ד. עולם של גברים

ח. שתיקה שווה זהב

שהיתי במרפאה יומיים. ביום הראשון הניחו לי לישון ולהירגע, למחרת הגיע ד"ר וייסמן. הוא הציץ בעיני, פקד עלי ללכת על קו ישר לעקוב בעיני אחרי אצבעו ולגעת באפי באצבעי.

עשיתי כל מה שביקש ובכל זאת הוא הודיע לי שכנראה יש לי זעזוע מוח קל. אחר כך ביקש ממני להתפשט כדי שיוכל לבדוק אותי בצורה יותר יסודית. לא הסכמתי, אמרתי לו שאני בסדר וכשניסה לגעת בי הדפתי אותו מעלי.

ד"ר וייסמן לא התרגש, הוא היה גבר לא צעיר עם מבט עייף ומבטא רומני קל, בן אדם שכבר ראה הרבה דברים בחיים ולא הופתע משום דבר. במקום להתעקש להפשיט אותי הוא שלח לי עובדת סוציאלית.

להפתעתי, במקום רינה, האישה המבוגרת והעייפה ששוחחה איתי כשרק הגעתי לכלא, הופיע בחדר צעירות דקה וקצוצת שיער עם חיוך נלהב ושפע מרץ שהציגה את עצמה ככרמל, העובדת הסוציאלית החדשה.

"הבנתי שבלילה, לפני שהגעת למרפאה היה לך סיוט שגרם לך להתעורר ולצעוק." אמרה, מביטה בי במבט בוחן שהביך אותי.

"כן, נכון."

"ומתי נפצעת?"

"באותו לילה. אני לא זוכר בדיוק מה קרה, אולי נפלתי מהמיטה."

"אתה זוכר על מה חלמת?"

"לא ממש. מישהו רדף אחרי אני חושב. פחדתי מאוד וניסיתי לברוח וככה נפצעתי."

"אתה סובל הרבה מסיוטים?"

"לא. מאז שהייתי קטן לא קרה לי דבר כזה."

"יכול להיות שיש לזה קשר לחופש שקיבלת בתחילת השבוע, או לביקור של אחיך בשבוע שעבר?"

היא הייתה פיקחית מאוד, אין ספק, והיא התעניינה בי בכנות שהחניפה לי. החלטתי שלא יקרה כלום אם אספר לה חלק מהאמת, אדבר רק על העבר שלי, איזה נזק זה יגרום? הסיפור על ההטרדה המינית שעברתי בילדותי בטח יעורר את אהדתה והיא תפסיק לחקור אותי על נסיבות פציעתי חשבתי, שוכח את הכלל החשוב - שתיקה שווה זהב, בעיקר בכלא.

אם הייתי יודע איזה בלגנים ייווצרו בגלל ההשתפכות שלי הייתי ממשיך לשתוק, אבל מאחר ואני לא נביא פתחתי את הפה וסיפרתי לה על עצמי, על אבא שהסתלק, על אימא שתמיד הייתה חולה, על אחי הגדול רמי, על הדוד חזי ועל הבגידה של אימא ורמי. היא הקשיבה בתשומת לב ומצאתי את עצמי ממשיך ומספר על ההתפייסות שלי עם רמי, ועל החתונה שלו ועל אימא שהפעם נראה שהיא באמת חולה ברצינות.

"כנראה שהפגישה עם אימא שלך ועם אחיך העלתה שוב את הטראומה מילדותך." אמרה כרמל ועיניה החומות והרכות נמלאו רוך, "יכול להיות שבגלל התקיפה שעברת בילדות הגבת באלימות כזו כשחשבת שגבר מנסה לפנות אליך באופן מיני?"

"יכול להיות." הסכמתי.

"היית צריך לספר את זה לעורך דין שלך, אולי זה היה מקל על העונש שקיבלת."

"בזמנו בכלל לא קישרתי בין הדברים." הודיתי, "וחוץ מזה אני וטנא, העורך דין הזה שהסנגוריה הציבורית הפילה עלי, ממש לא הסתדרנו. חבל שלא שכרתי עורך דין משלי במקום לסמוך על הטובות של המדינה."  

"למה באמת לא שכרת עורך דין?"

"כי עוד כשישבתי במעצר פיטרו אותי מהעבודה ופשוט לא היה לי כסף. אם הייתי יודע שזה ייגמר ככה אולי הייתי לוקח הלוואה מאחי, אבל האמת שלא חשבתי שזה יהיה סיפור כזה גדול, רבתי עם מישהו במועדון, לא חשבתי שאני אגמור בגלל זה בכלא."

"הסתבכת בגלל שזו הייתה מריבה על רקע הומוסקסואלי, אני מכירה את טנא, הוא עורך דין מאוד מוכשר ואידיאליסטי, אבל הומו גאה והשופט ששפט אותך, משה דגן, הוא שופט הוגן מאוד, אבל הבן שלו הומו והוא רגיש מאוד לזכויות של הלהט"ב."

"של מי? מה זה להט"ב?"

"לסביות הומואים וטרנסג'נדרים, כיום מאוד לא באופנה להפלות אותם ולעקם את האף בגללם."

"לא הפליתי אף אחד. פשוט לא הסכמתי שבן אדם שאני לא מכיר ימשש אותי ויצמיד אלי את הזין שלו."

"כן, אבל במקום לצעוק הטרדה מינית צעקת הומו מגעיל, והמשכת לדבר ככה גם לפני העורך דין שלך וגם לפני השופט. זו הייתה הטעות שלך. אתה בכלא בגלל הדעות הלא פוליטיקלי קורקט שלך, לא כי הלכת מכות."

"זו הייתה סתם אי הבנה, אין לי כלום נגד הומואים בתנאי שהם לא נטפלים אלי." התגוננתי.

"היית צריך להסביר את זה קצת יותר טוב, חבל שבגלל אי הבנה כזו נעשית אסיר ומובטל." העירה כרמל באהדה, "תגיד, אהבת את העבודה שלך?"

"ממש לא, האמת שתיעבתי אותה."

"אבל בכלא אתה עושה עבודה טובה מאוד. הספרייה נראית הרבה יותר טוב מאז שאתה שם."

"זה לא רק אני, ציקי עובד קשה כמוני, וחוץ מזה מה את משווה? ספרים אני אוהב, תכנות הרבה פחות."

"יורם, יש לך איזו חברה שמחכה לך בחוץ?"

"לא, אין לי אף אחד."

"אמרת אחד, אז אתה מעדיף גברים?"

"אני מעדיף להיות לבד, ואני לא אוהב שחוקרים אותי בנושא הזה."

"כן, שמתי לב. ברגע שנגעתי בנושא ההעדפות המיניות שלך התחלת לכעוס."

"די, תעזבי אותי. כואב לי הראש. אני רוצה ללכת למיטה."

"רק רגע יורם, תקשיב לי עוד דקה, עברת טראומה כילד והדחקת אותה, ועכשיו, בגלל הכלא, או החתונה של אחיך, או הכול ביחד, הנושא התעורר אצלך שוב. לדעתי אתה צריך ללכת לטיפול נפשי."

"אני לא משוגע." התרגזתי.

"לא אמרתי שאתה משוגע, למעשה אתה בחור נבון ורהוט מאוד, אבל ברור שאתה לא מאושר ושאתה סובל מפוסט טראומה."

"בסדר, אני אטפל בזה כשאני אשתחרר."

"לא כדאי לדחות דברים כאלו, יש בכלא פסיכולוג שמקבל משכורת כדי לשקם אסירים, למה שלא תנצל את זה?"

"אני לא צריך שום שיקום." אמרתי בכעס, מודע לכך שאני נשמע כמו ילד נרגז.

"יורם." היא הניחה יד דקה וחמה על ברכי, "אל תתרגז, אני פה כדי לעזור לך, אתה לא חייב לענות לי, אבל הייתה לך אי פעם חברה או כל סוג אחר של קשר מיני או רומנטי?"

"היה פעם מישהו... זה קרה בצבא ולא הצליח."

"באמת? מה קרה?" שאלה כרמל חרש.

העדינות והאהדה שראיתי בפניה הצעירות חנקו את גרוני בדמעות.

"לא קרה כלום, זה נגמר רע מאוד." תקעתי את מבטי ברצפה, "נו, די עם זה." רטנתי.

"היו לך קשרים רומנטיים אחרי הצבא?"

משכתי בכתפי, מעלה הבעת אדישות על פני. "האמת שאני מעדיף להיות לבד, ככה נוח לי יותר. לא כולם משתגעים על סקס וחושבים שבלי אהבה החיים שלהם לא שווים כלום."

"נכון שיש הבדלים בין בני אדם בכל דבר, גם בנושא הזה, אבל איך אתה יודע אם עדיין לא ניסית?"

"כן ניסיתי וזה נגמר רע. זה תמיד נגמר רע, ברגע שאתה נותן למישהו לגעת בך זה נגמר רע!" התפרצתי על הבחורה הנחמדה הזו שרק רצתה לעזור לי וברחתי מהחדר.

"אני מרגיש בריא לגמרי." אמרתי לפרידה, האחות השמנמונת וטובת הלב שעמדה וסידרה את המיטות, "ואני רוצה לחזור לחדר שלי."

"אני אדבר עם הרופא." הבטיחה פרידה, "תשכב בשקט. אני אביא לך תה."

שתיתי תה מתוק מידי וחיכיתי לרופא, במקום ד"ר וייסמן הגיע רופא אחר, פסיכולוג בשם ד"ר קוגן.

התחלתי להצטער כל גילוי הלב שלי. "אני לא צריך פסיכולוג." פסקתי.

"כרמל חושבת שכן, ולפי מה שהיא סיפרה לי לא יזיק לך לשוחח איתי קצת." הפציר ד"ר קוגן שהיה צעיר שמן עם מבטא רוסי כבד וחיוך נבוך.

"אבל..." התחלתי למחות.

"מה אכפת לך יורם? יש לך עוד שנה בכלא, זמן לא חסר לך, תבוא לפגישה איתי, נדבר קצת, מה כבר יכול להיות?" המשיך ד"ר קוגן להפציר וסומק עדין עלה על פרצופו העגול.

"בסדר." נכנעתי, "בסדר, אני אבוא, עכשיו די כבר, תנו לי ללכת מפה."

זה לקח עוד שעה של מילוי טפסים ונדנודים בירוקראטיים, אבל בסופו של דבר הם החזירו לי את בגדי והניחו לי ללכת. הלכתי ישר לספרייה ומצאתי שם את ציקי עומד אובד עצות בין ערמות של משלוחי ספרים שקיבלנו כתרומה מכל מיני חנויות ספרים ומנסה להחליט מה לעשות איתם.

הוא שמח שמחה גדולה על בואי, קפץ עלי וחיבק אותי מרוב אושר ובדיוק אז התפרץ ברקו פנימה ונעץ בי מבט זועם.

"המשמרת שלך נגמרה ציקי." פנה אל ההודי השמנמן שנרתע ממני, מפוחד. ציקי הביט בי כמו ילד נעלב ואני חייכתי אליו ואמרתי לו שזה בסדר, אני כבר אסגור, הוא יכול ללכת, ונשארתי לבד עם ברקו.

"איך אתה מרגיש?" שאל ברקו ובחן מקרוב את מצחי החבול.

"בסדר גמור, אני מרגיש מצוין."

"שמעתי שנפגשת עם העובדת הסוציאלית החדשה?"

"כן, היא מאוד נחמדה."

"על מה דיברתם, סיפרת לה עלי?"

"לא. אמרתי לך שאני לא מלשין. דיברתי על עצמי, על הילדות שלי, המשפחה שלי, דברים כאלו."

"לפי דעתי אתה צריך לבקש טיפול פסיכולוגי. ידעת שיש פסיכולוג בכלא?"

"כן, ד"ר קוגן. יש לי פגישה אצלו בשבוע הבא."

"טוב מאוד. אולי זה יעזור לך."

"למה אתה חושב שאני צריך עזרה ברקו?"

"כי אני מכיר אותך."

התחלתי להתעסק עם חבילות הספרים כדי להסתיר את הדמעות ששוב עלו בעיני. "גם אתה חושב שאני פסיכי?"

"לא, בטח שלא. על מה אתה מדבר? מה פתאום פסיכי? אני בכלל לא חושב ככה."

"אז למה גם אתה שולח אותי לפסיכולוג?"

"כי ברור שבחור בגילך שאף פעם עוד לא היה לו סקס צריך עזרה נפשית."

"היה לי סקס איתך."

"נו באמת, איתי זה לא נחשב."

"בעיני זה נחשב מאוד." אמרתי ופרצתי בבכי שעצרתי בתוכי מאז אותו לילה נורא.

ברקו נחפז לאסוף אותי בזרועותיו, מלטף ומנחם ומתנצל שוב. "אתה יכול לספר לד"ר קוגן הכול, גם איך תקפתי אותך, אבל בבקשה, אל תגיד לו כלום על הטלפון הנייד." ביקש.

הדפתי אותו מעלי בכעס. "בגלל זה אתה נחמד אלי? כדי שאני לא אלשין עליך? אתה לא יודע שאסור לפסיכולוגים לספר מה הם שמעו מהחולים שלהם?"

"אני יודע, אבל אני לא סומך על זה."

"אל תדאג, עלי אתה יכול לסמוך. אמרתי שאני לא אלשין עליך ואני לא אלשין. אני רק מקווה שנפטרת מהטלפון הזה."

"כן, נפטרתי. אל תדאג זה מסודר, ואתה טועה, אני נחמד אליך כי אני מחבב אותך, לא כי אני חושש שתדבר."

"לא מאמין לך."

"אז אולי תאמין לזה." אמר ברקו והדף אותי לעבר המחסן, משך מעלי את מכנסי, כרע על ברכיו לפני, שלף את אברי מתחתוני ומצץ אותו עד שגמרתי בגניחה בתוך פיו.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו העניק טיפול כזה לזין שלי שעד כה הסתפק בכף ידי בלבד, וזה היה כל כך טוב... אחרי שגמרתי רעדתי כל כך עד שכמעט נפלתי. ברקו אסף אותי בזרועותיו וחיבק אותי ושאל אם אני מסכים לישון איתו הלילה.

הנהנתי, לא מסוגל לדבר. באותו רגע הייתי כל כך מסוחרר עד שהייתי מסכים אפילו לעוף איתו לירח אם הוא היה מבקש.

 9. איפה אתה חי?

עליתי למיטה שלו ברגע שכבו האורות בחדר ומתחת לכוכבי הנייר שהוא הדביק על התקרה התחלתי להכיר בעובדה שהייתה כפי הנראה גלויה לכולם חוץ ממני - אני כן הומו.

"רק רגע יורם." ניסה ברקו לעצור אותי כשנצמדתי אליו בחיבוק, "אנחנו צריכים לדבר, יש כמה דברים שאתה צריך לדעת עלי."

"אני יודע מספיק." חסמתי את פיו בנשיקה. רק לפני כמה ימים למדתי כמה נעים להתנשק, לגעת, ללטף, וחבל היה לי לבזבז זמן, רציתי לעשות הכול בבת אחת, לטעום את כולו, לגרום לו לגנוח בעונג, לשמח אותו כפי שהוא שימח אותי.

הוא צחק, משועשע מההסתערות שלי על גופו, ונשכב עלי, מרסן אותי בעדינות. "לאט לאט, החיפזון מהשטן, יש לנו זמן. אי אפשר לעשות הכול בבת אחת."

"אני רוצה לעשות את זה." סגרתי את שפתי על הזין שלו שהיה זקוף למחצה ולמרבה שמחתי החל להזדקף בתוך פי. התחושה הייתה מדהימה, לא רציתי להפסיק, אבל ברקו משך אותי אליו וניער אותי בכוח, "צריך קונדום בשביל לעשות דברים כאלו."

"מה? בגלל איידס? אבל אין לי, בדקו אותי במרפאה ואני שלילי." בהלת פתע הקפיאה את ליבי, "יש לך איידס ברקו?"

"לא, חס וחלילה. אני נזהר מאוד ונבדק כל שלושה חודשים, אבל לא כולם זהירים כמוני, ויש גברים ש..."

"מה אכפת לי מגברים אחרים?" נישקתי אותו, שמח שהוא בריא, "אפשר להמשיך? זה נעים."

הוא נאנח. "בסדר, אבל תזכור להיזהר, הרי לא תמיד תהיה רק איתי."

"מה זאת אומרת לא תמיד?" התפלאתי, "בטח שכן, הרי אני הנסיכה שלך. נכון שאני משתחרר חודשיים לפניך, אבל הם יעברו מהר וכשתצא..."

הוא צחק וחסם את פי בכפו, "אני רואה שכבר תכננת לך בראש הכול, אבל בחיים זה לא הולך ככה."

הסרתי את כפו מפי ונישקתי אותה. "אני לא מבין ברקו, מה לא הולך ככה?"

"כלום. בחיים שום דבר לא הולך כמו שמתכננים." אמר ברקו בבדיחות הדעת, "ובבקשה, כשאנחנו יחד במיטה אתה מוכן לקרוא לי נמרוד?"

"בסדר, בשמחה." אמרתי וחזרתי להתעסק עם הזין שלו, מה שהיה נעים הרבה יותר מאשר לחשוב על משמעות דבריו ועל מה שיקרה בעתיד.

כנראה שברקו הסכים איתי שהעיסוק בסקס עדיף על דאגות ובאותו לילה למדתי איך לספק אותו בעזרת פי וגיליתי שאני נהנה מזה מאוד. הוא ניסה להוציא את הזין שלו מפי כשהתחיל לגמור, אבל לא הנחתי לו, "אני אוהב את הטעם שלך." אמרתי, מאושר וגאה ממראה הנאתו, הנאה שאני גרמתי לו.

"עשיתי את זה טוב? תלמד אותי עוד דברים."

"אתה כשרון טבעי יורם, אבל חכה רגע, תן לי לנשום. בגילי צריך לנוח קצת אחרי דבר כזה."

"בן כמה אתה? איפה נולדת? יש לך אחים ואחיות? ההורים שלך יודעים עליך?" הסתערתי עליו בשאלות, קצר רוח לדעת עליו הכול.

"אני כמעט בן שלושים יורם, ואין לי שום קשר עם המשפחה שלי. החברים הרוסיים שלי הם המשפחה היחידה שלי כיום."

"בגלל שאתה הומו?"

"גם, וגם בגלל עוד דברים. כבר נורא מאוחר ונהיה הרוסים מחר. בוא אלי, בוא נישן קצת."

"ומחר תספר לי עוד?"

"כן, מחר. עכשיו די לדבר, צריך לישון."

הנחתי את ראשי על כתפו ונרדמתי, אוחז את ידו בידי ומחייך באושר. 

למחרת היה יום רגיל לגמרי. הכול התנהל כרגיל. התעוררתי אחרי שמומו הסתלק מהשירותים, משאיר אחריו את פרוספר שמח וטוב לב - היום ידעתי בדיוק איך הם מרגישים - והלכתי לצחצח שיניים ולהתלבש.

היה לי מצב רוח כל כך טוב עד שאפילו קלוד שהתגנב בעקבותיי ונעמד לידי כשהתגלחתי לא הצליח לקלקל אותו.

"אני רואה שאתה מבסוט היום." העיר בעוקצנות, "גם אני הייתי מרוצה אם הייתי מקבל מברקו חינם את מה שלאנשים אחרים הוא מוכר בכסף." חשף לעברי את שיניו בחיוך חלקלק.

דרך המראה נעצתי בו מבט חושב שאני כל כך שונא אותו עד שברצון הייתי דורס אותי ברגלי כמו מקק ומוריד את גווייתו באסלה. משהו שהוא ראה בהבעת פני הפחיד אותו עד כדי כך שהוא נסוג לאחור והסתלק, משאיר אחריו את ההערה המרושעת שלו כמו סירחון נתעב.

למה הוא התכוון שאלתי את עצמי לאורך כל ארוחת הבוקר, לא יכול להיות שהוא רומז לזה ש... הבטתי בברקו ששוחח בעליזות עם מישה ורספוטין, מחליף אתם עקיצות ברוסית, נראה יפה תואר ורגוע כמו תמיד, ותהיתי שוב למה בדיוק הוא בכלא, ומה שמפליא יותר, למה לא דחוף לי לדעת מה הסיבה לכך שהנסיך יפה התואר שלי כלוא בתא קטן וצפוף בין חוליגאנים מקועקעים, לוזרים פתטיים וגנבים חסרי מזל.

הוא ניסה לדבר איתי בלילה, נזכרתי, רצה להסביר לי דברים על עצמו ואני סירבתי להקשיב. ברחתי מהאמת כי זה מה שאני נוהג לעשות כשאני נתקל במשהו שלא נוח לי לחשוב עליו, משהו כמו החיים שלי למשל ולאן הם הולכים. אני מדחיק ועוצם את עיני בפני המציאות כבר שנים הבנתי פתאום במעין הארה פתאומית שצנחה עלי באמצע חדר האוכל המשמים של הכלא.

הקשר המפתיע עם ברקו שנפל עלי פתאום משום מקום מילא אותי מרץ ואומץ, אני חייב לשבור את דפוס ההדחקה הזה החלטתי ולברר מה קורה. עדיין לא היה לי די אומץ לדבר עם ברקו ישירות, ובין כה וכה הוא הלך לחדר הכושר עם מקס ככה שרק בלילה נוכל לדבר, אבל יורי בטח יודע משהו, לא יקרה כלום אם אשוחח איתו מעט.

"יורי." עצרתי את הבחור השמנמן והנשי כשיצאנו מחדר האוכל, "אתה לא חושב שהגיע הזמן שתפתח כרטיס בספרייה?"

"אבל אני לא אוהב לקרוא בעברית." מחה יורי.

"יש לנו גם ספרים ברוסית." אחזתי בכתפו והובלתי אותו לעבר הספרייה.

"לאן אתם הולכים?" רדף אחרינו עלי.

"יורי החליט שהוא צריך להרחיב את השכלתו ולקרוא יותר ספרים." התלוצצתי, והופתעתי כשעלי שתמיד היה נוח לבריות, סבלני ונעים הליכות, נדחף ביני לבין יורי והדף אותי לעבר הקיר.

"תעזוב אותו." נהם לעברי בתוקפנות.

"עלי?" נדהמתי, "מה עובר עליך?"

"ומה עובר עליך? מה אתה נטפל אליו? לא היה לך מספיק פעילות הלילה?"

עכשיו הבנתי. "עלי, אני רק רוצה לדבר איתו בפרטיות, לשאול משהו. אל תתרגז."

"לשאול מה?" סירב עלי לוותר.

"אני רוצה לדעת למה ברקו יושב בכלא." הסברתי

"למה שלא תשאל אותו?"

"אני אשאל, אבל אף פעם לא מזיק לשמוע עוד מקורות ולהשוות מידע."

השניים החליפו מבטים ואחר כך הביטו בי בהבעה שגרמה לי לחוסר נוחות - הבעת רחמים.

"נו, תגידו." התפרצתי, "מה הסיפור?"

"בואו ניכנס לספרייה, לא טוב לדבר על דברים כאלו בחוץ." אמר עלי, וגם כשנכנסנו לספרייה הביט סביבו בקפדנות כדי להיות בטוח שאנחנו לבד. היינו לבד, רק ציקי ישב בפינה, מדפדף בעליזות בעיתון ל'אישה' ישן.

עלי נסוג לקצה הספרייה ורק שם, מאחורי מדף הביוגרפיות, העז להגיד לי שברקו נכנס לכלא כי סירב להסגיר את איוואן האיום ושכולם יודעים שהוא שייך לארגון שלו ולכן אפילו הסוהרים נזהרים בכבודו כשהם מדברים איתו.

על איוואן האיום אפילו אני הקטן שמעתי. זה היה הכינוי המגוחך שהדביקו העיתונאים לאיוואן פטרוב, איש עסקים עשיר ורב השפעה שאף אחד לא ידע בדיוק מאין הוא הגיע ואיך הוא עשה את הונו הרב.

היו שמועות על סחר בנשק, על הימורים, סמים וזנות ואנשים מהוגנים הביטו בו בחשדנות כשתרם כספים ביד רחבה לכל מיני מטרות צדקה - מקלט לנשים מוכות, הוועד למען החייל, בתי תמחוי לעניים וכיוצא בזה - הם ריכלו והרימו את האף ולא קיבלו אותו כשווה בין שווים אבל לקחו את כספו בלי היסוס.

"אז למה קלוד אמר ש..."

"שמעתי מה הוא אמר, הכול שמועות, אל תאמין לאף מילה שהנחש המתחנגל הזה אומר." סינן עלי במרירות. מאז האונס של יורי עלי  שנא את קלוד שנאה עזה ובכל פעם שקלוד התקרב ליורי עלי היה נדרך בעצבנות. כנראה שזה עזר כי לאחרונה קלוד פחות או יותר התעלם מיורי והעמיד פנים שהוא לא יודע שיורי ועלי ישנים באותה מיטה ומבלים יחד כל שעה פנויה.

"זה לא רק קלוד, גם ברקו ניסה לספר לי, אבל... אהה..."

"כן, שמענו." הצטחק יורי, "היה לכם לילה סוער. אני שמח שהתפייסתם, אתה הרבה יותר טוב בשבילו מאדיק."

"אתה מכיר את אדיק?" הופתעתי.

יורי משך בכתפיו, "מי לא מכיר את הזונה הקטנה הזו? בהתחלה אפילו עבדנו יחד, אבל הוא בחור יפה שיודע לאן לדחוף את הלשון שלו, ככה הוא התקדם, אני הלכתי אחורה."

"עבדתם במה?"

"קוראים לזה מכון ליווי, אבל האמת שזה פשוט בית זונות." אמר עלי בפשטות, "ואני לא רוצה שתחזור לשם." פנה אל יורי שנע באי נוחות ושתק.

"ברקו עבד במכון ליווי?" נדהמתי. מכון ליווי תמיד נקשר אצלי עם נשים דרוסות ואומללות, עובדות זרות חסרות דרכון שנכלאו בחדרים סגורים ואולצו לקיים יחסי מין סביב השעון, לא עם גברים, בטח שלא מישהו יפה, חזק ורהוט כמו ברקו.

"הוא התחיל שם, אבל גמר בתור המנהל הגדול." הסביר יורי, "איוואן האיום מאוד מחזיק ממנו." הוסיף.

"יש מכון ליווי לגברים? בחיים לא שמעתי על דבר כזה."

"בטח שלא." אמר עלי בקוצר רוח, "גם ללכת לזונה זה לא כבוד גדול אז רק תחשוב איזו פדיחה זו לספר שאתה משלם לגבר בשביל סקס."

"קשה לי להאמין שמישהו החזיק את ברקו נעול בחדר והכריח אותו להזדיין עם גברים אחרים. איך אפשר בכלל לעשות דבר כזה לגבר? זאת אומרת, לאישה אין ברירה, אבל גבר?"

"למה להכריח? איפה אתה חי? למה צריך להכריח מישהו אם אפשר לשלם לו? וחוץ מזה אצל הומואים לא צריך ללכת לבית זונות, הזונות באות אליך הביתה, או למלון."

"ואם אין לך מספיק קליינטים כי אתה שמן ומכוער אז אתה מסתובב בגן, או בלובי של בית מלון." הוסיף יורי.

"אתה לא שמן ומכוער, אתה נראה בסדר גמור." התפרץ עלי, "תפסיק לדבר ככה. נו, בוא כבר, אם נאחר למשמרת סוויסה יחטוף עלינו קריזה."

הם הסתלקו, משאירים אותי המום ומבולבל, ובלי תשובה לשאלה המטרידה - איך גבר שעובד בזנות מצליח לתפקד מינית עם אדם זר שהוא לא מכיר? ואם חושבים על זה איך אנשים מסוגלים לקיים יחסי מין עם זרים שפגשו בגן חשוך, או במסיבה, או באינטרנט? גם אם נניח שזה מישהו שנראה די טוב, וגם אם אתה נורא חרמן, איך אפשר להתקרב ולגעת בצורה כל כך אינטימית בבן אדם זר? ידעתי שדברים כאלו קורים, לא הייתי תמים עד כדי כך, למרות מה שעלי אמר כן ידעתי איפה אני חי, אבל כשניסיתי לדמיין את עצמי עושה דברים כאלו חשתי בחילה.

בהפסקת הצהרים ישבתי שוב ליד ברקו, מביט בו, מתפעל שוב מפניו היפים, מצחוקו ומחן תנועותיו, וניסיתי לתאר לעצמי אותו עם גברים אחרים - בטח מבוגרים ומכוערים, כי אחרת הם לא היו צריכים לשלם על סקס, אולי אפילו נשואים - וניסיתי שוב להבין איך אפשר, אבל לא הצלחתי.

בשום פנים ואופן לא הבנתי את זה, איך אנשים יכולים להתנהג ככה? ואיך זה שכולם חושבים שזה בסדר ונורמאלי ורק אני מזדעזע מהרעיון?

העפתי מבט בהמון הגברים שישבו ואכלו סביבי. הם נראו רגילים למדי, חלקם צעירים, חלקם מבוגרים, הרוב סתם ככה, באמצע. היו גם כמה בחורים שנראו לא רע, אבל אם היו סוגרים אותי בחדר עם אחד מהם ואומרים לי להזדיין איתו... אין מצב! בחיים לא! בטח שלא עכשיו, אחרי שאני ונמרוד... זה הם המשוגעים, או אני שלא יודע איפה אני חי?

"מה קורה אתך יורם?" שאל ברקו כשיצאנו מחדר האוכל, "אתה מרגיש לא טוב? אתה נורא שקט."

"אני חושב שאתה צודק, אנחנו צריכים לדבר. אתה יכול לבוא לספרייה היום?"

"אני אגיע עוד חצי שעה." הבטיח ברקו, לחץ על כתפי בחטף והלך.

חזרתי לספרייה והמתנתי לו בקוצר רוח. לשמחתי היום היה לציקי ביקור ככה שהייתי לבד עם מחשבותיי המבולבלות.

ברגע שברקו נכנס משכתי אותו למחסן כדי שנוכל לדבר בפרטיות.

"מה עושה מישהו שצריך להזדיין עם גבר זר ולא עומד לו?" שאלתי אותו את השאלה שבערה על קצה לשוני עוד מהבוקר.

"לוקח ויאגרה." אמר ברקו בפשטות, "מי סיפר לך?"

"לא חשוב. מה זה משנה?"

"מה אמרו לך?"

"שעבדת במכון ליווי ושאחר כך ניהלת אחד כזה."

"האמת שבחצי שנה האחרונה ניהלתי את כל העסק במחוז הצפוני למרות שבעצם מדובר במשרדי תיאום."

"מה זה משנה איך תקרא לזה?!" התפרצתי, "הכרחת אנשים למכור את עצמם תמורת כסף."

ברקו צחק. "זה מה שסיפרו לך, שהכרחתי אנשים? האמת שהייתי צריך לגרש אותם, תמיד היו לנו יותר מידי מועמדים ואם מדברים על למכור את עצמך תמורת כסף, במה עבודה בזנות שונה מעבודה בהייטק למשל?"

"מה זאת אומרת?" התמרמרתי, "בתכנות אני רק... אה... זאת אומרת... זו שאלה מפגרת נמרוד. מה זה שייך בכלל?"

"זה שייך כי בשני המקרים אתה מוכר את הידע, הזמן והכישרון שלך למרבה במחיר. ההבדל היחיד הוא שלהיות זונה זה לא חוקי, זה הכול."

"יש סיבה לזה שזנות זה דבר לא חוקי, אני פשוט לא זוכר אותה כרגע, וזה גם לא משנה עכשיו. תגיד, גם אתה עבדת בזה או שרק ניהלת את העובדים?"

"התחלתי כמובן מלמטה, אבל די מהר איוואן למד לסמוך עלי ונעשיתי מנהל. בשנה האחרונה היו לי רק שלושה קליינטים קבועים וגם הם יותר דיברו מאשר זיינו."

"מה זאת אומרת התחלת מלמטה? אני לא מבין."

ברקו נאנח, "חבל שלא נתת לי להסביר לך הכול בצורה מסודרת, עכשיו אתה עצבני ומבולבל ושונא אותי."

"אני לא שונא אותך." מחיתי, "איך אני יכול לשנוא אותך? אני פשוט... אני פשוט לא מבין. איך אפשר, סתם ככה, לגעת בבן אדם זר? איך זה יכול להיות? איך אנשים עושים דברים כאלו?"

ברקו משך אותי אליו והעביר את ידיו בליטוף על גבי ועורפי, "אני לא יודע יורם, אבל עובדה, זה קורה כל הזמן."

10. הצד שלו

"תספר." דרשתי, "הבטחת."

"לא עדיף לעשות דברים אחרים?" החליק נמרוד את ידו במורד בטני.

"אחר כך." הסטתי את ידו, "קודם תספר."

"אבל כבר סיפרו לך הכול."

"אני רוצה לשמוע את הצד שלך."

"הצד שלי די מכוער וממש משעמם."

"אם אני אשתעמם אני כבר אודיע לך."

"נו, טוב. עקשן אחד, אבל אל תאשים אותי אם הסיפור לא ימצא חן בעיניך." נמרוד התיישב, השעין את גבו על הקיר והתחיל לדבר.

"נולדתי וגדלתי בקריות. אני הבן האמצעי, יש לי אחות גדולה ואח קטן. עד גיל עשר בערך הכול היה בסדר, אבא, אימא, בית ספר, חברים, סתם ילדות רגילה. החברים הכי טובים שלי היו ממוצא רוסי ומאז שאני זוכר את עצמי הבנתי קצת רוסית, ועם הזמן גם למדתי לדבר קצת, קצת קללות, כמה משפטים פשוטים, ואפילו שיר ילדים של פושקין. הורי תמיד היו מעט מסורתיים, לא ממש דתיים, אבל עם הרבה כבוד למסורת. הולכים בחגים לבית כנסת, אוכלים כשר, משתדלים לא לחלל שבת, ואז לאבא הייתה תאונת דרכים קשה, הוא נפצע מאוד קשה והאוטו הלך. היה לו מזל והוא יצא מזה בסוף, קצת מושך רגל, אבל בסדר. רק אחרי שהוא חזר הביתה התברר שמשהו בראש שלו נדפק, אולי בגלל שהוא ראה את המוות מול העיניים, אולי בגלל שבבית חולים הוא שכב ליד איזה דוס שבלבל לו את המוח אבא התחיל לחזור לאט לאט בתשובה. בהתחלה בקטן, בלי שזה יפריע, רק בדרכי נועם ואחר כך זה התפתח ונעשה גרוע יותר. עם הזמן הוא השפיע על אימא ועל אחותי וכמו כדור שלג העסק הזה התגלגל וגדל כל הזמן, ופתאום הם מעבירים אותי לבית ספר דתי, ופתאום השם נמרוד לא טוב, רוצים להפוך אותי למשה כי נמרוד זה משורש מרידה ויהודי טוב לא יכול לשאת שם כזה."

"זה לא רק בגלל שנמרוד הוא משורש מ.ר.ד אלא גם כי היה מלך רשע בשם נמרוד ו..."

"מה? גם אתה דוס?" התפרץ נמרוד בזעם.

"לא, אבל גם אני הלכתי לבית ספר דתי. רק בתיכון עברתי לבית ספר רגיל."

"אבל עכשיו אתה לא דוס, נכון?"

"ברקו, אם הייתי דוס הייתי שוכב אתך באותה מיטה בלי תחתונים?"

"אתה צודק. טוב, איפה הייתי?"

"רצו לשנות לך את השם."

"כן, נכון. כשהם נטפלו אלי עם השטות הזו של השם כבר הייתי בן חמש עשרה ומחומם עליהם מאוד, השטויות הדתיות האלו כבר יצאו לי מהאף, בית הכנסת שעמם אותי ותפילות נראו לי שטות מוחלטת, סתם מלמול משעמם. איזה מן אלוהים דפוק זה שצריך לספר לו כל יום כמה הוא גדול, חזק וחכם? מה זה הטמטום הזה? למה שאני אאמין באגו מאניאק הזה?"

"לא יודע נמרוד. למה לא שאלת את הרב?"

"כי הוא היה מפגר מעצבן, וחוץ מזה אז כבר הייתי בטוח שאני הומו ושאין לי מה לחפש שם, וכשהם התחילו לדבר על לשלוח אותי לישיבה הרמתי את הרגלים ופשוט ברחתי משם."

"בן כמה היית?"

"כמעט שש עשרה. אז חשבתי שאני גדול וקשוח, היום אני מבין שהייתי ילד תמים, טרף קל לחובבי בשר טרי ורענן."

"אז מתי התחלת למכור את עצמך?" 

"יורם, אחרי שלושה ימים של רעב לא היית מדבר בטון מתחסד כזה." הטיח ברקו, ורק אז תפסתי שאני נשמע כמו נציג פלצני של המוסר עלי אדמות והתנצלתי. הוא צחק ואמר שגם אותו זה מדהים לפעמים, הדברים שהוא עשה בשביל לשרוד, ושהוא עבר את זה רק בזכות רודי.

"רודי? איזה רודי? רודי זה לא אתה?"

"כן ולא." חייך נמרוד, "לחברים הרוסים שלי השם נמרוד נתקע בפה והם תמיד קראו לי רודי, וככה קראתי לעצמי אחרי שברחתי מהבית. איכשהו זה הקל על הבדידות וההשפלות, זה כאילו כל מה שקרה לא קרה לי, לנמרוד ברקו, אלא לאיזה רוסי דפוק אחד ששמו רודי." הוא הביט בי, קצת נבוך. "אני בטח נשמע לך משוגע?"

"לא, ממש לא. זה היה מנגנון הדחקה כדי שתישאר שפוי, אני מבין לגמרי." הבטחתי לו, "ומתי התחלת לעבוד בשביל איוואן האיום?"

"מר פטרוב בשבילך. הוא שונא את הכינוי הזה. היה לי מזל, מישהו שעבד בשביל איוואן הציע לי להפסיק להסתובב ברחוב ולבוא לעבוד אצלו. אחרי שהתחלתי לעבוד במכון הוא קלט שאני יותר מסתם בחור שנראה טוב ויודע למצוץ. הסתבר שיש לי כשרון ארגון, שאני ישר ואמין ודייקן, שאני לא נוגע בסמים ושאני טוב באיתור מועמדים מתאימים ובטיפול בבעיות. ולאט לאט הפסקתי לעבוד בשטח ועברתי להנהלה."

"הנהלה של בית זונות?" חזרתי לתפקידי כנציג המוסר והחוק.

"כיום מקובל לקרוא לזה תעשיית המין." תיקן אותי נמרוד.

"נמרוד!" התרגזתי, "מספיק עם מכבסת המילים הזו. אתה חייב לצאת מהעסק הזה, זה משפיל ומגעיל, וגם לא חוקי, זה לא מתאים לך."

"למה אתה מתרגש כל כך? מה אכפת לך מה אני עושה בשביל להרוויח כסף?"

הבטתי בו, חסר אונים, ולא ידעתי מה לענות. התשובה הנכונה הייתה שאני מתרגש כי אני אוהב אותו, ואני חולה מהמחשבה שאחרים יכולים לקבל אותו תמורת כסף, אבל אפילו אני ידעתי שיש דברים שלא אומרים, וזה היה אחד מאותם דברים.

"מצאת כבר תשובה לשאלה שלי מה ההבדל בין עבודה בבית זונות לעבודה בהייטק?"

"לא, אני עוד עובד על זה."

"נו, די, אל תהיה רציני כל כך. תביא נשיקה." משך אותי נמרוד אליו ונישק אותי.

הדפתי אותו מעלי, "מספיק, תעזוב אותי. לא בא לי, כואב לי הראש."

הוא צחק, קרא לי פולנייה ומעך אותי תחתיו, מנשק אותי ונוגע באברי שהזדקף בלי להתחשב בעכבות המוסריות שלי ובזה שהראש באמת כאב לי.

"נו, די. אל תהיה רשע." מחיתי.

"לא היית אוהב אותי כל כך אם לא הייתי קצת רשע." צחק נמרוד.

"מי אוהב אותך בכלל?" נעלבתי.

"אתה יורם, אבל זה רק קראש קטן שיעבור לך, אז בוא, נהנה מזה כל זמן שאפשר."

"אתה טועה, אתה לא קראש, לפולניות אין קראשים." הדפתי אותו מעלי וניסיתי לברוח מהמיטה, אבל הוא תפס אותי ונשכב עלי, מונע ממני לזוז. "יורם, תקשיב לי, אני יודע שנדלקת עלי וגם אני מאוד מחבב אותך, אתה הריבאונד הכי מתוק שהיה לי אי פעם, אבל אתה ואני... זה לא מתאים. נפגשנו רק בגלל הפה הגדול שלך והעורך דין הדביל שלך, סתם צירוף מקרים לא מוצלח, בוא נהנה מזה כמה שאפשר ואחר כך ניפרד כידידים. בסדר?"

"לא." אמרתי בזעם ועצמתי את עיני, אבל זה לא עזר, הדמעות הציפו אותן וזרמו מעבר לעפעפי הסגורים.

ברקו נאנח. "מה אני עושה אתך שפירא?" שאל בחוסר אונים והניח את ראשו היפה על כתפי.

"לא יודע." אמרתי, "אולי תספר לי על אדיק?"

"פגשתי אותו לפני שנתיים. ילד רזה ומסכן שחיפש בית וקצת פרנסה. שמו אגב ארנולד סורוקה, אדיק זה כינוי. מיד ראיתי שהוא לא מתאים לעבוד אצלנו, לא יציב מספיק, צעיר מידי, תלוי יותר מידי בסמים."

"סמים?" נבהלתי, "הוא נרקומן?"

"לא. בינתיים זה רק גראס ואקסטות, אבל הוא היה בדרך, זה בטוח."

"ובאחד כזה התאהבת?"

"כן, היית מאמין? שאני אפול בגלל ילד כזה? בהתחלה רק רציתי להגן עליו, הוא הזכיר לי קצת את עצמי כשהייתי צעיר, רציתי לעזור לו ולקחתי אותו אלי הביתה, שינוח קצת ויחזור להורים, אבל זה לא קרה, הוא כל פעם היה בורח וחוזר, לוקח או גונב ממני כסף, נעלם לכמה זמן, ואחר כך חוזר ומבקש סליחה, מבטיח שהוא נקי ושהוא אוהב אותי... ואני כל פעם נפלתי מחדש בפח והאמנתי, אני אידיוט, אתה לא צריך להגיד לי, אתה יודע מה השיגעון החדש שלו?"

"לנסוע לגרמניה ולהיות דוגמן."

"הלוואי וזה היה רק זה, אבל לא, הוא רוצה להיות דוגמנית."

"דוגמנית? אני לא מבין."

"גם אני לא. אתה יודע למה הוא לא בא לבקר אותי בחודשים האחרונים? כי הוא פחד שאני אראה שהוא התחיל לקחת הורמונים."

"איזה הורמונים?" לא הבנתי.

"הוא רוצה לעשות ניתוח לשינוי מין." הסביר ברקו.

"מה, כאילו להשתיל שדיים ולחתוך את ה..." התכווצתי כולי רק מהמחשבה על זה.

"כן, בדיוק."

"למה? מה הבעיה שלו?"

"אין לי מושג, ומה הבעיה שלך?"

"אתה, וגם אני, וגם... אני לא יודע נמרוד."

"גם אני לא." אמר נמרוד, והפך אותי על בטני, ולמרות מחאותיי החנוקות התעקש לפשק את עגבותיי ולהעביר את לשונו בחריץ שביניהן.

"זה פיצוי על מה שעשיתי לך." אמר, "אבל למרות הפצרותיי סירב להמשיך ולהתקדם יותר מזה.

"הייתה לנו מספיק התרגשות להיום." פסק, "עכשיו נישן. גם מחר יש זמן."

"כן." הסכמתי, "גם מחר יש זמן." התכרבלתי בזרועותיו, מחזיק את ידו בידי. הייתי בטוח שגם מחר ומחרתיים נמשיך לישון ככה, חבוקים וצמודים. טעיתי, בכלא אין שום דבר בטוח, תמיד יש הפתעות ובדרך כלל הן לא נעימות.