יז. "מול גולן"
למחרת הגיע קימי עם הג'י. פי. אס. שלו ונסענו
יחד אל 'מול גולן'. אבא של מנדי היה עסוק בהכנות לחתונה ודודו היה חייב לעבוד. גם
אני הייתי חייב לעבוד, אבל שלומי ראה את פני כשהודעתי לו שאני עומד להסיע את מנדי,
נשם נשימה עמוקה, בלע את התנגדותו הצודקת להיעדרות שלי ואמר לי לנסוע בזהירות.
נסעתי בזהירות ובעזרת מכשיר הפלאים שדיבר אלינו
בעברית רהוטה הגענו בלי בעיות היישר אל סוף העולם מול הרי גולן. מקום יפה מאוד,
שקט ורגוע עם אוויר צח, נוף מרהיב וחבורה שלמה של אנשים צעירים שרובם, אבחנתי בלי
שום מאמץ מיוחד, היו מכוחותינו.
גם מנהל המקום, משה מור המכונה בחיבה מוריס,
היה, על פי המבט הבוחן שהעביר עלי מכף רגל ועד ראש, מחובבי הגברים.
ישבנו מולו במשרד הקטן והנקי שלו, (קימי חיכה
לנו בחוץ, מבין ברגישות הרגילה שלו שעדיף שלא יהיה נוכח ברגע הטעון הזה) מנדי היה מסוגר
בתוך עצמו, בוהה דרך החלון בנוף הירוק והיפה שנראה כמעט אירופאי ואני, חסר מנוחה,
מנסה לקלוט הכול בבת אחת, וניסינו לתהות אחד על קנקנו של השני. עמדתי להפקיד בידיו
של האיש הזה, הגבוה והרזה עם המבט העצוב והחיוך הנבוך, את גורלו של מנדי, וחיפשתי
מילים כדי להסביר לו עם מי יש לו עסק ועם מה יהיה עליו להתמודד.
היו לו כמובן כל הדוחו"ת הרפואיים וחוות
הדעת שצבר מנדי במהלך חייו, אבל איך אפשר להסביר בן אדם דרך ערמת דפים?
מוריס התחיל למלא שאלון שפתח בשאלות המקובלות -
שנת לידה, מין, מקום לידה, שמות ההורים, שנות לימוד, מקצוע - ואז הציצה פנימה
בחורה שמנמונת וחייכנית ואמרה שמנדי צריך לבוא לבדיקות. הוא הביט בי מבוהל והבחורה
שלבשה מדי אחות לבנים והציגה את עצמה כנורית חייכה חיוך מרגיע ואמרה שזה כלום, רק
שקילה ומדידת לחץ דם וחום ועוד כמה דברים קטנים ולא כואבים, נתנה למנדי יד ולקחה
אותו החוצה.
מוריס דחף הצידה את הגיליון שבידו ורכן לעברי.
"עכשיו, כשהוא לא פה, תוכל לספר לי במילים שלך איזה בן אדם הוא לדעתך ומה
נוכל לעשות כדי לעזור לו."
לתדהמתי פרצו המילים מפי בשטף מסחרר, מסתדרות
במשפטים ארוכים, שדהרו זה אחר זה חסרי בושה. "הוא רק ילד בעצם, חכם ורגיש
ויצירתי, אבל עצוב, ולפעמים אוהב לעשות קצת דווקא, ובעצם רוצה שיאהבו אותו וישימו
לב אליו ויגידו לו כמה הוא יפה ומוצלח, והוא באמת כזה, אבל לפעמים הוא מרגיז
ומתחכם ומנסה לעורר פרובוקציות כי הוא רק ילד שצריך עידוד ותמיכה והמון צומי. לא
עוזר לכעוס עליו, צריך לדבר איתו בעדינות לבוא אליו רק בטובות כי אחרת הוא לוקח
ללב ומיד נעלב ונכנס לדיכאון ואוכל את עצמו."
דמעות לא כל כך גבריות של צער מילאו את עיני,
בעודי מנסה להיות לפה למנדי שהיה מעדיף למות ולא להסביר את עצמו בפירוט כזה.
"הוא מאוד ביישן, נורא חשוב לו שכולם יאהבו
אותו ולפעמים הוא עושה שטויות בגלל זה, מנסה להיות ליצן של החבר'ה, אבל בלי רוע,
יש לו לב טוב והמון חוש הומור. הוא גם מאוד אוהב בעלי חיים, ממש נקשר אליהם, ואם
תוכלו לאפשר לו לצייר הוא יהיה מאוד מאושר. קשה לו להתרכז לפעמים, בעיקר כשהוא
פוחד ומרגיש לא בטוח, ולפעמים הוא מדבר קצת שטויות ומעליב בלי כוונה, אבל הוא תמיד
מתחרט אחר כך ומתבייש לבקש סליחה ולהסביר ו... ו... אין לו אף אחד בעצם חוץ ממני,
זאת אומרת יש לו אבא ואימא ואחות וגם סבא וסבתא מבוגרים, אבל לכולם יש את החיים
שלהם והצרות שלהם. הוא צריך הרבה יחס ותשומת לב ולמי יש זמן? קשה לו להיות לבד,
לפעמים הוא יכול להיות נורא מעצבן עם החוסר שקט שלו, אבל הוא לא אשם. לפעמים הוא
כל כך עצוב עד שקשה לו לקום בבוקר ו..."
מבטו העצוב והמבין של מוריס היה מלא
אהדה כשהניד בראשו ואמר לי ברוך שהוא מבין הכול.
מזמן כבר לא אמר לי מישהו ברצינות אוהדת כזו
שהוא מבין הכל, התחלתי לבכות והפעם ברצינות בליווי דמעות ויללות. "אני
פוחד להשאיר אותו פה לבד, אני נורא דואג לו, הוא רק ילד והוא שונא להיות
לבד."
"אני מבטיח לך שנטפל בו יפה." הגיש לי
מוריס חבילת ממחטות נייר, "יהיה לו טוב אצלנו, ניתן לו שותף נחמד לחדר, ויש
לנו סטודיו מאוד מושקע שהוא יוכל לעבוד בו כל יום ומסתובבים פה המון חתולים
וכלבים, יש לנו אפילו שובך יונים, תראה, הכול יסתדר בסוף."
"אני לא יודע למה אני בוכה." יבבתי,
"בדרך כלל אני לא בכיין כזה."
"עברה עליך תקופה קשה, זה לא קל להתמודד עם
בן אדם דיכאוני, אני מתאר לעצמי שאתה מרגיש הקלה להעביר לאחרים את הנטל ובגלל זה
יש לך רגשות אשמה."
מדהים באיזה קלות הוא קרא אותי, טוב יותר מכפי
שאני קראתי את עצמי. "כן, זה מה שאני מרגיש." הודיתי והתאמצתי להתגבר על
הבכי.
עד שמנדי חזר להשלים את השאלון קבלה כבר הייתי
כמעט רגוע. אחר כך הלכנו לסיור, החדר שלו היה נחמד, אם כי קטן, ומוריס הסביר, קצת
מתנצל, שיש להם יותר מטופלים מחדרים ולכן השוהים נאלצים לחלוק את החדרים שלהם עם
שותפים.
"אני מניח ששמת לב שרוב המטופלים שלנו הם
גברים צעירים וכמעט כולם הומואים." אמר בקולו הרך, בוחן את פני.
"כן, שמתי לב. זה לא מפריע לי. הבנתי שברוב
המקומות לא אוהבים לקבל הומואים."
"אף אחד לא אומר את זה בגלוי אבל יש מקומות
שמעדיפים לא להתמודד עם בעיות שנובעות מנטייה חד מינית, ואצל כולם יש פחד גדול
מטיפול בחולי איידס." קולו נשאר שלו, "קשה להתווכח עם הפחד שלהם למרות שמדובר
בטיפול נפשי שלא כרוך בסכנות הידבקות."
"מנדי צריך לעשות בדיקות דם כל שלושה
חודשים." הזכרתי לו.
"אני יודע, גם אני." חייך מוריס.
"כן, גם אני."
שתקנו רגע, מביטים במנדי שישב על המדשאה וניסה
להתיידד בזהירות עם חתולה אפורה ושמנה שהביטה בו בתדהמה חשדנית.
"מנדי קצת מגושם לפעמים ונוטה להיחתך
ולהיפצע בכל מיני תאונות קטנות, זה לא משהו רציני, אבל כמעט תמיד יש עליו פלסטר
אחד או שניים." נזכרתי לספר למוריס שאמר שהנטייה להיפצע אופיינית ללוקים
בדיכאון ושהם רגילים לזה ויטפלו בו יפה.
"מתי אני אוכל לראות אותו שוב?" שאלתי.
"רק בעוד חודש, אבל כל יום שישי בצהרים יש
לחדשים שעת טלפון חופשית ותוכלו לדבר, ואחרי חודש, כשהוא כבר לא יהיה מטופל חדש
ובתנאי שהכול יהיה בסדר תוכלו להיפגש פעם בשבוע ולדבר כל ערב בטלפון."
"ואם לא יהיה בסדר?" שאלתי בחשש.
"נודיע לך ולאבא שלו על כל שינוי, ולא נעשה
שום דבר בלי להתייעץ אתכם."
"ואם פתאום מנדי יחליט שהוא לא יכול יותר
וירצה הביתה."
"זה לא בית סוהר עמית. הטיפול לא שווה כלום
בלי שיתוף הפעולה של החולה. אם הוא ירצה להשתחרר הוא יחתום שהוא עוזב וניתן לו
ללכת." אמר מוריס.
"זה קורה לפעמים?"
מוריס חייך. "אצלנו הכול קורה." אמר,
קצת בפליאה, "גם דברים שבחיים לא הייתי חושב שיקרו קורים."
"גם סקס בין המטופלים?"
מוריס נאנח. "הרבה פחות ממה שהיית מתאר
לעצמך, בעיקר לא בין החדשים שבדרך כלל מבוהלים ומדוכאים מידי לחשוב על סקס, אבל
כן, גם זה קורה ויש לנו קופסת קונדומים גדולה עם מבחר גדול שמתחדש כל הזמן וכל אחד
מוזמן לקחת כמה שהוא רוצה."
"מה עם סקס בין מטופלים למטפלים?"
"זה קרה פעם אחת. העפתי את הבחור כמו טיל
על הפרה חמורה של כללי האתיקה למרות שהכול נעשה בהסכמה." סיפר לי מוריס,
"אם כי אני מודה שאת החבר שלי הכרתי כשהייתי עוד סטג'ר בתל השומר."
"והוא היה חולה?"
"כן." החיוך של מוריס נעשה מעט יותר
שמח, "הוא היה החולה הכי יפה בארץ, אבל קשה ככל שזה היה שמרתי על התנהגות
אתית מקצועית וחיכיתי עד שהוא ישתחרר לפני שהעזתי להגיד לו מילה."
"הוא בטח נורא הופתע?"
"ממש לא." צחק מוריס, "הגעתי
אליו לדירה רק אחרי יומיים כי פחדתי נורא מהתגובה שלו ודבר ראשון שהוא שאל היה מה
לקח לי כל כך הרבה זמן?" הזיכרון ההוא גרם לפניו להיראות מלאות חיים והומור
ועיניו נצצו בעליזות. "לכן אני תמיד אומר כשמישהו בא אלי עם בעיה כזו שאם אני
יכולתי לחכות חצי שנה אז כל אחד יכול."
"אני מקווה שאני אוכל." הרהרתי בקול.
"זה תלוי בך." אמר מוריס בנחת, לחץ את
ידי והלך כדי להניח לי להיפרד בפרטיות ממנדי.
קימי כבר חיכה לי במגרש החנייה ואנחנו הלכנו
לבדנו אל השער ועמדנו שם שעה ארוכה, מחובקים ושותקים.
"טוב, אני חייב ללכת." אמרתי לבסוף
והמשכתי לחבק אותו.
"כן, אתה צריך ללכת." נאנח מנדי והדף
אותי קלות מעליו. המשכנו לעמוד קרובים ולהביט אחד בשני.
"אני נורא נורא אתגעגע אליך, אבל יש לי
הרגשה טובה בקשר למקום הזה." אמר מנדי, "ותזכור מה שאמרתי לך, אתה לא
חייב להתאפק אם נורא יבוא לך."
"אני מעדיף כן להתאפק." אמרתי, נישקתי
אותו פעם אחרונה והלכתי, מרגיש את עיניו עוקבות אחרי כל הדרך החוצה.
יח. אהבה ראשונה
"אתה מוכן לנהוג?" שאלתי את
קימי וצנחתי על המושב לצידו, "לא בא לנהוג יותר."
"בטח, אין בעיות. תנוח לך קצת, אתה
נראה עייף."
"כן, האמת שאני קצת..." פיהקתי
ועצמתי את עיני, וכשפקחתי אותן שוב כבר היה חושך והמכונית חנתה בחנייה של קימי
ודודו.
"בוא תעלה למעלה. אתה בטח נורא
רעב." הזמין אותי קימי ואני נעניתי ברצון כי המחשבה על חזרה לדירה ריקה גם
ממנדי וגם מרהיטים העציבה אותי.
"איפה גוני? הוא אצלכם? איפה הוא גר
בעצם?" שאלתי.
"בעקרון הוא גר אצל אימא ואבא, אבל
הוא נמצא הרבה אצלנו, בעיקר כשיש לו מישהו. הוא מעדיף להביא בחורים לדירה שלנו ולא
להורים."
"אלכס עדיין בחו"ל?"
"כן, אין לי מושג איך ההורים שלו
הצליחו לממן את הסיפור הזה של כיתת אמן באקדמיה למוזיקה בווינה. אולי דרך מילגה,
אומרים שאלכס מאוד מאוד מוכשר."
"כן, אבל הוא לא יכול להיות מוכשר
בארץ?"
"אם הוא יהיה בארץ הוא ימשיך להיפגש
עם גוני, וההורים שלו תקעו לעצמם לראש שהילד נעשה הומו רק בגלל ההשפעה הרעה של
גוני ושלנו. משום מה נדמה להם שהוא בטוח יותר בווינה."
"כן, אני משוכנע שאין אף הומו אחד
לרפואה בין כל הכנרים והפסנתרנים שמתרוצצים שם." הצטחקתי.
"ואל תשכח שיש להם גם כיתות אומן
לזמרי אופרה ולרקדנים."
"אהה! מסכן אלכס. בודד וגלמוד בין כל
הרקדנים וזמרי האופרה שהגיעו לשם מכל העולם, פשוט רחמנות."
"אלכס אולי נהנה שם מאוד ומעשיר את
ההשכלה שלו בכל התחומים, אבל גונן לא מצליח להתגבר עליו." אמר קימי אחרי
שגמרנו לצחוק על תמימותם של הוריו של אלכס שמשום מה החליטו שהנטיות המיניות של בנם
המוכשר יהרסו את הקריירה המוזיקלית שהם תכננו עבורו. "הוא אסף המון יזיזים
וגם סתם חברים, ומבלה כל סוף שבוע במסיבה אחרת, הטלפון שלו מצלצל כל הזמן, אבל הוא
עדיין עצוב ומתגעגע לאלכס."
"בחייך, הוא רק ילד. בשנה הבאה הוא
לא יזכור בכלל איך אלכס נראה." אמרתי בקלות דעת ותקפתי במרץ את החביתה שדודו
הכין למעננו.
"לא יודע עמית, אהבה ראשונה זה משהו
שלא שוכחים בקלות." אמר קימי וחייך אל דודו שאסף את הצלחות ושם אותן במדיח,
מגניב תוך כדי כך נשיקה על עורפו של קימי, "אני בטוח שגם אתה זוכר טוב את
הגבר הראשון שאהבת."
"את הסקס הראשון אני לא ממש זוכר כי
הייתי קצת שתוי, אבל את האהבה הראשונה אני..." ופתאום מילאו דמעות את עיני
וגל של געגוע הציף אותי, "אף פעם לא אהבתי אף אחד באמת חוץ ממנדי. מה עשיתי?
שלחתי אותו במו ידי מהבית, הוא בטח נורא אומלל שם ואסור לו אפילו להתקשר אלי. הוא
בטח מרגיש בודד שם, הוא בוכה מתגעגע אלי ואף אחד לא מבין..."
קפצתי ממקומי תקוף חרדה פתאומית לשלומו של
מנדי ודרשתי מקימי שייתן לי את המפתחות מיד כי אני חייב לנסוע ולהביא את מנדי
הביתה עוד הלילה, איכשהו הצלחתי לשכנע את עצמי שהוא אומלל ומתגעגע עוד יותר ממני
והוא בטח ממשיך לעמוד ליד השער וממתין שאחזור לקחת אותו.
למרבה המזל מארחי לא אבדו את קור רוחם
והצליחו לשכנע אותי במילים רכות להירגע, לשתות עוד כוס יין, לנשום עמוק ולהתקשר
לפני שאני יוצא לדרך כדי לברר מה נשמע אצל מנדי.
התקשרי למספר שנתנו לי והצלחתי להשיג את
נורית האחות שנשבעה לי שמנדי אכל ארוחת ערב סבירה, צפה קצת עם כולם בטלוויזיה בחדר
הכללי ואחר כך הלך לישון בלי בעיות ובבדיקה שהיא ערכה לא מזמן היא ראתה שהוא כבר
ישן. "אמרתי גם לאבא שלו שאם תהיה איזה בעיה אנחנו נתקשר מיד להודיע."
הבטיחה לי.
"אבא שלו גם התקשר?"
"כן, פעמיים, ואני מבטיחה לך שהכול
בסדר עם מנדי." חזרה נורית והבטיחה לי בקול חביב שהרגיע אותי מעט.
"אתם בטח חושבים שאני טמבל
גמור." צנחתי באנחת הקלה על הספה שלהם שהייתה מרווחת ונוחה להפליא.
הם החליפו מבטים משועשעים - מבטים מהסוג
שכבר ראיתי קודם אצלם -
אני חושב שאתה מקסים." אמר קימי,
התיישב לצידי ונישק את לחיי, "אתה חבר נהדר וגם בחור נורא סקסי."
"וגם יודע לבשל." הוסיף דודו,
"אתה ממש מציאה עמית." נתן לי עוד כוס יין והתיישב מצידי השני.
"אבל עברה עליך תקופה מאוד קשה ולחוצה. אתה צריך ללמוד להירגע קצת."
חייך אלי ולחץ על השלט של ה- D.V.D.
דודו אהב פורנו בגלוי ובלי שום מבוכה ולא
חשב שעליו להתנצל על כך. היה לו מבחר גדול ומשובח ביותר של סרטי פורנו שהוא שמר
בקופסא מיוחדת בסלון ושמח להראות אותם לחברים שחיבב.
ישוב בין שני הגברים האלו שהכרתי כל כך
טוב, שתוי קצת מהיין שנתנו לי, אבל ממש קצת, וצופה בסרט שכל שחקניו היו גברים
מסוקסים, ערומים ומצוידים היטב שסקס פרוע היה עיסוקים היחיד... ברור היה שהזין שלי
הגיב בהתאם, ומאחר והם ישבו צמודים אלי הם חשו בכך והחלו להפשיט אותי בעדינות,
מתגברים על התנגדותי הסמלית מאוד בנשיקות ובליטופים.
"אבל אמרתי למנדי שאני..."
"הוא יבין, אני בטוח שהוא יבין ולא
יכעס." דחף קימי יד חמימה לתוך תחתוני, פריט הלבוש היחיד שנשאר על גופי,
ונאנח בהנאה.
"צריך קונדום." נכנעתי בלי תנאי
לחרמנות הגואה שלי והנחתי לקימי לגלגל על הזקפה שלי קונדום.
"אתה רק תשכב בשקט ואל תתאמץ."
אמר דודו ברוך, הוביל אותי לחדר השינה שלהם והשכיב אותי על המיטה הרחבה והנוחה
שלהם.
"כן תנוח קצת ותן לנו לפנק
אותך." הפציר בי קימי, והשתרע לצידי ערום לגמרי חוץ מקונדום. אחרי שנייה של
היסוס נתתי להם והם לקחו, לקחו בשתי ידיים, ונהנו מכל רגע וכך גם אני.
אחר כך הם נרדמו חבוקים, מחייכים. יכולתי
להישאר שם אתם במטה הענקית שלהם אבל פתאום חשתי צורך להיות לבד.
התלבשתי חרש וחזרתי הביתה ברגל. בלי מנדי
הדירה הייתה ריקה מתמיד. רק הטפטים המכוערים בסלון והטלוויזיה הכבויה קיבלו את
פני. התקלחתי ואחר כך הלכתי לישון על המזרון בחדר השינה שחלקתי עד כה עם מנדי.
הרמתי את השמיכה, נכנסתי תחתיה וכמעט
קיבלתי התקף לב כשנגעתי במשהו חמים, שעיר ובהחלט חי.
אני מודה שצעקתי מרוב בהלה, מפחיד את עצמי
ואת טיטה שישנה בשלווה בצד של מנדי, כפותיה מונחות על הכרית שלו.
"טיטה המסכנה, שכחתי אותך
לגמרי." ליטפתי את החתולה שהתרפקה עלי, מגרגרת בנחת, הנחתי אותה על בטני
וישנתי איתה שנת ישרים עד שהגיע הזמן לקום וללכת לעבודה.
יט. משחרר אותך
החודש הראשון בלעדיו היה הכי קשה. שנאתי
לישון בלעדיו, ולקום בלעדיו היה מבאס עוד יותר כי בלילה הייתי חולם עליו שוכב
בזרועותיי ואוהב אותי. הכי גרועה הייתה הדאגה לשלומו. כל הזמן פחדתי שרע לו שם,
שמתעללים בו, מתייחסים אליו לא יפה, מציקים לו, שהוא סובל ולא יכול אפילו להתקשר
לבכות לי.
היו לי סיוטים שבהם דמיינתי שמאחורי הפנים
הנעימים והמחייכים של אנשי הצוות של 'מול גולן' מסתתרים חבורת סדיסטים תאבי בצע
שרוצים רק את כספם של המטופלים המסכנים שלהם שמסתובבים רעבים וצמאים ובלי טיפול.
ידעתי מאיפה נובעות המחשבות הללו. הבנתי
שאני חש רגשות אשמה על שבמקום לטפל בו בעצמי שלחתי אותו מהבית ועוד למקום מרוחק
כזה ועשיתי מאמצים להתנהג בצורה בוגרת ולא להפר את הכללים של 'מול גולן' אבל זה
היה קשה מאוד.
כשהגיע הזמן לשיחה הראשונה הרמתי את
הטלפון בידיים רועדות מרוב מתח. לשמחתי הרבה כבר מהמילים הראשונות שלו היה ברור
שהוא בסדר, שהוא מרגיש די טוב, שהוא מקבל יחס נפלא, שעוזרים לו להתגבר על התלות
בגראס, שמניחים לו לצייר כאוות נפשו ויש לו שיחות מועילות עם פסיכולוג נהדר, המון
שעות של טיולים בטבע כמו שהוא אוהב ואיש לא מתנגד להניח לו לפנק את החתולים
שמסתובבים חופשי בכל מקום. אפילו השותף שלו לחדר הוא סך הכול בחור נחמד אם כי
מדוכא מאוד.
"יחסית לשאר החבר'ה פה אני במצב
מצוין." אמר בשביעות רצון, והבטיח לי שבעוד חודשיים שלושה הוא בטח יצא משם.
השיחה עם מנדי עודדה אותי כל כך עד שאזרתי
עוז ללכת לשלומי ולבקש שנשכור לי עזרה כי אני כורע תחת נטל העבודה. פינת הפיצרייה
שלנו עלתה כפורחת ופשוט לא הצלחתי לעמוד בביקוש, ומאחר וגם רעיון מכירת האוכל
המבושל עלה יפה מאוד הדרך היחידה שלי להתמודד עם ההצלחה הייתה ללמוד איך לפצל את
עצמי לשניים, או לשכור עזרה.
"אין בעיות." אמר שלומי, בוחן
בשביעות רצון את המאזן הכספי, "תפרסם מודעה בעיתון ותראיין מועמדים."
"מי, אני?" נבהלתי, "מה
פתאום?"
הבטנו זה בזה וידענו ששנינו שונאים את
הרעיון של קריאת קורות חיים, קביעת פגישות ובחירה של מישהו שאולי יתאים ואולי לא.
"מה דעתכם לשאול את הבנות? אולי
מישהי מכירה מישהו שצריך עבודה." העלתה שרית רעיון מזהיר.
שאלנו וככה הגיעו אלינו מישה וסשה. לנה
הביאה אותן. לפי שמן ציפיתי לשני עלמי חן בלונדיניים, בהירי עור ותכולי עיניים,
ולתדהמתי הופיעו שתי נשים. סשה הייתה דקיקה ובהירה, חיננית כבלרינה, ואילו מישה
הייתה קטנת קומה, רחבת כתפיים, רבועת גזרה, שערה קצוץ קצר ולחיצת היד שלה מרסקת
עצמות.
לפני שהספקתי לשאול את עצמי אם אני רוצה
בכלל לעבוד עם נשים הן כבר השתלטו על פינת הפיצרייה, למדו חיש קל את מהלך העבודה
ואחרי שבוע כבר לא יכולתי לתאר לעצמי את חיי בלעדיהן.
הן היו צוות מעולה, מישה טיפלה בהכנת הבצק
ובתנור וסשה פיזרה את הגבינה והכינה את התוספות. כשהיה להן פנאי הן עזרו לי באפיה,
וסוף סוף היה גם לי זמן לשבת מידי פעם ואפילו לאכול צהרים כמו בן אדם.
התברר שסשה באמת הייתה רקדנית בלט בנעוריה
וגם כיום רקדה בלהקת חובבים, ואילו מישה הייתה ספורטאית. המקצוע העיקרי שלה היה
הטלת כדור ברזל וגם אחרי הפרישה שלה מספורט תחרותי היא שמרה על כושר ופקדה כמעט כל
יום את מכון הכושר.
היא הייתה חזקה מאוד, שקטה מאוד, ולמרות
קומתה הנמוכה הצליחה להשקיט במבט אחד בלבד את בני הנוער הפרועים שבאו לזלול אצלנו
פיצות ועוגות.
הסתכסכתי איתה רק פעם אחת כשנישקתי את
לחייה של סשה אחרי שהיא גילתה לי שהיום יום הולדתה. כמה דקות אחר כך מישה תפסה
אותי כשנכנסתי למחסן להביא קמח, הדביקה אותי לקיר ואמרה לי בקול שקט וחמור שסשה רק
שלה ושהיא לא אוהבת שאנשים אחרים נוגעים בה.
אני מודה שכמעט השתנתי בתחתונים מרוב פחד
כשהיא הביטה בי בעיניה הצרות, האפורות והקרות. הבטחתי לה שאני יודע שהיא וסשה יחד
– האמת, עד לאותו רגע רק ניחשתי - ונשבעתי לה שיש לי חבר ואין לי שום עניין בנשים,
למרות שאם כן היה לי אין ספק שאישה מקסימה כמו סשה הייתה לוכדת את תשומת ליבי.
למזלי היא האמינה לי, ואחר כך, כששמעה
מהבנות את הסיפור על מנדי טרחה לשאול כל פעם מה שלומו ואיך הוא מתקדם.
שמחתי להגיד לה ששלומו מצוין והוא מתקדם
נפלא וסוף סוף מרשים לנו להיפגש. נסעתי לשם כל יום שישי אחרי הצהרים וביליתי עם
מנדי כמה שעות איכות שציפיתי להם בקוצר רוח כל השבוע. לשמחתי הוא הגיע להבנה שקטה
עם השותף שלו לחדר שהיה נעלם כשהייתי נכנס לחדרו ומניח לנו להיות קצת לבד.
מצבו של מנדי השתפר מפגישה לפגישה, בעזרת
הצוות המסור של 'מול גולן' הוא הצליח להגיע למינון מתאים של תרופות נגד דיכאון
ונעשה שמח יותר, אופטימי יותר ורגוע הרבה יותר.
חודשיים אחרי שהתחיל בטיפול כבר דיברנו
בטלפון כמעט כל יום. הוא שיתף אותי בחייו בפרטי פרטים והתעניין בחיי. סיפרנו זה
לזה הכול וחוץ מנוכחותו הפיזית חשתי כאילו אנחנו חיים יחד.
מאחר שהמשכתי לבקר מידי פעם אצל קימי
ודודו החלטתי שאני חייב להתוודות לפניו ולספר לו מה בדיוק אני עושה אצלם. רק אז
התברר לי שהוא יודע והוא זה שביקש מהם שידאגו לי.
"זה היה רעיון שלך?" נדהמתי
משיווין הנפש שלו לשמע הוידוי שלי.
מנדי גיחך. "אפשר להגיד שזה היה
רעיון משותף של כולנו."
"למה הם לא סיפרו לי? היו לי נקיפות
מצפון איומות."
"הם חשבו שאתה יודע." צחק מנדי
בעליזות, "והאמת שגם אני חשבתי שאתה מבין בעצמך שאני מעדיף שתהיה אתם ולא עם
כל מיני זרים שתמצא באטרף."
"איזה אטרף? אני לא זוכר מתי הדלקתי
לאחרונה את המחשב. למי יש זמן לזה בכלל? ומה אתך מנדי, מה אתה עושה בקשר
לסקס?"
"חושב עליך הרבה." חיבק אותי
מנדי, "ומחכה לפגישות שלנו."
"אבל אנחנו נפגשים רק פעם
בשבוע."
"בשבילי זה מספיק, אבל אל תדאג,
בקרוב יפחיתו לי את המינון של הציפרלקס ואז אני אהפוך למכונת סקס חסרת
מעצורים."
"אני כבר לא יכול לחכות."
צחקתי, מאושר, וכיסיתי את כל גופו בנשיקות.
"כן, אני יודע. רק אתמול דיברתי על
זה עם אבא שלך, וחשבתי מנדי שאולי הגיע הזמן שתחזור הביתה, נראה לי שהמצב שלך מאוד
השתפר ואולי..."
מנדי אחז את כפות ידי בידיו ולחץ אותן
בכוח, מביט בעיני במבט חודר ומלא משמעות שקצת הדאיג אותי. "יש דברים שלא
סיפרתי לך." אמר בקול מתוח מעט.
"איזה דברים? אם היה לך סקס מהצד
מנדי אז..." נשמתי עמוק, אמרתי לעצמי לא להיות חמור, ואמרתי לו שזה בסדר, אני
מבין, ואני לא אעשה מזה סיפור.
הוא חייך בסלחנות. "לא מדובר על סקס
עמית. לא הייתי עם אף אחד אחר מאז שפגשתי אותך."
"אז מה הבעיה? מה קרה?"
"אין בעיה, אבל החלטתי שאני לא עוזב
את 'מול גולן', אני נשאר כאן כמתלמד."
"מה? לא הבנתי, מתלמד של מה?"
"של ריפוי בעיסוק, בעיקר תרפיה
באמנות."
"מה? אני לא מבין?"
"מאז שהגעתי לכאן ציירתי המון ועם
הזמן התחלתי לצייר עם חלק מהמטופלים ומתברר שיש לי כשרון לזה, שאני מתחבר אליהם
טוב, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. לטפל באנשים."
"יופי, אני שמח מאוד, אבל למה אתה
צריך להישאר פה?"
"אני לא צריך, אני רוצה. נרשמתי
לסדנת ריפוי בעיסוק באוניברסיטת חיפה ואני אגור פה ואעבוד כמתלמד ועוזר ואחרי
שאקבל תואר אהיה חלק מצוות המטפלים."
"אבל למה פה, בסוף העולם, כל כך רחוק
ממני?"
"כי טוב לי פה. אני רוצה להישאר
כאן."
"ומה יהיה איתנו? אני לא יכול לבוא
לגור פה מנדי, אין לי מה לעשות פה ושלומי צריך אותי לידו."
"אני יודע עמית, ולכן אני משחרר
אותך."
"משחרר אותי, למה אתה מתכוון משחרר
אותי?" שאלתי בטיפשות.
הוא שתק, מביט בי בצער, ואז קלטתי סוף סוף
שהוא פשוט זורק אותי לכל הרוחות, מוותר עלי, מוותר על האהבה שלנו כדי להישאר כאן,
בסוף העולם מול גולן.
"מנדי." ניסיתי להכניס קצת
הגיון בראשו, "אני מבין שנוח לך פה ואתה פוחד לחזור ללחץ של החיים בחוץ, אבל
חמוד שלי..."
הוא נאנח. "תן לי להסביר לך עמית,
כשפגשת אותי הייתי אבוד לגמרי. הייתי ילד מבולבל, מסומם רוב הזמן ומאוד מאוד
אומלל. אתה היית פשוט נהדר איתי עמית, אף פעם לא פגשתי בן אדם כל כך טוב, חכם
ורגיש, מקסים וסבלני כמוך. היית נפלא, אני אף פעם לא אצליח להודות לך על זה מספיק,
אבל השתניתי חמוד, אני כבר לא הילד האבוד שהכרת, אני אדם שונה עכשיו ומה שהייתי
צריך אז זה לא מה שאני צריך עכשיו."
"אז היית צריך אותי ועכשיו כבר
לא?" שאלתי ולמרבה החרפה החלו דמעות למלא את עיני, "לזה אתה מתכוון? אתה
כבר לא זקוק לי עכשיו אז אתה מעיף אותי?"
"לא חמוד, אני משחרר אותך. אני שולח
אותך לחופשי."
"אבל אני לא רוצה לצאת לחופשי, אני
רוצה אותך, אני רוצה שנחזור הביתה ונחיה יחד כמו פעם."
"אנחנו לא יכולים לעשות את זה כי אני
לא הבן אדם שהייתי פעם עמית." חזר מנדי ברכות על דבריו.
"אמנון, הכול בסדר?" שאל מוריס
שהתגנב מאחורינו וצץ פתאום מולי.
"הכול לא בסדר!" התפרצתי,
"מה עשיתם לו?"
"לא עשינו לו שום דבר." הניח
מוריס יד מנחמת על כתפי, "רק הראנו לו את הדרך לחזור לעצמו."
רציתי לשאול למה הוא צריך לעזוב
אותי כדי לחזור לעצמו, אבל לא הספקתי כי פתאום לא היינו יותר לבד.
"אמנון, תראה מה ציירתי." רץ אלינו
צעיר רזה ושחרחר שהגיש למנדי בגאווה ילדותית בלוק ציור מלא במה שנראה לי כמו
קשקושים של ילד בכיתה ג'.
"זה נפלא נדב." זרח אליו מנדי,
"נהדר, אני ממש גאה בך." ואחר כך ניגש אליו עוד מישהו ושאל בביישנות אם
אמנון יכול לבוא איתו לסטודיו.
מנדי שלח אלי חיוך מתנצל, הניד בראשו
לפרידה אל מוריס והלך בין שני הצעירים שהביטו בו בהערצה, עוזב אותי לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה