ד. הצד השני

7. סטלשי"ם

"אתה בסדר?" התיישב אבישי במטבח וניסה ללכוד את מבטי.

"כן." הנהנתי והגשתי לו את הקפה שלו, מקפיד לא להביט בפניו.

"אני נראה כל כך נורא שאתה לא יכול להסתכל עלי?" שאל אבישי, משועשע.

"לא, אתה... אתה דווקא נראה יותר טוב, מזל שאתה לא עובד עד יום שני. יהיה לך זמן להבריא."

"כן, מזל, התלמידים שלי בטח יציקו לי, וישאלו שאלות מביכות, אבל אני כבר אחשוב על משהו, אולי אני אגיד להם שנפלתי מהמדרגות, מה דעתך?"

"לא יודע. לדעתי עדיף שלא תגיד להם כלום, אתה לא חייב להם הסברים."

"נכון, אבל זה לא יפריע להם לשאול." הצטחק אבישי, לגם מספלו והניח אותו על השולחן. "אתה כועס עלי עופר?"

"לא, למה?"

"כי אתה לא מסתכל עלי, די להתעסק עם הכלים. שב ותדבר איתי."

התיישבתי וניסיתי להעלות בדעתי משהו נבון להגיד. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר, מחשבות ורגשות התערבלו בתוכי בבלגן חסר פשר, לא היה לי מושג מה אני מרגיש, הייתי מבולבל ונבוך, קצת שמח, קצת עצוב, ובעיקר מבויש. לא ידעתי את נפשי, וממש לא התחשק לי לדבר על זה.

"מה מפריע לך." ניסה אבישי להבין, "שאנחנו שותפים לדירה, או שאנחנו מכרים?"

"מכרים? חשבתי שאנחנו חברים, ככה תמיד חשבתי עליך, כעל חבר."

"גם אני." הסכים אבישי, "ובעיקרון זה לא רעיון טוב לעשות סקס עם חברים, לא אם רוצים שהחברות לא תיפגע, אבל קרה מה שקרה, למה אנחנו לא יכולים לדבר על זה?"

"כי אני לא יודע מה להגיד." הודיתי. "אין לי מושג מה אני מרגיש."

"היה לך טוב?"

"אתה יודע שכן."

"אבל אתה גם מתבייש?"

"מאוד."

"למה בדיוק? כי אני הייתי הפעם האקטיבי? אני לא מקובע על זה, בפעם הבאה נוכל לשנות תפקידים."

"תהיה הפעם הבאה?"

"אם תרצה." חייך אבישי.

הרמתי אליו את עיני, "אני מבולבל נורא, אני... לא ידעתי שאני כזה."

"מה, הומו?"

"לא, התכוונתי... אף פעם קודם אני לא..." הרגשתי שאני מסמיק כמו ילד קטן, "אף פעם לא הייתי פסיבי, רק אתך... זה היה ממש טוב ואני מבולבל." סיכמתי.

"אני מבין." הניח אבישי את ידו על ידי, "באמת, אתה לא צריך להתבייש עופר, זה בסדר, זו בעיה די נפוצה אצל סטלשים."

"סטלשים?" השתוממתי, "זה כמו דתלשים?"

"כן." הוא צחק, מרוצה משנינותו, "אני מתכוון לסטרייטים לשעבר, לוקח להם זמן להבין שלהיות הומו זה לא רק לזיין גברים, יש כאלה שלא מצליחים לשנות אף פעם את התפיסה שלהם וממשיכים לחשוב כמו סטרייטים. גם עם ירון הייתה לי אותה בעיה, לא הייתה לו בעיה לזיין, אבל עד שהוא נפטר מהבתולים שלו... הוא כל כך התבייש... הוציא לי את הנשמה, טוב, זה עבר לו, רק תראה אותו היום, גם עם זכוכית מגדלת לא תמצא אצלו אפילו טיפת בושה." הצטחק בסלחנות.

"מה? גם ירון..." נדהמתי, "אבל הוא עם הזין הגדול שלו... חשבתי שהוא..." ירון עשה רושם של כזה גבר עם הזין המרשים שלו, והפוזה הזו שלו של גבר גבר, הוא באמת הרשה לאבישי...

"גם איתו עשית את זה?"

אבישי הרים לעברי גבות משועשעות, "להיות הומו זה לא רק לזיין תחת במקום כוס, להיות הומו זה אומר לעשות מהפך בכל תפיסת העולם שלך, וזה קשה בעיקר אם היית נשוי הרבה שנים קודם. כשפגשתי את ירון הוא היה רק בן שלושים ומשהו וכבר די מקובע, עבדתי קשה כדי לחנך אותו ולהפוך אותו להומו אמיתי."

"מסכן שלי, בטח סבלת נורא." הערתי ברשעות, תוהה למה אני חש דקירת קנאה.

אבישי חייך, "נהניתי מכל רגע וגם הוא, אבל שנינו היינו צעירים יותר אז והכל היה קל יותר. אתה כבר לא ילד עופר ואחרי כל כך הרבה שנים שהיית נשוי... אם תמשיך להתייחס לפרטנר שלך כמו אל אישה בלי שדיים שרק במקרה עושה פיפי בעמידה אתה צפוי להפתעות לא נעימות."

