ב. הצד השני

3. חצוי

למחרת חיכה לי אבישי ליד דלת הכיתה, אמר לי בוקר טוב חפוז, ועוד לפני שסימה ורוחיק שישבו כבר בפנים הבחינו בי אחז במרפקי וגרר אותי לשירותי הגברים.

"אני ממש כועס עליך עופר, למה לא סיפרת לי?" גער בי, "כבר התחלתי לחשוש שהגיידאר שלי החליד מחוסר פעילות." חייך כדי שאבין שהוא מתלוצץ, פתח את רוכסן מכנסיו ונעמד להשתין.

נעמדתי להשתין לצידו, מתאפק לא להביט לעבר מפתח מכנסיו, וניסיתי להסביר שלמרות שיש לי פרופיל באטרף, ואני מציג בו את עצמי כגבר שמעוניין בגברים אני עוד לא סגור לגמרי על עצמי, עוד לא בטוח שזה מי שאני באמת, מרגיש שאני נמצא רגל פה ורגל שם, ויש מצב שבסוף אחזור למקום ממנו באתי, לעולם הסטרייטי הנוח והבטוח יותר.

"מה כל כך נוח ובטוח בבגידות?" העווה אבישי את פניו, סגר את מכנסיו והלך לשטוף את ידיו.   

"מה בגידות? בחיים לא בגדתי באשתי." מחיתי.

"בחייך?" הציץ בי אבישי במבט ספקני, "אפילו לא פעם אחת?"

"לא, אפילו לא פעם אחת."

"אבל היית נשוי מעל עשרים שנה." התפלא אבישי.

"נו, אז? זו סיבה לבגוד? התחתנתי איתה כי אהבתי אותה מאוד, היה לנו טוב יחד, בשנים הראשונות שכחתי בכלל שפעם התעניינתי גם בגברים, ואחר כך באו הילדים... כשיש לך ילדים קטנים אתה בדרך כלל עייף מידי בשביל סקס, ובטח שאין לך כוח ומרץ לשקר ולבגוד."

"זה לא מה שאני שמעתי על מה שקורה אצל סטרייטים." העיר אבישי בספקנות.

"אני לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני השקעתי הרבה זמן במשפחה שלי, יש לי שלושה ילדים ועד שהם גדלו השתדלתי להיות אתם כמה שיותר, רק אחר כך, כשהם כבר נעשו בוגרים מספיק... וגם אז רק חשבתי על זה, אף פעם לא..." התחלתי להכחיש ולא שיקרתי כי באמת לא בגדתי באשתי אף פעם, לא במעשה, אבל משום מה נזכרתי פתאום במדריך השחייה של צורי שעמד מולי, רטוב, לבוש רק ספידו זעיר, וסיפר לי בגאווה גדולה על ההתקדמות של בני הצעיר באמנות השחייה ולא העלה בדעתו מה הסיבה האמיתית לכך שאני מקשיב לו בתשומת לב כה רבה, כולי סמוק ונרגש.

כיום אני כבר לא זוכר את שמו, אבל הוא היה כל כך יפה וסקסי... מאז אותה פגישה מקרית פיתחתי עניין גדול באימוני השחייה של צורי, ובכל הזדמנות באתי לראות אותו שוחה, סוקר בהנאה מהולה באשם את גופותיהם המרהיבים של השחיינים הבוגרים יותר שנצצו, ערומים כמעט לגמרי, בתוך מי הבריכה הכחולים, עורם כל כך חלק וזוהר, כתפיהם רחבות, טיפות מים נוצצות על חזותיהם השריריים, ובגדי הים הזעירים שלהם מכסים אך בקושי על מבושיהם.

עד היום נצנוץ של מי בריכה כחולים, מדיפים ריח של כלור, מעורר בי תערובות של חרמנות ובושה.

בזכות העידוד שנתתי לו צורי בטח היה ממשיך להתאמן ולהצליח בשחייה, ואולי גם זוכה במדליות, אבל כמה שבועות אחר כך התגלה הגוש הממאיר בגופה של רותי, ואחוז אשמה ובושה הדחקתי את העניין המחודש שלי בגברים צעירים, והתמסרתי לטיפול באשתי החולה.

בחודשים האחרונים לחייה כבר לא יכולתי אפילו לחבק אותה, כל מגע קליל בעורה הכאיב לה, סבלה והפחד הנורא שלה מהמוות המתקרב כיבו אותי לגמרי, לא חשבתי יותר על סקס, אפילו לא חלמתי עליו. רק כמה חודשים אחרי מותה של רותי שבתי והתעוררתי לאט לאט לחיים, ופתאום נוכחתי להפתעתי שהחלק הסטרייטי בי, זה שהיה מסוגל להימשך לנשים מת יחד עם אשתי.

מאז מותה רציתי סקס רק עם גברים, רצוי צעירים ובהירים כמו ליאל, אם כי מידי פעם נדלקתי גם על בחורים בוגרים יותר, בתנאי ששמרו על גזרה נערית.

הלכנו לאט במסדרון שהפריד בין השירותים לכיתה ושוחחנו בלי לשים לב שהשיעור מתחיל עוד מעט. הודיתי שאני בארון ואיש מבני משפחתי לא חושד במה אני עוסק בשעות הפנאי, ושאלתי את אבישי אם לא מפריע לו שבן זוגו מחזיק פרופיל באטרף.

"לא, למה שזה יפריע לי? הוא פתח אותו עוד לפני שהוא התגרש וככה נפגשנו, אבל כיום הוא בקושי מסתכל עליו." השיב אבישי בשאננות, "רק פעם בכמה ימים הוא בודק שם הודעות מחברים ותיקים שנשארו לו מהתקופה שהוא היה בארון. רחמנות על המסכנים האלה שפוחדים שהאישה תתפוס אותם בוגדים עם גברים, מזל שירון יצא לחופשי." חייך אלי בשביעות רצון תמימה.

"כן, אבל..." גמגמתי, נבוך, תוהה על מה הוא מדבר ולמה הבגידות של בן זוגו לא מטרידות אותו. רק כשאבישי סיפר לי איך ירון סילק סוף סוף את הקובייה הצהובה מהפרופיל שלו ושם במקומה תמונה גלויה שלו ושל אבישי, שניהם חבוקים ומחייכים, הבנתי שאבישי לא מודע בכלל לפרופיל השני של ירון, זה שבו הוא מציג את עצמו כרוני_הגדול, ומתפאר לעיני כל באברו המפואר ובביצועים שלו.

למזלי הספקתי לבקש מאבישי לא להוציא אותי מהארון בפני הכיתה, ולמרות שהוא העווה את פניו בחוסר רצון הוא נענה לי, ושינה את נושא השיחה.

אחרי הלימודים הוא סירב בשמי להצעת הבנות ללכת לסרט רומנטי, הודיע להן שאנחנו יוצאים לעיסוקים של בנים, והזמין אותי לבוא לבקר אצלו בדירה, ולאכול איתו ארוחת ערב.

"אני לא רוצה להפריע לכם." ניסיתי להתחמק, אך לשווא, אבישי סיפר לי שירון יחזור מאוחר כי יש לו ישיבה חשובה בתל אביב, ואם היא תתארך מאוד הוא עשוי לישון אצל חבר ולחזור רק מחר, וביקש ממני בחיוך נחמד שאעשה איתו חסד ואעזור לו לחסל את סלט הפסטה המדהים שהוא הכין הבוקר.

אמרתי לעצמי להפסיק להיות סוציומט והסכמתי. סלט הפסטה היה באמת מדהים ונהניתי מאוד לקשקש עם אבישי שנעשה, אחרי שלגם כמה כוסות יין, משוחרר ועליז מאוד. הוא סיפר בדיחות גסות, צחק מהן צחוק לבבי, מזג לי עוד ועוד יין, טפח על שכמי בחביבות, והיה פשוט חמוד ומקסים.

היין היה באמת מעולה, ובגלל שאבישי התעקש שעלינו לחסל את כל הבקבוק גם אני התבסמתי קלות ומצאתי את עצמי מספר לו בגילוי לב דברים שלא העזתי לספר לאף אחד אחר. סיפרתי על השחיין הצעיר והסקסי, על ליאל יפה התואר, ועל מישה שהיה יפה ומוכשר כל כך במעשה האהבה עד שהצליח להשכיח ממני את העובדה המצערת שעלי לשלם בכסף תמורת ליטופיו, ומגע גופו בגופי.

"עופר, תקשיב לי, ותקשיב טוב." הצהיר אבישי, "אני אומר לך את זה רק כי אני אוהב אותך כמו האח שאין לי, אתה חייב להשתחרר כמה שיותר מהר מהפנטזיה הזו על בחורים צעירים, בן כמה אתה? בן חמישים?"

"כמעט חמישים ואחת, אבל אתה לא יודע שחמישים זה השלושים החדש?" גיחכתי בטיפשות.

"כן, שמעתי את זה. נו, מילא, אולי זה נכון לגבי בני שישים, אבל ילדים בני עשרים ומשהו רוצים צעירים בגילם, לא קשישים כמונו."

"אתה לא קשיש אבישי, אתה נראה מצוין, ואולי אתה לא יודע אבל יש באטרף הרבה בחורים צעירים שרוצים דווקא מבוגרים כמוני."

"גם אתה נראה בסדר גמור עופר, ביום טוב ובאור המתאים לא הייתי נותן לך יותר מארבעים, אבל שנינו יודעים למה הצעירים האלה אוהבים מבוגרים."

"זה לא נכון, יש כאלה שרוצים שהבן זוג שלהם יהיה דווקא בוגר ומנוסה יותר מהם, צעירים שמחפשים דמות אב."

"הם רוצים דמות אב כדי שיהיה מי שישלם עליהם את החשבונות עופר, שוגר דדי שלא ידרוש מהם שום דבר חוץ מאשר להיות יפים וצעירים, ואם אתה חושב אחרת אתה טיפש."

"כן, אבל..."

"עופר." הוא אחז את פני בכפות ידיו החמות והביט ישר בעיני, "אתה יודע שמצאת חן בעיני ממבט ראשון? ראיתי מיד שאתה נשמה וצדקתי, גם אם לא היית הומו הייתי שמח להיות חבר שלך, אתה מענטש, אתה יודע?"

"תודה." חייכתי, נבוך מגילויי החיבה הרגשניים שלו וניסיתי להתרחק ממנו, אבל הוא לא הרפה, אחז בפני, הביט ישר בעיניי ואמר לי בקול רציני שאי אפשר להחזיר את הזמן אחורה.

"אני יודע." הנהנתי, תוהה מה הוא רוצה מחיי.

אבישי לא הרפה, דרש ממני להבטיח לו שאני לא אעשה שטויות ולא אנסה להיות שוב צעיר כי זה לא יעזור ואני רק אעשה מעצמי צחוק.

"אני לא מבין על מה אתה מדבר." טלטלתי את ראשי בכוח, מנסה לחמוק ממבטו החודר, "אני מודע לגיל שלי, ואף פעם לא ניסיתי להציג את עצמי כצעיר יותר ממה שאני באמת."

"אבל בכל זאת אתה ממשיך לרצות צעירים." נאנח אבישי, והניח לי סוף סוף, "ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים, ודווקא אצל כאלה שיצאו מאוחר מידי מהארון. הם לא הספיקו ליהנות מהחיים כשהיו בני עשרים ולכן הם מנסים לחיות מחדש את הנעורים שלהם דרך בחורים צעירים, זה אף פעם לא עובד, ותמיד זה נגמר בבכי, תבטיח לי להיזהר עופר."

"אני אזהר." הבטחתי, יודע, עוד לפני שהשלמתי את המשפט, שאחרי שנים כה רבות של הדחקה ואיפוק אין להבטחה שלי שום משמעות. עוד לפני שפגשתי את שחר ידעתי שאין סיכוי שאעמוד בהבטחתי ואנהג בהתאם לגילי, הפיתוי היה גדול מידי.

כמה ימים אחרי הארוחה השתויה שלי עם אבישי בן זוגו שוב התעכב בעבודה, ואני נעתרתי להזמנתו של אבישי ויצאתי איתו לבלות יחד בבית קפה חדש אחד שהוא שמע עליו טובות.

המלצר הצעיר ויפה התואר שהזדהה כשחר חייך אלי בחביבות, ושירת אותי באדיבות מחניפה, ובגלל נוכחותו של אבישי לצידי אזרתי אומץ לחייך אליו חזרה, להחמיא לו, לחזר אחריו, ולתת לו, יחד עם הטיפ הנדיב, גם את מספר הטלפון שלי.

הוא קיבל אותו בשמחה והתקשר אלי עוד באותו לילה, ובסופו של דבר קרה בדיוק מה שאבישי ניבא שיקרה – התנהגתי כמו טיפש זקן וזה נגמר בבכי.

הקשר ביני לבין שחר שהיה צעיר ממני בעשרים ושלוש שנים נידון לכישלון עוד בטרם החל, זה היה ברור לכל אדם שעיניו בראשו. אפילו אני, מאוהב ומאושר ככל שהייתי, לא חשבתי שהעניין ימשך יותר מכמה שבועות, ובכל זאת אני לא מצטער על אף רגע שביליתי איתו, ואם הייתי יכול הייתי עושה הכל רק כדי לזכות לשכב שוב ערום לצידו, להביט בעיניו היפות, ללטף את עורו החלק החמים, ולנשק את שפתיו.

בפגישות הראשונות שלנו הייתי מאופק מאוד. הוא כל כך מצא חן בעיני עד שלא העזתי לגעת בו. גם גילו הצעיר הרתיע אותי מאוד. הוא אמנם היה כבר בן עשרים ושמונה, למרות שנראה צעיר יותר, וחזר ואמר לי שוב ושוב שהוא נמשך רק לגברים בני חמישים פלוס, ואפילו התבדח שאני קצת צעיר מידי בשבילו, אבל אני כל כך מוצא חן בעיניו עד שהוא מוכן להתגמש למעני, ובכל זאת היססתי מאוד, ודחיתי את הקשר הגופני איתו זמן רב ככל האפשר.

התברר לי ששחר הוא מלצר חובב, ועיקר עיסוקו הוא הריקוד. רוב זמנו ומרצו הוקדשו לאימוני ריקוד עם קבוצת רקדנים צעירים כמותו, שניסו לפתח קריירה בתחום התובעני הזה. הוא גר עדיין אצל הוריו שהתקשו להשלים עם הדרך בה בחר לעצמו, סבל מחסרון כיס תמידי, ומלצר כדי לממן את הוצאותיו.

בפעם הראשונה שבילינו יחד לקחתי אותו להצגה, ואחר כך לבית קפה, ומשם הסעתי אותו הביתה ונפרדתי ממנו בחיבוק קל ונשיקה על הלחי. למחרת התקשרתי אליו, אספתי אותו מהאולם בו התאמן, ויחד הלכנו לאכול במסעדה. אחר כך הלכנו לטייל על שפת הים, וכל אותו זמן רק דיברנו, סיפרנו זה לזה על עצמנו, ולמדנו להכיר איש את רעהו.

רוב הזמן הקשבתי למה שהיה לו לספר לי על עצמו, נהנה להביט בפניו היפות, לצחוק מחוש ההומור המיוחד שלו, מסיפוריו המשעשעים על הופעותיו כרקדן, ועל העבודות השונות שעסק בהן כדי להתפרנס. חוץ מעבודתו כמלצר הוא היה גם עוזר תפאורן, ועובד במה, ולפעמים אפילו עבד בחנות הרהיטים של אביו.

לבקשתו סיפרתי לו מעט על עצמי, אבל מחשש לשעמם אותו, וגם בגלל שהתביישתי שאני עדיין בארון, הסתפקתי בעובדות היבשות ולא פירטתי יותר מידי.

"ומתי תיקח אותי אליך הביתה?" שאל אחרי שהחזרתי אותו במכוניתי לבית הוריו.

"מתי שתרצה, אבל אני גר בדירה קטנה ודי מבולגנת ו..."

"אבל אתה גר לבד, נכון?"

"לא בדיוק, הבן הצעיר שלי גר איתי, אבל הוא בצבא עכשיו, עושה טירונות קרבית ונמצא מעט מאוד בבית."

"אז מתי נוכל להיות לבד בדירה שלך? אולי מחר?" חקר שחר, הסתובב וחיבק אותי, מניח את ראשו על כתפי.

"צורי חוזר הביתה רק בסוף השבוע הבא, אבל מחר יום שישי, אתה לא רוצה לצאת לבלות?"

"לא, אני מעדיף להיכנס לבלות, אתה יודע לאן?"

"לא, לאן?" שאלתי שאלת תם, מעמיד פנים שאני לא מבחין בידו המגששת מתחת לחולצתי.

"למיטה עופר, אבל לא לבד אלא אתך."

"אתה בטוח?" שאלתי, מניח לו לפתוח את מכנסי.

"לגמרי." אמר שחר, והמשיך לחקור את גופי, ללטף אותי מתחת לבגדים ולמשש את זקפתי שנמתחה לעומתו.

"תיגע בי." דרש בלי בושה, ופשט את חולצתו, חושף גוף צעיר, שרירי וחזק.

לא הייתי זקוק להזמנה נוספת, המכונית לא הייתה נוחה כל כך, אבל לא נתנו לזה להפריע לנו. שנינו התלהטנו כהוגן, התנשקנו והתלטפנו, וידעתי שאם ארצה לקחת אותו כבר עכשיו לדירתי הוא לא יתנגד, ובכל זאת התאפקתי, כבשתי את יצרי, סגרתי את מכנסי וביקשתי ממנו להתלבש וללכת הביתה.

"אבל למה? הרי אתה רוצה וגם אני... אז למה שלא ניסע אליך ו..."

"כי זה מוקדם מידי, כי הכל קורה מהר מידי, אני רוצה עוד קצת זמן לחשוב על זה."

"לחשוב על מה?" סירב שחר להבין. האמת, גם אני לא ידעתי על מה בדיוק יש פה לחשוב, הייתי חרמן והוא היה לידי, צעיר ויפה ורוצה... הכל היה ברור, אבל להפתעתי הפעם לא בער לי כלום, הרגשתי צורך להיות לבד, להסדיר את נשימתי, להירגע ולחשוב אם אני באמת רוצה את האיש הצעיר והיפה הזה בחיי, במיטתי.

הוא לא היה הגבר הראשון שהייתי איתו במצב כזה ומעולם לא עצרתי והיססתי אם אני באמת רוצה - עם מישה ידעתי שזה עניין עסקי בלבד, אני משלם ומקבל, ועם האחרים זה היה רק סקס ודי, אבל עם שחר זה היה אחרת. הרקדן הצעיר הזה הצליח לגעת בי, להיכנס לליבי, פחדתי ממה שיקרה בעתיד, ובצדק.

להפתעתי דווקא האיפוק שלי גרם לו לרצות אותי יותר, ולמחרת הוא זה שהתקשר ראשון והזמין את עצמו אלי, והפעם לא אמרתי לא. הוא הגיע לדירתי עם תרמיל קטן על שכמו והסביר שהוריו חושבים שהוא נסע עם חברים לבילוי בצימר בצפון, ויחזור רק במוצאי שבת.

"אבל אל תדאג, אם תרצה להיפטר ממני בעוד כמה שעות אני אקפוץ לחבר ואשאר אצלו כל השבת." 

"למה שלא תחזור הביתה?"

"כי מאז שיצאתי מהארון זה לא הבית שלי יותר, אני עוד גר שם, אבל בעיקרון זה הבית של הורי והם לא נותנים לי לשכוח את זה. הם לא מפסיקים להציק ולנדנד, בעיקר בסופי שבוע, כשיש להם זמן לשבת לי על הוריד, ולמרר לי את החיים."

"מה מפריע להם?"

"מה לא? הכל. זה שאני לא עובד בעבודה נורמאלית, שאני לא לומד, לא מתחתן, לא חושב על העתיד, לא מתעניין בבנות, רוצה להיות רקדן, לא מרוויח די כסף, לא מתלבש כמו בן אדם. לא חסרים להם נושאים." נאנח שחר, ואחר כך פשט את חולצתו, ביקש שנפסיק לדבר על דברים מציקים, ונישק אותי.

החזרתי לו נשיקה ודי מהר זרמנו למיטה ונשארנו בה עד מוצאי שבת. כשיצאנו סוף סוף והלכנו לאכול כבר הייתי מאוהב בו עד למעלה מראשי וההיגיון שלי הפסיק לעבוד. הלוואי והייתי יכול להישאר במצב הזה עד סוף ימי, מאושר, מרחף, עיוור למה שקורה סביבי, מאוהב כל כך עד שלא אחשוש להיחשף כהומו.

"אז מה אם הוא ישן אצלי לפעמים? זה לא אומר שהוא חי על חשבוני, הוא גם עובד ומרוויח, והוא לא מבקש ממני אף פעם שאני אקנה לו דברים, או אתן לו כסף. אני מוציא עליו כספים כי אני עשיר יותר ממנו, זה הכל. אני נהנה לפנק אותו וטוב לי איתו, ואני חושב שגם לו טוב איתי. ובכל מקרה אני לא מבין מה זה עסקך." הטחתי באבישי, היחיד שידע מה בדיוק טיב הקשר שלי עם שחר ולא היסס לבקר אותו ולהטיף לי מוסר.

הוריו לא ידעו כלל על קיומי, וצורי שגר איתי בא הביתה לעיתים רחוקות מאוד, ורוב הזמן ישן, או יצא לבלות עם חברים. בימים שהוא היה בבית - פעם בשבועיים ולפעמים גם פחות - שחר היה ישן אצל הוריו, או אצל חבר ללהקה, וצורי היה עייף ופזור נפש מכדי להבחין שיש בארוני בגדים רבים שלא שייכים לי.

מתן ועדי לא הגיעו אף פעם לדירתי. כל שבועיים שלושה הייתי פוגש את עדי ושלומי בהרצליה, אצל הוריו של שלומי, ובדרך נכנס לנתניה לבקר את מתן ששכר שם דירה עם מעיין - בחורה שהכיר במשרד בו החל לעבוד. נהגתי לקחת אותם למסעדה כי שניהם היו עסוקים מכדי לבשל. הייתי בטוח שאף אחד מילדי לא יטריח את עצמו לדירתי בקריות, ושמחתי על כך, דוחה את ההתנצלויות שלהם על חוסר פנאי בחביבות אבהית, אם הם רק היו יודעים מה הסיבה האמיתית לסלחנות שלי...

4. הארוניסט

ואז מתן הפתיע אותי ערב אחד והגיע אלי לביקור לא צפוי. למזלי הרב שחר היה באימון והייתי לבד בבית. "מתן, איזה הפתעה נעימה." קראתי בשמחה שהייתה כנה לגמרי, אם כי מהולה בעצבנות, ובדקתי בסתר את שעוני. בעוד שעה שחר חוזר הביתה, מה פתאום מתן צץ אצלי?

"אבא, אני צריך לדבר אתך על משהו חשוב." אמר מתן בכובד ראש, ונגע בפליאה במעיל של שחר שהיה תלוי בכניסה. זה היה מעיל עור נאה מאוד שקניתי לו לפני כמה שבועות, מעיל שחור עם כפתורי זהב שהלם יפה את גזרתו החטובה. "של מי המעיל הזה?" התפלא ולכסן אלי מבט תוהה.

"אה... המעיל... הוא של אבישי."

"אבישי? הבחור הזה שלומד אתך?"

"כן, אנחנו עושים יחד את עבודת הגמר, והוא פשוט שכח אותו אצלי. מחר אני אביא לו אותו לכיתה, אתה יודע שאני מסיים ללמוד בעוד פחות מחודש?"

"כן, אני יודע." הסיר מתן את המעיל מהקולב וניסה ללבוש אותו, "מעיל יפה מאוד, יקר, אבל... לא יודע, קצת הומואי כזה, אתה לא חושב ככה? טוב, אני מתאר לעצמי שבעיני אבישי זה רק יתרון." הוסיף בחיוך, והחזיר את המעיל למקומו.

בשרי נעשה חידודין חידודין לשמע הערתו, אבל כלפי חוץ שמרתי על קור רוח. "למה אתה מתכוון מעיל הומואי?" שאלתי כבדרך אגב, ואפילו ניסיתי לחייך.  

"לא יודע." משך מתן בכתפיו בקוצר רוח, "מגונדר כזה, טיפה מצועצע, משהו שמתאים להומו כמו אבישי." הוא התיישב מולי, ומתח את רגליו שהיו נתונות בנעלי התעמלות מרופטות, "אתה יודע שהוא הומו, נכון?"

"אה... כן, שמעתי על זה משהו, אבל זה ממש לא משנה לי." אמרתי, מרגיש שפני מאדימות ממבוכה ומכעס. "אבישי הוא חבר טוב שלי, והוא יהיה מורה מעולה, מה שהוא עושה בחיים הפרטיים שלו זה עסקו, ואגב, אני לא חושב שהוא מתנהג בצורה הומואית, אני בכלל לא יודע מה זה התנהגות הומואית." הוספתי, מנסה למשול ברוחי.

"אבא, אבא, אתה כזה מצחיק, אימא שמרה עליך בצמר גפן." גיחך מתן, "הגיע הזמן שתצא מהבועה ותראה מה קורה סביבך." יעץ לי בהבעת העליונות המרגיזה הזו שמסגלים לעצמם צעירים שמשוחחים עם מבוגרים מהם.

"אני יודע בדיוק מה קורה סביבי, ואני מתפלא עליך מתן, לא חשבתי שאתה הומופוב."

"אני ממש לא." מחה מתן, "למעשה אחד השותפים במשרד שלנו הוא הומו, אדריכל ממש מוכשר למרות שהוא חי עם בחור צעיר שהיה יכול להיות הבן שלו, אבל כמו שאמרת, זה עסקו הפרטי."

"אני בטוח שאם הוא היה מתחתן עם בחורה שהייתה יכולה להיות הבת שלו לא הייתה מרשה לעצמך להעיר הערות מזלזלות כאלה." התעצבנתי.

"לא הערתי הערות מזלזלות." נפגע מתן, "מה קורה לך? מה אתה עצבני כזה? למה אתה רב איתי על הומואים דווקא כשאני רוצה לדבר אתך על החתונה שלי?"

"חתונה? איזה חתונה, עם מי אתה מתחתן?"

"עם מי אתה חושב?" פרץ מתן בצחוק, "נו, תנחש." התגרה בי, מבודח.

"עם מעיין אני מתאר לעצמי, נו, באמת הגיע הזמן." נישקתי את לחיו, ואיחלתי לו מזל טוב, ואחר כך דיברנו על קביעת התאריך, ועל מסיבת החתונה, ועל כמה אימא הייתה שמחה אם הייתה יכולה להשתתף בחתונה שלו, ופתאום שמתי לב שעוד מעט שחר יגיע ומתן עדיין כאן. הסברתי לו שיש לי שיחה דחופה, ביקשתי סליחה והלכתי לחדר השינה, ומשם התקשרתי לשחר שהיה במונית בדרכו הביתה. הסברתי לו בכמה מילים חפוזות את הבעיה וביקשתי שיקפוץ לביקור אצל מישהו, ויבוא רק בעוד שעה.

"אבל עופר..." מחה שחר, "כבר נורא מאוחר, אני ממש עייף ומסריח, ואני מת לאכול ולנוח, מה כבר יקרה אם הבן שלך יכיר אותי? לא הגיע הזמן שהוא ידע עלינו?"

אם מתן ואני לא היינו מנהלים את השיחה המטופשת הזו על המעיל אולי הייתי מסכים להפגיש בין השניים, אבל המחשבה על הבעת פניו של בני כשיגלה למי באמת שייך המעיל, ומה טיב היחסים שלי איתו...

"אני לא יכול לספר לו סתם ככה, תאמין לי, היום זה ממש לא היום המתאים בשבילי לצאת מהארון. אני מאוד מבקש ממך שחר, למה שלא תקפוץ לביקור אצל אבישי וירון, הם ישמחו להאכיל אותך, אני אבוא לאסוף אותך מהם ברגע שמתן יסתלק, אני מבטיח."

שחר רטן בחוסר רצון, אבל הוא ישב במונית ולא יכול היה לנהל שיחה גלויה, ולכן הסכים בתנאי שאתקשר קודם לאבישי ואזהיר אותו שעוד מעט יהיה לו אורח מזיע ורעב.

התקשרתי והסברתי לאבישי מה המצב, הוא נאנח, אמר לי שאני מסתבך בגלל שטויות, אבל הבטיח לדאוג לשחר במקומי, וקיים את הבטחתו.

אחרי שמתן נסע לדרכו, שמח וטוב לב, מלווה בברכתי ובהבטחה לשלם חצי מהוצאות החתונה שלו, נסעתי לדירתו של אבישי ומצאתי אותו ואת ירון יושבים מול שחר שהיה לבוש בחלוק צמרירי בגוון אפרסק רך, שערו לח מרחצה, וחיוך נינוח שפוך על פניו.

"הוא ממש חמוד, החבר של אבישי, נכון? לא ידעתי שהוא כל כך נחמד, הוא גם מכיר הרבה אנשים בברנז'ה, הוא הבטיח שהוא יסדר לי אודישן... לא היה לי מושג שבן אדם יבש כמו אבישי חי עם גבר מדהים כמו ירון." שח לי שחר בהתפעלות תמימה כשעשינו את דרכנו הביתה

"לא כל מי שנראה חמוד הוא באמת כזה." עניתי בחוסר רצון. לא אהבתי לחשוב על ירון, ידעתי שהוא בוגד באבישי על ימין ועל שמאל, ולמרות הידידות שלי עם אבישי לא הרגשתי מספיק קרוב אליו כדי לדבר איתו על הנושא שהביך אותי מאוד. כדי להרגיע את מצפוני אמרתי לעצמי שזה לא עסקי, ואבישי אולי יבש כמו שהגדיר אותו שחר, אבל לא טיפש, והוא בטח יודע, ואם הוא משלים עם המצב עדיף שלא אתערב.

"אם אבישי יבש אז מה אני? גם אני הולך להיות מורה, ואני מבוגר בדיוק כמוהו."

"זה לא עניין של גיל, ולא של מקצוע, זה עניין של אופי. אני יודע הוא חבר שלך והכל, אבל הוא בן אדם... איך להגיד? יבש כזה, בלי פלפל."

"ואני ארוניסט שלא מעז לספר לילדים שלו שהוא חי עם בחור." נאנחתי, וביקשתי סליחה, והבטחתי שאחרי שמתן יתחתן, וצורי יסיים את הטירונות, ועדי תלד אז...

"כן, בטח, זה בסדר, אל תיקח ללב." פיהק שחר, התפשט בזריזות, שומט את בגדיו על הרצפה, בטוח שאני אאסוף ואקפל אותם, צנח למיטה ונרדם מיד.

לקח לי כמה ימים להבחין שמצב העניינים הוא לא כתמול שלשום. בדרך כלל אני יותר זריז ומהיר אבחנה – עשרים שנות נישואין לאישה מחדדות כהוגן את יכולת האבחנה שלך – אבל היינו בסוף הלימודים, היו לנו בחינות, ומה שמלחיץ עוד יותר, עמדנו בפני המבחן שהדאיג אותי יותר מכל – הופעה בכיתה אמיתית.

המחשבה עלי, עומד לפני כיתת ילדים בגיל ההתבגרות, מנסה להעביר אליהם את הידע הצבור במוחי, הלחיצה אותי בטירוף. אני אדם די מופנם, בהחלט לא טיפוס שיודע להופיע לפני קהל. בחרתי להתמחות בדיני חוזים וצוואות כדי להתרחק מבתי משפט, ומשופטים מאיימים שרוכנים אליך מהדוכן, שואלים שאלות קנטרניות, וגורמים לך להתבלבל ולהיראות טיפש גמור. העדפתי לשקוד על עבודתי במשרדי, ספון לבטח בין ספרי החוק שלי, מבוצר מאחורי שולחני, מזכירותיי הנאמנות שומרות על שלוות נפשי, מביאות לי תה וקפה ואפילו עוגות, מארגנות את סדר יומי ומרחיקות ממני טרדנים חצופים.

מה הטירוף הזה שקפץ עלי לשנות את חיי בצורה קיצונית כזו? לזנוח את כל מה שמהוגן, ראוי, מקובל ומוכר, לישון עם גבר, לחשוף את עצמי בצורה כל כך לא זהירה בפני כיתה של מתבגרים מרדניים שבטח יעשו ממני עפר ואפר, ויגרמו לי להצטער על יום היוולדי? זה היה הלך המחשבות שלי בסוף הקורס שנרשמתי אליו בשמחה ובנחת, בלי לדעת מה מצפה לי בסופו.

איך יכול להיות שלא הבנתי מיד שלהיות מורה משמעו לעמוד בפני קהל, להיות סוג של שחקן או בדרן, ובמקרה שלי מורה למתמטיקה, כלומר מטרד מציק ושנוא?

"אני חושב שיש לי חרדת קהל." השבתי לאבישי כשהוא שאל אותי מה קרה לי לאחרונה, ולמה אני שקט כל כך. "מה עבר לי בראש לכל הרוחות?" תהיתי בפני אבישי, שבניגוד אלי שמר על שלוות נפשו ונראה כאילו הוא שש לאתגר, ורק מחכה לנעוץ את שיניו בחבורת תלמידים חפים מכל ידע, ולאלף אותם בינה.

"באמת? אז למה... אולי היית צריך לבחור מקצוע אחר, להיות עורך דין לענייני חוזים וצוואות למשל? אחד כזה שלא מופיע בבית משפט." השיב לי אבישי, וצחק מלוא פיו.

"אבישי די, אתה לא רואה שאני מת מפחד?"

"קח מספר ותעמוד בתור, אתה לא יודע שכולם פוחדים? גם התלמידים שלך פוחדים."

"לא, הם לא. הם שונאים אותי, הם רק מחכים לרגע שאני אסובב את הגב והם יוכלו לזרוק עלי גירים, לעשות ממני צחוק ולגרש אותי מהכיתה בחרפה."

"אולי, אבל כיום כבר לא משתמשים בגירים, אתה יכול להירגע מהבחינה הזו." גיחך אבישי.

"זה לא מצחיק." הצטנפתי על מושבי, וכבשתי את ראשי בכפות ידי, "אני לא יודע על מה חשבתי כשנרשמתי לקורס הזה, ברור שאני לא מתאים להיות מורה, אני עורך דין, מומחה לדיני חוזים וצוואות, אחד כזה שלא יוצא מהמשרד, כנראה שאיבדתי את שפויות דעתי אחרי שאשתי נפטרה, פתאום החלטתי שאני הומו, ואני רוצה להיות מורה, מה קרה לי, זה לא אני." התבכיינתי.

"רגע, רגע." הרצין אבישי, והניח יד על כתפי, "יכול להיות שאתה לא מתאים להוראה, אבל מה זה קשור לזה שאתה לא הומו? הרי אתה והילד הזה, אתם פחות או יותר גרים יחד, מה, לא?"

"בעיקר פחות, במיוחד מאז שהוא נדלק על החבר שלך." 

"אל תדבר שטויות, הוא לא נדלק על ירון, אם כבר אז ההיפך." הפטיר אבישי בשאט נפש ודומה שחוש ההומור ושמחת החיים שלו התפוגגו פתאום.

ההערה שלו הפתיעה אותי כל כך עד שהרמתי את ראשי, שלפתי את עצמי בציצת ראשי מביצת הרחמים העצמיים ששקעתי בה ונתתי מבט ממושך בידידי הטוב  שנראה פשוט זוועה.

"אתה נראה פשוט זוועה." הודעתי לו, "מה קרה לך פתאום?"

"הרקדן שלך, זה מה שקרה." סינן אבישי בקול חרישי, ופניו שהיו בדרך כלל נעימים וטובי סבר התקשחו בזעם.

"אתה בטוח?" נדהמתי, "זאת אומרת... איך אתה יודע?"

הוא גיחך, אם אפשר לקרוא ככה לעווית מלאת הבוז שחלפה על פניו, "אני יודע, תאמין לי שאני יודע, זו לא פעם ראשונה שזה קורה לירון, הוא תמיד זיין מהצד, את זה כולם יודעים, רוני הגדול וזה, אבל מידי פעם הוא חוטף קראש נוראי על מישהו, בדרך כלל צעיר מידי שלא ממש רואה אותו אלא את ההזדמנויות שהוא יכול לתת לו... הפעם זה הרקדן הנחמד שלך, וזה שאתה בארון ולא יודע בכלל מה מתרחש סביבך בטח לא עוזר."

"למה אתה מתכוון שאני לא יודע מה מתרחש סביבי? ומה אתך? למה אתה חי עם מישהו שבוגד בך כל הזמן?"

"בוגד." פרץ צחוק חסר עליצות נפלט מפיו של אבישי, הוא טפח על שכמי במחוות ידידות שדי הכאיבה לי – הבחור השקיע הרבה זמן בהרמת משקולות, "עופר חמוד, אולי תוציא כבר את הראש הנחמד שלך מהתחת היפה שלך ותקלוט שאתה לא חי יותר בסטרייט לנד? שחר הוא לא התחליף הצעיר והגברי של אשתך, שתנוח בשלום על משכבה, הוא גבר, כולנו גברים, וגברים זה לא נשים, בזוגיות של הומואים אין דבר כזה בגידה. זה שאתה ישן עם מישהו, ואפילו פותח איתו חשבון בנק לא אומר שהוא שייך לך, קאפיש?"

"קאפיש?" התבלבלתי, "מה עובר עליך אבישי? שוב ראית ברצף את הסופראנוס?"

אבישי לטש בי מבט נדהם, ואז פרץ בצחוק גדול, הפעם צחוק אמיתי ולבבי, חיבק את כתפי, טלטל אותי מעט, שאל, ספק אותי ספק את עצמו, מה הוא היה עושה בלעדי, ולאט לאט התחלף הצחוק שלו בהתייפחות, ומזל שההפסקה נגמרה וכל התלמידים נהרו חזרה לכיתה כי אחרת בטח הייתי בוכה יחד איתו.

רק בתום הלימודים הצלחנו להיפטר מרוחיק וסימה ולשוחח שוב בפרטיות." אז מה אתה מייעץ לי לעשות?" שאלתי את אבישי, ממנה אותו מבלי משים למדריכי בנפתולי הומולנד.

"קודם כל תיפטר מהשטות הזו של בגד בי, זה שאתה רואה בשחר את הבן זוג שלך לא אומר שאסור לו לזיין מהצד אם מתחשק לו."

"באמת?" מרוב פליאה נעשיתי עילג, "אבל... זאת אומרת... אבל אני... אם אני לא אז למה הוא כן?"

"אם הייתם חיים יחד מספיק זמן גם אתה היית מתחיל לזיין מהצד, תאמין לי." פסק אבישי.

"אבל... אבל..." בהיתי בו בפה פעור, "גם אתה עושה את זה אבישי?"

"בטח, מה אתה חושב? היום כבר הרבה פחות, בכל זאת, אני כבר לא ילד, ואני גם די עסוק, אבל למרות שאני אוהב מאוד את ירון, ואני לא רוצה לישון עם אף אחד חוץ ממנו, אני לא משלה את עצמי שעד סוף חיי אני לא אכנס למיטה עם אף אחד אחר חוץ ממנו, ובטח שאין טעם לדרוש ממנו שיסתפק רק בי." הוא נעץ בי מבט בוחן כליות ולב, "אתה מבין מה אני אומר עופר?"

"כן, לא, זאת אומרת... אני... אני חושב שאני מבין."

אבישי חייך חיוך קודר שהייתה בו מעט מאוד שמחה, "ברוך בואך לביצה." הכריז וליטף את לחיי בתנועה מלאת רוך, "אתה אוהב את שחר?" שאל כאילו דיבר אל ילד קטן, מה שהיה די מגוחך בהתחשב בזה שאנחנו באותו גיל.

"אה... כן, אני... כן, אני חושב שכן."

"ולא בא לך לפעמים להיות עם מישהו אחר? מישהו צעיר יותר, יפה יותר, סתם אחר? המורה לספורט למשל, ראיתי איך אתה מסתכל עליו."

"נו, אז אני מסתכל? אז מה?" התקוממתי כנגד השאלה הלא הוגנת הזו, "זה לא אומר ש... כולם מסתכלים, ככה זה, אבל הרי אי אפשר לזיין כל מי שמוצא חן בעיניך."

"לא, אבל אפשר לנסות." עלה שוב החיוך העגום הזה על פניו, "זה מה שירוני שלי מנסה לעשות."

"אבל זה מבלגן לגמרי את החיים, זה... זה לא בסדר להתנהג ככה." מחיתי, מבולבל ונרעש.

"עובדה שיש כאלה שמתנהגים בדיוק ככה, וכן, זה עושה קצת בלגנים. נו, אז מה? למי אכפת? אין לי ילדים שעלולים להיפגע מזה, וכל זמן ששומרים על פרופורציות ומקפידים על קונדום הכל מסתדר בסופו של דבר." שמר אבישי על שלוות נפשו.

"וואלה? אז למה אתה נראה מעוך ודרוס כזה בזמן האחרון? אתה יודע שאתה נראה כמו משהו שהחתול הביא הביתה אחרי שהתרוצץ בחוץ כל הלילה?" שפכתי שלא בצדק את זעמי על ראשו החף מפשע, "אתה נראה רחוק מאוד מלהיות בסדר." הוספתי, מנסה, קצת באיחור, לכפר על הנבזות של ההערה הקודמת שלי.

אבישי כמו לא הבחין בכך ושתק, בוחן בתשומת לב את חרטומי נעליו, ואחר כך הרים את מבטו ושב להביט בי, "זה בסדר עד שזה מפסיק להיות בסדר." אמר בקול מפוכח, ולרגע ידעתי איך הוא יראה בעוד שלושים, ארבעים שנה, כשהוא יהפוך לאיש זקן, וליבי קפא בקרבי.

אחר כך הוא חייך ושב להיות אבישי הרגיל, הקולגה טוב הלב והרגוע שלי, אבישי בעל חוש ההומור העדין והסבלנות הבלתי נגמרת, החבר הטוב שלי, היחיד שיודע עלי הכל ועדיין מחבב אותי ורוצה בטובתי. "לך הביתה עופר, תתפוס את שחר ותעשה לו שיחת יחסינו לאן. אל תאשים ואל תכעס, רק תנסה להבין לאן נושבת הרוח, מה התוכניות שלו לעתיד ואיפה אתה משתלב בהן, בסדר?"

"בסדר." הבטחתי, ופתאום, בצורה מאוד לא אופיינית לי, חיבקתי אותו ושתלתי נשיקה על לחיו, "תודה אבישי, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך." פלטתי בחופזה, וברחתי משם לפני שהוא יספיק לענות לי.