קוראים

יום שישי, 19 בינואר 2018

א. מה? זאת אהבה?

1. המועדף שלי
בהתחלה אודי היה בעיני סתם עוד ילד שבא לעבוד אצלנו את חצי השנה ההכרחית של עבודה מועדפת כדי לקבל את המענק מהצבא. היו כמוהו לפניו ובטח יהיו גם אחריו.
עוד ביום הראשון שלו בבית המלאכה הוא גילה לי שהוא לא באמת מתעניין בבית המלאכה שלנו שמייצר עזרים אלקטרוניים קטנים וחכמים שנועדו לעזור לחיילים שלנו להרוג את האויב ביתר יעילות. מה שהוא רוצה זה ללמוד הנדסת מכשירים בטכניון, להיות מהנדס, אולי אפילו דוקטור, וחוץ מזה הוא רוצה להספיק לטייל בכל שביל ישראל, מהצפון ועד לאילת. לקרוא את כל הקלאסיקונים הרוסיים הגדולים, לעשות קורס למדריכי טיולים, לחזור לנגן בפסנתר, לעשות את הטיול הגדול שלו לחו"ל בסין דווקא, ומי יודע מה עוד.
כמו לכל צעיר בן עשרים ושתים שהשתחרר אחרי שלוש שנים ארוכות מהצבא ומסתער על העולם בתיאבון בריא יש לו המון תכניות ועל כולן הוא סיפר לי בהתלהבות, עיניו הכחולות והמוארכות נוצצות, חיוך שמח על שפתיו המלאות, התלתלים השחורים שלו מתפרעים על ראשו בלי סדר.
הוא כזה מין ילד מתלהב, תמיד שמח, לא ממש יפה, אבל חמוד כזה, קצת חנון, רזה מידי זה בטוח, אבל עם כתפיים רחבות ויציבה טובה, חרוץ מאוד, תופס מהר, זוכר כל מה שאומרים לו, ילד טוב וחכם שתענוג לדבר איתו.
אחרי שהכרתי אותו שמחתי שהבוס ביקש ממני לפרוש עליו את חסותי ולהפוך אותו לעוזר שלי. מהיום הראשון שלו אצלנו לקחתי אותו תחת כנפי לשמחתו של מיכה שאין לו סבלנות לעובדים זמניים וחושב שלהשקיע באחד כזה שעוזב אחרי כמה חודשים זו טעות ועדיף לחפש מישהו רציני ומבוגר יותר.
עד שפגשתי את אודי גם אני חשבתי ככה. אף פעם לא התלהבתי מהעובדים המועדפים שהבוס אהב להנחית עלינו, מצאתי אותם צעירים בורים, בטלנים וחפפנים ובעיקר היה לי קשה עם ההתעקשות שלהם לשמוע כל הזמן מוזיקה צעקנית בגלגל"צ שמורטת את עצבי ולצאת כל שעה להפסקת סיגריה.
במיוחד לא סבלתי את הטיפוסים האלו שהיו מסתובבים עם אוזניות מחוברות לאייפוד, משקפי שמש כהות על עיניהם, רק מחכים עד שיגמר יום העבודה והם יוכלו לצאת לבלות כדי להגיע למחרת לעבודה עייפים ומפהקים, להסתיר את העיניים האדומות מאחורי עדשות המשקפים ולספר כמה הם שתו, ומה בדיוק הם עשו, ולקטר שאין להם ראש לעבודה ושהם מתים לסיגריה.
אודי לא היה כזה, הוא ילד טוב, חנון חמוד כזה שלמרבה הפלא מתעב את המוזיקה הצעקנית של גלגל"צ אוהב לשמוע ברדיו את כל התכניות שגם אני אוהב. מעניין אותו לשמוע יומני חדשות וכמוני גם הוא אוהב את התכנית 'המילה האחרונה' ותמיד שמח להקשיב לאברי גלעד מתווכח עם ג'קי לוי וצוחק כשעירית לינור מכסחת את אורי אורבך. 

"הילד האחרון ששלחו לנו, האודי חמודי הזה? ממש בסדר." אמרתי לבוס, "אני מרוצה ממנו, חבל שהוא עוזב בעוד כמה חודשים."
הבוס נאנח ואמר שככה זה עם העובדים בעבודה מועדפת, הכל בגלל הממשלה הדפוקה הזו, ושלח אותי לסדר משהו במחסן.
הלכתי למחסן, אודי נגרר אחרי כמו תמיד, מספר לי בהתלהבות על סופר חדש ומדהים בשם מילן קונדרה שהוא גילה רק אתמול, מתפלא לשמוע שקראתי כבר מזמן את כל הספרים שלו שתורגמו לעברית וממהר לרשום לעצמו את שמות הסופרים הצ'כיים האחרים שאני מזכיר, מקשיב לי בתשומת לב מחניפה כשאני מספר לו על ירוסלב האשק העיתונאי השיכור שכתב את החייל האמיץ שוויק ומתפעל כשאני זוכר את משפט הפתיחה של הספר המקסים והמצחיק הזה - "ובכן, הרגו לנו את הפרדיננד."  
לידו אני מרגיש חכם, בוגר ומשכיל מאוד, ולא סתם עוד תולעת ספרים מצויה שעובד בעבודה מעפנית ואין לו אפילו תואר של הנדסאי.
אני מבוגר ממנו בכמעט עשרים שנה וכל פעם שאני מתפלא איך הוא לא יודע מי זה המינגווי? ואיך הוא לא שמע מעולם על צ'אוצ'סקו, שאני זוכר היטב את הוצאתו להורג לנוכח מצלמות הטלוויזיה, הוא מזכיר לי שהוא חי רק עשרים ושתים שנה בעולם והוא פשוט עוד לא הספיק ללמוד ולקרוא את כל מה שאני הספקתי, ושנינו צוחקים יחד.
הוא מין ילד מצחיק כזה, חולם על מגורים במושב, על גידול עגבניות ועשבי תבלין בגינה ליד הבית, מספר לי איך גידל מלפפונים בבסיס כי היה לו משעמם. לא מבין למה זה מצחיק אותי ומביא לי אפרסקים מהעץ שיש להוריו בגינה.
העבודות הכי מבאסות ומשעממות עוברות לי בכיף בזכותו, וכשהוא לא בא לעבודה (ותמיד מודיע מראש שהוא יעדר), אני עצוב, משתעמם בלעדיו ושמח כשהוא חוזר, מתאפק לא לתת לו חיבוק, מסתפק ברבע טפיחה אגבית על הכתף.
לפעמים אני מת לתת לו חיבוק קטן, לא משהו רציני, סתם לשים יד על הכתף במחווה חברית, אבל מתאפק. לא רוצה להביך אותו. הבנות שעובדות במשרד כאלו רכלניות, והמזכירה הרי חברה של אימא שלו... הוא בטח כבר יודע עלי... למה לקלקל את הקשר הטוב שלנו במחוות מיותרות? הוא כל כך צעיר וחמוד וכל כך תמים, גר אצל ההורים, למד פסנתר, אוהב לטייל ולקרוא, חובב תשבצים וסודוקו ויש לו חברה שלומדת רחוק, בתל אביב. כל סוף שבוע הוא נוסע אליה לביקור, מה לו ולי בכלל? איפה אני ואיפה הוא? 

מתי הבנתי שהשמחה שאני מרגיש כל פעם שאני פוגש אותו זו לא רק חיבה לילדון נחמד שבא לפה לכמה חודשים ושאחר כך יישכח, שמבחינתי זה משהו שהוא קצת יותר מזה?
זה קרה בערך חודשיים אחרי שהוא התחיל לעבוד אצלנו, יום חמישי אחד מיכה ביקש שאלווה לו את המועדף שלי כדי לעזור לו במשהו. שלחתי את אודי אל מיכה והתעסקתי בעבודה שלי, חושב איך הוא בטח מפציץ שם בשאלות את מיכה ואת כל הצוות שלו, מקשיב בעניין רב לכל מה שהם מספרים לו על החיים שלהם, צוחק מהבדיחות שלהם, רוצה לדעת עליהם הכול, באמת הכול, ולא מתבייש לחקור ולשאול כל פרט.
חשבתי כמה אני אוהב את הסקרנות שלו, את הרצון שלו לדעת, להכיר ולטעום את כל העולם, את החיוך שלו, החמוד והרענן כל כך ופתאום קלטתי שאני מתגעגע אליו ועצוב לי בלעדיו.
הוא חזר אחרי ארוחת הצהרים וכל כך שמחתי לראות אותו... ראיתי שגם הוא שמח, הוא ממש קרן מרוב שמחה כשראה אותי, חייך אלי חיוך ענקי ולמרות שלא נגענו זה בזה הרגשתי שהוא כאילו מחבק אותי. הלוואי ויכולתי לתת לו חיבוק, רק משהו קצר וידידותי כזה... טוב, כמובן שהתאפקתי, אבל חייכתי גם כן, ומיד סיפרנו זה לזה מה עשינו כשלא היינו יחד.
הוא שאל מה דעתי על פרשת השבוע שאברי גלעד הסביר כל כך יפה ברדיו ולמה אני חושב שג'קי התכוון כשהוא אמר ש... ונכון שהלכות שולחן חרוך היו ממש מצחיקות היום? ואיזה מצחיק אברי עם המדינת דראקוניה שלו?
דיברנו וצחקנו וקשקשנו ללא הרף ובקושי נפרדנו בסוף היום.
הוא אמר שייסע לחברה שלו בתל אביב בסוף השבוע ואני הזכרתי לו שיסתפר קודם כי הוא ממש כבר צריך, והחזקתי את עצמי בכוח לא להעביר יד בתלתלים שלו.
באותו סוף שבוע ניסיתי להעסיק את עצמי בכל מיני עבודות ואילצתי את עצמי ללכת למסיבה שלא ממש בא לי להיות בה, וכל הזמן חשבתי עליו, כועס על עצמי שבגילי המתקדם, אחרי כל הניסיון שצברתי בחיים ואחרי שהגעתי סוף סוף למעין שלווה והשלמה עם עצמי הנה אני שוב נכנס לסרטים, ובשביל מה? בשביל ילד סטרייט?
מה, אני משוגע? חסרות לי צרות? הוא אפילו לא יפה במיוחד, רק נבון מאוד, סקרן בצורה מקסימה, אוהב לקרוא ולדבר על ספרים, ויש לו עיניים כחולות בורקות, חיוך פתוח ושמח, טעם טוב במוזיקה ו... די כבר עם זה יובל, אתה עושה מעצמך צחוק. תפסיק עם זה מיד! 

למרות שאנחנו גרים באותה עיר מעולם לא עלה בדעתי לנסות לפגוש אותו מחוץ לשעות העבודה. מבחינתי הוא היה רק ילד שגר עם הוריו ומידי פעם קופץ לביקור אצל החברה בתל אביב, מבלה עם חברים בפאבים והלך לרקוד במועדונים. לו היו את החיים שלו – חיים של נער צעיר שכל החיים לפניו - ולי את שלי - חיים של אדם מבוגר ורציני בן כמעט ארבעים – גבר מיושב בדעתו שיש לו משכנתא, חובות, ילד שצריך לשלם עליו דמי מזונות, חוג חברים בגילו, כמה יזיזים ומספר אקסים שחלקם נעשו אויבים מרים וחלקם נותרו ידידים. הייתה לי אפילו גרושה שגידלה עם בעלה הנוכחי את הילד שלנו -הסיבה לכך שטרחנו לעמוד מתחת לחופה – וניסתה לשכנע אותי לפגוש אותו כמה שפחות בלי להפסיק לתת לה דמי מזונות.
אז מה אם זה בדיוק ההיפך מההסכם שחתמנו עליו? מה, אתם לא יודעים שככה זה בחיים.
דיברתי עם אודי המון, אבל יש דברים שהוא לא ידע עלי, הוא ידע מה למדתי, מה קראתי, איפה טיילתי ואיך הגעתי עד הלום, אבל לא סיפרתי לו כמעט כלום על חיי האהבה הלא ממש מוצלחים שלי ועל יחסי עם נדבי, הילד בן השש שלי, והנסיבות בהן התחתנתי והתגרשתי.
אודי, סקרן כדרכו, דווקא כן ניסה לברר פעם, אבל אחרי שאמרתי לו שאני מעדיף לא לדבר על זה הוא נרתע ולא שאל אותי מאז שום דבר אישי מידי, מצד שני הוא בטח שמע עלי די והותר רכילויות מהקולגות שלי.
בית המלאכה שלנו קטן למדי ואנשים מדברים, אין מה לעשות נגד זה.
ערב שישי אחד חם ומעיק של תחילת הקיץ ישבתי במרפסת עם אבטיח, מנסה לסחוט מעט קרירות מהרוח הקלה שנשבה בחוץ, והנה הטלפון מצלצל ואודי על הקו.
"אני יכול לבוא אליך יובל?" שאל, נשמע מדוכדך בצורה מוזרה.
"איפה אתה?" הופתעתי, "אתה לא בתל אביב?"
"לא, רבתי עם החברה, חזרתי הביתה במונית וגיליתי שהורי לא חזרו עדיין הביתה ואין לי מפתח, אני עומד מול הדלת הנעולה של הבית ולא יודע מה לעשות."
"אל תזוז לשום מקום. אני אקפוץ להביא אותך."
"אני יכול לבוא ברגל."
"בחום הזה? ועכשיו כבר לילה ואתה בטח עייף מאוד, זה בסדר, חכה לי, אני כבר בא."
הגעתי עם מכוניתי עד לבית הוריו ואספתי אותו משם לביתי.
"על מה רבתם?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו והסב את מבטו. "סתם שטויות, היא עוד ילדה קטנה, אני לא חושב שאנחנו מתאימים."
"כל זוג רב לפעמים."
"אנחנו כבר לא זוג." פסק, "אני לא מבין מה חיפשתי עם אחת שקוראת רק את בלייזר וחושבת שהוא יותר מעניין מספר, ושעדיף לראות כוכב נולד מאשר לראות הצגה בתיאטרון."
"בת כמה היא?" התפלאתי, כי באמת, בחורה כזו לא נשמעה מישהי שמתאימה לו.
"בת עשרים וקצת, לומדת קולנוע כי היא רוצה תואר ראשון, לא חשוב במה, קולנוע בכלל לא מעניין אותה, היא סתם מעבירה את הזמן עד החתונה. למזלה הוריה עשירים ואוהבים לבזבז עליה כסף."
"אתה כועס, זה יעבור לך." ניסיתי להרגיע והצעתי שתייה, שוקולד וגלידה.
הוא התנפל על הכיבוד – הכרתי כבר את החולשה שלו לממתקים – ולאט לאט התחיל לחייך.
"הדירה שלך ממש יפה." הסתובב בדירה הדי קטנה שלי, "מעוצבת כזו."
"בחור אחד שגר איתי כמה חודשים הספיק לעצב פה קצת לפני שהסתלק, אתה יודע שאני..."
"כן, אמרו לי. אז איך זה שהתחתנת?"
"האקסית שלי שפעם הייתה חברה טובה שלי רצתה ילד לפני שהשעון הביולוגי שלה יפסיק לתקתק וחשבה שאם כבר אז עדיף שנעשה את זה כמו שצריך, עם רב והכל ככה שגם להורים שלה תהיה קצת נחת."
"וגם חייתם יחד?"
"כן, גרנו יחד כמה חודשים, אבל פתאום היא פגשה מישהו שהתלהב ממנה למרות הבטן והכל... לא היה אכפת לי להתגרש ואפילו להשאיר להם את הדירה ששכרנו יחד, אבל מרגיז אותי שהיא לוקחת ממני בכיף דמי מזונות ועושה לי פרצופים כשאני רוצה להיות עם הילד."
"אז אתם כבר לא חברים?"
"ממש לא."
"ואיך בעלה מתייחס אליך?"
"כאילו שאני איזה מאהב לשעבר שמהווה איום. אולי הייתי צריך להתעקש שנעשה את נדב בהפריה ולא בשיטה הטבעית?" הצטחקתי, נזכר איך הייתי צריך לקנות ויאגרה כדי לתפקד ועד כמה טליה נעלבה כשגיליתי לה, אחרי שקיבלנו תשובה חיובית, איך הצלחתי להיות כזה תותח במיטה.
אני מניח שזה היה הרגע שבו הכול התחיל להתקלקל, עד אז היא עוד השלתה את עצמה שאני אמשיך לשחק את הבעל האוהב גם כשנהיה לבד ושאיכשהו אשכח ממשיכתי לגברים.
לצערה, וקצת גם לצערי, זה לא קרה ואחרי שבחור שבאמת רצה אותה נכנס לתמונה היא איבדה את כל הסבלנות כלפי... אולי היא באמת צודקת ועדיף שלא אבלבל את נדב בנוכחותי, בעיקר עכשיו, אחרי שהיא ילדה עוד תינוקת, ונדב הרי כל כך קשור לאבא החורג שלו, אז מה אני נדחף ומעיק עליהם? אולי עדיף שאתן הוראת קבע לטובת החשבון שלה ואהיה אבא טוב בכך שאשלם דמי מזונות ולא אפריע?
השעה הייתה כבר אחרי חצות והוריו של אודי עדיין לא חזרו הביתה ולא היו זמינים בנייד. אודי לא היה מודאג, אביו נוטה לשכוח את הנייד שלו במכונית ולאימו בכלל אין אחד כזה, ואולי הם נשארו לישון אצל הידידים שנסעו לבקר אצלם?
הוא פיהק, התמתח ושאל אם יש מצב שהוא יישאר לישון אצלי.
"אין בעיות. אתה יכול לישון בחדר של נדבי, העיצוב שם קצת תינוקי, אני מקווה שזה לא יפריע לך להירדם."
"אני כל כך עייף ששום דבר לא יפריע לי." פיהק אודי, הניח יד מרושלת על עורפי, הידק אותה עלי במעין רבע חיבוק אגבי ונישק את לחיי קלות. "לילה טוב יובלי." אמר והשתרך לחדר השינה של נדבי, משאיר אותי המום, רועד קצת, וחרמן כמו ילד והכל בגלל נשיקה טיפשית אחת על לחיי.
בלילה התעוררתי בגלל חלום ארוטי מבולבל ששכחתי מיד והתגנבתי לחדר של נדב לבדוק שהכול בסדר עם אודי. הוא ישן בשלווה על בטנו, ישבנו מתעגל בעדינות מבעד לפיקה ורגליו מבצבצות מעבר לקצה המיטה.
הבטתי בו כמה דקות ואחר כך חזרתי למיטה ונרדמתי גם כן. 
גם למחרת הוריו לא ענו לטלפונים ולכן אכלנו יחד ארוחת בוקר, שיחקנו קצת במחשב, ראינו בערוץ ההיסטוריה סרט מעניין על תרבות יון הקדומה ואחר כך הראיתי לו את המשקלות ומכשיר ההתעמלות שהיו לי בבית והדגמתי לו אותם. הוא ניסה להשתמש בהם בעצמו, גנח ונאנח ואפילו הצליח לעשות כמה תרגילים.
השיחה קלחה, השעות חלפו במהירות, דיברנו וצחקנו בדיוק כמו שנהגנו לעשות בעבודה והרגשתי שהוא נהנה לבלות איתי כמו שאני נהניתי להיות איתו למרות שהחברה שלו התקשרה מידי פעם לריב איתו והוריו לא ענו לטלפונים שלו.
בצהרים הוא נהנה מאוד כשהנחתי לו לבשל קצת ולימדתי אותו את סוד הכנת הפירה המושלם (המון חמאה כמובן) והתלונן שוב על אימא שלו, הפולנייה, שלא נותנת לו לגעת לה בכלי המטבח בטענה שהוא בלגניסט ועל אבא שלו שלא מרשה לו לקנות אופנוע.
"אתה כבר גדול, אתה יכול לקנות מה שאתה רוצה בלי לבקש רשות."
"אבל אני לא רוצה להרגיז את אבא."
"אתה ילד טוב אודי חמודי."
"לא נכון, ואני כן אקנה אופנוע."
"הייתי מעדיף שלא. כל הזמן שומעים על תאונות של רוכבי אופנועים, יכול להיות שאבא שלך צודק."
"אוף אתכם, זקנים שכמוכם." רטן אודי ונתן לי כאילו בצחוק אגרוף. תפסתי את ידו, העיניים שלנו נפגשו, הוא הסמיק וגם אני... הילד הזה פשוט דרדר אותי חזרה לגיל הטיפש עשרה, אבל אז צלצל הנייד שלו ואלו היו הוריו שחזרו סוף סוף מאיפה שהם לא היו וביקשו שיבוא מיד הביתה.
הסעתי אותו חזרה הביתה ולפני שהוא הלך הוא הניח יד על ברכי וטלטל אותה קלות, אמר לי תודה והלך.
חזרתי הביתה נסער. עשיתי ביד כשאני חושב עליו ולא הצלחתי לגמור ובסוף נרדמתי ככה, חרמן ועצבני על עצמי שאני, בגילי, מתנהג בצורה אידיוטית כזו ועוד בגלל ילד סטרייט.

2. סיוט
למחרת הוא הגיע לעבודה עם פרצוף עצוב ובקושי דיבר איתי. ישר נכנסתי לסרטים והרגשתי עוד יותר אשם מכפי שהרגשתי קודם. הוא בטח שמע עלי סיפורים, אולי הוריו כעסו עליו שישן אצלי? אולי הוא קלט איכשהו מה אני מרגיש כלפיו? ואם כבר מדברים אז מה בעצם אני מרגיש כלפיו? אני בעצמי לא יודע. הוא בטח שונא אותי, נגעל ממני, יותר טוב ככה. עדיף שיבקש שיעבירו אותו לעבוד במחלקה של מיכה, יש שם חבר'ה בגיל שלו, בחורים צעירים וחרמנים שמדברים על בנות, מה יש לו לחפש אצל אחד כמוני? מה לו ולי בכלל?
ואז הוא הלך לשירותים ושמעתי אותו מתייפח שם ואחר כך מנגב בקול את אפו ושוב מבליע התייפחות. הקשבתי לו והלב שלי התרסק מצער ומבהלה, כמעט שנכנסתי אחריו, אבל בינתיים הוא יצא עם עיניים אדומות ופנים נפולות, נראה כמו אחד שחזר מלוויה.
"נו, מה קרה?" התפרצתי, "מה עובר עליך היום אודי? למה אתה בוכה? בגלל החברה שלך?"
"אני לא בוכה." שיקר אודי בחוסר כשרון מזעזע, "זו... זו אלרגיה, זה הכול."
"אלרגיה למה?" חקרתי בחוסר טאקט.
במקום לענות הוא עצם את עיניו וסנטרו רעד כשניסה להתאפק ולא לבכות. כל כך התחשק לי לחבק ולנחם אותו, אבל כרגיל התאפקתי.
"הם מתגרשים." פלט פתאום, "ההורים שלי, הם הולכים להתגרש." גילה לי והסתובב בגבו אלי.
עמדתי חסר אונים מביט בגבו - גב ארוך וצר עם מותניים צרים של נער וכתפיים דקות ורחבות - כבר לא ילד, אבל עדיין לא גבר.
"בגלל זה הם נעלמו לכל כך הרבה זמן." סיפר אודי, "הלכו לאיזה צימר בגליל כדי להיות לבד ולדבר בשקט על העתיד שלהם. אתמול הם הודיע לי שהם החליטו למכור את הבית שלנו ולהיפרד."
"טוב, זה קורה לפעמים." אמרתי בעדינות ושמתי יד מנחמת על כתפו, "הם לא הזוג הראשון שהבינו, אחרי שהילדים גדלו, שאין להם בעצם מה לעשות יחד."
"תמיד חשבתי שהם אוהבים אחד את השני ואותי ואת אחותי." אמר אודי בקול ילדותי, ספוג דמעות, ופתאום הוא היה בזרועותיי, ראשו מתחפר בכתפי, גופו צמוד לשלי, ריח שערו, ריח תינוקי, תמים ונקי, באפי.
תחבק אותו כמו שאתה מחבק את נדבי שלך אחרי שהוא נפל מהאופניים, פקדתי על עצמי, וליטפתי קלות את גבו. תפסיק, הוא רק ילד פגוע, הזכרתי לזין שלי שנאבק בפראות בבמכנסי. מזל שלבשתי ג'ינס ולא משהו קל יותר.
"אני לא יודע מה לעשות, אני כל כך כועס עליהם, איך הם יכולים לעשות לי דבר כזה." אמר אודי, ותודה לאל, התרחק ממני קצת, אבל עדיין עמד קרוב מידי.
"הם לא עושים לך שום דבר, אני בטוח שהם אוהבים מאוד אותך וגם את אחותך, (היא מבוגרת ממנו, חיה עם החבר שלה באיזה מצפה צפוני מרוחק) אבל אתם כבר אנשים מבוגרים וזכותם לעשות מה שנראה להם נכון."
"אבל הם ההורים שלי, והם אוהבים זה את זה." מחה אודי, "הם תמיד הסתדרו מצוין ואף פעם לא רבו. אני פשוט לא מבין את זה."
"אף אחד לא יודע מה בדיוק קורה בין שני בני זוג כשהם לבד." הרעפתי עליו מניסיון החיים שלי, "אם הם החליטו להתגרש כנראה שיש להם סיבה טובה ואין טעם לכעוס עליהם."
"אני לא רוצה שימכרו לי את הבית." המשיך אודי להתעקש.
"אבל זה הבית שלהם אודי, הרי אתה נוסע בקרוב לטיול שלך, ואחר כך תגור במעונות של הטכניון... אחותך כבר חיה את החיים שלה ואתה עם רגל אחת בחוץ... יפה שהם התאפקו וחיכו עד שתהיה לגמרי מבוגר לפני שהחליטו לפרק את החבילה."
"זה בדיוק מה שהם אמרו." התעוותו פניו במרירות, "שהם מתאפקים ומחכים כבר כמה שנים עם הגירושים."
"ולא הרגשת שום דבר, הם חיו כל הזמן כרגיל?"
"כן, הכול היה רגיל לגמרי. אימא עבדה ולמדה, ואבא התעסק בעבודה ובתחביבים שלו. מאז שהם התחילו לישון בנפרד הם אפילו לא התווכחו יותר על כן מזגן, לא מזגן."
"נו, אם הם אפילו לא ישנים יחד אז..." משכתי בכתפי בלי להמשיך את המשפט בתקווה שהוא יבין לבד.
הוא לא הבין, לא קלט שאם בני זוג מפסיקים לישון יחד זה סימן רע ולא הסכים איתי שזה שהם כבר לא רבים אומר שדי, שכבר לא אכפת להם זה מזה.
הוא אפילו כעס עלי קצת כשאמרתי לו את זה ושוב ברח לשירותים לנגב את אפו.
זה היה היום הכי גרוע שעבר עלי מאז שהוא התחיל לעבוד אצלנו. לא דיברנו יותר, הוא שתק ושמע בהפגנתיות גלגל"צ, ואני שתקתי ולא הזכרתי לו שאנחנו מפסידים את ה'מילה האחרונה'. הזמן לא זז ושנינו היינו חמוצים ואיטיים.
מיכה שקפץ לרגע לקחת מברג הביט בנו בהשתאות והרים לעברי את גבותיו בפליאה. משכתי בכתפי כאומר בלי מילים, לא יודע, והמשכתי לשתוק.
נפרדנו בסוף יום העבודה בשלום קריר, הוא רץ לאוטובוס ואני הלכתי קודר למכונית שלי, מתכנן לעצור בדרך, לקנות כמה בירות ולשתות אותן עוד הערב למרות שהבטחתי לעצמי, ובדרך כלל גם קיימתי, לא לשתות באמצע השבוע כי זה משמין ולא בריא לכבד.
כשהייתי בפחית השלישית שלי היה צלצול בפעמון הדלת. פתחתי, מצפה לראות את חזי, ידיד ותיק שמידי פעם גם קפץ איתי למיטה, והופתעתי לראות את אודי, תרמיל כבד תלוי על כתפו ותיק גדול ונפוח מונח למרגלותיו.
"מה קרה? ברחת מהבית?" התפלאתי.
הוא הנהן בלי מילים, ופתאום הבנתי שהוא שותק מחשש שיפרוץ בבכי.
הרמתי את התיק הכבד מאוד שלו, אחזתי בזרועו והכנסתי אותו הביתה.
"דבר ראשון אתה מתקשר להורים ואומר להם איפה אתה כדי שלא ידאגו."
"לא רוצה. לא אכפת להם ממני."
"שטויות אודי, בטח שאכפת להם."
"אתה טועה, אם רק היית יודע מה הם אמרו לי..."
"לא משנה. הם ההורים שלך והם דואגים. תתקשר בבקשה."
"ואם לא תזרוק אותי החוצה?"
"בטח שלא, אל תהיה טמבל. אתה יכול להיות פה כמה זמן שיתחשק לך, אבל אני לא רוצה שהוריך ידאגו. למה רבת איתם?"
"אימא גילתה שנפרדתי מנופר ועשתה סקנדל שלם מזה שלא סיפרתי להם."
"היא כל כך אוהבת את נופר?"
"כן, אבל בעיקר היא כעסה כי היא הייתה צריכה לשמוע מאימא של נופר שנפרדנו. לא משנה... זה סתם תירוץ, הם כועסים עלי כי אני לא רוצה שהם יתגרשו ובגלל שאמרתי להם ש... ש..."
בבקשה, שוב הוא בוכה על כתפי, לוחץ אלי את גוף הנער הרזה שלו, ושוב אפי תקוע בשערו הריחני... שאלוהים יעזור לי.
הדפתי אותו מעלי בעדינות ודרשתי שוב שיתקשר להורים להודיע להם שהוא אצלי.
"בסדר, אבל גם אני רוצה בירה."
"בתנאי שתביא פתק מההורים."
"מצחיק מאוד. שכחת שאני כבר לא קטין?" התמרמר אודי, אבל הפסיק לבכות והתקשר הביתה, דיבר קצרות עם אימו וסגר אחרי משפט וחצי.
הייתי במטבח ולא ממש שמעתי מה הוא אומר, אבל הוא נשמע קר וזועם.
"לא היית כל כך נחמד אליה." הערתי ונתתי לו כוס גדולה של בירה.
הוא משך בכתפיו, "היא תתגבר." אמר בקרירות ושתה בבת אחת חצי כוס.
"לאט לאט ילד." הזהרתי אותו, "זו בירה חזקה."
"כן, אני מרגיש." הניח אודי את הכוס על השולחן, "מה פתאום אתה שותה בירה באמצע השבוע? אמרת שאתה שותה רק בסופי שבוע ובחופשות?"
"בדרך כלל זה נכון, אבל היום היה יום מיוחד."
הוא הרים אלי מבט, מופתע, "שתית בגללי?"
"כן, קצת. לא חשוב. אל תיקח ללב."
"אני באמת מצטער יובל, הייתי גועלי אליך. אתה כועס עלי?"
"לא, בטח שלא. אני מבין, זה בסדר."
הטלפון צלצל וחזי היה על הקו, מתנצל שהוא עסוק ולא יוכל לבוא, אבל אולי מחר... "אין בעיות, אני אתאפק עד מחר." אני מחייך לשפופרת וסוגר.
"מי זה היה? החבר שלך?"
"אין לי חבר אודי, זה היה סתם ידיד. תשמע, כבר די מאוחר ואני קצת שתוי, אני הולך למיטה. יש אוכל במקרר ואתה יודע איפה החדר שלך. לילה טוב אודי."
"לילה טוב יובל."
שכבתי במיטה, מקשיב לרעשים שהוא עשה במטבח - הכין לעצמו כריך, רחץ כלים, כיבה אורות, התקלח, סידר את המיטה, נשכב עליה, נאנח קצת, התהפך כה וכה, כיבה את האור.
שכבתי בשקט, עוצם עיניים, מנסה לשכנע את עצמי שאני בעצם ישן עד שבסוף באמת נרדמתי. כמה שעות אחר כך התעוררתי פתאום, והנה הוא לידי, יושב על קצה המיטה שלי, לבוש רק מכנסים קצרים.
"אודי? מה קרה? אתה בסדר?"
"לא." הוא נרעד, מחבק את עצמו, "היה לי חלום נוראי. אני פוחד."
"על מה חלמת?"
"לא זוכר, משהו מפחיד. רעידת אדמה או מלחמה, היו המון מתים. אני לא יכול לישון יותר."
"אתה חייב אודי, מחר תהיה הרוס. תראה, רק שלוש לפנות בוקר."
"אני כבר מכיר את עצמי, אני לא אצליח להירדם. אני יכול לשכב לידך יובל, בבקשה?"
"אני לא חושב שזה רעיון טוב." מחיתי רפות, אבל הוא כבר מתח את גופו הדק לצידי, לא נוגע בי, אבל בהחלט שוכב קרוב מידי אלי.
"כשהייתי קטן והיו לי סיוטים אבא היה יושב לידי ומלטף לי את הגב עד שהייתי נרגע ונרדם שוב." סיפר לי.
"אתה כבר לא קטן." הזכרתי לו.
"ואתה לא אבא שלי." הוסיף אודי.
"זה נכון." הסכמתי.
"אבל אתה יכול ללטף לי קצת הגב, בבקשה, רק טיפה."
הושטתי יד והעברתי את קצות אצבעותיי על גבו. עורו היה חלק ורך כשל ילד ויכולתי להרגיש את הבליטות העדינות של חוט השדרה שלו מתחת לעור.
"זה נעים." התמתח בפינוק, "אל תפסיק." מלמל, פיהק וכמה דקות אחר כך נרדם, מחבק את הכרית ונושם בשלווה.
אני לעומת זאת נשארתי ער עד הבוקר, ובמשך כל יום המחרת חשתי נוקשה ועייף. 

"זו לא נשמעת לי התנהגות של סטרייט." חיווה חזי את דעתו למחרת כשסיפרתי לו על הלילה הראשון שלי עם אודי.
"אל תדבר שטויות. הוא סתם ילד מבולבל."
"לא יודע." עיווה חזי את פניו בפקפוק.
"חזי די, הוא סטרייט, וזה שהוא ישן לידי בגלל שהמיטה של נדבי לא נוחה לו והוא לא אוהב לישון לבד..."
"מה זאת אומרת לא אוהב לישון לבד?" התקומם חזי, "הוא כבר בן עשרים ושתיים, בחור שגמר צבא, לא תינוק. גם בבית הוא ישן עם אימא?"
"לא, מה פתאום? הוא ישן עם החברה שלו, אבל תבין אותו, בבת אחת כל העולם התמוטט לו על הראש. קודם הוא נפרד מהחברה, ופתאום ההורים שלו מתגרשים... הוא קצת אבוד ויש לו סיוטים... הוא ישן איתי בקטע של חברות, זה הכול."
"אם אתה אומר..." משך חזי בכתפיו והניח יד על בטני, "מוכן לעוד סיבוב?"
"אתך תמיד." משכתי אותו אלי.
אחרי הסיבוב השני, האיטי יותר, הלכנו להתקלח יחד וחזי הופתע הפתעה נעימה כששוב רציתי אותו.
"רק אם גם אתה רוצה." החלקתי יד מסובנת במורד גבו.
"בטח שכן, מאז שהחבר שלי התחרפן... אני חושב שבקרוב אני שוב אהיה פנוי."
"מה בדיוק הבעיה שלו?" התעניינתי.
"מין דיכאון או משהו, לא יודע בדיוק. הוא לא רוצה יותר סקס, ישן המון ובקושי מדבר איתי. דברים לא טובים עוברים עליו לאחרונה."
"לא שהוא היה לגמרי שפוי גם קודם. יש לך כישרון נדיר למשוך אליך פסיכים."
חזי הצטחק נוגות ולא הכחיש שכל בני הזוג שלו בעבר היו מעט מעורערים, או לכל הפחות מוזרים.
חזי היה חבר ותיק מאוד. נפגשנו עוד בצבא ומיד התחברנו. הוא בחור נמוך ושמנמן, כהה עור ושעיר, חמוד בדרכו שלו, אבל אכול רגשי נחיתות בגלל גובהו ומשקלו העודף. תמיד היה לו חוש הומור עוקצני שעם השנים נעשה מריר ונושכני, עיניים כהות מוקפות ריסים מדהימים וזין חמוד שאהבתי למצוץ. מידי פעם הייתי שואל את עצמי ואותו למה אנחנו בעצם לא יחד, אבל איכשהו לא הצלחנו לתאם את העיתוי שלנו. כשהוא היה פנוי אני הייתי תפוס וההפך. בין חברים, ולפעמים תוך כדי, שמרנו על קשר שהיה בעיקרו ידידות, בליווי קצת סקס נחמה וכיבוי חרמנות.
"הנה שוב זה קורה." העיר לפני שנפרדנו איש לדרכו, "אני עומד להיות פנוי ואתה שוב הולך להיות תפוס."
"מי? אני? מה פתאום? אני מחכה לך כבר שנה שלמה שתיפטר מהמשוגע הנוכחי שלך, ברגע שהוא מתאשפז אני מזנק עליך כמו נמר ולא עוזב אותך יותר." צחקתי.
"שום נמר ושום נעלים, עד שמורג ילך אתה כבר תהיה עסוק בלהעביר לילד סדרת חינוך להומו המתחיל."
"אל תדבר שטויות חזי, ומי זה בכלל מורג? חשבתי שקוראים לחבר שלך שרגא."
"לפני שבוע הוא החליף את השם למורג."
"וואלה? אתה באמת יודע לבחור אותם אחד אחד." גיחכתי, "ואל תדאג, אודי לא הומו, הוא רק ילדון מבולבל." חיבקתי אותו וחזרתי הביתה.
אודי חיכה לי עם ארוחת ערב, קורא בינתיים את האחים קרמזוב האימתני, אפילו אני לא העזתי להתמודד עם 900 עמודי הספר הזה.
"איפה היית?" שאל בסקרנות, "למה השערות שלך רטובות?"
"הייתי אצל חבר ותיק, התקלחתי אצלו."
"באמת?" השתומם אודי, "מה פתאום? היה לך כל כך חם?"
"לא ממש. התקלחתי איתו אחרי שהיינו יחד במיטה. הוא לא רק חבר אלא גם יזיז אודי, אם אתה מבין למה אני מתכוון."
אודי הסמיק והסב את מבטו. "אני מבין." אמר בנוקשות, "אתה אוהב אותו?"
"מי, את חזי?" הצטחקתי, "לא, הרי אמרתי לך, הוא רק יזיז."
"אז ככה זה אצל הומואים? מזיינים רק בשביל הזיון וזהו?"
"לא רק אצל הומואים, ככה זה בכלל אצל גברים."
"לא כשאתה עם בחורות."
גיחכתי. "נו, טוב, אם אתה אומר, מה אני כבר מבין בבחורות?"
"הרי היית נשוי."
"לא ממש, לא באמת."
אודי נאנח, אמר שהוא רוצה לקרוא ונדד לסלון, שוקע שוב בספר שלו.
אכלתי את החביתה והטוסטים שהוא השאיר לי ובעודי שוטף כלים צלצל הטלפון. עניתי ולהפתעתי ענה לי גבר שהציג את עצמו כאבא של אודי.
"הוא פה, אני כבר קורא לו."
"לא צריך. אני רוצה לדבר אתך יובל."
"איתי? על מה?"
"על אודי. קודם כל אני מודה לך שביקשת ממנו להודיע לנו שהוא אצלך, נורא  דאגנו לו אחרי שהוא יצא מהבית בכעס כזה."
"זה בסדר, אני מבין. גם לי יש ילד."
"אם ככה אתה בטח מבין יובל למה אנחנו מעדיפים שהוא יחזור הביתה."
"אתה רוצה שאני אגרש אותו?"
"לא, אבל אולי תוכל לשכנע אותו לחזור הביתה? הוא נפל עליך בהפתעה ואני מתאר לעצמי שהוא די מכביד עליך."
"האמת שלא, אני גר לבד ונעים לי לארח אותו."
אבא של אודי שתק קצת ואחר כך שאל מה בדיוק טיב היחסים ביני לבין הבן שלו.
"מה זאת אומרת טיב היחסים? אנחנו עובדים יחד ועם הזמן נעשינו ידידים טובים. זה הכול."
"אני מקווה שאתם רק ידידים כי שמעתי עליך כל מיני דברים."
"דברים? איזה דברים?"
"אין צורך לפרט, אני חושב שאתה יודע לבד." אמר אבא של אודי בקול חמור, "אודי אמנם כבר לא קטין, אבל הוא צעיר ממך בהרבה שנים והוא לא גר אף פעם מחוץ לבית. תמיד השגחנו עליו ושמרנו עליו ואנחנו מודאגים מאוד מההתנהגות שלו."
"אין לכם מה לדאוג, הוא מתנהג יפה מאוד, רוב הזמן הוא קורא ספרים או רואה טלוויזיה, ואם אתם רוצים שהוא יחזור הביתה כדאי שתדברו איתו, לא איתי כי אני לא מתכוון לגרש אותו מהבית שלי." וסגרתי, רועד כולי מכעס.
שמעו עלי דברים, שילכו לכל הרוחות! 
הלכתי לסלון וישבתי עם אודי לראות חדשות. היה נעים לראות יחד טלוויזיה, להחליף איתו דעות על מה שראינו, לקלל בשני קולות את הפוליטיקאים המושחתים ולהתמרמר על כל מיני עוולות שחשפו הכתבים האמיצים, אבל אז החדשות נגמרו ועל רקע התחזית הוא החל לשאול אותי שאלות שגרמו לי להתכווץ באי נוחות.
"מתי גילית שאתה הומו?" חקר אותי בסקרנות, מביט בי בעיניים בהירות וחודרות.
"אה... קשה להגיד אודי, זה משהו ש... אה... זה לא נפל עלי ביום אחד בהיר, אני חושב שאפשר להגיד שתמיד ידעתי, אבל לקח לי זמן להבין מה אני יודע." ניסיתי להסביר.
"כן, אבל מתי בדיוק הבנת את זה?" המשיך הילד לחפור.
"אני חושב שזה קרה קצת אחרי הבר מצווה שלי. ראיתי תחרות שחייה בטלוויזיה ובמקום להתעניין מי ניצח הסתכלתי על השחיינים והצטערתי שהם לובשים בגד ים."
"בן שלוש עשרה? זה גיל ממש צעיר."
"מה אני יכול להגיד? התחלתי להתפתח מוקדם." צחקתי, "למה, מתי אתה התחלת להסתכל על בנות?"
אודי הסמיק. "מאין לך שאני מסתכל על בנות ולא על בנים?"
"אודי תפסיק, אתה לא הומו!" התרגזתי.
"מאין לך?" התגרה בי אודי, "כי הייתה לי חברה? זה לא אומר כלום, גם אתה היית נשוי."
"התחתנו כי היא רצתה ילד, זו לא הייתה חתונה אמיתית, סתם טקס קטן ברבנות. היא כבר הייתה בסוף השלישי ועשינו את זה כדי להרגיע את ההורים שלה שהתפלצו לגלות שהיא עומדת להפוך לאם חד הורית לא נשואה."
"אבל גרתם יחד."
"רק מטעמי נוחות וכדי שאני אוכל לעזור לה אחרי הלידה, ובאמת עזרתי למרות שהיא העיפה אותי מהבית אחרי חודשיים כדי להכניס במקומי בחור אחד שנדלק עליה עם ההיריון והכל."
"והוא מגדל את הילד שלך?"
"כן, ואני שמח שהוא ונדבי מסתדרים טוב יחד, אבל מרגיז אותי שהיא לא נותנת לי להיפגש יותר עם הילד שלי ומסכימה שאני אביא אותו אלי הביתה רק בתנאי שאני אגור לבד, בלי בן זוג."
"למה?" הזדעזע אודי.
"כי היא לא רוצה לבלבל אותו. לא רוצה שהוא ייחשף להומואיות שלי." אמרתי במרירות. דברי אביו של אודי עדיין צוללים באוזני - שמענו עליך דברים – מעניין איזה דברים בדיוק הוא שמע עלי?
"אז למה היא עשתה ילד עם הומו? היא הייתה צריכה לחשוב על זה קודם." נעלב אודי בשבילי.
"כן, היא הייתה צריכה... אומרים שהאמהות משנה נשים, כנראה שזה נכון ולצערי השינוי שחל בטליה זה שהיא נעשתה שפוטה של בעלה ההומופוב."
הרשיתי למרירות שלי להתפרץ.
"אז בגלל זה אתה לבד?" שאל אודי.
"לא, אודי, אני לבד כי... כי ככה... כי נורא קשה לשני גברים לחיות יחד. יש מעט מאוד הומואים שחיים עם בן זוג יותר משנתיים שלוש. כול המכרים שלי חולמים על זוגיות, אבל מעטים מצליחים, כנראה שזה פשוט קשה מידי."
"למה? מה כל כך קשה בזה? הנה, אנחנו גרים יחד ומסתדרים מצוין."
"אודי." לא יכולתי שלא לצחוק, "אנחנו גרים באותה דירה רק יומיים, ואנחנו לא זוג, וחוץ מזה אתה ילד טוב והכי חשוב, לא הומו."
"אני לא ילד." מחה אודי, "ואתה לא יכול לדעת אם אני הומו או לא, גם אני עוד לא יודע."
"אם עד גיל עשרים ושתיים לא חשבת שאתה הומו אז אתה לא."
"איך אני יכול להיות בטוח אם לא בדקתי?"
"תבדוק כמה שאתה רוצה, אבל לא איתי."
"למה לא?"
"כי... כי זה לא רעיון טוב. כי אנחנו עובדים יחד וכי... זה פשוט רעיון לא טוב אודי."
הוא עבר להתיישב לידי והניח יד על ברכי, "אני לא מוצא חן בעיניך יובל?"
"אתה מאוד מוצא חן בעיני, אבל אתה רק ילד."
"אני בן עשרים ושתים, זה לא ילד."
"ואני בן שלושים ושמונה ובעקרון אני לא נוגע בגברים שצעירים ממני ביותר מעשר שנים."
"ולא תוותר טיפה על העקרונות שלך בשבילי?" התקרב אלי אודי עוד יותר, ממש נשען עלי בעוד ידו זוחלת מברכי לירכי.
ניסיתי להגיד לא תקיף והחלטי, אבל הוא קירב את פניו לפני והלא שלי נפלט לחלל החדר חלוש ולא משכנע.
"למה? למה באמת אתה לא רוצה?" התעקש אודי, "אני יודע שאני מוצא חן בעיניך, ראיתי איך אתה מסתכל עלי והרגשתי שעמד לך כשחיבקת אותי, אז למה לא?"
"כי אני חושב שאתה עושה טעות ו..." שקעתי במחשבות בעוד אודי משעין את ראשו על כתפי, משחק בעדינות באצבעותיי, "אני מאוד מחבב אותך וחושב שאתה בחור מקסים וחכם, ואני נהנה לדבר אתך ולעבוד אתך ומקווה שתמיד נהיה חברים, אבל לטובתך, עדיף שלא תעבור לצד שלי."
"מה רע כל כך בצד שלך? יש סקס זמין בלי בעיות ואתה לא צריך לדאוג להכניס את הבחורה להריון. נראה לי דווקא נחמד."
"אידיוט." הדפתי אותו מעלי, "יש לך מושג כמה זה קשה ומבאס להיות הומו? שמת לב כמה בדיחות על הומואים יש, ואיזה בלגן יש כל שנה בגלל מצעד הגאווה, יש לך מושג כמה זה מביך להסביר כל פעם מחדש שאתה הומו וכמה קשה למצוא בן זוג, לא זיון אלא בן זוג אמיתי. אתה פשוט לא יודע איזה זין זה להיות הומו, ואם אתה רוצה לדעת, הסכמתי להתחתן עם טליה לא בגלל הלחץ של ההורים שלה אלא כדי שאני אוכל להגיד שאני גרוש ולא אצטרך להתפדח כל פעם מחדש כששואלים אותי למה בחור נחמד כמוני עוד לא התחתן."
"לא ידעתי שאתה כזה הומופוב." התאכזב אודי, "חשבתי שתשמח שגם אני... שתרצה..."
"הייתי רוצה בכיף, אבל אני חושב שאתה מנסה לעבור לצד ההומואי מהסיבות הלא נכונות. אני בטוח שעד שנפרדת מהחברה שלך לא חשבת על זה בכלל."
"לא נכון, התחלתי לחשוב על זה אחרי שסיפרו לי שאתה הומו. בגללך נפרדתי ממנה, אחרי שהכרתי אותך ודיברנו והיה לנו כל כך נעים יחד הבנתי עד כמה נופר טיפשה ומשעממת."
"אני לא מכיר את החברה שלך אודי, אבל אני מבטיח לך שיש המון בחורות חכמות ומעניינות שישמחו להיות אתך."
"אבל אני לא רוצה אותן, אני רוצה אותך." התעקש אודי והניח את שפתיו על פי.
זהו, נשברתי. אמרתי ועשיתי כל מה שהייתי אמור לעשות, שיחקתי בשלמות את תפקיד המבוגר האחראי, אבל כמה אפשר?
נישקתי אותו, נהנה ממגע שפתיו הרכות, והצטערתי כשהרגשתי איך גופו מתקשח והוא נרתע ממני.
"אוי, זה דוקר. יש לך זיפים." אמר, מופתע.
"אתה רואה? אמרתי לך שלא קל להיות הומו, וזו רק ההתחלה." צחקתי, "אתה לא רוצה להיות הומו, תאמין לי שלא."
"זה לא נורא. פשוט הופתעתי." שפשף אודי את פניו, מנסה להעמיד פנים שלא אכפת לו לקבל נשיקה דוקרת.
קמתי, "טוב, אני הולך לישון. לילה טוב."
"אני יכול לבוא אתך?"
"עדיף שלא אודי." ברחתי מהר לחדר השינה שלי, יודע יפה שאם לא הייתי פורק קודם את החרמנות שלי על חזי, ואם לא הייתה השיחה המעיקה ההיא עם אבא של אודי אז... 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה