11. מעשים
טובים
הלוויה של
ירון התנהלה באופן שתאם את חייו – היא הייתה קצרה ומפתיעה וגרמה אי נוחות רבה
לכל הנוכחים חוץ מאשר למנוח ששכב לו על אלונקה, מכוסה תכריכים, ולא הרגיש
כלום, אני מניח.
משום מה
החליטו בני משפחתו לקבור אותו באיזה בית קברות נידח, בסוף העולם שמאלה. אפילו
הג'י.פי.אס המשוכלל של שחר היסס קצת לפני שמצא את הדרך למושב הקטן שמעולם לא שמעתי
עליו קודם.
רק אחרי שחזרנו לציביליזציה סיפר
לנו שחר שסבא וסבתא של ירון חיו בחור הזה כל חייהם וגם נקברו שם, ולכן החליטו
הוריו לקבור במקום הזה את בנם הסורר.
רוב החברים
החדשים של ירון, אלה שהוא הכיר אחרי שנפרד מאבישי, לא טרחו להגיע ללוויה, והמעטים
שכן נגררו עד לשם עמדו נבוכים ושותקים, שלא כמקובל אצלם, וחיכו בקוצר רוח עד שהעסק
המביך הזה יסתיים והם יוכלו לחזור לבועה שלהם.
הלוויה לא
הייתה עצובה במיוחד, היחידים שנראו מצטערים היו הוריו של ירון ובנו הצעיר. ילדיו
הגדולים יותר היו אדישים, וגרושתו העליזה חייכה לעצמה והסתירה את הבעת הניצחון שלה
מאחורי משקפים שחורים ענקיים.
"תראה
את הברקודה הזו, מתחפשת לז'קלין אונסיס." סינן שחר ברשעות באוזני, ולא יכולתי
לא להבחין שגם הוא לא נראה שבור ממותו של בן זוגו.
כמו הנוכחים
בחייו של המנוח גם אלו שהגיעו ללווייתו נחלקו לשתיים – החבורה התל אביבית שהתרועע איתה
בשנותיו האחרונות מצד אחד, וכל השאר מהצד השני. אני ואבישי היינו תקועים באמצע
כמין חיץ בין שתי המחנות.
המתאבלים
התל אביביים היו בעיקר גברים, כולם ממותגים, מטופחים ומוקפדים, הם הגיעו במכוניות
יקרות או ברכבי שטח נוצצים, מקושטים בכרום מבריק, ולאף אחד מהם לא הייתה כרס, או
סתם קרחת מיושנת. מי שלא התהדר בשיער שופע גזר על עצמו לגלח את פדחתו למשעי. היו
ביניהם נשים, שתיהן רזות עד אנורקסיה, מדדות בקושי על עקבים גבוהים מידי ועדויות
יותר מידי תכשיטים.
שאר
המתאבלים היו בני אדם מבוגרים ופשוטים למראה - הנשים מלאות הגוף והעייפות עטו
מטפחות מכוערות שכיסו תספורות גרועות, רוב הגברים היו מכריסים, או מוזנחים, או גם
וגם, וחלק מהם גם הקריחו ובשיטה המיושנת דווקא, פה ושם נראו אפילו למרבה החלחלה
קרחות מוסוות בצורה לא מוצלחת בשיטה הבזויה של הלוואה וחיסכון. גם המכוניות שלהם
היו ישנות ומאובקות, ובלי אף רכב שטח לרפואה. חלק מהם, המבוגרים יותר, אלה שעל פי
גילם היו שייכים לדור של הסבא והסבתא של ירון היו נטולי רכב ואחרי הלוויה פסעו
ברגל מבית הקברות לביתם.
קשה היה
להבין מה הקשר בין החבורה העייפה הזו לבין ירון שהקפיד להיות תמיד אופנתי
והדור, ומעודכן מכף רגל ועד ראש.
"סוף
סוף ירון חזר הביתה, לסבא וסבתא." אמר שחר כשעשינו את דרכנו חזרה.
"הביתה?"
הרים אבישי גבות מופתעות, "למה הביתה?"
שחר משך
בכתפיו, ורק עכשיו, אחרי שהלוויה הסתיימה, אפשר היה להבחין בעקבות של אבל בפניו
הצעירות, "בזמן האחרון הוא נזכר בהם לעיתים קרובות, אמר שמזל שהם כבר לא
בחיים כי הגירושים שלו היו שוברים להם את הלב, בשיחה האחרונה שלנו הוא אמר שרק
במושב, אצל סבא וסבתא הוא הרגיש באמת בבית."
"אולי
הוא התגעגע לילדות שלו, לתקופה שהוא לא ידע עדיין שהוא הומו, כשהוא הרגיש עדיין
כמו כולם." שיערתי, נזכר בתקופת ילדותי המאושרת והתמימה.
נכון, גם אז
הייתי טרוד בבעיות ובמצוקות, כדרכם של ילדים שתמיד רוצים צעצוע יקר יותר ויפה יותר
ועוד ממתקים ועוד פינוקים, אבל בהשוואה לבעיות שהטרידו אותי כיום הילדות שלי הייתה
גן עדן תמים ונטול בעיות, חבל שלא ידעתי להעריך אותם אז.
"חבל
שמיהרתי כל כך להתבגר." אמרתי, נזכר בצער כמה אצה לי הדרך להיות גבר, וחייכתי
אל אבישי שהשיב לי חיוך ושילב את אצבעותיו בשלי.
"בא
לכם לקפוץ אלי לפני שתחזרו הביתה? נשב, נדבר קצת, נשתה משהו, נעלה זיכרונות."
הציע שחר בהיסוס, והעיף בנו מבט מודאג דרך הראי.
חשבתי שלא
טוב ששחר יחזור לבית ריק וכדאי שנקפוץ אליו לביקור, אבל לפני שעניתי לכסנתי מבט
שואל אל אבישי שאישר את הרעיון במנוד ראש זעיר, ורק אז אמרתי שכן, למה לא, אנחנו
לא ממהרים לשום מקום.
ברגע
שנכנסנו לדירה הגדולה והיפה ששחר וירון חלקו יחד הסתער שחר על ארון המשקאות והתחיל
לשתות. התחיל בבירה, עבר לוודקה, והפליג משם לוויסקי, וכל הזמן דיבר במהירות
קדחתנית, מתלונן על החברים שתפסו מרחק, ועל המשכורת שלו שהתמעטה לאחרונה, ועל מיסי
ועד הבית הגבוהים להחריד, שלא לדבר על הארנונה וקנסות החנייה שפתאום הצטברו לסכום
אימתני, ושכר הדירה לחודש הבא שאין לו מושג מאין ישיג אותו...
"שחר,
די כבר, מספיק עם האלכוהול." הנחתי יד על כוסו, "אתה לא מתכוון ברצינות
להמשיך לגור פה, בדירה הענקית הזו, מה תעשה כאן לבד?"
"לא
יודע." הודה שחר וצנח על כורסת טלוויזיה ענקית, מרופדת עור שבטח עלתה הון,
"הוא תקע אותי ממש טוב, החבר שלך." התיז בעוינות פתאומית לעבר אבישי
המופתע.
"אני
יודע שהוא תקע אותך טוב, בגלל זה הרי עברתם לגור יחד, לא?" השיב אבישי לשחר
כגמולו.
"מספיק
בנות, די לריב." התערבתי, נעמד ליתר ביטחון בין השניים, "על מה אתה מדבר
שחר?"
"על זה
שאין לי גרוש על התחת, שיש לי המון חובות, רובם בזכות ירון, ושאני... אני..."
הוא החל לבכות, "אני לא יודע מה לעשות." כבש את פניו בכפות ידיו,
"כל הכסף מהפיצויים שירון קיבל אחרי שפיטרו אותו מהעבודה נעלם, הלך לתשלום
חובות, ואני לא יודע לאן עוד, ואצלי בעבודה המצב על הפנים, אני יושב רוב הזמן
בבית, והכל כל כך יקר... ההורים שלי כבר הודיעו לי שהגיע הזמן שאני אוכל את הדייסה
שבישלתי ושאין לי מה לחזור אליהם, אני פשוט לא יודע מה לעשות." נשא אלי פנים
אומללות.
"מה עם
החברים שלכם? היו לכם חברים, לך ולירון?" שאל אבישי, והפעם בקול רך יותר.
"גם כן
חברים, הם באים אליך כשיש מצב למסיבות, לשתייה ולזיונים, אבל בורחים כשצריך
לעזור." השיב שחר באומללות.
"טוב,
ברור שאתה צריך לעזוב את הדירה היקרה הזו ולהיפטר מהמכונית ומרוב הרהיטים והחפצים
האלה, הגיע הזמן שתתחיל לחיות לפי האמצעים שלך." אמרתי את המובן מאליו.
"אין
לי אמצעים, יש לי עבודת מלצרות מעפנה שלא מכניסה לי כמעט כסף ומשיכת יתר מטורפת
בבנק, זה מה שיש לי, אפילו הנייד שלי שייך לירון, ואין לי כסף לשלם עליו."
החלפתי מבט
עם אבישי שנאנח וגלגל את עיניו כלפי מעלה, "קדימה, תתחיל לארוז ילד, הגיע
הזמן שגם אתה תחזור הביתה." אמר בנחת, והגיש לשחר טישו.
הגענו הביתה
מאוחר, כמעט בלילה, ואחרי שאכלנו ארוחת ערב ארגנו את שחר בחדר האורחים שלנו
והתמוטטנו במיטה, מול הטלוויזיה.
"אני
מקווה שאתה לא כועס שהזמנתי את שחר בלי להתייעץ אתך קודם." התכרבלתי לצידו של
אבישי, "אני יודע שיש לך סיבה טובה לכעוס עליו, גם אני אמור בעצם לשנוא אותו,
אבל אם הוא לא היה מסתלק עם ירון אנחנו לא היינו יחד, אם תחשוב על זה אז בעצם הוא
עשה לנו טובה."
"סוג
של..." גיחך אבישי ברוח טובה, והוסיף שאם אני לא הייתי מזמין את שחר הוא היה
עושה את זה בעצמו כי רחמנות על הילד, ומישהו צריך לדאוג לו ולהעמיד אותו שוב על
הרגלים.
"בהחלט."
הסכמתי, "אני מקווה שהוא ימצא עבודה מסודרת ויפסיק עם השטויות האלה של ריקוד,
זאת אומרת, אני בעד אמנות וזה, אבל אי אפשר להתפרנס מריקוד."
"וגם
ממלצרות אי אפשר." אמר אבישי, מהורהר, "נצטרך לחשוב על משהו."
"אתה
יודע אבישי, היה רגע אחרי הלוויה, כששחר הזמין אותנו לבוא איתו ולפני שעניתי
הסתכלתי עליך כדי לדעת מה דעתך, ואתה עשית כן קטן כזה עם הראש ומיד ידעתי מה אתה
חושב וזה היה... זה נתן לי הרגשה טובה, פתאום הרגשתי שאנחנו באמת זוג, שיש לנו
תקשורת אמיתית כמו שיש לזוגות שמשדרים על אותו גל ויודעים מה השני חושב גם בלי
מילים, מאז שרותי מתה לא היה לי דבר כזה עם אף אחד ורק עכשיו הבנתי עד כמה זה חסר
לי, להיות חלק מזוג אני מתכוון, אתה מבין על מה אני מדבר?"
"כן,
אני חושב שכן." החל אבישי ללטף אותי בדרך מאוד מסוימת, "לדוגמא, אני
בטוח שכרגע אתה יודע בדיוק מה אני רוצה גם בלי שאני אצטרך להגיד לך את זה."
הצטחק, וניסה לדחוף אותי כדי שאתהפך על בטני.
"בהחלט."
הסכמתי, "ואני בטוח שאתה תבין לבד, בלי יותר מידי הסברים, שאני מסכים ברצון,
אבל..." במקום להתהפך כמו שהוא רצה, דחפתי אותו בחזרה, נשכבתי עליו, נישקתי
אותו, אחזתי בקרסוליו והרמתי את רגליו כלפי מעלה, "אני בטוח שאתה מבין,
נכון?"
"כן,
לגמרי." גיחך אבישי, ונכנע ברצון, אבל אחר כך, אחרי שהתרחצנו, כיבינו את
הטלוויזיה ושכבנו מכורבלים מתחת לשמיכה, הוא אמר בשקט, כמעט בלחש, שאם אני חושב
שהנדיבות שלנו תשתלם אני טועה, בדיוק ההפך, הוא צופה לנו בעתיד בעיות וצרות
לרוב.
"איזה
בעיות? בעיות עם שחר? למה?"
"כי
הוא בחור צעיר ויפה, ואנחנו... יהיו בעיות עופר."
"לא
יהיו, אני אתך עכשיו, ואין מצב שאני... מזלך שאני עייף כל כך, כי אם לא הייתי עייף
הייתי נעלב, אתה חושב ש... בשום פנים ואופן לא! מה, אתה לא מכיר אותי? אני לא
טיפוס כזה, אף פעם לא הייתי, ובגילי אני לא אשתנה."
אבישי משך
בכתפיו, "נניח, אבל כדאי שתדע שאף אחד לא מכיר באמת את השני, הנה, אשתך למשל,
היא בטח חשבה שהיא מכירה אותך טוב..." הוא נאנח והידק את כף ידי לחזהו כמנסה
לפייס אותי על דבריו הקשים, "רוב האנשים לא מכירים אפילו את עצמם."
הוסיף ברוך, "אבל אני כבר מספיק מבוגר לדעת מי אני, ולכן אני אומר לך, יהיו
צרות עם הילד הזה, שלא תגיד שלא הזהרתי אותך."
"אבל
אבישי..."מחיתי, נרעש כשמשמעות דבריו החלה להתחוור לי.
"שקט,
מספיק, אמרתי די, עכשיו נישן." פסק אבישי בהחלטיות, חסם את פי בכף ידו ולא
הניח לי להוסיף עוד מילה.
12. זה רק
סקס
מה אפשר
לעשות במצב כזה? איך להגיב? יש טעם למחות? ואולי עדיף לשתוק ולהתעלם? הרי הוא
הזהיר אותך מראש, רמז מהרגע הראשון שזה מה שיקרה, מי יכול לייעץ לי במצב כזה?
היחיד שיכולתי לפנות אליו היה אבישי, אבל הרי הוא זה ש... ושחר, איך הוא היה יכול
לעשות לי תרגיל מכוער כזה? הם באמת חשבו שאני כל כך מטומטם ועיוור?
כנראה שכן,
הלוואי והראש לא היה כואב לי כל כך, בטח יש לי חום, למה חטפתי את ההתקררות הנבזית
הזו דווקא היום? למה לא נשארתי בעבודה? נכון, הרגשתי נורא ובערתי מחום וכל עצמותי
היו כבדות כעופרת אבל יכולתי לקחת אקמול ולהמשיך ללמד עד סוף היום ואז... מה אז?
אתה באמת חושב שעדיף שלא היית יודע? הכל באשמתך, טיפש! למה הזמנת אותו אליכם? הרי
ידעת איזה מין טיפוס הוא, באמת חשבת שאם הוא מנומס, ומבשל בשבילכם, ועושה קניות ומנקה,
ומחייך בחביבות ומנסה להיות הכי נחמד ומתחשב בעולם הוא באמת השתנה? באמת נעשה בן
אדם הגון?
ואבישי, איך
הוא היה יכול לעשות לי תרגיל מכוער כזה?
מזל שהוא
לפחות לא זיין אותו במיטה שלנו... שלנו, איזה בדיחה עלובה, למה חשבתי שיש אנחנו,
הוא לא אשתך עופר, הוא גבר, והוא תמיד אמר לך שככה זה גברים, הזהיר אותך לא פעם
ולא פעמיים, ואתה, כמו מטומטם התעקשת לשים מכשול בפני עיוור, לתת בו אמון, טיפש,
טיפש זקן ועלוב שכמוך!
אבישי נכנס
לחדר השינה ושאל מה שלומי.
"חרא."
עניתי בקצרה והסתובבתי בגבי אליו, מסרב להביט בו.
"מה
קרה? יש לך חום?" הוא ניסה למשש את מצחי ונאנח כשהדפתי אותו ודרשתי ממנו
בתוקף לא לגעת בי.
"אל
תהיה פולניה כזו, אז זיינתי אותו, אז מה? אפשר לחשוב, מה כבר קרה?" אמר בשמץ
קוצר רוח, "גם אתה יכול אם בא לך, אבל כדאי שתבריא קודם, מחר הוא מתחיל לעבוד
בסלקום, לא כדאי שהוא יגיע חולה על היום הראשון."
"אני
רוצה שניפרד." סיננתי דרך שיניים חשוקות, "אני לא רוצה לחיות אתך יותר."
הוא שתק רגע
ואז אמר שבסדר, אין לו בעיה עם זה, אני מוזמן להסתלק מתי שמתחשק לי, "אבל
כדאי שתבריא קודם." אמר בחביבות, כאילו שום דבר מיוחד לא קרה, "תן לעצמך
איזה יום יומיים להתגבר על ההתקררות הזו."
"אני
לא יכול, מחר איתמר בא אלי ללמוד, יש לו מבחן חשוב בעוד כמה ימים והבטחתי לו..."
פרץ של שיעול קטע את דברי.
"איתמר
זה הבלונדיני הקטן? היפיוף הזה שלומד אצלך מתמטיקה?"
"כן."
"אם
אתה רוצה אני אשב ואלמד איתו עד שתרגיש יותר טוב, לא כדאי שתשתעל עליו, הוא נראה
כזה עדין, אחד שכל שפעת מסתבכת אצלו לדלקת ראות."
"תודה
רבה לך, אבל אני אסתדר לבד." עניתי בנוקשות.
"איך
שאתה רוצה, רק רציתי לעזור." אמר אבישי בהדרת כבוד נפגעת, והסתלק.
דחפתי את
ראשי מתחת לכר וניסיתי לא לבכות, לא כל כך הצלחתי.
נשמעה דפיקה
בדלת ושחר נכנס, נושא מגש עם כוס תה מהבילה וכמה עוגיות חמאה מהסוג החביב עלי. ניחוח
נעים של דבש ולימון עלה מהכוס ואני התעטשתי פתאום. שחר הגיש לי טישו ושאל אם אני
רוצה עוד משהו.
"כן,
שתעוף מפה, מהחדר שלי, מהחיים שלי, שתעלם ולא תחזור לנצח." אמרתי במרירות, "ותיקח
אתך את התה שלך, אני לא רוצה ממך שום דבר."
שחר העווה
את פניו בקוצר רוח והניח את המגש על ארונית הלילה שלי, "תשמע עופר, אני באמת
מצטער אם נפגעת, אבל תדע שאתה מתנהג בצורה ממש טיפשית."
"ואתה
מתנהג כמו זבל עלוב, אני לא יכול להאמין שפעם החזקתי ממך כל כך, הזמנתי אותך אלינו,
פתחתי לפניך את הבית שלנו, למרות שעזבת אותי בצורה מגעילה כזו ניסיתי לעזור לך
בשעה קשה ואתה... אתה זבל שחר! חתיכת טינופת מגעילה, זה מה שאתה."
פניו הלבינו
והוא פכר את ידיו בתנועה עצבנית, ניסה לחייך ולהסביר שזה לא ככה, שזה היה סתם,
שחבל שאני עושה עניין משטות כזו. "נכון, אולי לא הייתי צריך, אני מצטער אם
נפגעת, אבל אתה ואבישי, אתם סתם שותפים לדירה, לא נשואים או משהו אז..."
"סתם
שותפים לדירה?" השתנקתי, "זה מה שאתה חושב? מה, לא ראית שאנחנו ישנים
יחד באותה מיטה שאני..." כבשתי את פני בטישו הלח, "לא חשוב, זה נגמר,
הודות לך אנחנו שוב סתם שותפים לדירה, ועוד מעט אני עוזב אז לא נהיה אפילו זה."
"אוי,
באמת, אל תהיה כזה כבד עופר, אפשר לחשוב, מה כבר קרה?"
"מה
כבר קרה? מה קרה?" צעקתי ושוב נתקפתי שיעול נוראי שהותיר אותי דומע, מתנשם
וחסר אונים.
"אתה
בסדר עופר?" טפח שחר בבהלה על גבי, "אולי בכל זאת תשתה קצת תה?"
הפציר, מתנדנד במבוכה מרגל לרגל, "תשמע, אני... אני באמת מצטער... לא ידענו
שתחזור פתאום ו... אולי לא היינו צריכים לעשות את זה, אבל מחר אני מתחיל לעבוד סוף
סוף ו... אה... הייתי נורא עצבני ו... עישנתי קודם צינגלה והייתי נורא חרמן ו..."
עיניו התמלאו פתאום דמעות, "אתה לא מתכוון באמת לעזוב, נכון? כי... כי... זאת
אומרת, זה היה סתם כזה, רק שחרור לחצים, טיפשי שתלך בגלל משהו כל כך חסר משמעות,
אני... סליחה, באמת."
"אתה
מוכן לעוף מפה?" צעקתי אחרי שהחזרתי לעצמי את נשימתי, והוא ניתר ממקומו בבהלה
ופרח החוצה.
בסוף כן
שתיתי את התה כי הייתי צריך להוריד איכשהו את האקמול, אבל את העוגיות לא אכלתי,
וכשאבישי נכנס בערב לקחת לעצמו כרית, שמיכה וסדין, שכבתי בשקט, מעמיד פני ישן.
הוא לא קנה
את ההצגה שלי, שאל איפה יש ציפית, ורטן בקוצר רוח כשעניתי לו שאין לי מושג ושיעזוב
אותי לנפשי, ועוד הייתה לו חוצפה להתלונן שהספה בחדר העבודה איומה, ושאין שם
טלוויזיה.
"אז לך
לישון עם שחר שלך." התפרצתי.
"נו,
באמת." השיב אבישי בשאט נפש, "אולי תפסיק להיות דביל כזה?"
"אחרי
שאתה תפסיק להיות בוגד כזה!" צעקתי וזרקתי עליו את הכרית שלי.
הוא הרים
אותה, ניער אותה קצת והחזיר לי אותה, איחל לי להרגיש טוב והסתלק.
שכבתי חסר
אונים ואומלל ושנאתי אותו, את שחר ואת כל העולם עד שנרדמתי.
למחרת בבוקר
קמתי כשאני חש יותר טוב, ואפילו רעב, והלכתי למטבח להכין לי קפה וטוסט.
שחר ואבישי
הצטרפו אלי והציעו עזרה, אבל אני התעלמתי מהם וסירבתי לענות לשאלותיהם, וכשאבישי
ניסה לגעת במצחי בעטתי בו ודרשתי שלא יגע בי, ומרוב כעס והתרגשות שוב נתקפתי שיעול
נורא שקרע את גופי. מרוב שיעולים כאבו לי הצלעות ותאבוני אבד. אחרי שני ביסים
מהטוסט נגררתי שוב למיטה, נשכבתי עליה ורציתי למות.
שמעתי אותם
מתלחשים ליד דלת חדר השינה ואחר כך שחר אמר שהוא חייב ללכת לעבודה והסתלק. אבישי
נכנס לחדר השינה ולמרות כל מאמצי להתעלם ממנו ולא לדבר איתו התעקש לשוחח איתי. הוא
סיפר לי שהתקשר לבית הספר להודיע להם שאני חולה, ושמסר הודעה לאיתמר שיבוא בכל זאת
אחרי הצהרים לקבל את השיעור הפרטי שלו, ואם אני לא אתאושש עד אז הוא ילמד אותו.
"אל
תעשה לי טובות." סיננתי, מסרב להביט בו.
אבישי נאנח,
הביא לי שני דקסמול וכוס מים, ולא הניח לי עד שבלעתי אותם. "תשמע עופר."
אמר אחרי שלקח ממני את הכוס הריקה, "אני ממש מצטער ש... חבל שראית את זה, אבל
סך הכל לא קרה שום דבר רציני, זה היה סתם כזה, משהו חסר משמעות שקרה בלהט הרגע, אני
ממש מתנצל אם נפגעת, אבל לא חבל שנפרק את השותפות שלנו בגלל שטות כזו?"
"אתה
מוכן לעוף לי מהחדר?" לחשתי בקול ניחר. מרוב שיעולים כמעט שלא הצלחתי לדבר.
"בסדר,
אני עף, תהיה בריא עופר."
"אל
תדאג אני אבריא בקרוב, ומיד אחר כך אני אתחיל לחפש דירה משלי, ובינתיים תעשה לי
טובה ותשמור ממני מרחק, אני לא רוצה שום קשר אתך."
"בסדר,
אני מבין." אמר אבישי בקול מאופק וקם, "אני חושב שאתה עושה שטות, אבל
אתה ילד גדול, תעשה מה שמתחשק לך." והלך.
נרדמתי שוב
והתעוררתי לשמע קולו של שחר שפיזם משהו במטבח. הוא היה טבח מצוין, ואהב לבשל, ומאז
שהגיע אלינו הוא פינק אותנו במאכלים טעימים, שר ורקד וסיפר בדיחות, הצחיק אותנו
והיה ממש מתוק.
עד שהגעתי
מוקדם מידי הביתה ומצאתי אותו עומד על ארבע, גונח מהנאה בגלל הזין של אבישי שטחן
אותו במרץ שמחתי מאוד שהוא בא לגור איתנו. הזיכרון גרם לי לחרוק בשיני מרוב זעם
והשפלה, וכששחר נכנס, מחייך, נושא מגש עמוס מעדנים ואמר לי שהכין מרק עוף במיוחד
בשבילי טמנתי את ראשי מתחת לכרית וסירבתי להביט בו.
שחר התעקש
לא להבין את הרמז, הניח את המגש לצידי, אמר שיש במרק קרוטונים מצוינים וגם אטריות
ו...
"עוף
מפה עם המרק שלך!" צעקתי בקול צרוד.
"עופר,
באמת..." התחיל שחר למחות, ואז נשמע צלצול בדלת והוא אמר סליחה ורץ החוצה.
שמעתי אותו מדבר עם מישהו, ואחר כך נכנס גם אבישי ואמר, "שלום איתמר, יופי שבאת,
עופר עדיין חולה ונורא צרוד, אבל אני אשמח לשבת אתך, בוא נלך לחדר העבודה."
ואז נטרקה דלת ושוב השתרר שקט.
שכבתי במיטה,
מאמץ את אוזני, מרגיש איך בטני מתכווצת מרעב, ובסוף נשברתי, אכלתי את המרק שבאמת
היה מצוין, לקחתי עוד כדורים, ושוב נרדמתי.
התעוררתי
בגלל גל צינה שחדר מהחלון, ופתאום נשמע רעם, וקול טיפות גשם דופקות על החלון.
דקה אחר כך אבישי
התפרץ לחדר, "יורד גשם." הכריז בשמחה, וסגר את התריס והחלון, "איך
אתה מרגיש? הדלקתי בוילר ויש מים נהדרים, אולי תלך להתקלח? אני אחליף בינתיים את
כלי המיטה ואוסיף עוד שמיכה."
"לא בא
לי להתקלח." השבתי בקול ניחר.
"כדאי
לך, תרגיש הרבה יותר טוב." הפציר אבישי, "וגם תריח יותר טוב."
הוסיף בחיוך.
"תעזוב
אותי." רטנתי, אבל קמתי כי היה לי פיפי, ואחר כך כשהבטתי בראי ראיתי שאני
נראה זוועה ופתאום הרגשתי דביק ומסריח. התקלחתי וכשיצאתי, לח וריחני מהמקלחת,
מצאתי פיז'מה חורפית ממתינה לי על המיטה, והבחנתי שאבישי החליף את כלי המיטה
והוסיף עוד שמיכה צמרירית חדשה שקנינו באיזה מבצע... נזכרתי איך הלכנו יחד לקנות
כלי מיטה, והוספנו גם את השמיכה, וכמה עליזים ומאושרים היינו באותו יום ושוב רציתי
לבכות, ואולי הייתי בוכה באמת, אבל אבישי חזר והתפרץ לחדר, נושא מגש עם תה ועוגיות,
וסיפר לי בלי ששאלתי שהשיעור עם איתמר הלך מאוד יפה, הילד מתקדם נהדר, וכל הכבוד
לי על העבודה שעשיתי איתו, וששחר חזר מאוד מרוצה מהיום הראשון בעבודה, "ומה
שהכי מדהים," דחף לידי כוס תה ולקח את הכוס השנייה לעצמו, מתיישב בנחת לצידי,
"זה ששחר ואיתמר נדלקו זה על זה ממבט ראשון." הוא הצטחק, "אני לא
מתפלא, שניהם בגיל המתאים, והם יפים כל כך... איתמר ממש מדהים, אף פעם לא ראיתי את
שחר נדלק ככה על מישהו."
"למה
אתה מתכוון אף פעם לא ראית אותו נדלק ככה על מישהו?" קרקרתי, שוכח שאני לא
מדבר איתו.
אבישי הניח
את הכוס מידו, הסתובב והניח יד על שכמי, "תשמע עופר," אמר ברוך, התנערתי
וסילקתי את ידו מעלי והוא נאנח, "נו, די, תפסיק, תשמע... אני ושחר, כשהוא עוד
היה אתך אז... בקיצור, זו לא פעם ראשונה שלי איתו, עוד לפני שירון עזב אותי היו
כמה פעמים ששנינו יחד... אחר כך הם הסתלקו ונשארתי אתך, אבל..."
"מה?
שניכם ביחד?" הזדעזעתי כל כך עד שכמעט שפכתי על עצמי את התה.
אבישי לקח
מידי את הכוס, הסביר שזה לא עניין גדול, הם ישבו יחד, שתו ועישנו וראו פורנו וזה...
חבל שאני מתרגש כל כך כי זה רק סקס, ואין לזה קשר אלי ואליו, והוא מצטער שאני
מרגיש פגוע, אבל...
"תעזוב
אותי." ברחתי לשירותים, צחצחתי שיניים בכוח, התייפחתי קצת לתוך המגבת ואחר כך
שטפתי את פני וחזרתי לחדר השינה, מגלה שאבישי שוכב לו בנחת ורואה טלוויזיה.
"אני מאוד
מבקש אבישי, לך מפה." דרשתי בתוקף, אבל קולי היה חלוש וצרוד ולא נשמעתי משכנע.
"עוד
מעט, אני רק רוצה לראות חדשות." אמר אבישי, "נו, בוא, תשכב לידי, תן לי
לחמם לך את הרגלים."
"שלא
תעז לגעת בי." צעקתי בקול חלוש, נשכבתי מתחת לשמיכה וצפיתי איתו בחדשות עד
שנרדמתי.
בבוקר הוא
עוד היה לצידי, מחבק אותי כאילו לא קרה כלום והכל כרגיל.
דחפתי אותו
מעלי בכוח, והוא מלמל מחאה, כרך את ידיו סביבי והצמיד לישבני זקפה נוקשה ופועמת,
אבל כשהדפתי אותו הניח לי באנחת צער והסתלק.
13. מזל טוב
ואפילוג
עוד לפני
שהתאוששתי לגמרי מההתקררות שחר כבר מצא פיתרון לבעיית המגורים שלו
ושכר חדר בדירה של תומר - אחד מהקולגות שלו בעבודה שחיפש שותף לדירה המקסימה
שהוא שכר לא מכבר.
"תומר עזב את
הבית כי הוריו לא היו מוכנים שהוא יארח אצלו את החבר שלו, ואני הגעתי לו בדיוק
בזמן." פטפט שחר בהתרגשות בעוד הוא אורז בזריזות את בגדיו.
"אז
בשביל מה הוא צריך אותך? למה הוא לא גר עם החבר שלו?" תהה אבישי.
"כי
החבר שלו עדיין חייל, אבל הוא מגיע הביתה כמעט כל סופשבוע, הוא בחור ממש חמוד,
ברגע שהוא ישתחרר הוא מתכוון לצאת מהארון, לעזוב את ההורים ולגור עם תומר, אבל עד
שזה יקרה תומר צריך שותף בדירה, ואני צריך חדר." שחר חייך אלינו באופטימיות
נעורים, "הכל הסתדר לי ממש טוב, נכון?"
"כן,
ממש נפלא." הסכמתי בקול צרוד משרידי שפעת וממרירות. הרגשתי מותש וזקן ואכול
קנאה מרירה ולא היטבתי להסתיר את רגשותיי, השמחה הגלויה שהוא הפגין, ההקלה שחש
מעזיבתו הצפויה עצבנו אותי.
שחר שתק
והתעלם ממני באדישות, ממשיך לאסוף את חפציו ואני הבטתי בתנועותיו החינניות, תנועות
של רקדן צעיר וקל רגלים וחשתי קינאה מרה בנעוריו התוססים, בחיוך היפה שלו, בגופו
החזק והגמיש, בעתיד הזוהר הפרוש לפניו, ובמקום להסתלק ולהחמיץ פנים בחושך כראוי לי
הוספתי ושאלתי בנבזות אם תומר כבר יודע איזה טיפוס הוא מכניס לדירה שלו.
"מישהו צריך להזהיר אותו שלא ישאיר אותך לבד עם החבר החמוד שלו. או שאולי הוא
בעניין של שלישיות?" חייכתי בחמיצות – כן, אני מודה, זו לא הייתה שעתי היפה
ביותר.
"אולי
די כבר עם זה עופר?" איבד שחר את שלוות נפשו, הפסיק לחייך והאדים מזעם, ואולי
מבושה, איך אפשר לדעת? "לא הגיע הזמן לשחרר? פישלתי, נכון, אני מצטער, לא
הייתי צריך לעשות את זה, אבל ביקשתי סליחה מאה פעמים, אז אולי די?" תבע, נועץ
בי מבט זועם.
"מה
די? מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני אמחק לעצמי את הזיכרון?"
"לא,
אבל אני אודה לך מאוד אם לא תדבר על זה יותר, בעיקר לא כשאיתמר נמצא בסביבה. אני
ממש בעניין שלו ואני לא רוצה שתלכלך עלי לידו."
"אל
תדאג, אני לא מדבר על החיים הפרטיים שלי עם תלמידים, ותהיה בטוח שאני לא אספר
סיפור כל כך מגעיל לילד חמוד כמו איתמר, אבל כמו שאני מכיר אותך... אני משוכנע
שמהר מאוד איתמר יבין בעצמו איזה מין טיפוס אתה ויברח ממך."
כנראה ששחר
היה מאוד בעניין של איתמר כי הוא קפץ ממקומו כנשוך נחש והתנפל עלי בצעקות,
"מה הבעיה שלך?" צרח, "מי ישמע, מה כבר עשיתי לך? זו לא אשמתי
שאבישי נגעל מהתחת המקומט שלך, והעדיף אותי, וחוץ מזה, תגיד תודה שבכלל נתתי לך
לגעת בי! תדע לך שעשיתי את זה רק כי הייתי צריך מקום לישון, הרי לא חשבת
שבאמת היה לי טוב עם וויאז'ה כמוך? אז תיזהר ותשמור על הפה שלך ליד איתמר,
שמעת?" הוא פסע לעברי מניף את ידו באיום כמנסה להכות אותי, ואני נרתעתי ממנו,
רועד מעלבון ומזעם אין אונים, ונדהמתי כשאבישי התערב לטובתי, דחף את שחר, הנחית
מכה על עורפו, אחז בכתפו וטלטל אותו בכוח, כינה אותו בן זונה, כפוי טובה מזדיין
ומניאק, ודרש ממנו להתנצל בפני.
שחר המבוהל
הלבין, התכווץ ונאלם דום ולמרות סערת הרגשות והעלבון שתססו בתוכי החלק הבוגר יותר
שלי שנשאר מרוחק וקר מזג הבחין שההתפרצות הלא אופיינית הזו החרידה אותו.
מטבעו היה קל דעת ופזיז, אבל רחוק מלהיות אכזרי או אלים. הוא ניסה להגיד משהו, אבל
רק יבבה התמלטה מפיו ועיניו היפות התמלאו דמעות כשניסה להבין איך, במחי כמה הערות
פזיזות, התדרדר המצב לתסבוכת אלימה ומכוערת.
אחוז בחילה
ומזועזע נמלטתי לחדרי, הטלתי את עצמי על המיטה, ונשכתי את אגרופי כדי לחנוק את
הבכי שהתפרץ ממני בלי שליטה. ברגע זה הצטערתי בכל ליבי שעזבתי את עולמי המוכר
והבטוח ועברתי לצד השני, התחרטתי על כניעתי המבישה לתשוקתי לגברים צעירים,
התביישתי שניסיתי בטיפשות כזו להגשים את הפנטזיות שרדפו אותי, ונשבעתי לעצמי
שלעולם לא עוד, לא עוד גברים צעירים, יפי תואר ומלאי בוז, אני עם העסק הזה גמרתי
אחת ולתמיד!
אני חוזר
לצד השני, השפוי והמהוגן, אשכור לי דירה קטנה וצנועה, אתחיל לחפש לי בת זוג, מישהי
בגילי פחות או יותר, אישה נעימה ואמפאטית שתהיה שותפה נאמנה ותומכת כמו שרק אישה
יכולה להיות, מישהי רכה ומתמסרת שתגן עלי מהמשיכה לצד השני, מישהי שתאהב אותי כמו
רותי המסכנה שלי.
חיבקתי את
הכרית, הזלתי דמעות געגועים לאשתי המנוחה ונרדמתי.
כשהתעוררתי
כמה שעות אחר כך שחר כבר לא היה, הסתלק לחייו החדשים, משאיר אחריו הרס וכאב ואולי
לוקח איתו את התובנה שהוא פחות נחמד ממה שנדמה לו, ושעדיף לחשוב טוב לפני שפותחים
את הפה ומעליבים את האקס, או מוצצים את הזין לשותף שלו לדירה.
קמתי נוקשה
ומזיע, עשיתי מקלחת חמה והלכתי להכין לי כוס תה להשיב את נפשי. להפתעתי אבישי צץ
במטבח עוד לפני שהמים רתחו, בישר לי ששחר הסתלק, ואמר לי לא להיפגע מהשטויות שהילד
אמר, "הוא לא התכוון, הוא דיבר ככה כי הוא ניסה לפגוע בך, אחר כך הוא נורא
הצטער, ואפילו בכה, אל תיקח ללב את הטינופת שיצאה לו מהפה."
"זה
בסדר, אני לא לוקח." שיקרתי.
"אני
יודע שהוא אמר דברים מכאיבים מאוד, אבל תבין עופר, זו הפעם הראשונה שהוא באמת
מאוהב, וזה מפחיד אותו, בגלל זה הוא התנהג בנבזות כזו, אולי זה לא תירוץ, אבל אל
תשכח שהוא עדיין ילד." השתדל אבישי למזער נזקים.
משכתי
בכתפי, מקפיד על ארשת פנים אדישה, "זה בסדר כבר שכחתי מה הוא אמר, רוצה
תה?"
"כן,
בבקשה. נשארו עוגיות?"
הבאתי את
העוגיות, ושנינו ישבנו ושתינו תה יחד בשלווה, במשך כמה דקות היה לנו נעים כמעט כמו
פעם ואז הרסתי את השלווה ושאלתי את אבישי איפה לדעתו הכי כדאי לחפש דירה, באינטרנט
או אצל מתווך.
"עופר
באמת... עוד לא נרגעת מהשטות הזו? יש לנו עוד חצי שנה לפני שייגמר החוזה על הדירה,
מה דחוף לך כל כך לעזוב? הרי שחר כבר הסתלק."
"כן,
אבל אתה עוד פה."
"אני
כל כך מפריע לך? בסדר, נניח שהייתי חרא ופגעתי בך, זו סיבה לעזוב? לא מספיק לך
שנתתי לך את חדר השינה הגדול? עכשיו אתה רוצה להסתלק ולהשאיר אותי לשלם לבד שכר
דירה?"
"למה
לבד? תחפש לך שותף חדש."
"לא
רוצה שותף חדש, עד שהתרגלתי אליך... וחוץ מזה אף אחד לא עובד דירה בחורף, אנשים
מתחילים לחפש דירות רק אחרי פסח, ועוברים רק בקיץ, אחרי שהחופש הגדול מתחיל."
"אנשים
עם ילדים אולי, אבל לא אנשים כמונו, אני בטוח שאם תעשה מאמץ תמצא לך איזה הומו
נחמד בלי ילדים שישמח להתחלק אתך בשכר דירה, ואם יהיה לך מזל גם במיטה שלו, רק
תשים לב לנעול את הדלת לפני שאתה בוגד בו."
"מה
בוגד, איזה בוגד?" צעק אבישי והנחית אגרוף על השולחן, "אולי מספיק עם
המילה המגעילה הזו? אז מה עם ישנתי אתך כמה שבועות, זה אומר שבגלל זה אסור לי
להזדיין עם אף אחד אחר? אז זיינתי אותו, אז מה? אפשר לחשוב... איזה פשע כבר עשיתי?
הוא רצה אז נתתי לו, גם אתה במקומי היית עושה אותו דבר, ואם לא אז אתה טיפש, כמה
עוד הזדמנויות לסקס עם בחור צעיר ויפה כזה יהיו לנו לדעתך?"
"לא
יודע, תלוי כמה כסף נהיה מוכנים לשלם." השבתי בקרירות והסתלקתי, נחוש יותר מתמיד
לעזוב את הדירה הזאת ולהפסיק להיות הומו.
אחרי כמה
שבועות מתישים של חיפושים התבררו לי שתי עובדות מייאשות – אחת, אבישי צדק, יש מעט
מאוד דירות פנויות להשכרה בחורף, והמעטות שמצאתי היו יקרות מידי בשבילי, או סתם
מגעילות ולא מתאימות, והשנייה, הרבה יותר קל לסטרייט להפוך להומו, מאשר להומו לחזור
ולהיות סטרייט, או שאולי זה רק אני שלא הצליח לחזור לצד השני?
לא ידעתי מי
אשם, אבל לצערי לא יכולתי להתכחש לעובדות - לא רק שלא הצלחתי לעזוב את הדירה של
אבישי, המשכתי לרצות גברים. השיפור היחיד היה שלפחות נרפאתי מהתשוקה לגברים
צעירים. נכון, המשכתי להסתכל עליהם ואפילו להתפעל מנעוריהם ויופיים, אבל אחרי
הסיפור המכאיב עם שחר לא רציתי יותר שום עסק איתם, רק להביט בהם וליהנות, זה הספיק
לי.
קצת לפני
הסילבסטר, באחר צהרים חורפי רטוב וקר במיוחד, חזרתי הביתה מהעבודה עייף וקפוא,
משתוקק ללבוש נעלי בית חמות ולהיטיב את ליבי עם צלחת מרק חם, ומצאתי את אבישי
יושב במטבח החשוך ומנסה להדליק בלי הצלחה נר צבעוני שהיה נעוץ במרכזה של עוגת
שוקולד קטנה שהזיגוג המבריק שלה היה מעוטר בסוכריות צבעוניות. אני מניח שהוא נכשל
במשימה הפעוטה הזו בגלל הדמעות שזלגו מעיניו וערפלו את משקפיו.
"מה
אתה עושה?" נדהמתי והדלקתי את האור, תעזוב את הגפרורים האלה, עוד תעשה
שריפה." רכנתי לעברו, מודאג, "מה עובר עליך אבישי?"
"אתה
לא רואה? אני חוגג." אמר אבישי באיטיות מדוקדקת, נושף לעברי אדי אלכוהול,
ולגם מבקבוק וודקה ששלף מתחת לכיסאו, "רוצה גם?" הושיט לי את הבקבוק ביד
לא יציבה, ורק אז קלטתי שהוא שיכור כלוט.
לקחתי ממנו
את הבקבוק והנחתי אותו על השיש, הרחק מהישג ידו, "מה אתה חוגג?"
"אתה
לא רואה?" הוא הניף את ידו בפראות והפיל את הנר, "אני חוגג יום
הולדת." הסביר לי בחיוך טיפשי, "היום אני בן חמישים ושלוש." הצהיר
בחגיגיות שתויה, וניסה שוב להדליק את הנר שהתבוסס בתוך ציפוי השוקולד של העוגה.
"יום
הולדת לאבישי..." שר תוך כדי ניסיון לשלות את הנר הדביק מביצת השוקולד
והסוכריות, "בידיים הך הך הך, ברגליים טך טך טך!" הרעים בקולו, קם וניסה
לרקוע ברגליו לפי קצב השיר, אבל הסתבך עם הכיסא, ואם לא הייתי תופס אותו הוא היה
נופל על העוגה.
"די,
די, מספיק לשיר." כרכתי את ידי סביבו, והובלתי אותו לחדר השינה שלו,
"המסיבה נגמרה, הגיע הזמן לישון."
"לא
רוצה לישון, רוצה מתנה."
"מתנה?"
נאבקתי עם נעליו, מנסה להוריד אותן מכפות רגליו, "איזה מתנה?"
"מתנה
ליום הולדת, יש לי יום הולדת, מגיעה לי מתנה!" צעק אבישי, מתעלם מניסיונותיי
לנגב את אצבעותיו הדביקות מקרם שוקולד ולהשכיב אותו במיטה, מאז שהייתי אבא צעיר לא
השכבתי אף אחד לישון אבל מסתבר שיש דברים שלא שוכחים אף פעם.
"אבישי
די, תפסיק לצעוק, אתה שיכור." עטפתי אותו בשמיכה והתיישבתי לצידו. "נו,
די, שתוק כבר ולך לישון." נזפתי בו, מתנשף מהמאמץ - בניגוד לילדים הקטנים שלי
אבישי היה מגודל וחזק יותר, ומאוד מאוד שיכור.
"רק אם
תישן איתי, למה אתה לא רוצה לישון איתי יותר? אני כל כך אוהב לישון אתך עופר, למה
אתה לא אוהב אותי יותר?" הוא התחיל לבכות שוב, מתייפח כמו ילד קטן ועזוב,
"אף אחד לא אוהב אותי יותר, אף אחד לא אמר לי מזל טוב היום, לאף אחד לא אכפת
שיש לי יום הולדת, אף אחד לא הביא לי מתנה, עצוב לי עופר, וקר לי כל כך, קר לי
לבד." ייבב ברגשנות וחיבק אותי.
"נו
די, מספיק, אתה לא לבד, הנה אני אתך." החזרתי לו חיבוק, וביקשתי שילך לישון. זמן
רב מידי חלף מאז נגע בי מישהו, וגופי נצמד לגופו בלהיטות, פועל בניגוד גמור לשיקול
דעתי ולהחלטתי הנחושה להתנזר מכל העניין המאוס הזה של סקס עם גברים.
"לא
רוצה לישון." מחה אבישי וניסה לקום, "רוצה לכבות את הנר ולהגיד
משאלה."
"הנר
כבר נכבה." ניסיתי לפייס אותו, "אתה לא זוכר?"
"אבל
לא אמרתי משאלה." מחה אבישי בעלבון ילדותי, מגוחך אך נוגע ללב.
"אז
תגיד עכשיו, תספר לי מה המשאלה שלך." נשכבתי לצידו, אוחז בו בשתי ידי כדי
למנוע ממנו לצאת מהמיטה.
"אי
אפשר, זה סוד." אמר אבישי, והתהפך על צידו, לוכד אותי בין גופו לקיר, הניח את
ראשו על כתפי ונרדם פתאום. יכולתי להיאבק בו ולקום, אבל היה לי כל כך נוח וחמים
לצידו, והייתי כל כך עייף, עצמתי את עיני, הבטחתי לעצמי שעוד רגע אני הולך
ונרדמתי.
אפילוג
התעוררתי
לפנות בוקר ממגע יד שחדרה מתחת לחולצתי והחליקה בזהירות על חזי, זה היה כל כך נעים...
שכבתי בשקט, מעמיד פנים שאני עדיין ישן, הקשבתי לרחש של טיפות המים שדפקו בחלון,
והתענגתי על הלחץ העדין והמחרמן של זין זקוף וחם שנלחץ אל ישבני. אחרי כמה דקות
נעימות וחשאיות כאלו הרגשתי שנרדמה לי היד.
"אבישי."
לחשתי ושיניתי תנוחה, מקפיד להשאיר את עכוזי צמוד לזין שלו.
היד המלטפת
קפאה, "מה?"
"איך
אתה מרגיש?"
"בסדר."
הוא נלחץ אלי והחל מלטף את פטמותיי, "חרמן."
"לא
כואב לך הראש?"
"לא,
למה?"
"כי
היית שיכור אתמול."
"מי,
אני? מה פתאום? רק שתיתי קצת לחיים לכבוד היום הולדת שלי, אתה יודע שמהיום אני בן
חמישים ושלוש?"
"כן,
אמרת לי, מזל טוב אבישי."
"תודה
עופר."
"סליחה
ששכחתי את היום הולדת שלך, מה אתה רוצה מתנה?"
"אתה
באמת רוצה לדעת?"
"כן."
שפתיו החלו
לוחכות את תנוך אוזני והזין שלי הזדקף בדום מלא, מזכיר לי שכבר המון זמן...
"אני רוצה שתישאר, שלא תעזוב אותי." לחש והשחיל את ידו החמימה לתוך
תחתוניי.
"בסדר,
קיבלת, אתה יודע שבעוד שלושה חודשים גם אני אהיה בן חמישים ושלוש?"
"כן,
תרשום על הלוח במטבח שאני לא אשכח." הפך אותי אבישי על בטני ונשכב עלי.
"בסדר."
התנשפתי, ובמשך כמה דקות מענגות מאוד לא דיברנו יותר, אבל עשינו די הרבה רעש.
אחר כך כל
אחד מאיתנו חמק למקלחת שלו והתארגן ונפגשנו שוב במטבח, הוא הכין קפה, אני קליתי
טוסטים, והתיישבנו בשתיקה נינוחה לאכול ארוחת בוקר.
"התכוונתי
באמת למה שאמרתי, אני לא רוצה שתעזוב." שבר אבישי את הדממה.
"בסדר."
אמרתי ומילאתי את פי בטוסט.
"ואני
רוצה שנישן יחד, אני לא אוהב לישון לבד."
"בסדר."
"אבל
זה לא אומר שלפעמים אני לא..."
הנהנתי
ובלעתי את מה שהיה בפי, "רק אל תשכח לנעול קודם את הדלת, יש דברים שאני מעדיף
לא לראות."
אבישי השפיל
מבט ונראה נבוך מעט, "זה לא שאני מתכוון לעשות פה אורגיות או משהו, אבל
לפעמים... זה לא אומר שום דבר על הקשר שלנו, תראה שגם לך זה יקרה בעוד שנה
שנתיים."
"אני
לא חושב ככה, אבל מי יודע, אולי אתה צודק? נחיה ונראה."
"נחיה
ונראה." הסכים אבישי וקם, משך אותי אליו לחיבוק, אמר לי שהוא התגעגע מאוד,
והוא נורא שמח שאני פה, ושנתתי לו מתנה נהדרת ליום הולדת, וצחק כששאלתי אם מה שיש
לנו זה יחסים פתוחים.
"סוג
של... לא יודע, למה צריך להגדיר כל דבר? תפסיק להיות מדביק תוויות כזה."
קינטר אותי ואחר כך חיבק ונישק, מתעלם ממחאותיי הרפות שכבר מאוחר וצריך ללכת
לעבודה, ולא הרפה עד שהבטחתי לו שהערב נסדר יחד את הדברים שלו בחדר השינה המשותף
שלנו, ונישן יחד... הוא נישק אותי שוב בהתלהבות, ואז ראה מה השעה, נאנח, הרפה ממני
בצער ורץ לעבודה.
סידרתי את
המטבח והלכתי גם כן לעבודה, שמח שבערב נחזיר את הדברים שלו לחדר השינה הגדול ונישן
יחד, ואחר כך... נחיה ונראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה