2. גנב של אהבה
ביום ראשון קמנו מוקדם ועל הקפה של הבוקר
הוא הביט בי במבט החם והרציני שלמדתי לאהוב ואמר שצריך לדבר.
"לא צריך." אמרתי והרחקתי ממני
את העוגה שריחה עורר בי פתאום בחילה, "ברור שזה היה רק פסק זמן קטן וחביב.
אני מודה לך מאוד ומאחל לך הצלחה בהמשך דרכך, שלום ותודה."
"אם לא הייתי מכיר כבר את הראש הדפוק
שלך הייתי נעלב." צחק רובי, "אני בא לאסוף אותך מהעבודה בארבע וחצי
בדיוק, קח אתך מברשת שיניים ובגדים להחלפה ואל תשכח להודיע לבעל הבית שלך שיתחיל
לחפש דייר אחר לחורבה שלו."
"בשום פנים ואופן לא." התרגזתי,
"אני גר כאן ולא עובר לשום מקום אחר."
"יפתח, הייתי שמח לריב אתך, אבל אני
לא רוצה לאחר לעבודה. נדבר בערב." נישק אותי רובי לקח את הכריכים שהכין לו,
נתן לי את הכריכים שלי - בכלל לא ידעתי שהוא הכין גם לי - אמר לי שאני חמוד כשאני
כועס והסתלק.
לקחתי את האוכל שהוא הכין לי, ארזתי תיק
כלי רחצה וקצת בגדים להחלפה והלכתי לעבודה.
הוא הגיע עוד לפני ארבע, חיכה לי בסבלנות
עד שהחתמתי את הכרטיס והסיע אותי לדירה שלו. הייתי מתוח מאוד, התרגלתי לחיי בדידות
ודי נלחצתי מהרעיון שאפגוש את השותפה שלו ואשהה בדירה זרה. בדרך, אחרי שהודיתי לו
על הכריכים הטעימים שהכין לי, ניסיתי לשכנע אותו שאולי עדיף שניסע לדירה שלי ולא
שלו.
"בשום פנים ואופן, טליה מחכה בקוצר
רוח לראות אותך."
"למה?" נבהלתי, "מה סיפרת
לה?"
"שאתה מדהים ושאתה לא יכול להוריד
ממני את הידיים. כמובן שהיא לא האמינה, תצטרך לתת לה הדגמה."
"הדגמה למה?"
"לזה שאתה לא יכול להוריד ממני את
הידיים, ואני חייב להיראות שאני נהנה מזה, אחרת היא מאיימת להתגנב למיטה שלי
באישון לילה ולאנוס אותי."
"נו, די. זה לא מצחיק. אני מספיק
לחוץ גם ככה."
"לחוץ ממה? זה רק אני."
"בדיוק, כי זה אתה."
"אני מבקש מהנוסעים לא להעליב את
הנהג." הכריז רובי ברשמיות, ואחר כך פרץ בצחוק ונישק אותי תוך כדי נהיגה.
עד שהגענו לדירתו הייתי שטוף זעה מרוב
פחד. הדירה שלו באמת הייתה שווה – דירה מרווחת ברחוב צדדי קטן וירוק עם חנייה,
מרפסת ושותפה נחמדה מאוד שכיבדה אותי במיץ ובעוגיות ועצמה את עיניה וצחקקה כשרובי
נישק אותי כדי להוכיח לה שהוא באמת הומו.
"אבל באמת רובי, לא ביקשתי הוכחות.
אם אתה אומר זה מספיק בשבילי." מחתה והסמיקה.
"ששש... אל תגלי לו. הוא חושב שהוא
מציל אותי מציפורניך, אחרת הוא לא היה בא."
טליה צחקה, אמרה ששנינו מטורפים והיא
חייבת לרוץ כי החבר שלה מחכה לה והלכה.
"אתה כזה שקרן רובי, מה פתאום מנסה
להכניס אותך למיטה? יש לה חבר." ניסיתי לנזוף ברובי, אבל צחקתי יותר מידי
מהשקרים הטיפשיים שלו.
"אתה כועס עלי נורא, נכון?" משך
אותי רובי למיטה, "בוא תראה לי כמה אתה כועס עלי."
"רובי, בבקשה... הכול, רק לא זה, אני
פוחד."
"אבל יש לנו קונדום, זה בסדר."
"ואם הוא יקרע?"
"ואם מטאור ייפול על הדירה הזו
ויהרוג את כולנו?"
"מטאור, מה פתאום מטאור? יותר סביר
שירו עלינו קאסם."
"מה, בחיפה?"
"למה לא?"
"לדעתי רעידת אדמה שמונה בסולם ריכטר
זה אסון הרבה יותר סביר." התווכח רובי והלביש עלי קונדום למרות מחאותיי.
"ואם כבר מדברים אז פיצוץ של בלוני
גז נשמע יותר הגיוני מרעידת אדמה." הודעתי לו, מנסה להדוף אותו מעלי, אבל הוא
היה כבד יותר ממני והרבה יותר עקשן ופשוט התיישב עלי.
"אין כמו זין בתחת." אמר בסיפוק.
"אני מסכים רובי." נאנחתי, "אבל
לא שווה לסכן את החיים בשביל זה."
"אוף, שתוק כבר ותזיין."
"ידעתי, הבאת אותי לפה רק כדי לנצל
את גופי."
"הגוף היפה, המדהים והסקסי שלך."
צחק רובי וסגר את אצבעותיי על הזין שלו.
אחר כך אמרתי לו שזה היה אונס וזה לא בסדר
והוא מתנהג בחוסר אחריות.
"מה חוסר אחריות? שמתי קונדום, וחוץ
מזה איך אונס אם אתה זיינת אותי?"
"אבל היית מעלי, כמעט מעכת אותי."
"שאני אבין, אתה קורא לי שמן?"
נעלב רובי, ולרגע לא ידעתי אם הוא צוחק או רציני. מין שיחה שכזו זו הייתה, כאילו
בצחוק, אבל נוגעת בכל המקומות הכואבים.
"רובי, בוא הנה, תפסיק לעשות פרצופים.
בוא נתרחץ יחד ונדבר."
מתחת לזרם המים החמים העברתי ידיים
מסובנות על גופו, נהנה מכל רגע, "אני יודע שבאטרף תקבל הערות מעליבות אם
תפרסם תמונת עירום שלך, אבל בעיני אתה מדהים. כל המחוטבים החלקים האלו לא עושים לי
את זה, שרירים תוצרת חדר כושר נראים לי סקסיים כמו חתיכות פלסטיק."
"ידעתי למה אני מתעקש דווקא עליך."
חייך רובי וסגר את המים, "עכשיו תורי." הכריז ושלף קונדום. "אני
מקווה שלא אכפת לך לעשות את זה בעמידה, אני מת על זה."
"כן, בעמידה זה אחלה, אבל תן לנשום."
"תנשום אחר כך, מה בוער? יש לנו את
כל הלילה לנשום."
"אם אתה חושב שאני נשאר לישון פה אתה
לא נורמאלי."
"בטח שאתה נשאר, שכחתי להגיד לך
שחטפתי אותך ואתה שבוי שלי." צחק רובי שם את הקונדום ובאמת גרם לי להפסיק
לנשום מרוב עונג.
אחר כך, כשחזרנו למיטה שלו, שאלתי אם הוא
באמת רוצה שאני אשאר לישון איתו.
"כן, אני רוצה. אני לא אוהב לישון
לבד, בבקשה תישאר."
נשארתי.
ישנו מחובקים כל הלילה ובבוקר התעוררתי עם
התקף חרדה. אני כבר מכיר את הסימנים – לחץ בחזה וקושי לנשום, הרגשת מחנק, זיעה
קרה, התחושה האיומה הזו שאני נופל לחור שחור והידיעה המצמררת שעוד רגע יבוא קיצי.
ברחתי לשירותים, ישבתי שם על האסלה הסגורה
וניסיתי, כמו שלימדו אותי בקבוצת התמיכה, לנשום נשימות עמוקות ולהירגע.
זה לא עזר. הייתי חייב לברוח משם לפני
שמלכודת החמימות והחיבה תיסגר עלי, ידעתי שברגע שאתחיל לרכוש לו אמון ולהרגיש נוח איתו
זה ייגמר בדמעות ובסבל.
אני לא אעמוד בעוד פעם אחת כזו, אני לא
חזק מספיק, עלי לשמור את הכוחות שלי כדי להחזיק מעמד במלחמה על חיי. אני מוכרח
לברוח כי עוד דקה יהיה מאוחר מידי.
התגנבתי החוצה, מתלבש בסלון, נועל את נעלי
ליד הדלת ונמלט כשקול צורמני של שעון המעורר רודף אחרי בעקשנות דיגיטלית.
לא היה טעם לחזור הביתה. הלכתי ישר לעבודה.
שתיתי שם קפה דלוח עם חלב מקולקל וויתרתי על ארוחת בוקר. התקף החרדה נחלש ברגע
שהתרחקתי מרובי, אבל עדיין לא הצלחתי לחשוב על אכילה
שמתי את הסלולרי שלי על רוטט, אבל כל הזמן
בדקתי אם לא היו לי הודעות. שום דבר לא היה ממנו - טלפון מעצבן מאימא ששאלה אם אני
מגיע בשבוע הבא לביקור, פרסומת מיותרת לאיזה מבצע, הודעה מקבוצת התמיכה ששעת
הפגישה הוקדמה לשמונה במקום תשע - ממנו שום דבר.
זה לא שרציתי לקבל ממנו הודעה, רציתי שהוא
יבין לבד, אבל התאכזבתי שלא שמעתי ממנו כלום, ואז, בעוד אני מבזבז את זמני מול
המחשב, לא מסוגל לבצע משהו מועיל, הוא הופיע פתאום.
"שכחתי לתת לכם קבלה על התיקון
שעשיתי בשבוע שעבר." אמר למזכירה שלנו והגיש לה מעטפה.
