א. הבחירה של ניר

אחרי השחרור מהצבא עברתי לגור עם נויה, חברתי כאחות לי שהיא לא רק שותפתי לדירה אלא גם הנשמה התאומה שלי, והמבוגר האחראי שבין שנינו בזכות היותה אחת מבנות האדם הסבלניות וטובות המזג ביותר בעולם, וזה בנוסף להיותה יפת תואר ונעימת הליכות, ובחורה מקסימה ביותר, גם מבפנים וגם מבחוץ, אבל אפילו לה יש את הגבולות שלה.

"מה קורה לך בזמן האחרון ניר?" פנתה אלי בדאגה והגישה לי כוס נס קפה בליווי עוגת הגזר המהוללת שלה. כן, היא גם מטיבה לבשל, ובלעדיה בטח הייתי גווע מרעב או מבזבז את כל כספי על מסעדות, ונעשה לא רק עני אלא גם שמן כמו חזיר.

יכולתי כמובן לשקר ולהתחמק, ולהגיד שכלום, והכל בסדר, וזה מן הסתם מה שהייתי עושה אם כל אדם אחר בחלד היה שואל אותי למה אני מסתובב עם פרצוף חמוץ ונאנח כל הזמן, אבל נויה מכירה אותי יותר מידי טוב, ויודעת תמיד מתי אני משקר, ולכן לא ניסיתי להתחמק אלא ישר גיליתי לה את האמת. "קרה לי אסון." התוודיתי בפשטות.

"אסון?" נויה העבירה עלי את עיניה הכחולות, היפות, סוקרת אותי מקדקודי עד כפות רגלי, "אתה דווקא נראה לי בסדר גמור, קצת מצוברח, אבל סך הכל בסדר."

"חיצונית אולי, אבל תאמיני לי נויה, מבפנים אני אזור מוכה אסון."

"למה, מה קרה?"

"התאהבתי בסטוץ."

"שמעתי שהרבה אהבות גדולות התחילו כסטוץ." העירה נויה, מתאפקת לא לנזוף בי שוב על עצם העובדה שהתדרדרתי לעשות סטוצים שנחשבו בעיניה לשיטה בזויה ומסוכנת להשגת סקס.

"כן, גם אני שמעתי את השמועה הזו, אבל נדמה לי שהפעם זה לא יקרה." נאנחתי, וגוללתי בפני נויה הטובה והיקרה שלי איך קפצתי לדירה של אחד שנתקלתי בו באטרף, ואיך, לתדהמתי הגדולה, נדלקתי עליו ממבט ראשון, וכמה טוב היה לי איתו, גם במיטה וגם אחר כך. איך חשנו קרובים ואינטימיים מיד מהמגע הראשון שלנו זה בזה, ואיך דיברנו, וצחקנו, ואכלנו יחד, ושוב חזרנו למיטה, והתקלחנו יחד, ואחר כך נרדמנו חבוקים, אבל למחרת בבוקר כשניסיתי לקבוע איתו משהו הוא סירב בתוקף, לא הודה בכימיה המידית ששררה בינינו, והתנכר בקרירות לכל מאמצי לחדש את הקסם, מתעלם מכל מה שהיה בלילה.

"יכול להיות שהוא נבהל, וזו הייתה הדרך שלו להתמודד עם מה שקרה?" הציעה נויה פירוש נשי אופייני למצב, "ניסית להיפגש איתו שוב, לדבר איתו, לספר לו מה אתה מרגיש?"

"כן, אבל לא הצלחתי, לטענתו הוא בכלל לא הומו, הוא רק מתנסה, ואחרי הלילה איתי הוא מרגיש שהוא מיצה את העניין, ותודה רבה לי שהייתי נחמד כזה, אבל הוא לא מעוניין."

"אם ככה," ליטפה נויה ברוך את כף ידי, "אין ברירה אלא להשלים עם המצב ולהמשיך הלאה."

"אני מנסה." גנחתי, "אבל נויה, זה כל כך קשה... הוא היה כל כך מושלם, ואני והוא... מצטער שאני חוזר על עצמי, אני בטח משעמם אותך, אבל הלילה איתו היה פשוט מושלם, בחיים אני לא אפגוש מישהו כזה שוב."

"אולי, אבל אני בטוחה שתפגוש מישהו אחר שיהיה מושלם לא פחות, והפעם גם הוא ירצה אותך." ניחמה אותי נויה בעדינות, יודעת, כמו תמיד, להגיד בדיוק את המילים הנכונות.

"הלוואי." ניסיתי לחייך אליה חיוך אמיץ, ושאלתי מה היא עושה הערב.

"יוצאת לפגישה עיוורת שבטח תיגמר עוד לפני שתתחיל." התנבאה נויה בפסימיות.

"מה, שוב? עוד לא למדת לקח? למה את עושה את זה לעצמך?"

"מה אני יכולה לעשות? אחותי הגדולה סידרה לי אותה, והיא נשבעת שהבחור פשוט נפלא ומתאים לי בצורה מושלמת."

"זה לא מה שהיא אמרה גם בפעם הקודמת? זה לא נגמר, אם אני לא טועה, באיום שתוציאי נגדו צו הרחקה?"

"לא, זה היה עם הבחור מהפעם הלפני קודמת. בפעם הקודמת רק ברחתי מהמסעדה דרך המטבח, ואחרי שחסמתי אותו בפייסבוק הוא הבין את הרמז ונעלם."

"הפגישה בשמונה בערב? אני אתקשר אליך בשמונה וחצי, ואם זה שוב יהיה מישהו מזעזע תגידי שאת מתחילה לקבל מגרנה, ואני אבוא לחלץ אותך, איפה אתם נפגשים?"

"בלה גופרה, בלב המפרץ."

"מקום מעולה, אני אגיע להציל אותך תוך רבע שעה מקסימום."

בשמונה וחצי בערב התקשרתי אליה, וברגע ששמעתי את ההלו העליז שלה ידעתי שאני יכול להירגע, הערב אני לא צריך לנסוע להציל אותה.

"קוראים לו ארז, והוא פשוט מושלם." השתפכה נויה למחרת בבוקר, "הוא מצחיק, וחכם ויפה, הוא אוהב טיולים בארץ, בעיקר בצפון, והוא חושב שאני מקסימה, והוא גם מנשק נפלא."

"יופי, מה הוא עושה בחיים?"

"לומד הנדסת חומרים בטכניון." זרחה נויה.

"בדיוק כמו אלון." התעצבתי אל ליבי.

"אלון זה הבחור ההוא, זה מהסטוץ?" ליטפה נויה את זרועי, ולכבוד ליבי השבור היא עשתה מאמץ הרואי למחוק את החיוך שזרח על פניה, ולהיראות רצינית.

"כן, אם זה באמת השם שלו, הוא בטח שיקר, לא חשוב, מתי אני אזכה להכיר אותו?"

"בקרוב, ברגע שאני אהיה בטוחה לגמרי שזה, זה."

"אני כבר לא יכול להתאפק, אז הערב אנחנו נפגשים בחדר כושר?"

"אוי, חמוד, אני מצטערת, אבל קבעתי כבר עם ארז... לא אכפת לך ללכת לבד, נכון?"

דווקא כן היה לי אכפת, לבד זה היה ממש לא כיף, אבל התגברתי על אכזבתי, אמרתי שלא, בטח שלא, ואיחלתי לה ליהנות, מה שהיא עשתה כמובן בשמחה רבה.

אחרי כשבועיים נויה החליטה שזה זה, ושהגיע הזמן להפגיש אותי עם ארז המושלם.

"סיפרתי לו הכל עליך, גיליתי לו שאני סומכת לגמרי על השיפוט שלך, אני בטוחה שהוא ימצא חן בעיניך."

"ומה אם לא?"

"אין מצב." הכריזה נויה בביטחון, "ארז פשוט מושלם, וגם אתה נהדר, אתם תתאהבו זה בזה ממבט ראשון." פסקה, וציוותה עלי להיות בבית הערב כי היום אזכה לפגוש את ארז שלה.

נויה חזרה מהעבודה עמוסה במצרכים, והסתערה על המטבח, משאירה לי את עבודות הניקיון.

"אבל הבית נקי." מחיתי, "ניקיתי רק לפני... אה..." הבטתי סביבי, "אוקי, יש קצת בלגן בסלון, אבל סך הכל הוא די נקי."

"די נקי זה לא מספיק, תהיה חמוד ניר, בבקשה, אני רוצה לעשות רושם טוב על ארז."

"לא מספיק שאת מבשלת לו." רטנתי, אבל אני לא מסוגל לסרב לנויה, וקצת סדר באמת לא יזיק לנו, אז קדימה, שלפתי סמרטוט ודלי, הפעלתי את שואב האבק, ואפילו עזרתי לנויה לסדר את המטבח אחרי שהיא סיימה לבשל.

נויה התרחצה והתאפרה, ואז החליקה למין חלוק צבעוני שהיא כינתה שמלת בית, ופקדה עלי להעיף את הטרנינג המרוט והנוח שלי לכביסה, ולהידחק לג'ינס, "ואל תשכח להסתרק כמו בן אדם." פקדה עלי.

"כן אימא."

"ואל תתחצף!" נופפה נויה לעברי אצבע נוזפת, ואז נשמע צלצול פעמון הדלת והיא טסה אליה, זורחת כולה.

אף פעם לא ראיתי אותה מתרגשת ככה בגלל גבר, היא באמת מאוהבת, קלטתי באיחור לא אופנתי, ולהפתעתי חשתי אפילו צביטת קנאה קלה, עד לאותו רגע אני הייתי הגבר היחיד שנויה התלהבה ממנו, ופתאום בא הארז הזה וגונב לי את נויה שלי? למה, מי הוא בכלל, החוצפן הזה?

נויה הופיעה בפתח הסלון, מחייכת חיוך ענקי, כולה רוטטת מרוב התרגשות ואושר, ואחריה פוסע בחיוך נבוך מעט אלון - המתנסה שהעניק לי לילה אחד מושלם לפני שהעיף אותי לכל הרוחות.

הוא זיהה אותי מיד, הבחנתי שאישוני עיניו מתרחבים למראי, ופניו היפים, השחומים, קמלים ומאפירים. "ארז, תכיר, זה החבר הכי טוב שלי, ניר." נעמדה נויה ביני לבינו, מצפה שנלחץ ידיים. במשך שנייה מביכה אחת לטשנו זה בזה מבטים חודרים, ואז גמרתי אומר להתעלות על עצמי, לסתום את הפה ולהיות יותר חבר ובן אדם, מאשר הומו קנאי וגועלי. העליתי חיוך גדול על פני והושטתי לארז את ידי, "שלום ארז, שמעתי עליך המון, איזה כיף לפגוש אותך סוף סוף."

חיוך רווחה עלה על פניו, "כן, גם אני, נויה סיפרה לי עליך המון, נהדר לפגוש אותך."

מזל שהיה לנו שפע של יין, אחרת אני לא יודע איך הייתי עובר את ארוחת הזוועות הזו, שאגב, הייתה טעימה מאוד.

אחרי שחיסלנו את הקינוח - מוס שוקולד עם קליפת תפוז - פרשתי לחדרי בטענה שאני עייף ויש לי קצת כאב ראש, והתמוטטתי על מיטתי, בעיקר שיכור אך גם מבולבל מאוד.

למרבה המזל ארז שהציג את עצמו בפני כאלון (שקר שהעיד לעניות דעתי על דמיון מוגבל משהו) השתדל, בדיוק כמוני, להיפגש איתי מעט ככל האפשר, אבל לאכזבתי התמיד בקשר שלו עם נויה, קשר שהעמיק בהתמדה עד שכמה שבועות אחר כך הודיעה לי נויה שארז עובר לגור איתנו.

"נגמר לו החוזה על הדירה, ובאמת שאין טעם שהוא יחדש אותו, הרי אנחנו ישנים יחד כמעט כל לילה, אני מקווה שלא אכפת לך שהוא יעבור לגור איתנו."

"איתנו... את מתכוונת ש... ואיפה הוא יישן?"

"ניר, מצחיק אחד." גיחכה נויה, "הוא ישן איתי כמובן, לא אכפת לך, נכון?"

"לא... זאת אומרת... אני... את לא חושבת שעדיף ש... לא תעדיפו להיות לבד?"

"בטח, אחרי שנתחתן נגור כמובן לבד, זאת אומרת, עד שיגיעו הילדים, אבל בינתיים... אתה בטוח שלא אכפת לך ניר? כי אתה נראה קצת..."

"את טועה, אני בסדר גמור, ואני ממש שמח בשמחתך נויה." הפסקתי אותה, מחייך חיוך עליז שהכאיב ללחיי, הוספתי נשיקה, איחלתי לה מזל טוב, הסתלקתי לחדרי והתנפלתי על המחשב במטרה למצוא לי מקום מגורים חדש כי ידעתי שעם כל אהבתי לנויה אין מצב שאני אגור תחת אותה קורת גג איתה ועם ארז. 

במחשבה שנייה לא הייתי צריך להיות מופתע כל כך, ובכל זאת הייתי לא רק מופתע אלא גם מאוכזב כשהתברר שאני לא מרוויח מספיק כדי לממן לעצמי דירה, או אפילו חדר, ועם זאת להמשיך בלימודי. 

ואיך זה שהצלחתי בכך עד היום? התשובה פשוטה מאוד – נויה. בשנתיים האחרונות גרתי עם נויה בבית הקטן והנעים של סבתא שלה שאושפזה בבית אבות מיוחד לתשושי נפש. הוריה של נויה, שמונו לאפוטרופוסים של הסבתא שלקתה באלצהיימר, שמחו להניח לביתם הצעירה לגור חינם בבית של סבתא. כל מה שנדרש ממנה היה לשלם את הארנונה, וכמובן את החשמל והמים, לטפל בגינה שהקיפה את הבית ולדאוג למישה – כלב הגולדן השובב והזללן של סבתא.

נויה העירונית פחדה לגור לבד בבית בודד מוקף עצים בקצה קריה כפרית, נרתעה מעניין הטיפול בגינה, ונבהלה קצת ממישה שנהג לקפוץ עליה מרוב אהבה, אבל לא יכלה להתעלם מהיתרונות הבולטים של מגורים בזול בבית שניצב סמוך מאוד למכללה למורים שם תכננו שנינו ללמוד. היא פתרה את הבעיה בכך שהזמינה אותי לבוא לגור איתה כשותף, וכמובן שקפצתי בשמחה על המציאה. נהניתי לטפל בגינה, לטייל כל בוקר עם מישה העליז והנמרץ, ולרכב על אופני למכללה. רק כשעמדתי לאבד את הכל בגלל ארז, המתנסה השקרן, וגם, אי אפשר להכחיש את האמת, בגלל החרמנות ההומואית הבזויה שלי, קלטתי איזה מזל היה לי עד כה.

ומילא הבית שלא היה באמת שלי למרות שאהבתי לגור בו ונקשרתי מאוד לגינה היפה, ולמישה המתוק, אבל האם עלי לאבד גם את נויה, ידידתי הטובה והנאמנה רק בגלל שאני פחדן עלוב, והומו חרמן? מסתבר שכן, כי הכרתי את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שאין מצב שאני אלך לנויה ואגלה לה את האמת, אני פחדן מידי, ואני אעדיף לשתוק גם אם זה אומר שאהפוך להומלס, כי המעט שאני מרוויח בעבודות הסטודנט המזדמנות שלי - ממלצר בעיקר וגם מטייל עם הכלב של השכנה ממול.

אפילו את הלימודים שלי מימנתי בקושי בעזרת הפיקדון מהצבא, ואחרי שהוא הסתיים בעזרת הורי שבתבונתם דאגו לארגן לי תוכנית חיסכון כמתנת בר מצווה, וגילו ראיית נולד מזהירה כששמרו אותה בסוד עד שהשתחררתי, אחרת לעולם לא הייתי מצליח לממן את הלימודים.

עשיתי תואר ראשון בהיסטוריה ובתנ"ך ובהשפעתה המבורכת של נויה הוספתי גם לימודים לתעודת הוראה בתיכון כדי שיהיה לי גם מקצוע ביד. נויה למדה חינוך לגיל הרך, ותכננה להיות גננת, ושנינו עמדנו לסיים את הלימודים בעוד שנה. על פי התוכניות המקוריות שלנו עמדנו לגור יחד עד שאחד מאיתנו יהיה בזוגיות, ואם זה לא יקרה עד שנהיה בני שלושים וחמש נעשה יחד ילד, או אולי אפילו שניים, ותמיד תמיד נשאר החברים הכי טובים – כן, אני יודע זה נשמע ילדותי, ולא כל כך מציאותי, אבל התוכניות האלה ניחמו אותי וגם אותה כשעוד פעם לא הצלחנו לגרום למישהו שרצינו לרצות אותנו חזרה.

אני נשבע בכל היקר לי, אם נויה הייתה מתאהבת בבן אדם ראוי הייתי שמח בשמחתה ורוקד בחתונתה, אבל למרבה הזוועה היא התאהבה דווקא בטיפוס הזה... אם לא הייתי פחדן בזוי כזה הייתי מספר לה את האמת מיד, או לפחות אחרי יום יומיים, אבל התמהמהתי יותר מידי זמן ועכשיו זה היה כבר מאוחר מידי, או שלא?

בעוד אני מתלבט ומתחבט עם מצפוני, ובד בבד מתאמץ למצוא מקום מגורים שאוכל לעמוד במחירו העביר ארז את עצמו על חפציו לבית שלנו, והתמקם בנוחיות בחדרה של נויה שהיה חדר השינה הגדול יותר, והייתה לו יציאה למרפסת קטנה, שירותים ומקלחת נפרדים, וחדר ארונות מרווח. אני הסתפקתי בחדר השני שהיה אמנם גדול למדי ובעל תקרה גבוהה וחלון שנפתח לנוף נהדר של הכרמל, אבל רבע ממנו היה תפוס על ידי הארון המיתולוגי של סבתא של נויה, ארון ענק, עתיק וחורקני עשוי עץ דובדבן כהה עם גוון עמוק ועשיר. הארון שהגיע עם הסבתא אי אז בשנות החמישים מאירופה הרחוקה היה מחולק לשני מדורים, וכל אחד מהם נסגר בשתי דלתות שעל כל אחת מהן הייתה קבועה מראה עמומה עם שוליים מקושטים בחריטות מסולסלות. המדור השמאלי היה מלא בבגדים של סבתא, בגדים ישנים שהדיפו ריח נפטלין, ואילו השני נשאר פנוי בשבילי. אכסנתי שם ברווחה את כל בגדי ונעלי ועוד נשאר מקום לשתי המזוודות בהן הבאתי את בגדי. עם הזמן התיידדתי עם הארון הישן, התרגלתי לבבואתי העמומה משהו שנשקפה במראות הקבועות בדלתותיו ולריחו הישן, ריח בושם עתיק מהול בריח מעושן של עץ. במשך כמה ימים קיוויתי שאולי יקרה נס, נויה תבין בעצמה שארז לא ראוי לה ותיפרד ממנו, או שאולי הוא יתעייף ממנה וימשיך הלאה... זוגות הרי נפרדים כל הזמן, למה שגם הזוג הלא מוצלח הזה ייפרד לפי תומו, בלי שלי תהיה יד בדבר, וכך לא אצטרך להפר את שגרת חיי הנוחה?

לצערי הנס הזה לא קרה, הקשר בין השניים התהדק עוד יותר, ונויה נראתה מאוהבת ומאושרת כמו שלא ראיתי אותה מעולם. למזלי הטוב גם ארז, בדיוק כמוני, התאמץ מאוד לא לשהות איתי ביחידות, והתחמק ממני בזריזות מעוררת התפעלות. במשך כשבועיים קיוויתי שאולי נצליח איכשהו לגור יחד באותו בית בלי להיתקל זה בזה, ואולי אפילו היינו מצליחים בכך לולא נויה שחשה בקרירות ששררה בינינו, וכדי שנתיידד ביקשה ממני לעזור לארז לסדר ולצבוע את המחסן מתחת לבית.

"ארז צריך מקום שקט ללמוד בו." הסבירה לי, "כל מה שצריך זה לפנות את כל הסמרטוטים מהמחסן למטה, ולסייד אותו קצת, אני נוסעת בשבת עם ההורים לבקר את סבתא ובזמן הזה אתם תוכלו..."

"מה? ולא תהיו יחד בשבת? למה שלא תיקחי אתך גם את ארז? אני אשמח לעשות כל מה שביקשת לבד."

"אני לא יכולה לקחת אותו לבקר את סבתא, אתה יודע איך היא כשהיא רואה מישהו חדש, היא יכולה להיבהל פתאום... אני מעדיפה לחסוך את החוויה הזו משניהם." התחמקה נויה בזריזות, אבל עלי היא לא יכלה לעבוד, הכרתי אותה יותר מידי טוב.

"אני לא מאמין, את פוחדת להפגיש אותו עם הוריך." הצטחקתי.

"אולי, קצת... הם יודעים עליו, אבל אתה יודע איך הם..." הסמיקה נויה במבוכה, "עוד יהיה לו מספיק זמן להיות עם הורי, לא צריך למהר עם העניין הזה, אתה יודע שגם הוא אמר שהוא יעשה הכל לבד, ושהוא לא רוצה לקלקל לך את השבת?"

"באמת? יפה מצידו." הערתי ביובש.

"אל תהיה כזה ניר, אני מבינה שקצת קשה לך עם זה שארז נכנס פתאום לחיים שלנו, אבל אני בטוחה שאחרי שתכיר אותו יותר גם אתה תאהב אותו כמוני." הפצירה נויה רודפת השלום שהקרירות ששררה ביני לבין ארז העיבה על אושרה.

לא חשבתי שיש סיכוי שזה יקרה, אבל כמו הפחדן שאני שמרתי את מחשבותיי לעצמי והסכמתי איתה שנכון, קצת קשה לי להתרגל לנוכחות של עוד גבר בבית, אבל אני מבטיח להשתדל, וכן, בטח שאני אעזור לו.

בשבת בבוקר יצאתי כמו תמיד עם מישה לטיול, וכשחזרתי ארז כבר היה בעיצומה של העבודה, גורר מתוך המחסן ערמות של עיתונים ישנים, וחבילות של בגדים מעופשים שסבתא של נויה אגרה בשקדנות.

מישה התלהב מהבלגן והתחיל להתרוצץ בין ערמות הסמרטוטים ולנבוח. "שתוק כבר, טיפש אחד, עוף מפה!" צעק עליו ארז, מוכיח את מה שחשדתי בו כבר מזמן - הוא לא אוהב כלבים.

"אל תקרא לו טיפש." נזפתי בו, "בוא איתי מישה, אני אתן לך משהו טעים לאכול."

השארתי את מישה במרפסת עם עצם דשנה, וירדתי שוב למחסן, ובלי לבזבז זמן התחלתי להעמיס את חבילות הבגדים והעיתונים על מריצה ולהסיע אותם לעמדת האשפה מחוץ לחצר.

"מה אתה רוצה לעשות עם השולחן והכיסאות האלה?" שאלתי את ארז אחרי שנפטרנו מהזבל ונשארנו רק עם שולחן אוכל מרופט, וכמה כסאות צולעים.

"לא יודע, מה דעתך?"

"השולחן בסדר, עץ אורן מלא, צריך רק לשייף קצת לצבוע אותו בלכה, וגם שני הכיסאות האלה לא רעים בכלל, קצת טיפוח והם ייראו כמו חדשים, השאר זבל, אני אזרוק אותם החוצה, ואתה תתחיל לטאטא, אני כבר חוזר."

העמסתי את הכיסאות על המריצה והסעתי גם אותם למקום מנוחתם האחרונה, כשחזרתי ומצאתי את ארז יושב על אחד הכיסאות שנשארו, ממתין לי.

"אתה כבר עייף? רוצה שאני אביא משהו לשתות?"

"לא, תודה, אני לא צמא, שב רגע ניר, אני רוצה לדבר אתך."

"אין לנו על מה לדבר." התעקשתי להמשיך לעמוד, וליתר ביטחון נאחזתי במטאטא כרומז שעוד לא סיימנו לעבוד ולא עת דיבורים היא עכשיו.

"כן, יש, שב, אני מבקש ממך." המשיך ארז לשבת.

נכנעתי, השענתי את המטאטא על הקיר והתיישבתי מולו, אבל סירבתי להביט בו, מה שלא הפריע לו להמשיך לדבר. "ראשית אני רוצה להודות לך שלא אמרת שום דבר לנויה." פתח ארז את השיחה.

משכתי בכתפיי והמשכתי לשתוק, "ושנית אני רוצה שתדע שאני מאוד אוהב אותה וחשוב לי מאוד שהיא תהיה מאושרת." המשיך ארז לדבר, מנסה לתפוס את מבטי.

"אם ככה," הנחתי לעיני לפגוש בעיניו, "כדאי שתגלה לה בעצמך שאתה נוהג לזיין גברים, כי גם אם אני אמשיך לשתוק התחביב הסודי שלך יתגלה יום אחד, במוקדם או במאוחר, וכל העניין ייגמר בבכי."

ארז התעצבן, אדמומית מסגירה התפשטה בלחייו כשאמר בתקיפות שאין לו שום תחביב סודי, והעניין איתי היה רק התנסות חד פעמית

"חד פעמית?" הרמתי גבה בלעג ואפילו חייכתי חיוך קטן ונבזי, "למה אני לא מאמין לזה?"

"כי אתה, כמו כל ההומואים, מעדיף לחשוב שכל גבר שמוצא חן בעיניך הוא גם הומו." תקף ארז ברוגז.

"וואלה?" שמרתי על קור רוחי, "ולמה נדמה לך שאתה מוצא חן בעיני?"

ארז הפגין איפוק מעורר הערצה וכבש את כעסו, "אם טעיתי אני מתנצל." אמר בקול רך שעורר בי צמרמורת של סלידה, "אבל משום מה קיבלתי את הרושם שקצת נדלקת עלי, בהחלט יכול להיות שטעיתי." הרכין את ראשו בענווה מזויפת.

לא, הוא לא טעה, באמת נדלקתי עליו, ושנינו ידענו את זה, אבל הוא חשב בטעות שאני עדיין רוצה בו, ולכן המשיך לדבר באותו קול רך ומפציר שהחליא אותי, מספר לי כמה הוא אוהב את נויה המקסימה, וכמה הוא שמח שאני ידידה הטוב ביותר, ואיך נוכל, אם רק ננהג בתבונה, להמשיך כולנו ולהיות חברים טובים.

המשכתי לשתוק בעוד הוא שוטח בפני את תוכניותיו לעתיד, הוא יתחתן עם נויה וכשהסבתא תלך לעולמה אחרי מאה ועשרים הוא יהפוך את הבית הזה לביתם המשותף, והם יגדלו בו את ילדיהם, ואני, אם רק ארצה, אוכל להמשיך להיות ידיד המשפחה, ואוכל אפילו לגור אצלם במחסן שהוא ישפץ כמובן בעזרת כספם של הוריו האמידים ויהפוך ליחידת דיור נפרדת.

"אני יודע שאתה קשור מאוד לנויה, ואני מכבד את זה מאוד, לדעתי אין סיבה שלא נמשיך כולנו להיות חברים טובים גם אחרי שאני ונויה נתחתן." חייך אלי ארז את חיוכו היפה, המפתה, ובלי בושה הושיט את ידו וליטף את ברכי מתחת לשולחן.

עד לרגע שהוא נגע בי עדיין חשבתי שאולי אני רואה מהרהורי ליבי ולא מבין את כוונתו, לא יכול להיות שהוא רומז שאני והוא... שאבגוד בנויה יחד איתו... אבל המגע החצוף בברכי הבהיר לי שאני לא טועה. "אני לא מאמין שאתה רציני!" התפרצתי בזעם, "איך אתה יכול בכלל לחשוב על דבר גועלי כזה, ולמה אתה מתכנן להתחתן עם בחורה שאתה יודע שתבגוד בה?"

"בגידה זו מילה כל כך מכוערת." סירב ארז להתרגש מחמת זעמי, "אני ממש לא אוהב את המילה הזו."

"גם אני לא, ואני עוד פחות אוהב לבגוד, בטח לא בחברה טובה כמו נויה, מה נטפלת אליה בכלל? לך תזיין כל מי שאתה רוצה, גברים, נשים, אפילו כבשים, אבל מה אתה רוצה ממנה?"

"אני רוצה לעשות איתה ילדים, אני רוצה לישון איתה כל לילה ולקום איתה כל בוקר, אני רוצה לעשות אותה מאושרת, להצחיק אותה ולשמח אותה, ולהזדקן איתה פה, בבית היפה הזה."

"ובינתיים לזיין מהצד גברים!" השתנקתי מרוב זעם. כל כך כעסתי עד שלא יכולתי להמשיך לשבת בשקט, קפצתי מכיסאי, נאחזתי במטאטא והתחלתי לטאטא בחמת זעם את המחסן, מתעלם מענני האבק שהתאבכו סביבי.

"כן." הודה ארז בפשטות, "למה לא? זה מה שאני אוהב לעשות מידי פעם, יש כאלה שאוהבים לשחק כדור רגל, או כדור סל, אחרים שוחים או רוכבים על אופניים עם חברים, אני אוהב לבלות אתם במיטה, אין לזה שום קשר לנויה, ואני מבטיח לך שזה לא יפריע לי להיות בעל ואבא נהדר."

"אם ככה, אם זה סתם תחביב תמים, למה שלא תלך ותספר לה על התחביב המקסים שלך לפני שהיא נכנסת אתך מתחת לחופה?" התרסתי.

"כי היא בדיוק כמוך, קיבלתם חינוך מקובע מידי," הצטער ארז, "וחוץ מזה היא אישה, היא לא תבין, אבל קיוויתי שאתה, גבר כמוני, תהיה משוחרר יותר ותבין את נקודת המבט שלי."

"אז טעית, אני לא מבין, אני חושב שאתה מגעיל ושיש לך רעיונות מעוותים ו..."

הוא חייך כשנכנס לדברי, "ואתה מתכנן לרוץ לספר לה כל מה שאמרתי מיד כשהיא תחזור." השלים בשבילי את המשפט.

"כן." הנהנתי, "בדיוק."

"תעשה מה שאתה חושב לנכון ניר, אבל אני מייעץ לך לא לעשות את זה."

"למה לא?" התזתי בחמת זעם.

"כי היא לא תאמין לך, היא תחשוב שאתה מקנא ורק מנסה לסכסך, אם תלשין זה ייגמר במריבה ובסופו של דבר היא תנתק אתך את היחסים, ואותו דבר יקרה גם אם תהיה מספיק משכנע ותצליח לגרום לה להאמין לך." התעקל חיוכו של ארז בלגלוג, "תחשוב על זה, בכל מקרה, גם אם היא תאמין לך היא תכעס ולא תרצה יותר קשר אתך."

בהיתי בו מזועזע, מבין לאיטי שהוא צודק, ואילם מזעם חסר אונים השענתי את המטאטא על קיר המחסן והלכתי לבית של גברת פרידמן, לקחת לטיול את בלקי, כלב הלברדור השחור והקשיש שלה. טיילתי איתו פעם ביום מפני שגברת פרידמן שברה את רגלה לפני כשנה והתקשתה לחזור ללכת, ולכן בילתה את רוב זמנה כשהיא יושבת בכורסה נוחה על מרפסת הכניסה של ביתה, צופה בסקרנות אל הרחוב. למרות גילה ונכותה היא נותרה סקרנית ופטפטנית, ותמיד עכבה אותי לשיחה קלה אחרי ששבתי מהטיול עם בלקי.

"ניר חמוד, מה שלומך? כמה טוב לראות אותך, רציתי לשאול אותך משהו חשוב מאוד." קידמה את פני בהתלהבות, "בוא, שב." הזמינה אותי, מזגה לי כוס לימונדה ושאלה אם אני מכיר מישהי שמעוניינת במשרת או-פר לתאומים חמודים.

"או-פר?" תהיתי בנימוס פזור דעת, לא היה לי ראש לפטפוטים שלה.

"כן." הנהנה גברת פרידמן במרץ, "חברה טובה של הבת שלי היא אימא לתאומים, והיא מעוניינת במטפלת שתגור אצלה בבית ותעזור לה, תמורת משכורת טובה כמובן, אבל היא חייבת לגור אצלה בבית, ושתדע שהיא לא סתם אחת, היא גינקולוגית בכירה בבית חולים, והאבא של התאומים הוא עורך דין חשוב מאוד ו..." היא רכנה לעברי ופניה זרחו בתאוות רכילות תמימה, "הם לא נשואים כי היא לסבית, והוא הומו, אבל הם חברים טובים וגרים יחד."

"באמת? אז אם הם חיים יחד למה הם לא מטפלים יחד בתאומים שלהם?"

"כי הם קרייריסטים, זה למה, הם עובדים המון שעות והקטנים שהם רק בני שלוש צריכים מישהו שיהיה אתם עד שההורים חוזרים הביתה."

"מישהי את מתכוונת?"

"כן, מישהי, אבל יכול להיות גם מישהו, לא אכפת להם אם זה יהיה בחור בתנאי שמדובר בבן אדם אחראי ורציני שאוהב ילדים ושיסכים לגור אצלם בבית."

"איפה הם גרים?" התעניינתי.

"לא רחוק מכאן, בקרית חרושת, הם שכרו בית גדול ויפה קרוב מאוד לפארק הקישון. שולי אומרת שהבית פשוט מדהים, גם יפה וגם גדול ולאו-פר תהיה יחידת דיור משלה." השתפכה גברת פרידמן בהנאה.

בבת אחת נדלק אור גדול בראשי המבולבל, "מה דעתך גברת פרידמן, גם מישהו כמוני בא בחשבון?"

"אהה... כן, אני חושבת ש..." היא סקרה אותי במבט פיקחי, "מישהו כמוך בהחלט בא בחשבון ניר, אבל אז תצטרך לעבור מפה, ומי יטייל לי עם בלקי? ומה יהיה עם נויה?"

"לנויה כבר יש חבר שגר איתה."

"אהה... אז בגלל זה אתה רוצה..." גברת פרידמן הנהנה, "הבנתי, תמצא לי מישהו נחמד כמוך שייקח את בלקי לטיול פעם ביום, ואני אדבר בינתיים עם הבת שלי, עשינו עסק?"

"עשינו עסק גברת פרידמן." לחצתי את ידה הקטנה והפריכה, ואחר כך, בתחושת הקלה עצומה, רכנתי ונישקתי את לחייה הקמוטה.

לשמחתי נועם, הבן של השכנים מימין, שמח מאוד לקחת על עצמו את תפקידי כדוג-ווקר של בלקי והבטיח לי שאם חלילה גברת פרידמן הקשישה תצטרך להתאשפז בבית חולים הוא יאסוף את בלקי אליו.

אחרי שסגרתי את הפינה הזו קבעתי פגישה עם שולי - ביתה של גברת פרידמן שהתנדבה לקבוע עבורי ראיון עבודה עוד באותו ערב, ועל הדרך גם הציעה לי הסעה לקרית חרושת. "הבית נמצא בקצה רחוב צדדי ללא מוצא, ודי קשה למצוא אותו." הסבירה, ועוד הגדילה לעשות ולאורך כל הנסיעה הקצרה ריכלה בחדווה על המשפחה אליה נסענו, "כדי שתדע מי נגד מי ולא תסתבך." הסבירה לי בחביבות.

"רות קציר היא אישה מרשימה ומוכשרת מאוד, היא התחילה לנהל לא מזמן את מחלקת הנשים בבית החולים ופשוט אין לה די זמן לטפל גם בתאומים. עד עכשיו הבת זוג שלה שגרה איתה עזרה לה אתם, אבל גם לוסי, ככה קוראים לבת זוג שלה, היא צרפתייה דרך אגב, תתחיל לעבוד בשבוע הבא בבית החולים, ומה לעשות שאי אפשר לעשות קריירה רצינית ולהיות הורים? בגלל זה הן צריכות או-פר."

"ומה עם האבא, למה הוא לא עוזר?"

"הוא עוזר, בטח שהוא עוזר, אבל הוא שותף במשרד עורכי דין גדול, וגם הוא נורא עסוק, מישהו הרי צריך להרוויח די כסף לשלם שכר דירה על הבית המדהים שלהם, אגב, לא מפריע לך שהאבא הומו?"

"לא, למה שזה יפריע לי?" היתממתי.

"לא יודעת, יש כאלה שזה מטריד אותם." הפנתה אלי שולי מבט סקרני, והייתה לי הרגשה לא נוחה שהיא מצפה ממני לווידוי מרגש שגם אני... היא הייתה רכלנית בדיוק כמו אימא שלה, והן בטח דיברו עלי... לא סתם המליצה עלי גברת פרידמן לתפקיד נשי כזה... לא ידעתי להסביר אפילו לעצמי למה מפריע לי שאנשים יודעים עלי, אבל עובדה שזה הפריע, ולא שאני מתבייש בזה שאני הומו, אבל מצד שני אני גם לא ממש גאה בזה, ואם הייתה תרופה נגד הומואיות הייתי בין הראשונים לרוץ לקחת אותה, ולא הייתי היחיד, זה בטוח.

"אני לא כזה, ממש לא מפריע לי מה אנשים עושים במיטה הפרטית שלהם." השבתי בקרירות והוספתי משיכת כתפיים אדישה.

היא שתקה, אבל הרגשתי שאני מאכזב אותה, והתביישתי בעצמי, היא הייתה כל כך נחמדה ואדיבה אלי, למה התנהגתי כלפיה כמו שמוק גס רוח? מצד שני אולי רק דמיינתי הכל והיא סתם ניהלה איתי שיחת נימוסין סתמית? למה אני תמיד כבד ורגיש כזה, וחופר בכל דבר? מתי אני אלמד להיות יותר זורם וקליל? לא פלא שאני לא מצליח למצוא לי בן זוג, מי רוצה לחיות עם טיפוס מעיק וחפרן כמוני? התבאסתי לעצמי בשקט, ואז הפנתה שולי את מכוניתה לתוך רחוב צדדי צר שהיו בו יותר עצים מבתים, נסעה בזהירות עד סופו, ואז נעצרה, "הנה, זה הבית." הכריזה ויצאה, ואני אחריה.

ממבט ראשון הבית נראה די סתמי - קובייה מבטון ואבן מוקפת עצי הדר ניצבה על תלולית קטנה בקצה רחוב מול מעגל תנועה קטן שבמרכזו צמח אלון תבור בשלכת.

נאווה דחפה שער ברזל עם פיתוחי מתכת נאים שהיה זקוק לצביעה, ופסעה במעלה שביל בטון עד לפתח הבית. בלי לצלצל היא פתחה את דלת העץ המרשימה ונכנסה, ואני אחריה. השארנו מאחורינו נוף חום אפרפר, אופייני לסתיו ים תיכוני צחיח ונכנסנו לגן טרופי שופע צמחייה ירוקה, מחופה גג זכוכית מקומר מואר באור שקיעה רך. אחרי שנייה של תדהמה הבנתי שהבית נבנה סביב חצר פנימית שבתוכה ניטע הגן, ובמשך רגע ארוך עמדתי נפעם, מעכל את המראה המרהיב.

אישה דקת גו, שערה קצוץ בתספורת גברית ועיניה הכחולות נוצצות בתבונה מבעד למשקפיים אלגנטיים, דקיקים, יצאה מדלת זכוכית גדולה והציגה את עצמה כרות, אימא של התאומים. היא הודתה לשולי, שילחה אותה לדרכה, והזמינה אותי פנימה, לסלון.

"בוא הנה," הזמינה אותי לשבת לצידה על הספה רחבת הידיים והרכה, "ותספר לי על עצמך."

התיישבתי ועניתי לה בכנות על כל שאלותיה, פגשתי את התאומים החמודים, ואת לוסי יפת התואר, בת זוגתה, התפעלתי מיחידת הדיור המרווחת שהוקצתה לי, ואם לא די בכך, חזרתי הביתה בג'יפון צהוב ונהדר שנועד לשימושי בלבד. מחייך מאוזן לאוזן החניתי את הג'יפון הדנדש שלי מול הבית, וברגע שיצאתי ממנו חזרתי בחבטה לא נעימה למציאות חיי – ארז צעק על מישה שנבח חזרה בזעם אין אונים, נביחה שהסתיימה ביבבה מעוררת חלחלה. דהרתי לחצר וגיליתי את מישה קשור לגדר, נובח באומץ על ארז האידיוט שנופף לעברו במגרפה, מנסה לחבוט בו, ולפי היבבה ששמעתי קודם כנראה שאפילו הצליח בכך לפחות פעם אחת.

"מה אתה עושה למישה? תפסיק מיד!" שאגתי על ארז, חטפתי מידו את המגרפה וצנחתי על ברכי לצד מישה, "מה הוא עשה לך חמוד? למה אתה קשור?" גיששתי בחיפזון אחרי קולרו של מישה שנחבא בסבך שערותיו הבהירות, וחיש קל התרתי אותו, "למה קשרת אותו?" צרחתי על ארז.

"כי הוא עצבן אותי, ולא נתן לי לאכול בשקט!" צרח ארז חזרה, "והוא גם ניסה לנשוך אותי."

"חבל שהוא לא הצליח, ובחיים שלא תעז לקשור אותו שוב." אחזתי בקולרו של מישה שנבח בקולי קולות וניסה להסתער על ארז שאחז בחזקה במגרפה שלו, מוכן להגן על עצמו.

"נו, די, תירגע כבר מישה." הפצרתי בכלב המבוהל והעצבני, התרתי את חגורתו מהגדר וחיברתי אותה לקולרו, "ואתה ארז, חתיכת דביל, תפסיק להפחיד אותו ותעזוב כבר את המגרפה."

"בתנאי שתמשיך להחזיק אותו." השעין ארז בזהירות את המגרפה על הגדר, לוטש מבט חרד לעבר מישה, ורק אז קלטתי שהוא מבוהל בדיוק כמו הכלב, אם לא יותר.

"אני לא אעזוב אותו." הבטחתי, ופתאום הבנתי שזה בדיוק מה שאני עומד לעשות – לעזוב לא רק את נויה, ואת המצב הדביק שנוצר ביני לבין ארז, אלא גם את מישה התם שאהב אותי בכל ליבו, ובטח בי לחלוטין. "איפה נויה?" שאלתי ופתחתי את הברז ממלא את קערת המים של מישה שעמדה תחתיו במים נקיים.

"יצאה לבנק, היא תיכף חוזרת." אמר ארז בקול רגוע יותר, אבל לא הסיר את מבטו ממישה שהשקיע את חרטומו במים, ולגם מהם בשקיקה, "יכול להיות שהוא הציק לי כי הוא היה צמא?" תהה.

"בהחלט יכול להיות." הסכמתי, "ואני בטוח שהוא נבח עליך וניסה לנשוך אותך רק כי הפחדת אותו." הוספתי, "חבל שהרבצת לו."

"לא הייתה לי ברירה, הוא התקיף אותי." התגונן ארז, ואפילו נראה מבויש מעט.

"של מי הג'יפ המדהים הזה?" התפרצה נויה לחצר, מחייכת.

"שלי," הודיתי, "זאת אומרת לא בדיוק, אבל... אולי כדאי שתשבי קודם?" הצעתי והתיישבתי על הספסל המתקלף שניצב באמצע רחבת הבטון המתפוררת שהתקין סבא של נויה אי אז בשנות החמישים.

נויה התיישבה לידי ושתקה כשבישרתי לה שאני עוזב. היא המשיכה לשתוק שתיקה קודרת כשתיארתי לפניה את הבית המדהים, התאומים הנבונים והמתוקים, יחידת הדיור המקסימה והמרווחת, וחביבותה הנדיבה של הבוסית החדשה שלי שהבטיחה לעשות כל מאמץ לא להפריע לי למלא את מעט החובות הלימודיות שעוד נותרו לי, ועמדה לשלם לי משכורת נדיבה רק תמורת כמה שעות עבודה לא קשה, יותר שעשוע מעבודה, עם שני בניה המקסימים.

"הם דומים מאוד למרות שהם לא תאומים זהים." דיווחתי לה בהתלהבות, "הם בני שלוש, גמדים קטנים ושובבים, חמודים בטירוף עם שערות קיפודיות שחורות, ועיניים כחולות. לאחד יש גומת חן בצד שמאל, ולשני בצד ימין, ואיזה מרץ שיש להם... אי אפשר להאמין." השתפכתי.

"ומה עם אבא שלהם?" שאלה נויה את השאלה שהייתי מנומס ופחדן מכדי לשאול, "למה הוא לא מטפל בילדים שלו?"

"הוא מטפל בהם כשהוא יכול, אבל הוא עורך דין נורא חשוב ועסוק, וחלק מהזמן הוא בכלל בחוץ לארץ." חזרתי על הסבריה של דוקטור רות, "ואימא שלהם היא רופאה מאוד עסוקה שהתמנתה למנהלת מחלקה, ולוסי, החברה שלה שטיפלה בהם עד היום קיבלה סוף סוף רישיון עבודה בארץ, ומהשבוע הבא גם היא תתחיל לעבוד בבית החולים ולכן..."

"לכן אתה עוזב אותי." סיכמה נויה בעגמומיות.

"אני לא עוזב אותך נויה," מחיתי, "קרית חרושת נמצאת ממש מעבר לפינה, אני יכול להגיע מפה לשם אפילו באופניים."

"אולי, אבל זה לא אותו דבר, אני לא מבינה, מה היה לך רע כל כך לגור פה, איתי ועם ארז?"

"אתך היה לי נהדר לגור, אבל ארז... מאז שאתם יחד נויה זה כבר פשוט לא מתאים יותר, ואל תגידי שאני מקנא, אני ממש לא, אני פשוט... זה לא מתאים יותר ודי."

"נניח." משכה נויה באפה בספקנות, "אבל מה יהיה עם מישה? ארז לא מסתדר איתו וגם אני... זה לא שאני לא אוהבת אותו, אבל הוא קשור יותר אליך ניר."

"את צודקת." הסכמתי, ומהר, לפני שאאבד את אומץ ליבי, התקשרתי לרות, התנצלתי שאני מפריע, ושאלתי אם היא באמת התכוונה לזה כשאמרה שהיא מתכננת להביא לתאומים כלב?

"כן, חשבתי לקחת לברדור או גולדן, שמעתי שהם מסתדרים טוב עם ילדים, ושעדיף לקחת כלב בוגר ולא גור, ושכלבים לא גזעיים בריאים יותר מכלבים גזעיים יקרים."

"מה ששמעת באמת נכון, אני מסכים לגמרי עם כל מה שאמרת, וממש במקרה יש לי חברה שרוצה למסור את הגולדן המעורב החמוד ואוהב הילדים שלה, אז מה דעתך?"

"אתה מכיר טוב את הכלב? הוא מחוסן ובריא? הוא מאולף? איך הוא עם ילדים?"

"הוא מת על ילדים, והוא כמובן מחוסן ובריא ואפילו מסורס, הוא פשוט מושלם, והוא מכיר אותי וקשור אלי ככה שלא יהיו לו שום בעיות הסתגלות." הבטחתי בהתלהבות, ולרווחתי קיבלתי אישור להגיע מחר עם הכלב.

"לוסי שואלת איך קוראים לו, ולמי הוא שייך?"

"שמו מישה, והוא היה של סבתא של חברה טובה שלי שחלתה באלצהיימר, אני מטפל בו מאז שהיא אושפזה, והוא כלב ממש נהדר, אני בטוח שהילדים יאהבו אותו מאוד."

"יופי ניר, אז להתראות מחר, לילה טוב."

"לילה טוב, להתראות מחר."