ג. הג'ינג'י הסודי

6. מאוחר מידי?

ודווקא אז, כשהכל התמוטט על ראשנו ושכבר כמעט היה מאוחר מידי התחלנו לדבר.

אני מניח שיכולנו לעשות דברים אחרים בתקופה הזו  – לריב, לצעוק, לצאת לחופשה או מהדעת, ואולי הייתי צריך פשוט לקחת את עצמי וללכת למקום אחר? או לגרש אותו? - לא יודע. אין לי מושג מה אנשים אחרים היו עושים, אנחנו ניצלנו את תקופת החלון הארורה הזו שנמשכה בלי סוף, מורטת את עצבינו עד להתפקע, כדי לדבר.

על פני השטח הכול היה כרגיל. זו הייתה ההחלטה הראשונה שקיבלנו. הוא הציע ואני הסכמתי מיד, ובהחלטה הזו דבקנו עד תום החודש – לא לעשות שום שינוי, ולא לספר שום דבר לאף אחד עד שנדע אל נכון מה מצבנו.

"אין טעם לספר לילד דבר כזה." אמר דודו, יודע כרגיל לאתר את הנקודות החלשות שלי, "גם ככה הוא בתקופה רגישה ולמה שגם הוא יסבול?"

"בסדר." הסכמתי, "עד שנדע אם נדבקנו לא נגיד כלום. נמשיך כרגיל, אבל שלא תעז לגעת בי או שאני שם תלתלית באמצע המיטה."

הוא הנהן בהסכמה והבטיח שיישאר בצד שלו של המיטה, ועוד באותו לילה מצאתי את עצמי מתעורר מליטופיו.

"עזוב אותי." הדפתי אותו בזעם מעלי, "לך לישון על הספה."

דודו התנצל ונשבע שהוא לא עשה את זה בכוונה, הוא היה מנומנם ומתוך שינה...

"מוזר שכל זמן שהיית עם עמית הכוסון לא נגעת בי אפילו בטעות ופתאום עכשיו... אתה חושב שאני אידיוט? דווקא עכשיו אתה חייב לגעת בי? אתה לא מבין שאני שונא אותך? עזוב אותי, לך לספה!"

"אתה שונא אותי?" רעד קולו של דודו.

"כן, אני שונא אותך. אתה מגעיל אותי." הטחתי בו בתקווה שיום אחד זה באמת יהיה נכון.

הוא אסף בשתיקה את הכרית והשמיכה שלו והלך לישון על הספה.

שכבתי בצד שלי של המיטה, מקשיב לקול ההתייפחות החנוקה שלו, עוצר את עצמי בכוח מללכת ולנחם אותו. בסופו של דבר נרדמתי כשדמעות מרטיבות את לחיי והתעוררתי בבוקר כשהוא לצידי, צמוד אלי, רגליו מחממות את רגלי וידיו כרוכות סביבי כמו בשנים הראשונות שלנו.

לא משנה כמה פעמים גירשתי אותו, נזפתי בו, הוכחתי אותו וביקשתי שיניח לי הוא היה חוזר שוב, מתגנב למיטה, מתנצל, מתחנן שאסלח לו, שאקבל אותו חזרה, סובל בשפלות רוח את כל הטענות והכעסים ששפכתי עליו.

התברר לי להפתעתי שיש בי מצבורים לא נדלים של כעס ושאני מסוגל להיות עוקצני וחריף לשון בדיוק כמו אימא שלי ז"ל.

יריתי בו חיצים מורעלים של זעם ותסכול מגלה בפליאה שדודו הוא מטרה גדולה ונוחה מאוד שספגה הכול בשתיקה ועוד ביקשה סליחה. 

"תסלח לי קימי שאני מרשה לעצמי להתערב." אמר לי יום אחד אלכס - החבר של גונן - שבאמת היה חכם, רגיש, עדין ומנומס, וגם יפה תואר ודק אבחנה, "אבל נדמה לי שיש קצת בעיות בינך לבין דודו."

"כן." הודיתי, "לאחרונה אנחנו קצת... יש לנו בעיות. יכול להיות שניפרד."

"נדמה לי שאתה מאוד כועס עליו."

"אני רותח מכעס."

"אבל הוא שותק. איך זה שרק אתה כועס והוא לא כועס עליך בחזרה?"

"כי רק הוא אשם."

"רק הוא? ואיפה אתה היית כשהוא היה לא בסדר? למה נזכרת לכעוס רק עכשיו? אם שתקת כל כך הרבה זמן איך הוא היה יכול לדעת שהוא לא בסדר?" 

נו, על זה נאמר, מפי עוללים ויונקים...

"שתקתי כי קיוויתי שהוא יבין לבד." הסברתי.

אלכס צחק. "אתה רוצה להגיד לי שחוץ מזה שהוא גבר חזק, יפה וסקסי שמאוהב בך בצורה פתטית ממש הוא גם קורא מחשבות?"

"לא, בטח שלא, אבל... אולי אתה צודק והייתי צריך לדבר מיד ולא לשמור הכול בבטן, אבל עכשיו מאוחר מידי."

"אף פעם לא מאוחר מידי." אמר אלכס, "כל זמן שיש חיים יש תקווה, לא ככה?"

נאנחתי. "לא יודע חמוד. אני אהיה חכם יותר בחודש הבא."

"אחרי שתעשו את הבדיקות?"

"איך אתה יודע על זה? מי סיפר לך?"

"אף אחד, ולא סיפרתי כלום לאיש, אפילו לא לגונן, אבל שמעתי את דודו מדבר עם מישהו בשם עמית והבנתי... אני מאוד מקווה שתקבלו תשובה שלילית קימי, אבל גם אם התשובה תהיה חיובית זה לא פסק דין מוות, החיים שלכם לא יפסקו פתאום אם תהיו נשאי איידס."

כל מילה שהילד הנבון הזה אמר הייתה אמת לאמיתה, אבל אני קלטתי מדבריו רק דבר אחד - דודו שוב דיבר עם עמית, הבחור שבגללו הכול התחיל.

ברגע שדודו נכנס הביתה הסתגרתי איתו במטבח, הנחתי לפניו תבנית פלסטיק עם אוכל קפוא שחיממתי לו במקרוגל (הפסקתי לבשל או לטרוח על הגשת ארוחות מסודרות, וגם בניקיון חיפפתי בצורה מחפירה), זרקתי על השולחן סכו"ם, הוספתי כוס מים מהברז, התעלמתי בגסות מהתודה שהוא אמר לי (על ארוחות גורמה מושקעות שטרחתי עליהן שעות הוא מעולם לא הודה לי, אבל על הזבל הזה הוא אומר תודה?) ושאלתי ישירות אם הוא עדיין בקשר עם עמית.

"אנחנו מדברים מידי פעם בטלפון." הסמיק דודו ובחש בתבנית, "זה עוד קצת קפוא." העז להתלונן.

"תבשל לבד אם לא נאה לך לאכול מה שאני מגיש!" אמרתי בזעם ופניתי לצאת.

הוא נחפז לעצור בעדי, מניח יד אחת על עורפי ושנייה כל כתפי, מוליך אותי בעדינות חזרה אל הכיסא.

"בבקשה קימי, אני מצטער, אל תכעס." התחנן.

"איך אני יכול לא לכעוס?" הדפתי אותו מעלי, "אחרי כל מה שקרה אתה ממשיך לדבר עם העמית הזה? איך אתה מעז?"

"קימי, בבקשה, אתה לא מבין." שב דודו והניח יד על עורפי, מעביר צמרמורת בכל גופי. כל כך רציתי ליפול בזרועותיו, להתחפר בגופו הגדול ופשוט לבכות, להניח לו לנחם אותי ולהתנחם בו, אבל לא יכולתי, משהו קר וכועס בתוכי עצר אותי.

"מה אני לא מבין?" רטנתי והחזרתי את התבנית למקרו לחימום נוסף.

דודו ניגב דמעה בשרוולו ונאנח, מנסה לארגן את מחשבותיו ולהסביר את עצמו.

מסכן שכמותו, העייפות והמתח של הימים האחרונים שכמו הגבירו את חריפות לשוני גרמו לו להיות מעורפל ומבולבל. עד המשבר הוא תמיד סמך עלי שאדע לקרוא אותו בלי יותר מידי הסברים ושאבין מעצמי מה מתחולל במוחו. הדרישה שלי שיבטא את עצמו, שיסביר בצורה מפורטת מה ולמה ואיך הכבידה עליו מאוד.

בגלל זה הוא מתעקש לא לוותר עלי, הבנתי פתאום במעין הבזק אינטואיציה שפוקד אותי לעיתים. נוח לו איתי, אני מתאים לו כמו נעל משומשת, איתי הוא לא צריך לעשות שום מאמצים אלא רק להישען לאחור ולהתרווח.

"אתה ועמית נפגשים?" דחקתי בו, "למה אמרת לי שנפרדתם?"

"אנחנו רק מדברים בטלפון."

"מה יש לך לדבר איתו? על מה?"

"אני מספר לו דברים שאני לא יכול לספר לך, דברים שאתה לא רוצה לשמוע. אני חייב לדבר עם מישהו או שאני אתפוצץ ואתה לא רוצה להקשיב לי."

"הנה אני מקשיב." התיישבתי מולו, "על מה אתה רוצה לדבר? מה הבעיה שלך?"

"אני פוחד." אמר דודו והשעין את ראשו על זרועותיו השלובות על השולחן, מסתיר ממני את פניו. "אני כל כך פוחד קימי, אני פוחד שנדבקתי ואני פוחד עוד יותר שהדבקתי אותך, והכי אני פוחד שתעזוב אותי ואני שוב אהיה לבד."

"לבד? אתה? אתה בחיים לא היית לבד."

"לפני שפגשתי אותך הייתי לבד."

"בחייך, זיינת בלי סוף לפני שנפגשנו, וגם כשהיינו יחד לא הפסקת. לבד עלק! על מה אתה מקשקש?"

הוא הרים את ראשו והביט בי במבט מעונה. "לזיין זה דבר אחד ולהיות עם מישהו שאוהבים באמת זה דבר אחר."

"לא בשבילי!" הטחתי, "אני לא מפריד בין אהבה וסקס ואתה כן דודו, ולכן, בלי שום קשר לתוצאות של הבדיקה נצטרך להיפרד. הגיע הזמן שנדבר על זה."

דמעות החלו לזלוג על לחייו של דודו שכחשו מעט לאחרונה כי הוא הפסיק כמעט לאכול ולחרדתי הוא גלש מהכסא, ירד על ברכיו לפני, חיבק את מותני, טומן את פניו בבטני והחל להתייפח ולהתחנן שבבקשה לא אעזוב אותו, שהוא ימות בלעדי ש...

צפצוף תקיף של המקרוגל הפסיק את דבריו ואני ניצלתי את ההזדמנות והדפתי אותו מעלי בתקווה שהוא לא חש איך הזין שלי הזדקף בגלל מגעו בגופי.

"תפסיק להתנהג ככה, זה לא מתאים לך." נזפתי בו בחומרה, "אתה לא מתבייש?"

דודו נותר לעמוד על ברכיו ובכה חזק עוד יותר. "לא, אני לא מתבייש." אמר, "אני אוהב אותך וצריך אותך ואני לא מתבייש בזה."

זו הייתה סצנה נוראית, ומה שהיה גרוע עוד יותר הייתה העובדה המזעזעת שכל המעמד המביך הזה ריגש אותי בצורה בלתי נסבלת.

"אז אתה רוצה לאכול או לא?" הפניתי אליו את גבי ופתחתי את המקרוגל.

"לא." אמר דודו, "סליחה שהטרחתי אותך קימי, אבל אין לי כל כך תיאבון היום."

"בכלל לא הטרחת אותי." הודיתי והעפתי את התבנית עם הבליל המגעיל שבתוכה ישר לפח. "הפסקתי לבשל. יש בבית רק אוכל קפוא מהסופר. אם זה לא נראה לך תתחיל לבשל לבד או שתלך למסעדות."

"קימי." קם דודו בכבדות על רגליו ושב וצנח על הכסא, "אני יודע שאתה כועס עלי כי תמיד אתה זה שטיפלת בבית ובכל הבישולים וכל זה. אתה צודק לגמרי כשאתה אומר שהפלתי הכול עליך, אבל זה קרה כי חשבתי שאתה אוהב את הקטע הזה של טיפול בבית ואתה יודע שאני ממש גרוע בו, אז בגלל זה..."

"לא נכון!" קטעתי אותו בזעם, " אף פעם לא שאלת אותי אם אני אוהב את זה, היה לך נוח לחשוב שאני אוהב להיות עקרת בית קטנה וחסרת מוח ולהתעסק עם כל הזבל הזה של קניות וניקיון ובישולים, היה לך נוח לשכוח שגם אני עובד שמונה שעות מחוץ לבית ומביא משכורת הביתה, ומה שהכי מרגיז זה שאף פעם לא אמרת לי תודה ולא הראית שאתה מעריך את העבודה שלי. קיבלת אותי כמובן מאליו ורק כשמשהו היה לא בסדר פתחת את הפה, וגם זה רק כדי להתלונן ולמתוח עלי ביקורת. אף פעם לא קיבלתי ממך שבחים, רק תלונות וביקורת!"

"אתה צודק." אמר דודו באומללות, "אני מצטער קימי, אני מבטיח לך שבעתיד אני..."

"אל תבטיח כלום! אני לא מאמין לאף מילה שלך, וחוץ מזה אין לנו עתיד. אני לא רוצה לחיות אתך יותר, מתי תכניס את זה לראש הדפוק שלך?"

"אתה רוצה שאני אלך?" לחש דודו ושפתיו רעדו. כבן מזל שור טיפוסי הוא שנא שינויים בסביבתו הביתית ואפילו החלפת הריפוד בסלון - שהוא התעקש לשמור עליו למרות שיצא מזמן מהאופנה - גרמה לו ייסורים.

"תראה, הבית הזה שייך לשנינו, אנחנו יכולים למכור אותו ולחלק את הכסף, או שאחד מאיתנו יקנה את החצי של השני. אם אתה רוצה להישאר כאן אין לי בעיה עם זה, לי אין שום סנטימנטים לדירה הזו, ההפך, כל בלטה פה מזכירה לי איך בזבזתי חמש עשרה שנים מהחיים שלי, השנים הכי טובות שלי, עליך. אני מעדיף ללכת."

דודו כיסה את פניו בכפות ידיו וכתפיו רעדו. "אני מבין." אמר מתוך מחסה כפות ידיו ואז הסיר אותן והביט בי בתחינה. "שכחת שיש עוד אופציה, שנישאר יחד ושנחזור להיות כמו פעם."

"כמו פעם?" הרמתי לעומתו את גבותיי בלגלוג, "אתה מתכוון ששוב נחזור לזה שאתה מזיין כל מה שזז ואני תקוע בבית ומשרת אותך כמו עבד ועוד מודה לך שאתה מואיל בטובך לתת גם לי לצאת לעבוד מחוץ לבית? לזה אתה מתכוון?  תגיד, אם נחזור תואיל בטובך לזיין אותי פעם בכמה חודשים או שאין לי זכות לחיי מין?"

דודו האדים ואחר כך החוויר. "זה לא היה ככה... זה בכלל לא היה ככה." לחש, "אתה... אתה מעוות את המציאות. נכון שאני... שלפעמים אני... ונכון ש... אבל... אתה עוד כועס שלא הסכמתי שתצא לעבוד בים המלח? אבל קימי, אם באמת היית רוצה היית יוצא לעבוד שם בלי קשר למה שאמרתי, ואתה זה שלקחת עליך את העול של הבית, אני לא הכרחתי אותך, כל פעם שניסיתי לעזור אמרת שאני מבלגן הכול וגירשת אותי. זה לא הוגן ש... לא נכון שהכול באשמתי, אני לא הייתי כזה רשע."

"בסדר, נניח שאתה צודק קצת בקטע הזה." הסכמתי, "לא לגמרי, אבל קצת צודק, ומה בקשר לבגידות שלך?"

"אבל אתה ידעת שאני לפעמים... שמידי פעם... אף פעם לא אמרת כלום ולכן הבנתי שזה לא מפריע לך כל זמן שזה סתם משהו חד פעמי. אתה לא יכול לשתוק חמש עשרה שנה ויום אחד לקום ולזרוק את כל האשמה עלי."

"אני לא זורק שום האשמות. מה שהיה היה, שנינו עשינו טעויות, אתה יותר ממני, אבל בסדר, אין טעם להתווכח על העבר, צריך לחשוב על העתיד דודו ואני לא רוצה אותך בעתיד שלי."

"אבל אנחנו אוהבים זה את זה." חזר דודו להתחנן בעקשנות, "ואני אשתנה, אני כבר אחר, וגם אתה. עשינו טעויות, פגעתי בך מאוד ואני נורא מצטער, אבל בכל זאת, איך אפשר לזרוק לפח חמש עשרה שנים? הנה, אפילו החבר שלך, הסיסו הזה שרצה להתגרש מהסס ולוקח את הזמן שלו ופתאום הוא לא בטוח שכדאי לפרק נישואים כל כך ארוכים."

"עזוב את סיסו, אין לו שום קשר אלינו." זעפתי, מפני שהיה לי קצת מצפון לא נקי בקשר לסיסו.

לא, לא עשיתי איתו שום דבר שהייתי צריך להתבייש בו, אבל ברגע של מצוקה, מתוך סערת נפש הפרתי את הבטחתי לדודו וסיפרתי לו הכול, כולל על הבדיקת דם הגורלית שמצפה לי בעתיד.

יש לי תחושה שאחת הסיבות לכך שסיסו החליט לא למהר עם הגט והסכים להצעתה של אשתו לפישור ולשלום בית הייתה ההצצה שנתתי לו על זוגיות אמיתית של הומואים.

האמת שבדיוק כמו אז, בתקופת הצבא, שבתי לנצל את סיסו והייתי נפגש איתו כדי לשפוך את ליבי בפני חבר אוהד שלא הכיר את דודו והיה כולו לטובתי, וגם כדי לעורר את קנאתו של דודו שהיה אוכל את עצמו כל פעם שהייתי מסתלק מהבית.

הוא בטח חשב שמי יודע מה אני וסיסו עושים לבד, אבל האמת היא שסתם ישבנו בבתי קפה ובפאבים ודיברנו, ולפעמים אכלנו משהו יחד, זה הכול, אבל דודו כמובן לא ידע את זה ואני לא התכוונתי לגלות לו. 

"קימי, אני צריך לספר לך משהו ואני מקווה שלא תכעס." אמר לי דודו ערב אחד וניסה שוב לקחת את ידי בידו. משכתי אותה ממנו והוא נאנח וסיפר לי שהוא הפר את הבטחתו וסיפר הכול לאחיו התאום.

"הכול? אתה מתכוון הכול? כולל הכול?"

"כן, אני מצטער, אבל יוני הוא אחי התאום והוא ישר הרגיש שמשהו לא בסדר אצלי והוציא ממני את כל הסיפור."

"אבל החלטנו שלא מספרים." לא החמצתי הזדמנות להעיק עוד קצת על מצפונו למרות שגם אני הפרתי את ההבטחה שנתנו זה לזה.

"אני יודע קימי, אתה צודק, אבל הוא אחי התאום וחוץ מזה כשלו היו צרות עם אשתו גם הוא סיפר קודם כל לי."

"גם הוא בגד במיכל והיא רצתה לעזוב?" ניחשתי ניחוש שהיה מבוסס קצת על אינטואיציה והרבה על שמועות ורכילות ששמעתי פה ושם.

"כן, גם אחי... טוב, הוא כמובן אוהב רק נשים, אבל גם הוא עשה פה ושם סטוצים ואחד מהם הסתבך להריון. אשתו גילתה ויצא מזה רעש נוראי."

"ובכל זאת הם עדיין יחד?"

"כן. בסוף הבחורה הפילה והם התפייסו."

"ומה דעתו של יוני על כל הבלגן שלנו?"

"הוא נורא נבהל שסיפרתי לו על האיידס ואמר שאני אידיוט ושזה מה שקורה למי שמזיין גברים. אתה מכיר אותו."

"אחיך דביל! הוא לא יודע שאפשר לחטוף איידס גם מאישה?"

"כן, אבל לך תסביר דבר כזה להומופוב כמו יוני שבטוח שאיידס זה עונש מיוחד להומואים." רטן דודו, ולרגע היינו שוב מאוחדים נגד הדעות המפגרות של יוני שעדיין לא הפנים שלא נדבקים באיידס מלחיצת יד ושהווירוס הזה פוגע בכולם בלי קשר לנטייה המינית שלהם.

"להכניס בחורה להריון זה לא צחוק, אני לא מבין איך מיכל סלחה לו על דבר כזה?"

"זהו, שהיא חזרה לגור איתו בעיקר בגלל הילדים, אבל היא לא ממש סלחה לו. יוני הזהיר אותי שאני לא אסכים לפיוס בכל מחיר כי אז אני אהפוך לשפוט שלך וארגיש כמו אסיר על תנאי."

"זה לא יקרה מפני שאני לא מתכוון לחזור ולחיות אתך, ומתי תזמין שמאי שיבוא להעריך את הדירה?"

דודו נאנח שוב את אחת האנחות הללו שהיה משחרר כל פעם שדיברתי על מכירת הדירה שלנו, הזכיר לי שהחלטנו לא לעשות שום דבר דראסטי עד שנדע את תוצאת הבדיקה וניסה שוב ללטף את השערות האדמוניות שעל בטני וערוותי.

שוב העפתי את כף ידו מעל גופי, אוטם את אוזני לתחנוניו שרק אתן לו לגעת קצת בג'ינג'י הסודי שלו, וליתר בטחון נשכבתי על בטני כדי שהוא לא יבחין בזקפה שהתחילה לפרוח בתחתוני, והוא שוב התנפל עלי, מועך אותי למזרון, מתחכך בגופי עד ששנינו גמרנו בתחתונינו. זה היה סוג הסקס היחיד שהרשינו לעצמנו בתקופת החלון ותמיד עשינו את זה בשתיקה קודרת, נאנחים וגונחים במקום לדבר ומנסים להכאיב במקום לענג זה את זה.

מיד אחר כך הוא היה חומק למקלחת ואחר כך הולך לישון על הספה ואני הייתי ממתין עד ששמעתי את חריקת קפיציה לפני שהלכתי להתקלח גם כן. עשינו את זה מידי יומיים שלושה, ומעולם לא דיברנו על זה, אבל ידעתי שהוא יודע שכל זמן שאני מניח לאוננות המשותפת הזו להתרחש לא אבדה התקווה שנחזור להיות יחד.

7. הסכם זוגיות

שלושת הימים האחרונים לפני הבדיקה היו מהימים הגרועים ביותר בחיי. המתח היה ללא נשוא. לא יכולנו לשהות זה לצד זה בלי לריב, כלומר אני רבתי, עקצתי, הצקתי ונדנדתי, ודודו ספג בשתיקה והתנצל ללא הרף.

אין לי מושג איך דודו הצליח לתפקד ככה בעבודה. אני יודע שאני ריחפתי ובקושי ידעתי איפה אני נמצא ומה אני עושה.

"יש לנו שתי אופציות." אמר דודו שתי יממות לפני התאריך הגורלי, "אפשר ללכת לעשות בדיקה חינם ולחכות כמה ימים לתשובה, או ללכת למעבדה פרטית, לשלם כסף ולקבל תשובה אחרי שלוש שעות."

"תעשה מה שאתה רוצה." אמרתי בקרירות, "אני מתכוון ללכת למעבדה פרטית."

דודו הביט בי נדהם. "לא נלך יחד?" שאל באומללות.

"מה אנחנו, תאומים סיאמים? למה שנלך יחד?" עקצתי אותו, מבחין פתאום עד כמה נפלו פניו לאחרונה ועד כמה מובס וקשיש הוא נראה.

דודו הוא גבר גדול מימדים ומלא מרץ ובדרך כלל הוא חייכן, שופע עליצות ושמחת חיים. אנשים החמיאו לו תמיד שהוא נראה צעיר לגילו, אבל החודש האחרון גבה את מחירו, הבחנתי שהוא נראה מבוגר, עצוב ואפור.

"אתמול כשיצאת מהמקלחת שמתי לב שיש לך שער שיבה על החזה." בישרתי לו בנבזות - למען האמת חשבתי שמעט השיבה שזרקה בשיער גופו נראית סקסית ונוגעת ללב, אבל הייתי מעדיף למות ולא להגיד לו את זה – "וגם הפרצוף שלך נראה על הפנים לאחרונה." הוספתי ברשעות, "אולי כדאי שתשקול ניתוח פלסטי או משהו? אתה נראה זקן."

"אני מרגיש זקן." אמר דודו בשקט, בלי להראות אף סימן של כעס ויצא מהחדר.

 אחרי שהוא הלך ישבתי לבד במטבח שלנו והתביישתי בעצמי. המטבח נראה זוועה, הכול היה מוכתם ודביק, וידעתי שאין אוכל סביר במקרר ושהרצפות בבית לא שטופות, ואין לנו אף חולצה מגוהצת בארון.

אי אפשר להמשיך ככה, הבנתי, אני הורס את עצמי ואותו וזה לא בסדר.

הלכתי לחפש את דודו שישב במרפסת על כסא פלסטיק מאובק ובהה בעצי האורן שהנידו למולו את מחטיהם.

"ככה אי אפשר יותר." אמרתי לו והתיישבתי לצידו.

"כן, זה קשה, אבל החודש כמעט עבר. נחזיק מעמד עוד יומיים." הוא אמר בשלווה.

"אני לא מדבר על הבדיקה אלא עלינו."

"זה לא אותו דבר?"

"לא, בכלל לא. גם אם נדבקנו החיים שלנו לא נעצרו. אי אפשר להמשיך לחיות ככה, צריך להחליט מה עושים."

"מה אתה רוצה לעשות?"

נאנחתי, "לא יודע. אני רק יודע שאני לא רוצה לחיות ככה יותר, בכעס ובמריבות ובבלגן. מה אתה רוצה שיקרה?"

"אני רוצה שנישאר יחד קימי ואני רוצה שתדע שאני מוכן לעשות הכול כדי שתחזור אלי."

"ואם אני בכל זאת לא אחזור?"

"אז אני אשאר לבד, הומו זקן, שמן ובודד."

"תפסיק עם זה דודו, אתה רק בן ארבעים וחמש. זה לא זקן."

הוא הצטחק במרירות. "לא זקן? מתי הצצת בפעם האחרונה באטרף?"

"אטרף? זה לא האתר הזה לחיפוש זיונים שאתה פותח בו כרטיס עם תמונה ומחכה שיפנו אליך?"

"כן, בערך." חייך דודו.

"דודו, אני יכול לשאול אותך משהו?"

"מה? תשאל כל מה שאתה רוצה."

"אני שואל ברצינות, בלי כעס ובלי עצבים, סתם כדי להבין, תסביר לי בבקשה למה, אם אתה כל הזמן אומר שאתה אוהב רק אותי, אתה מזיין גם אחרים? בשביל מה זה טוב? מה הטעם לעשות סקס עם גבר זר? אני באמת לא מצליח להבין את זה."

"אוי, קימי, קימי." צחק דודו צחוק עצוב, "אתה יחיד במינו, אתה יודע את זה?" נטל את פני בידיו הגדולות ונישק את שפתי. "ואתה כמובן צודק לגמרי." הוסיף, "רק אתה חשוב לי. אני לא זוכר כמעט אף אחד מהסטוצים שלי, וגם את אלא שאני זוכר הייתי שמח לשכוח."

"אז למה?"

"אין לי מושג. יש כל מיני תיאוריות על הצורך של גברים בגיוון, צורך שהדת והמוסר המקובל תמיד נלחמו בו."

"אני לא מרגיש שום צורך בגיוון." התמרמרתי, "ואל תחשוב שלא שמעתי את התיאוריות האלו בעבר, תמיד חשבתי שהן סתם אוסף של תירוצים שהמציאו חבורת חרמנים מגעילים." 

דודו פרש את ידיו בחוסר אונים, "אני פשוט לא יודע. בזמנו, כשיצאתי עם חברים לרקוד ולשתות זיון היה פשוט המשך טבעי של הערב."

"אני יכול לקבל את זה אצל צעירים בגיל עשרים, שלושים אולי, אבל להתנהג ככה בגילנו? זה נראה לך נורמאלי?"

"קימי, יש כל מיני סוגי אנשים בעולם. מה שנראה לך מגעיל ומשונה גורם לאנשים אחרים הנאה."

"בסדר, אני מקבל את זה, אבל אני לא יכול לחיות עם מישהו שנהנה מדברים שהוא לא מאפשר לי ליהנות מהם. גם אתה לא היית מוכן לחיות עם מישהו ש... מישהו שמתנהג כמוך למשל."

הוא הקדיר את גבותיו. "למה אתה מתכוון מתנהג כמוני?"

"אני מתכוון כמוך, אחד שצריך גיוון עם אחרים למרות שהוא טוען שהוא אוהב רק אותך ולא מרשה לי לזוז מהבית בלעדיו, היית רוצה לחיות עם אחד כזה?"

"שאני אבין, אתה מציע שנפתח את היחסים שלנו?"

"למה לא?"

"כי... כי קימי, זה לא אתה. לא מתאים לך להתנהג ככה."

"למה? כי אני פסיבי? כי אני מעדיף לקבל זין? אתה חושב שבגלל זה אני פחות גבר ממך?"

"אף פעם לא אמרתי את זה." מחה דודו, "אני פשוט חושב שאתה שונה ממני, זה הכול."

"ואם אני אגיד לך שאני מוכן להמשיך לחיות אתך רק בתנאי שנפסיק עם השקרים והמוסר הכפול, שנפתח את היחסים ושכל אחד מאיתנו יוכל לזיין מהצד בלי להתחמק ולהתגנב?"

"זה מה שאתה רוצה קימי?" נדהם דודו, "אבל..."

"אבל מה? אתה חושב שאני לא יכול להשיג זיון?"

"קימי, אל תדבר ככה, בבקשה, לא מתאים לך להסתובב בפאבים ובמועדוני לילה. אתה לא אוהב לשתות ואתה שונא את המוזיקה הזו, וחוץ מזה כולם מעשנים שם ואתה לא אוהב את זה."

"בסדר," הסכמתי בנחת, "יש משהו במה שאתה אומר. אם ככה אני אפתח לי כרטיס באטרף ואוכל להשיג זיונים בלי לצאת בכלל מהבית. איפה המצלמה שלנו? אתה מוכן לצלם אותי? אתה חושב שאני צריך להצטלם בעירום מלא או מספיק חצי גוף?"

"השתגעת?" הרעים עלי דודו בקולו, "אין מצב שאתה פותח כרטיס באטרף."

"למה לא? אני בטוח שלך יש."

דודו האדים, ספק מכעס ספק ממבוכה, והודיע לי שיצאתי מדעתי.

"אבל אמרת שאתה מוכן לעשות הכול כדי נחזור להיות יחד, נכון או לא נכון?"

"כן, אבל..."

"אבל מה? כל מה שאני רוצה זה להיות כמוך, זה הכול. למה לך מותר ולי אסור?"

דודו גנח ונכנע. "בסדר קימי, מה שתגיד."

"או. קי. אז בוא ננסח הסכם."

"הסכם? איזה הסכם?"

"הסכם זוגיות. כל אחד יגיד מה הציפיות שלו מהקשר שלנו. אתה ראשון."

"טוב אז, אהה... אז..." דודו גירד את ראשו, התפתל ונאנח, ואז אמר שכל מה שהוא רוצה זה שנמשיך לגור יחד ולישון באותה מיטה כמו קודם, זה הכול.

"בסדר, מקובל עלי. לישון באותה חדר שינה ולחלק חשבון בנק ודירה. רשמתי, מה עוד?"

"לא יודע. אי אפשר שהכול יחזור להיות כמו פעם?" שאל דודו בתחינה.

"לא, אי אפשר." פסקתי בתוקף, "אין מצב שאני ממשיך להיות היחיד שמטפל במשק הבית. נמאס לי לבשל לך ולנקות אחריך."

"אז תרשום, חלוקה שווה של מטלות משק הבית." נאנח דודו בהשלמה.

"וזה אומר שאתה עושה הכול." הזהרתי אותו, "לבשל פעם בחודשיים ולהשאיר לי כיור מלא כלים ומטבח מטונף זה לא נחשב חלוקה שווה."

"אבל אני לא יודע לעשות כלום בבית."

"אני אלמד אותך."

"בסדר, מה עוד?"

"יחסים פתוחים. מותר להזדיין עם אחרים."

"איפה?"

"אהה... על זה לא חשבתי. מה זה משנה?"

"בטח שזה משנה. היית רוצה שאני אזדיין עם אחרים במיטה שלנו?"

"לא. בטח שלא." חשד לא נעים החל לנקר בי פתאום. "הבאת פעם לדירה שלנו גברים אחרים?"

הוא האדים וזע באי נוחות בכיסאו ואני הבנתי שהתשובה היא כן. "איך יכולת?" הזדעזעתי, "אתה פשוט מגעיל!" דמעות עלו בעיני. "מתי זה קרה?"

"מזמן, ממש מזמן, ורק פעם או פעמיים. אני לא אעשה את זה יותר קימי, אני נשבע."

"אתה יודע מה? בוא נעזוב את הפרטים הטכניים לפעם אחרת ונמשיך הלאה." הצעתי.

"בסדר." הסכים דודו, "אז מה הלאה? נדמה לי שכיסינו הכול."

"חוץ מסקס."

"לא החלטנו כבר על יחסים פתוחים?"

"כן, אבל אני מדבר על הסקס שלנו, שלי ושלך."

"מה איתו, חוץ מזה שהוא כמעט לא קיים?"

"זהו, שאני רוצה שהוא יחזור. ואתה?"

"בטח שכן ג'ינג'י." חייך דודו, הניח את ידו על עורפי והחל מושך אותי לעברו.

"תעזוב אותי." התנערתי ממנו, "מה אתה עושה?"

"רציתי לנשק אותך ואחר כך להמשיך הלאה."

"הלאה לאן?"

"קימי, קשה לי להאמין שכבר שכחת מה עושים הלאה." גיחך דודו.

"לא שכחתי, אבל כמו שהחלטנו על חלוקה שווה במטלות משק הבית ככה אני רוצה שתהיה חלוקה שווה במיטה."

"שווה, למה אתה מתכוון שווה?"

"אני מתכוון לזה שנמאס לי להיות תמיד זה שחוטף את הזין."

"חשבתי שאתה נהנה."

"כן, זה נכון, אבל אני נהנה גם לזיין."

"את מי? אותי?" נבעת דודו.

"את מי אם לא אותך? בטח שאותך."

"אבל אני אקטיבי קימי, ואתה תמיד... אנחנו תמיד..." גמגם דודו, ואז ראה את הבעת פני העיקשת ונכנע גם הפעם. "בסדר, אני מתאר לעצמי שזה לא יהרוג אותי." אמר באומץ, ושוב ניסה לנשק אותי והפעם הנחתי לו.

עצבניים מעט הלכנו למיטה וניסינו לחלק גם את הסקס שלנו בצורה שווה וזה לא הלך, פשוט לא.

בהתחלה, כשרק התחלנו להיות יחד, דודו נתן לי לפעמים להיות אקטיבי, אבל אז היינו צעירים ונלהבים, התפקידים בזוגיות שלנו עדיין לא התקבעו ושנינו היינו גמישים ולהוטים לרצות אחד את השני. בשעות רצון חרמניות במיוחד דודו הניח לי לחדור אליו מספר פעמים ולדעתי אפילו נהנה מזה, למרות שאחר כך הוא הרבה לגנוח ולהתלונן. עם הזמן התקבענו על כמה תנוחות קבועות שחיבבנו ושהמשותף לכולן היה שאני הייתי בהן תמיד פסיבי. עד היום לא עלה בדעתי לערער על כך.

בהתחלה היה לנו נעים לשכב יחד ערומים ומחובקים, להתנשק ולגעת זה בזה, אבל כשניסיתי להפוך אותו על בטנו הוא קפא בחוסר נוחות, מתכווץ במתיחות כל פעם שנגעתי בו.

זה פשוט לא היה זה.

"אני מצטער קימי, אני פשוט לא יכול. זה לא שאני לא רוצה, אבל אני פשוט לא מסוגל." אמר דודו, התהפך ונשכב עלי, אחז את פרקי ידי בכף יד אחת גדולה וחזקה והחל לנשק אותי בעוד ידו השנייה מגששת לעבר אברי.

"די!" ניסיתי לצעוק, להתפתל, למחות, אבל הוא היה חזק מידי וחרמן מאוד. למרות מחאותיי מצאתי את עצמי שוכב על צידי, אחוז בתוך חיבוקו ההדוק ושוב חוטף את כל הזין.

הייתי כל כך נרגז עד שלא עמד לי יותר. ברגע שדודו הרפה ממני בגניחת סיפוק חטפתי את הכרית וחבטתי בה על ראשו. "לך מפה!" צרחתי בזעם, "עוף לי מהעיניים!"

"אבל קימי, בחייך, מה כבר עשיתי?" חייך אלי דודו חיוך מנומנם של גבר שזה עתה היה לו זיון מדהים וכל מה שהוא רוצה זה לישון קצת. "אל תגיד שלא נהנית?" הוסיף בעליצות.

"נהניתי ממה? מזה שהתעלמת מההסכם שלנו? מזה שאנסת אותי?!"

"נו, באמת. תפסיק לדבר שטויות. היה לנו אחלה זיון וגם אתה נהנית."

"אני לא נהניתי ולא גמרתי, ואתה, חתיכת בהמה, ההסכם מבוטל! עוף לי מהמיטה."

"לא רוצה, זו גם המיטה שלי ונמאס לי לישון על הספה." התמרד דודו.

"אז אני אלך לספה." אמרתי והסתלקתי משם, רותח מזעם ומעלבון.

למחרת ניסה דודו לפייס אותי ואפילו השמיע מעין שמינית התנצלות, אבל הייתי פגוע ונעלב מכדי להקשיב. סירבתי לשהות איתו באותו חדר והתעקשתי לא לדבר איתו ולא להביט בפניו.

הוא לא חזר מהעבודה באותו יום וגם לא התקשר אלי. במקום השאיר הודעה אצל גוני שהוא ישן אצל חברים.

יכולתי לחזור בשקט למיטה שלי ולבלות בה ליל נדודים ארוך ובודד, מצפה לבוקר הבדיקה שיגיע סוף סוף. לכבוד הבדיקה לקחתי יום חופש מהעבודה ויכולתי לישון עד שעה מאוחרת, אבל כמובן שכמו להכעיס לא הצלחתי להאריך בשינה וכבר בשעה שמונה הייתי לבוש, ממתין בעצבנות לרגע שבו אוכל לצאת מהבית.

בסתר ליבי קיוויתי שדודו יגיע ונוכל ללכת יחד, אבל הוא לא נראה ואפילו לא התקשר ואני הייתי גאה מכדי לנסות לחפש אותו.

הקדמתי מעט להגיע למרפאה ולהפתעתי גיליתי את דודו יושב בחדר ההמתנה, מהדק צמר גפן מוכתם בדם לשקע מרפקו ולצידו יושב גבר צעיר ונאה, רחב כתפיים ושרירי.

ברגע שנכנסתי הם קמו, ניגשו אלי וברכו אותי בבוקר טוב. דודו אפילו שתל נשיקה על לחיי.

"מה שלומך קימי? איך אתה מרגיש? ישנת טוב?" שאל בחביבות ומתעלם משתיקתי הציג בפני את ידידו הצעיר, "זה עמית. ישנתי אצלו הלילה. אני מקווה שלא אכפת לך."

"למה שיהיה לי אכפת?" עניתי בקרירות, "זכותך לישון איפה שאתה רוצה."

"חשבתי שנרגעת." ניסה דודו להניח יד על כתפי.

"אל תיגע בי." צעקתי ויצאתי החוצה להמתין לתורי על המדרגות.

עמית יצא אחרי, משאיר את דודו בפנים. "קימי?" אמר בהיסוס, "אני יכול לקרוא לך קימי?"

"לא." אמרתי ביובש וסובבתי אליו את גבי.

"אני רוצה שתדע שדודו רק ישן אצלי, זה הכול."

"לא מעניין אותי."

"קימי, בבקשה. אני רוצה לבקש ממך סליחה ואני לא יכול לעשות את זה כשאתה עומד עם הגב אלי."

"שמי יעקוב קליין." אמרתי והסתובבתי אליו, מביט בו בחומרה - הוא באמת היה גבר נאה מאוד, מה הוא מצא לכל הרוחות בדודו? – "אף פעם לא פגשתי אותך, אני לא מכיר אותך ואני לא רוצה להכיר, אין לי צורך בסליחה שלך. עזוב אותי."

עמית נשך את שפתו התחתונה, נראה מתוח ואשם. "דודו סיפר לי המון עליך, הוא מרגיש נורא בגלל כל מה שקרה וגם אני. רציתי שתדע שאני ממש ממש מצטער ואני מאוד מקווה שתקבל תשובה שלילית."

"תודה רבה לך. גם אני מקווה."

"דודו סיפר לי מה קרה אתמול בלילה. לדעתי הוא התנהג כמו דביל ואמרתי לו את זה." המשיך עמית לחלוק איתי את דעותיו.

"הוא סיפר לך מה עשינו במיטה?" האדמתי מבושה ומזעם.

"אהה... כן." נבוך עמית, "תראה, הוא... הוא היה מאוד נסער והוא הרגיש צורך לשפוך את הלב. אני מקווה שאתה מבין."

"כן, אני מבין. בטח שאני מבין. הוא חי איתי, אני מגהץ ומבשל ומנקה ומצחצח לו את הנעלים, אבל את הלב הוא שופך אצל אחרים. בטח שאני מבין."

"הלכתי לעמית כי אתה לא רצית לדבר איתי!" צעק דודו שהקשיב לשיחה שלנו מעבר לדלת וצץ פתאום לצידנו.

"כי אנסת אותי. כי עשית צחוק מההסכם שלנו, כי אתה שקרן ורמאי ובגללך אני בטח גם נשא איידס."

"קימי באמת, אני ממש מצטער, אני..."

"תעזוב אותי." ברחתי פנימה ולמזלי האחות בדיוק פתחה את הדלת והזמינה אותי להיכנס.

כשיצאתי משם עם צמר גפן טבול באלכוהול צמוד לשקע מרפקי הם עדיין היו שם, ממתינים לי.

התעלמתי מהם ויצאתי החוצה, תוהה מה אעשה עם עצמי עד שיגיע הזמן לקבל את התשובה. "קימי." רדף אחרי דודו, "בחייך, תפסיק לדהור ככה. חכה רגע."

"מה אתה רוצה ממני? מה נטפלתם אלי?"

"יש לנו שלוש שעות להעביר, מה דעתך לבוא איתי ועם עמית לדירה שלו? הוא גר לא רחוק. נחכה אצלו, נראה קצת סרטים, אולי נאכל משהו? נראה לך?"

"כן, בבקשה קימי, בוא איתנו, אל תהיה לבד בשעה כזו." הפציר בי עמית.

"לא רוצה. אין לי תיאבון ואני שונא לראות את הסרטים שדודו אוהב. הם תמיד אלימים ומפחידים."

"אני יודע, דודו אמר שאתה אוהב מחזות זמר, לקחנו במיוחד בשבילך דיסק של שיקאגו ועוד אחד של משחקי הפיג'מות." נקב עמית בשמות שניים ממחזות הזמר החביבים עלי.

"אל תעשו לי טובות." נהמתי בכפיות טובה למרות שהמחווה נגעה לליבי.

"זה לא טובות קימי, גם אני מת על מחזות זמר." הפציר בי עמית, "באמת, כדאי לך לבוא, יש לי מסך פלזמה והכנתי פסטה אלפרדו כי דודו אמר שזה מה שאתה הכי אוהב, וגם גלידה בטעם וניל איטלקי. בבקשה בוא."

הם הביטו בי במבטים כל כך מפצירים, ועמית באמת היה בחור כל כך נחמד ונאה... באתי וסך הכול ביליתי לא רע. לולא העסק המאוס הזה של ההמתנה לתשובה היה יכול להיות לנו ממש נחמד.

"אתה נראה מאוד רגוע בתור בן אדם שנודע לו לא מזמן שהוא נשא איידס." אמרתי  לעמית כשישבנו במטבח מול צלוחיות גדושות גלידה, משאירים בסלון את דודו שהתעקש לשבת ולבהות בקדרות, מסרב לצפות בטלוויזיה או לגעת באוכל.

"כן, אני די מופתע מזה בעצמי." הודה עמית. "כנראה שעדיין לא קלטתי שאני נשא. זה נודע לי רק לפני חודש ומשהו ואני עדיין מעכל את זה. בינתיים אני לא לוקח תרופות ואני מרגיש די רגיל."

"אז אתה ממשיך לחיות כרגיל, מזיין על ימין ועל שמאל." שאלתי, חש למרבה הפלא קצת קנאה בגבר יפה התואר והצעיר הזה שחי בדירה ממש שווה, עבד בעבודה מרתקת ומשתלמת ועשה רושם שכל העולם פרוש לפניו.

הוא הרצין והדף את הגלידה שלו מעל פניו. "לא. מאז שנודע לי שאני חיובי החלטתי לשנות את החיים שלי. האמת שעוד קודם התחלתי להרגיש שנמאס לי לעבור מאחד לשני ולהרגיש כל הזמן בודד, עוד לפני שנדבקתי בא לי לחיות בזוגיות רק עם בן אדם אחד שיאהב אותי."

"שיהיה לך בהצלחה." הפטרתי ביובש והצצתי לעבר הסלון שם ישב אלוף נעורי בפרצוף חמוץ וחשב אלוהים יודע על מה.

"ברור שכרגע אתה מרגיש מאוכזב מהקשר שלך עם דודו, אבל היו לכם חמש עשרה שנים טובות יחד, ואם תתפייסו אולי יהיו עוד, אני יודע שהוא מאוד רוצה שתחזרו."

"כן, אבל בתנאים שלו, אני לא יכול לחיות ככה יותר."

"דודו אמר שהוא מוכן להשתנות בשבילך."

"כן, בטח, וחמש דקות אחר כך הוא אנס אותי."

"לא אנסתי אותך!" צעק דודו מהסלון.

"החזקת אותי בכוח וזיינת אותי בתחת למרות שביקשתי ממך שתפסיק, לי זה הרגיש כמו אונס." צעקתי בחזרה.

עמית השפיל מבט נבוך אל הגלידה הנמסה שלו ונראה כאילו הוא רוצה להיות במקום אחר. הבנתי אותו.

"זו הייתה פשוט אי הבנה קימי." אמר דודו, הפעם בקול שקט יותר, "אני מצטער." הוסיף כמעט בלחש, ואז הגיע הזמן ללכת למרפאה לקבל את התשובות.

דודו נכנס ראשון ויצא אחרי דקה כשהוא מחייך מאוזן לאוזן. ברור היה שהתשובה שלילית, ולכן גם אני לא הופתעתי יותר מידי לשמוע שאין לי איידס, ובכל זאת נעים היה לקבל לכך אישור רשמי.

היינו מאושרים מאוד כמובן, ועמית היה מאושר כמעט כמונו. נפרדנו ממנו בנשיקות ובלחיצת יד וחזרנו הביתה כדי להחליט באיזה דרך נבחר לחיות את שארית חיינו.