ג. שקעים לכל קמריך

הלכנו יחד לסרט ובכניסה לאולם הקולנוע פגשנו את הבחור שהדביק אותי. זיהיתי את פניו מיד. הוא לא השתנה כל כך מהשנה שעברה, רק רזה מעט, אולי, לא הייתי בטוח.

הבטתי בו בריכוז, מנסה להיזכר בשמו. משהו כמו עידו? עידן? אולי עדן?

הוא הרגיש במבט שלי וחייך אלי. "שלום יונתן, אתה בטח לא זוכר אותי אבל..."

"בטח שאני זוכר אותך." סיננתי בשקט, "שכחתי את השם שלך, אבל לא אותך, אתה הטיפוס שהדביק אותי באיידס."

הוא נרתע לאחור, מופתע, "אל תדבר שטויות. איך זה יכול להיות? אני נקי."

"אידיוט! גם אני נקי, התקלחתי לפני שיצאתי מהבית. אני נקי, אבל נשא איידס ואתה אשם שנדבקתי."

"למה אתה חושב שזה היה ממני?" הוא מחה, ונרתע כשהרמתי עליו יד. בטח הייתי מכה אותו לולא דימה שהתערב וחסם אותי.

"מספיק ילדים." אמר בתוקף ונעמד ביני לבינו.

"מה מספיק? שמעת מה האוחצ'ה המשתרמטת הזאת אמרה עלי?"

"יונתן נדבק אחרי שקיים יחסי מין עם בחור שהבטיח לו שהוא קיבל רק יום קודם תשובה שלילית. הוא לא אוחצ'ה ולא שרמוטה אלא בחור תמים שהאמין לבן אדם הלא נכון, והבן אדם הזה הוא אתה."

"אבל כן נבדקתי." ילל ערן – פתאום נזכרתי בשמו - שדמותו המוצקה של דימה הפחידה אותו. "שבוע קודם הייתי עם מישהו והקונדום נקרע, יומיים אחר כך הלכתי להיבדק."

"דביל, היית צריך ללכת עוד באותו יום לעשות בדיקה ולקבל תרופות, או להיבדק חודשיים אחרי המקרה. נבדקת בתקופת החלון וזה לא שווה כלום."

ערן העביר מבטים ממני אל דימה ופניו החווירו, "אבל אני מרגיש מצוין." מחה, "הייתה לי שפעת חזקה לפני כמה ימים וכמעט התאשפזתי, אבל הבראתי בסוף. אני בסדר עכשיו."

"או שלא." רעם דימה והניח יד על כתפו, "לך להיבדק כבר מחר."

"בסדר אני אלך."

"ותשלח לבדיקה כל מי שהיית איתו בלי קונדום." הוסיף דימה.

ערן הביט בו מזועזע, "את כולם, אבל אני... אני לא מכיר את כולם."

"לפחות תזהיר את כל מי שאתה כן מכיר."

"אבל... אבל..." גמגם ערן ואז הגיע בחור צעיר ועליז אחד והתנפל עליו בנשיקות ובהתנצלויות על האיחור.

"מה קרה ערני." הוא התמלא דאגה כשראה שערן מתקשה להחזיר לו חיוך. "אתה מרגיש לא טוב? שנלך הביתה?"

"כן נדב, בוא נלך הביתה יש לי משהו לספר לך." מלמל ערן בקול אומלל וגרר משם את החבר שלו.

"אני מקווה שלנדב היה מספיק שכל לשים קונדום לפני שהוא הזדיין איתו." הביט אחריהם דימה בדאגה.

"מה אכפת לך? מצידי שימותו." רטנתי.

דימה הניח יד על עורפי וטלטל אותי, "אל תדבר ככה יוני."

"למה לא? מה לי ולהם? לא מכיר אותם ולא רוצה להכיר אותם, סתם הומואים מסריחים."

"גם אנחנו הומואים מסריחים." אמר דימה בשקט, "וגם להומואים, לא חשוב מה הריח שלהם, יש זכות לחיות."

"אבל הוא הדביק אותי."

"מתוך בורות, לא בכוונה. אתה לא רואה מה קורה יוני? דור שלם של צעירים הולך לנו פה לאיבוד בגלל מחלה שכל כך קל לא להידבק בה. מישהו צריך להילחם בבורות ובסטיגמה, לעזור, להסביר לצעירים... אני לא מאמין שאתה באמת כל כך אדיש."

משכתי בכתפי ושתקתי. לשמחתי הסרט התחיל והוא הניח לנושא ולא הייתי צריך להסביר לו שהוא טועה, לא אכפת לי מאיש, אפילו לא מעצמי, רק הוא חשוב לי.

רק כשחזרנו הביתה נזכרתי פתאום איך דימה הגן עלי באבירות כשערן השמיץ אותי ואמר שאני שרמוטה.

"דימה." הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו, "יש לי משהו להגיד לך."

"מה ילד?"

"אני אוהב אותך."

"מה פתאום נזכרת?"

"סתם. לילה טוב."

"לילה טוב יוני." הצטחק דימה. 

כמה ימים אחר כך הוא הביתה חזר מודאג ועצבני, שתה בירה במקום לאכול צהרים ואמר שיש לו משהו לספר לי.

"מה?" נבהלתי, "מה קרה עכשיו?"

"דיברתי עם סוזן וכנראה שהולכים לסגור לנו את קבוצת התמיכה."

"נו, אז מה?"

דימה התרגז ודפק על השולחן עם אגרוף קמוץ. "יונתן!" הרעים בקולו, "איך אתה לא מבין?"

"מבין מה?"

"מבין כמה הקבוצה חשובה. אם היא תתפרק זה יהיה רע מאוד."

"למי בדיוק? לסוזן? היא תשמח להיפטר מאיתנו."

"למה אתה מתעקש להיות סוציומט? אני לא מאמין שבחור נבון כמוך לא מבין עד כמה הקבוצה חשובה לנו."

"מי זה לנו?"

"לנו, לכל הבחורים בקבוצה. איפה עוד אנחנו יכולים להרגיש חופשיים לגמרי ולדבר על עצמנו בלי לפחד?"

"לדעתי מגזימים בחשיבות של דיבורים." רטנתי, אבל דימה המשיך לדאוג ולא נרגע עד שעמית ארגן לנו מקום חלופי במחסן של הסופר של אחיו.  

רק כשהזעתי יחד עם כל השאר בסידור המחסן וקיבלתי כאב גב כשסחבתי את השולחן הכבד שדימה השיג בשבילנו ממישהו קלטתי עד כמה השתניתי מאז שפגשתי אותו.

"לא הייתי מאמין על עצמי שאני אתאמץ כל כך בשביל אנשים אחרים." גיליתי לו כשהגענו הביתה, מלאים עד אפס מקום במטעמים שהכין לנו עמית.

"היית ממש בסדר." שיבח אותי דימה, "לא הייתי מצליח לעשות את זה בלעדיך."

"כן היית מצליח דימה. החבר'ה מהקבוצה מעריכים אותך מאוד. הם יעשו כל מה שתבקש מהם."

"אתה חושב?" הופתע דימה.

"בטח שכן, אתה תהיה מנחה נהדר, בטח שיותר טוב מסוזן."

"אה, סוזן לא הייתה כל כך גרועה. לפחות אנשים שמרו על הפה המלוכלך שלהם לידה."

"אבל הם לא דיברו בחופשיות, את זה הם שמרו לפגישה בפיצריה, עכשיו יהיה לנו נוח יותר, בוא לפה, אני אעשה לך מסג', בטח כואב לך הגב מכל העבודה."

"האמת שכן." הסכים דימה והניח לי לעסות את כתפיו ועורפו.

"דימה, אני לא יודע אם שמת לב, אבל כשבנצי שאל איך זה שהגענו באותו רכב אמרת לו שאנחנו גרים יחד."

הוא גיחך. "כן, שמתי לב, ושמתי לב שגם אתה שמת לב."

"עכשיו כולם ידעו שאנחנו גרים יחד."

"אני לא חושב שהם יופתעו במיוחד."

"וזה מפריע לך?"

הוא הסתובב והביט בי במבט עצוב, "מפריע לי שיום אחד תסתכל על הזקן הזה שנגרר אחריך ותחשוב שעשית טעות שבזבזת עלי כל כך הרבה זמן."

"זה לא יקרה." הבטחתי לו, "בחיים לא."       

כמה ימים אחר כך שיניתי את דעתי ושאלתי את עצמי אם לא עשיתי טעות כשהרשיתי לעצמי להיקשר אל בן אדם שנותן למשפחה שלו לדרוך עליו ככה.

זה התחיל כשנכנסתי הביתה ומצאתי את דימה יושב במטבח עם אישה צעירה שעיניה היו כחולות ומלוכסנות ושערה בהיר וצפוף כשלו.

"זאת נטלי, הבת שלי." הציג את הצעירה בפני.

היא הנידה לעומתי בראשה בנוקשות ולא טרחה אפילו להעמיד פנים מנומסות. גם כלפי אביה היא התנהגה בצורה קרה, ולמרות שהם דיברו רוסית לא יכולתי שלא להבחין בכעס ובבוז שבקולה.

שמחתי כשהיא נפרדה מאיתנו והלכה לדרכה.

"מה דעתך עליה?" חקר דימה בלהיטות, "נכון שהיא יפיפייה?"

"בחורה יפה, אבל כועסת. מה קרה לה?"

דימה נאנח. "יש צרות עם הבחור שהיא יוצאת איתו, היא רוצה להתחתן והוא לא. אימא שלה מתערבת ורבה איתה... בעיות משפחתיות... אתה יודע איך זה."

"האמת שלא. למזלי כמעט שאין לי משפחה."

"אני לא בטוח שזה מזל כזה גדול יוני. אולי, אם היה לך אבא... לא חשוב."

"אתה חושב שאני אתך כי חסר לי אבא?" התרגזתי, "זו סתם פסיכולוגיה בגרוש. אני לא מאמין שאתה מדבר שטויות כאלו."

"אל תתרגז יוני, היה לי מספיק היום מילדים כועסים."

"אני לא ילד, אני גבר."

"באמת? בוא תוכיח לי?" הצטחק דימה ומשך אותי אליו.

התחלתי להוכיח לו ואז הטלפון צלצל וזו הייתה גרושתו. כבר הכרתי את הטון המריר והזועף שלה וידעתי שהשיחה איתה תגרום לו להיות עצוב ומסוגר. דימה נפרד מאשתו לפני כעשרים שנה, כשהילדים שלהם היו עדיין קטנים, ולמרות שהיא הספיקה להתחתן מאז מחדש עדיין נטרה לו טינה עזה והצליחה להרעיל את ילדיו נגדו. בכל זאת הוא המשיך לאהוב אותם מאוד, טרח לדבר איתם כל שבוע, להתעניין בשלומם ובחייהם ולשלוח מתנות לימי הולדת ולחגים.

הרגיז אותי לראות איך הוא בולע בשתיקה את היחס האנטיפטי שלהם כלפיו. הוא היה תמיד זמין בשבילם, נכון להקדיש להם זמן ומאמצים. בתמורה הם נזכרו בו רק כשהיו זקוקים לכסף או לעזרה ובשאר הזמן התעלמו ממנו.

איזה מזל שאימא שלי הספיקה לריב לפני מותה עם כל הקרובים שלה ושהיא לא גילתה לי שום דבר על אבי שנעלם מחיי באורח מסתורי כשהייתי תינוק. היא מעולם לא סיפרה לי שום דבר עליו ודחתה בתוקף כל שאלה על זהותו.

הסכסוך של ביתו ואמא שלה עם הבחור שסירב ברוב תבונה להתחתן עם הבת של דימה - איכשהו הן הפילו את האשמה עליו - נגמר כמו תמיד בכך שהוא פיצה אותן בכסף.

נזפתי בו, מאוכזב מהצורה בה הוא הניח להן לתמרן אותו ולסחוט ממנו כסף, ועוד לגרום לו רגשות אשמה, ואפילו חשתי טיפה בוז כלפיו כשהוא דחה את הביקורת שלי על ההתנהגות שלו עם ילדיו ואמר בתוקף שגבר שמתכחש לילדים שלו צפוי להצטער על כך בעתיד.

הבוז הזה הפך להערצה, כשקרה הבלתי יאמן ואבא שלי יצר איתי פתאום קשר. הוא התקשר אלי יום אחד אחרי שמצא את שמי בספר הטלפונים ושאל אם אני מוכן להיפגש איתו.הרגשתי כל כך מבולבל ונסער עד שאמרתי לו שאני צריך לחשוב על זה ושיתקשר בעוד שעה, וסגרתי.

מיד אחרי כך התקשרתי לדימה וביקשתי שיבוא מהר הביתה כי אני צריך אותו.

הוא הגיע מיד, ומצא אותי יושב ובוהה דרך החלון, עוצר את דמעותיי, דמעות שלא הבנתי מאין הן באות ולמה.

"ברור שאתה צריך להיפגש איתו." נרעש דימה, איזו שאלה? אני לא מאמין שסגרת לו את הטלפון בפנים."

"אבל אני לא יודע מה להגיד לו אני..." ואז הטלפון צלצל שוב.

דימה ענה. "כן, הוא פה. רק רגע." הגיש לי את הטלפון.

"מי ענה לי?" שאל האיש הזה שהציג את עצמו כאבי.

"החבר שלי." אמרתי בתוקפנות, "אני גר עם גבר. יש לך בעיה עם זה?"

"לא." אמר האיש, "ממש לא. מתי אנחנו יכולים להיפגש יונתן, אני צריך לספר לך משהו." 

קבענו להיפגש למחרת בערב בבית הקפה השכונתי שלנו. דימה הבטיח לי שאחרי חצי שעה הוא יקפוץ לבית הקפה לראות מה המצב.

הוא לא התלהב במיוחד מהרעיון, אבל אני התעקשתי. פחדתי מאוד מהפגישה הזו והלכתי אליה ככפוי שד. האמת שאם דימה לא היה לוחץ עלי בטענה שחבל לא לנצל שעת כושר כזו, ושאם אסרב להיפגש איתו אצטער בעתיד לא הייתי טורח.

"הסתדרתי כמעט שלושים שנה בלעדיו, בשביל מה אני צריך אותו עכשיו?" רטנתי בעצבנות, אבל הסקרנות והלחץ של דימה התגברו על החשש והכעס שצברתי כנגד האיש הזה שהיה בחדר כשאימי נכנסה להריון.

זיהיתי אותו מיד. הוא בלט במקום כמו בוהן פצועה. איש גבוה ורזה, לבוש חליפה ועניבה, נראה זקוף מאוד ומתוח מאוד. כשהתקרבתי הוא קם והושיט לי יד ברשמיות. "שלום יונתן, אני אשר."

הנדתי בראשי לאות שלום, אבל לא הצלחתי להוציא הגה מפי. הייתי לחוץ מידי. התיישבנו ובחנו זה את זה בחשדנות. לא ממש דמינו אחד לשני הוא היה גבוה ורזה ממני וכהה הרבה יותר ממני, אבל מתבונן קפדני היה מבחין מיד שאני והוא חולקים גנים משותפים - היו לו כפות הידיים שלי, הגבות שלי וגם צורת הצמיחה של שערו הייתה בדיוק כמו שלי, אם כי שערו היה אפור ושלי חום.

"אתה בטח רוצה לדעת מה קרה אחרי שנולדת, למה עזבתי אתכם." אמר אשר אחרי שתיקה מעיקה.

"אני מתאר לעצמך שלא הסתדרת עם אימא, אני לא מתפלא, היא הייתה אישה קשה."

הוא חייך, "באמת? גם אתה חושב ככה? חשבתי שזה רק אני." העיר.

טוב, לפחות עכשיו אני יודע ממני ירשתי את חוש ההומור היבש שלי.

"כן ככה אני חושב." אמרתי בחומרה, " לדעתי היא סבלה מדיכאון קל שהתגבר בחורף, אבל גם בקיץ כשאימא הרגישה יותר טוב היא הייתה אישה לא נעימה. היה קשה לחיות איתה למרות שאני בטוח שהיא אהבה אותי, עד כמה שיכלה לאהוב מישהו. מה מצאת בה?"

"זו היא שמצאה בי, היא הייתה עקשנית ולפני שלושים שנה היא הייתה אישה יפה מאוד. ירשת ממנה את היופי יונתן, יש לכם בדיוק אותן עיניים."

"תודה." אמרתי בקרירות.

"אתה כועס עלי?"

"כן. אני מבין למה לא יכולת להישאר איתה, אבל למה עזבת אותי?"

"עשיתי טעות, הייתי צעיר ומבולבל. כשהיא גירשה אותי שמחתי ללכת, לא חשבתי עליך. היית אז קטן מאוד והרגשתי שאתה שייך לה. לא ראיתי בך אדם נפרד וזו הייתה טעות. אני שמח שיצאת בסדר."

"בסדר? מאין לך שאני בסדר?"

"יש לי עיניים. אתה נראה טוב. אתה מפרנס את עצמך, יש לך דירה, בן זוג, חיים מסודרים."

"ואיידס."

פניו נפלו. "אתה חולה או נשא?" שאל מיד.

"אני נשא."

"הבן זוג שלך יודע?"

"בטח, נפגשנו בקבוצת תמיכה."

"יונתן." הוא רכן לעברי בהבעה מודאגת ואז נתקף שיעול ונסוג, חוסם את פיו במטפחת.

השיעול שלו היה לח ועמוק ופניו התעוותו מכאב. זה לא מצא חן בעיני. "אתה בסדר?" שאלתי.

"האמת שלא, אבל קודם אני צריך להודות שחקרתי קצת עליך."

"חקרת, איך חקרת?"

"שאלתי שאלות ועשיתי בירורים. אני מבין שאתה חי עם מישהו הרבה יותר מבוגר ממך."

"דימה מבוגר ממני בעשרים שנה, זה נכון, מה זה עסקך?"

"יש לי הרגשה שאם היית גדל עם אבא אז..."

"אבל גדלתי בלי אבא, ועם אימא לא לגמרי מאוזנת כתוספת. זה כבר קרה, די אין טעם לדוש בזה יותר."

"אתה צודק." אמר אשר ושוב השתעל מעט, "זו הגישה הנכונה. אני יודע שאימא שלך הרעילה אותך נגדי, פחדתי שלא תרצה לדבר איתי."

"כבר בגיל עשר למדתי לא לקחת יותר מידי ברצינות מה שהיא אומרת, אבל אל תחשוב שבגלל זה אני לא כועס שזנחת אותי."

הוא נאנח חרש. "אתה צודק." אמר בפשטות, "גם אני כועס על עצמי."

"טוב, סיכמנו את הנושא בוא נעזוב את זה." פסקתי, "רצית לספר לי עוד משהו?"

הוא שלף מתיקו מעטפה והוציא ממנה כמה צילומים צבעוניים של ילד קטן ומוכר מאוד. הבטתי בהם מופתע, "מאיפה יש לך תמונות שלי?"

"תסתכל שוב יונתן." אמר אשר וסידר את התמונות לפי גילו של הילד. היו שם כמה תמונות שלי כתינוק וכפעוט ובמיוחד משכה את ליבי תמונה מקסימה אחת שלי רץ יחף על דשא ירוק, צוחק ומשתעשע בממטרה שהתיזה עלי מים.

משהו בתמונה הזו לא היה בסדר, אימי לא הייתה מניחה לי לרוץ יחף על דשא, ובטח שלא להרטיב את עצמי. התמונה שבאה אחריה הייתה עוד פחות הגיונית – אני, עם שער ארוך מידי (אימא האמינה שילדים צריכים ללכת עם שער קצוץ ככל האפשר כדי למנוע כינים) לבוש תלבושת של בית ספר שלא הכרתי, נושא תיק שלא ראיתי מימי ו... זה לא אני, תפסתי פתאום.

"מי זה הילד הזה? למה הוא דומה לי כל כך?

"זה אחיך אהוד, אני קורא לו אודי." אמר אשר בלחש, וליטף באצבע אוהבת את פני הילד שהיה כמעט אני.

"יש לך עוד ילד? איפה הוא? בן כמה הוא? איפה אימא שלו?" נורו השאלות מפי במהירות וידי רטטו כשאספתי בזריזות את התמונות של הילד השמח והחייכן הזה שהורשה לרוץ יחף בין ממטרות, לגדל את שערו ולחייך אל אבא שלו.

"אודי בן שתים עשרה עכשיו. אימא שלו התאבדה כשהוא היה בן שנה וחצי, אני מגדל אותו מאז."

"יש לך כישרון מיוחד לבחור אימהות דפוקות לבנים שלך." סיננתי בתיעוב ומסרתי לו את המעטפה.

"כן, אתה צודק. כנראה שרק נשים מטורפות מוכנות לסבול אותי." הנהן אשר והשתעל שוב.

"איך זה שאותו כן גידלת?"

"לא הייתה לי ברירה. מירה לא הצליחה להתמודד עם הטיפול באודי, היא סבלה מכל מיני בעיות נפשיות... בחורה טובה, אבל עם רקע בעייתי מאוד, באה מבית דתי שדפק אותה לגמרי. אסור היה לה ללדת, הדיכאון שלה התפרץ בצורה חמורה מיד אחרי הלידה ולמעשה טיפלתי בה ובאודי מאז שהוא נולד. אחרי כמה שבועות הייתי חייב לאשפז אותה לחצי שנה ובהתחלה זה עזר, היו לה כמה חודשים טובים אחרי האשפוז ואז היא שוב הידרדרה. אודי היה בן שנה וחצי כשהיא ביקשה שאקח אותו לטיול, וכשחזרנו מצאנו אותה מתה באמבטיה."

"הייתם נשואים?"

"לא. מה פתאום נשואים? היא לא סבלה מגע של גבר, בכתה כמו מטורפת כשנודע לה שהעובר הוא בן."

"אז איך היא נכנסה להריון?"

"הפריה. הרופא היה צריך לתת לה ואליום כדי שתניח לו לבצע את ה... ה... אתה יודע."

מבטנו נפגשו ונפרדו מיד. חוסר הנוחות שלנו היה הדדי.

"בטח היה לך קשה מאוד לטפל בתינוק כל כך קטן."

"כן, זה לא היה קל, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת."

"יכולת למסור אותו לאימוץ או לתת אותו למשפחה שלה?"

"לא, לא יכולתי. מהרגע שלקחתי אותו לידים אהבתי אותו כל כך עד שלא יכולתי לחשוב על חיים בלעדיו. הייתי מוכן להקריב כל דבר רק כדי שיהיה איתי, אני מרגיש ככה עד היום."

הרגשתי שכל הדם אוזל מפני לשמע דבריו שנאמרו בפשטות חסרת דראמה, ורגש קדמון של קנאה וטינה עלה בי כלפיו וכלפי הילד הזה, אחי הקטן שזכה לכל מה שנמנע ממני.

העפתי מבט עצבני בשעון. איפה דימה? הייתי זקוק לו, למגע ידו ולחיבוק שלו.

"אתה מחכה למישהו?" שאל אשר.

"דימה הבטיח שיבוא לבדוק שהכול בסדר איתי."

אשר נאנח. "אולי דיברתי בצורה גלויה מידי, אני מרגיש שפגעתי בך יונתן."

הנהנתי בשתיקה, בולע דמעות.

"אני מצטער, אתה צודק. נתתי לאודי הכול ולך כלום, אבל כשנולדת הייתי צעיר מידי ולא הבנתי... אתה חושב שתוכל לסלוח לי?"

"לא יודע. בשביל מה באת בכלל? עדיף שלא הייתי יודע עליו."

"באתי כי אנחנו זקוקים לעזרתך יונתן."

"אנחנו?"

"אני ואחיך הקטן. אני חולה מאוד יונתן, אני רק מקווה שאני אצליח להחזיק מעמד עד הבר מצווה של אודי."

"חולה במה? מה יש לך?"

"סרטן ראות. התחלתי לעשן בגיל שש עשרה ועכשיו, ארבעים שנה אחר כך, אני משלם את המחיר."

"אני מבין, איך אתה מסתדר, מי מטפל בילד?"

"יש לי עזרה משכנה טובה שלנו שעומדת לעזוב לבית אבות בקרוב והאמת שאני נואש, אין לאודי אף אחד חוץ ממך."

"אני לא מבין, אין לך משפחה? לאימא שלו לא היו הורים? אחים? קרובים?"

"כן, לשנינו יש משפחות, אבל המשפחה של מירה החרימה אותה מאז שהיא חזרה בשאלה, והמשפחה שלי... נו, טוב."

"מה נו טוב? מה יש להם נגדך?"

"הם לא כל כך אוהבים הומואים יונתן."

"אני מבין. היית חייב להוריש לי גם את זה? נו, טוב. לפחות איידס אין לך."

"תאמין לי, עדיף איידס על גרורות סרטניות בכל הגוף."

"אי אפשר לעשות הקרנות, כימותרפיה, משהו?"

"אחרי שהורידו לי את הריאה עשו לי כבר שתי סדרות של טיפולים. אני מתענה כבר שנתיים, אבל הגידול מפושט מידי. אין הרבה מה לעשות חוץ מעוד סדרת הקרנות שרק תאריך את החיים שלי קצת, ותגרום לי הרבה מאוד סבל, ומי יטפל ביונתן בינתיים?"

"אתה יכול לשים אותו בפנימייה, או במשפחה אומנת. אני בטוח שלשכת הרווחה תעזור לך." אמרתי ביובש.

הוא נרתע לאחור כאילו סטרתי לו. "אני מבין." אמר בקרירות וקם, "תודה רבה לך יונתן, היה נעים מאוד להכיר אותך."

"לצערי אני לא יכול להחזיר לך את המחמאה." החזרתי לו באותה נימה וקמתי גם כן. הסתובבתי ללכת ונתקלתי בדימה שעמד מאחורי.

"לאן אתה הולך יוני?"

"הביתה. שמעתי כל מה שהייתי צריך לשמוע. בוא נלך."

"בשום פנים ואופן לא." הניח דימה יד על כתפי והושיב אותי בחזרה.

"שב אדוני." פנה לאשר, "עדיין לא סיימנו לדבר."

"אני חושב שכן, אין לי יותר מה להגיד." אמר אשר ושוב נתקף שיעול שגרם לו לצנוח אין אונים על כיסאו.

דימה המתין בסבלנות עד שהוא יתעשת ובינתיים בחן את התמונות של אודי. "ילד נחמד מאוד." העיר בחביבות, "באיזה כיתה הוא?"

"כיתה ו'. הוא תלמיד מצטיין." אמר אשר בגאווה, "בעיקר במתמטיקה."

"גם אני הייתי תלמיד מצטיין ואהבתי מתמטיקה." אמרתי.

"אני תמיד שנאתי את המקצוע המחורבן הזה." העיר דימה, "גם את בית הספר לא כל כך אהבתי." הוסיף, "אני דימה." הושיט לאשר את כפו.

אשר לחץ את ידו ואמר שנעים לו מאוד.

"במה אנחנו יכולים לעזור לך אשר?" שאל דימה בחביבות.

"הוא רוצה להפיל עלינו את הילד שלו כי הוא הולך למות." הסברתי בקצרה את הבעיה.

דימה בעט בי מתחת לשולחן. "אף אחד לא יודע מתי הוא ימות, ולטפל בילד זו זכות יונתן."

"חבל שאשר לא חשב ככה כשהוא עזב אותי." הערתי.

"יוני, אתה כמעט בן שלושים. לא הגיע הזמן שתתבגר?" הזעיף לעברי דימה פנים, ולפני שהספקתי להתעשת קבע עם אשר שהוא יביא אלינו את הילד מחר אחרי הלימודים כדי שנוכל להכיר אותו.

חזרנו הביתה ודיברנו חצי לילה. שפכתי לפני דימה את כל הטענות והכעסים שלי כנגד אבי הנעלם והאח שהוא הנחית עלי פתאום. הוא הקשיב באהדה, חיבק אותי, הבין אותי, אבל סירב להניח לי לוותר על הפגישה עם אחי הקטן.

"רק תנסה." חזר ואמר, "מה יכול להיות? זה רק ילד אחד קטן, מה יקרה אם תנסה להכיר אותו? תהיה מענטש יונתן."

בסוף נכנעתי והבטחתי להיות מענטש ולהתנהג כראוי לגילי.

למחרת בבוקר הייתי כל כך נרגש ומתוח עד שלא התאפקתי וסיפרתי לדורה את כל הסיפור. למרבה מבוכתי היא פרצה בבכי וסיפרה לי שהיא גדלה כבת יחידה כי אחותה הגדולה נפטרה כמה חודשים לפני שהיא נולדה. כל חייה היא הצטערה והתאבלה יחד עם הוריה על האחות שלא זכתה להכיר.

"יש לך אח קטן יונתן." חזרה ואמרה בהתרגשות, "איזה מזל יש לך! אתה לא חושב שזה נהדר שיש לך אח?"

"לא יודע." הודיתי, "אולי, אני עדיין לא מכיר אותו, נראה."

אשר הגיע אלינו עם הילד אחרי הצהרים. לאור היום הוא נראה חיוור ותשוש עוד יותר, והילד הנבוך והמבוהל ממראה הזרים שבהו בו נצמד לידו של אביו, מסתתר למחצה מאחורי גבו.

הסתכלתי עליו וידעתי בדיוק איך הוא מרגיש. רכנתי אליו והושטתי לו את ידי ללחיצה. "שלום אודי, אני יוני, בא לך לשחק איתי בפרינסטון?"

"יש לך את הגרסא האחרונה?" נדלקו עיניו של אודי.

"בטח, ויש לי שני מחשבים. נוכל לשחק אחד מול השני."

"יופי! אבא לא מבין כלום במחשבים." התלונן אודי, "הוא אומר שמשחקי מחשב משעממים אותו."

אודי התלהב מהמחשב שלי ומיד שקענו במשחק סוער. עלי להודות שהילד ניצח אותי בלי בעיות, מכה אותי שוק על ירך כל פעם.

בזמן ששיחקנו אשר ודימה שקעו בצפייה המשחק כדור סל בטלוויזיה ואני לקחתי את הילד למטבח והכנתי לו טוסט עם גבינה צהובה, זייתים וקטשופ'.

"אתה ממש בסדר יוני." הוא החמיא לי וכשראיתי איך הוא אוכל בתיאבון ומחייך אלי באימון התחלתי לחשוב שאולי אני באמת בסדר.

"אתה יודע שאימא שלי מתה?" גילה לי אודי אחרי שסיים לאכול.

"כן, אני יודע."

"ואבא חולה מאוד. הוא חושב שאני לא מבין, אבל אני מבין טוב מאוד, זה בגלל הסיגריות, אסור לו לעשן, אבל לפעמים הוא לא מתאפק ומעשן קצת."

"קצת זה לא נורא."

"אתה מעשן יוני?"

"לא, חס וחלילה. לא אוהב את הריח הזה."

"גם אני לא." הסכים איתי אודי ותקף במרץ גביע של דני שוקולד.

"אתה יודע שבשנה הבאה תהיה לי בר מצווה? כבר התחלתי ללמוד את ההפטרה."

"הפטרה זה קשה. אתה צריך עזרה?"

"כן. אבא אמר שהוא יעזור לי, אבל כל הזמן הוא עייף מידי."

"אני אעזור לך אם תבטיח להזמין אותי לבית הכנסת לשמוע אותך אומר את ההפטרה."

"בסדר, אבל בלי לזרוק עלי סוכריות טופי."

"מה שווה בר מצווה בלי זריקת סוכריות טופי? אני אזרוק, אבל לא אפגע. בסדר?"

שנינו צחקנו ואז הילד השפיל את עיניו ושאל מה קורה לילדים אחרי שגם אימא שלהם וגם אבא שלהם מתים.

"זה תלוי, אם יש להם קרובי משפחה אחרים אז הם מטפלים בהם."

"ואם לא? ואם אין להם אף אחד? מה קורה להם? שולחים אותם לבית יתומים?"

"לא יודע אודי, אבל אתה לא צריך לדאוג בגלל זה. יש לך אותי, אם תצטרך תוכל לבוא לגור כאן."

"באמת? ונוכל לשחק במחשב?"

"בטח, אבל רק אחרי שתגמור את השיעורים."

"עשינו עסק."

אפילוג

בסופו של דבר החליט אשר ללכת לעוד סדרה אחת של טיפולים. הרופא המליץ לו להתאשפז בבית חולים כדי לחסוך מעצמו את הטלטול בין הבית לבית החולים, והחלטנו שעד שהוא יסיים את הטיפול ויתאושש אודי יגור אצלנו.

אחרי שאשר השתחרר הוא נשלח להתאוששות בבית הבראה ויצא ממנו בדיוק בזמן לבר המצווה של אודי.

בגלל הנסיבות אני ודימה לקחנו על עצמו לארגן לאחי הקטן את מסיבת הבר מצווה ומזל שדימה כבר עבר את הסיפור הזה עם בנו ככה שהוא היה לי לעזר רב.

הבר מצווה היה מוצלח מאוד ואחרי הטקס בבית הכנסת הזמנו את כל החברים שלנו וכמה מחבריו של אודי לסעודה נהדרת שעמית עשה לה את הקיטרינג.

כולם נהנו מאוד. בתמונות האחרונות של אשר הוא ניצב ביני לבין חתן הבר מצווה, רזה מאוד, אבל מחייך ושמח.

הוא נפטר בבית החולים חודשים אחר כך, ולפני כן הספיק לכתוב צוואה, להוריש את דירתו לאודי ולמנות אותי לאפוטרופוס שלו.

אודי ואני עולים מידי פעם לקברו של אבא. אלו לא ביקורים עצובים, אנחנו שמים פרחים על הקבר, אודי מספר לאבא שהוא עדיין תלמיד טוב, שדימה מלמד אותו שח ויוני לומד איתו מתמטיקה ומשחק איתו במחשב. ואילו אני מדליק נר נשמה ואומר לאבא שהוא יכול לנוח בשקט, אני מטפל באודי בדיוק כמו שהוא רצה וכבר מזמן הפסקתי לכעוס עליו.