"איזה תיקון? משהו התקלקל?"
שאלה הטיפשונת, "לא הייתי פה בשבוע שעבר. הייתי בחופש."
"זה בסדר סיגי, אני יודע על מה מדובר."
לקחתי מרובי את המעטפה, מקפיד לא להביט בפניו.
"מה שלומך יפתח? הכול בסדר עם הפקס?"
"כן, מאה אחוז. תודה."
"על לא דבר." קולו יבש, מתנכר,
שורט אותי.
הוא יוצא, אני מביט אחריו ופתאום דוהר
החוצה בעקבותיו. "רובי, חכה רגע!"
הוא מנער את היד שאני מניח על כתפו, "עזוב
אותי."
"אל תכעס בבקשה."
"אני נראה לך כועס? מה יש לי לכעוס?
אני כבר רגיל למניאקים שמזיינים ובורחים, אתה לא הראשון, תאמין לי, אבל לפחות
יכולת להגיד שלום ולא לברוח כמו גנב. אני לא מאמין שחשבתי שאתה שונה."
"אני לא שונה, גם אני מניאק."
"ואני טיפש, הומו שמן, שעיר, טיפש
ומכוער."
"היי! אל תדבר ככה על עצמך. זה לא
נכון, אתה בחור נהדר."
"באמת? אז למה... לא, אל תגיד לי,
אני יודע לבד, לא היה לך קליק בלב, לא הרגשת פרפרים בבטן, זה לא אני זה אתה, אני
מקסים אבל אתה... מה אתה? מה? איך אתה יכול להתנהג ככה? לחבק אותי כל הלילה ואחר
כך, בבוקר, לברוח ככה, כמו... כמו..."
"כמו גנב."
"כן, בדיוק כמו גנב, גנב של אהבה."
עיניו היפות מלאות דמעות ועורו פניו השחום לוהט באדמימות ארגמנית יפיפייה.
"אני מצטער, באמת. ברחתי דווקא כי כן
היה קליק ופרפרים והכל."
"עכשיו כבר שמעתי הכול." נאטמות
פניו. הוא נכנס למכונית ומשעין את ראשו על ההגה, " לא משנה מה אני אעשה ומה
אני אגיד תמיד אבוד לי, אצלכם אני תמיד אפסיד."
התיישבתי לצידו. "מי זה אתם?"
"אתם, ההומואים היפים האלה, השרוטים
שתמיד מוצאים תירוצים, אלה שנותנים לי לגעת ולקוות, אבל בורחים ברגע שאני רוצה משהו
שהוא קצת יותר מסקס."
"למי אתה קורא יפה, שמנצ'יק." נזפתי
בו.
"זה לא מצחיק." הוא אמר בקדרות,
"זה ממש לא מצחיק יפתח."
"אתה צודק, אבל גם התקף בהלה זה לא
דבר מצחיק. הרגשתי שאני הולך למות, הייתי חייב לברוח."
"אם היית חייב אז היית חייב." סיכם
רובי בקרירות, "ועכשיו אני צריך לנסוע. עוף לי מהאוטו בבקשה"
"אבל רובי..."
"סתלק יפיוף, לא רוצה אותך פה יותר."
הסתלקתי.
בקבוצת התמיכה לא התחשק לי לדבר, בהיתי
באחרים ושתקתי.
"נו, מה קרה לך היום יפתח?" רעם
דימה אחרי שמאס בשתיקה שלי.
"לא בא לי לדבר היום." משכתי
בכתפי.
"בשביל לשתוק יכולת להישאר בבית,
תספר." התעקש דימה.
כשדימה מתעקש אף אחד לא מסוגל להגיד לו לא.
סיפרתי, מדלג ברוב צניעות על הקטעים הפורנוגראפיים, לא שהם היו מתנגדים לסיפורי
זיונים, ועוד במקלחת, אבל היה לי לא נעים מהמנחה הביישנית שלנו.
"שאני אבין," רכן לעברי עמית,
עיניו רחבות מפליאה, "פגשת בחור שלא אכפת לו שאתה נשא ושמוצא חן בעיניך,
ואפילו חושב שאתה יפה, ואתה בורח? אתה דפוק, אתה יודע את זה?"
"עמית, אני מאוד מבקשת, אין צורך
להיות שיפוטי כל כך." התערבה סוזן המנחה בטון הגננת שלה שמצחיק אותי כשהיא
מפנה אותו לאחרים, ומרגיז אותי כשהוא מופנה אלי.
"אני לא שופט, אני קובע עובדה, הוא
דפוק."
"אני יודע שאני דפוק עמית, אם הייתי
יכול לחיות כל כך הרבה שנים עם בחור שזיין כל הזמן מהצד ולא לדעת מה קורה מאחורי
הגב שלי אז ברור שאני דפוק."
"וגם דביל." הוסיף עמית.
"כן, וגם דביל." הסכמתי, "אבל
אם לא הייתי בורח מרובי הייתי מוכיח שאני גם מטומטם."
"אתה פשוט פחדן." סיכם יוני
הגדול וכולם הנהנו לאות הסכמה. אם סוזן הייתה מסכימה איתם הייתי שוכח מרובי והולך
הביתה לישון באלכסון, אבל היא נזפה בכולם במבטא האמריקאי המצחיק שלה ושוב בזבזה את
הזמן שלנו עם אחד הנאומים הפוליטקלי קורקט שלה על זה שאסור ללחוץ, ושלכל אחד יש את
הזמן שלו, ושאני עדיין מחלים מהפגיעה שפגע בי האקס, ושאני עדיין לא בשל לקשר, אבל
ברגע שאני כן אהיה זה יקרה לי ו...
ברגע זה החלטתי שאני חייב לראות שוב את
רובי, ואז השעון המעורר המטופש שהיא מביאה תמיד לפגישות צלצל והפסיק את הנאום
המעצבן שלה.
אני מתחיל לשנוא את כל הרעיון הזה של
שעונים מעוררים. מי המציא אותם בכלל?
"רק תיזהר שלא תמות מזקנה לפני שתהיה
בשל לקשר." לגלג יוני הקטן כשישבנו אחר כך בפיצריה.
הפיצריה נמצאת מול המקלט שבו אנחנו מקיימים
את הפגישות של קבוצת התמיכה, מתגנבים לשם חרש כמו פושעים ונועלים את הדלת כדי שחס
וחלילה לא יתפסו אותנו. אחר כך אנחנו נפרדים בנימוס מסוזן והולכים לשבת על פיצה
ולדבר כמו גברים, לא כמו ילדים מנומסים שמשגיחה עליהם גננת קפדנית.
"שתוק יוני, תעזוב אותי." יריתי
בו מבט זועם, ובטח הייתי גם בועט בו מתחת לשולחן, אבל כרגיל הוא ישב דבוק לדימה והעדפתי
לא להסתבך. מצחיק איך שניהם מתנהגים כאילו רק במקרה הם תמיד באים יחד, עוזבים יחד ויושבים
תמיד אחד ליד השני, כאילו שמישהו יגיד משהו בגלל שהם זוג?
למי אכפת שיש ביניהם הבדל שנים כל כך גדול,
הרי כל מי שיש לו עיניים רואה שיוני מעריץ את דימה ושדימה חולה על התחת הקטן של
האוחצ'ה הזו, כולם חוץ מסוזן כמובן, המנחה הכי גרועה בעולם שמצליחה תמיד להגיד את
הדבר הכי פחות מתאים ומסמיקה כל פעם שמישהו מדבר על סקס.
זו קבוצת תמיכה של נשאים למען השם, איך
היא חושבת שנדבקנו? מזה שלא רחצנו ידיים בשירותים?
"למה שלא תתקשר אליו?" הציע
עמית.
"אין לי את המספר שלו."
"אולי הוא התקשר? תבדוק את הסלולרי."
בדקתי ומצאתי הודעה ממנו - התנצלות קצרה
ונוקשה על מה שהיה בצהרים בעבודה ותו לא.
התקשרתי והוא ענה מיד.
"בטח ישבת ליד הטלפון והסתכלת עליו."
התגריתי בו.
"היית מת." הוא ענה בכעס.
"רק צחקתי רובי, אל תכעס. איזה פיצה
אתה אוהב?"
"שום פיצה, אני בדיאטה."
"השתגעת? מה דיאטה? בשביל מה לך
דיאטה?"
"בשביל להרזות, אין יותר פיצות, בכסף
שאני אחסוך על אוכל אני אלך להוריד שערות בלייזר."
"שלא תעז. טונה וזיתים זה בסדר?
להביא גם קולה?"
"תביא מה שאתה רוצה, אני לא נוגע בזה."
"עוד נראה, ביי."
מתעלם מהחיוכים של החבר'ה קניתי פיצה
משפחתית ענקית ובקבוק של מיץ מנגו לא מוגז ונסעתי אליו.
טליה פתחה לי את הדלת. "פיצה!"
קראה בשמחה, "ומיץ לא מוגז, נהדר! תתחתן איתי יפתח, תעשה לי ילד, אתה מושלם."
נישקה את לחיי.
"קודם אני צריך לבקש רשות מרובי,
איפה הוא?"
"יושב מדוכא בחדר שלו ושומע מוזיקה. ליאונרד
כהן, סימן שהמצב ממש נואש. מה עשית לו?"
"הייתי חרא, אבל אני מנסה לפצות אותו."
"עם פיצה? לא רעיון טוב, הוא שוב
בדיאטה."
"טליה, הוא לא צריך דיאטה, באמת שלא."
"טוב, הוא קצת מלא כזה, לא?"
"כן, וזה מה שאני אוהב."
"אבל הוא לא, וזה הגוף שלו, זכותו
להרזות אם זה מה שהוא רוצה."
"את תדרדרי את השותף שלך לאנורקסיה
בעבור מגש פיצה?"
"קלטת אותי, ואל תשכח את המיץ הלא
מוגז." חייכה טליה, ואחרי עוד קצת לחץ על מצפונה הסכימה לוותר לי על כמה
פרוסות, אבל את המיץ השאירה אצלה.
דפקתי על דלת חדרו של רובי והמוזיקה נפסקה.
"לך מפה!" הוא צעק.
פתחתי ונכנסתי. הוא שכב על המיטה
וכשנכנסתי הסתובב והפנה אלי את גבו.
"אמרתי לך ללכת, וקח אתך את הפיצה
הזו."
"לא רוצה." התיישבתי על מיטתו,
ואת הפיצה הנחתי ביני לבינו. "הבאתי גם מיץ, אבל השותפה שלך חמסה אותו. אה,
והיא גם רוצה שאני אעשה לה ילד, אבל רק אחרי החתונה."
"הראשון שלי, זה ששבר לי את הלב עוד
לפני הצבא, התחתן והביא ילדים."
"כולם מתאהבים בסטרייט לפחות פעם אחת."
הוא הסתובב אלי, "הוא לא היה סטרייט,
סתם פחדן."
"כמוני." חייכתי וליטפתי את
לחיו.
הוא עצם את עיניו, "גם אני פוחד יפתח,
אתה חושב שרק אתה פוחד, כולם פוחדים, מה קרה שבכל זאת חזרת?"
"בקבוצת תמיכה אמרו לי שאני אידיוט."
"איזו קבוצת תמיכה?"
"של נשאים."
"סיפרת להם עלי?"
"יותר על עצמי, זה מה שאנחנו עושים
שם, מדברים על עצמנו, זה עוזר קצת, לא יותר מידי, אבל מידי פעם זה מקל."
"אולי גם אני צריך לחפש קבוצת תמיכה.
יש קבוצת תמיכה להומואים שמנים ומכוערים שמתאהבים כל הזמן בגבר הלא נכון?"
"אולי יש, אבל הם לא יקבלו אותך כי
אתה יפה ומתוק מידי." נשכבתי לידו, "ובקשר לגבר... נצטרך לחכות ולראות."
"כבר ראיתי." אמר רובי בקדרות והתחיל
לאכול את הפיצה, "אתה פחדן, שרוט, לא בשל לקשר, כל הדברים האלו."
"ואני גם נשא איידס."
"כן, גם, אבל מבחינתי זו הבעיה הכי
קטנה."
"אם ככה הכול בסדר, ואל תגמור את כל
הפיצה, תשאיר לי משהו שמנצ'יק."
"אבל אני גווע, לא אכלתי כלום כל
היום. למה הבאת כל כך מעט?"
"הבאתי יותר, אבל טליה לקחה לי. חכה,
אני אנסה לנהל איתה משא ומתן לשחרור עוד כמה חתיכות."
יצאתי החוצה מצאתי במטבח את טליה ואת החבר
המהמם שלה (בחור כל כך יפה סטרייט? פשוט בזבוז) שכנעתי אותם לתת לי שתי כוסות מיץ
ועוד קצת פיצה וחזרתי לרובי.
אחרי שגמרנו את האוכל הסכמנו שכל השווים
באמת הם למרבה הצער סטרייטים – "חוץ ממך." אמר רובי, "לא, חוץ ממך."
התווכחתי - נכנסנו למיטה ויצאנו ממנה רק בבוקר.
"אני יכול לבוא אליך אחרי
העבודה?" שאלתי את רובי על הקפה של הבוקר.
הוא אמר שכן, הסמיק קצת ושאל אם זה אומר
שאנחנו יחד.
"בתנאי שאתה מבטיח להפסיק דיאטות
ולהתרחק ממכוני לייזר."
"אני מבטיח, ואם אתה רוצה לעזוב את
החורבה שאתה גר בה כדאי שתדע שטליה מתכננת לעבור לגור עם החבר שלה ואם תהיה ממש
נחמד אלי..."
4. מה הטעם
חודש אחר כך כבר גרנו יחד והחיים נראו
יפים יותר, ואז פגשתי את צחי, החבר המשותף שלי ושל האקס, שמסר לי ממנו דרישת שלום
והכל התהפך שוב.
צחי היה חבר משותף שלי ושל עידו. נפגשנו
בו באיזו מסיבה קצת אחרי שהתחלנו לגור יחד והתיידדנו. הוא נעשה אחד מהחבר´ה שלנו,
נפגשנו כמעט כל שבוע, הלכנו יחד למסיבות, רקדנו יחד, השתכרנו יחד, התמסטלנו יחד, היינו
כמו משפחה. ברור היה שהוא יפנה אלינו לעזרה כשיום אחד נקרע לו קונדום והוא נאחז
פחד שאולי...
הוא ועידו הלכו יחד לקבל את התשובות שלהם
והוא זה שהחזיר את עידו המבוהל והנרעש הביתה, ונתקע ביני לבינו, מונע מעידו מלהכות
אותי.
כשעידו ברח מהבית צחי נקרע ביני לבינו, לא
יודע למי לעזור קודם, לי שרק ברגע זה הבנתי באיזה שקר חייתי בשנים האחרונות, או
לעידו שאיים שהוא יתאבד.
בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותו, שומר על
ארשת פנים רגועה יחסית, שאני בסדר ושאלך מחר בבוקר לעשות בדיקת דם – הצלחתי בזה כי
היה לי הרבה ניסיון בהעמדת פנים שאני בסדר - מיד אחרי שהוא הלך לחפש את עידו
הורדתי בעזרת יין את כל כדורי השינה וההרגעה שמצאתי בבית, ואם הוא לא היה חוזר
בבוקר בטח הייתי ממשיך לישון עד שהייתי מת.
רק כמה ימים אחר כך, כשכבר הייתי מאושפז
במחלקה פסיכיאטרית אחרי שהובהר לי שאני סובל מדיכאון קל ובטח סבלתי ממנו כבר שנה
אם לא יותר, סיפר לי צחי, היחיד שבא לבקר אותי מכל המוני החברים שחשבתי שיש לי,
שעידו פשוט הלך לאיזה פאב והשתכר כמו שעשה בדרך כלל כשהיה בצרות, ושכל איומי
ההתאבדות שלו היו סתם קשקושי סרק.
"מסתבר שדווקא אלו שמדברים כל הזמן
על התאבדות לא מתכוונים ברצינות. מי שבאמת מתכוון למות אלו השקטים, האלו שכמעט לא
מדברים." סיפר לי, וניסה לחייך אלי, אחוז רגשות אשמה שהוא, המשתרלל בראש
חוצות, פרפר מסיבות וסטוציונר אובססיבי, הצליח לחמוק, ואילו אני שמעולם לא התפתיתי
לאיש והייתי נאמן לבן הזוג שלי נדבקתי.
"אבל איך יכול להיות שלא ידעת שהוא
בוגד בך? הוא סיפר לנו שהוא רק ישן אתך, שכבר מעל שנה הוא בקושי נוגע בך, שהוא לא
נמשך אליך יותר, שאתם רק שותפים לדירה וחברים, זה הכול, מה חשבת, שהוא הפסיק לזיין
פתאום?"
"כנראה שלא חשבתי יותר מידי."
משכתי בכתפי, ולא סיפרתי לצחי שנכון, סקס לא היה יותר, אבל הוא היה מחבק אותי
במיטה בכוח, נצמד אלי, אומר שאני החבר היחיד שלו, שרק איתי הוא יכול לישון, לפעמים
מבקש סליחה בלי להסביר, ודואג לי ומטפל בי כשחליתי בשפעות האיומות האלו שחזרו שוב
ושוב לאורך החורף האחרון שלנו שהיה החורף הארוך והקר ביותר שידעתי מימי.
איך לא הרגשתי שמשהו לא בסדר? איך לא
ידעתי? לא יודע. באותו חורף אחרון שלנו יחד הראש שלי הפסיק לעבוד, ההיגיון שלי
קפא, רוב הזמן הייתי עצוב, חסר חשק, חולה ומדוכדך, הרגשתי אשם שאני גורם לו דאגה
כה רבה- והוא דאג לי, אני משוכנע בזה - חשבתי שהכול נפשי ושזו אשמתי כי אני חלש
וטיפש.
"דיכאון לא נגרם באשמת אף אחד, זו
מחלה, זה פשוט קורה." אמר לי הפסיכולוג הנחמד שנתן לי מרשמים לתרופות ששיפרו
את מצב רוחי, העלימו את הרצון שלי למות, וכבונוס מחקו את הזעם, הגעגועים והליבידו
שלי.
"אז מה שלומך?" פרש לעברי צחי
ידיים כשנפגשנו פתאום בתור לקולנוע, "אתה נראה פשוט נפלא, לאן נעלמת?"
"לשום מקום. סתם הורדתי פרופיל, אני
ממש בסדר עכשיו." חייכתי אליו כאילו הוא סתם מכר והצגתי בפניו את רובי,
"זה החבר שלי, אנחנו חיים יחד." אמרתי ונתתי לרובי יד, מועך בכוח את
כפו, מנסה לשאוב ממנה כוח ולהתנהג כאילו הכול רגיל ואני מרגיש מצוין.
"מיד הבנתי שמשהו לא בסדר אתך."
אמר לי אחר כך רובי, "מעכת לי את היד והזעת נורא, ואחרי שהוא אמר לך שעידו
שוב בארץ נראית כאילו אתה רוצה להקיא."
צחי נעלם באחד האולמות עם החבורה שהוא
הגיע איתה ואני נשענתי חסר כוח על הקיר וביקשתי שנלך הביתה.
רובי אפילו לא שאל למה, אחז בזרועי, עצר
מונית ולקח אותי הביתה. בבית התחפרתי מתחת לשמיכה ולא יכולתי להפסיק לרעוד גם
כשרובי חיבק אותי וגרב לי גרבי צמר.
"אף פעם לא סיפרת לי מה עשית אחרי
שנודע לך שאתה נשא?"
"בעיקר דיברתי, זה מה שעושים במחלקה
פסיכיאטרית פתוחה, לוקחים כדורים ומדברים."
"איזה כדורים?"
"משהו לא רציני, סרוקסט. לקחתי אותם
ארבע וחצי שנים. עליתי במשקל ולא היה לי חשק לסקס, אבל לפחות הפסקתי לחשוב על
התאבדות. הבעיה בתרופות האלו היא שהן משטחות אותך נפשית, אתה מתקיים, אבל לא יותר
מזה."
"נעשה א-מיני, כמו שאמרת." נזכר
רובי בשיחה הראשונה שלנו.
"נכון, הרבה זמן פחדתי להפסיק עם
התרופה, פחדתי ששוב יכאב לי ושאני שוב ארצה למות, אבל הרופא התעקש שחייבים ושאני
צריך להתחיל לנסות לחזור לחיים רגילים. לאט לאט הורידו לי את המינון, הלכתי לחדר
כושר כדי להוריד את עודף המשקל, הצטרפתי לקבוצת תמיכה של נשאים, התחלתי להסתכל על
בחורים, ואז פתאום פגשתי אותך, ומה שקרה אחר כך אתה יודע לבד."
"למה לא סיפרת לי?"
"לא יודע. התביישתי, פחדתי, ובכלל,
מה כבר היה לספר? אתה יודע כמה אנשים חיים על פרוזק ושות´? כמעט חצי מדינה."
"אתה מתגעגע לעידו?"
חשבתי הרבה לפני שאמרתי, "כן אבל..."
"אבל מה?"
"אני מתגעגע לאיך שהוא היה בהתחלה,
כשרק נפגשנו, לא לעידו של השנים האחרונות. מעניין אם הוא נעשה כזה בגללי או שאני
נכנסתי לדיכאון בגללו? ואולי פשוט השפענו רע זה על זה? אני לא יודע."
"אתה רוצה לראות אותו שוב?"
"לא, חס וחלילה. הרי הבטחתי לו שאני
אהרוג אותו אם ניפגש והבטחות חייבים לקיים, עדיף שלא ניפגש."
"לדעתי אתה טועה?"
"מה, שאני כן אהרוג אותו? ככה אתה
רוצה להיפטר ממני? לתקוע אותי בכלא?"
"אני לא רוצה להיפטר ממך, דביל. אני
רוצה... אני רוצה שתפסיק לרעוד ולהיבהל כל פעם שאתה נזכר בו."
"אני לא חושב שזה יקרה בגלגול הזה
רובי."
"תקשיב לי יפתח, בריחה זה תמיד פתרון
גרוע, אתה חייב לעמוד מולו, להגיד לו מה שיש לך להגיד, לתת לו להסביר, לסגור את
העסק הזה יפה כדי שהוא יפסיק לרדוף אחריך. זו דעתי."
"לך קל לדבר, אין לך מושג איך
זה."
"נכון, אין לי מושג, אבל לא קל לי
לדבר. אני אוהב אותך וכואב לי כשאתה סובל. אני רוצה לעזור לך ולא יודע איך, תאמין
לי שבכלל לא קל לי לדבר."
"אתה אוהב אותי? אחרי כל מה שסיפרתי
לך אתה עוד אוהב אותי?"
"בטח שכן, דביל אחד. אתה חושב שהייתי
סובל את החביתות השרופות שלך אם לא הייתי אוהב אותך?"
"החביתות שלי לא שרופות, הן וול
דאן."
רובי צחק, אמר לי שאני מתוק, ושאל למה אני
לא אומר לו שגם אני אוהב אותו.
"לא יודע, אני פוחד. מה, אתה לא יודע
לבד מה אני מרגיש?"
הוא נאנח. "היה נחמד אם היית אומר לי
את זה, אבל לא חשוב, תביא חיבוק." הסתובבתי אליו, חיבקתי אותו חזק, אמרתי לו
תודה שהוא מטפל בי, והוא אמר לי להפסיק להיות הומו כזה, ואחר כך נרדמנו.
למחרת סיפרתי לבחורים בקבוצת התמיכה על
הפגישה עם צחי ואיך הרגשתי ומה רובי אמר לי.
"לדעתי הוא צודק." אמר יוני,
"תיפגש עם האקס שלך ותסגור עניין כדי שתוכל להמשיך הלאה."
"איך לסגור עניין? אני לא מסוגל...
אני לא יכול לדבר איתו. מה אני אגיד לו?"
"אל תגיד כלום, פשוט תדחוף אותו
לירקון ותמשיך ללכת הלאה."
"כן, ישר לבית סוהר. תודה רבה
יוני."
"מה ירקון? עדיף שתזרוק אותו מתחת
לגלגלים של מכונית, מהיר ויעיל." אמר בנצי ברצינות מפחידה והשאר הוסיפו הצעות
כהנה וכהנה.
"לא צריך להרוג אותו מספיק שתשכור
כמה בריונים שישברו לו את העצמות וירסקו לו את הביצים."
"ומה רע בדרך הישנה והטובה של להרעיל
לו את הקפה?"
ראשי הסתחרר, כולם העלו הצעות איך לשלוח
את עידו לעולם שכולו טוב או לפחות לגרום לו סבל ונכות. בסופו של דבר סוזן, שהקשיבה
לנו בסבלנות, מחאה כפיים, ביקשה שנשתוק, ושאלה אם אני מרגיש שאני חזק מספיק להיפגש
עם עידו בלי להתמוטט רגשית.
"לא." אמרתי בכנות, "אפילו
המחשבה עליו גורמת לי בחילה."
"בטח, החרא הזה הדביק אותך באיידס.
אני הייתי חותך לו את הזין ונותן לו לדמם למוות." אמר דימה בתיעוב.
"אני לא חושב שאני מסוגל אפילו לתת
לו סטירת לחי." התנצלתי, "קודם כל אני לא בן אדם אלים, ושנית, מאוד
אהבתי אותו. כשנפגשנו הייתי ילד מבוהל ומבויש. בזכותו נעשיתי גבר, הפסקתי לפחד,
למדתי להכיר את עצמי, יצאתי מהארון. הוא דחף אותי ללמוד מקצוע, ולהפסיק לחשוב שאני
מפלצת מגעילה. אני יודע שהוא מצטער בכנות שהוא הדביק אותי, זו הייתה טעות ואני לא
כועס עליו, אבל אני לא יכול לסלוח לו שהוא בגד בי, זה כואב לי יותר מידי."
"אבל יפתח, סליחה שאני הולך נגד הזרם
הכללי." אמר עמית חרש, "אבל אם נכנסת מאיזו סיבה לדיכאון והפסקת לרצות
לזיין, מה עוד הוא היה יכול לעשות אם לא לבגוד בך?"
"לשים קונדום, זה קודם כל, ושנית,
לדבר, לשאול, לברר, אולי אפילו להיפרד לפני שהוא עבר לזיין אחרים." התרגז
יוני.
"השאלה היא מה בא קודם, הבגידות שלו
או הדיכאון שלי?"
"את זה רק אתם יודעים." אמרה
סוזן, "ואם חשוב לך לברר מה בדיוק קרה לך בתקופה הזו של חייך תצטרך להיפגש עם
עידו ולדבר איתו."
"אני לא מסוגל, אני פשוט לא
יכול." נרעדתי.
"אולי תתחיל בזה שתשלח לו
מייל?" הציעה סוזן ברוך, "תברר באיזה שלב של החיים הוא נמצא, ואם הוא
מעוניין בכלל לדבר אתך. חמש שנים זה הרבה זמן, הוא בטח השתנה מאוד."
"טוב, אני אחשוב על זה."
הבטחתי.
חזרתי הביתה והתקשרתי לצחי לברר איך אפשר
ליצור קשר עם עידו. היה לו המייל של עידו, אבל למה שאני לא ארים לו פשוט טלפון? הוא
שאל בפליאה.
"אני מעדיף לשלוח לו קודם מייל. מה
מצבו צחי?"
"הרבה פחות טוב משלך. הוא מאוד רזה,
הוא חי אצל אימא שלו שנורא הזדקנה מאז שאביו נפטר, ידעת שאביו נפטר? בגלל זה הוא
חזר לארץ. לא שהוא הצליח כל כך בחו"ל, עבד אצל איזה בן דוד שלו בחנות למכשירי
חשמל, מכר מחשבים וטלוויזיות והתגעגע לארץ."
"הוא אמר לך משהו עלי."
"שהוא מקווה שאתה בסדר, שהוא מצטער
נורא שגם אתה נשא, שהיית אהבת חייו, שהוא אף פעם לא אהב אף אחד כמו שהוא אהב
אותך."
"כן, גם אני מאוד אהבתי אותו."
"ומה עם הבחור הזה שהיה אתך, הרובי
הזה?"
"הוא נהדר. אחרי שפגשתי אותך סיפרתי
לו הכול."
"מה, הוא לא ידע שאתה נשא?"
נבהל צחי.
"כן, בטח שהוא ידע, אבל הוא לא ידע
שהייתי מאושפז ושלקחתי כדורים נגד דיכאון."
"לא נורא, דיכאון זה השחור
החדש." התבדח צחי. "כל העולם חי על פרוזאק."
"אתה לא מבין צחי, להיות בדיכאון
זה... זה נורא. אין לזה שום קשר לאופנה."
"אני מבין." הרצין צחי,
"לא התכוונתי להעליב, אתה רוצה שאני אדבר איתו? להגיד לו שאתה רוצה לדבר
איתו?"
"כן. אם אתה מוכן, זה יהיה הכי
פשוט."
"טוב, תן לי איזה יום יומיים, אני
אחזור אליך ברגע שתהיה לי תשובה." אמר צחי, איחל לי אושר ובריאות וניתק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה