עוקבים

יום שישי, 19 בינואר 2018

א. שקעים לכל קמריך

אני שקעים לכל קמריך 
אני ימים זורמים אליך 
אני ציפור אומרת שירה 
ובלעדיך אין בי מה... 

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשנתנו לי תשובה חיובית היה שזהו, אבוד לי, זה לא יקרה לי יותר, כי אם לא הצלחתי כשהייתי בריא אז עכשיו בטח שלא אצליח, וכמה חבל כי באמת רציתי - עד שלא הבנתי שזה כנראה לא יקרה לי יותר לא קלטתי עד כמה באמת רציתי - לפגוש אותו סוף סוף.
חשתי החמצה איומה, הרגשתי שזו אשמתי, לא התאמצתי מספיק, לא באמת חיפשתי, כל הזמן חשבתי שיש לי עוד זמן, שאני עוד צעיר, חיפפתי בחיפוש וזו התוצאה.
נרדמת בשמירה יוני, אמרתי לעצמי בעצב, והעובדת הסוציאלית שנשלחתי אליה לשיחה טעתה וחשבה שאני מדוכא ועצוב בגלל הבשורה שקיבלתי זה עתה.
כמובן שלא תיקנתי אותה, כבר מזמן נואשתי מלתקן אנשים, השלמתי עם זה שאף אחד לא באמת מבין אותי, רוב האנשים שאני פוגש הם די טיפשים, אפילו סתומים. אין לזה תקנה. התחלתי להבין את זה בגיל די צעיר ובגיל עשרים ושבע הפסקתי אפילו להתפלא שככה זה.
"אל תהיה עצוב, אתה לא לבד." חייכה אלי העובדת הסוציאלית בחביבות וטפחה בעדינות על זרועי, ואולי אפילו הייתה מחבקת אותי אם הייתי מניח לה, אבל כשאדם זר נוגע בי אני נרתע מיד, ולפעמים אפילו חורק שיניים כמו כלב שמירה שמישהו התקרב אליו יותר מידי. היא נרתעה מפני אינסטינקטיבית, אבל המשיכה להיות נחמדה ואוהדת והציעה לי ללכת לקבוצת תמיכה לנשאים.
"לא רוצה." פסלתי מיד את הרעיון, "אני בסדר."
"אבל אם תהיה בחברת עוד אנשים במצבך ותוכל לדבר איתם..."
"לא אוהב אנשים ולא אוהב לדבר."
"אתה לא יודע שצרת רבים היא חצי נחמה?" ניסתה הגברת להיות מקורית ושנונה.
"לא בשבילי, צרות של אחרים משעממות אותי."
"אולי בכל זאת? זה לא יעלה לך כסף, זה על חשבון המדינה."
"תודי בבקשה בשמי למדינה על אדיבותה ונדיבותה, אבל חן חן לא. אני לא מעוניין."
היא סקרה אותי בדאגה שנראתה לי כנה והעירה שמזמן לא ראתה אדם בודד כמוני.
"מאין לך שאני בודד?" התרגזתי.
העובדת הסוציאלית ששמה היה רינה בחנה בקפידה את התיק שלי ואמרה שכתוב שם שאני לא בקשר עם בני משפחתי, שאני גר לבד, שאין לי בן זוג ואין לך ידידים, חברים או קרובים. "אין לך מישהו שאתה יכול לדבר איתו?"
"אני לא אוהב לדבר, מה הטעם בדיבורים? לדעתי הם מיותרים."
"תראה, אני חושבת..." היא התחילה, אבל שוב חרקתי שיניים והזעפתי פנים והיא השתתקה וקמה ללוות אותי לדלת, ורק ברגע האחרון, ממש לפני שהלכתי העזה לשאול בקול חרישי אם אולי, בכל זאת אני מסכים... אם יתברר שיש בכל זאת מקום פנוי בקבוצת התמיכה הסמוכה למקום מגורי, אולי לא יפריע לי שמישהו יתקשר אלי לברר? "תנסה רק פעם אחת, מה יכול להיות?" התחננה והסמיקה.
"טוב, טוב, בסדר. איך שאת רוצה, בין כה בטח לא יהיה מקום." פלטתי ונמלטתי משם.
בדרך הביתה הסתכלתי, כמו שאני עושה תמיד, על גברים שנקרו בדרכי, ובפעם הראשונה מזה זמן רב ניסיתי להגדיר לעצמי מי באמת הטיפוס שלי, ההוא שעושה לי את זה? ההוא שאחרי שאפגוש אותו לא אסתכל יותר על אחרים, ושוב נכשלתי בכך. 
בעקרון אני חושב שאני מעדיף מישהו שיהיה מבוגר ממני ומגודל יותר גופנית, אבל מצד שני שגיא, המ.כ. שלי בטירונות, היה מבוגר ממני רק בשנה, בגובה שלי ורק מעט יותר שרירי ממני, ובכל זאת הייתי מאוהב בו עד כלות ולא הפסקתי לחלום איך אני יורד על ברכי לפניו, פותח בזהירות את מכנסי מדיו המגוהצים למשעי, וגורם לו לאבד שליטה לפחות פעם אחת בחייו.
זה לא קרה כמובן, זה לא היה קורה גם אם שגיא לא היה סטרייט ומאוהב בחברה היפה שלו כי הוא הקפיד מאוד על שמירת דיסטנס בינו לבין פקודיו וחשב שקשר מיני בין מפקד לפקוד - הוא התכוון לבנים ולבנות כמובן, תמים שכמותו - הוא דבר לא ראוי ולא מוסרי. הבנתי וכיבדתי את דעותיו ואהבתי אותו עוד יותר בגללן.
