6. בין
הזמנים
בערב יצאתי
שוב לטיול עם משי, ולצערי הפעם נועם לא התלווה אלי. התקשרתי להזמין אותו לבוא איתי,
אבל דודתו ענתה במקומו, אמרה שראשו כואב מאוד, והוא לקח כדור והלך לישון, ואיחלה
לי טיול נעים.
אמרתי תודה
והלכתי רק עם משי, מהרהר באירועי הבוקר. הייתי מודאג ותהיתי ביני לביני אם לא
טעיתי כשלחצתי על נועם. יכול להיות שהלכתי רחוק מידי? שנסחפתי? ומה אעשה אם הוא
יתחיל להתחמק ממני ויסרב להתחבר אלי יותר? אולי כדאי שאתנצל בפניו, אבקש סליחה
ואבטיח לכבד את הגבולות שלו ולא לגרור אותו למעשים שנחשבים בעיניו כחטא?
אם אני אעשה
את זה אני אצא מה זה פאתט... וחוץ מזה, גם אם הוא יסכים, איך אוכל להיות רק ידיד
אפלטוני שלו? איך אני מסוגל להסתיר את המשיכה העזה שאני חש כלפיו? למה לכל הרוחות
נדלקתי דווקא על הדתי השרוט הזה? נזפתי בעצמי. מה קורה לך מוני, העולם מלא הומואים
חילוניים וחסרי עכבות, למה לך לשים ראש בריא במיטה חולה? שאלתי את עצמי, ולא מצאתי
תשובה
חזרתי
מהטיול, אכלתי ארוחת ערב עם הורי שהיו נרגשים מאוד לקראת נסיעתם לחו"ל, וירדתי
שוב לדירתי, משי מקפצת בעקבותיי, מנסה לפתות אותי לשחק איתה. זרקתי לה קצת כדור
טניס ישן, מריץ אותה בכל החצר עד שהיא התעייפה, נכנסה לחדר השינה שלי, הצטנפה בתוך
הסלסילה שלה ונרדמה. השעה הייתה רק תשע בערב, ירח ענקי של אמצע אב עלה לאט מעל
האופק, ושפך אור לבן, מסתורי, על הדשא, גורם לי חוסר שקט מוזר.
מוקדם מידי
ללכת לישון, אולי כדאי להתקשר שוב לנועם? אבל אולי הוא עדיין ישן ואני סתם מציק?
אולי אשלח לו מסרון?
"ער?"
סימסתי לו, ושנייה אחר כך הוא דפק על דלתי.
"כן,
אני ער." אמר כשפתחתי את הדלת, וחייך למראה הפתעתי.
"איך
היה הטיול בלעדי?" שאל בשמץ התחנחנות ששמחה אותי מאוד.
"היה
לי עצוב ומשעמם בלעדיך, וגם דאגתי לך, דודה שלך אמרה שאתה מרגיש לא טוב."
"כן,
כאב לי מאוד הראש, והרגשתי... לא יודע, הרגשתי חולה ומותש ולא רציתי לאכול כלום.
הדודה נתנה לי אקמול ושלחה אותי לנוח, ובאמת ישנתי עמוק, וכשקמתי הייתי נורא רעב,
אבל גם אחרי שאכלתי המשכתי להרגיש רעב, ואז הבנתי..." הוא השתתק והשפיל את
מבטו.
"מה
הבנת נועם?" שאלתי.
"הבנתי
שזה לא רעב לאוכל." השיב נועם חרש, מבטו עדיין מושפל, אבל הושיט לי יד ולא
התנגד כשמשכתי אותו אלי לחיבוק.
"כל כך
פחדתי שאתה כועס עלי ולא תרצה לדבר איתי יותר בחיים." התוודיתי בפניו אחרי
ששוב באנו על סיפוקנו, הפעם ערומים לחלוטין, מתפעלים מאור הירח המלא שהכסיף את
הסדינים ואת עורנו החשוף.
"אתה
כל כך חמוד ויפה, איך אני יכול לכעוס עליך, ועוד בט"ו באב." ליטף נועם
את פני ברכות, וחייך כשהודיתי שבכלל שכחתי את התאריך העברי. "אבל כן, נורא
התביישתי, וגם פחדתי קצת." הודה, ונשען על מרפקו, מציץ בעיני, "אתה מוכן
ללמד אותי להתנשק כמו בטלוויזיה, עם הלשון והכל?" שאל בכובד ראש ביישני.
כבשתי את צחוקי,
הוא היה כזה חמוד... "בטח, בכיף, למרות שהאמת, גם אני לא מומחה גדול."
"אתה
מומחה יותר ממני." השיב נועם, וליטף בקצה אצבעו את שפתי, גורם לי להתמוסס
כולי מבפנים.
לימדתי אותו
להתנשק, וכמובן ששוב נסחפנו, מלטפים, מנשקים, נוגעים זה בזה... בהתחלה הוא נרתע
וחשש, וכשהתעקשתי ללמד אותו איזה תענוג אפשר להפיק מליטוף וליקוק פי הטבעות הוא
ממש נבהל, וברח למקלחת. אני מודה שלמרות כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי לא התאפקתי,
נכנסתי אחריו ובעזרת סבון ריחני ודיבורים חלקלקים פיתיתי אותו לשתף איתי פעולה,
להפסיק להתבייש לחקור את גופי ואת גופו, ולמצוא עוד ועוד דרכים יצירתיות ומענגות להגיע
לסיפוק.
הדבר היחיד
שהוא התעקש עליו היה לא לבצע חדירה. "אסור לגברים לעשות מעשה מכחול ושפופרת."
הזכיר לי בלחש והסמיק, "אתה מבין אותי מוני, נכון?"
"כן,
אני מבין, אבל מה בקשר לאצבעות, אותן מותר, נכון? ומה עם הלשון?"
נועם צחקק
ומחה, ואמר שאני נוראי, וזה ממש לא בסדר, אבל השתרע פרקדן ברצון, הסכים לדחוף כרית
מתחת לבטנו, ותוך שהוא מוחה ומתווכח פישק את רגליו, ריפה את שריריו, והניח לי לגעת
בגופו ככל אוות נפשי.
הוא נשאר
לישון אצלי באותו לילה נפלא של אמצע החודש, וחזר בבוקר לבית דודו ודודתו רק כדי
לקחת קצת בגדים ומברשת שיניים, ומיד חזר אלי.
ניצלנו
כהלכה את הזמן ואת הג'יפ של אבי, ובמשך שבועיים חמים ונפלאים של תחילת הקיץ טיילנו
בכל רחבי הגליל, ועד רמת הגולן הגענו. ישנו יחד חבוקים כל לילה, טיפלנו יחד במשי
החמודה, ולמדנו להכיר היטב אחד את השני.
הדבר היחיד
שקלקל קצת את החופשה הנפלאה שלנו היו המוני האברכים הדתיים על משפחותיהם שהופיעו
בכל מקום שהגענו אליו.
"לפעמים
נדמה לי שהם עוקבים אחרי, הדוסים האלה." התמרמרתי למראה שיירה ארוכה של
מכוניות משפחתיות עמוסות ציוד שהתמקמו לידינו בחניון של גני חוגה. בקושי הספקנו
לפרוק את הצידנית ולשבת כשהם הגיעו פתאום, חבורה גדולה ורעשנית - הנשים הלבושות
מידי, כמעט כולן בהיריון, מוקפות המון ילדים עם פאות וכיפות, וילדות בשמלות חמות
מידי למזג האוויר הקיצי, ובמאסף הגברים עם ציציות משתלשלות ומכנסים ארוכים למרות
החום.
"טוב,
ככה זה בבין הזמנים." הזכיר לי נועם, ורץ אחרי משי הסקרנית, תופס אותה לפני
שתפלוש אל השכנים המבוהלים שלנו שהגיבו למראה הגורה השחורה, החמודה להפליא שלנו
כאילו הייתה מפלצת מסוכנת.
"אני
לא מבין למה הם מתעקשים ללכת תמיד לנחלים ולבריכות? הרי הם לא לובשים בגדי ים ולא
יודעים לשחות." רטנתי במורת רוח, "והם תמיד בקבוצות ענקיות, ראית כמה
מהם היו בנחל זוויתן אתמול?"
"כן,
הם בטח יצאו בטיול מאורגן מהישיבה, לפחות לא היו שם ילדים." התעקש נועם למצוא
את הטוב בכל מצב.
"מה
שלא הפריע להם לפחד כמו דבילים ממשי." המשכתי לזעוף במורת רוח, "השחורים
האלה, שילכו לעזאזל, הם הורסים לי את כל הכיף!"
"גם
להם מותר לצאת לבלות לפעמים." הזכיר לי נועם חרש, מלטף את משי בעדינות - לא
להאמין שפעם הוא פחד לגעת בה - אל תשכח שהם לומדים מבוקר עד לילה כמעט כל השנה,
מותר להם להתאוורר קצת בבין הזמנים."
"שיבלו
כמה שהם רוצים, אבל לא מול הפרצוף שלי, מה התאריך העברי? מתי מגיע ראש חודש אלול?"
התאריך
העברי נחקק במוחו של נועם עוד בילדותו, הוא תמיד ידע באיזה יום של החודש אנחנו
נמצאים. "היום כ"ה באב, בעוד חמישה ימים..." קולו גווע והוא שמט
מידיו בבהלה את משי שייבבה במחאה ורצה אלי בעוד נועם פוסע לעבר אברך צעיר אחד
שניגש אלינו, מחייך, אוחז בזרועותיו תינוק ישן.
"מאיר
חיים, זה אתה? מה שלומך? לאן נעלמת לנו בזמן האחרון?" האיר פנים לנועם הנבוך.
"לא
נעלמתי... אני פשוט... המשכתי לשרת בצבא כי... מה שלומך רפאל? זה הבן שלך?"
"כן,
זה חנוך הקטן, ויש עוד שניים, בן ובת, הם עם אשתי." חייך רפאל בשביעות רצון,
מביט בגאווה באשתו השמנמונת שפניה להטו מתחת למטפחת הכרוכה על ראשה. אשתו של רפאל
התעלמה מאיתנו, עסוקה עד למעלה מראשה בילדים, מפשפשת ביד אחת בצידנית המשפחתית,
ומגישה ביד השנייה בקבוק לילדה קטנה בוכייה שהייתה לבושה שמלה רטובה, מה שלא הפריע
לילד קטן ודביק ששערותיו הארוכות מידי נערמו מתחת לכיפה ענקית למשוך בחצאיתה
הארוכה של אימו, להציק לה בצווחות מחרישות אוזניים שתיתן לו מיץ.
"רפאל,
רפי? אתה מוכן לעזור לי בבקשה עם הילדים?" צעקה אשתו של רפאל בזעף וירתה
בבעלה מבט זועם.
"כן,
רק רגע רבקה." שמר רפאל על שלוותו, "הכלב השחור הזה שלך?" לכסן מבט
מודאג לעבר משי ששיחקה בתום לב עם כדור הטניס האהוב עליה.
"זו
כלבה, והיא שלי." התערבתי בשיחה.
"היא לא
נושכת? הילדים קצת פוחדים, היא לא אמורה להיות עם מחסום ורצועה?" נדנד רפאל.
"לא,
היא רק גורה, והיא לא עושה כלום." השבתי בתקיפות, וקמתי, רותח מזעם פתאומי, "אני
לוקח אותה לטייל נועם, להתראות." אמרתי קצרות, חיברתי רצועה לקולר האדום החדש
של משי והסתלקתי משם בצעד מהיר בעוד משי רצה בשמחה אחרי.
הקפתי את כל
הפארק, מתרחק ככל האפשר מחבורות רעשניות של ערסים ודוסים שהיוו את רוב הקהל
בחניון. הבחנתי שהערסים היו רעשניים יותר, אבל אצל הדוסים היו יותר ילדים צרחניים,
וחזרתי אחרי כשעה, מזיע וצמא, נושא את משי המתנשפת בזרועותיי.
