ה. ולו ילדים

"אני לא מאמינה." התמרמרה סיגל בצדקנות, "לא מספיק שנפגעתי, גם פיזית וגם נפשית, אז בסוף אני יוצאת אשמה בזה שמיכה זרק אותך?"

קפצתי אגרופים ואמרתי לעצמי להירגע ולא להתחיל לצרוח כי באמת שאין בזה טעם. "מיכה לא זרק אותי." אמרתי בקול שקט, כמעט בלחש, "הוא הסתלק כדי שהכלבה שלו לא תיכנס להסגר. אני בטוח שהוא לא חשב שבולי ילך להסגר במקומה."

"זה באמת קטע משונה שאני לא מבינה." התערבה רות, והקמט הקל השוכן בין גבותיה הדקות, המרוטות למשעי, העמיק – סימן בדוק אצלה לסערת רגשות. "למה הם לקחו את בולי המסכן להסגר?"

"כן, זה באמת... תשמע, אני מאוד מצטערת על הכלב שלך." הפטירה סיגל כלאחר יד, "אתה רוצה שאני אתקשר לווטרינר העירוני ואגיד לו שלא בולי נשך אותי אלא לייקה?"

"לא, תעזבי, אם תגידי שהם כלאו את הכלב הלא נכון ישחררו אמנם את בולי, אבל יתחילו לחפש את לייקה ואת מיכה, ואם ימצאו אותו לא רק שלייקה תלך להסגר אלא שגם הוא יקבל עונש חמור."

סיגל משכה בכתפיה, "עונש, אפשר לחשוב, אז יתנו לו איזה קנס... ולא שלא מגיע לו, לא סתם החוק אומר שכלב שנשך צריך להיות בהסגר, ומה אם הכלבה שלו באמת חולת כלבת? ומה אם היא תינשך עוד מישהו?"

"אל תדברי שטויות." גערה בה רות, "לייקה מחוסנת והיא בחיים לא נשכה אף אחד."

"היא נשכה אותי." התבכיינה סיגל.

"כי הצקת לה, ובכלל, היא בקושי שרטה אותך, וגם זה לא בטוח."

"מה, את לא מאמינה לי?" התחילה סיגל לילל, "את מעדיפה לקבל את המילה של ההומו הזה..."

"ההומו הזה הוא אבא של הילדים שלי!" הטיחה רות, וקולה נעשה קר כקרח.

"התכוונתי למיכה, לא לרונן." התרפסה סיגל בבהלה, והתחילה לבכות, ברצינות הפעם.

"לא משנה, לא מקובל עלי שתתבטאי ככה בבית שלי, ואני אודה לך אם תקפידי לא לדבר בצורה כזאת על הומואים ליד הילדים שלי." המשיכה רות להיות קרה וקשוחה, מתעלמת מהתייפחויותיה של סיגל.

"רונן," פנתה אלי רות, מפנה את עורפה לסיגל המייבבת, "אני מאוד מצטערת על הכל, אם לא הייתי רצה איתה לקופת חולים... ברגע שהאחות שמעה שמעורב בעניין כלב זה כבר היה אבוד, לא ידעתי שיש חוקים כל כך מחמירים בעניין הזה."

"גם אני לא ידעתי." הודיתי, "אבל נראה לי שזה אבוד עכשיו. בולי יצטרך לשבת בהסגר עוד עשרה ימים."

"מסכן שכמותו," נאנחה רות, והוסיפה התנצלויות לרוב לפני ששאלה אם שמעתי משהו ממיכה.

"לא. אין לי מושג לאן הוא הסתלק, אבל הוא הבטיח שהוא יתקשר אלי ואני בטוח שבעוד יום יומיים אני אשמע ממנו." הצהרתי בביטחון מעושה, האמת שלא הייתי בטוח בכך כלל, והלכתי לחדר השינה הגדול. הורדתי את המזוודה הגדולה שלי מהמדף הכי גבוה בחדר הארונות - שם היא שכנה לה בשקט מאז שעברתי לגור בבית הזה - והתחלתי למלא אותה בבגדים.

"מה אתה עושה?" הלכה רות אחרי, מביטה בי בדאגה, "אתה באמת מתכוון לעזוב?"

"בעיקרון כן, אבל מאחר ועוד אין לי לאן ללכת, ואני עוד לא יודע מה קורה עם מיכה אז בינתיים, אם אין לך התנגדות, אני מתכוון לרכז את כל הדברים שלי ושל מיכה בחדר השינה הקטן, ולישון שם עד שאני אדע מה קורה איתי."

רות צנחה על כיסא והביטה בי בעגמומיות, "אז אתה רציני? אתה באמת רוצה לעזוב אותנו?"

"מי זה אותנו? את מתכוונת אליך ואל סיגל?"

"לא, אל תהיה טמבל, אני מתכוונת אלי ואל הילדים."

"כמובן שלא, אני תמיד אשאר אבא שלהם, אם כי לאור ההתפתחויות האחרונות בחיים שלך אני חושב שאולי עדיף שנחזור להסכם המקורי שלנו." משב רוח פתאומי נשמע פתאום, מנער את ענפי האלון שנקשו על התריס, וגשם התחיל לרדת, בהתחלה עדין וקליל, ולאט לאט מתגבר ומתחזק עד שהפך לברד רעשני.

"בולי המסכן." נאנחתי, "אני מקווה שהוא מוגן מהגשם ושנתנו לו שמיכה."

"אני בטוחה שהוא בסדר," נגעה רות באהדה בזרועי, "ובכל מקרה, הרי הוא הסקי, כלבים מהגזע הזה רגילים לחיות בשלג, הקור בארץ הוא בדיחה בשבילם."

"כן, אבל הוא גם רגיל לשטיח שלו ולפינוקים של הבית." התעצבתי אל ליבי.

"עשרה ימים זה כלום, תראה שהם יעברו בצ'יק." ניחמה אותי רות, ולמזלי התחילה לעזור לי באריזה. היא הייתה הרבה יותר מאורגנת ומסודרת ממני, ועד מהרה נגמרו לי המזוודות והתיקים. בסופו של דבר החלטנו שאני אקפוץ להביא ארגזי קרטון מהסופר, ועל הדרך אקנה גם חלב ולחם וקצת ירקות, כי המקרר כבר ריק.

חזרתי עם המון ארגזים ריקים, ועם שפע מצרכים, ומצאתי את סיגל ואת רות מאכילות את התאומים שהתעוררו בינתיים משנת אחר הצהריים שלהם, והיו רגזניים וחסרי מנוחה שלא כרגיל.

"הם מרגישים את המתח באוויר." אמרה לי רות בקול נמוך, עוזרת לי לסדר את המצרכים במקומם, ולכסנה מבט זהיר אל סיגל שעיניה היו עדיין אדומות מעט מהבכי.

"בקרוב אני אסתלק והאווירה תירגע."

"תשמע רונן, אני לא יכולה להחזיק אותך בכוח, אבל אני מקווה שתישאר לגור איתנו."

"גם אני מעדיף להמשיך לגור עם התאומים, אבל אני לא רוצה לוותר על בולי ועל מיכה, ונראה לי שכל זמן שאת וסיגל יחד... אתן עוד יחד?"

היא הנהנה, ולרגע חשבתי שתוסיף עוד משהו, אבל סיגל קראה לה מהמטבח וביקשה שתביא לה מפיות לחות, והיא נחפזה אליה והשיחה נפסקה.

לא יכולנו להתפנות לעצמנו, הילדים העסיקו אותנו ללא הרף, התרוצצנו סביבם עד שעת השינה שלהם, וכמו בכל ערב עזרתי לקלח אותם, ולהשכיב אותן לישון, ורק אחר כך חזרתי לאריזה.

אחרי שהם נרדמו סיגל אמרה שיש לה סידורים ועניינים והסתלקה, לא לפני שחיבקה ונישקה את רות שנעתרה לה ברצון. אחרי שהיא נעלמה רות עזרה לי בהתארגנות והעבירה את כל בגדיה וחפציה לחדר השינה הגדול, משאירה מקום פנוי בחדר הארונות לבגדים של סיגל.

"אני יודע שהחדר עדיין קצת מבולגן, אבל זה היה יום ארוך ואני עייף, אם לא אכפת לך אני הולך עכשיו לישון." הכרזתי כששמעתי את מכוניתה של סיגל עוצרת במקום בו חנה בדרך כלל מיכה. "מחר אני אתחיל לחפש מקום בשבילי, ואני מקווה שעד שבולי יחזור אני כבר אהיה מאורגן במקום אחר."

היא נאנחה, מובסת. "בסדר, אבל לפחות תשתדל שזה יהיה קרוב אלינו, טוב?"

"אני אשתדל." הבטחתי, ובאמת השתדלתי מאוד, אבל זו הייתה שכונת בתים צמודי קרקע שנבנו בשביל משפחות. היו שם מעט מאוד דירות, וגם הן היו גדולות ויקרות מידי בשבילי, והבתים היו עוד יותר גדולים, ורוב המשכירים נבהלו כששמעו שיש לי כלב. לא הופתעתי מכך, הרי הכרתי את השכונה הזו וידעתי שיש לנו מזל עצום שבעלי הבית ששכרנו לא עשו עניין מהכלבים שלנו, ובכל זאת המשכתי לחפש, בעיקר כדי להעסיק את עצמי במשהו. מאז שמיכה נעלם, ובולי נחטף ממני הרגשתי שהזמן לא זז. הכל קרה כל כך מהר ובפתאומיות, הייתה לי הרגשה מציקה שאיבדתי שליטה על המתרחש בחיי. התגעגעתי מאוד לנוכחותו הרגועה של מיכה לצידי במיטה, ולטיולי הבוקר שלנו עם הכלבים, וקצת מופתע נוכחתי לדעת שאני מתגעגע עד כאב גם לבולי הנמרץ והעליז שנהג לקפוץ עלי מרוב שמחה כשהייתי מגיע הביתה, ועקב אחרי לכל מקום כשהסתובבתי בבית. אפילו לאניצי הפרווה שלו שהייתי צריך לשאוב ולטאטא מכל פינות הבית התגעגעתי. כדי לשכך את חוסר המנוחה והגעגועים שעינו אותי התרוצצתי בין מתווכים ובתים, מתאמץ להתארגן על עצמי מחדש, ולהיות שוב בשליטה, אבל כל זמן שהטלפון של מיכה היה מנותק הרגשתי שאני צף באוויר, ואין לי מושג לאן אני נסחף.

לפחות דבר אחד חיובי קרה לי באותו שבוע נורא – הצלחתי לאתר את הטלפון של הכלבייה בה שהה בולי ולדבר עם האחראי שנשמע כמו בן אדם נחמד וחובב כלבים. הוא סירב, בצער, להרשות לי לבקר את כלבי מפני שזה היה אסור, ולטענתו גם יבלבל את הכלב, אבל הבטיח לי שבולי מרגיש טוב, אוכל ושותה, וישן הרבה. הוא מוגן מהגשם, ויש לו שמיכה משלו למרות שידוע שכלבים מהגזע שלו לא מתרגשים מהחורף בארץ.

"הבית הזה מספיק גדול בשביל כולנו, אתה לא חושב שזה פשוט מגוחך לבזבז כל כך הרבה כסף וזמן על שכירת מקום אחר?" העזה סיגל להעיר כשהתלוננתי בפני רות שאני לא מוצא מקום מתאים, "למה אתה עוזב בכלל?"

"בגלל שאת לא מסכימה שבולי יגור פה, לצערי הבית הזה לא גדול מספיק בשביל שניכם."

"אבל למה הוא לא יכול לגור בגינה כמו שאר הכלבים?"

"יש כלבים שגרים גם בבית." התערבה רות בזריזות, מעבירה מבטים מודאגים ממני לסיגל. סיגל כבר ישנה איתה כל לילה, אם כי עדיין החזיקה בדירתה הקודמת, ועוד לא העבירה את כל חפציה לבית שלנו.

"בסדר, אם הוא יישן רק אצלך ואתה תנקה אחריו, וכל זמן שהכלבה שנשכה אותי לא חוזרת אז... אז בסדר." מחלה סיגל על כבודה.

"מה בסדר?" התעקשתי להעמיד דברים על דיוקם.

"בסדר שהוא יישן בבית ושתישאר."

"שאני אבין, את נותנת לי רשות לגור בבית שלי? באמת יפה מצידך."

"היא לא התכוונה לזה." התערבה רות בפייסנות, "מה שסיגל רצתה להגיד זה שהיא מבקשת שלא תעזוב, נכון סיגלי?"

"נכון." הנהנה סיגל.

"ומה אם מיכה ולייקה יחזרו?" הקשיתי.

"הוא נעלם לפני שבוע, ומאז לא טרח להתקשר אפילו פעם אחת." חזרה סיגל על העובדות הכואבות, "נראה לך שהוא יחזור?" ביטלה בהינף יד מזלזל את דברי.

"שבוע זה לא כל כך הרבה זמן." שמרתי על קור רוחי.

"לדעתי זה מספיק זמן כדי להעיף אותו לכל הרוחות גם אם הוא יואיל בטובו להתקשר בסוף, כאילו.... מה הוא חושב לעצמו שהוא מתחפף ככה ומשאיר אותך תלוי באוויר?"

"סיגל, מספיק!" השתיקה אותה רות במבט מצווה, וסיגל השפילה את מבטה והשתתקה בצייתנות, בדיוק כמו שמימי הייתה נוהגת בזמנו.

כל בוקר, מיד אחרי שהייתי נכנס למשרד, נהגתי לסמן ביומן כמה ימים נותרו עד לשובו של בולי, והנה, בדיוק אחרי שמחקתי את היום השביעי קיבלתי טלפון מפתיע ממיכה.

"מה שלומך רונן?" שאל בשלווה, "ומה שלום בולי החמוד והתאומים הכי מתוקים בעולם?"

"התאומים בסדר, אבל בולי בהסגר ואני... אני מתגעגע ודואג לך. איפה אתה? ומה שלום לייקה? ולמה נעלמת ככה? ו..."

"לאט לאט רונן, לייקה בסדר גמור, אבל אני לא מבין למה בולי בהסגר?"

"כי המטומטמים האלה ממשרד הבריאות לא הסבירו לבריונים של הווטרינר העירוני מי בדיוק נשך את סיגל. כתבו את הכתובת שלנו כתבו כלב, הם באו, ראו את בולי ולקחו אותו."

"אבל למה לא אמרת להם... למה לא הסברת ש..."

"הם לא ממש רצו לדבר איתי כשלקחו את בולי, ויכול להיות שאם הייתי מתאמץ הייתי יכול להוכיח בסוף שבולי חף מפשע ולשחרר אותו אבל אז הם היו ממשיכים לחפש ובסוף תופסים את לייקה ומענישים אותך, העונש למי שמסרב להסגיר כלב שנשך הוא שנת מאסר, אז..."

"אז בקיצור, נתת לבולי ללכת לכלא במקום לייקה כדי להציל את התחת שלי?"

"כן, אפשר להגיד שכן, אבל דיברתי עם מנהל המכלאה, בולי בסדר גמור ובעוד שלושה ימים אני אחזיר אותו הביתה. נו, תגיד, איפה אתה? למה לא שמעתי ממך כל כך הרבה זמן?"

"כי אני אידיוט ופחדן. ברחתי ועזבתי אותך לבד עם כל הבלגן, אני ממש מצטער רונן."

"זה בסדר, אני יודע שעשית את זה למען לייקה, אבל מיכה, תקשיב, אף אחד לא מחפש אותה, וגם לא אותך, מתי אתה חוזר?"

"זהו שאני..." הוא השתעל קלות וכחכח בגרונו, "מה שקרה זה שנסעתי צפונה לחבר ותיק שגר במין חווה מבודדת כזו... רק כשהגעתי גיליתי שהבטרייה של הנייד נגמרה לי, וששכחתי אצלך את המטען, ועד שהגעתי לקצרין וקניתי מטען חדש..."

"ומה, אין אצלו טלפון קווי?"

"יש, אבל המספר שלך היה בנייד שלי, ובלי הנייד הייתי פשוט מנותק, אתה מבין?"

"לא, למה לא התקשרת למשרד שלי, או לטלפון הקווי של הבית?"

"אהה... יכול להיות שהייתי יכול להתאמץ קצת יותר להשיג אותך בטלפון, אבל לא התקשרתי כי חששתי שהיא תענה וממש לא רציתי לדבר איתה, ולצערי לא זכרתי את הטלפון של המשרד שלך, אני יודע שהייתי יכול להתקשר למודיעין, אבל... אה..."

"אבל היו לך דברים יותר מעניינים לעשות." השלמתי את המשפט שלו בטון עוקצני. "תגיד, אתה והחבר הוותיק הזה..."

"למעשה הוא האקס שלי, ואל תדאג, הוא בחור נחמד מאוד, אם אפשר לקרוא בחור לגבר שכבר עבר את גיל שישים. מזל שהגעתי אליו כי הוא בדיוק שכב חולה בשפעת, והיה לו קשה מאוד לטפל לבד בסוסים ובעיזים שלו."

"עיזים?" הופתעתי, "יש לו עיזים?"

"וסוסים, וגם שני כלבים. זה מקום יפה מאוד אבל די פרימיטיבי ומרוחק. בולי ייהנה פה מאוד."

"אני בטוח, ומה איתי, אתה חושב שגם אני איהנה?"

"לא יודע, תבוא ואז נראה."

"לא עדיף שפשוט תחזור הביתה? מה קורה עם העבודה שלך? הם אמרו לי שלקחת חופש לחודש שלם עם אופציה להארכה."

"כן, נכון, זה מה שעשיתי. הרגשתי צורך להתאוורר קצת מהמפעל, ואני מודה שאני ממש לא מתגעגע לחזור."

"ומה איתי? גם אלי אתה לא מתגעגע?"

"אליך אני דווקא כן מתגעגע, מתי אתה בא?"

"מיד אחרי שבולי ישתחרר, עכשיו ספר לי קצת על החווה הזו ועל האקס שלך, שאני אדע לאן אני מגיע."

"אתה מגיע לגן עדן ממש." התלהב מיכה, "חכה ותראה." 

מיכה צדק חוות הקשת בענן הייתה אחד המקומות המדהימים והנעימים ביותר בארץ, ואולי אפילו במזרח התיכון. נוף נפלא, אוויר צח, מעיין זעיר שבקע מהסלע באמצע חצר מוקפת כדים ענקיים נטועים עצי נוי, אורווה עם סוסים, דיר עם עיזים, וכמה כלבים ידידותיים משוטטים סביב בית החווה - מבנה כפרי עשוי עץ, משולב בטוב טעם באבן בזלת מקומית. מאחוריו השתרע בוסתן של עצי תפוחים ודובדבנים, ולצידו גן ירקות מטופח מוקף גדר, פשוט גן עדן.

על החווה מלך ליאון כפיר, הבעלים, המייסד והשליט הבלתי מעורער של חוות הקשת בענן. מיכה שפגש אותי בקצרין סיפר לי את הסיפור שלו בזמן שנהגתי בזהירות בכביש המשובש שהוביל לחווה. ליאון הגיע לחווה קצת אחרי מלחמת יום כיפור, הוא חזר מהמלחמה ההיא קצת שרוט, והעדיף לחיות במקום שקט ורחוק ובדיוק אז התחיל במנהל מקרקעי ישראל פרויקט של חוות בודדים. למרבה המזל המנהל של הפרויקט היה המפקד שלו במלחמה והוא יותר משמח להפקיד בידיו החזקות והמוכשרות של ליאון את שטח החווה שננטשה כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים.

אשתו הצעירה והאוהבת של ליאון הסכימה לעזוב למענו את העיר ואת המשפחה ועברה איתו לצפון. היו להם הרבה שנים קשות וארוכות של מחסור ובדידות, שנים שהיו רצופות עבודה קשה ואכזבות לרוב, אבל הם נאחזו באדמה, ולא נכנעו. יחד הם הקימו חווה לתפארת, גידלו עיזים לחלב ולגבינה, ירקות ופירות למאכל, סוסים לרכיבה, ושלושה ילדים, שתי בנות ובן, בשביל שיהיה גם דור המשך. מזמן לזמן, בעיקר באביב הם העסיקו בחווה בחורים צעירים שעזרו לליאון בעבודות הקשות, ומידי פעם גם עזרו לו לפרוק חרמנות שאשתו המותשת מעבודה לא רצתה, או הצליחה, להתמודד אתה.

"וואלה? והיא ידעה שהוא בוגד בה?" תהיתי.

"אני מניח שכן, אבל מסיבותיה שלה היא שתקה. ליאון אמר פעם שהיא תמיד ידעה שהיא אהבתו היחידה, ושהבחורים ההם לא חשובים, הם רק בשביל סקס." הוא חייך קלות וליטף את ברכי, "הגעתי לחוות הקשת בענן אחרי שהבחור שבגללו התגרשתי זרק אותי לכל הרוחות. הייתי אבוד ומבולבל, בודד ועני, שקלתי אפילו להתאבד ואז הופיע ליאון והציע לי עבודה, בית ומיטה חמה ואם לא די בזה, גם סקס, מה הפלא שהלכתי והתאהבתי בו מעל הראש? דמיינתי שהוא עוזב את אשתו והילדים למעני..." הוא גיחך בסלחנות, "טיפשות, אני יודע, אבל הייתי אז צעיר וחסר ניסיון, הערצתי אותו ולא הבנתי שום דבר מהחיים שלי, מה שהוא אמר כל כך פגע בי עד שברחתי מהחווה בדמעות, ויותר לא הרשיתי לעצמי להתאהב בעוצמות כאלה."

"אהה..." השתתקתי לרגע, נבוך קצת מהכנות שלו, "הסיפור הזה מסביר הרבה דברים בנוגע אלך." עניתי לבסוף בזהירות, "אבל אני לא מבין, למה חזרת אם הוא אכזב אותך כל כך?"

"למה? כי מאז חלפו מעל עשרים שנה, ואני מבין עכשיו דברים שלא הבנתי פעם, ואל תשכח שכיום שנינו מבוגרים וחכמים הרבה יותר, ומאז שהבן שלו נהרג בתאונת אימונים בצבא, הבנות התחתנו ועזבו, והאישה התאבדה לפני שנה על הקבר של הבן ליאון נשאר לגמרי לבד." הוא נאנח, "תראה איך הגלגל מסתובב, פעם אני הייתי בודד ועזוב והייתי צריך אותו, והיום הוא זה שנשאר לבד וכיום הוא צריך אותי, שלא לדבר שתמיד התגעגעתי לחוות הקשת בענן ונשבעתי לעצמי שיום אחד אני עוד אחזור."

"אני מבין, אבל איפה אני משתלב בתמונה הזו."

"איפה שתרצה, ליאון ישמח לעוד זוג ידיים עובדות, ואני אהיה מאושר לחיות אתך פה."

"ומה יהיה עם התאומים?"

"מה צריך להיות אתם? הם יחיו להם בשקט ובשלווה עם אימא שלהם ובת הזוג שלה, בדיוק כמו שתכננתם, וכמובן שתקפוץ לבקר אותם מידי פעם, וכשהם יהיו מספיק גדולים הם יבואו לבקר... אז מה דעתך?"

"אני אחשוב על זה." הבטחתי, ובאמת חשבתי על ההצעה שלו לאורך כל שלושת הימים של שהייתי בחווה. הייתי אמור להיות שם שבוע שלם, אבל ביום הרביעי התקשרה אלי רות מוקדם מאוד בבוקר, מעירה אותי משנתי, ושאלה בקול מתנצל אם יש מצב שאגיע כי הקטנים חטפו כנראה דלקת ראות, היא לא ישנה כבר שלושה ימים והיא פשוט מתמוטטת מעייפות.

"דלקת ריאות! הם בסדר? מה הרופא אמר? כמה חום יש להם?" קפצתי בחרדה מהמיטה והתחלתי להתלבש, "ואיפה סיגל?" נזכרתי תוך כדי נעילת נעליי.

"סיגל... אני מניחה שהיא עכשיו בדירה שלה, מחפשת עבודה חדשה." השיבה רות בקול מתכתי, "לא בא לי לדבר עליה עכשיו, רק תגיד, אתה יכול לבוא או לא?"

"אני רק שותה קפה ויוצא. תחזיקי מעמד." דהרתי למטבח ונחפזתי להכין לי קפה. מיכה הגיע בעקבותיי והתחיל להכין לי כריכים לדרך.

"אולי תבוא איתי?" ביקשתי תוך שתייה חפוזה של הקפה שהיה חם ומר מידי, שכחתי לשים סוכר.

הוא סירב במנוד ראש חטוף, ועיניו התחמקו מעיני.

אני מניח שאם הייתי מפציר בו ומתעקש הוא היה מוותר וחוזר איתי, אבל לא היה לי לב לעשות לו את זה. הוא ולייקה היו כל כך מאושרים בחוות הקשת בענן, והיה ברור שליאון זקוק לו הרבה יותר ממני. תיארתי לעצמי שאחרי שאלך הם אולי אפילו יחזרו לישון שוב יחד, ולמה לא בעצם? למה ששני גברים בודדים שמחבבים כל כך אחד את השני ישנו לבד בלילות החורף הקרים בצפון?

רק כמה ימים אחר כך, כשהחזרנו את התאומים הביתה מצילום ריאות שהוכיח שחור על גבי דיסק שהם כבר בריאים לגמרי, רות הצליחה לספר לי מה קרה בינה לבין סיגל אחרי שעזבתי.

בטון אגבי, כאילו סיפרה רכילות על אנשים זרים, היא תיארה בפני איך סיגל חטפה התקפת קנאה בגלל שקראה על קיר הפייסבוק שלה הודעה ממימי, ואיך, אחרי מריבה מכוערת ורעשנית היא שברה צלחת חרסינה על רצפת המטבח שמירקה למשעי כמה שעות קודם ונטשה, מסתלקת לדירתה למרות שהתאומים שכבו לוהטים מחום במיטותיהם ובכו בלי הפוגה.

"זה לא שאני מצדיק את סיגל, אבל מה פתאום מימי יצרה אתך קשר?" 

רות משכה בכתפיה באדישות, "למה שלא תיצור איתי קשר? אחרי הכל היינו קרובות מאוד פעם. כל מה שהיא רצתה זה לדבר איתי קצת, להתייעץ."

"להתייעץ על מה?"

"על החיים, מסתבר שאחרי החתונה הבעל הזה שלה התגלה כטיפוס הרבה פחות נחמד, ואחרי שהיא הפילה את העובר שלה בחודש השישי הוא התחיל להתנהג כמו חלאה אמיתית."

"מימי המסכנה," נאנחתי, "הייתי בטוח שהיא כבר מזמן אימא לתינוק, אז מה קורה אתה עכשיו?"

"היא חיה אצל הוריה, מחפשת עבודה ודירה. מה דעתך שאני אתקשר אליה ואציע לה לעבוד אצלי כמטפלת? אם זה יסתדר תוכל לחזור לחווה ההיא ולמיכה."

"אין ספק שאנחנו צריכים מטפלת, וכל אחת תהיה יותר טובה מסיגל, אבל מימי... חשבתי שאתן שונאות אחת את השנייה."

"ממש לא, היא התקשרה אלי מיד אחרי שילדתי, אמרה מזל טוב והתנצלה שעזבה בפתאומיות כזו, ואני התנצלתי שהייתי מגעילה אליה, ומאז אנחנו בקשר, וירטואלי בעיקר."

"ואם היא תחזור הקשר שלכם יחזור להיות... איך להגיד? פחות וירטואלי?"

"אני לא יודעת, קרוב לוודאי שלא, מימי השתנתה מאוד, היא כבר לא לסבית יותר, ואחרי שנפטרה מבעלה האידיוט היא גם רזתה מאוד... מסתבר שהצרות שעברו עליה חישלו אותה, היא כבר לא אותה בחורה תלותית ומסכנה שהייתה פעם."

"כן, החיים משנים כנראה את כולם, קחי אותי לדוגמה, מאז שהילדים נולדו גם אני כבר לא אותו ציפור דרור חסרת אחריות שהייתי." ליטפתי את ראשו המתולתל של רפאל והרמתי את המוצץ שהפיל.

"וגם אני כבר לא אותה כלבה מרשעת כמו שהייתי לפני שנעשיתי אימא." הסכימה רות בחיוך, וניגבה בזהירות את אפו המנוזל של אריאל, "אבל שיישאר בינינו, אה?  עדיף שמימי לא תדע איזה רכרוכית נעשיתי." התבדחה.

החלפנו מבטים וצחקנו יחד כמו חברים ותיקים. "אל תדאגי אימל'ה, סודך שמור איתי לעד." הבטחתי ונישקתי את לחייה.

"תודה רבה אבל'ה." השיבה רות ונישקה אותי חזרה.

מימי באמת השתנתה מאוד, היא רזתה, שערה היה מסופר בתספורת קצרה שהלמה אותה היטב, והיא נראתה יעילה ובטוחה בעצמה להפליא.

"רונן, מה שלומך?" הושיטה לי את ידה ללחיצה וחייכה, "ואיפה בולי, אני מתגעגעת לחמוד הזה."

"בולי נשאר אצל מיכה, הוא היה כל כך מאושר שם בחווה עם לייקה וכל הסוסים והעיזים, מיכה הציע לשמור לי עליו והסכמתי."

"ואיך הליאון הזה, בעל החווה? הוא נשמע טיפוס מרתק."

"הוא באמת כזה, והוא גם גבר לעניין, כבר לא ילד, אבל בן אדם חזק ומרשים מאוד. הנה, תראי איך הוא נראה." שלפתי את הסמרטפון שלי והראיתי לה את התמונות שצילמתי. היא דפדפה בין כל התמונות, התפעלה ממראה החווה והנופים המדהימים המקיפים אותה והתעכבה ממושכות על תמונתו של ליאון שרכב על סוס. בפניו השזופים, במגפיו ובכובע הבוקרים שחבש הוא נראה דומה מאוד לאיש המרלבורו האגדי למרות שהוא הפסיק לעשן כבר לפני עשרים שנה.

"הייתי שמחה להכיר אותו." העירה מימי, ואז התאומים התעוררו והקימו קול זעקה, והיא שכחה הכל מלבדם, ולאורך כל הביקור הייתה שקועה אך ורק בהם.

כמה ימים אחר כך היא חזרה לגור איתנו על תקן האו-פר. היחסים בינה לבין רות היו מצוינים, אבל היא ישנה בחדרם של התאומים בעוד אני מצטופף בחדר השינה הקטן.

הייתי בקשר טלפוני יום יומי עם מיכה ומידי פעם גם נסעתי לבקר אותו ואת בולי. אחרי כמה חודשים הוא התפטר מעבודתו במפעל והשקיע את קרן ההשתלמות ואת הפיצויים שלו בחווה. הוא הקים בה מרכז ללימוד רכיבה על סוסים והפך לשותפו של ליאון. גם אני השקעתי בקריירה שלי זמן ומרץ רב וכמה שבועות אחרי שמלאו לתאומים שנה הפכתי בשעה טובה לשותף במשרד. עבדתי הרבה שעות ואת הזמן שנותר לי הקדשתי לילדים שגדלו לתפארת, מסבים לי, לאימם ולמטפלת האוהבת שלהם אושר ונחת לרוב.

מידי פעם הייתי לוקח לי סוף שבוע ארוך ונוסע לבקר את מיכה בחוות הקשת בענן. כשהייתי בא אליו היינו ישנים יחד ונהנים מאוד אחד מחברתו של השני, ולכאורה היינו בני זוג, אבל מעולם לא העזתי לשאול אותו מה הוא עושה כשאני לא שם, ועם מי הוא חולק את מיטתו. הייתי די בטוח שהקשר בינו לבין ליאון הוא יותר מקשר בין שותפים לעסק – אי אפשר היה לא לשים לב לאינטימיות בין השניים – ואם לא די בכך לא יכולתי שלא להבחין שחלק מהמדריכים במרכז הרכיבה היו בחורים צעירים ונאים מאוד שחלקם היה ללא ספק מחובבי הגברים.

אפילוג

מיכה החליט לחגוג את יום הולדתו במסיבה רבת משתתפים, וכמובן שאני הייתי אורח הכבוד, אבל לצערי, בדיוק באותו סוף שבוע, נאלצה רות לנסוע לכנס גינקולוגים חשוב מאוד באנגליה, ומימי נבהלה כששמעה שעליה להישאר לבד עם התאומים.

"אני לא אצליח להסתדר עם שניהם לבד." החווירה, "הם זוחלים כל כך מהר, ואריאל כבר התחיל לנסות ללכת... הם פשוט יותר מידי בשבילי."

"אז תביא גם אותם אתך." פתר מיכה את הבעיה בפשטות.

"מה, לנסוע לבד עם שני תינוקות עד רמת הגולן?" נחרדתי.

"למה לבד? קח אתך גם את מימי, לא ראיתי אותה כבר שנים, אני אשמח לפגוש אותה שוב."

ארזנו חצי בית פחות או יותר, חגרנו את התאומים בכיסאותיהם, מימי התיישבה ביניהם אוחזת תיק ענק, עמוס מוצצים, בקבוקים וחיתולים, ויצאנו לדרך.

התאומים ישנו שנת ישרים מהרגע שהתנעתי את המכונית ועד לרגע שהחניתי את אותה מול חוות הקשת בענן. מיכה וליאון באו לקבל את פנינו, ולעזור לנו להכניס את התאומים ואת המטען הביתה.

"מימי!" קרא מיכה בהתפעלות, "את נראית פשוט נפלא." נישק בחיבה את לחייה והציג בפניה את ליאון שלחץ בחמימות את ידה, נועץ בה מבט מלא התפעלות.

"שלום ליאון." חייכה מימי בביישנות, "שמעתי עליך המון, אני שמחה לפגוש אותך סוף סוף."

"לכבוד הוא לי לארח אותך בחוות הקשת בענן." הכריז ליאון באבירות רבת קסם, לקח ממנה את התיק הכבד, העמוס ציוד תינוקות, ותלה אותו בקלילות על כתפו. "תרשי לי לערוך לך סיור בממלכה שלי." אחז בסמכותיות במרפקה, מעביר כלאחר יד את התיק שלה למיכה המופתע, ולפני שהבנו מה קורה הוא הוביל את מימי המוקסמת לסיור באורוות, משאיר את ההתמודדות עם התאומים שהתחילו להתעורר, ועם שפע הציוד שלהם, למיכה ולי.

שהינו בחווה מיום חמישי בצהרים עד ליום ראשון בערב וכל אותו זמן היו ליאון ומימי צמודים זה לזה, צוחקים, מדברים, מרוכזים בכל מאודם אחד בשני.  

"מה לעזאזל קורה פה?" התקוממתי אחרי שהצלחתי להרדים סוף סוף את התאומים ולהתפנות לבלות קצת עם מיכה, "ממתי ליאון מתעניין כל כך בנשים? ועוד במימי?"

"מה רע במימי?" השיב מיכה בנחת, "מאז שהיא איבדה קצת משקל והסתפרה היא נראית פשוט נהדר, היא בדיוק הטעם של ליאון, עדינה, נשית ואימהית כזו..."

"כן, אבל... הוא לא בעניין של גברים בעצם?"

"כן, אבל רק לסקס. בשביל זוגיות ואינטימיות הוא צריך נשים. אל תעשה פרצוף כזה, הוא לא היחיד, יש עוד הרבה גברים כמוהו."

"נניח, אבל מימי לא קצת צעירה מידי בשבילו? הוא כבר כמעט בן שישים והיא רק בת שלושים פלוס."

"אם לה זה לא מפריע, למה שזה יפריע לנו?" הצטחק מיכה, ומשך אותי אליו, "די כבר לדבר, תביא חיבוק ובוא למיטה לפני שהקטנים שוב יתעוררו." העפתי מבט אחרון בתאומים שישנו בשלווה במיטת הנוער שהוקצתה להם, עטופים בשמיכותיהם ומוגנים מנפילה בעזרת שלוש כסאות שהצבנו מול המיטה. מימי הייתה אמורה לישון במיטה הסמוכה, אבל היא העדיפה כמובן את מיטתו של ליאון, ואפילו לא טרחה להתנצל עד עריקתה.

הלכתי עם מיכה לחדרו שהיה מול חדר הילדים, ואחרי שהתחבקנו והתנשקנו התחלנו להפשיט אחד את השני. עשינו הכל כמו תמיד, אבל איכשהו זה לא זרם, נעלמה ההתלהבות החרמנית שחשתי תמיד כשנפגשתי עם מיכה, והיה לי רושם מעורפל שגם הוא קצת מסויג, פחות נלהב לגעת בי.

בדיוק כמוני גם מיכה חש שמשהו לא בסדר, ובניגוד אלי הוא היה אמיץ מספיק לדבר על זה, "מה קרה?" שאל, אחז בסנטרי והציץ בדאגה בעיני, "אתה בסדר?"

"כן, אני... לא יודע..." השתמטתי ממבטו, "יכול להיות שאני קצת עייף."

מיכה נאנח, "זה בטח לא קל לעבוד במשרה מלאה וגם להיות אבא לתאומים."

"כן, זה לא קל, וגם הנהיגה לפה הייתה ארוכה מאוד... וגם... לא יודע, יכול להיות שאנחנו נפגשים לעיתים רחוקות מידי? כל פעם אני צריך להתרגל אליך מחדש, זה לא קל וזה נעשה קשה יותר עם הזמן." התוודיתי.

"כן, אני יודע, גם אני מרגיש ככה." הפתיע אותי מיכה, "האמת רונן, כבר מזמן חשבתי לדבר אתך על העניין הזה."

"על איזה עניין?"

"נו, על... על עתיד יחסינו לאן, כי... תראה, אתה בחור ממש נהדר, ואני אוהב אותך, באמת, אבל קשה לי ככה, אנחנו בקושי נפגשים, אנחנו כאילו יחד אבל בעצם אני לבד."

"גם אני לבד, וגם לי זה קשה, ואני גם לא עושה סטוצים." לא התאפקתי והשחלתי עקיצה קטנה לעברו.

"גם אני כמעט ולא, בגילי זה כבר פשוט לא לעניין, ובכלל, לא המחסור בסקס מפריע לי כי בגילי וזה... בוא נגיד שזיינתי מספיק בחיי, אבל כמה אני יכול לישון לבד? אני שונא לישון באלכסון, חשבתי שהפירוד שלנו הוא זמני, שאחרי שרות תמצא סידור לתאומים תבוא לגור איתי, אבל עושה רושם שזה לא הולך לקרות, נכון?"

"כנראה שלא, אני לא יכול לעזוב את העבודה שלי, זאת אומרת, אני יכול, אבל עכשיו, כשאני גם שותף, אני ממש לא רוצה לעזוב, והתאומים... טוב, אני מצטער, אבל גיליתי שאני לא מסוגל להיות אבא של פעם בשבועיים, אני רוצה לגור אתם, ולראות אותם גדלים, למה שאתה לא תעזוב את החווה ותחזור למרכז לגור איתנו?"

"לעזוב את החווה?" התרחבו אישוניו של מיכה, ולמרות ששכבנו חבוקים וצמודים הייתה לי הרגשה שהוא מתרחק ממני, פוער רווח בין גופי לגופו. "לא, אני לא יכול." פסק, "השקעתי פה המון כסף ומאמץ, המקום הזה הוא הבייבי שלי, כל חיי חלמתי על מקום כזה, וגם אם הייתי מוותר עליו, מה יש לי לעשות במקום אחר? בגילי אני כבר לא אמצא עבודה בשום מקום."

"אני מבין, אתה צודק כמובן, אז... אה... כבר ממש מאוחר, כדאי שאני אלך למיטה." התחלתי לקום, וכמו שקיוויתי, מיכה עצר בעדי ומשך אותי חזרה לזרועותיו.

"אל תהיה טיפשון." אמר ברוך, "חבל שזה נגמר, אבל לא עדיף שלפחות ניפרד כמו שצריך?"

רק בדרך חזרה הצלחתי לדבר עם מימי בפרטיות. התאומים נרדמו כמובן ברגע שיצאנו לכביש הראשי, ויכולתי להתווכח איתה לאורך כל הדרך הביתה, אבל לא הצלחתי לשנות את דעתה. היא הייתה נחושה לחזור לליאון ברגע שתימצא לה מחליפה.

"אבל את בקושי מכירה אותו." התרגזתי, "נפגשתם רק לפני כמה ימים, את באמת מוכנה לזרוק את כל החיים שלך בשבילו?"

"על איזה חיים בדיוק אתה מדבר?" שמרה מימי על שלוותה, "כל היום אני תקועה בבית עם התינוקות, הם חמודים והכל, אבל בשנה הבאה הם ילכו לפעוטון, ומה יהיה איתי אז? אתה חושב שזה תענוג גדול להיות או-פר?"

"ואת חושבת שזה יהיה תענוג גדול לגור בחור הזה בצפון עם סוסים ועיזים, ועם גבר שיכול להיות אבא שלך?"

"אם זה ליאון אז כן. ואל תקרא לחוות הקשת בענן חור, אני אוהבת אותה, ואין שום רע בסוסים ובעיזים, הם הרבה יותר נחמדים מרוב האנשים שאני מכירה, ונכון שליאון מבוגר יותר ממני, אבל זה לא מפריע לי, הוא גבר אמיתי וזה מה שבאמת חשוב."

"גבר אמיתי?" לעגתי לה, "איפה את חיה? את יודעת שהוא מזדיין גם עם גברים?"

"כן, אני יודעת, וגם אני..." היא הסמיקה מעט, "גם אני נהנית לפעמים מסקס עם נשים, אבל אני מעדיפה לחיות עם גבר."

"טוב, אם זה מה שאת רוצה אני נכנע." ויתרתי על הויכוח, "אבל את זו שתספרי לרות שאת עוזבת."

"אל תדאג, אני אקח אותה משדה התעופה ובדרך אני אספר לה הכל." הצטחקה מימי, "אתה רוצה שאני אספר לה גם שאתה ומיכה כבר לא?"

"תעשי מה שאת רוצה, מצידי תספרי לה, למרות שאני לא מבין מה זה עסקה." הזעמתי פנים, תוהה איך היא יודעת עלי ועל מיכה. "איך את יודעת שנפרדנו, מי סיפר לך?"

"אף אחד, אבל זה היה די ברור, ואני ממש מצטערת רונן." ליטפה מימי בעדינות את כתפי.

"עזבי, זה בסדר, לא קרה כלום." נהמתי באנטיפטיות והיא גילתה רגישות והניחה לעניין.

בערב מימי נסעה לאסוף את רות משדה התעופה. ברגע שהן נכנסו היה לי ברור שהיא אכן סיפרה לה למה היא עוזבת לחוות הקשת בענן ולמה אני לא אסע לשם יותר.

"אני מצטערת רונן." אמרה רות ברוך אחרי שמימי פרשה לחדרה לדבר בסקייפ עם ליאון, "אבל האמת שזה היה די צפוי, נכון?"

"כן, כנראה." מלמלתי באי רצון, הייתי מדוכדך מאוד, וממש לא התחשק לי לנהל שיחות נפש עם איש, אפילו לא עם אם ילדי שנראתה מאושרת ועליזה להכעיס.

"לפחות מימי מצאה לה מישהו, נכון שזה נהדר?" קרנה אלי רות בעליצות מרגיזה.

"נפלא ממש, אני מאוד שמח בשמחתה." הפטרתי, "אבל מה יהיה איתנו? במקרה שלא שמת לב תרשי לי לגלות לך שנשארנו בלי מטפלת."

"אל תדאג, נמצא כבר מישהי, או אולי מישהו? לא משנה, יהיה בסדר." המשיכה רות לחייך, וכשהיא עולה על גדותיה מרוב שמחה שלא יכלה להכיל יותר גילתה לי שפגשה בכנס מישהי מדהימה שתגיע בשבוע הבא לביקור בארץ והיא מקווה שאני לא אהיה עסוק מידי כי היא מתכוונת לטייל איתה בכל הארץ, ואם גם מימי לא תהיה אז...

"בסדר, בסדר." רטנתי והסתלקתי לחדרי. הדלקתי את המחשב, פרסמתי מודעה לחיפוש מטפלת מסורה לזוג תאומים מקסימים, ומיד אחר כך הערתי את הפרופיל השכוח למחצה שלי באטרף, ואחרי שהעליתי תמונות מעודכנות יותר, מסמן את התמונה שלי עם התאומים כתמונה הראשית, ניסחתי הודעה וזה לשונה - בן שלושים ושמונה, אבא לתאומים מקסימים בני שנה וחצי, עורך דין שלא נשוי לאם ילדיו מחפש זוגיות עם גבר בגילו, או קצת יותר, עדיפות למישהו שגם הוא אב לילדים.

המשך הסיפור 'ולו ילדים' הוא הסיפור 'הבחירה של ניר'