עם השנים הבנתי שזה מה שעושה לי את זה, שאני לא יכול לרצות מישהו אם לא אכבד אותו ואולי גם טיפה אפחד ממנו. אני מסוגל להתאהב רק במישהו סמכותי שיהיה חזק וחכם ממני. הבעיה היא שמאז הטירונות שלי לא פגשתי אף אחד כזה. רוב האנשים שאני מכיר הם פשוט טיפשים, אטומים ויהירים ובקושי ראויים לבוז שאני חש כלפיהם.
בסדר, יש כמה יוצאים מהכלל, למשל הבוסית שלי במשרד רואי החשבון בו אני עובד, או המחנכת שלי בתיכון או... זהו, שני אנשים בלבד ושתיהן נשים, לא פלא שאני לבד. 

כמה ימים אחר כך צלצל הטלפון בביתי וקול רוסי עבה ומהדהד שאל אם אני יונתן זילבר.
"כן." אמרתי בזהירות, בטוח שזו עוד שיחת שנור כפי יכולתך שיהיה עלי לסיים, כדרכי תמיד, במהירות ובתקיפות.
"מדבר דימיטרי מיכאלוב גולומב. הפגישה תהיה היום בשעה שמונה, אתה רוצה שאני אבוא לקחת אותך?"
"איזה פגישה?" הופתעתי.
"של קבוצת התמיכה."
"אני לא רוצה ללכת."
"באמת? לא ידעתי. סוזן אמרה לי להביא אותך."
"מי זו סוזן?"
"המנחה שלנו."
"תשמע מר גולומב..."
"דימה זה מספיק." התבדחה דעתו של הזר מהעבר השני של הקו, "אני אהיה אצלך בעוד שעה בערך. חכה לי מול הבית שלך לבוש במעיל חם וקח קצת כסף כי אחר כך אנחנו הולכים לפיצריה."
"מי זה אנחנו, ולמה אתם הולכים לפיצריה?"
"אנחנו זה הבחורים מהקבוצה, ואנחנו הולכים לפיצריה לאכול פיצה ולדבר."
"אני בכלל לא אוהב פיצה, וגם לדבר לא." מחיתי, אבל הוא כבר סגר את הטלפון. אחר כך הוא הסביר שנכנס אליו קליינט והוא לא רצה להרחיב את הדיבור בעסקי קבוצת התמיכה באוזני אדם זר, אבל אני לא ידעתי זאת כמובן וחשבתי שהוא חסר נימוס, גס רוח ונודניק, והתכוונתי להגיד לו את זה בפניו מיד אחרי שאברר למה אדם זר לי לחלוטין דורש ממני ללבוש מעיל חם? נכון שהחורף כבר התחיל ובערבים נעשה קריר, אבל מה זה עסקו לכל הרוחות ומה הוא חושב לעצמו שהוא מחלק לי הוראות?
המתנתי על המדרכה מול הדירה שלי, לבוש מעיל חם ובכיסי ארנק עם תעודות וכסף, אומר לעצמי שאני לבוש במעיל כי קר ואולי יטפטף בקרוב, ככה אמרו בתחזית, ואני עם כסף כי מיד אחרי שאפטר מהרוסי המרגיז הזה אלך לי לסרט לבד, כרגיל, כי ככה אני מעדיף, בלי קשקשנים שיסיחו את דעתי בשטויות שלהם.
בדיוק בשבע וחצי נעצר מולי אופנוע הרלי דיווידסון רואד קינג קלאסי בצבע שחור שעצר את נשימתי מהתפעלות. נכון שאין לי רישיון לאופנוע, אבל זה לא מונע ממני לאהוב את כלי הרכב האצילי הזה ולהביט בקטלוגים של אופנועים כמו שגברים אחרים מביטים בתמונות של נשים ערומות.
אחרי שגמרתי להתפעל מהאופנוע השמור להפליא הבטתי באופנוען, שהסיר את קסדתו וסקר אותי במבט כחול וקר.
דימה מיכאלוב גולומב התברר כגבר חסון ורחב כתפיים עם פנים סלאביים בהירים ועיניים כחולות צרות. לא גבוה במיוחד, לא יפה במיוחד, לא צעיר - סוף שנות הארבעים, אולי תחילת החמישים – שיער בהיר קצוץ וסמיך וגוף עבה עטוף מעיל עור שחור ושחוק.
הבטתי בו וידעתי שזה הוא, עם האיש הזה אסע אפילו לגיהינום אם הוא ירצה בכך.
"אתה בא?" שאל אחרי שבחן אותי היטב. לשם שינוי לא היו מילים בפי. הנהנתי ונטלתי ממנו את הקסדה שהגיש לי. ידי רעדו מעט ולא הצלחתי לסגור את האבזם והוא רמז לי באצבע שאגש אליו ואז רכן לעברי, מקרב את פניו אל פני, וסגר בזריזות את האבזם מתחת לסנטרי.
"שב ותחזיק אותי חזק." פקד עלי.
התיישבתי מאחוריו, מניח בצניעות את ידי על מותניו. "תחזיק חזק ילד." פקד עלי דימה, "לא ככה. חזק." אחז בכפות ידי משך והצמיד אותן זו לזו על בטנו, בדיוק מעל לאבזם החגורה שלו, ואחר כך התניע וזז.
רבע שעה אחר כך הוא החנה את האופנוע מול מקלט נידח שעמד בקצה מגרש כדור רגל שכונתי מוזנח והסיר את קסדתו מראשו. פקחתי את עיני, הבטתי סביבי, אבל המשכתי לשבת, ידי כרוכות סביבו, לחיי צמודה לגבו, ממאן לקום ממקומי.
"נו, הגענו ילד. קדימה, קום." פקד דימה, הסתובב והסיר מעלי את הקסדה.
"אתה בסדר?" שאל והביט בפני. הנהנתי והוא הוריד אותי בזהירות מהאופנוע, תומך בי ביד חזקה ויציבה. "נסעתי מהר מידי?" שאל בחיוך.
"לא, זה בסדר." לחשתי וכשלתי בעקבותיו לתוך המקלט המעופש בו התקיימה הפגישה כשאני מתפלל שהזקפה העקשנית במכנסי תירגע עד ששאר חברי הקבוצה יגיעו.
לא עזר שאמרתי לעצמי שאני אידיוט, שאי אפשר לדעת דברים כאלו ממבט ראשון, שהוא מבוגר מידי ובטח בכלל לא הומו וגם אם כן, בטח יש לו בן זוג, כי איך יכול להיות שאחד כמוהו יהיה פנוי?
עצמי התעלם מקול ההיגיון והמשיך לבהות בו ולפנטז איך הוא מבצע בי מעשים שלא יעשו, מפשיט אותי, מזיין אותי, קורע אותי, משתמש בגופי ומניח לי לשרת אותו ולפנק אותו ולהיות שלו עד סוף ימי.
בקושי הצלחתי לעקוב אחרי המתרחש בפגישה, הייתי עסוק מידי במהומה שבתוכי. רק אחרי שהכול הסתיים, המנחה הלכה לדרכה וכולנו התאספנו בפיצריה ממול הצלחתי להתעשת קמעה ולהתחיל ללמוד את שמות חברי הקבוצה ולנסות להתמצא ולהבין מי נגד מי ולאן נפלתי.
אכלתי חתיכת פיצה למרות שאני לא חובב גדול של פיצות כי דימה אמר לי לאכול, וכשהוא קם קמתי גם כן, נחוש לא להניח לא להעלם משדה ראייתי אפילו לרגע.
"אני יכול להקפיץ אותך הביתה יוני." אמר לי מישהו, ברקו נדמה לי, או אולי עמית, לא זוכר, אבל טענתי בתוקף שאני מעדיף את האופנוע והלכתי אחרי דימה שרכס שוב את הקסדה לראשי וסגר את כפתורי המעיל שלי כאילו הייתי ילד קטן. הפעם כבר נצמדתי אליו בלי בושה, דוחף את ידי מתחת למעיל העור הכבד שלו, מתאפק רק בקושי לא להחליק את אצבעותיי מתחת לחגורת מכנסיו. שוב עמד לי מאוד ולא היה אכפת לי שהוא יחוש בכך. הידקתי את זקפתי אל גבו והתפללתי שהנסיעה תארך לנצח. לצערי הפעם היא הייתה קצרה עוד יותר כי בשעה הזו הכבישים היו ריקים, והגענו לדירתי חיש קל. 
"אתה תבוא גם בשבוע הבא?" שאל דימה והסיר את קסדתי, "לבוא לאסוף אותך?"
פתאום קלטתי שאם לא אעשה משהו מהר הוא יעלם מעיני למשך שבוע שלם ובהלה אחזה בי. "אולי... אולי אתה יכול לעלות אלי לרגע? אני... אני צריך... אני רוצה לשאול אותך משהו."
הוא הביט בשעונו, "כבר די מאוחר. אתה בטוח?"
הנהנתי בתוקף ודימה גרר את האופנוע לכניסה לבית הדירות בו התגוררתי וקשר אותו למתקן האופנים החלוד.
"אופנוע ממש יפה." אמרתי כשעלינו ברגל לקומה השנייה בה התגוררתי, "אני אוהב אופנועים."
"גם אני." אמר דימה, "אני מתקן ומוכר אופנועים, בעיקר הרלי דיוידסון, אבל גם יפנים וגרמניים."
"אני רואה חשבון." אמרתי, ולמרות שאני אוהב את המקצוע שלי ואני טוב בו לראשונה בחיי הצטערתי שאני לא עוסק במשהו יותר מרשים.
"לא היה מזיק לנו רואה חשבון טוב במוסך." נאנח דימה, "אני לא טוב בחשבונות, רק במנועים."
"אני אשמח מאוד לעזור לך." אמרתי ונכנסתי לדירה שלי, תוהה איזה רושם עושה עליו המקום בו אני גר.
מסתבר שהוא עשה עליו רושם טוב למרות שפתאום הדירה שלי נראתה לי משעממת, שמרנית ונקייה מידי. "אתה מאוד מסודר." אמר בהערכה והביט סביבו, מחפש היכן להניח את מעילו ואת הקסדה שנשא בידו. תליתי אותם על הקולב בכניסה והלכתי להכין קפה.
דימה אמר שהוא מעדיף תה ושמח כשהצעתי תה מנטה עם דבש ולימון. "מה רצית לשאול?" כרך כפות ידיים גדולות ורבועות סביב המאג שנראה קטן ושברירי בין אצבעותיו.
"כולם בקבוצה הומואים?"
"כן, בטח."
"גם אתה?"
"כן. אמרתי כולם."
"גם אני." חייכתי אליו והנחתי את ידי על פרק ידו העבה והחזק שהיה מכוסה שיער בלונדיני דקיק. עינינו נפגשו וכתמים אדומים פרחו על עצמות לחייו.
"עמד לי כל זמן הנסיעה אתך." גיליתי לו.
"כן, הרגשתי. אתה חמוד, אבל זה לא רעיון טוב יוני."
"למה?" נפגעתי כל כך עד שעיני נמלאו דמעות, "למה לא דימה? יש לך מישהו?" חקרתי וחשד עלה במוחי שאולי אחד מחברי הקבוצה... היה לי רושם שאיציק...
"אני לא מאמין בזוגיות בין גברים." פסק דימה וקם.
"מה עם זיונים?"
"זיונים כן, אבל לא בין חברי הקבוצה."
"למה לא?"
"כי זה לא רעיון טוב. זה עושה בלגנים. תראה, אתה בחור נחמד, יפה אפילו, אתה בטח תמצא מישהו ו..."
"כבר מצאתי." אמרתי וניגשתי אליו. הוא הניח יד על כתפי, כדי לעצור אותי אני מניח, אבל ברגע זה הבזיק ברק בשמיים, גשם חזק החל להקיש על השמשות, ורעם עז הרעים.
הטלתי את עצמי עליו, עוצם את עיני, וטמנתי את פני בכתפו. הוא חיבק אותי וצחק, "זה כלום. די, מה אתה מפחד ילד?"
"אני לא פוחד. אני סתם... זה היה תירוץ לחבק אותך." ניסיתי להצמיד את פיו לפי. הוא סטר לי קלות, בחצי צחוק, "אתה ילד חצוף, צריך לחנך אותך."
"כן, בבקשה." לחשתי וצנחתי על ברכי לפניו, מצמיד את פני אל חלציו.
"ילד מספיק." נזף בי דימה, "איך אתה מתנהג? קום." ניסה למשוך אותי למעלה, אבל זה היה מאוחר מידי, פתחתי את רוכסן מכנסיו והנחתי לזין הגדול והיפה שלו להתפרץ מתוך תחתוניו ישר אל פי.
דימה הדף אותי ונזף בי שצריך קונדום.
"אבל למה?"
"כי צריך. הרופא לא הסביר לך שיש כמה זנים של וירוס וצריך להיזהר תמיד?"
"לא אכפת לי, אני רוצה אותך."
"עכשיו אני מבין למה נדבקת." הוא שלשל את מכנסיו עד לקרסוליו ופקד עלי להביא קונדום. אחרי שהעליתי אותו על אברו לשביעות רצונו פקד עלי לחלוץ את נעליו.
רועד מהתרגשות ומחרמנות עשיתי כדבריו, נאבקתי קצת עם השרוכים, אבל יצאתי מזה בסוף ועזרתי לו לפשוט את המכנסים והתחתונים, ואז הוא רצה שגם אני אתפשט.
עמדתי ערום במטבח שלי, רועד קצת מקור, מניח לו לסקור אותי.
"אתה רק ילד." אמר בחיבה, ומשך אותי אליו, מושיב אותי על ברכיו. "ילד יפה ומתוק, אבל ילד."
"אני בן עשרים ושבע." מחיתי.
הוא צחק. "זה מה שאמרתי, ילד." ובכל זאת ידו גלשה אל ישבני ובדקה את החור שלי.
"בבקשה." התחננתי, "רק הפעם, אף אחד לא ידע, ובין כה יורד גשם ולא תוכל לרכב על האופנוע במזג אוויר כזה." עוד ברק ורעם איששו את טענותיי ודימה נכנע והלך איתי לחדר השינה.
הוא נשכב על גבו ואני נעמדתי על ברכי וידי לצידו ומצצתי לו בעוד הוא שולח יד ומלטף אותי, מעביר כף חמה וקשה על גבי, עכוזי, בטני וסוף סוף הזין! להצדקתי אוכל להגיד רק שעמד לי במשך שלוש שעות ושזמן רב מאוד לפני כן לא היה לי סקס ו... גמרתי בתוך כף ידו.
הוא גיחך. "איזה ילד." אמר חרש, כמו לעצמו, ורצה לקום. הטלתי את עצמי עליו, "בבקשה, אל תלך." התחננתי, "רק רגע. אני... חכה שנייה."
רצתי למקלחת, הבאתי מגבת וחבילת נגבונים לחים, ניקיתי את כף ידו והתנצלתי שוב ושוב.
"לא קרה כלום. זה בסדר." הוא אמר, נבוך בגללי, "אבל אני באמת חושב שאני צריך ללכת, הגשם כמעט נפסק."
"בבקשה, תישאר." הפצרתי בו.
"אבל גמרת ו..."
"אבל אתה לא, ואני נורא רוצה." נשכבתי על גבי, התקמרתי אליו והגשתי לו את ישבני. הוא היסס רגע ואז יצק קצת משחה לכף ידו ומרח אותי, דוחף בעדינות אצבע לתוכי, מצטחק כשהגבתי בזקפה מחודשת.
"ילדים זה שמחה." אמר וחפן את אשכי לפני שחדר לתוכי בתנועה אחת ארוכה ותקיפה. הזין שלו, עבה וישר, פילח אותי וכמו חדר לתוך נשמתי, נוגע במרכז הווייתי. פקחתי את עיני, מביט בעיניו הכחולות, רגלי מחבקות את מותניו. ידו אחזה באשכי בכוח, מועכת אותם, וידו השנייה מחצה את כתפי אל המזרון. הנחתי את כפותי על עורפו ומשכתי אותו אלי, מגיש לו את פי לנשיקה. הוא החדיר את לשונו לפי והחל לנוע בתוכי, מועך אותי תחתיו, מטביע את עצמו בתוכי עד שהגיע אל שיאו וצנח עלי באנקה, מוחץ אותי תחתיו.
אחר כך התרומם על מרפקו והביט בי, "הכאבתי לך." קבע.
"כן. זה בסדר, אני אוהב את זה ככה, חזק."
הוא בחן את כתפי, "יישאר לך סימן."
"כן, זה טוב."
"יוני, אפשר להתקלח?"
"בטח. אל תשאל שאלות כאלו, איתי אתה יכול לעשות מה שתרצה."
הוא אחז בפני בכף יד בוטחת והציץ בהן, מודאג. "אתה לא יודע עלי כלום ילד, ואתה נותן לי לעשות כל מה שאני רוצה בגוף שלך, בבית שלך, זה מסוכן. אתה לא מבין את זה?"
עצמתי את עיני נוכח המבט הכחול שעבר דרכי כמו סכין בחמאה. "אני יודע שאתה תשמור עלי."
הוא נאנח וסטר לעכוזי. "קדימה, בוא למקלחת. אני אוהב שמסבנים לי את הגב."
אומרים שכבר בפגישה הראשונה נחתם מעין חוזה לא כתוב בין בני זוג הקובע מה יהיה טיב היחסים שלהם בעתיד. אם זה נכון הרי שכבר מההתחלה מסרתי את עצמי לידיו בגוף ובנפש, והוא הסכים לקחת את מה שנתתי לו ובתמורה הבטיח לשמור עלי ולהגן עלי מפני עצמי.
במקלחת סיבנתי את גבו ואת שאר גופו ואפילו חפפתי את ראשו, וכול אותו זמן הוא ליטף, נגע, שפשף ומעך את הזין והביצים שלי, אבל לא הניח לי לגמור למרות תחנוני והפצרותיי.
לא סבלתי בגבורה, אני גיבור קטן מאוד, התלוננתי וקיטרתי ללא הרף ושנינו נהנינו מזה עד מאוד, יודעים שהסקס הזה הוא מעין משחק לא ממש רציני.
"אם זה באמת יהיה יותר מידי תגיד רק, דימיטרי די, ואני אפסיק מיד." אמר דימה, אוחז בסנטרי כפי שנהג לעשות כשרצה שאקשיב היטב לדבריו, ואני הבטחתי לעצור אותו אם ארגיש שאיני יכול עוד.
שהינו במקלחת עד שנגמרו המים החמים והוא נשא אותי על כפיים, עטוף במגבת, חזרה למיטה ואז הושיב אותי על הזין שלו והרשה לי סוף סוף לגמור.
אחרי שהסקס הסתיים כרעתי למרגלותיו, עיסיתי בקרם ריחני את כפות רגליו והפצרתי בו להישאר לישון אצלי.
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב." ניסה דימה לסרב, אבל גנח מעונג כשדחפתי את אצבעי בין אצבעות רגליו ושפשפתי את העור העדין במשחה.
"למה לא?" שאלתי, עובר לטפל ברגל השנייה.
"כי נוח מידי אצלך. אני עוד אתרגל לזה."
"ומה רע בזה? למה שלא יהיה לך נוח?"
"כי... בסדר ילד, אבל בתנאי שזה יהיה הסוד שלנו, אסור שאף אחד בקבוצה ידע מה קרה הלילה."
"אני מבטיח לא לגלות." נשבעתי חגיגית.
הוא משך אותי אליו ועטף את שנינו בשמיכה, "אני לא מבין למה ילד יפה כמוך רוצה לישון עם דוב זקן ושמן כמוני, אבל אם זה מה שאתה רוצה זה מה שתקבל." מעך אותי אליו בחיבוק, דוחף ברך בין ירכי.
"אתה לא זקן ולא שמן." מחיתי, נלחץ אליו, נהנה לשמוע את צחוקו הנמוך. "ילד קטן וטיפש שכמוך." מלמל אל עורפי ונרדם.
ניסיתי להישאר ער זמן רב ככל האפשר ולהקשיב לנשימותיו השלוות, אבל העייפות הכריעה אותי ולבסוף נרדמתי גם כן, מאושר עד בלי די.  
למחרת בבוקר קמתי לפניו וצלעתי, כאוב כולי, למקלחת. היה כתם כחול על כתפי וכול גופי דאב מאירועי הלילה הקודם. זה היה טוב, תזכורת מענגת למה שהיה ואיתות למה שיבוא, ככה חשבתי.
הכנתי קפה ופרסתי עוגה, ובדיוק התכוונתי להביא לו אותם על מגש לחדר השינה כשהוא נכנס, לבוש, ואמר לי בוקר טוב.
"כבר קמת? רציתי שתשתה קפה במיטה."
"אין לי זמן יוני, אבל תודה." אמר ושתה את הקפה בשתי לגימות מהירות, "אני חייב להגיע למוסך, כבר מאוחר."
"אבל דימה, רציתי להכין לך כריכים ורציתי שנדבר ו... איפה המוסך שלך נמצא?"
"באזור התעשייה, יש לי שם אוכל, זה בסדר. תראה, נורא יפה מצדך יוני, אבל אני ממש חייב לטוס. ניפגש בשבוע הבא במקלט ותעשה לי טובה, בלי נשיקות וחיבוקים, מה שקרה פה צריך להישכח."
הרגשתי שפני מאדימות מזעם. "לא!" רקעתי בכעס ברגלי.
"מה לא?"
"אני לא מתכוון לשכוח מה שקרה, אני לא אדבר על זה ולא אספר שום דבר לאף אחד, אבל אני לא אשכח. איזו מין דרישה מחורבנת זו? איך אתה מעז בכלל להגיד לי דבר כזה?"
הוא הביט בי מופתע, "מעז? למה אתה מתכוון מעז? חשבתי שתשמח... תגיד, יש לך מושג מי אני בכלל? למה אתה מתרגז ככה?"
"כי... כי ככה."
"ככה זה לא תשובה. נו, אל תהיה ילד. היה לנו לילה נחמד, אבל ברור שאין בזה טעם."
"ברור? לי זה לא ברור בכלל."
הוא נאנח ומלמל לעצמו משהו ברוסית שנשמע לי כמו – אלוהים, במה הסתבכתי?
"אני לא מבין רוסית."
"כן, למזלי." חייך דימה ואז הושיט את ידו וליטף את לחיי, "אני כמעט בן חמישים, אני בעצם הומלס, אני שותה יותר מידי והחיים שלי בבלגן שאי אפשר לתאר. תאמין לי שאני עושה לך טובה."
"אני לא צריך את הטובות שלך, אני..."
אבל הוא כבר הלך.
הגעתי למשרד מדוכא עד עפר ולא הצלחתי לעשות שום דבר.
"מה עובר עליך היום?" שאלה דורה, הבוסית שלי, שהיא השותפה הבכירה במשרד, הממונה הישירה עלי וגם ידידתי היחידה. "בעצם, מה עובר עליך בכלל? לאחרונה אתה מתנהג מוזר יותר מהרגיל."
"יש לך כמה דקות פנאי בשבילי?" שאלתי.
היא סגרה את הדלת והתיישבה מולי. "קדימה, שפוך." פקדה עלי.
נשמתי נשימה עמוקה ושפכתי הכול - קיבלתי תשובה חיובית, הלכתי לפגישת תמיכה, פגשתי שם מישהו ש...
"אתה נשא איידס?" נדהמה דורה והעבירה יד בשערה הקצר והבהיר, "כמה זמן אתה יודע את זה?"
"בערך חודש."
"ורק עכשיו אתה מספר לי? אתה לא מתבייש?"
"מתבייש ומצטער, אבל אני מבטיח לך שזה... שאני לא מסכן אף אחד במשרד. את לא צריכה לדאוג."
"תגיד, אתה צוחק ממני או מה?" התרגזה דורה, "ברור שאתה לא מסכן איש, אלא אם כן אתה מתכוון לחתוך ורידים, פה על השולחן, והיום אתה נראה די קרוב לזה, מה פתאום אתה הולך לקבוצות תמיכה? זה לא מתאים לך יוני."
"את מספרת לי, לא הלכתי, לקחו אותי." הסברתי לה את הנסיבות, מצנזר את החלקים הפורנוגראפיים.
"רק רגע, שאני אבין, אחרי שנים של חיים לבד, כשאתה עצמאי ובודד ונהנה מכל רגע, נדבקת באיידס וכמה ימים אחר כך פתאום אתה מאוהב בגבר שמבוגר מספיק להיות אבא שלך? אתה בטוח שהווירוס הזה לא אכל לך את המוח?"
"עכשיו אני כבר לא בטוח בכלום." אמרתי, מדוכדך לגמרי מהדרך בה היא ניתחה את קורותיי. פתאום הפגישה עם דימה ומה שהרגשתי נשמע יותר כמו הפרעת פוסט טראומה ולא כמו אירוע קסום ומרעיד עולמות.
"להתאהב במבט ראשון נשמע כל כך לא אתה, בעצם, להתאהב נשמע לא אתה. ואם כבר התאהבת אז מה יש בו שאין בי?" הצטחקה דורה.
"זין." אמרתי בלחש דרמטי שגרם לה לצחוק.
"מה, זה הכול? אפשר לקנות אחד מגומי, למה אתה חייב להתעקש תמיד על מקורי?" התבדחה.
לא יכולתי לא לחייך בחזרה, דורה תמיד הצליחה להצחיק אותי. היא הייתה גברת רומנייה עסיסית ונמרצת, אישה סקסית, חסרת בושה, צחקנית ומכורה לשוקולד ולגברים. אם לא הייתי הומו הייתי נופל על ברכי ומתחנן שתינשא לי. היו לה המון מחזרים ומעריצים, חלקם רווקים חלקם נשואים, והיא לא קיפחה איש, ותמיד השתוממה כשמישהו קינא ורצה שתהיה רק שלו. הגברים שסירבו להשלים עם היותה נשמה חופשית שאי אפשר לחלק לה פקודות סולקו מיד, ותמיד באו אחרים במקומם.
"במקום לשבת פה ולבזבז את הזמן של כולנו לך אליו." פקדה עלי, "אולי הוא צריך רואה חשבון טוב? אני מוכנה להמליץ עליך."
"אבל אין לי מושג איפה המוסך שלו."
"מה הבעיה?" היא פתחה את המחשב הנישא שלה, הקישה כה וכה ובישרה לי שמוסך גולומב שוכן ברח' פטישי אשר באזור התעשייה הסמוך למשרדנו.
"לך. אני מאשרת לך יציאה מהמשרד לפגישה עם לקוח פוטנציאלי."
"דורה, גם אם הוא ישכור אותי אין מצב שאני אקח ממנו פרוטה. אני לא אוכל."
"טוב, נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו. לך כבר, נמאס לי לראות את הפרצוף המדוכא שלך."
סילקתי את פרצופי המדוכא מעל פניה ונסעתי לרחוב פטישי, אל המוסך של דימה. אני מודה, הופתעתי לטובה, המקום היה נקי ומסודר כמו בית מרקחת ונראה היה שלא חסרה לו עבודה. היו שם עוד שלושה פועלים לבושים סרבלים כחולים שעבדו במרץ על מגוון של אופנועים וטרקטורונים. זיהיתי את הרואד קינג של דימה חונה בצד, אבל אותו לא ראיתי.
"איפה בעל הבית?" שאלתי את אחד העובדים שהחווה לעבר המשרד.
נכנסתי ומצאתי אותו יושב ליד שולחן מבולגן ועמוס ניירות וקבלות, משקפים על חוטמו והבעה נואשת על פניו.
הוא הרים אלי את מבטו, מופתע. "אתה בחור עקשן." קבע, והאם נדמה לי או שראיתי שמץ של הערכה בעיניו הכחולות?
"כן, נכון." הסכמתי, "מצטער שלא הבאתי לך פרחים. אולי תסתפק ברואה חשבון במקום?"
"רואה חשבון זה בדיוק מה שאני צריך." הסכים דימה, "ואם תביא לי אי פעם פרחים אני אשכיב אותך על הברכיים שלי ואצליף בתחת שלך עם חגורה."
פני התלהטו. "נו, די. אני לא מסוגל להתרכז כשאתה מדבר ככה, אל תפסיק..." עינינו נפגשו וגם בפרצופו עלה סומק קל.
"קדימה." הוא פקד עלי, "תתחיל לעבוד."
צללתי לתוך הניירת, מארגן ומסדר הכול בערמות, ודי מהר התברר לי שהעסק בריא ויציב, יש עבודה ואין הוצאות מיותרות, אבל בחודשים האחרונים אין מי שיגבה חובות. 
"מי זה האלכס הזה שחתום על הקבלות מהשנה שעברה ולאן הוא נעלם?" שאלתי.
דימה הסיר את משקפיו וחיכך את אפו. "הוא היה השותף שלי, נפרדנו לפני כמה חודשים. מכרתי את הדירה שלי כדי לקנות את החלק שלו, אבל מאז שהוא לא פה הבלגן חוגג. אני רע מאוד בניירת ואין לי זמן וסבלנות לרוץ אחרי הקליינטים."
"אתה צריך מזכירה שתארגן את המשרד דימה, אפשר גם מזכיר, אבל צריך פה מישהו, וממש במקרה אני מכיר מישהי שתתאים לזה בדיוק. היא גם מנהלת חשבונות והיא זקוקה לחצי משרה וזה בדיוק מה שאתה צריך פה, מישהו שישב חצי יום ויטפל בקליינטים שלך ובתיוק, אני יכול להתקשר אליה?"
הוא הנהן ואני הרמתי טלפון לאחת העובדות שלנו לשעבר שרצתה לעבוד במשרה חלקית אחרי נישואיה ולכן פרשה מהמשרד.
חצי שעה אחר כך היא התייצבה במוסך - בחורה גרוזינית קטנה, עגלגלה ונמרצת - תפסה תוך כמה דקות את הבעיה ומיד הסתערה על הטלפון ועל התיוק. ברור היה שהעניינים בשליטה ולנו אין מה לעשות שם.
"הצלת אותי." אמר דימה, "כמה אני חייב לך?"
"ארוחת צהרים אצלי בדירה."
"מה צהרים? כבר כמעט שלוש."
"ואכלת צהרים?"
"לא, אני לא רעב."
"אני כן, מאוד, ואתה חייב לי, אבל אני רוצה להבין משהו דימה, אם מכרת את הדירה שלך איפה אתה גר?"
"סידרתי לי פינה במחסן החלפים." לקח אותי דימה לקראוון נטול גלגלים שעמד מאחורי המוסך והראה לי את חדר השינה שלו, חדרון קטן מאוד עם מזרון על הרצפה, ארונית לילה צולעת וכמה מסמרים על הקיר כתחליף לארון.
"זה מזעזע." נחרדתי, "אפילו עובד זר היה נבהל מחדר כזה. לא, אני טועה, אפילו כלב של עובד זר היה מסרב לישון במקום כזה. המזרון הזה פשוט מגעיל ו..." משהו זז בפינה, עכבר קטן או ג'וק גדול, לא ידעתי ולא נשארתי שם מספיק זמן כדי לברר, נמלטתי החוצה בצעקה ודימה הלך אחרי, צוחק חרש וקרא לי ילדונת פחדנית.
"בבקשה, בוא נלך אלי." התחננתי.
הוא הסכים ואחרי שדיבר עם מנהל העבודה שלו ניגשנו לרכב שלי. שלפתי את מפתחות המכונית ודימה לקח אותם מידי בטבעיות, נכנס למושב הנהג, התאים את הכסא למידותיו ואחר כך טיפל בראי. נכנסתי אחריו וצנחתי על המושב לידו.
"שים חגורה." הוא אמר והתניע. חגרתי את עצמי בצייתנות, שואל את עצמי אם הוא עשה את זה בכוונה או שלאחוז בהגה היה בשבילו מעשה טבעי שנעשה כלאחר יד ובלי לחשוב קודם? עד היום אין לי תשובה.

כשסיפרתי לדורה למחרת היום על התנהגותו היא אמרה שהיא הייתה דורסת גבר שהיה מנסה להשתלט עליה ככה, אבל אותי המעשה שלו חירמן לגמרי. ברגע שהיינו בדירה שלי התנפלתי עליו וביצעתי בו מעשים מגונים לרוב שלא הותירו לו ברירה אלא לקחת אותי למיטה, להחזיר לי כגמולי ולא לחדול עד שצעקתי מרוב תענוג.
בגלל החרמנות שלי ארוחת הצהרים הפכה לארוחת ערב ורק אחר כך כשחזרנו למיטה, התחלנו לדבר.
עם אף אחד לא הייתי מדבר בצורה ישירה כל כך, אבל מר דימיטרי מיכאלוב גולומב לא היה טיפוס שאתה יכול לספר לו סיפורים ולהתחכם איתו. "אני רוצה שתגור איתי." אמרתי בפשטות.
הוא נאנח ועצם את עיניו. "עדיף שלא יונתן." אמר בצער.
"אבל דימה..."
"אנחנו מכירים רק יומיים וכבר אתה רוצה שנגור יחד? אתה לא יודע עלי כלום."
"אני יודע עליך מספיק."
"מה אתה יודע?"
"שאתה גר במקום שנראה ומריח כמו מלונה."
"זה זמני בלבד, בקרוב אני אקנה עוד קראוון מסודר רק בשבילי ויהיה בסדר."
"למה שתגור בקראוון לבד כשאני כאן, רוצה אותך איתי? גם לך טוב איתי דימה, נכון?" טלטלתי אותו כדי שיפקח את עיניו והוא פקח אותן והביט בי במבט עצוב, "אתה כזה ילד." אמר וחייך.
"אני לא ילד." התרגזתי וחבטתי בו באגרופי.
הוא השתלט עלי בקלות, מחזיק את פרקי ידי מעל לראשי, אחוזים באגרופו הגדול והחזק, וחיכך את לחיו הזיפית בחזי. "ילד קטן, מתלהב ומבולבל."
"למה מבולבל?"
"יונתן, רק לפני חודש נודע לך שאתה נשא, אתה עדיין לא יודע איפה אתה חי, רק בגלל זה נדלקת עלי. אין לי כוח לעבור מחדש את כל מה שעברתי עם אלכס."
"מה עברת עם אלכס?" הזעפתי פנים.
הוא נאנח שוב, התיישב במיטה ומשך אותי אליו, יושב בגבי אליו, חבוק ואחוז בין זרועותיו, גבי נשען על חזהו וקולו הנמוך מהדהד בגופי.
"אני דוקר אותך עם הזקן שלי?" שאל, מעביר את סנטרו הלא מגולח על עורפי.
"כן, אבל אני אוהב את זה, אל תפסיק."
"אתה אוהב כל מה שאני עושה לך? גם כשאני מתנהג לא יפה?"
"כן, בעיקר כשאתה מתנהג לא יפה, ואין לזה שום קשר לווירוס, אני פשוט כזה."
"אני יודע, ידעתי את זה ברגע שראיתי אותך, אבל אתה לא מעדיף מישהו שנראה טוב יותר? עשיר יותר? אחד שיש לו יותר שאיפות? לא סתם מוסכניק דפוק כמוני?"
"מי אמר שאתה דפוק? בעיני אתה מושלם."
הוא גיחך. "אתה ילד, בעוד כמה חודשים לא תבין למה נתת לי לגעת בך."
"לא נכון ותפסיק לסטות מהנושא. מי זה אלכס?"
לחלץ ממנו תשובה היה קשה כעקירת שן, הוא ענה בחוסר רצון, זורק לעברי משפטים קצרים קטועים בהפסקות ארוכות. "הוא ואני... אנחנו... היינו שותפים וגם גרנו יחד. אפשר להגיד, סיפור אהבה, ככה זה התחיל, אבל עם הזמן..."
טעם חמוץ עלה בפי, טעם של קנאה. "כמה זמן הייתם יחד?"
"עשר שנים. נפגשנו קודם, עוד כשעלינו לארץ, אבל אז הייתי נשוי."
"היית נשוי?" נדהמתי, וניסיתי להסתובב אליו, אבל הוא הידק את ידיו סביבי, מונע ממני להביט בפניו.
"כן. הייתי נשוי, ויש לי שני ילדים. פעם זה לא היה כמו שהיום, פעם כולם התחתנו, ורוסים מתחתנים מהר, לא מחכים עד הרגע האחרון, כמו בארץ."
"גם אלכס היה נשוי?"
"לא אבל תמיד היו לו בחורות מהצד, גם היום הוא חי עם מישהי, ברגע שקיבלתי תשובה חיובית הוא נבהל וברח לצד השני..." הוא גיחך במרירות, "כאילו ששם אין איידס."
"אז איך נדבקת?"
"זיינתי בלי קונדום."
"למה?"
"כי הייתי שיכור, זה למה."
"אז הוא עזב אותך כי נדבקת או כי זיינת מהצד?"
דימה צחק שוב, צחוק רוסי עבה ומהדהד שהרעיד את כל גופי וגרם לזין שלי להזדקף שוב. "אחרי כל כך הרבה שנים יחד... אני ואלכס, שנינו זיינו מהצד. בסוף כמעט לא נגענו יותר אחד בשני. לא יודע למה נשארנו יחד. בגלל המוסך כנראה, וגם כי היה נוח ככה, אבל אחרי שחליתי..." הוא משך בכתפיו והפסיק לדבר, שוקע בשרעפים ואחר כך המשיך לדבר לאיטו.
"טוב. זה סיפור ישן. הוא רצה ללכת אמר שדי, נמאס לו מגברים... זה כאב, אבל אני לא מחזיק אף אחד בכוח."
"גם אם מבקשים ממך יפה?" הוא שוב צחק, השכיב אותי על גבי ונשכב עלי, מפזר נשיקות על כל גופי, שורט את עורי בזקנו.
"בבקשה תישאר." הפצרתי, "אני רוצה לישון אתך, אל תחזור למקום הגועלי ההוא דימיטרי, יש שם עכברים."
"תשכנע אותי." הצטחק דימה, צחוק שהפך לגניחות כשכרעתי על ברכי בין ירכיו וליקקתי בלשוני את פי הטבעת שלו. "עכשיו עם הזין." פקד עלי.
"אתה בטוח? אני יכול?" רעדתי, קצת מפחד וקצת מעונג.
"כן בוא." קצת נבוך נשכבתי עליו ועשיתי את זה, וזה היה טוב. חשתי גאה ומאושר מאוד מהיכולת שלי לגרום לו הנאה.
"לא חשבתי שתסכים שאני... זאת אומרת... אתה יודע."
"חשבת שאני אתבייש? שטויות! רק גבר שלא בטוח בעצמו חושב שזו בושה לקבל זין בתחת." אמר דימה בשלווה, "גבר אמיתי לא מתבייש מכלום כשהוא עם חבר."
"אני חבר שלך?" שאלתי, מאושר לשמע דבריו.
"כן, אבל יונתן," הוא אחז בסנטרי בכפו, מביט ישר בעיני, "מה שאנחנו עושים במיטה זה עניין פרטי שלי ושלך, כל זמן שטוב לנו יחד נישן יחד, אבל ברגע שתרגיש שנמאס לך ממני תגיד ואני אלך."
"בסדר." אמרתי מישיר מבט לעיניו.
"תזכור, זה לא אהבה ולא שטויות. אנחנו ישנים יחד כי ככה נוח לנו, זה הכול, ברור?"
"כן דימה, ברור." הנהנתי.
"ושאף אחד בקבוצת תמיכה לא ידע, זה לא העסק שלהם, מובן? עשינו עסק?"
"כן, עשינו עסק." הנהנתי.

הוא חתם את ההסכם שלנו בנשיקה על פי, דחף יד מתחת לעורפי, הצמיד את גופי אליו ונרדם. נישקתי את כף ידו שנחה על כתפי ונרדמתי גם כן.

אין תגובות:

פרסום תגובה