6. לומד אותך
"אז מה הסיפור עם אימא שלך רותם?"
שאלתי כששוב ליוויתי אותו הביתה אחרי שהוא אכל אצלנו ארוחת צהרים של שבת שאצל קימי
ודודו תמיד הייתה סיבה למסיבה, ובילה את מה שנשאר מאחר הצהרים בחדרי, שכוב לצידי
על המיטה שלי, מנומנם קצת מהיין שמזג לו דודו ביד רחבה.
לשמחתי הזין שלו לא הושפע לרעה
מהאלכוהול והצלחתי לגעת וללטף קצת את הזקפה שלו ועוד חלקים אחרים של גופו הקטן
והחלקלק.
"הסיפור הרגיל." אמר רותם במעין זעף
מיואש, הבעה שעלתה על פניו כל פעם שניסיתי לדבר איתו על המשפחה שלו.
"איזה סיפור רגיל?" התעקשתי להבין.
"הסיפור הרגיל של כל ההומואים. אבא חלש או
נעדר, ואימא שיושבת לך בתוך הווריד."
"אבא שלי לא נעדר ובטח שלא חלש, ואימא לא
יושבת לי בתוך הווריד, זאת אומרת, פעם חשבתי שכן, אבל יחסית לקימי היא ממש
בסדר."
"גם קימי בסדר." נחלץ רותם להגנתו,
כמו שידעתי שיעשה. השניים חיבבו מאוד זה את זה ומיד מצאו שפה משותפת, ודודו אפילו
טען, ספק בבדיחות הדעת ספק ברצינות, שהם דומים כל כך עד שהוא חושד שהם הופרדו
בלדתם.
טוב, זו הייתה כמובן שטות כי רותם היה צעיר
מקימי ביותר מעשרים שנה, וחוץ מהעובדה ששניהם היו בהירי עור וחלקים הם כלל לא דמו
זה לזה חיצונית, אבל היה משהו זהה בצורת המחשבה ודרך ההתייחסות שלהם לעולם, מעין
אנינות מסתייגת מתובלת בהומור יבש שהיה מובן לגמרי רק להם.
"שני פיינשמקערים." התבדחה דעתו של
דודו כשראה את שניהם מתלהבים מאותם סרטים - סרטי בנות מטופשים - ואותה מוזיקה -
שקטה ומיושנת - וכמובן מעריצים את אותם הספרים ומחזיקים באותן דעות לגבי כל דבר
כמעט, מפוליטיקה - שמאל מתון ועייף - ועד לטעם בלבוש - שמרני ומאופק.
"כן." הסכמתי, קצת בעל כורחי,
"הוא קצת פולנייה כזו, אבל סך הכול הוא בסדר גמור."
"גם אני פולנייה?" נעץ בי רותם מבט
מודאג.
"כן, קצת." חייכתי וליטפתי את זרועו
כדי שיבין שאני לא ממש רציני, אבל הוא התרחק ממני, מנער מעליו את ידי בזעף. הוא
היה כזה רגיש לפעמים.
"נו, די, רותם. די, אל תהיה כזה. בוא נלך
למקום הסודי שלי."
"לא רוצה. לא התמזמזת איתי מספיק בחדר
שלך?"
"האמת שלא. לא הייתי מתנגד לעוד קצת."
"אתה תמיד רוצה עוד קצת." רטן רותם,
ואחר כך נועץ בשעונו. "לא, אני חייב לחזור הביתה."
"למה? מה הבעיה של אימא שלך?"
"אני לא יודע בדיוק, אבל היא נעשית עצבנית
כשהיא לבד."
"ומה יהיה כשתתגייס? הרי לא תוכל לחזור כל
יום הביתה?"
"אולי כן. תלוי איפה אני אשרת."
"אבל רותם... היא לא מבינה שאתה כבר לא
ילד? הרי באיזה שלב תצטרך לעזוב את הבית."
"לא אם זה יהיה תלוי בה."
"ומה עם אבא שלך? איפה הוא גר?"
"באילת, שם הזונה גרה."
"איזה זונה?"
"אשתו."
"אז למה זונה?"
"כי בגללה הוא עזב אותנו. הלך לגור אתה ועם
הממזרים שלה והוליד איתה עוד ממזר אחד."
התיעוב שבקולו הפחיד אותי כל כך עד שלא העזתי
לחקור יותר, אבל כנראה שהוא חש צורך להמשיך ולשוחח על הנושא הזה כי הוא המשיך
וסיפר לי שאביו עזב את הבית כשהוא היה בן שש, שהוא שונא אותו בגלל יחסו הרע לאימו
שהצטיירה מדבריו כאישה שברירית, עדינה וחסרת ישע.
"אז לא דיברת עם אבא שלך מאז שהיית בן
שש?" נדהמתי.
"הוא מתקשר לפעמים." הודה רותם בחוסר
רצון, "שולח מתנות וכסף שאני לא נוגע בו."
"ומתי ראית אותו לאחרונה?"
"בחופש הגדול. אני נוסע לשם כל קיץ, זה חלק
מהסכם הגירושים שלהם, שאני אבקר אצלו בחופשת הקיץ, אבל בשנה הבאה אני אהיה בן
שמונה עשרה והוא לא יוכל להכריח אותי לבוא אליו יותר."
"אז אתה מבלה כל חופש גדול באילת אצל אבא
שלך, נשמע סידור לא רע."
"זה סידור נוראי, ואני שונא את זה. שונא את
אילת, שונא את הים ושונא אותה ואת הילדים שלה ועוד יותר את הממזר החוצפן שהם
הולידו יחד."
"הוא אחיך."
"רק חצי אח."
"בכל זאת, הוא לא אשם שהוא נולד, והרי אין
לך אחים אחרים."
"דווקא כן. הוא היה נשוי קודם, לפני שפגש
את אימא, וגם שם הוא השאיר שני ילדים."
"וואלה!" התרשמתי בעל כורחי מעלילות
אביו של רותם, "הם בטח גדולים עכשיו."
"כן. אחד חייל והשני... אני לא יודע. לא
מכיר אותם ולא רוצה להכיר."
"באמת יש לך משפחה מסובכת."
"המשפחה היחידה שיש לי זו אימא והדודות
שלי. זה מספיק."
"טוב, תראה רותם, אני חושב שהגישה שלך
מוטעית, גם אני לא מסתדר עם אבא, הוא מעצבן אותי המון פעמים וגם אימא... הם יכולים
להיות די מרגיזים, אבל... זאת אומרת... לשנוא את אבא שלך? הרי הוא לא נטש אותך או
משהו. אתה לא חושב שאתה קצת מגזים? אימא שלך אולי כועסת עליו מהסיבות שלה, אבל אתה
כבר מספיק מבוגר לגבש עליו דעה עצמאית, לא?"
"בהחלט. יש לי דעה מגובשת לגמרי עליו. הוא
בן אדם מגעיל, אני מתעב אותו. הוא שוביניסט ופרימיטיבי, הוא שם תווית מחיר על כל
דבר, לא קורא ספרים, לא מתעניין בשום דבר תרבותי. יש לו רק סקס, כסף וזיונים בראש.
עצם הצורך לדבר איתו מדכא אותי לגמרי."
"איך הוא נראה?" הסתקרנתי לדעת.
"אחרת לגמרי ממני. גבוה, עם שרירים מנופחים
בחדר כושר, המון שערות על החזה, בגדים יקרים, תמיד מריח מבשמים, כל הזמן חושב על
הרושם שהוא עושה על נקבות. בן אדם גס רוח ומגעיל."
"מזל שאמרת קודם שאתה מדבר על אבא שלך.
כמעט חשבתי שאתה מתאר אותי."
"אל תדבר שטויות, אתה לא גס רוח ובחורות לא
מעניינות אותך."
"נכון, אבל סקס כן, וגם אני חושב על כסף
יותר מאשר על דברים תרבותיים כמו ספרים, ומוזיקה ואמנות, גם עלי אתה מתעצבן שאני
הולך לחדר כושר וגם אני חרמן כל הזמן."
"כן, יש בזה משהו." אמר רותם, מהורהר,
ואז לקח ממני את הנייד שלי - לו לא היה טלפון נייד כי אימא שלו פחדה מהקרינה -
התקשר לאימא שלו, אמר לה שהוא יאחר עוד קצת ושלא תדאג ואחר כך הלכנו לחדר הסודי
שלי ושם, סוף סוף, הוא הסכים שנתפשט לגמרי ושאני אלמד אותו איך עושים סקס אוראלי
שאני כיניתי למצוץ, אבל רותם הרי היה טיפוס תרבותי לא חרמן גס רוח כמוני.
בהתחלה הוא קצת חשש ונרתע בבהלה כשהסתובבתי
ושכבתי לידו הפוך, הזין שלי מול הפנים שלו, ולכן אמרתי לו שרק ישכב בשקט ויירגע,
וייתן לי לעשות מה שאני רוצה בלי להפריע.
לקחת את הזין שלו שהיה שמנמן ומתוק בדיוק כמוהו
לפה, ואחרי כמה דקות הוא התחיל להפריע לי, קודם ליטף אותי ואחר כך העז ולקח אותי
לפה, ומיד אחר כך גמר לי בפה, נבהל וביקש סליחה.
"טיפש." צחקתי, "אני אוהב את
הטעם שלך, הוא מתוק כמוך."
"איזה טעם יש לזה?"
"מה, לשפיך?"
"אל תגיד מילים כאלו." נרתע רותם.
איזה בחור מצחיק.
"לא חשוב איך תקרא לזה, לדעתי זה
טעים." אמרתי ונישקתי אותו, דוחף את הלשון שלי לפיו כדי שירגיש את הטעם.
כנראה שזה מצא חן בעיניו כי הוא נישק אותי ברצון ולא מחה.
"אף פעם לא טעמת את הזרע שלך כשעשית
ביד?" שאלתי.
"אני משתדל לא... אני מעדיף... זה... לא
חשוב, עזוב." נואש רותם.
"מה, אתה לא עושה ביד?" חקרתי אותו
בסקרנות.
"כן, אבל משתדל לא."
"למה? מה רע בזה?"
"לא יודע." אמר רותם בקול אומלל.
אני לא יודע למה, אבל שיחה על סקס תמיד גרמה לו
קשיי התבטאות שהקשו עלי להבין מה הוא באמת חושב ומרגיש בנושא.
"אתה עושה הרבה ביד?" שאל בלחש, פניו
חבויים בתוך חזי.
"לא יודע אם זה נחשב הרבה, פעם פעמיים ביום
זה הרבה?"
"זה המון."
"אבל אם אני לא עושה ביד יש לי חלומות
רטובים."
"על מי אתה חולם?"
"על גברים כמובן."
"גם עלי?"
"כן, גם."
"וגם על אחרים?"
"בטח."
"על מי?"
"כל מיני. נו, די." התעצבנתי, יש
דברים שגם לי קשה להגיד.
"אתה לא רוצה לספר לי?" נעלב רותם.
"אתה תתרגז, עזוב. בוא, תסתובב על הבטן,
אני רוצה להראות לך משהו."
הוא הסתובב והגיש לי את התחת החמוד שלו שהיה חלק
ועגול ומתוק להפליא. כל זמן שרק ליטפתי ונישקתי את ישבנו ואת הגומות המתוקות שמעליו
הוא שתק ונהנה בשקט, אבל כשהחדרתי את לשוני אל החריץ בין עגבותיו וגיששתי בלשוני
אחרי החור שלו הוא נרתע מבוהל.
"מה אתה עושה?" נחרד.
"תיכף תראה, שכב בשקט רגע."
"לא אני..."
"שקט, תרגיע. זה יהיה נעים." נשכבתי
עליו, מרתק אותו למזרון ועברתי בלשוני על הקיפולים והחריצים העדינים המסודרים
בעיגול יפיפה סביב פי הטבעת הוורוד והנחמד שלו. הוא רעד כולו, גנח והשמיע מחאות
חנוקות, אבל לא ניסה לזוז ממקומו, ורק כשדחפתי את לשוני ממש פנימה התנער והדף אותי
מעליו.
"בשלב הבא בטח תרצה לדחוף לשם את הזין
שלך." קפץ את אגרופו הקטן סביב הזין שלי שנראה גדול ומאיים בתוך כף ידו.
"כן, אבל רק אם גם אתה תרצה."
רותם הפך אלי את גבו ומשך את ברכיו אל חזהו,
מתקפל בתוך עצמו, מתנתק ממני.
נשכבתי לצידו ודחפתי יד מתחת לעורפו, מתאים את
תנוחת גופי לגופו. הזין שלי התמקם ברוב נוחות בדיוק בין פלחי ישבנו הלחים
וכשהעברתי את ידי מעבר למותניו ונגעתי במפשעתו שמחתי להבחין ששוב עומד לו.
התחלתי להתחכך בו בזהירות תוך שאני מלטף ומשפשף
את אברו, אלכס לימד אותי את התנוחה הזו וזו הייתה מעין פשרה בין הרצון שלי לזיין
אותו ובין חוסר רצונו להניח לי להחדיר את הזין שלי לתוכו.
חוץ מזה הוא הסכים להכל – מציצות, ליטופים
ונשיקות, ואפילו החדרת אצבעות אם הוא היה מספיק חרמן ושיכור - אבל לא יותר
מזה.
תמיד חלמתי שיום אחד הוא יהיה די שיכור כדי
להניח לי לחדור לגופו גם עם הזין שלי, אבל הוא אף פעם לא שתה כל כך הרבה עד שיאבד
לגמרי שליטה ויפטר מהעכבות שלו בנושא זיונים בתחת. לצערי הוא גם סירב בכל תוקף
לגעת בתחת שלי, טען שזה מגעיל והתרכז רק בזין שלי שזה בסדר, אבל...
אחרי שגמרתי המשכתי ללטף את הזין של רותם שלא
הצליח לגמור עד שהגנבתי אצבע אחת לתוך התחת שלו. רק דחפתי אותה פנימה ומיד הוא גמר
בצעקה, ואז הסתובב והתחיל להרביץ לי.
"מה? מה עשיתי לך? די, נו, תפסיק."
נשכבתי עליו ותפסתי את פרקי ידיו בידי, מצמיד אותם למזרון מעל לראשו.
"אתה יודע יפה מאוד מה עשית!" זעם
רותם.
"אבל גמרת, לא? אל תגיד שלא היה לך
נעים."
בתגובה הוא קרא לי סוטה חרמן ומגעיל, והתפרע מתחתי,
מנסה לבעוט בי ולנשוך אותי. צחקתי והידקתי את אחיזתי בידיו, משיב לו בנשיקה על כל
קללה ונשיכה עד שהוא פרץ בבכי. פתאום זה הפסיק להיות משחק משעשע והנחתי לו.
"תראה מה עשית." בכה רותם.
"מה עשיתי?" נבהלתי ואז ראיתי למה הוא
מתכוון וצחקתי כי שוב עמד לו. "העיקר שלי אתה קורא חרמן וסוטה, ומה
אתך?"
"זה לא מצחיק." נעלב רותם ושוב הפך
אלי את גבו.
"לדעתי זה כן מצחיק, אתה כזה חמוד כשאתה
מתרגז. אני אוהב אותך." פלטתי בקלות דעת, בלי לחשוב מה אני אומר.
"שתוק, פשוט שתוק כבר." אמר רותם
בזעף, ופתאום האווירה בחדר הקטן נעשתה כבדה ודחוסה.
"אבל אני באמת אוהב אותך." אמרתי,
נוכח בפליאה לדעת שכן, איכשהו, בין השיחות, ההתמזמזויות התמימות, הנשיקות,
הארוחות, ההליכות המשותפות לביתו והלימודים יחד, התרגלתי אליו והחיבה שרכשתי לו
מאז ומתמיד הפכה לאהבה.
"אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב את אלכס המושלם."
אמר רותם בזעף והתחיל להתלבש.
"אהבתי מאוד את אלכס, זה נכון, אבל כמה
שהכרתי אותו יותר ככה אהבתי אותו פחות ואותך בדיוק ההיפך, כמה שאני מכיר אותך יותר
טוב אני יותר אוהב אותך."
"למה אתה מתכוון כמה שהכרת אותו
יותר?"
"בהתחלה הוא היה כזה יפה ומושלם, הוא היה חכם
ומנוסה יותר ממני בכל דבר, פשוט הערצתי אותו והייתי מסונוור מזה שהוא בכלל מוכן
לגעת בי, אבל לאט לאט הבנתי ש... ש... לא יודע, שזה פשוט לא מתאים, שהוא ואני
שונים מידי."
"גם אני ואתה שונים."
"כן, נכון, בטח, אבל שנינו גדלנו בערך
באותו מקום, אנחנו מדברים באותה שפה, מבינים זה את זה גם כשאנחנו רבים. אלכס גדל
עד גיל חמש עשרה ברוסיה וישראל בשבילו זו רק תחנה זמנית בדרך לקריירה שלו כפסנתרן.
המוזיקה שלו זה הדבר הכי חשוב בעיניו וללכת לצבא או לתרום למדינה נראה לו רעיון
אידיוטי. הוא לא מבין מה זה בכלל העסק הזה של מדינת ישראל וציונות ו...
אהה... אולי אני טועה, אבל אני לא חושב שסקס ואהבה באמת חשובים לו. זה משהו נחמד
שנעים לו לעשות, אבל לא ממש חיוני לחיים שלו כי הוא בעצם מאוהב בפסנתר שלו, וחוץ
מזה הוא ממש שונא זיונים בתחת."
להפתעתי הנאום המגומגם שלי גרם לרותם לפרוץ
בצחוק. "אתה הילד הכי מצחיק וחמוד שפגשתי בחיים." אמר ונישק אותי, מעביר
את לשונו הזריזה על צווארי, נהנה לראות כמה זה מדליק אותי.
"לאט לאט אני לומד אותך." אמר, מרוצה
מאוד מעצמו, ואז הביט בשעונו, נבהל ורץ הביתה.
רותם לא אהב את מכון הכושר והוא טרח
להסביר לי באריכות למה בזבוז זמני במקום שכולו קודש לטיפוח השרירים והערצת הגוף
הוא טיפשי ומיותר.
הכול התחיל בגלל שסירבתי ללכת איתו בערב
לסרט כי רציתי ללכת למכון כושר. לאות מחאה הוא השמיע נאום רהוט ומשכנע על נזקי
תרבות הגוף שהשתלטה עלינו, על האווילות שבהערצת השרירים על חשבון הרוח ועוד המשיך
וסיפר לי על מחקרים מלומדים בנושא התמכרות
להתעמלות, ועל הבעיות הגופניות והפסיכולוגיות מהם סובלים אנשים המאמנים את גופם
באופן אובססיבי, שלא לדבר על הטיפשות וחוסר הטעם שבניפוח שרירים שאדם מודרני כלל
לא זקוק להם.
"היית רוצה שאני אהיה שמן כמו דודו?"
שאלתי אחרי שהקשבתי לו בנימוס חצי שעה.
"לא תהיה שמן אם תאכל פחות."
"מי שמדבר!" צחקתי, מפני שרק
כמה דקות קודם לכן חיסלנו ארוחה דשנה ועתירת קלוריות ורותם אכל בתיאבון שלא נפל
מזה שלי.
רותם נעלב מאוד מההערה שלי, קם ממקומו
ופשוט הסתלק החוצה. קימי שהיה עד לויכוח אמר שאני בהמה ושהעלבתי אותו וזרק עלי את
המגבת שאחז בידו - כל הויכוח נערך אחרי עוד אחת מארוחות הצהרים הדשנות שהוא אהב
לפטם בהן אותנו - ואילו דודו שישב לצידו אמר לי שאני חוצפן וכמה שהוא שמן הוא חזק
ממני והוא מוכן להוכיח לי את זה, וכבר נעמד על רגליו כדי לבצע את איומו.
מזל שקימי נעמד בדרכו ואמר לו להפסיק
להתנהג כמו פרחח, מאפשר לי להתחמק מהבית ולרוץ אחרי רותם שלא הגיע רחוק אלא עמד
בקצה גרם המדרגות המוליך לרחוב ובכה.
נתתי לו יד וסחבתי אותו פנימה לפינה בה
שמרו דיירי בית הדירות של קימי ודודו את האופניים ועגלות הילדים שלהם וחיבקתי
אותו.
"עזוב אותי, אל תיגע בי." התפתל
רותם בזרועותיי.
"לא רוצה. תירגע קודם."
"אל תגיד לי להירגע, קודם אתה קורא
לי שמן ואחר כך..."
"לא אמרתי שאתה שמן."
"כן נכון."
"לא נכון."
"נו, די רותם. מספיק. אני הולך לחדר
כושר הזה פעמיים בשבוע בקושי וגם אז זה רק כדי לעבוד. סך הכול אני משקיע באימון
בקושי שעתיים בשבוע, מזל שאני רץ קצת והולך הרבה ברגל ומשחק כדור סל, אחרת הייתי
נעשה כדור, ותפסיק להתעצבן, אתה אוהב בחורים עם שרירים וריבועים בבטן, ראיתי איך
אתה מסתכל על אחרים."
"אני מסתכל רק עליך."
"אני מאוד מודה לך, אבל לא היית
מסתכל עלי אם הייתי שמן. כל ההתנגדות שלך לחדר כושר היא בגלל שסיפרתי לך שזיינתי
שם כמה פעמים, אתה פשוט קנאי."
"אני לא יודע מה אתה מחפש אצלי, אני
שמן ולא בכושר וקנאי, עדיף שתלך לחדר כושר לחפש לך חבר אחר."
"לא רוצה, טיפש."
"אהה... אז עכשיו אני גם טיפש?"
דחף אותי רותם מעליו והסתלק.
חזרתי לדודו ולקימי מדוכדך מכל האירוע. הם
ניחמו אותי ואמרו שזו סתם מריבה מטופשת ושברור שרותם חולה עלי, אם כי לא מובן להם
למה מפני שאני חסר טקט בצורה פושעת.
"אבל הוא באמת אוהב לאכול, והוא קצת
שמצנצ'יק, וזה בכלל לא מפריע לי. אני אוהב אותו ככה, וגם הוא מתעמל ומנסה לא
להשמין, מה שמרגיז אותו זה לא שאני הולך לחדר כושר להתאמן אלא זה שיש שם המון
הומואים ושעם חלק מהם..."
"נו, אם אתה הולך לזיין בחדר כושר אז
ברור למה הוא מתנגד."
"אל תדבר שטויות דודו, מאז שאני איתו
אני הולך לשם רק להתאמן וחוץ מזה יורי סומך עלי שאני אבוא היום לנקות. אני לא רוצה
לקחת כסף מההורים בשביל חדר כושר ונוח לי לשלם לו בעבודה למרות שהייתי שמח להרוויח
גם קצת כסף."
"אולי עמית יוכל לעזור לך בזה? שמעתי
שמישה עוזבת וחסר לו מישהו לאחרי הצהרים, אולי תתקשר אליו?" הציע קימי.
"אחר כך, עכשיו אני הולך לחדר כושר.
אחרי כל המריבה הזו אני חייב לפרוק קצת לחצים."
"ואם רותם יתקשר מה להגיד לו?"
"שהוא אידיוט."
"אני אמסור לו שאתה אוהב אותו והלכת
להטביע את יגונך בזיעה." הצטחק קימי.
הלכתי לחדר הכושר במצב רוח לוחמני משהו,
כועס על רותם שהעדיף לריב במקום לבלות איתי במיטה. לאחרונה הוא היה קנאי מהרגיל
וקצת דראמה קווין, מה ששעשע אותי בדרך כלל. הוא הרגיז אותי רק אם בגלל הדראמות שלו
נשארתי חרמן ולא מסופק. החלטתי שאחרי שאחזור מהאימון שלי אתקשר אליו לבקש סליחה
ואם הוא יסכים נלך מחר ביחד לבית הספר ואולי, אם נבריז משיעור של"ח, נספיק
להיות קצת לבד אצלו בבית לפני שאימא שלו תחזור מהעבודה.
עדיין לא הצלחתי לשכנע אותו להניח לי לבצע
את זממי בתחת המתוק שלו, אבל היו המון דברים אחרים, נחמדים לא פחות, שאהבתי לעשות
איתו, ולמרות הקיטורים הפולניים שלו ידעתי שהוא אוהב אותם בדיוק כמוני.
לפי ההסכם שלי עם יורי היה עלי לנקות את
המקלחות וחדרי ההלבשה בשעות המתות של אחרי הצהרים בתמורה לאימון של שעתיים בשבוע.
היו עוד שני נערים שעשו איתו את אותו סידור וכל חודש היינו עושים סבב ימים. החודש
היה עלי לעבוד במוצאי שבת, מה שהתאים לי מאוד. בשעות האלו היה ממש ריק במכון והיה
לי נוח לעבוד בלי כל מיני נודניקים שהסתובבו סביבי והציקו.
אחרי שהתאמנתי לפי התכנית שיורי קבע לי,
עובד בצורה מסודרת על שרירי הכתפיים, הזרועות, הבטן והרגליים, מקפיד על חימום
מתאים ועל שתיית מים בין סדרת תרגילים אחת לשנייה, הלכתי לעבוד. היה לי סדר עבודה
קבוע ויעיל ואם המקום היה ריק ולא הפריעו לי הייתי מספיק הכול תוך שעה בערך.
באותו יום הכול הלך נהדר ובלי הפרעות
ואחרי שסיימתי ירדתי לקומת ההנהלה להחזיר את חומרי הניקיון ואת השואב למחסן הקטן
שהיה צמוד למשרדו של יורי.
אחרי שסגרתי את המחסן הלכתי להחזיר ליורי
את המפתחות. נכנסתי למשרד ומצאתי את אותו שרוע על כורסת המנהלים הענקית
שלו לבוש רק במכנסיים קצרים ורגליו היחפות מונחת על השולחן. הוא שוחח
בטלפון הנייד שלו עם שלומי - החבר הצמוד והקנאי שלו שנסע בעסקי עבודה לפאריז.
כדרכו תמיד יורי השתמש באוזניה משוכללת
שהייתה מורכבת על אוזנו וכך ידיו היו חופשיות. כשראה אותי הוא חייך ורמז לי להתקרב
אליו בעודו ממשיך לדבר עם שלומי.
ניגשתי אליו והנחתי את המפתח על השולחן,
ולהפתעתי הוא תפס את הגומי של מכנסי הטרנינג שלי ומשך אותי אליו כך שעמדתי ממש
מולו. בגלל התנוחה שלו בכסא פניו היו ממש מול חלצי וקצה אפו כמעט נגע בבטני.
"כן חמוד, אני מאוד מאוד מתגעגע
אליך." אמר בעודו אוחז במכנסי, "אני חושב עליך בלי הפסקה שלומי, גם אתה
חושב עלי כל הזמן?" שאל והרים אלי את מבטו, חייך אלי ומשך למטה את מכנסי.
"בטח שאני חרמן, אני חרמן רצח, מה
אתה חושב, אחרי שלושה ימים בלעדיך..." עוד משיכה וגם תחתוני הופשלו והזין
הבוגדני שלי שנחשף לפתע החל לגדול ולהתקשות, נע לאיטו כלפי מעלה כאילו הוא מנסה
להצביע על פניו של יורי שהמשיך לספר לשלומי בקול חמים ורך כמה הוא חסר לו.
"כן, אני פה לבד במשרד, בודד ומתגעגע
נורא... כל כך בא לי להרגיש אותך חמוד." קירב את פיו אל אברי הזקוף והעביר את
לשונו בעיגולים לחים סביב כיפת הזין שלי.
למה לא הסתלקתי משם? לא יודע בדיוק. אולי
כי הייתי נדהם מידי? או סקרן מידי? וגם כי... כן, חרמן מידי.
בכל אופן נשארתי שם והשתתפתי במעמד ההזוי
הזה שרקח יורי, יודע שזה לא בסדר וככה לא עושים, ולא מסוגל להתנתק וללכת.
"כן, בטח, למה לא, זה לא כאילו יש לי
ברירה טובה יותר מסקס בטלפון." הצטחק והחל לשפשף בתנועות איטיות ומטריפות את
הזין שלי ביד אחת, בעוד ידו השנייה מתעסקת עם הזין שלו שהיה עבה וישר, ונראה רב
און ומסוקס בדיוק כמו יורי.
"כן, אני מדמיין את זה." לאט
חרש בעיניים עצומות למחצה, "אני מלטף את הזין היפה שלך שלומי... הוא עומד,
זקוף וקשה כל כך... הוא נהדר. רק רגע, אני רוצה להוריד את החולצה." פשט
בתנועה מהירה את חולצתו, "וגם את שלך חמוד." משך מעלי בזריזות את הטריקו
שלבשתי והחל ללטף את חזי, מעביר את אצבעותיו על פטמותיי בתנועות מעגליות שגרמו להן
להזדקף ולדגדג.
"אתה כל כך יפה שלומי." לחש,
"אני מת לזיין אותך, אפשר מתוק?"
כנראה ששלומי בפאריז הרחוקה נתן את אישורו
ויורי קם, סובב אותי בגבי אליו, פישק בברך נוקשה את רגלי ותוך כד ליטוף אשכי החל
לגשש עם הזין שלו אחרי החור שלי, מתאר תוך כדי כך לשלומי איך הוא מפריד את פלחי
ישבנו, ואיך הוא מורח למענו את הזין שלו בקרם ואיך הוא מחדיר אותו לאט ובזהירות
לחור המתוק שלו...
ראשנו היו צמודים כעת ויכולתי לשמוע את
קול התנשמותו של שלומי דרך האוזנייה של יורי שאחז בכתפי ביד אחת ובזין שלי בידו
השנייה, וחדר לתוכי בתנועה מהירה, גורם לי לגנוח מכאב והפתעה.
לרגע אחד, מיד אחרי שהוא היה כולו בתוכי,
התגבר הכאב על התענוג, ופתאום לא רציתי וניסיתי לסגת, אבל הייתי לכוד בין גופו
הגדול והשרירי של יורי לבין שולחן כבד ומסיבי מאוד, ומיד אחר כך הוא החל ללקק את
תנוכי אוזני, מתנשף ונע בתוכי בתנועות קצובות ומטריפות ואני איבדתי את שאריות
שיקול הדעת שלי, נשענתי קדימה על השולחן, הגשתי לו את ישבני והתמסרתי לתענוג
המיוחד הזה של כניעה גמורה לגבר חזק וחרמן שהולם בחור התחת שלך עם זין גדול וקשה
שממלא אותך לגמרי וגורם לך להצטמרר מהנאה עד שהשערות על עורפך מזדקפות, ובהונות
רגליך מתכווצת.
כשהוא הרגיש שאני מאבד שליטה ומתחיל לגמור
הוא חסם את פי בכף יד גדולה ומחוספסת כך ששלומי לא ישמע את גניחותיי ותוך כדי כך
המשיך לזיין אותי במרץ.
רק אחרי שגמרתי הצלחתי להדוף אותו לאחור
אל הכורסא ולהיחלץ מלפיתתו. הוא חזר והתיישב בכורסא שלו וכשהוא מתעלם ממני המשיך
לתאר לשלומי איך הוא מזיין אותו ותוך כדי כך שפשף במרץ את הזין שלו.
משכתי עלי את מכנסי ותחתוני בבת אחת
וברחתי משם ברגליים כושלות, שומע, ברגע שעברתי את הסף, את גניחתו של יורי שגמר גם
הוא סוף סוף.
אני מקווה שגם שלומי בפאריז נהנה כמונו
ושהוא לעולם לא ידע מה בדיוק עשה איתי יורי תוך כדי הסקס הטלפוני שלהם.
דבר אחד היה מנוי וגמור איתי - אני עם
מכון הכושר גמרתי לתמיד.
7. ביצפר
חזרתי ממכון הכושר ברגל בהליכה מהירה
ומצאתי את רותם בחדרי, ישן על המיטה שלי.
"הוא הגיע קצת אחרי שהלכת." סיפר
לי קימי בלחש, "ופשוט נרדם. נכון שהוא חמוד?"
"אם תמשיך לדבר ככה דודו יקנא."
"ואתה?"
"אני כבר מקנא. אני מתחיל לחשוד שאני
רק תירוץ בשבילו כדי להיפגש אתך."
קימי צחק ונראה מרוצה מאוד מהשטויות
שפלטתי, אמר לי להתנהג יפה אל החבר החמוד שלי והלך לישון.
אחרי שהתקלחתי בקפידה ומחיתי מעלי כל זכר
לריחו של יורי כרעתי על ברכי לפני המיטה ונישקתי את לחיו העגלגלת של רותם.
"מי ישן במיטה שלי?" לחשתי לו באוזן.
הוא חייך ופשט אלי את זרועותיו ואני
נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו.
"אתה עוד כועס רותם?"
"לא, ואתה?"
"בכלל לא כעסתי. סליחה שהעלבתי
אותך."
"שטויות, זה לא היית אתה, זה אני,
אני סתם דביל."
"זה נכון. מזל שאני חולה על
דבילים."
"גוני, אני יכול להישאר לישון אצלך?"
"בטח, איזו שאלה, אבל אימא
שלך..."
"מרשה לי. מכרתי לה איזה סיפור,
ואחותה ישנה אצלה כי היא שוב רבה עם בעלה... אז אני יכול? קימי אמר שאם זה בסדר
מבחינתך אז..."
"זה בסדר גמור, חלמתי לישון אתך כבר
המון זמן רק ש..."
"מה? יש בעיה?"
"לא, רק שאני די עייף ולא ממש בא לי.
אכפת לך אם רק נישן יחד?"
"וואלה?" נדהם רותם, הדליק את
מנורת הלילה שלי וסקר את פני בתשומת לב, ואחר כך שאל בצחוק אם אני לא חולה, בדק את
מצחי ואפילו ניסה למשש את הדופק שלי.
"נו, די. אל תהיה כזה." איבדתי
את סבלנותי, "אני פשוט עייף. אני רק בן אדם, לא מכונת סקס."
"סתם צחקתי, אל תיעלב, גם אני די
עייף. לישון אתך זה מספיק לי ודי, אני אוהב אותך גוני." מיהר רותם לפייס אותי
והלך לצחצח שיניים.
אחר כך התכרבלנו יחד ולהפתעתי הוא התעקש
להידחק אלי ודרש שאחבק אותו בכוח ואחרי כמה התפתלויות הוא ממש שכב תחתי.
"אבל אני מועך אותך, זה לא כואב
לך."
"לא, זה טוב ככה. אני אוהב את
זה."
נרדמנו ובבוקר, ממש עם עלות השחר,
התעוררתי עם זקפת בוקר עיקשת שלא ירדה גם אחרי שהשתנתי.
"נורא מוקדם." אמר רותם בקול
מנומנם, "תחזור למיטה גוני."
חזרתי והוא התחפר שוב תחתי, ישבנו נלחץ
אלי וידו, חלקלקה ממשחה, אוחזת בזין שלי ומכוונת אותו אל...
"רותם... רותם, מה אתה עושה?"
לחשתי.
"מה נראה לך? נו, בוא כבר."
"אתה בטוח? באמת?"
"מה, אתה צריך בקשה בכתב? בוא."
באתי, משתדל להיות עדין וזהיר, אבל הוא
התפתל והתנשף ואיים עלי באונס אם לא אכנס בו חזק ובלי רחמים. ניסיתי להישען על
מרפקי ולא להכביד על גופו - אחרי הכול שקלתי עשר ק"ג יותר ממנו וחששתי להכאיב
לו – וזה עצבן אותו, וכשניסיתי להסביר לו את זה הוא התמלא זעם, שאל אותי בקנטרנות
אם נדמה לי שהוא עשוי מזכוכית ותקע בי מרפק חד.
"ככה אתה רוצה את זה שמצנצ'יק?"
התרגזתי ונכנסתי בו חזק, מודיע לו שאם הוא לא רוצה אותי עדין ומתחשב אין לי בעיה
להיות פראי ואם זה לא מוצא חן בעיניו שיאשים רק את עצמו.
זה כן מצא חן בעיניו והוא גמר מהר על
הסדין שלי ואחר כך הרטיב אותו בדמעות. כשניסיתי להתנצל אמר לי שאני מפגר וביקש
ממני לבוא להתקלח איתו ושם עשינו את זה שוב, הפעם בעמידה.
ניסיתי להבין מה קרה לו, מה הפראות הזו
ולמה הוא נועז כל כך פתאום? אבל היה מאוחר מידי וקימי דפק בדלת המקלחת בכעס ושאל
אם טבענו.
כשיצאנו, ערומים ורטובים, הוא ודודו החליפו
מבטים שגרמו לי להסמיק עד שורשי שערותיי ולהודות לאל שיש עוד מקלחת בחדר השינה
שלהם אחרת... טוב, לא חשוב.
חטפנו את התיקים והכריכים שלנו ורצנו לבית
הספר שלמרבה הנוחות קרוב מאוד לדירה של קימי ודודו.
התיכון ששנינו לומדים בו הוא תיכון אזורי
גדול מאוד, יש בו חמש כתות י"א שבכל אחת לומדים בערך 40 תלמידים ובדרך עשיתי
לרותם חישוב שגם אם רק אחד מכל עשרים מהתלמידים הוא הומו אז...
"מה קרה? אתה רוצה לעשות חוג הומואים
של שכבת י"א?" שאל רותם כשהשמעתי באוזניו את הערכתי מה מספר ההומואים
המשוער בבית הספר שלנו, "וחוץ מזה כל אחד מעשר הוא הומו."
"אני יודע, אבל אני לוקח בחשבון שחלק
מההומואים בגיל הזה נמצאים בהכחשה או פשוט לא יודעים עדיין שהם הומואים."
"כן, כמו עידו למשל."
"עידו? עידו שלי?" השתוממתי.
"כן, עידו היפה והמתוק שלך."
"רותם, בחייך... אל תתחיל שוב עם
הסצנות שלך. אני מכיר את עידו עוד מהזמן שישבנו יחד על הסיר בגן זהבה. יש לי
תמונות איתו כששנינו לבושים רק בחיתולים. פעם היינו כמו אחים. אני עוד מקווה שהוא
יחזור לעצמו ביום מהימים."
"לא אכפת לי, אני שונא אותו בכל
ליבי." אמר רותם בקדרות, "ההומו הדפוק הזה."
"הוא לא הומו, פסיכי שכמוך. רק השנה
כבר היו לו איזה שלוש חברות, כל הבנות רצות אחריו כי הוא יפה וחתיך ומלך הסלים של
נבחרת הכדור סל. נכון שהוא מעיר לפעמים הערות הומופוביות מעצבנות, אבל זה רק שלב,
סך הכול הוא בחור טוב וזה יעבור לו."
"אתה תמים גוני, הוא מעיר הערות כאלו
כי הוא הומו." פסק רותם, "וחוץ מזה הוא תמיד נטפל אלי. הוא זה שהתחיל
לקרוא לי הומו ביום הראשון שלנו בחטיבת הביניים. אני לומד איתו באותה כיתה, לא
אתה, ואני אומר לך שהוא חרא של בן אדם והומופוב."
"תחליט, הוא הומו או שונא
הומואים?"
"זה הוא שצריך להחליט, לא אני,
ובינתיים הוא שניהם ביחד. אני שמח שאתה לא חבר שלו יותר."
"אבל הוא כן חבר שלי, בערך, לא כמו
שהיה פעם, אבל עדיין אנחנו ביחסים ידידותיים."
רותם משך בכתפיו, "איך שאתה רוצה. רק
תיזהר לא להפנות אליו את הגב גוני, הוא הומו ששונא הומואים."
"אבל רותם..." ניסיתי להמשיך
בויכוח, אבל הוא כבר הסתלק בריצה לכיתה שלו.
הלכתי לכיתה שלי חושב בפליאה איך בתוך
בחור קטן ועדין כמו רותם מתחבאים רגשות כל כך חזקים. הוא היה מסוגל להתרגז מהדברים
הכי שטותיים, ומה זה היה הסיפור הזה של הסקס שעשינו בבוקר? למה הוא דרש ממני למעוך
אותו להכאיב לו ככה? למה דווקא זה גרם לו הנאה? ולמה עשיתי מה שעשיתי עם יורי?
והאם כדאי לי לספר על כך למישהו?
החלטתי שלא, עדיף שהקטע עם יורי ישכח
לנצח. אני אקנה משקולות ואפסיק לבקר בחדר הכושר. במקום זה אלך יותר ברגל, אולי גם
ארוץ קצת ואתעמל בבית, אולי רותם יצטרף אלי פה ושם, בלי להגזים כמובן, כי אני אוהב
את השמנמנות המתוקה שלו ולא רוצה שהוא ישתנה, ואיזה כיף היה לישון איתו
ולהתעורר איתו בבוקר, ואיזה פרצוף עשה דודו כשראה אותנו יוצאים יחד ערומים ו...
המורה לספרות נכנסה ונאלצתי להפסיק לחשוב
עלינו ולהתרכז בקורות גיבוריו המוזרים של עגנון.
בטח הייתי שוכח מכל השיחה על עידו שפעם
היה החבר הכי טוב שלי וכעת התרחק ממני לולא אירוע לא נעים שקרה אחרי אימוני נבחרת
הכדור סל שלנו.
גם אני שיחקתי כדור סל בנבחרת אם כי
ביליתי את רוב הזמן על הספסל מפני שלא הייתי גבוה מספיק ולא זריז מספיק להיות שחקן
ממש טוב. לא היה לי אכפת, השלמתי עם זה שמעולם לא אהיה כוכב הנבחרת, אבל נהניתי
לצפות במשחק ולעודד, ושמחתי להשתתף פה ושם כשיורם המאמן הורה לי להצטרף.
בגללי גם רותם התחיל לצפות במשחקי כדור סל
והודה שיחסית לכדור רגל זה משחק די אינטליגנטי, וסך הכול נחמד לו לצפות בו.
אחרי שהמשחק נגמר הוא חיכה לי בפתח חדר
ההלבשה, מקשקש עם דנה - החברה הכי טובה שלו - חוץ מהם היו שם עוד כמה חבר'ה
שחיכו לחברים שלהם.
כולם יצרו פקק קטן בפתח חדר ההלבשה וככה
קרה שכשעידו יצא ופנה אל החברה הנוכחית שלו - שירן הכוסית (אני שונא את המילה הזו,
אבל יש בבית הספר עוד שירן לא כל כך כוסית וכולם התרגלו לקרוא לה ככה) - הוא נתקל
ברותם ודחף אותו על דנה.
"סליחה בנות." אמר בקול גועלי,
"תיזהרו לא לשבור ציפורן או משהו."
"שתוק כבר, חתיכת מפגר מגעיל."
אמרה דנה בתיעוב. היא בחורה קטנה מאוד, בקושי מטר שישים וקצת, ושוקלת כמו רבע עוף,
אבל יש לה פה גדול וטונות של אומץ. כמו רותם גם היא תיעבה את עידו ואחר כך התברר
לי שכל מי שלמד איתו השנה בכיתה לא סבל אותו חוץ מהערסים והפרחות שהעריצו אותו,
הוכחה בדוקה לעד כמה הוא השתנה מאז שהסתובבנו עם מוצצים בפה ועשינו פיפי
בחיתולים.
"תשתקי את, יא כונפה!" התנפל
עידו על דנה, ורותם שבקושי הגיע לכתפו של עידו שהיה גבוה עוד יותר ממני נכנס בין
שניהם, בעט בעידו וצעק עליו לעזוב אותה.
אני לא חושב שאפילו עידו היה מרים יד על
בחורה, בטח שלא קטנטונת כמו דנה ועוד לפני כולם, אבל הוא לא היסס להחזיר מכות
לרותם שאמנם היה נמוך וחלש ממנו, אבל בכל זאת בחור, שלא לדבר על זה שרותם בעט בו
ראשון.
בתגובה לבעיטה עידו דחף את רותם ואמר לו
שהוא חתיכת הומו מזדיין בתחת, נושך כריות מגעיל, וסוטה מסריח. רותם לא היסס, הסתער
עליו והכניס לו ראסייה ישר בחזה, רק אז הצלחתי לפרוץ את טבעת התלמידים שעמדו
סביבם, להידחף בין שניהם ולהתערב.
המכה שעידו חטף לא הכאיבה לו כמו שהרגיזה
אותו והשפילה אותו, ראיתי על הפנים שלו שהוא עצבני רצח ותפסתי אותו בכתפיים בכוח.
"תירגע עידו, מספיק." אמרתי בתקיפות, קולט פתאום שאני מחקה את אבא שלי
שהתנהג בדיוק ככה כשהיה עליו להפריד ביני לבין אביב, אחי הצעיר.
"אה, גוני, עוד הומו אחד. באת להגן
על הכוסית שלך?" שאל עידו בארסיות והכניס לי אגרוף בבטן. בתמורה הרמתי את ידי
כדי להחזיר לו וכשהוא הפנה את גופו מרים את ידו כדי להתגונן דחפתי לו ברך בביצים,
תחבולה קטנה שלמדתי מדודו כשיום אחד נחה עליו הרוח והוא לימד אותי איך ללכת מכות.
עידו התקפל על הרצפה בגניחה שדי הבהילה
אותי, וכשהתכופפתי אליו לבדוק מה קורה איתו הוא הכניס לי מכה במצח עם הראש הקשה
שלו. זה כאב נורא, לרגע נעשה לי שחור בעיניים ואז שמעתי מישהי צורחת שיורד לי דם.
מיד אחר כך הגיע יורם המאמן ופקד עלינו להפסיק.
יורם גבר לא גבוה, אבל הוא טיפוס רחב
ושרירי בעל קול בס רועם ואין אף תלמיד בבית הספר שמעז להמרות את פיו. יש לו מין
נוכחות מצווה כזו שמכניעה את התלמיד החוצפן ביותר. אפילו ערסים נעשים ילדים
טובים לידו.
אני האחרון שיעז להתווכח איתו ולכן כשהוא
פקד עלי ללכת לשטוף את פני וללכת למזכירות לחכות לו שם צייתי מיד. רותם הלך איתי
ודנה נשרכה אחריו, הם שטפו את פני - דנה נכנסה לשירותי הבנים בלי שמץ היסוס - ואחר
כך הלכנו כולנו יחד למזכירות.
יורם חיכה לנו שם עם עידו ושירן ועם
המנהלת שנראתה כועסת מאוד. חטפנו ממנה נאום תוכחה חמור על נזקי האלימות, המנהלת
חזרה והזכירה לנו שאצלנו בבית הספר נלחמים באלימות וסיפרה לנו כמה היא מאוכזבת
מאיתנו.
"זו הייתה רק אי הבנה קטנה שקצת
הסתבכה." ניסיתי להרגיע את הרוחות.
"וחוץ מזה אני התחלתי הכול."
אמרה דנה.
"לא נכון, זה הייתי אני." התערב
רותם.
"כולכם מקבלים הערה בתיק." פסקה
המנהלת.
"אבל אני לא עשיתי כלום." יללה
שירן.
"זה נכון, היא לא עשתה כלום, רק אני
וגונן ההומו הלכנו מכות." אמר עידו וחייך אלי חיוך מרושע.
"עידו!" צעקה המנהלת.
"זה בסדר, שיקרא לי הומו, לא אכפת
לי, הומו זו לא קללה." חייכתי אל עידו בחזרה חיוך רחב שהרגיז אותו עוד יותר.
"בסדר." איבדה המנהלת את
סבלנותה, "כולם חוץ משירן מקבלים הערה ביומן וההורים של עידו וגונן יקבלו
מכתבים, ועכשיו לכו מכאן מיד."
יצאנו החוצה והתפזרנו איש לדרכו, לא לפני
שעידו קרא לי ולרותם הומואים, ואני אמרתי לו שהוא דביל.
"רותם וגונן, אתם מוכנים לגשת אלי
לרגע למשרד לשיחה." ביקש יורם כשהשתרכנו לעבר היציאה.
"אולי פעם אחרת? אימא שלי תדאג אם
אני אאחר." אמר רותם באי רצון.
"ואני ממש ממהר המאמן, אני עובד
בסופר אחרי הצהרים ולא נעים לי לאחר."
"זה רק לכמה דקות, בואו." פקד
יורם וכמובן שצייתנו והלכנו אחריו לחדר הקטן שבקצה אולם ההתעמלות שהוא כינה המשרד
שלי. הוא סגר את הדלת, התיישב על השולחן והורה לנו לשבת על כסאות הפלסטיק המצהיבים
שעמדו מולו.
"אתם שניכם, אתם יחד, נכון?"
החלפנו מבט. רותם הסמיק וגם אני הרגשתי
שפני לוהטות, אבל לא מבושה, מכעס. היה לי מספיק ודי מכל הסיפור הזה. "כן,
אנחנו יחד יורם, אבל מה שקורה ביני לרותם זה העסק שלנו ואין לאף אחד זכות..."
"תרגיע גוני, אני לטובתכם." רכן
לעברנו יורם, משעין את מרפקיו על ירכיו השריריות, "אני רק מבקש שתיזהרו
מאוד."
"למה אתה מתכוון תיזהרו?" שאל
רותם בדאגה וגישש אחרי ידי. שילבתי את אצבעותיי באצבעותיו. "יורם מתכוון לזה
שלא נתנהג כמו עידו ושירן הכוסית, ולא נתמזמז במסדרון של הלוקרים כאילו שאנחנו
נמצאים בסרט אמריקאי."
"כן, משהו כזה."
חייך יורם.
"אנחנו מאוד זהירים." אמר רותם,
"רק זה חסר לי, שאימא שלי תדע."
"ומה אתך גוני, ההורים שלך
יודעים?"
"כן, יודעים הכול, ואני בכלל לא גר
אצלם אלא אצל דוד שלי והחבר שלו."
"כן, דודו גרוס, הוא עדיין עם
קימי?"
"אתה מכיר אותם?" התפלאתי.
חיוך קל ריחף לרגע על שפתיו של יורם ומיד
נעלם שוב. "מכיר ויודע." אמר בקצרה, "תמסור להם ד"ש, ובבקשה,
תיזהרו לשמור את העסקים שלכם רק לעצמכם."
"די כבר עם התיזהרו הזה! אנחנו לא
עושים שום דבר לא חוקי." התרגזתי.
"נכון, אבל לפעמים עדיף להיות יותר
חכם מאשר צודק."
"די עם זה." קמתי ממקומי,
"נמאס לי להתחבא ולבקש סליחה שאני חי."
"אני מבין אותך," אמר יורם
בפייסנות, "אבל..."
"אבל שום דבר, למה כשאומרים לי הומו
אני צריך להיעלב כאילו שזו קללה? נמאס לי מזה! אחרי הבית ספר אני הולך לעידו ומכסח
אותו! אני מכיר אותו עוד מהגנון, את הפחדן הזה, ואני לא מבין למה הוא מתנהג בצורה
מופרעת כזו. הוא דחף את דנה כמו פרא אדם, מה עובר עליו ולמה הוא נטפל דווקא
אלינו?"
"כי הוא הומו וזה מפחיד אותו. הסברתי
לך כבר." משך אותי רותם החוצה, "נו, בוא כבר, בסוף תאחר לעבודה."
הספקתי להגיע לסופר בדקה האחרונה וציפיתי
לראות את עמית מביט בי בתוכחה, אבל להפתעתי הוא לא היה שם. העובדים אמרו לי שאימו
נפטרה ושהוא ואחיו לא יהיו בסופר כל השבוע ולכן אני מתבקש להישאר עד הסגירה.
כשסיימתי הייתי כל כך עייף עד שחזרתי הביתה והלכתי ישר לישון, ואחר כך הייתה
הלוויה והשבעה ואחר כך מנדי חזר, וככה יצא שבסוף לא ניהלתי את השיחה ההיא עם עידו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה