3. אני אוהב אותך יעקוב
לא תמיד הייתי האדם העצור והמשעמם שאני
כיום. גם לי הייתה תקופת פריחה קצרה ובלתי נשכחת.
הפריחה שלי הייתה בצבא מיד אחרי סיום
הטירונות. הציבו אותי בבסיס של חיל אוויר רחוק מהבית ולראשונה בחיי הייתי ברשות
עצמי, בלי אימא שתקפיד על שעות הארוחה והשינה שלי ותתפרץ לחדרי בלי לדפוק.
פתאום הייתי אני המבוגר האחראי על עצמי
ובחרתי לנצל את החופש הזה כדי להגשים את הפנטזיות שחלמתי עליהן בזמנו, כששכבתי
בודד וחרמן במיטת הנוער שלי בחדר השינה הצמוד לזה של אימא, משתוקק לחיות חיים אחרים.
הפנטזיות שלי כללו גברים, והרבה מהם, ואני
עשיתי הכול כדי למצות אותן עד תומן.
זה לא שהייתי יפה וסקסי יותר כחייל מאשר
כאזרח, אבל ברגע שפשטתי את הבגדים שאימא בחרה בשבילי והתעטפתי באנונימיות של מדי
החאקי הפכתי לאדם אחר – גבר צעיר ונועז שלא התבייש לבטא את תשוקותיו בגלוי.
המוטו שלי אז היה - מי שבא ברוך הבא
- בעקרון לא אמרתי לא לאף אחד. די מהר ידעו כולם שכל מי שרוצה סקס יכול לפנות אלי,
ופנו, פנו כל הזמן.
לא רציתי אהבה ולא בן זוג, לא חיפשתי
רומנטיקה וברחתי מכל מי שניסה להכיר אותי גם אחרי הזיון. רציתי רק סקס, והרבה ממנו.
חגגתי עם כולם בלי שום אבחנה.
כאז כן היום העדפתי בחורים אקטיביים
גדולים, שחומים ושעירים, אבל לא דחיתי אף אחד אחר שגילה בי עניין. בדקתי את כולם -
רוסים בהירי עור ושתקנים, בלונדינים דקים וחלקים, מרוקאים קולניים,
מדסי"ם שריריים ושעירים, אוחצ'ות מטופחות וקשקשניות - לא
דחיתי מעלי אף גבר בלי להתחשב בגודלו, צבעו, מוצאו, או מצבו המשפחתי.
עשיתי הכול, ניסיתי הכול, טעמתי הכול.
רקדתי במסיבות בכל סוף שבוע, שתיתי המון, התמסטלתי והשתכרתי כמעט כל ערב ובמשך
חודשיים ארוכים והזויים בקיץ 97 לא הייתי בבית אפילו פעם אחת ודיברתי עם אימא
רק לעיתים רחוקות מאוד וגם זה בקצרה.
די מהר נפוצה השמועה שאני המזרון של הבסיס.
ידעתי ולא היה לי אכפת, עשיתי סקס פרוע עם נהגים, אפסנאים ועובדי מטבח שלא הייתי
מסוגל לזהות למחרת ברחוב, מצצתי לזרים חסרי זהות בשירותים והנחתי לידיים לא מוכרות
לגעת בי בחסות החשיכה באולם הקולנוע.
הייתי מסטול מחשיש לאורך כל הרגילה
שקיבלתי בחודש אוגוסט ורוב הזמן בקושי ידעתי איזה יום היום. אם לא סיסו שגרר אותי
בתום הרגילה חזרה לבסיס בטח הייתי מקבל תלונה על נפקדות.
סיסו היה היחיד שאיתו לא עשיתי כלום. הוא
היה בחור טוב מזג וחביב, ולמרות שהיה קטן קומה, רזה ומכוער, הוא תמיד חייך ומצב
רוחו היה תמיד מרומם. הוא היה החייל ההומו הראשון שפגשתי והוא זה שהכיר לי את
הסצנה של חובבי הגברים בבסיס.
אני מניח שאחר כך הוא הצטער על כך, אבל
הוא קיבל אותי כפי שאני ומעולם לא הוכיח אותי על התנהגותי הפרועה. כשנשאלתי על
הקשר ביני לבינו הייתי אומר שאנחנו רק חברים, אבל בעמקי ליבי ידעתי שהוא מאוהב בי
אהבה שקטה, נואשת וחסרת סיכוי של בחור מכוער וחסר ביטחון עם נשמה רגישה ורומנטית.
הוא היה צעיר מכדי לראות שאני חסר בטחון עוד פחות ממנו ושההתנהגות הפרועה שלי היא העמדת
פנים נואשת. בתמימותו ראה בי גבר יפה, מוצלח וסקסי שראוי להערצתו על ביצועיו
המזהירים ולא הבין שאני רק ילד שרוצה שיאהבו אותו.
כל פעם שהייתי מסתבך, נתקע באיזה מקום, או
סתם זקוק להסעה, הייתי מזעיק אותו, והוא תמיד הגיע, מחייך את חיוכו הביישני, מלטף
את שכמי במעין התנצלות, מחלץ אותי מהתסבוכת מחזיר אותי בשלום לחדרי, ולפעמים נשאר
לישון לידי.
הייתי מוכן להזדיין איתו בתמורה, אבל הוא
מעולם לא הראה סימן שהוא רוצה בכך. בכל פעם שניסיתי לחבק אותו, או לגעת בו מבעד
לבגדיו היה נרתע מפני. הוא רצה רק לדבר איתי, להביט בפני, לספר לי בדיחות קטנות
וליהנות מצחוקי, להכין לי נס קפה מקציף וטעים, להפתיע אותי בשוקולדים קטנים,
עטופים בניירות מוזהבים, וללטף בקצה אצבעותיו את גבי, זה הכול.
בפעמים הנדירות בהן ישנו יחד הוא היה מחכה
עד שאעצום את עיני ואז היה לוחש לי חרש - אני אוהב אותך יעקוב - ומיד אחר כך
מסתובב בגבו אלי ונרדם, או שלא.
הייתי שוכב מנומנם, צמוד לגבו החלק והצר,
מנסה להבין מה הוא רוצה ממני ולמה הוא מתנהג ככה, ובסוף שוקע בשינה עמוקה ומתעורר
בבוקר במיטה ריקה, אוכל את העוגיות שהוא היה משאיר לי ויוצא לחפש לי הרפתקה חדשה
שתמיד חיכתה לי מעבר לפינה, או בטרמפ הבא, או במסיבה הבאה.
בסתיו של אותה שנה קיבלתי טלפון מבית החולים
שביקש ממני להגיע במהירות האפשרית למחלקה לטיפול נמרץ כי אימא שלי מאושפזת שם במצב
קשה אחרי שבץ.
בדיוק אז תכננתי לקפוץ לקולנוע להיפגש שם
עם מישהו חדש והרגש הראשון שהתעורר בי היה רוגז על ששוב היא מפריעה לי לחיות, ומיד
אחר כך חשתי בושה איומה ואשמה והתקשרתי לסיסו.
עד שגמרתי להסביר לו מה אמרו לי על מצבה
של אימא כבר היו עיני מלאות דמעות וקולי רעד.
סיסו היה זה שדאג לפנות לקצין התורן לשחרר
אותי לחופשה בהולה, ובאורח פלא גם הצליח לשכנע את מי שצריך לשכנע לתת לו לקחת אותי
עם רכב צבאי לבית החולים.
ישבתי ליד מיטתה של אימא שלושה ימים עד
שהיא נפטרה בלי שהכרתה שבה אליה אפילו פעם אחת. כל הטענות והכעסים שחשתי כלפי במשך
כל השנים בהם היינו היא ואני משפחה אחת קטנה והדוקה בלי אבא וכמעט בלי שום קרובים
התמוססו לנוכח הגוף הזעיר והדק ששכב בלי תנועה מתחת לסדין של בית החולים, סדין דהוי
מכביסות, מעוטר פרחים חומים זעירים ומכוערים.
סיסו היה לצידי במשך ההלוויה של אימא ועזר
לי לקרוא את הקדיש שיצא לי מגומגם וחנוק מדמעות.
ישבתי שבעה בדירה בה גדלתי כבן יחיד,
מטופח ומפונק, חנוק מאהבת אם מגוננת שמתה לפני שהספיקה לגלות לי מי אבי. היו לי
מעט מבקרים בזמן השבעה, בעיקר חברים ומכרים מהצבא שהתערבו בקהל קטן ושתקני של
שכנים מבוגרים וכמה דודות זכורות למחצה. סיסו בא והלך, דאג לכל הסידורים, הביא
אוכל, שתייה וחזן שסלסל תהילים לעילוי נשמת הנפטרת. בלילות היה ישן על מזרן לצידי
ואז שמעתי אותו אומר בפעם האחרונה - אני אוהב אותך יעקוב.
בתום השבעה הוא נפרד ממני, מסביר שעליו
לנסוע לחתונת אחותו בצרפת שאחריה יצא לחופשת שחרור. הוא נתן לי את הכתובת שלו
ומספר טלפון שבו אוכל להשיג אותו אחרי שישוב, אבל מעולם לא התקשרתי אליו, ובסוף
אבד לי הפתק שלו ונשאר רק הזיכרון העמום של פניו הצרות, המבוהלות וקולו הלוחש -
אני אוהב אותך יעקוב.
כמה ימים אחרי השבעה של אימא חליתי.
אושפזתי בבית חולים צבאי ואיש לא ידע מה יש לי בדיוק. היה לי חום שלפעמים זינק
מעלה, ולפעמים היה נמוך מידי. חשתי תשישות וחוסר תיאבון, סבלתי מבחילות והדופק שלי
השתולל. היו לילות חסרי מנוחה בהם לא יכולתי לישון, והיו ימים בהם לא יכולתי לפקוח
עיניים מרוב עייפות. סבלתי משלשול שהתחלף בלי אתרעה בעצירות עקשנית. רוב הזמן
סבלתי מכאבי ראש שבזו לרוב משכחי הכאבים הידועים לאדם. הדבר היחיד שהרגיע את הכאב
שלפת את גולגולתי במלחציים מלובנים היה אופטלגין נוזלי שטעמו היה מר כמוות.
תוך שבוע תפח הגיליון הרפואי שלי פי שלושה
ועדיין איש לא ידע מה בדיוק לא בסדר איתי. בסופו של דבר, אחרי שכל הבדיקות שלי
התבררו כתקינות וקיבלתי תשובות שליליות לאיידס, מחלת הנשיקה, צהבת זיהומית, טרשת
נפוצה ועוד כמה מחלות שמעולם לא שמעתי עליהן, שלחו אותי לקב"ן.
מצאתי את עצמי יושב מול איש כחול עיניים
ונעים סבר שהיה מבוגר דיו להיות אבי ונדרשתי לספר הכול על עצמי. הוא היה סבלני
וחביב והביט בי באהדה שלא התחלפה לתיעוב גם כשסיפרתי לו שאני הומו, ולכן סיפרתי לו
כמעט הכול על עצמי, מילדותי הבודדה והשקטה, דרך ההתבגרות האומללה והחנוקה שלי, ועד
לפריחה הקצרה והפרועה שידעתי לפני מותה של אימא.
"אתה מרגיש שהיא מתה כי הזנחת אותה?"
"מה זה משנה מה אני מרגיש? אני אשם.
זו עובדה."
"תכניס לך לראש יעקוב, אימא שלך לא
מתה באשמתך." פסק הקב"ן בתקיפות.
משכתי בכתפי וסירבתי להתווכח. לא היה טעם
לדבר על זה יותר, ידעתי שאני אשם במותה ודי.
"יעקוב, תהיה הגיוני." הפציר בי
הקב"ן, "זה שהיא אמרה שהיא תמות אם תעזוב אותה לא אומר שהיא מתה בגללך.
זה אומר שהיא הייתה אישה בודדה ותלותית שלא הצליחה לבנות לה חיים עצמאיים ולא השלימה
עם ההתבגרות שלך. זה הכול."
"אתה צודק." אמרתי, לא כי
השתכנעתי אלא כי זה היה פשוט וקל יותר.
"מה בקשר לאבא שלך?"
"לא יודע."
"ולא שאלת?"
"כן, אבל כל פעם שניסיתי להושיב את
אימא לשיחה עליו היא הייתה מקבלת כאב ראש ונעשית עצבנית ועצובה. בסוף התייאשתי
ועזבתי את זה."
"אולי תעבור על המסמכים שהיא השאירה
אחריה? יכול להיות שככה תגלה משהו?"
"אימא לא אהבה שנגעתי לה בדברים.
ביקשתי מדודה בקי שתטפל בכל החפצים שנשארו אחריה."
"מי זו דודה בקי."
"היא לא בדיוק דודה שלי, אבל היא
קרובה רחוקה שלנו והיא נחמדה ולא חטטנית. היא כבר מצאה לי קונה לדירה."
"אתה מוכר את הדירה שלך?"
"הדירה של אימא. אני לא רוצה לחזור
לשם."
"מה תעשה אחרי הצבא?"
"אלך לעבוד ואולי אמשיך ללמוד בערב.
אימא תמיד רצתה שאני אשלים את הלימודים ואהיה מהנדס כימיה."
הוא בדק את התיק שלי, מרשרש בניירות,
"אני רואה שהתגייסת כהנדסאי כימיה. מי החליט שזה מה שתלך ללמוד?"
"אימא. כשחיפשנו בשבילי בית ספר
תיכון היא שמעה שצפוי להיות מחסור בעובדים בענף הכימיה כי כולם רוצים רק מחשבים אז
היא שלחה אותי ללמוד כימיה בבית ספר תיכון מקצועי. היא רצתה שאני אהיה עתודאי
ואתגייס רק אחרי שאלמד בטכניון, אבל אחרי שלמדתי י"ד כיתות בתיכון לא הסכמתי
לדחות יותר את הגיוס."
"היא כעסה?"
"אימא אף פעם לא כעסה עלי. היא רק
הייתה נעשית עצובה וקיבלה כאבי ראש כשלא עשיתי מה שהיא רצתה."
"אני מבין." אמר הקב"ן
באהדה כנה ומלאת השתתפות שנשמעה לי חורגת מסתם הבעת הבנה מקצועית מצוות אנשים
מלומדה.
"לא, אתה לא מבין. אתה חושב שהיא
הייתה סתם פולנייה מעצבנת ותלותית, אבל היא אהבה אותי באמת. היא הבן אדם היחיד
בעולם שאהב אותי. היא תמיד אמרה שאחרי שהיא תמות אף אחד לא יאהב אותי כמוה כי אין
אהבה כמו האהבה של אימא. הרגתי אותה כי הזין שלי היה לי חשוב יותר ממנה. עכשיו אני
לבד בעולם ואף אחד לא יאהב אותי יותר." פרצתי בבכי וביקשתי לחזור למחלקה.
רק אחרי ששכבתי לבד בחושך, מתחבא מתחת
לשמיכה שלי, נזכרתי שלא קיימתי את הבטחתי לספר לו הכול על עצמי, ולא סיפרתי לו על
סיסו שעשה תמיד כל מה שביקשתי ממנו והיה לוחש לי בשקט אחרי שחשב שאני ישן - אני
אוהב אותך יעקוב.
כמה ימים אחרי השיחה עם הקב"ן
שוחררתי מהצבא עם המלצה להמשיך בטיפול נפשי באזרחות, המלצה שהתעלמתי ממנה.
במקום זה המשכתי בתהליכי מכירת הדירה בה
גרתי כל חיי ותוך כדי כך חיפשתי עבודה.
לשמחתי אחד המילואימניקים שלנו שעבד
במעבדת הכימיה בה אני עובד עד היום שמע שהשתחררתי, התקשר אלי והציע לי לעבוד אצלם.
קיבלתי את הצעתו ואחרי שמכרתי את דירתה של אימא שכרתי לי דירה נחמדה לא רחוק
מהמקום בו עבדתי.
בכל המהומה של מעבר הדירה אבד לי הפתק של
סיסו ולמרות שידעתי שאם אתאמץ קצת אצליח לגלות היכן הוא גר משום מה תמיד היה לי
משהו חשוב יותר ודחוף יותר לעסוק בו ומעולם לא הגעתי לכך.
אחרי שביססתי את מעמדי במעבדה ומפרח
לבורנטים הפכתי לעובד שאי אפשר בלעדיו החלטתי להירשם ללימודי ערב ולהיות סוף סוף
למהנדס, ובאותה תנופת שינוי גמרתי אומר לשפר גם את גופי ונרשמתי למכון כושר.
במכון הכושר פגשתי את דודו והלימודים נדחו
לשנה הבאה, ואחר כך לשנה שאחריה, ואז, שנתיים אחרי שדודו בא לגור איתי, החלטנו
לקנות ביחד את הדירה השכורה שלנו. לקחנו יחד משכנתא שנגסה נכבדות בתקציב שלנו ואני
וויתרתי באנחת הקלה על התכנית של אימא להמשיך את לימודי עד לתואר מהנדס והתמסרתי
לחיים בצילו הגדול והמגונן של האיש היחיד שהצליח לגרום לי להרגיש אהוב מאז מותה של
אימא.
מאז שפשטתי את מדי הפכתי להיות שוב הבן
המאופק והעצור של אימי שסולד מהרעיון של סקס עם זרים. חזרתי להיות אזרח מהוגן
שמתבייש לחשוף את קו השער הג'ינג'י היורד מטבורו לשער ערוותו האדמוני ומתעניין רק
בעבודתו וברווחתו של בן זוגו האהוב.
השיחה עם הקב"ן הייתה הפעם היחידה בה
סיפרתי למישהו כמעט כל מה שקרה לי בצבא. כל מי שהכיר אותי לפני ואחרי התקופה הקצרה
ההיא היה בטוח שגם בצבא הייתי מי שאני כיום – איש כבד וביישן, זה שתמיד אפשר לסמוך
עליו שיישאר פיכח בסופו של ערב פרוע ושמעולם לא יבגוד בבן זוגו.
אפילו לדודו לא סיפרתי על אותה תקופה, וכל
פעם שניסה לשאול אותי על חיי המין שלי לפני שנפגשנו הייתי מחייך, מושך בכתפי ומשנה
את הנושא.
לדודו היה הרבה מה לספר לי על מה שקרה לו
לפני שנפגשנו ומעולם לא השתררה שתיקה ביני לבינו כשהיינו מעלים זיכרונות מעברנו.
מבחינתי זה היה ממש בסדר. התקופה הפרועה ההיא בצבא נדמתה לי כמשהו שקרה מזמן
למישהו זר שהוא לא אני ונוח לי לא לחשוב עליה יותר.
4. תלבושת אחידה
תוך חיפוש בתיקו של גונן אחרי כריכים שפג
תוקפם שליתי משם מכתב שנמעך במשך כמה ימים בתחתית התיק לפני שראה אור יום. במכתב היה
כתוב שהתלמיד גונן גרוס שוב הגיע לא לבוש כנדרש בתקנון בית הספר ונא
לדאוג לתקן את המצב אחרת הוא לא יורשה להיכנס לכיתה.
"יש לכם תלבושת אחידה?" הופתעתי,
התלמידים שראיתי מסתובבים ליד השער של התיכון נראו לי לבושים בתלבושות שהיו הכול
מלבד אחידות.
"נו, כן. זה איזה קטע מפגר של המנהלת
החדשה, שכולם יבואו עם חולצות טריקו אחידות עם הסמל של בית הספר כדי למנוע בזבוז
כספים על קניית מותגים יקרים."
"נשמע רעיון טוב." אמרתי בקול
מעודד וזכיתי במבט מלא בוז.
"על הזין התלבושת המזדיינת הזו של
הבית ספר המכוער הזה." הפטיר גונן בזלזול והתחמק בקלות מהכאפה החינוכית שניסה
דודו להנחית על פדחתו.
"טוב, צריך ללכת לקנות תלבושת אחידה.
נלך היום." הודעתי בתקיפות ומשכתי מידיו של גונן קופסת קורנפלקס. "קודם
ארוחת צהרים, היום יש תפוחי אדמה ועוף."
הוא עשה פרצוף, אבל אכל הכול וקינח בקערת
קורנפלקס ענקית עם חלב.
שעה אחר כך, קצת לפני שיצאנו הוא הספיק
לחסל חבילת צ'יפס ענקית שוטף אותה בקולה.
יכול להיות שגם אני אכלתי כמויות כאלו
כשהייתי בגילו? לא זוכר כבר.
"קימי, אני יכול לשאול אותך
משהו?" הרים גונן את קולו מעל רעש הרדיו שהוא הדליק עוד לפני שהספקתי להתניע.
"כן, אבל אולי תחליש קודם את הרעש
הזה?"
"זה ראפ. סאבלימינל, מכיר?"
"לא ולא רוצה להכיר. הוא נשמע לי
מפחיד וכועס."
גונן צחק. "אתה יותר גרוע
מאימא." הוכיח אותי וכיבה את הרדיו. "תשמע, יבוא אלי מישהו לביקור בסוף השבוע
ואני רוצה שהוא יישאר לישון אצלי. אפשר?"
"כן, בטח. למה לא? מי זה, חבר
ללימודים?"
"נראה לך?" נשף גונן בבוז,
"מה לי ולמכוערים האלו בבית ספר?"
"אז מי זה? מאיפה אתה מכיר
אותו?"
"מהאינטרנט, התחלנו לדבר בפורום
גאווה צעירה ואחר כך עברנו למסנג'ר. שמו אלכס, הוא נחמד."
"באינטרנט כולם נחמדים ויפים, אבל
המציאות נראית תמיד אחרת, מאיפה הוא?"
"מחיפה, וכבר נפגשנו כמה
פעמים."
"באמת? נפגשת עם בן אדם שהכרת
באינטרנט? למה לא סיפרת לנו כלום?"
"תפסיק להיות פולנייה לחוצה כזו, לא
היה מה לספר. סך הכול הלכנו לסרט, טיילנו קצת במרכז, ופעם ישבנו באוטו של אבא שלו
ודיברנו, זה הכול. בסוף שבוע הזה באים לבקר אצל הוריו אורחים והוא מעדיף לא לישון
בבית אז הזמנתי אותו אלי."
"אני מבין, חבל שהספה שלנו לא כל כך
נוחה."
"אמרתי לישון אצלי, לא על
הספה."
שתקתי, מופתע, מנסה להסתיר את אי הנוחות
שחשתי. מצד אחד הוא רק ילד בן חמש עשרה, אבל מצד שני הוא מגודל כמו גבר ובטח...
נזכרתי בעצמי בגילו, קטן קומה ועדין, מנסה לאונן פה ושם בביישנות, מקפיד לבדוק
קודם שאימא ישנה, חושב תוך כדי כך על המורה להתעמלות שלי - מושא הערצתי באותם ימים
- וחש רגשות אשמה איומים כי רק גופו החסון והשעיר גרם לזין שלי להזדקף, ואילו בנות
כיתתי השמנמנות והצחקניות השאירו אותי אדיש.
"בן כמה הבחור הזה? מה שמו
אמרת?" ניסיתי להישמע מתעניין ואוהד, יודע שאני נשמע לחוץ ומעצבן.
"אלכס כבר בן שמונה עשרה. הוא בכיתה
י"ב ויש לו רישיון." אמר גונן, "הוא מוצא חן בעיני ואני בעיניו.
נמאס לנו להסתובב ברחוב, אני רוצה שהוא יבוא אלי הביתה."
"בסדר גונן, אין לי בעיה עם זה, אבל..."
"אבל מה?"
"דודו יודע?"
"לא. בניתי על זה שאתה תספר
לו."
איכשהו חששתי שזו תהיה התשובה שלו.
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב גוני."
"אני לא ילד קטן, אני יודע מה אני
עושה!" הסתמר גונן.
"אל תתרגז, לא אמרתי שהוא לא יכול
לבוא. פשוט... לא נוח לי עם זה שתישנו יחד."
"אתה כזה צבוע! לישון יחד, אפשר
לחשוב שזה מי יודע מה! ובאיזה גיל אתה התחלת להזדיין?"
"בצבא."
"מה, רק בגיל שמונה עשרה התחלת לעשות
סקס?"
"לא. התחלתי רק בגיל עשרים כי למדתי
14 כיתות. כשהייתי תלמיד גרתי עם אימא וכמובן שלא יכולתי... אימא לא ידעה
שאני..."
"הייתי מת אם הייתי צריך לחכות עוד
חמש שנים לזיון." הזדעזע גונן.
"אף אחד לא מת מזה שהוא התאפק קצת
גונן. אתה נורא צעיר, אני חושש שהבחור הזה יפגע בך."
"מה יפגע בי? אם כבר אני אפגע בו,
הוא מת שאני אזיין אותו כבר." צחק גונן.
מסמיק ממבוכה וקצת מגמגם ניסיתי להסביר
שלא לזה התכוונתי אלא לפגיעה ברגשותיו. היה לי נורא קשה לשוחח איתו על סקס ואהבה
וסיימתי את השיחה כשאני סמוק ומזיע וחש כמו דביל. לא מזמן החלפתי חיתול לילד הזה וסיפרתי
לו על כיפה אדומה ועכשיו הוא מדבר איתי על זיונים? השיחה הזו היא התפקיד של דודו,
לא שלי, התמרמרתי, נזכר בעוגמת נפש איך
דודו שוב התחמק הבוקר מהמיטה.
שכחתי כבר מתי היה לנו סקס לאחרונה, לא
חושב שהיה משהו מאז הסיפור עם המלצר בחתונה. איכשהו אני לא מסוגל לדבר איתו על זה
ועכשיו אני צריך להתמודד עם הורמונים שוצפים של מתבגר... מה עשיתי שזה מגיע לי?
"ההורים של הבחור הזה? הם יודעים
עליו?"
"חס וחלילה! אם הם ידעו אבא שלו עוד
יחטוף התקפת לב ואימא שלו בטח תזרוק את עצמה מהגג ישר מתחת לגלגלים של
אוטובוס."
נאנחתי שוב והלכתי עם גונן לחנות בגדי
נוער שבפינה אחת שלה היו מונחות ערמות של חולצות טריקו צבעוניות שסמל בית הספר
התיכון היה מוטבע עליהן בשחור. כמה ילדים עומדו ונברו בחולצות בפנים עגומות,
מתלוננים על צבעיהן המשעממים.
"לדעתי אתה צריך כבר לארג'." אמרתי
לגונן שהנהן בפיזור נפש, ממשש מכנסי ג'ינס שעלו כמו מכנסים חדשים, אבל משום מה היו
שחוקים וקרועים כמו מכנסים משומשים.
"למה מוכרים פה מכנסים
משומשים?" שאלתי, וקיבלתי מבט מזרה אימים מגונן - אחר כך הוא שוב יגיד שאני עושה לו
בושות.
"זה בדיוק מה שאני רציתי לדעת."
אמר מישהו מאחורי, מישהו שקולו מוכר לי מאוד. הסתובבתי וגיליתי את סיסו עומד
מאחורי ומחייך אלי את חיוכו הרחב הזכור לי מיני אז.
"שככה יהיה לי טוב, חיים סיסו!"
לחצתי את ידו בחום, מחייך אליו בחזרה, נדהם למראה השינוי שחוללו בו עשרים שנה. זה
לא שהוא נעשה יפה פתאום, אבל בגיל ארבעים פניו הכעורות שפעם היו ילדותיות וצנומות התמלאו
ולבשו ארשת גברית בוטחת וגופו הדק התרחב ואולי אפילו גבה מעט.
"זיהיתי אותך מיד, לא השתנית
בכלל." אמר בפליאה, טופח בחיבה על כתפי.
"אתה דווקא כן השתנית. היית ילד
ועכשיו אתה ממש גבר." החזרתי לו טפיחה, ורק אז שמתי לב לנערה הדקיקה העומדת
לצידו.
"זו סיוון, הבת הקטנה שלי." הציג
אותה סיסו בגאווה והחווה בסנטרו לעבר גונן שחיטט בין החולצות. "הבן
שלך?"
"לא. אין לי ילדים, זה הבן אח של
החבר שלי." אמרתי, והופתעתי מהמבוכה שדברי גרמו לסיסו. הוא נחפז להעיף מבט
עצבני לעבר ביתו, אבל היא, משועממת מהפגישה שלנו, עמדה בגבה אלינו, בודקת תחתונים
צבעוניים שנראים כאילו הם עשויים רק שני משולשי בד זעירים מחוברים זה לזה בחוטים.
"אתה עדיין... אתה עוד בקטע של
גברים?"
"בטח." הופתעתי, "חשבתי
שגם אתה?"
סיסו התכווץ, מבוהל מדברי ולרגע הוא נראה
שוב כמו החייל חסר הביטחון שהיה אז. "לא, אני... אצלי זה... אני נשוי עכשיו.
יש לי שלושה ילדים. כיום אני כמו כולם. בצבא זו הייתה סתם תקופה כזו ש... עכשיו
אני כמו כולם!" חזר על דבריו בתקיפות, אבל משהו חסר ביטחון בעיניו הכהות גרם
לי לרשום את מספר הנייד שלי על כרטיס הביקור של החנות ולדחוף אותו לכיסו.
חזרנו הביתה עמוסי קניות ומצאנו את דודו
יושב מרותק מול הטלוויזיה. הוא בקושי הבחין שחזרנו והגיע למיטה רק אחרי שנרדמתי ולכן
לא יצא לי לדבר איתו על החבר של גונן ולספר לו על הפגישה המפתיעה שלי עם סיסו.
למחרת בבוקר התעוררתי כשגבי, בטני וחזי
מכוסים פריחה מגרדת ואדומה שמופיעה אצלי כשאני מרגיש אשם או כשאני אוכל משהו שאני
אלרגי אליו, משהו כמו מנגו למשל. מאחר ולא אכלתי מנגו לאחרונה הסקתי שהסיבה לפריחה
היא רגשות האשמה שחשתי בגלל מס' הטלפון שנתתי לסיסו למרות שהייתי די בטוח שגם אם
סיסו יתקשר אלי מקסימום ניפגש לכוס קפה, לא יותר.
כמעט סיפרתי הכול לדודו, אבל עוד לפני שפציתי
את פי הוא התחיל לנזוף בי ששוב לא התאפקתי ואכלתי מנגו, ונחפז למרוח את עור גבי
המגרד במשחה נגד אלרגיה. פעם עיסוי כזה על הבוקר היה גורר אחריו סקס סוער, אבל
כיום הוא טיפל בי בזריזות קצרת רוח, נוגע בי רק במקומות שלא יכולתי להגיע אליהם
לבד ואפילו שמץ של זקפה לא ניכר אצלו, בדקתי.
זה כל כך דכדך והרגיז אותי עד שלא סיפרתי
לו שלא נגעתי במנגו כבר למעלה משנתיים, וכשסיסו התקשר אלי בצהרים קבעתי איתו פגישה
עוד באותו ערב, פגישה שנועדה רק לשיחה על כוס קפה כמובן.
5. תקופת חלון
דודו נהג לנכס לעצמו את המכונית בערבים,
ואם רציתי לקחת אותה הייתי צריך לתאם איתו מראש. מאחר וקיוויתי לחמוק מהבית בלי
להסתבך בהסברים מיותרים לאן אני הולך ועם מי אני נפגש קבעתי עם סיסו שיבוא לאסוף
אותי במכוניתו מהצומת המרוחק מדירתנו מרחק עשר דקות הליכה.
אצלנו היה מקובל שדודו יוצא ובא כרצונו
במשך כל שעות היום והלילה ואילו אני צריך להסביר ולתרץ כל סטייה מסדר יומי הקבוע
שלא השתנה מזה שנים. אף פעם לא חשבתי על כך קודם, אבל אני מניח שהסיבה לכך הייתה
סוגי העבודות השונים שלנו.
אני התמדתי לעבוד באותו מקום מאז
שהשתחררתי מהצבא, מגיע עם ההסעה בשמונה וחוזר בחמש אחרי הצהרים, בעוד שדודו שהחליף
מידי פעם מקום עבודה היה מנהל שיווק, עבודה שחייבה שעות ממושכות ולא סדירות.
בשנים האחרונות עבד במפעל גדול ומשגשג
ותמיד היו לו סידורים ועניינים שהתמשכו לעיתים קרובות לתוך הלילה.
איכשהו התקבע המנהג שאני שיוצא וחוזר
בשעות קבועות אחראי לכך שהכול יהיה נקי ומסודר - המקרר מלא אוכל, הכביסה יבשה
ומקופלת, החולצות מגוהצות, הנעלים מצוחצחות והחשבונות משולמים - ואילו דודו הוא
ציפור דרור שהולך ובא כרצונו, ומפני שמשכורתו גדולה משלי ועבודתו כרוכה באחריות
גדולה ובמגע עם אנשים רבים שחייבים לשוחח ולהיפגש איתו בכל מיני שעות משונות של
היום והלילה הוא פטור מהחובות המשעממות של משק בית ועלי מוטלת החובה לספק לו את
צרכי היום יום.
מעולם לא ישבנו ודנו בנושא, מאז ומתמיד זה
היה ברור מאליו, הוא המפרנס שמביא הביתה כסף ואילו אני מטפל בבית ועבודתי במעבדה
היא רק מעין תחביב לא מזיק שמשלמים לי עליו מעט דמי כיס.
זה היה נכון בזמנו, כשרק התחלתי לעבוד
במעבדה, אבל עם השנים התקדמתי בעבודה, הוטלה עלי יותר ויותר אחריות, וגם משכורתי
גדלה בהתאם, ובכל זאת נותרתי זה אשר על הכביסה, גיהוץ, קניות, בישולים וניקיון.
הפעמים היחידות בהן דודו היה נתקף
יצירתיות, פותח ספרי בישול ומתחיל ללכלך כלים במרץ אירעו כשהוא היה בחופש של יותר
מיומיים. אני מודה שהוא היה מצליח לפעמים להפיק תבשיל אכיל, ומידי פעם אפילו טעים,
אבל את הכלים ואת השיש הוא היה משאיר תמיד דביקים ומלוכלכים, ומעולם לא עלה בדעתו
שיש לשטוף את רצפת המטבח אחרי שבילה בו כמה שעות יצירתיות.
למרבה המזל הוא קיבל חופשים ארוכים לעיתים
רחוקות. רוב הזמן עבודתו תבעה ממנו זמן רב שרובו הוקדש לפגישות, ישיבות ממושכת
ונסיעות בכל רחבי הארץ.
לפני שנתיים קיבלתי הצעה לבלות ממפעל בים
המלח שהיה זקוק לכימאי אנליטי כדי לבדוק איזה קוו ייצור חדש. הדבר חייב את שהותי
מחוץ לבית למשך כשבועיים והשכר שהוצע לי היה יפה מאוד.
הסכמתי בלי להתייעץ קודם עם דודו שהקים
מהומה שלמה, כעס והתמרמר, לחץ והציק ונדנד לי כל כך עד שבסופו של דבר נשברתי
ובתירוץ של בעיות משפחתיות לא צפויות מצאתי מישהו אחר במעבדה שיחליף אותי. כולם
היו מרוצים מהפתרון, דודו לקח חופשה של שבוע ויצא איתי לנופש ההוא בצימר עם
הג'קוזי, והבחור שהחליף אותי רכש לו אופנוע בכסף שהרוויח. רק אני נותרתי עם טעם של
החמצה בפי למרות הבילוי הבלתי נשכח שלנו בג'קוזי המיתולוגי ההוא.
כשחזרתי באותו יום מהעבודה מצאתי את דודו
בבית, רב בצעקות עם גונן שגם הוא לא נשאר חייב. נושא המריבה היה אלכס, החבר של
גונן.
"ידעת שהוא נפגש עם מישהו מהאינטרנט!"
התנפל עלי דודו מיד כשנכנסתי, "מצא לו איזה רוסי אחד, מבוגר יותר ממנו,
ועכשיו הוא רוצה שהטיפוס הזה יבוא לישון פה." התרעם, נועץ בי מבט כועס כאילו
היה מדובר ברעיון שלי.
סירבתי להתרגש והערתי בנחת שנראה לי עדיף
שאלכס יבוא אלינו במקום שהילדים ישוטטו ברחובות.
דודו התפוצץ מכעס, שצף האשמות, טענות
ומענות, ואיכשהו יצר את הרושם שהכול באשמתי. אני לא אחראי מספיק, אני לא משגיח על
הילד כמו שצריך, ומה יגידו הוריו שהפקידו אותו אצלנו? הבטחתי להשגיח עליו והנה,
תראה מה הוא עושה?
"אפשר לחשוב, מה אני כבר עושה? נפגש
עם בחורים! מה הסיפור הגדול?!" סירב גונן להרגיש אשם, "כאילו שאתה
התנהגת אחרת בגיל חמש עשרה? אבא סיפר לי שהתחלת להזדיין בגיל עוד יותר צעיר."
פניו של דודו לבשו גוון ארגמני מסוכן.
"אני לא נפגשתי עם כל מיני קרימינלים פדופילים באינטרנט!" הרעים בקולו.
"אלכס לא קרימינל ולא פדופיל,
וכשהיית בגילי לא היה אינטרנט." התווכח גונן וגם בלחייו פרח צבע אדמדם כועס.
להגיד שגונן המגודל ורחב הגוף שכבר התגלח
כל יום מעורר במישהו נטיות פדופיליות היה כל כך מופרך ומגוחך עד שלא יכולתי להתאפק
וחייכתי.
דודו הבחין בחיוכי והתנפל עלי בצעקות,
נעשה פחות ופחות הגיוני ככל שהפליג בטענותיו עד שבסופו של דבר צרח שלא נתפלא עם
האלכס הזה ירצח בלילה את כולנו!
גונן נעלב עם עמקי נשמתו וצעק על דודו
שהוא אידיוט גדול עוד יותר מאבא שלו! וכשניסיתי להתערב ולהרגיע את הרוחות שניהם
התנפלו עלי בצעקות שלא אתערב.
אחרי שדודו הסביר לי בפעם הרביעית עד כמה
אני לא אחראי והודיע לי בקול רועם שהוא מתפלא על קלות הדעת בה אני מזניח את הילד
נמאס לי ופשוט הסתלקתי למקלחת. אחרי מקלחת ארוכה ומרעננת נמלכתי בראי והתגלחתי,
אחרי הכול עמדתי לצאת הערב ורציתי להיראות במיטבי.
בינתיים שני שותפי לדירה נרגעו מזעפם
והשתתקו. גונן הסתגר בחדרו, ודודו פלש למקלחת ונעץ בי מבט נרגן. "למה אתה
מתגלח?"
"אני יוצא הערב."
"יוצא, מה פתאום יוצא?"
"קבעתי להיפגש עם חבר ותיק שפגשתי
אתמול."
"ההוא שהיה אתך בצבא?"
"כן, איך ידעת?"
"גונן סיפר לי. הוא אמר שהבחור הזה
ממש נמרח עליך."
"מה פתאום נמרח? היינו באמצע חנות
מלאה אנשים והבת שלו הייתה לידו. גונן סתם מדמיין."
"אז לא היה לכם קטע בצבא?"
"לא. היינו סתם חברים טובים. זה
הכול."
"גונן קיבל רושם אחר."
"רק לפני כמה דקות אמרת שגונן הוא רק
ילד שלא מבין כלום מהחיים שלו."
"אולי הגזמתי קצת. לא מוצא חן בעיני
שהוא נפגש עם טיפוסים שהוא מצא באינטרנט."
"גם בעיני לא, אבל הוא כבר נפגש כמה
פעמים עם הבחור והוא מחבב אותו. גם לי לא נוח כל הקטע הזה, אבל אם הוא לא יביא אותו
הביתה איך נוכל להכיר אותו?"
"אז אתה חושב שצריך להרשות לו להביא
לכאן את הרוסי הזה?"
"כן, ותפסיק לקרוא לו הרוסי הזה. אתה
נשמע כמו גזען."
הוא העווה את פניו במורת רוח ושאל אם אני
צריך את האוטו.
"לא, הוא יבוא לאסוף אותי
מהצומת."
"למה שהוא לא יבוא אלינו או שאתה תלך
אליו הביתה? הבנתי שהוא נשוי עם ילדים."
"כן, הוא נשוי, ואני לא יודע למה הוא
רוצה להיפגש איתי בבית קפה. ככה נוח לו כנראה, יש לך בעיה עם זה?"
דודו משך בכתפיו ואמר לי שזכותי לעשות מה
שבא לי, אבל אחר כך החל להציק לי בכל מיני טענות קטנוניות שנועדו לשדר לי את מורת
רוחו - איפה הגרביים הכחולים שלו? ולמה החולצה המשובצת שלו לא מגוהצת? למה יש אבק
על השידה? לאן נעלם השלט של הטלוויזיה? איך אני נותן לבית להידרדר ככה? מה, לא
אכפת לי שאיבדתי שליטה על הסדר והניקיון בבית ושאנחנו חיים בבלגן נוראי? למה כל מה
שמעניין אותי זה להתרוצץ מחוץ לבית ולבלות?
זה היה כל כך לא הוגן עד שנשימתי נעתקה
מפי, ובמקום לענות לו שלפתי את קרש הגיהוץ והתחלתי לגהץ את חולצתו המשובצת למרות
שהיו לו די חולצות אחרות, תלויות, מגוהצות ורעננות, בצד שלו של הארון.
"לא היית צריך להתחייב לקחת אחריות
על גונן אם אתה מזניח אותו ככה." הוסיף דודו להציק בעודו גורב את הגרביים
הכחולים שלו שנמצאו מקופלים יפה בתחתית מגירת הגרביים.
"אני לא מזניח שום דבר דודו, והבית
בסדר גמור. חוץ מהחתונה ההיא לא יצאתי השנה בערב מהבית. אתה נמצא מחוץ לבית הרבה
יותר ממני ואין לך זכות..."
"אני יוצא בענייני עבודה. מישהו צריך
להביא משכורת הביתה."
"והמשכורת הנהדרת שאתה מביא הביתה זה
התירוץ שלך לאין סקס שלנו?" לא יכולתי להתאפק יותר והעליתי את הנושא שהעיק
עלי לאחרונה.
הוא שאף אוויר וכמעט אמר משהו, אבל לבסוף
נמלך בדעתו והסתפק בכך שנעץ בי מבט מוזר שרק אחר כך, אחרי שהוא יצא בטריקת דלת
רועמת, עלה בדעתי שהיה בו יותר אומללות מאשר כעס.
"אני מצטער שהלשנתי עליך." אמר
גונן, מציץ בהיסוס מבעד לחרך שפער בזהירות בין דלת חדרו למשקוף.
"הלשנת עלי? עד כמה שאני זוכר לא
ביצעתי אף פשע לאחרונה, על מה הלשנת?" היתממתי, למרות שידעתי היטב למה
כוונתו.
גונן אזר עוז ויצא מחדרו. "דודו עשה
כל כך הרבה רעש בגלל אלכס עד שאיכשהו נפלט לי שנפגשת עם מישהו בקניון."
"זו הייתה פגישה מקרית לגמרי גונן.
לא ראיתי את סיסו עשרים שנה ואף פעם לא היה בינו לבינו שום דבר חוץ מחברות. הוא
סטרייט שנשוי באושר. לא ראית את הבת שלו?"
"כן, אבל גם ראיתי איך הוא הסתכל
עליך."
"אתה מדמיין ילד."
"זה שאני צעיר יותר ממך לא אומר שאני
טיפש או עיוור."
"בסדר, אני ניפגש עם סיסו עוד מעט
ואז נדע מה הכוונות שלו."
"ואם הוא ירצה אותך? מה תעשה?
"גונן, מהיום שפגשתי את דודו לא הייתי
עם אף גבר אחר. אין לי שום כוונה לשנות את המצב."
"גם אם דודו מסתכל על אחרים, והוא
מסתכל, אל תחשוב שלא."
"להסתכל מותר. גם אני מסתכל, אבל את
התיאבון שאני מקבל בחוץ אני משביע בבית."
"כן, אבל..."
"די גונן, מספיק. מה שקורה ביני לבין
דודו זה העסק הפרטי שלנו."
"בסדר." אמר גונן ונראה כאילו
רווח לו על שסירבתי לדון איתו בנושא. "תגיד, מה אני אומר לאלכס? הוא יכול
לישון אצלנו ביום שישי?"
"בטח שכן. אנחנו נשמח שהוא יבוא.
הגיע הזמן שנכיר אותו."
"אבל דודו אמר ש..."
"אל תדאג בקשר לדודו, בהתחלה הוא
תמיד צועק ומתעצבן ואחר כך נרגע. אם אלכס מוצא חן בעיניך אני בטוח שהוא בחור
נחמד."
"הוא באמת נחמד מאוד, והוא גם ממש
חכם. הוא מנגן על פסנתר, והוא עדין כזה, קצת ביישן, נורא מנומס ויש לו מבטא רוסי
חמוד מאוד. הוא מותק." התלהב גונן ולפני שהלכתי עוד הספיק לגלות לי בסוד
שאלכס מנשק ממש טוב, ושחוץ מנשיקות והמון ליטופים הם עוד לא הספיקו לעשות כלום.
"אין מה למהר, אתם עוד צעירים."
חייכתי אליו ויצאתי.
כשהגעתי לצומת, מתנשף מעט, סיסו כבר המתין
לי שם, רציני ומעט מתוח. לחץ את ידי ולקח אותי למעין פאב קטן שאפשר לאכול בו
ארוחות קלות.
שנינו הסתפקנו בבירה ושקענו בשיחה ארוכה
מאוד. הוא סיפר לי שמספר הטלפון שנתן לי בזמנו הפך די מהר ללא רלוונטי מפני שעוד
בביקור שלו בצרפת פגש ידידה של בת דודתו, וכמה חודשים אחרי הצבא הם כבר התחתנו.
"מה בער לך להתחתן כל כך מהר?"
השתוממתי.
"הכנסתי אותה להריון. במקום לעשות הפלה
היא הלכה וסיפרה הכול לאחותי ואחרי כמה ימים כל המשפחה ידעה... לפני שהבנתי מה
קורה כבר הייתי מתחת לחופה. שנתיים אחר כך נולדו גם הקטנים. סך הכול לא רע לי, יש
פרנסה ויש בית יפה, הילדים נהדרים וגם האישה בסדר גמור. אין לי שום טענות אליה
אפילו שלאחרונה יש לה מאהב."
"מאהב? לפחות הילדים ממך?"
"כן, בטח. בהתחלה זה עוד הלך איכשהו,
אבל עם השנים... בקיצור, החלטתי להתגרש. עד שנפגשנו התלבטתי מאוד מתי ואיך ואם
בכלל כדאי לי להתגרש. הפגישה הלא צפויה שלנו היא בעיני אות משמים, אצבע אלוהים
ממש. החלטתי שדי, הזמן עובר ואני לא נעשה צעיר יותר, חייבים לעשות מעשה לפני שכל
החיים ייגמרו לי."
החלפנו מבט ופתאום נפלט לי שאני יודע
שבזמנו הוא היה מאוהב בי.
הוא האדים מעט והחל מתעסק עם המפית שלו,
"הייתי מאוד צעיר אז ופחדתי ממה שהרגשתי. כל כך קינאתי בך ולך, זו הייתה
תקופה מאוד מוזרה בחיים שלי."
"גם בחיים שלי."
"אף פעם לא הבנתי למה התנהגת בצורה
כזו. לא התאים לאחד כמוך להתנהג ככה. ידעתי שתהיה יותר מאושר אם תהיה רק עם גבר
אחד. הרבה זמן קיוויתי שהגבר הזה יהיה אני."
הפעם היה תורי להסמיק. חיבבתי את סיסו
מאוד, אבל לא נמשכתי אליו כלל. רק אז, בתקופה המטורפת של הצבא יכולתי להעלות בדעתי
לעשות איתו סקס. כיום הרעיון דחה אותי, ולמעשה, עצם המחשבה עלי מתפשט ליד כל גבר
אחר מלבד דודו היה בלתי מתקבל על הדעת.
"איך זה לחיות עם גבר אחר?" חקר
סיסו בלהיטות.
"אהה... אני כבר חמש עשרה שנים עם
אותו גבר. לפעמים זה נפלא ולפעמים מעצבן, לא קל לחיות יחד, וגם לחוד קשה, אבל...
אני לא יודע..."
סיפרתי לו על דודו ועל אחיו התאום, על
גונן ועל החיים שלנו יחד, והייתי מופתע לראות עד כמה הוא מוקסם מסיפוריי.
"אשתך יודעת עליך?"
"אין כל כך מה לדעת. היא בטח חושדת
שמשהו לא בסדר, אבל מאז שהתחתנתי לא עשיתי כלום עם אף אחד חוץ מפעם אחת כשהייתי
באמריקה מטעם העבודה והזמנתי נער ליווי למלון."
"באמת?" נדהמתי, "נער
ליווי? ואיך הוא היה?"
"צעיר, נחמד ומאוד עדין וסבלני.
גמרתי נורא מהר כי מאוד התרגשתי. זו הייתה הפעם היחידה שלי עם גבר מאז הצבא."
השפיל סיסו מבט נבוך אל המפה המשובצת באדום לבן.
השעה כבר הייתה מאוחרת כשהוא הסיע אותי
הביתה, נפרד ממני בלחיצת יד והבטיח שבפעם הבאה הוא יכנס פנימה ויכיר את דודו ואת
גונן, ונסע לדרכו.
עליתי לאט הביתה, חושב על מה שהוא סיפר
לי, והופתעתי לגלות את דודו יושב במיטה מול הטלוויזיה הכבויה וממתין לי.
"בילית יפה?" שאל בנימוס.
"כן, היה נחמד."
"מה עשיתם?"
"דיברנו. החלפנו רכילויות וחדשות.
הוא מתכנן להתגרש מאשתו."
"הוא באמת הומו?"
"הוא חושב שכן, למרות שאם הוא הצליח
להישאר נשוי עשרים שנה ולהביא ילדים יכול להיות שהוא בעצם בי סקסואל."
"אין דבר כזה בי סקסואל." נשף
דודו בבוז כמו שהיה עושה תמיד כשעלה הדיון בנושא הדו מיניות. "סיסו שלך הוא
סתם הומו פחדן שמתחבא מאחורי גב של אישה מסכנה."
"טוב, אולי אתה צודק." סירבתי
להיכנס לוויכוח הנושן הזה, "אבל במקרה שלו האישה המסכנה מצאה מאהב, והוא
החליט לנסות להחליף קבוצה."
"ואתה התנדבת להיות המאמן שלו?"
העיר דודו בארסיות.
"לא דודו. מה פתאום? אני לא מבין למה
אתה מדבר ככה? אף פעם לא בגדתי בך ואין לי שום כוונת להתחיל עכשיו." צנחתי
לצידו, לבוש רק בתחתוני, ונשענתי בעיניים עצומות על ראש המיטה. זה היה יום ארוך ומתיש,
רצוף הפתעות. הייתי עייף והרגשתי פגיע ומעורער.
"הפסקת לעשות איתי אהבה ואתה כל הזמן
צועק עלי ובא אלי בטענות. אני לא מבין מה קרה לך, מה עשיתי לא טוב?"
דודו הזעיף פנים. הוא שנא להיות בצד האשם,
זה גרם לו להיות נבזי. "לעשות אהבה?" אמר בלגלוג, "כולם מזדיינים
ורק קימי עושה אהבה. גם בצבא, כשהשתרמטת עם חצי בסיס, אתה וסיסו עשיתם אהבה?"
הרגשתי שכל הדם נשאב מגופי בבת אחת וראשי
הסתחרר כאילו שתיתי יותר מידי. ליבי הלם בכוח ודודו שישב ממש לידי נראה לי פתאום
מעורפל ומרוחק.
"אני וסיסו... אנחנו אף פעם...
אני... איך אתה יודע מה עשיתי בצבא?"
"מה אתה חושב? נראה לך שאני טיפש?
עוד לפני שהתחלנו לגור יחד עשיתי בירורים עליך. בגלל מה ששמעתי על ההתנהגות שלך
בצבא ביקשתי מהחברים שלי שיבדקו אותך."
"יבדקו אותי? למה אתה מתכוון יבדקו
אותי?" לחשתי, למרות שכבר ניחשתי את התשובה.
"יבדקו אם יש מצב אצלך. לזכותך אני
חייב להגיד שדחית את כולם."
דמעות כבדות ומלוחות החלו לזלוג על לחיי,
"בטח שדחיתי אותם, הייתי אתך. אני עדיין אתך, רק שאתה כבר לא איתי."
"נו, די." משך אותי דודו אליו
בחיבוק חם ועוטף. "אל תבכה. אני מצטער, הייתי אז צעיר וטיפש. לא האמנתי שבחור
יפה כמוך יכול באמת לאהוב אותי. אחרי שהבנתי מי אתה באמת הפסקתי עם השטויות האלו.
אני לא יודע מה עבר עליך בצבא, אבל ברור לי שאתה לא כמוני, אתה לא אחד שילך לבגוד
בחבר שלו מאחורי הגב."
"בצבא זו הייתה רק תקופה כזו, אף פעם
קודם או אחר כך לא התנהגתי ככה. אחרי שאימא מתה..." התחלתי להסביר, תקוף רגש
אשמה נוראי, ופתאום קלטתי מה הוא אמר קודם והדפתי אותו מעלי. "למה אתה מתכוון
שאתה לא כמוני?"
"אני מתכוון שאני כן אחד שהולך
ובוגד." אמר דודו בפשטות, "חשבתי שאתה יודע את זה. אל תגיד לי שלא
חשדת."
נאלצתי להודות שכן, חשדתי, אבל כל זמן
שהוא עשה את זה רחוק מהבית ובלי שזה יפגע ביחסים שלנו, הצלחתי להדחיק.
"אני אוהב אותך מאוד." אמר דודו
ומשך אותי אליו שוב. "באמת שכן קימי, אבל לפעמים, כשמזדמן לי אז... בדרך כלל
זה רק זיון חד פעמי, רק סטוץ חסר חשיבות. כולם עושים את זה. אל תגיד שלך זה לא
קורה מידי פעם."
"לא." אמרתי, "זה לא קרה
לי אף פעם. למה שאני ארצה לגעת בבן אדם זר שפגשתי רק לפני רגע ואני לא אפגוש יותר
אף פעם? מה הטעם בזה?"
"אתה צודק." אמר דודו,
"אתה לגמרי צודק. אני דביל, אני מודה."
"דודו." שבתי והתרחקתי ממנו -
פתאום לא יכולתי לשאת את מגעו – "למה הפסקנו להזדיין? אתה יכול להסביר לי מה
קרה שחודש שלם אתה לא רוצה אותי יותר?"
"כן, אבל אתה לא תאהב את הסיפור הזה.
אולי נוותר עליו?"
"לא, לא נוותר. אני רוצה לדעת."
הוא נאנח, שאף מלוא ריאותיו אוויר ופלט את
הסיפור שלו שהיה קצר ומכוער וגרם לי לחודש שלם של נדודי שינה. מסתבר שלפני כמה
חודשים דודו נדלק על אחד הסטוצים שלו שנועד להיות חד פעמי, אבל איכשהו הסתבך
לפרשייה קצת יותר ממושכת.
מדובר היה בגבר צעיר ויפה בן פחות משלושים
שנדלק משום מה על דודו וסחרר את ראשו במחמאות ובחיזורים.
"הוא באמת אחד שאוהב דובים, ואוהב
אותם מבוגרים יותר." הסביר דודו, מקפיד לא להביט בפני, "הוא כוסון מדהים
ומאוד החניף לי שאחד כמוהו, בחור צעיר שנראה כל כך טוב רוצה אותי. הסברתי לו שאני
חי עם בן זוג שאני אוהב, ושאין מצב שאני אפרד ממך, אבל הוא רצה רק סקס וגם אני
רציתי וככה זה נמשך... אני באמת אוהב אותך וקשור אליך קימי, אתה יודע את זה. איתו
זה היה רק סקס וליטוף נעים לאגו, אבל הרגשתי שאני מתחיל להיסחף ולהגזים ולכן
נפרדתי ממנו. שבוע אחרי שנפרדנו, בדיוק יום אחרי שחזרת מהחתונה וסיפרת לי על המלצר
ההוא שמצא חן בעיניך, זוכר? עמית מתקשר בבכי ומספר לי שהוא קיבל תשובה חיובית
ושהוא נורא מצטער, אבל כדאי שאני ארוץ מהר לעשות בדיקת דם."
"מה, לא השתמשת בקונדום?"
שאלתי, מופתע עד כמה קר וענייני אני נשמע.
"כן, בטח שכן, אבל בפעם האחרונה שלנו
יחד כבר ידענו שאנחנו נפרדים והסקס היה ממש פרוע. השתוללנו כמו מטורפים והקונדום
נקרע. האמת שזה קרה לנו גם בפעמים אחרות, אבל אז שמנו לב ומיד הפסקנו. הפעם, בגלל
שהיינו נסערים מאוד מזה שזו הפעם האחרונה, ושנינו גם בכינו קצת אז... בקיצור, עד
שהרגשנו שאנחנו לא מוגנים זה כבר היה מאוחר מידי."
"הבנתי." אמרתי בקרירות, מרגיש
שכולי קפוא מבפנים.
"טוב, מיד רצתי לעשות בדיקה."
המשיך דודו בסיפורו, "והרופא אמר שאני חייב לספר לך כדי שגם אתה תיבדק, אבל
לא העזתי."
"זו הסיבה שאתה לא נוגע בי יותר? כי
אתה חושב שיש לך איידס?"
"כן, בגלל זה."
"אבל אם עשית את הבדיקה כבר לפני
חודש... כמה זמן לוקח לקבל תשובה?"
"קיבלתי תשובה שלילית כבר למחרת
קימי, אבל רק בחודש הבא אני אדע אם באמת נדבקתי ממנו. עכשיו אנחנו בתקופת
חלון."
"תקופת חלון?" חזרתי אחריו
לאיטי, חש כאילו אני חולם חלום רע. "אני בתקופת חלון?"
"כן, בגלל שעשיתי אתך סקס לא מוגן
שנינו בתקופת חלון ורק בעוד חודש נדע אם יש לי איידס ואם הדבקתי אותך."
"חשבתי שיודעים רק אחרי שלושה
חודשים?"
"פעם זה היה שלושה חודשים, עכשיו זה
רק חודשים כי הבדיקות משוכללות יותר."
"אז אני לא צריך ללכת מחר
להיבדק?"
"אתה יכול, אבל גם אם תצא שלילי אין
לזה שום משמעות כי הזדיינו בפעם האחרונה לפני חודש וזה מוקדם מידי."
"אני מבין." אמרתי ונשכבתי על
המיטה בגבי אליו בתקווה שככה החדר יפסיק לחוג מול עיני.
"לא היית עם מישהו מאז, נכון?"
"לא, וגם אם הייתי מזדיין עם מישהו
לא הייתי עושה את זה בלי קונדום, ובגלל שאני רק קימי החנון המשעמם והזקן אין מצב
שמישהו יתרגש עד כדי כך שהוא יקרע את הקונדום כשהוא מזיין אותי." הוספתי,
וסירבתי לדבר יותר על הנושא הזה עם דודו למרות כל מאמציו לפייס אותי, ולהתחנף אלי,
ולגרום לי לפחות לחבק אותו, כי על סקס לא יכולתי אפילו לחשוב עד שאצא מתקופת החלון
ואדע איפה אני חי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה