה יש לי לשמוח?"

"באמת חגי, אל תהיה ילד." התאכזב ארז, "כולה תל אביב, לא חוץ לארץ, מה הבעיה בשבילך לחזור לגור בתל אביב?"

"שום בעיה חוץ מזה שהעבודה שלי והבית שלי הם פה, לא שם."

"יש מספרות גם בתל אביב, וגם דירות להשכרה."

"אני לא רוצה לגור בדירה בתל אביב, אני רוצה לגור פה, ומה אני אעשה עם טאז? הוא יהיה אומלל בתל אביב."

"למה אתה חושב ככה? המון אנשים מגדלים כלבים בתל אביב."

"כן, אני יודע." העוויתי את פני באומללות, "אבל לטאז זה לא יתאים, הוא ישנא להיות תקוע רוב היום בדירה קטנה, ללכת לטיול קשור בחגורה ולהיות משוחרר רק בגינת כלבים עלובה ומטונפת, למה אתה לא יכול למצוא עבודה בחיפה או ביוקנעם?"

"אני יכול, אבל האמת היא שאני מעדיף את תל אביב." הוא כרך סביבי את זרועו והניח את ראשו על כתפי, "אני יודע שלא מתאים לך לגור במרכז, ואולי גם אני ארגיש ככה יום אחד, אבל איך אני אדע אם אף פעם לא ניסיתי?"

לא יכולתי שלא להודות שהוא צודק, לי הייתה הזדמנות לחיות איפה שרציתי ולהחליט לבד שלא מתאים לי, לא הייתה לי זכות למנוע ממנו להתנסות באותו דבר.

"אולי נגיע לאיזה פשרה? נגור באיזה מושב באמצע הדרך?" הצעתי.

"אולי." הסכים ארז, "אבל רק אחרי שאני אתקבל סופית, כי בינתיים אני בתקופת ניסיון."

"אז איפה תגור בתקופת הניסיון?"

"אצל ג'קי, הוא שכר דירה ממש מדליקה שקרובה לכל מקום, אני בטוח שתאהב אותה."

הוא טעה, לא אהבתי את הדירה שלו ושל ג'קי, וטאז פשוט שנא אותה. בהתחלה היינו נוסעים לשם כל סוף שבוע כדי להיות עם ארז, אבל אחרי כחודש השכנים איימו להתלונן במשטרה בגלל הנביחות של טאז שנעשה עצבני ורע מזג בגלל הרעש הצפיפות בדירה של ג'קי שערך מסיבות רעשניות שנמשכו לאורך כל סוף השבוע. טאז כל כך סבל מכל המהומה עד שהתחלתי לחשוש לבריאותו, והעדפתי להשאיר אותו בבית בהשגחתה של חדווה, שכנתי טובת הלב. שגיא, הבן של סווטלנה, היה בא לבקר אותו ולטייל איתו, ודיווח שהכלב אומלל בלעדי ובקושי אוכל משהו כל זמן שאני נעדר.

בניגוד אלי ארז היה מוקסם מקצב החיים המהיר בתל אביב, ונהנה מאוד מהעיר בלי הפסקה. לאט לאט התחלתי להרגיש שאני מפריע לו בנוכחותי, ויום שישי חם אחד, בערך חודשיים אחרי שהוא עבר לתל אביב, חזרתי מהעבודה וקלטתי בזווית העין את טאז מבחין איך אני מוציא את תיק הנסיעות שלי מהארון, ומדוכדך משתרך באיטיות למיטה שלו, ומתכרבל עליה, אפו תקוע בזנבו בתנוחה עגומה ששברה את ליבי, ופתאום הבנתי שהוא נראה אומלל בדיוק כמו שאני מרגיש. נכון, התגעגעתי מאוד לארז, אבל לא ככה, בדירה התל אביבית הצפופה והמעושנת. רציתי להיות איתו לבד בבית מול היער, מחובק איתו בשקט ובאינטימיות של החדר שלנו, לא בדירה זרה ורועשת. לא רציתי ללכת איתו למסעדה ואחר כך להצגה או למסיבה, ומשם לשנת לילה לא רגועה, ולמחרת במקום לטייל בטבע עם טאזי אאלץ שוב להגיע לאיזה אירוע או בילוי רועש, וכל אותו זמן אהיה מוקף בזרים מחייכים חיוכים נוקשים שינסו לעשות רושם אחד על השני, ואצטרך לנשק זרים על הלחי, לזייף מחמאות, להפגין שמחה מעושה, ולהסתיר את געגועי לטאז ולטיולים הנינוחים שלנו בגבעות ובשדות מול היער.

"די, אל תעשה פרצופים פולניים כאלה טאזי. הנה, אתה רואה, אני מבטל את הנסיעה." החזרתי את התיק לארון, והתקשרתי לארז, "אני מרגיש לא טוב, אני לא יכול לבוא היום, אולי במקום זה תבוא אתה אלי?"

"אוי, חמוד, אני לא יכול, לא היום, קבעתי כבר עם ג'קי ועם..." הוא המשיך עוד ועוד, מפרט את סדר היום העמוס שקבע לאותו סוף שבוע, אבל אני כבר לא הקשבתי, "בסדר, אז ניפגש כבר בשבוע הבא." קטעתי את רצף דיבורו, אבל גם בשבוע שבא אחר כך לא הגעתי לביקור כי ארז טס במפתיע עם הבוס שלו ללונדון, לפגישת עסקים, וכשהם חזרו, עטורי ניצחון, הוא התבשר שהוא צלח את תקופת הניסיון, ומיד התקשר אלי, שמח ומאושר, והזמין אותי לבוא לתל אביב, לחפש דירה."

"אבל דיברנו על פשרה, על מקום כפרי מחוץ לעיר." הזכרתי לו.

"בחייך, ואז אני אצטרך להיות תקוע בפקקים כל בוקר וערב, למה שלא נשכור את הדירה מול הדירה של ג'קי?"

"איזה דירה?"

"זו שסיפרתי לך עליה, אתה לא זוכר? זו אחלה דירה, ומה שהכי טוב זה שחצי מהדיירים בבניין הזה הומואים, ותמיד יש שם מה לעשות ולמי ללכת, אז מתי אתה בא?"

"אני... אני לא חושב שאני מסוגל ארז, אני מצטער, אבל..."

"מה זאת אומרת אתה לא מסוגל? חשבתי שאתה אוהב אותי, שאתה רוצה שנהיה יחד כל החיים?"

"כן, אני רוצה, אבל לא שם, לא ככה, ולא בלי טאזי."

"אז תביא אותו אתך."

"אני לא יכול לעשות לו את זה ארז, הוא שונא את תל אביב, הוא אומלל במקום הזה עוד יותר ממני."

"אז תשאיר אותו אצל חדווה, או אולי אצל סווטלנה? הבן שלה אוהב אותו, נוכל לגדל חתול במקומו, לחתולים לא אכפת לגור בדירה."

"אני יודע, אבל לא, מצטער, טאז ואני שייכים זה לזה, אני לא יכול לוותר עליו, זה ישבור לו את הלב."

"לו זה ישבור את הלב? ומה איתי? עלי אתה כן יכול לוותר? לי הלב לא ישבר?"

"כן, אולי, אבל אתה תמצא מישהו אחר, בתל אביב תמיד יש עוד מישהו, אבל טאז... טאז לא יבין, ואני פשוט לא יכול לעשות לו את זה."

"אני לא מאמין חגי, אתה זורק אותי בגלל כלב?" התרומם קולו של ארז באי אמון נדהם, ואני כמעט שנשברתי מעומס ייסורי המצפון, אבל רק כמעט.

"לא, זאת אומרת כן, אבל לא רק, ואני לא זורק אותך, אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים, אבל אם אני אוותר לך ואבוא אתך לתל אביב זה ייגמר בבכי. אני אהיה אומלל שם, ואני אתגעגע נורא לטאזי, ובסוף אני אשנא אותך, וטאזי המסכן יחשוב שאני לא אוהב אותו ואולי אפילו ישכח אותי... לא, עדיף שנגמור את זה עכשיו, לפני שהכל יתדרדר לגמרי."

"לא, לא עדיף!" צעק ארז ופרץ בבכי, ושעתיים אחר כך כבר היה לידי, עדיין בוכה, מחבק אותי, מתחנן שלא אעשה לו את זה, ולא אפרד ממנו בגלל שטות כזו.

בילינו יחד יום שלם, מדברים, בוכים, מתווכחים, רבים ואחר כך מתפייסים, ושוב בוכים, וכל אותו זמן מנסים לגבש איזה פשרה מתקבלת על הדעת.

הוא כבר היה מוכן לוותר על דירה בבניין ההומואים, והסכים שנחפש דירה באיזה מושב ליד תל אביב כדי שלטאז תהיה גינה ומקום מרווח לטייל בו, אבל אני סירבתי, התעקשתי שעליו להגשים את חלומו, לגור במרכז העיר ולחגוג את נעוריו, והבטחתי שאחכה לו עד שימצה את החיים בעיר ללא הפסקה, ויחזור אלי.

ידעתי שזה לא יקרה וצדקתי. אחרי שנה של פגישות מידי שבועיים שלושה הוא הגיע במפתיע באמצע השבוע, סיפר שקיבל הצעה לעבוד באירופה, ושהוא משחרר אותי מההבטחה להמתין לו כי הוא פגש שם מישהו ש... "אני ממש ממש מצטער." השפיל מבט כחול ועצוב.

"זה בסדר, אני מקווה שתהיה מאוד מאושר ושתבוא מידי פעם לביקור." נחפזתי להרגיע אותו. הוא היה מופתע, ואולי מאוכזב קצת מהנדיבות הלא צפויה שגיליתי, ולא חשבתי שיש טעם לגלות לו שהיא נובעת ממצפון לא נקי - לפני כחודש, באחד מהטיולים שלי עם טאזי, פגשתי מכר ותיק מתל אביב, גבר קצת יותר מבוגר ממני שנפרד מבן זוגו מזה כמה שנים, ועבר לגור בצפון. טאזי חיבב אותו מאוד, והתקשה להיפרד ממנו בתום הטיול ולכן הזמנתי אותו לשתות אצלי משהו, ומפה לשם הוא נשאר לישון, ושב גם יום אחר כך...

"אני לא יכול להגיד שאנחנו מאוהבים, אבל כנראה שאנחנו בסוג של זוגיות." סיפרתי לג'קי, והודיתי שדי היססתי איך להסביר לו את הקשר עם ארז. "אזה מזל שארז החליט לעזוב את הארץ, ולנתק לגמרי את הקשר איתי."

"כן, ממש מזל." הפטיר ג'קי בקרירות.

"נו, די ג'קי, אני יודע שאתה חושב שנפרדנו באשמתי, ואולי אתה צודק, אבל לא יכולתי אחרת."

"אני יודע." הפתיע אותי ג'קי, ושנינו נאנחנו, הזכרנו זה לזה שלא נורא, יש לנו עוד שלושים שנה, ארבעים גג לסחוב עד שהכל ייגמר, ונפרדנו בברכת להתראות בקרוב.

4. מטע הפקנים

ספר נשים לא יכול להרשות לעצמו להופיע לעבודה עצוב או עצבני. כשאתה מתפרנס מלקוחות שבאות למספרה להתפנק ולבזבז כסף אתה אמור להטות אוזן אוהדת לבעיותיהן, לפזר שנינויות משעשעות, ולשמור את הצרות הפרטיות שלך לעצמך.

לקליינטיות יש די צרות משלהן בבית, אליך הן באות כדי לשכוח אותן, וגם אם ליבך שבור אתה חייב לחייך אליהן בהתלהבות, להפגין מצב רוח טוב ולפזר עליצות ומחמאות. קהל לקוחותיך מצפה ממך לרכילות טרייה ולבדיחות, הן מצפות שתתעניין בבעיות שלהן, תגיש קפה ועוגיות, תאיר להן פנים ותיראה תמיד שמח ונחמד.

יש להן די והותר פרצופים חמוצים ותלונות מהבעל והילדים בבית, כשהן במספרה הן רוצות להתפנק ולהרגיש מלכות, זו זכותן, הן משלמות כסף על התענוג הזה, ולכן עליך למתוח על פניך חיוך זוהר, לכרכר סביבן בחביבות ולא לחשוב בשום פנים ואופן על המיטה הריקה שמחכה לך בבית.

הצלחתי להעלים את ליבי השבור כמעט מכולן, רק לילי בעלת הבית, וסווטלנה החופפת שמו לב שמשהו לא טוב עובר עלי, ואחרי כמה שבועות שבהן לא חל שיפור במצב רוחי הן חיכו ערב אחד עד שכול הקליינטיות עזבו, ובעוד אנחנו מנקים ומסדרים את המספרה אזרו עוז ושאלו אם הכל בסדר, ואם אפשר לעזור?

הודיתי בחצי פה שלא הכל בסדר, שבן זוגי האהוב ואני כבר לא, ולמרות שהן היו מוכנות, כמעט להוטות, לשמוע את סיפורי העצוב בפרטי פרטים העדפתי לגלות איפוק גברי ולא להשתפך. "בהתחלה היה טוב, ואחר כך התנאים השתנו וזה פשוט לא הסתדר." הסברתי בתמציתיות, ולא יספתי.

גם חדווה, שכנתי טובת הלב, הבחינה כמובן שאני שוב לבד, ואחרי כמה שבועות של שתיקה מודאגת עשתה ניסיון מבויש לנחם אותי. "אל תדאג חגי, גברים זה כמו אוטובוס, אחד הלך יבוא אחר." אמרה בחביבות, "לפחות טאז נשאר אתך." הוסיפה וליטפה קלות את כתפי, אבל נמנעה בתבונה לחטט ולחקור מה קרה, אולי זה לא באמת עניין אותה ואולי חשבה שזה לא עסקה? לא שאלתי והיא לא סיפרה.

היחידה שידעה למה נפרדנו הייתה ענת. ארז גילה לה הכל לפני שעזב וקצת נעלב כשהיא גילתה הבנה גם לצד שלי. בטיול שבת אחד עם הכלבים אחרי ליל נדודים רצוף געגועים וספקות בצדקתי שאלתי אותה אם לא טעיתי, ואם לא הייתי עושה טוב יותר אם הייתי מתפשר, לוקח איתי את טאז לתל אביב, או משאיר אותו פה?

"אני לא יודעת." הודתה בכנות, "רק אתה יכול להחליט, אבל אני במקומך הייתי עושה אותו דבר, בעצם עשיתי, ויתרתי על אהבה כדי לא לנטוש חסר ישע שהיה זקוק לי."

"באמת? על מה את מדברת?" הופתעתי.

היא נאנחה, "תראה, לא שאני משווה, אבל גם אני, אם הייתי מכניסה את גילי למוסד, הייתי יכולה להמשיך לחיות עם אבא שלו בתל אביב, אבל אף פעם לא שקלתי אפילו את הרעיון הזה. כשיש יצור חי שתלוי בך אתה חייב לחשוב קודם כל על טובתו, ורק אחר כך על זו שלך, ואגב, אני די בטוחה שלא סתם עזבת את תל אביב, העיר הזו לא עשתה לך טוב, אולי בעתיד גם ארז יבין שעדיף לו יותר לחיות פה?"

"אולי." פקפקתי, "אבל מה אני עושה עד אז?"

"ממשיך לחיות הכי טוב שאתה יכול." פסקה ענת, "ממשיך לטפל בטאז, לעבוד, והכי חשוב, ליהנות מהחיים ולחייך."

עשיתי כדבריה, אם כי היה לי קשה מאוד, והרבה פעמים החיוך המעושה שהדבקתי  על פני העיק עלי כמו מסכה. למזלי היו לי את סופי השבוע שבהם יכולתי לזעוף כרצוני, ולטייל בטבע עם טאז שאהב אותי גם כשהייתי עצוב וזועף.

בשבת אביבית נפלאה אחת ארז שוב אכזב והודיע שגם בסוף השבוע הזה הוא לא יכול להגיע לביקור. במקום לשקוע במרמור ולבזבז את הזמן במיטה החלטתי לא להניח להיעדרותו לקלקל את מצב רוחי, ולקחתי את טאזי לטיול ממושך שהסתיים כרגיל במטע הפקנים. מטע הפקנים היה אחד המקומות החביבים ביותר על טאזי שלא העריך במיוחד נופים מרהיבים. הוא העדיף שלוליות רחבות ידיים, תלוליות אדמה רכות שאפשר לחפור בהן בהתלהבות, וזלילת פקנים שליקטתי ופיצחתי למענו. אגוזי הפקן היו מפוזרים על האדמה סביב העצים, ובעוד הוא מתרוצץ ומנסה ללכוד חפרפרות הייתי אוסף חופנים מהם בכיסי, מפצח אותם, מקלף ומגיש לו את בשר הפרי על כף ידי, ואפילו מנסה להגניב מידי פעם חצי פקאן אחד לפי.

הוטרינר השתומם לשמוע כמה להוט טאז אחרי פקנים, אבל הרגיע אותי שאין שום נזק באכילתם. להיפך, זה חטיף בריא ועדיף על נקניקיות או קבנוס.

באותה שבת השמש הפציעה מבין העננים אחרי שבוע גשום וקר, והטיול היה מהנה במיוחד - עצי האלון הצמיחו מעטה ירוק חדש ומעורר תיאבון, כליל החורש פרח בורוד מרהיב, כלניות ונוריות פרשו לרגלינו מרבדים אדומים, מפתים, פרפרים ריחפו סביבנו שיכורים מכל היופי, ולמרות שהייתי לבד התענגתי מאוד על הטיול ופסעתי בקלילות, נושם את האוויר הרענן, מניח לטאז לרוץ לפני ולרדוף אחרי עורבים אפורים מנמיכי טוס.

עליתי עד לפסל אלכסנדר זייד, וישבתי למרגלותיו, משקיף בעונג על עמק יזרעאל המוריק באופק, נהנה מהשקט והבדידות. מה רבה הייתה הפתעתי כשראיתי גבר שמנמן, לבוש אימונית מרושלת מגיח ממבנה הקבר של שיח אברק הסמוך לפסל זייד. ההפתעה הפכה לתדהמה כשהתברר לי שכבר נפגשנו פעם – זה היה לייזי, מכר ותיק שלי מתל אביב. חישוב זריז גילה שנפגשנו לאחרונה לפני כחמש שנים. כשרק הגעתי לתל אביב הוא היה אחד ממלכי הלילה של העיר ללא הפסקה. בילה בכל המסיבות ורקד בכל המועדונים ונחשב לאחד הגברים היפים והמבוקשים ביותר בעיר. לפני כמה שנים הוא נסע לראות את מצעד הגאווה בסן פרנסיסקו, פגש שם מישהו ונשאר בארצות הברית. הופתעתי לגלות עד כמה הוא השתנה מאז. למרות שעוד לא מלאו לו ארבעים הוא נראה מבוגר ועייף, גופו החטוב והשרירי הפך שמן וכבד תנועה, ושערו השחור הארוך והיפה נעשה דליל ואפור – התקשיתי לזהות אותו.

הוא דווקא זיהה אותי מיד, וחייך לעברי בהיסוס, "חגי, נכון?" שאל, והושיט לי את ידו ללחיצה.

"לייזי?" חייכתי אליו חזרה ולחצתי את כף ידו, "מה שלומך? מה אתה עושה פה, חשבתי שאתה חי בסן פרנסיסקו?"

"כבר לא, עברתי לגור פה לפני כמה חודשים. אתה גר פה או רק מבקר?"

"גר פה, מה קורה אתך? מה העניינים?"

"כיום כבר בסדר, פחות או יותר. בסן פרנסיסקו הפסקתי לעשן והוספתי קצת יותר מידי במשקל ואחרי שחזרתי לא הצלחתי למצוא עבודה בתל אביב, המצב קשה גם פה, לא רק שם, הכלב הזה שלך?" הושיט יד לעבר טאזי שלהפתעתי המתמסר מיד לליטופו. "כלב יפה." חייך אל טאז והחליק על ראשו וגבו, "איזה עיניים יפות יש לו, נכון שיש לך עיניים יפות?" החמיא לטאז שכשכש אליו בזנבו, והניח ראש על ברכו כסימן לחיבה ואמון.

"תשמע, כל הכבוד." חייכתי אליו, "בדרך כלל טאז די חשדן כלפי זרים, אפילו כלפי האקס שלי הוא לא היה נחמד כל כך, לפעמים הוא חוטף אנטיפטיה כלפי מישהו ונובח עליו בלי הפסקה."

"כלבים מרגישים מי באמת אוהב אותם ומי סתם מנומס." אמר לייזי, והמשיך לפרט בפני את תולדות חייו, "בסוף מצאתי עבודה דווקא פה, ביקנעם, ונאלצתי לעזוב את תל אביב. ולא מספיק שאני צריך לגור בחור הזה פתאום עלה לי הסוכר והכולסטרול שלי נורא גבוה והרופא מתעקש שאני חייב לעשות דיאטה ופעילות גופנית, ולכן אני מטייל ברגל בשבת במקום להתחפר בפוך, אבל די לקטר, מה אתך?"

"גם אני עזבתי את תל אביב ומצאתי פה עבודה. אני מטייל ברגל בגלל טאז, מי שמגדל כלב לא יכול להתחפר בפוך, למה שלא תאמץ גם אתה כלב?"

לייזי העווה את פניו במורת רוח, "כי אני גר בדירה פצפונת מתחת לווילה של בעלת הבית המטורללת שלי שמגדלת חתולים ושונאת כלבים, גברים, ילדים ורעש. אם אני לא אברח משם מהר אני אצא מדעתי, או שאחנוק אותה, או גם וגם, למזלי שכרתי את הדירה רק לשלושה חודשים."

"באמת מזל, מתי נגמר לך החוזה?"

"בעוד שלושה שבועות, עד אז אני אדע אם עברתי את תקופת הניסיון והתקבלתי לעבודה, אם זה יקרה אני אשכור כנראה משהו ביקנעם, קרוב יותר לעבודה, נראה, יש לי עוד זמן לחשוב על זה, תגיד, אתה מטייל עם הכלב כל יום?"

"לא כל יום אלא פעמיים ביום."

"נהדר, בגלל זה אתה נראה כל כך חטוב וצעיר."

"יכול להיות." חייכתי אליו, "או שאולי זה בגלל שאני לא יושב מול המחשב כל היום אלא מתרוצץ? וחוץ מזה כל הגברים במשפחה שלי רזים לא משנה במה הם עובדים וכמה הם אוכלים."

"נו, נגד גנים באמת אין מה לעשות, בקטע הזה יצאתי מופסד." המשיך לייזי לקטר.

המשכנו לפטפט ולהקניט קלות אחד את השני עד שהגענו למטע הפקנים. לייזי התלהב מאוד וניסה לפצח אותם, אבל לא הצליח. ניסיתי ללמד אותו איך להחזיק שני אגוזים בכף היד וללחוץ אגוז אחד כנגד השני כך שהם יתפצחו, אבל ידיו היו רכות וחלשות מידי.

"אוף איתי, אני חייב לחזור לחדר הכושר, להזיע קצת, להרים משקולות, להפסיק להיות סמרטוט כזה." רטן, וקיבל ממני אגוז מקולף. אצבעותינו נגעו זו בזו, מבטינו נפגשו, אישוניו התרחבו, ופניו האדימו פתאום, "ואני חייב להתחיל לזיין." הוסיף, אכל את האגוז שהגשתי לו, וביקש עוד.

5. שווים

"החיים הם גלגל." סח לי לייזי כששירכנו את דרכנו לאט לעבר ביתי, לאכול יחד ארוחת צהרים, "פעם אתה למטה ופעם למעלה, אתה זוכר איך הייתי בתקופת תל אביב?" שאל בתוגה, "ותראה אותי עכשיו." נד לעצמו. 

"לכל אחד יש תקופות יותר טובות ופחות טובות." ניסיתי לנחם אותו, "זה קורה לכולנו, דברים משתנים בחיים, ולפעמים פשוט אין לך מזל, וחוץ מזה הרי אי אפשר להישאר תמיד צעיר ויפה, כולנו מזדקנים עם הזמן..."

"נו, די עם הקלישאות." גנח לייזי, "אין למצב הדפוק שלי שום קשר למזל, כשחייתי בתל אביב הייתי שמוק וחרא, לא הערכתי את מה שיש לי ועכשיו אני משלם על זה."

"אתה מרגיש שאתה נענש עכשיו בגלל שפעם חגגת? קשה לי להאמין שהעולם באמת כל כך מסודר וכל אחד מקבל מה שמגיע לו." הצצתי בו במבט ספקני, "ובכלל, מה עשית רע כל כך שמגיע לך לסבול?"

"אני מעדיף לא לפרט, אבל תאמין לי שהייתי חרא, זלזלתי באנשים, רמסתי והתעלמתי מרגשות, בקיצור, נתתי לזין להוליך אותי ופגעתי בהרבה אנשים שבטח היו מאושרים לראות אותי עכשיו, שמן ומכוער ועני."

"שוב אתה נסחף, אתה לא כזה שמן, קצת התמלאת, זה נכון, אבל באמת, זה לא כל כך נורא, ואם היית מחליף את האימונית הסמרטוטית הזו בבגד קצת יותר מחויט, ומסתפר כמו שצריך... אתה רוצה שאני אספר אותך?"

"אבל אתה ספר נשים."

"אל תדאג, אני יודע לספר גם גברים." טפחתי בעידוד על שכמו, "תראה שאחרי תספורת וגילוח מקצועי תרגיש הרבה יותר טוב."

בבית האכלתי אותו מרק חם, שלחתי אותו להתקלח ולחפוף ראש, ואחר כך סיפרתי אותו, מעצב לו תספורת קצרה ומסודרת, ולפני שהספיק לקום מרחתי קצף גילוח על פניו, וגילחתי אותו בקפידה.

"איך אתה מרגיש עכשיו?" הובלתי אותו למראה, מרוצה מאוד ממעשה ידי.

"הרבה יותר טוב." סקר לייזי את פניו בהנאה, "ועוד יותר חרמן." הוסיף בגילוי לב. עיני נפגשו בעיניו, היה רגע של היסוס נבוך, ואז הוא נסוג, אמר שכבר נורא מאוחר והוא חייב לחזור הביתה, וחמק לחדר השינה כדי להתלבש.

כמעט שהלכתי אחריו, אבל השתהיתי שנייה אחת יותר מידי והרגע הוחמץ, הוא כבר היה לבוש ומוכן להסתלק.

ליוויתי אותו החוצה ושאלתי אם ירצה שניפגש שוב מחר לצעדת בוקר קלה?

"נראה, אני לא בטוח שאני אצליח לקום כל כך מוקדם, אני..." הוא לחץ את ידי בשתי כפות ידיו, אמר תודה והוסיף שהוא נהנה מאוד מאוד, מזמן לא הייתה לו שבת נעימה כל כך, הכריז, וברח.

למחרת בבוקר הייתי דרוך לפגישה איתו ולאורך כל הטיול תרתי אחריו, אבל הוא לא הגיע. רק ביום שני הוא הפציע במטע הפקנים, כיבד את טאזי בכמה פקנים שפיצח בעצמו, סיפר לי בשמחה שהוא צלח את תקופת הניסיון מוקדם מהצפוי וחתם על חוזה עם משכורת מכובדת, והוסיף בבת צחוק שהוא די בטוח שלתספורת החדשה שלו יש חלק בהצלחתו.

"באמת?" צחקתי, "אני ממש שמח לשמוע, "ומתי אתה עובד דירה?"

"ברגע שאני אמצא משהו מוצלח יותר, אני לא בלחץ, בעלת הבית האנטיפטית שלי החליטה, אולי בגלל שההופעה שלי נעשתה יותר מכובדת שהיא מוכנה להאריך לי את החוזה בעוד שלושה חודשים." הצטחק לייזי והחליק את כפו על שערו הקצוץ, "תגיד, אתה עושה את המסלול הזה כל יום?" נגרר אחרי במעלה העלייה לפסל זייד.

"כן, אני חייב, טאז מתעקש על זה. קשה לך מאוד? רוצה יד?"

"כן, בבקשה." הוא הניח לי לאחוז בידו ולמשוך אותו עד הפסגה, שם צנח מתנשף על המדרגות למרגלות הפסל.

"תראה שאם תתמיד תתרגל די מהר, ובעוד שבוע שבועיים לא תבין כבר למה היה לך כל כך קשה."

"כן, להתמיד, זו תמיד הייתה הבעיה שלי." רטן לייזי, "אם הייתי מסוגל להתמיד בישיבה היום בטח הייתי נשוי ואבא לילדים, והורי לא היו מחרימים אותי."

"ישיבה?" נדהמתי, "מה, היית דתי?"

"מה, לא ידעת? למה אתה חושב שאני מסתובב עם שם כמו אליעזר?"

"לייזי זה קיצור של אליעזר? לא ידעתי, חשבתי שזה סתם כינוי, זה לא קל להיות דתי והומו, ואין לך שום קשר למשפחה שלך? אתה בטח מתגעגע להורים."

"כן, אבל מה אפשר לעשות? מבחינתם אני מת." אמר לייזי בקול מתכתי, חסר רגש, "אני מדבר לפעמים בטלפון עם אחי הגדול, שומע ממנו חדשות על המשפחה, אבל הם לא רוצים לשמוע ממני, ובטח לא לראות אותי, ואני לא מתפלא, פוחדים מהרכילות של השכנים ושאני אשפיע להם לרעה על הילדים."

"אני באמת מצטער." כרכתי יד על כתפו, מנסה לעודד אותו.

"אתה בחור טוב חגי." נגע לייזי בברכי במעין ליטוף מהוסס, ומיד משך את כפו בחזרה, "חבל שרק עכשיו אני מגלה את זה, כשהיינו בתל אביב לא ראיתי בחורים שקטים כמוך ממטר, התייחסתי רק לכאלה שנראו כמוני, שחצנים עם ריבועים בבטן." הוא הניד את ידו בתנועת ביטול, "נו, טוב, זה לא חדש שהייתי אידיוט." נאנח.

"אז היית אידיוט, אז מה? בגיל צעיר כולנו עושים שטויות, אם רק היית יודע איזה דברים טיפשיים עשיתי פעם..." שקעתי במחשבות על ארז, הוא לא טרח להתקשר מאז סוף השבוע, והייתי גאה מכדי לרדוף אחריו, "גם כיום אני לא יותר מידי חכם." סיכמתי.

יום אחר כך הלכנו יחד לסרט באולם הקולנוע הקטן והמיושן הסמוך לביתי. האולם היה כמעט ריק, ישבנו על כסאות עץ חורקים, אכלנו פופ קורן, צפינו בסרט שהוקרן על מסך בד עתיק, והרגשנו כאילו חזרנו לרגע לסוף שנות השבעים.

"בקרוב עומדים לשפץ את האולם ולהפוך אותו למודרני." סיפרתי ללייזי, קצת בצער, כשיצאנו מהאולם ללובי הענקי עם ציורי הקיר העתיקים המתקלפים, התמונות העתיקות של כוכבי העבר שמתו מזמן, והרצפות השחוקות. הסכמנו שחייבים ללכת עם הזמן, ואי אפשר להישאר תקוע בעבר, אבל בכל זאת... כמה חבל שהמקום הנוסטלגי הזה לא יתקיים יותר.

אחר כך צחקנו על עצמנו שהפכנו לזוג זקנים נרגנים, ואז לייזי אמר באנחה שהוא חייב ללכת הביתה כי כבר מאוחר.

"אבל מחר יום שישי, ואתה חופשי ו..." תרתי במוחי אחרי סיבה טובה מספיק שתגרום לו להישאר, "בוא אלי ותעזור לי לחסל את הגלידה שקניתי בשבוע שעבר ברגע של טירוף." קניתי אותה לקראת הביקור של ארז אבל לא התכוונתי לגלות את זה ללייזי.

"אתה מתעקש להרוס לי את הדיאטה? קודם פופ קורן ועכשיו גלידה." נזף בי לייזי בחיוך.

"הפופ קורן היה בלי חמאה." הזכרתי לו, "וגם לכאלה שמקפידים על דיאטה מותר, פעם בשבוע, לאכול משהו טעים. כבר סיפרתי לך שזו גלידה אמריקאית של בן וג'רי?"

"אה... אם ככה אז אני באמת חייב לטעום אותה." הסכים לייזי.

טאז קיבל את פנינו בדילוגים נרגשים, קופץ מאחד לשני. שנינו ליטפנו אותו בבת אחת וכפות ידינו נפגשו על גבו, ושוב החלפנו מבט קצר ולוהט.

"אני חושב שעדיף שאני אלך." נרתע לייזי, והחל לפנות לעבר הדלת.

הזדעזעתי כאילו שפכו עלי דלי מים קרים, "איך שאתה רוצה." השבתי ביובש.

הוא עשה עוד צעד אחד קדימה, לעבר הדלת, ואז נמלך בדעתו, הסתובב, ניגש אלי וחיבק אותי, מאמץ אותי אל גופו. "אני ממש מצטער, אני לא רוצה לפגוע בך חגי, באמת שלא, אבל..." הוא הדף אותי מעליו בחיפזון, אבל לא היה זריז מספיק, חשתי את אברו הקשה נלחץ אל בטני וכל הדם עלה לי לראש.

"אבל מה? מה הבעיה שלך לייזי? אני לא מספיק טוב בשבילך? נשי מידי, אין לי ריבועים בבטן, אני לא יפה מספיק, לא גבוה מספיק, מה עובר עליך? למה אתה בורח כל הזמן?"

"חגי, בבקשה, אל תצעק, אתה החבר היחיד שיש לי בעולם, אני לא יכול שגם אתה תשנא אותי."

"אני לא שונא אותך, טמבל! אני פשוט... אני יודע שבא לך עלי, מה הבעיה שלך? למה אתה בורח כל הזמן?" 

"כי... כי אני פוחד שהכל שוב יסתבך ויהיה מגעיל, ואני... זה מסובך מידי, אין לי כוח להסביר לך הכל."

"מי ביקש ממך הסברים בכלל, ומה כל הסיבוכים והתסביכים שלך קשורים לסקס בינינו?"

"סקס? זה כל מה שאתה רוצה ממני?"

"בטח, למה, אתה לא רוצה?"

"אני... כן, בטח שאני רוצה, אתה יודע מה זמן כבר לא זיינתי? אני מת ל... יש לך קונדום."

"כן."

"ומה עם החבר שלך?"

"החבר שלי? אתה מתכוון לבחור הזה שלא ראיתי כבר חודש, ושמסנן אותי כבר שלושה ימים? שיזדיין!" אמרתי בזעם, והתחלתי להתפשט.

כמה דקות אחר כך כבר היינו ערומים במיטתי. לייזי ביקש בביישנות נוגעת ללב שלא אדליק את האור כי הוא מתבייש במה שנהיה ממנו, אבל ראיתי לאור פנס הרחוב הסמוך שהסתנן דרך הוילון שהוא נראה לא רע בכלל. נכון, במקום הריבועים המשורטטים שהתהדר בהם בעבר הייתה לו כרס קטנה, שעירה וחמימה, אבל למי אכפת כל זמן שמתחתיה הזדקר אבר ארוך ועבה שהיה תענוג ללקק ולמצוץ.

"אתה לא אמור קודם לשים לי קונדום?" נזכר פתאום לייזי.

"ולהכניס לפה זין עטוף בגומי? איחס!"

"אבל חגי..." גנח לייזי ונשכב פרקדן, "אבל... אתה ממש טוב, אתה יודע? אבל בכל זאת אני חושב ש..."

"שתוק כבר לייזי." פקדתי עליו בקוצר רוח, ומעכתי את אשכיו ליתר הדגשה.

"אל תגיד לי לשתוק." התהפך לייזי על בטנו.

"היי, מה אתה עושה?" התנפלתי עליו, מתוסכל, ושנינו התגוששנו על המיטה, נאבקים זה בזה. הוא הצליח ללכוד אותי מתחת לגופו ונישק את פי, אוחז בחזקה בכתפי, אברו הזקוף פועם כנגד אברי.

"תפסיק כבר!" טלטלתי את ראשי בחזקה, ותופפתי באגרופי על גבו הרחב. הוא הפסיק לנשק אותי, אבל המשיך לאחוז בי לכוד תחתיו, "רק רגע." אמר בקול חנוק, וגמר, מציף את בטני בנוזל זרע חמים.

"סליחה חגי." ביקש ואחיזתו בגופי רפתה, "אני פשוט..." 

"אוף, שתוק כבר!" רטנתי, הדפתי אותו מעלי ומיד אחר כך נשכבתי עליו, אברי צמוד לבטנו, התחככתי בו כמה שניות, וגמרתי גם כן.

הוא כרך את זרועותיו סביבי והצמיד אותי אליו בחוזקה, "עכשיו אנחנו שווים." אמר בגיחוך, ונישק אותי שוב.