"כן, שמתי לב." הערתי חמצמצות, "אבל אם אני לא טועה אז גם אתה אבישי, למרות שאתה הומו טבעי, לא סטל"ש מסכן כמוני, חטפת כמה הפתעות לא נעימות לאחרונה." החוויתי בסנטרי לעבר פרצופו הפצוע.

עינו שהייתה עצומה לגמרי אתמול בלילה נפקחה מעט, אבל החבורה שקישטה רבע מפניו נעשתה כהה יותר, והיה ברור שייקח זמן רב עד שתעלם לגמרי. אבישי העווה את פניו בחיוך מר, "כן, אלה החיים, כל יום לומדים משהו חדש. הרשיתי לעצמי להיות שאנן וזה מה שקרה."

"אני לא מתכוון לפנס שחטפת, זה לא נעים אבל לא נורא, אני מתכוון לזה שלמרות כל ההשקעה שלך בו אתה וירון כבר לא יחד."

הוא הניד את ידו בביטול, "אה... זה. כן, זו הייתה מכה כואבת, אבל אי אפשר להגיד שזו הייתה הפתעה, האמת שלא תיארתי לעצמי שנישאר יחד כל כך הרבה זמן, סחבנו את זה עוד כמה שנים טובות אחרי שהיינו אמורים בעצם להגיד יפה שלום ולהיפרד כידידים, אבל סטלשי"ם לא יודעים לחתוך ולהסתלק בזמן, סוחבים את העניין המייגע הזה של זוגיות עוד ועוד, מברברים על חברות ותקופות קשות... הכי גרועים הם אלו שהיו נשואים פעם, קשה להם להיפטר מצורת המחשבה הנשית, קח לדוגמא את התרגיל המכוער שהוא עשה לי עם הרהיטים... צורת מחשבה נשית מובהקת."

"אתה נשמע כמו שונא נשים." הערתי, "גם זה אחד המאפיינים של הומו אמיתי?" תהיתי בציניות, מופתע מהכעס שההערות העוקצניות שלו עוררו בי. הוא לא דיבר בסטואיות כזו בימים הראשונים, אחרי לכתו של ירון, הזכרתי לו בנבזות.

"לא." הסכים אבישי, "אתה צודק." פרק מעלי את נשקי בהפגנת כנות מעוררת הערצה, "ואני גם לא שונא נשים." הוסיף, "למעשה כמה מחברותי הטובות ביותר הן נשים, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש להן צורת מחשבה סטרייטית. אחרי שגבר חי כמה שנים עם אישה לוקח לו זמן לנער מעליו את השקפת העולם שלה, קח אותך לדוגמא, דווקא בגלל שהיו לך חיי נישואים מאושרים קשה לך להבין שאתה חי בעולם אחר עכשיו, בצד השני יש כללים שונים." אמר ובחן את פני במבט פיקחי, מחייך לעברי חיוך עצוב, "יכול להיות שכדאי לך לחזור לנשים? חשבת על זה? החיים שלך יהיו קלים יותר עם אישה."

"אבל... לא. דיברנו על זה פעם, גם אם אני אחיה עם אישה אני לא אפסיק לרצות סקס עם גברים, ואני לא רוצה להיות בוגד אבישי, זה לא מתאים לי, אני שונא לשקר, ולהתגנב, ולהעמיד פנים, וזה מה שיקרה כי עכשיו, אחרי שכבר ניסיתי וראיתי כמה זה טוב..."

הוא גיחך ואני הסמקתי שוב והשפלתי מבט, נבוך, אבל שוב חרמן. אבישי העיר ברוח טובה שמזל שיום שישי היום ויש לנו פנאי לעצמנו, וחזר איתי למיטה.

הוא המשיך לחנך אותי והפעם למדתי איך לשבת על זין של גבר, והתענגתי על כך עונג רב. היה כל כך טוב לחוש את ידיו החזקות אוחזות בי, להישען אחורה על החזה הרחב והשעיר שלו, להניח לזיפים שעל פניו לשרוט את עורפי. אף פעם לא העליתי בדעתי שזה יכול להיות טוב כל כך, לא פלא שיש כל כך הרבה פסיביים. צעקתי, צרחתי ורעדתי מרוב הנאה, וכשגמרתי, מאבד לגמרי שליטה על עצמי, מה שלא הצלחתי לעשות אף פעם קודם, יללתי כמו חתול מיוחם.

אחר כך, כשהכל נגמר, שכבתי רפוי על צידי, אבישי מחבק אותי מגבי, תנוחה שלא התנסיתי בה מעולם, והתפלאתי למה זה קרה לי דווקא עם מישהו שהיה כל כך לא הטעם שלי, מבוגר מידי וגברי מידי ו...

"אבישי, למה באמת נפרדת מירון, אבל באמת?"

"כי הוא הפנים סוף סוף מה זה אומר להיות הומו, ומיד אחר כך הוא זרק אותי." השיב אבישי בכנות, "היינו צריכים להיפרד הרבה קודם, כשעוד היינו שנינו עבדי הייטק צעירים, מצליחים ועשירים, אבל אני מתאר לעצמי שהוא פחד, שהיה לו נוח להמשיך לחיות איתי, לדעת שאני תמיד שם, בדירה המפונפנת שלנו, משגיח על הרכוש שצברנו יחד." הוא נד בראשו בתיעוב, "שטות כזו... איך הרשיתי לעצמי ליפול למלכודת הקטיפה הבורגנית הטיפשית הזו? הוא עשה לי טובה כשלקח את כל החפצים האידיוטיים האלה, אני צריך להודות לו, חבל שהוא לא עשה את זה קודם."

"אני לא מבין." אמרתי, ונדחקתי קרוב יותר אליו, מחכך את גבי בגופו שהיה שעיר ונוקשה. גם בעיצומה של ההתלהבות עיני לא טחו לראות שהוא כבר לא צעיר, יש לו שערות שיבה וקמטים, ובכל זאת המגע בו הסב לי עונג רב.

ככה מרגישות נשים, עלה הרהור מוזר בדעתי, אבל... הסתובבתי והצמדתי את הזין שלי אל בטנו, מעביר את ידי על מותניו ועל גבו. "אף פעם לא הרגשתי ככה עם אף אחד." התוודיתי, מתפנק בזרועותיו.

"תהנה לך." חייך אבישי, ונישק את כתפי, "אבל תזכור שזה זמני, אתה מרגיש ככה בגלל שהיה לנו סקס טוב, זה יעבור לך, שום דבר לא נמשך לנצח."

"לא צריך נצח, אני מסתפק בשלושים, ארבעים שנים." התבדחתי.

אבישי לפת את כתפי והרחיק אותי מעליו בתנועה חדה, "אל תדבר שטויות." התיז בכעס, "אתה שוב עושה את זה, חושב כמו סטרייט. לא, יותר גרוע, כמו סטרייטית. מה שאתה מרגיש כרגע זו אשליה." הזהיר אותי, ”ברגע שהגוף שלך יירגע והמפלס של ההורמונים, או מה שזה לא יהיה שמשתולל אצלך עכשיו בדם, יחזור לעצמו תרגיש שוב כרגיל."

"וואלה!" ניסיתי לחייך אליו, מניח שהוא מתבדח, אבל הוא נשאר רציני לגמרי, "מין זו מלכודת." אמר בקול מפוכח וקר שעורר בי צמרמורת, "תרגיל של הטבע שנועד להבטיח את המשך המין האנושי. אתה חושב שמישהו היה באמת מביא ילדים בלי הפיתוי של סקס? זיונים הופכים אותנו לסמרטוטים טיפשיים כדי שנעשה עוד תינוקות, זו הסיבה היחידה, ובגלל שלוקח המון זמן עד שתינוק אנושי לומד ללכת ולטפל בעצמו אנחנו רוצים סקס תמיד, לא כמו שאר היונקים רק בעונת הייחום. בני אדם הם בדיחה של הטבע, מיוחמים תמיד, מתישים את עצמם כל החיים בריצה אחרי סקס... פשוט מגעיל!" הכריז בשאט נפש, הרפה ממני וחזר לשכב על גבו, מביט בתקרה בזעף.

"אבל אבישי..." נשכבתי לצידו, השענתי את ראשי על כתפו והנחתי את רגלי הכפופה על בטנו, "יש רק פגם אחד בטענה ההגיונית שלך, שום תינוק לא יצא אף פעם מזיון בין גברים."

הוא גיחך לעבר התקרה, "אני יודע, ובגלל זה אהבה בין הומואים זו לא סתם בדיחה קטנה של הטבע, זו פארסה, ולפעמים אפילו טרגדיה." הוא הסתובב אלי ומסגר את פני בכפות ידיו, מציץ בעיני במבט משועשע, "אימא טבע הזקנה עושה צחוק מהמין הגברי, מעסיקה אותו במרדף אינסופי אחרי סקס, ובתמורה נותנת לו דור המשך שיעביר את הגנים שלו הלאה, אבל הומואים... מה אנחנו מקבלים מכל הסיפור הזה? כלום, זין בתחת זה מה שאנחנו מקבלים." מעך את פרצופי בכפות ידיים חזקות.

"אבל..." ניסיתי לשחרר את פני מאחיזתו אך לשווא, "אבישי, די. אתה מכאיב לי." התלוננתי.

"סליחה." הוא הרפה ממני וחזר לשכב על גבו, "ואל תחשוב שאני, עם כל הדיבורים שלי, הייתי חכם יותר. גם אני נפלתי למלכודת הזו, כשנפגשנו הוא היה נשוי כמו כל גבר שיש לו טיפת שכל בראש. היו לו ילדים, אישה, משפחה, היו לו חיים טובים, ומידי פעם הוא היה גונב כמה שעות כדי להשתעשע קצת, מזדיין עם גברים וחוזר לאישה, אף אחד לא ידע, לאף אחד זה לא כאב ולא הפריע עד שהוא החליט שהסקס איתי הוא לא סתם סקס מעולה, זו אהבה, ואז הכל התהפך ונהרס, ומה יצא מכל הברוך הזה? כאב לב לאישה ולילדים, בושה נוראית להורים שלו, המון כסף מבוזבז על עורכי דין וטיפולים פסיכולוגיים לילדים, ובסוף שנינו שוב לבד, כמו שהיינו בהתחלה, כמו שזה תמיד." הוא השתתק ושקע במחשבות נוגות, ואז חזר לדבר, הפעם בקול רגוע יותר, "להיות הומו זה קודם כל להיות לבד. זה הדבר הראשון שכל סטל"ש טיפש צריך להבין. לא משנה כמה זה טוב ונפלא ונהדר להזדיין עם גבר, בסוף הכל נרגע, הסקס מפסיק להיות טוב, ואתה שוב לבד, צריך לצוד לך מישהו חדש, אם אתה עדיין מסוגל, ומאחר וחיי המדף של הומו הם עניין קצר מאוד, ארוך רק בכמה שנים מחיי המדף של דוגמנית ממוצעת אז..." הוא החווה תנועת אין אונים, הפך אלי את גבו, חיבק את הכרית ושתק.

שכבתי לידו כמה דקות וחשבתי על דבריו שזעזעו אותי, וגם הרגיזו קצת, ומשם נדדו מחשבותיי לענייניים אחרים, פחות מרעישים, אבל בכל זאת, עניינים שיש לתת עליהם את הדעת – המקרר ריק, אין חלב ואין לחם, ומחר שבת אז צריך לעשות קניות היום, וכדאי לנקות קצת, בעיקר את המטבח והשירותים, בכל זאת, יום שישי...

רותי הייתה מתעצבנת אם הייתי מנסה להסיט אותה ממשימות יום שישי לסקס. מרגע שהילדים נולדו היא נעשתה תכליתית ונמרצת, יעילה בצורה מפחידה, כל רגע פנוי הוקדש להם ולטיפוח הבית. אם היא הייתה חיה עדיין אז אולי עכשיו, אחרי שהילדים גדלו היא הייתה מרשה לעצמה להירגע קצת בימי שישי, והיינו יכולים... ניסיתי להיזכר איך הרגשתי פעם, כשהייתי נשוי לאישה חמימה ורכה שליטפה אותי בעדינות, המתה מעונג בין זרועותיי, התביישה להגיד ישירות שהיא רוצה זיון וגם כשכבר הגענו למיטה היה עלי להיזהר לא למעוך אותה, לא להכאיב בטעות, להסתגל לתנודות הלא מובנות במצבי רוחה, לפזר נשיקות עדינות גם אחר כך, ולא לשכוח להתגלח קודם כדי לא לשרוט את עורה העדין...

השמש שהתעלמה ברוב תבונה מהיצורים המגוחכים ששרצו על כדור הארץ, ממלאים אותו ברעש ובטינופת, שלחה קרן שובבה דרך התריס הפתוח למחצה וסנוורה את עיני, מפריעה לי לשקוע בזיכרונות. רותי בחיים לא הייתה מוכנה להתפשט בלי לסגור קודם את התריס ואת הוילון, ובטח הייתה מתעקשת להחליף קודם את הסדין המקומט הזה... לעזאזל, צריך לעשות כביסה או שנישאר בלי תחתונים נקיים.

"אבישי, קנית אבקת כביסה?"

"אה... לא, עזוב, תן לי לישון."

"מה לישון? היום יום שישי, יש המון דברים לעשות, קום כבר."

"לא בא לי, אני עייף."

"אז תישן אחרי הצהרים, יאללה, קום ותשטוף את המטבח. אני הולך לעשות קניות, ותחליף כבר את הסדין הזה, הוא מסריח."

"הנה, אתה רואה, לזה אני מתכוון סטל"ש." נאנח אבישי, אבל קם בצייתנות, ועד שיצאתי מהבית הוא כבר הספיק להחליף את כלי המיטה, ולמלא את המדיח בכלים מלוכלכים.

8. כמו שמקובל

"באמת? אתה בטוח? כי לי לא ממש משנה, אתה יודע."

"לא משנה לך? לך, האקטיבי המתמיד? ממתי זה לא משנה לך?"

"לא יודע אבל עובדה, מאז שאני אתך זה לא משנה לי."

"אם ככה כנראה שעוד לא פסו ניסים מהארץ." הצטחק אבישי שנהג לפזר קלישאות נמלצות כל פעם שמצב רוחו היה טוב, והעלה בזריזות קונדום על אברי, הזכיר לי שבעוד יומיים נקבל סוף סוף את התשובה ממרפאת האיידס והיא בטח תהיה שלילית ואז נוכל להיפטר מהקונדומים המעיקים האלה, ואחר כך התהפך והגיש לי את ישבנו. אחרי היסוס קל חזרתי לעצמי ואחרי כמעט חודש של פסיביות מענגת ביותר הייתי שוב אקטיבי ומאחר וידעתי עכשיו איך מרגיש הצד השני אני חושב שהייתי מוצלח ורגיש יותר, אני נהניתי ואבישי נהנה, ואחרי שגמרנו התכרבלנו לנו יחד, מרוצים מאוד זה מזה, ומהחיים בכלל.

אפשר גם וגם הבנתי פתאום, קצת מופתע שלקח לי כל כך הרבה זמן ללמוד את העובדה הפשוטה הזו – החיים הם לא שחור ולבן ואפשר להיות פעם ככה ופעם אחרת.

"לא חייבים לבחור צד וגם אם בוחרים אין צורך לדבוק לנצח בבחירה שעשית פעם, כשהיית צעיר וטיפש." היגגתי באוזני אבישי.

"יש כאלה שיכולים לבחור ויש כאלה שלא." הוסיף אבישי תובנות משלו, והתמתח בעונג לצידי. זה היה החלק הכי טוב בקשר שלנו – המשכנו לשוחח כמו חברים להתווכח ולהחליף דעות גם אחרי שהתחלנו לישון יחד.

מאז שרותי הלכה לעולמה הוא היה האדם היחיד שיכולתי לספר לו כמעט הכל, ולדבר איתו בכנות בלי לצנזר את עצמי. למעשה איתו יכולתי להיות גלוי אפילו יותר מאשר עם אשתי המנוחה, והוא הבין אותי טוב יותר כי גם הוא היה גבר. הרי אף פעם לא יכולתי לדעת איך באמת מרגישה מישהי שמסתובבת בעולם עם גוף נשי והיא לא יכלה באמת להבין מה זה אומר להיות גבר.

"אני מניח שהתעקשתי להיות למעלה בגלל הזעזוע מהמכות שחטפתי." הוא העביר יד מרפרפת על לחיו שחזרה לא מכבר לצבעה הטבעי, "לקח לי כמה שבועות להתאושש ולחזור לעצמי הוורסטילי הרגיל." הוסיף בחיוך.

"מה בדיוק קרה? אף פעם לא סיפרת לי את הפרטים." הרהבתי עוז לחקור אותו.

אבישי הקדיר את פניו, "הבחור רצה שאני אזיין אותו, וגם אני רציתי, אבל אחרי שהוא נשכב על הגב ופתח את הרגלים ודרש שאני אתייחס אליו כמו אל אישה..." עווית של גועל עלתה על פניו, "אולי הייתי מצליח להתגבר על זה, אבל הוא רצה שאני אקרא לו זונה וכלבה... זה כיבה אותי לגמרי, ברגע שהוא התחיל עם השטויות האלה חטפתי בחילה והזין ירד לי, ואז הוא התעצבן והתחיל לקלל, ומשם עבר למכות... פסיביות זה לא מה שהיה פעם." סיכם בבת צחוק.

"אבישי, תגיד, אתה וירון..."

בת הצחוק הנחמדה שהאירה את פניו נעלמה והם נעשו שוב קודרות ומסוגרות. "סליחה." התנצלתי והנחתי יד על לחיו, היו לו פנים צרות, מסוגפות משהו, עצמות לחיים גבוהות ואציליות, ושני קמטים עמוקים שנחרשו בלחייו שיוו לו מראה נזירי שהיה מתפוגג כשהוא היה מחייך.

"נו, די..." הסיט את ידי בקוצר רוח, "מה הרגשנות הזו שקפצה עליך עופר? מתנצל ומלטף אותי, מסתכל עלי כמו בחורה מאוהבת... אל תשכח שזה אני, אבישי הזקן והעייף, לא איזה גברבר צעיר וחטוב כמו שאתה אוהב."

"בסדר, אני לא שוכח." אמרתי בשקט, קצת נעלב, הוספתי שגם גברברים צעירים וחטובים הם לא מה שהיו פעם, וסובבתי אליו את גבי.

הוא נאנח וליטף את עורפי ואחר כך נשכב לצידי, מתאים את עיקולי גופו לגופי, וחיבק אותי. "לא התכוונתי להעליב." העביר את אצבעותיו על חזי ובטני, מעלה בי אדוות עונג מצמררות, "אבל זה שיש לנו, נכון לעכשיו, סקס טוב, ואנחנו מסתדרים לא רע גם מחוץ למיטה לא אומר שאנחנו זוג או משהו כזה."

"אז מה אנחנו?"

"סתם שני ידידים ושותפים לדירה ש... אה... שהרחיבו את הידידות שלהם גם לתחום הסקס, בעיקר מטעמי נוחיות וחוסר חשק לשרוץ באטרף, או באיזה גן אפל ולח."

"גן אפל ולח? איפה נדמה לך שאתה חי? באירופה? ממתי הגנים בישראל לחים או אפלים? ומי מוצא סקס באטרף? בטח לא אנשים בגיל שלנו שחיים בצפון, רחוק מסיר הבשר התל אביבי."

אבישי נאנח, "בסדר, לא צריך להיסחף, לא מספיק שזיינת אותי אתה גם לוקח ממני את התענוג של להיות ציני וממורמר?"

"למה שנינו לא יכולים להיות ציניים וממורמרים?"

"כי ככה נהיה יותר מידי דומים לזקנים האלה של החבובות, וחוץ מזה להיות ציני ומריר זה לא משהו שמתאים לילד כמוך, לך מתאים יותר להיות חמוד ומתלהב."

"מה, ילד? אני צעיר ממך בשלושה חודשים בסך הכל."

"כן, אני יודע." שפתיו של אבישי רפרפו על עורי, ונשימתו החמה דגדגה את תנוך אוזני, "אבל בגלל שהתחלת להיות הומו רק לפני שנתיים שלוש אז..."

"זה לא נכון אבישי, תמיד הייתי, בגלל זה התחתנתי, כי ידעתי שאני כזה ופחדתי, וניסיתי להיות אחר, ואם רותי לא הייתה מתה... באמת אהבתי אותה, היא הייתה אישה נהדרת, וחברה טובה. התחלתי לחשוב על גברים עוד לפני שהיא חלתה ואם היא הייתה עדיין חיה בטח הייתי מתחיל לבגוד בה כמו כל הנשואים המגעילים האלה באטרף שפותחים פרופילים עם קוביות צהובות, והייתי שונא את עצמי ומרגיש חרא ו..." גל של געגועים לרותי שלי, הרכה והעדינה, הציף אותי ולרגע נתקפתי גועל ובהלה ולא ידעתי מה אני עושה פה, על הספה המטופשת הזו, חבוק בזרועותיו של גבר... מה קורה לי ולמה אני פה ולא בבית שלי, עם אשתי והילדים?

מזל שקולו השקט והנעים של אבישי ומגע גופו החם בגופי הרגיעו אותי והחזירו אותי לעצמי. "אני לא חושב שהיית עושה דבר כזה, אתה פשוט לא הטיפוס שבוגד עופר, אולי היית מאונן על תמונות של גברים, ואולי אפילו מעז לראות לפעמים פורנו, אבל זה הכל, מטבעך אתה טיפוס ביתי ומונוגאמי, זה אחד הדברים שאני הכי אוהב אצלך עופר."

"ומה עוד אתה אוהב אצלי?" נדחקתי אליו, מרשה לעצמי להתפנק בזרועותיו.

הוא חיכך את לחיו בכתפי, "אני אוהב עוד הרבה דברים, את הזין שלך, ואת החיוך שלך, ואת... אני אוהב את כולך עופר, זו הסיבה שאנחנו חייבים להיפרד ומהר, לפני שנתחיל לשנוא אחד את השני."

"מה?" הסתובבתי ונשכבתי עליו, מביט ישר לתוך עיניו האפורות, העצובות והחכמות והודעתי לו שהוא מטומטם.

"קרה לנו נס שמצאנו אחד את השני, ושהצלחנו להיות קודם חברים, ואחר כך שותפים לדירה, ורק בסוף גם... גם... אתה יודע, שטוב לנו גם במיטה וגם סתם ככה, יש לך מושג כמה זה נדיר למצוא בגילנו מישהו שנעים ונוח לך איתו? יותר נדיר מאשר לזכות בפיס, אז למה להיפרד? ולמה אתה חושב שנתחיל לשנוא זה את זה? מאיפה אתה מביא את הרעיונות הטיפשיים האלה?"

אבישי הוריד אותי מעליו  והתיישב, "זה מה שאני הכי אוהב אצלך, את ההתלהבות הילדותית הזו, למרות שכבר עברת את החמישים אתה מתרגש וקופץ כמו ילדונת, אתה אפילו מסמיק." גיחך, וצבט את לחיי בשמץ רשעות, "יפה לך ורוד." הקניט אותי.

"ילדונת, אה?" הכנסתי לו אגרוף בבטן, והוא השמיע גניחה דרמאטית ונשכב פרקדן, פושט את ידיו לצדדים, עצם את עיניו וצחק.

"איזה חמוד, אני באמת אתגעגע אליך."

"לא תגעגע אלי כי אנחנו לא ניפרד." הודעתי לו, והטלתי את עצמי עליו, כיסיתי את פניו בנשיקות ודרשתי חיבוק, ומיד.

הוא נעתר לי וחיבק אותי, ואחר כך הסביר לי ברוך ובסבלנות שזה לא ילך כי בעוד כמה חודשים, פחות או יותר, הוא יתחיל להשתעמם ולרצות אחרים וגם אני..."

"אני לא." מחיתי.

"אתה כן. בהתחלה רק תסתכל ותפנטז, ואחר כך, בגלל שאני לא אשתך ז"ל, ולא אישה בכלל, וכבר אין סביבנו ילדים שיישאבו ממך כוחות וזמן... תאמין לי ילד, ראיתי את זה קורה יותר מידי פעמים, זה קרה לי וקרה לאחרים, וזה יקרה גם לנו, עדיף להיפרד עכשיו, לפני שזה יתחיל להיות מכוער."

"עוד מעט תגיד שעדיף להתאבד עכשיו לפני שנהיה זקנים חולים וסניליים."

אבישי שקע במחשבות, "אתה יודע מה? יש בזה משהו."

"לא, אין. זה סתם שטויות, אתה פשוט אידיוט, אין לי מושג מה מצאתי בך, בחיים לא שמעתי כזו ערמה של קשקושים! אנחנו לא נפרדים, אני לא מסכים, אנחנו יחד וזה סופי."

"באמת? אנחנו יחד?" היתל בי קולו, "ועם מי תלך לחתונה של הבן שלך, איתי?"

"אה... אני..." התיישבתי, מרגיש כאילו מישהו שפך עלי דלי מים קרים, "איך אתה יודע שמתן עומד להתחתן?" תקפתי אותו, ושילבתי את ידי על חזי בתנועת התגוננות אידיוטית, מאחר והייתי ערום.

"שמעתי אותך מדבר עם עדי בטלפון על החתונה, ולפני שאתה מתעצבן, לא התכוונתי להקשיב, אבל דיברת בקול די רם והרמקול עבד, ולכן יכולתי לשמוע גם את מה שהיא ענתה... זה היה די מביך."

"חשבתי שאתה ישן."

"הצלצול העיר אותי, לצערי. הרגשתי ממש רע כששמעתי איך אתה מתפתל ומנסה להסביר לה למה אתה עדיין גר עם שותף למרות שעכשיו, אחרי שהעלו אותך בדרגה ואתה כבר מרכז מגמה יש לך משכורת גדולה מספיק לשכור דירה לבד." הוא קם והתחיל להתלבש, "בעיקר אהבתי את הקטע שהסברת לה שנכנסתי לדיכאון אחרי שנפרדתי מהחבר שלי ולכן לא נעים לך לעזוב אותי."

"סליחה אבישי." לחשתי, מרגיש איך עורי רוחש אי נעימות ובושה, "לא התכוונתי... לא ידעתי שאתה מקשב."

"כן, זה היה די ברור." חתך אותי אבישי בקוצר רוח, וכפתר את חולצתו בזריזות, "ואני חייב להחמיא לך עופר, למרות ששיקרת נשמעת משכנע מאוד, אולי תצטרף לחוג דרמאטי?"

"לא שיקרתי." הסמקתי, "נשמעתי משכנע כי דיברתי אמת."

"באמת? אני בדיכאון ואתה צריך לגור איתי כדי לשמור עלי? זה מה שאתה חושב?"

"לא דיברתי עליך אבישי, דיברת על עצמי, אני הייתי בדיכאון, לא הייתי שורד את הפרידה משחר בלעדיך, ואני מקווה שגם אני עזרתי לך קצת." הבטתי בו בתחינה, מקווה שהוא יבין.

הוא הבין, הושיט יד וניגב בעדינות את הדמעה שתלתה על ריסי, "שנינו היינו על הקרשים בסוף הקורס, מזל שיכולנו לתמוך אחד בשני בתקופה הרעה, אבל זו לא סיבה להישאר יחד תמיד."

"זו כן." התעקשתי, "בטח שכן." ניסיתי לנשק אותו, אבל הוא הדף אותי מעליו בקוצר רוח.

"אבישי..." התחננתי, "די, תפסיק, אתה יודע שאני אוהב אותך, וגם אתה אוהב אותי, תפסיק להיות כזה."

"אני אפסיק אם אתה תפסיק."

"אפסיק מה?"

"להיות בארון."

"אבל..." הרגשתי שכל הדם אוזל מפני מרוב פחד, ולרגע נתקפתי סחרחורת, התנודדתי וכמעט נפלתי.

הוא אחז בעדינות בכתפי והוביל אותי למטבח, הושיב אותי מולו, שם את השולחן ביני לבינו כחיץ, והתיישב גם כן. "עופר, חמוד שלי, אני באמת אוהב אותך, אין לך מושג עד כמה, אבל אין מצב שאני חוזר שוב לארון, אני בן חמישים ושתיים כמעט, נראה לך שבגילי המתקדם אני אחזור להעמיד פנים שהבן זוג שלי הוא רק שותף לדירה? ומה נעשה כשהבת שלך תבוא לבקר עם הנכדים? ואחר כך הבן? נעמיד פנים שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים? זה משפיל ומגוחך, אני אעמוד בסטוצים מהצד, אם יהיו,  אבל אני לא מוכן להיות שוב בארון, זה לא! עשיתי את זה פעם, כשהייתי בצבא, ושנאתי כל רגע, לא מוכן יותר."

עצמתי את עיני, נאבק בבחילה שתקפה אותי, "כאילו שאתה מספר לכל התלמידים שלך שאתה הומו." התגוננתי, נלחם על נפשי.

"אני לא נכנס לכיתה עם דגל גאווה ביד." הודה אבישי בקול רך, "אבל כמו שאני מכיר את התלמידים שלי גם אם אני אעשה את זה רובם לא ישימו לב, בגילם הם מרוכזים בעצמם ובבעיות שלהם, אני נראה להם כמו איזה שריד עתיק מימי הדינוזאורים, רובם בטח חושבים שאני כבר לא זוכר למה יש לי זין, וזה בסדר, בגילם גם אני חשבתי שלזקנים בני חמישים אין חיי מין, אבל אם מישהו מהם יבחין שהמורה לפיזיקה וכימיה הוא גם בן אדם וגבר וישאל אותי אני אגיד לו את האמת בלי להתבייש, בדיוק כמו שאמרתי למנהלת ולעוד כמה קולגות שלי שרצו לדעת למה אני לא נשוי. אני מתאר לעצמי שאתה לא אמרת כלום בעבודה, כמו שאני מכיר אותך בטח נתת להם להבין שאתה עדיין מתאושש מהמוות של אשתך ולכן אתה לבד."

הוא צדק, כמה טוב הוא מכיר אותי... השפלתי מבט אל אצבעותיי, מוללתי ביניהן מפית נייר עד שנקרעה, ושתקתי.

"אני לא אומר שאתה צריך לספר לכל אחד מה אתה עושה במיטה ועם מי, זה לא עסקם, ואם תתעקש לספר ולהסביר זה רק יביך אותם, אבל מה עם המשפחה שלך? הילדים שלך ובני הזוג שלהם?" המשיך אבישי להוכיח אותי בעדינות, "אפילו ירון יצא בסוף מהארון, גם הוא פחד והיסס, אבל לא הסכמתי להמשיך איתו את הקשר לפני שהוא יגלה הכל לאשתו. אני לא מוכן להיות סוד קטן ומלוכלך של אף אחד, אפילו לא שלך."

"ואם אני אספר אז... מה יקרה אז?"

"השמים יפלו, כל חוקי הפיזיקה ישתנו, והעולם כמו שאנחנו מכירים אותו כיום יפסיק להתקיים." התבדח אבישי, ולקח את כפי הקרה בידו החמה.

"זה לא מצחיק." הזעפתי פנים, וניסיתי למשוך את ידי מידו, אבל הוא התעקש לאחוז בה, מביט בי ברוך, "אם נהיה זוג אמיתי, אם כולם ידעו נוכל לקנות יחד דירה, את הדירה הזו או דירה אחרת, נוכל לישון בחדר שינה גדול ומרווח על מיטה זוגית קינגסייז, ולא על ספה נפתחת, נוכל ללכת יחד לאירועים משפחתיים, לפתוח חשבון בנק משותף כמו שעושה כל זוג רגיל, נוכל אפילו לכתוב צוואות אחד לטובת השני ולהתחיל לבגוד זה בזה... הכל כמו שמקובל במשפחות הכי טובות." חייך, רכן לעברי מעבר לשולחן ונישק אותי. 

הדרישה של אבישי שאצא מהארון קוממה אותי, לא חשתי מעולם שחייתי בארון. תמיד חייתי בצורה מהוגנת ומכובדת, ואף פעם לא היו לי סודות מבישים שהייתי צריך להסתיר. היו לי מחשבות פרטיות משלי, אבל אף פעם לא בגדתי באשתי. נכון, אולי לא הייתי נאמן לה בכל נפשי ומאודי, אבל בפועל לא עשיתי כלום, רק פנטזתי.

סברתי שזכותי לשמור את הפנטזיות הפרטיות שלי לעצמי, ושאני לא חייב לחלק אותן עם איש. הרי בתוך ראשו כל אחד מאיתנו חי קצת בארון, וטוב שכך, יש רצונות ותשוקות שכל אחד שומר בינו לבינו, ואף בר דעת לא ידרוש מאיש שיספר הכל על עצמו - העולם לא יעמוד בגילוי לב כזה.

זכותי לשמור את חיי המין שלי בסוד מפני בני משפחתי, אני לא רוצה לדעת מה ילדי שבגרו עושים במיטה עם בני זוגם, ואני בטוח שגם הם לא רוצים לדעת מה אני עושה בפרטיות חדר השינה שלי. רוב הסיכויים שכמו כל הצעירים הם מתחלחלים מהמחשבה שיש להוריהם חיי מין, גם אני הייתי כזה בנעורי.

מי שאני מעוניין בו מינית יודע מה ההעדפות שלי ודי בכך, למה אני צריך להיחשף קבל עם ועדה? את מי זה מעניין בכלל?

גיליתי את הרהורי בפני אבישי שנאנח ואמר שנכון, עקרונית אני צודק, אבל...

"נו, די עם הפלסף הזה." הפסקתי אותו וקמתי, "בוא נלך לקנות מיטה זוגית."

"מה?" התבלבל אבישי מהשינוי החד בנושא השיחה, "אבל יש לנו מיטה."

"לא, יש לנו ספה זוגית מעפנה שחורקת כל פעם שמישהו זז והיא גם צרה מידי לשניים, ויש לה ריח של עובש, אני רוצה מיטה נורמאלית, ואני רוצה לישון בחדר השינה הגדול."

"אבל עשינו ממנו חדר עבודה, איפה ניתן שיעורים פרטיים?"

"בחדרי השינה הקטנים יותר, אחד יהיה חדר אורחים ואחד חדר עבודה."

"ואם יהיו לשנינו תלמידים באותה השעה?"

"אז אני אקח את התלמיד שלי למטבח, או לחדר האורחים, או שנסדר את לוח הזמנים ככה שהשעות לא יתנגשו. הדירה הזו מספיק גדולה להתארגן כמו שצריך, ואין סיבה שנישן בחדר שינה קטן וצפוף כשיש לנו חדר שינה גדול עם שירותים נפרדים וחדר ארונות גדול, כל מה שצריך זו מיטה זוגית מרווחת עם מזרן קפיצים טוב, לא מסריח ולא חורק." פסקתי בעודי אוסף את הארנק שלי ואת מפתחותיי ומזרז את אבישי החוצה.