להפתעתי
נועם נעלם, לרגע עמדתי המום למראה האוהל הנטוש שלנו, ואז גיליתי אותו, עומד בתוך
חבורה גדולה של אברכים, כיפה שחורה גדולה על ראשו - חשבתי שהוא השאיר אותה בבית - ומתפלל
ערבית עם השכנים.
אחוז גועל
וזעם התחלתי לפרק את האוהל, משליך את היריעה הכסופה ואת היתדות לתוך הג'יפ.
"מה
אתה עושה?" נדהם נועם, "אנחנו לא נשארים לישון פה?"
"אתה
יכול להישאר לישון עם רפאל והמשפחה שלו אם אתה רוצה, אני עף מפה."
"למה,
בגללם? אבל מוני... הם ביקשו ממני להצטרף ולהשלים מניין, הרי לא יכולתי... למה אתה
עצבני כזה?"
"לא
יודע." הסרתי מראשי את הכובע וניגבתי בו את פני המזיעים, "אני שונא אותם,
לא רוצה להיות לידם, אתה בא איתי או נשאר איתם?"
"בטח
שאני בא אתך." חילץ נועם מידי בעדינות את כובעי המעוך, "אולי תשתה מים?
אתה נורא מזיע, ותראה איזה בלגן עשית עם האוהל. למה לא קיפלת הכל יפה כמו שלימדת
אותי?"
"ככה,
כי אין לי סבלנות. למה לקחת אתך כיפה לטיול? הכובע לא מספיק טוב בשבילך?"
הוא הסיר את
הכיפה מראשו, מביט בי בפליאה, "היא של רפאל, לא שלי, את שלי השארתי בבית, חכה
לי, אני הולך להחזיר לו אותה."
נועם חזר
אליהם והשיב את הכיפה לבעליה, סירב בנימוס להזמנה לארוחת ערב, וחזר אלי. העמסנו
בשתיקה את המחנה הקטן שלנו על הג'יפ, וחזרנו הביתה.
בדרך ניסיתי
להתנצל על התפרצותי, ונועם אמר שזה בסדר, הוא מבין, וסיפר לי שהוא ורפאל מכירים
עוד מהישיבה הקטנה, ורפאל מבוגר ממנו רק בכמה חודשים, "והנה, הוא כבר אבא
לשלושה... הוא אפילו שאל אם אני מעוניין בשידוך, יש לו איזה בת דודה, אמנם גרושה,
אבל בלי ילדים, בחורה נחמדה מאוד ממשפחה טובה, עושה כבר תואר שני, נכון, קצת
מודרנית, אבל הוא בטוח שזה לא יפריע לי." חייך אלי נועם, משועשע.
לא השבתי לו
חיוך. "אולי באמת כדאי לך לנסות." עניתי לו בטון חמצמץ.
"אל
תדבר שטויות." השיב נועם בחריפות מאוד לא אופיינית לו, ועד שהגענו הביתה לא
דיברנו יותר.
הוא עזר לי
להוריד את הציוד מהג'יפ ולארגן הכל, אבל סירב להיכנס הביתה. "אני חושב שכדאי
שאני אלך לישון הלילה אצל הדודים, בזמן האחרון כמעט לא ראיתי אותם, הם בטח
מתגעגעים אלי."
"תעשה
מה שאתה רוצה." נהמתי, נעלב.
"איך
אני יכול?" הוא נאנח, "מוני, אני כל כך אוהב אותך, אבל אני לא יכול
כשאתה נעשה כזה... טוב, אני זז."
אחזתי
בזרועו, מונע ממנו לעזוב. "רגע, מה אמרת? מה אתה?"
"אוהב
אותך." אמר נועם בפשטות, "ואני יודע שגם אתה אוהב אותי." הוסיף, "אתה
אוהב אותי מוני?" התגנב היסוס מכמיר לב לקולו.
"כן."
הנהנתי, "אני אוהב אותך מאוד נועם, אבל פתאום אני מבין שאני שונא את החלקים
הדתיים שבך."
"איזה
שטויות, אפשר לחשוב שאני איזה פזל שעשוי מחלקים חילוניים ודתיים."
"אתה
לא?"
"לא, אני
כולי דתי, חשבתי שגם אתה."
"לא,
אני לא. אצלי החלק הדתי זו רק מסכה, ובזמן האחרון אני ממש לא סובל אותה, אני מתכנן
להעיף אותה ברגע שאני אצא מהארון."
"ומתי
זה יקרה?" שאל נועם בקול חרישי.
"לא
יודע בדיוק, כנראה שאחרי שאני אסיים את הלימודים ואתחיל להיות עצמאי, ומה אתך נועם,
מתי אתה מתכוון לצאת מהארון?"
"לא
יודע, פעם חשבתי שאף פעם לא, אבל אז פגשתי אותך... אני לא יודע מוני, אני רק יודע
שאני אוהב אותך מאוד, ושאני אוהב גם את אלוהים, ואני מקווה שאני אמצא איכשהו דרך
לשמור גם עליו וגם עליך בחיים שלי."
8. סליחה
אבא
הורי היו
אמורים לחזור מהטיול שלהם יומיים אחרי ראש חודש אלול. על פי בקשתם נסעתי לשדה
התעופה לאסוף אותם. הטיסה עמדה לנחות בחמש בבוקר וחישבתי שעד שנגיע חזרה השעה כבר
תהייה שמונה בבוקר – השעה שבה הייתה משי רגילה לצאת לטיול הבוקר שלה. נועם הבטיח
לי שיישן בדירתי, ישגיח עליה ויצא איתה לטיול במקומי.
כמו שתכננתי
קמתי בשתיים לפנות בוקר, וכמו שקורה אצלי תמיד התעוררתי דקה לפני שהשעון המעורר
התחיל לזמזם. כיביתי אותו וקמתי בשקט להתארגן, במטרה להניח לנועם להמשיך לישון.
רגע לפני שפתחתי את הדלת הוא בכל זאת התעורר וקרא לי בקול מנומנם. התנצלתי שהערתי
אותו, נפרדתי ממנו בנשיקה ובחיבוק, הזכרתי לו שהמפתח שלו תלוי על הוו במטבח, אמרתי
לו לחזור לישון, נעלתי את הדלת במפתח שלי ונסעתי.
למרות
חששותיי שאסתבך ואלך לאיבוד הווייז היה דייקן ומועיל והכל דפק לפי התכנון - הגעתי
בזמן, מצאתי חנייה והמתנתי בסבלנות להורי. הטיסה שלהם איחרה מעט, אבל בסופו של דבר
הם נחתו כמעט בזמן, מצאו מיד את המזוודות שלהם, הפציעו בכניסה כמתוכנן ומיד נפלו
על צווארי בנשיקות ובחיבוקים.
"אני
מתפלאת שבאת בלי משי." הצטחקה אימא אחרי שבדקה שאני בסדר, לא מורעב ולא חולה,
"מה שלומה?"
"מצוין,
לא תאמיני כמה היא גדלה. השארתי אותה עם נועם, הוא גם יעשה איתה את הטיול של
הבוקר."
"יפה
מצידו, מה שלומו? הבנתי שביליתם הרבה זמן יחד."
"כן,
ניצלנו את הזמן לטיולים ו... אה... מאוד התיידדנו."
"שמעתי
שהוא גם ישן אצלך."
"אהה...
כן, נכון. אנחנו... מי סיפר לכם?"
"הדודה
שלו, זה קצת הפליא אותה, אפילו הדאיג." התערב אבא בשיחה.
ליבי התכווץ
מפחד, "הדאיג?" צייצתי, "למה הדאיג?"
"תחשוב
לבד." רטן אבא, ומאחר ולא ידעתי איך להתייחס להערה הזאת השתררה במכונית שתיקה
לא נעימה, שתיקה שאימא הפרה אחרי כמה דקות מעיקות.
"מה
שאבא מנסה לברר," הסבירה אימא בעליצות מורטת עצבים, "זה... אה..."
"אני
רק רוצה להבין מה בדיוק הסיפור אתכם." קטע אותה אבא בקול זועף, "אם הוא
היה בחורה אז הייתי מבין, אבל הוא לא, ובכל זאת אתם כל הזמן יחד, ישנים יחד למרות
שיש לו דירה פרטית משלו, דבוקים אחד לשני כל הזמן, הולכים יחד לכל מקום, וגם כשהוא
לא אתך אתם כל הזמן מדברים בטלפון. מה, אתה מאוהב בו?"
"כן."
עניתי בלחש, מפתיע את הורי ואת עצמי, "וגם הוא בי." הוספתי, מתגבר על
הפחד המשתק שהתחיל בבטני, והתפשט במהירות לכל גופי.
"אני
מבין." אמר אבא במין שלווה מקפיאת דם, ושוב התפשטה שתיקה לא נוחה בחלל
המכונית.
"אז
אתה הומו?" קטע אבא את השתיקה, "בגלל זה עזבת את הישיבה?"
"כן,
אבל לא רק בגלל זה. אני מצטער, אבל אני מרגיש שאני כבר לא מאמין יותר."
אימא התחילה
לבכות חרש, ואבא שאל אם זה בגלל המיקו הזה שפגשתי בצבא?
"לא
אבא, הוא סתם חבר טוב, אני פשוט... אני אוהב אתכם, אבל אני לא... סליחה אבא, מצטער
אימא, בבקשה אל תבכי."
אבא נאנח,
אמר שהוא עייף מידי והוא לא יכול לנהל שיחה רצינית על דת ואמונה באמצע הלילה, ובין
כה וכה אני בן אדם בוגר והאמונה שלי היא עסקי הפרטי, והוא רק מקווה שגם אם אני לא
שומר יותר מצוות אני עדיין אדם טוב.
"אני
משתדל מאוד להיות בן אדם הגון אבא." הבטחתי.
"מה
הגון? מה זה שייך בכלל? אז מה אם אתה הגון? מה זה יעזור לך אם אף פעם לא תתחתן וכל
החיים תישאר בודד, בלי ילדים?" התפרצה אימא, "אחרי שאנחנו נלך לעולמנו
אתה תישאר לבד כמו כלב." התייפחה.
"אימא,
בבקשה, אני... זה לא שאני לא רוצה להתחתן, אני רוצה, אבל לא עם אישה, ובטח שמעת
שכיום גם להומואים יש ילדים, יש פונדקאות ויש.... אני מצטער, הלוואי והייתי יכול
לשנות את זה, להיות כמו כולם, אבל אני לא יכול."
"זה
בסדר מוני, אנחנו יודעים." הרגיע אבא, "חבל שלא סיפרת לנו קודם."
"רציתי,
אבל פחדתי, חשבתי שאולי, עם הזמן... אתה לא כועס עלי?"
"לא
חמוד, מה יש לי לכעוס עליך? הרי לא עשית שום דבר רע, אני רק מקווה שאתה נזהר מאוד
מוני."
"כן,
אבא. אני נזהר."
"יופי,
ועכשיו, אם לא אכפת לך, אני אנסה לנמנם קצת." פיהק אבא, השעין את ראשו על
כתפה של אימא, פקד עליה להירגע, ונרדם. כמה דקות אחר כך מחטה אימא את חוטמה, נשענה
על אבא ונרדמה גם היא.
המשכתי
לנהוג בזהירות, מציץ לעברם מידי פעם, ועד שמונה וחצי בבוקר כבר היינו בבית. בעודי
עוזר לאבא להוציא את המזוודות מהמכונית שמעתי מלמטה את בכייה קורע הלב של משי
שייבבה כמו תינוקת. רצתי למטה ומצאתי אותה נעולה בדירתי. ברגע שפתחתי את הדלת היא
התפרצה החוצה בטיסה, השתינה מתחת לעץ הלימון ואחר כך רצה אלי חזרה וקפצה לחיקי,
מייבבת ומתלוננת מרות.
נכנסתי
לדירתי וגיליתי שנועם נעלם. לפני שהסתלק הוא סגר את דלת חדר השינה ולקח את שקית
הזבל מהמטבח ככה שמשי לא הצליחה לעשות נזקים רציניים. אספתי עם מגבת נייר את גוש
צואת הכלבים שהיא השאירה ליד דלת הכניסה, החזרתי לסלסלה שלה את השמיכה שהיא גררה
לסלון, ונכנסתי לחדר השינה, מחפש הסבר להיעלמותו. הבחנתי מיד שהוא לקח את כפכפיו,
ואת כובע המצחייה שלו שהיה תלוי על הקולב מאחורי הדלת, וכשפתחתי את מגרת ארון
הלילה בצד שלו כדי לבדוק אם הוא לקח את תיק התפילין שלו מצאתי במקום תיק הקטיפה
הכחולה הרקומה בחוטי כסף את המכתב שהשאיר לי.
שלום
מוני
אני מצטער
שלא הספקתי לטייל עם משי. מה שקרה זה שבחמש לפנות בוקר קיבלתי טלפון דחוף מאימא.
אבא הרגיש לא טוב באמצע הלילה, והיא הזעיקה אמבולנס. מתברר שהוא קיבל התקף לב
והכניסו אותו לצנתור דחוף. הערתי את הדוד והדודה ובעוד דקה אנחנו נוסעים יחד לבית
החולים הדסה. אני לא יכול להאריך יותר כי אנחנו ממהרים. מקווה שמשי לא תעשה יותר
מידי נזקים.
להתראות,
נועם
עליתי חזרה
למעלה לבית ההורים, משי מדדה בעקבותיי, וסיפרתי להם שנועם והדודים שלו נסעו
לירושלים כי אבא של נועם מאושפז עם התקף לב.
"זה
נורא ואיום, תמסור לו איחולי החלמה מהירה ורפואה שלמה." אמר אבא, נאבק בפיהוק
אדיר שכמעט קרע את לסתותיו.
"גם
ממני!" צעקה אימא מהמקלחת, ופתחה שוב את הברז.
"טוב,
אני רואה שאתם הרוסים מעייפות, לכו לנוח, אני הולך לטייל עם משי, להתראות
בערב." הסתלקתי עם הכלבה, לופת את הנייד שלי בידי, בודק אותו באובססיביות כל
כמה דקות, אך לשווא, נועם לא היה זמין ולא ענה למסרונים שלי.
עד ששמעתי
ממנו עברה עלי יממה מהגיהינום, לא הצלחתי לישון, לא לנוח ולא להתרכז במשהו. היחידה
שהצליחה לנחם אותי מעט הייתה משי המתוקה שחשה בחושיה הכלביים שאני עצוב ומודאג,
וניסתה לשעשע אותי ולהצחיק אותי כמיטב יכולתה.
הדודים של
נועם חזרו הביתה רק למחרת בערב, וברגע שירדו ממכוניתם הסתערתי עליהם בדרישה
להסברים. הם הביטו בי בקרירות חמצמצה, וסיפרו בקצרה שאבא של נועם עבר בהצלחה את
הניתוח, והוא מתאושש עכשיו בטיפול נמרץ בהדסה.
"ומה
עם נועם, מתי הוא חוזר?" שאלתי, "התקשרתי אליו מליון פעמים, למה הוא
לא עונה לטלפון?"
"אסור
לדבר בנייד בטיפול נמרץ." השיב הדוד ביובש, נועץ בי מבט נוזף.
"נועם
יישאר עם ההורים שלו כל זמן שהם יהיו זקוקים לו." הוסיפה הדודה בפסקנות,
"ועדיף שתפסיק להטריד אותו, הוא עסוק מאוד עכשיו, שלום." סגרה את דלת הבית
בפרצופי ההמום.
חזרתי הביתה
כועס ועצבני. "אני נוסע אליו, אני חייב לראות מה איתו." אמרתי לאימא
אחרי שסיפרתי לה איך התנהגו אלי הדודים של נועם.
"הם
כנראה יודעים עליכם." הסיקה אימא באנחה, "תראה חמוד, אני מבינה שאתה
מודאג וכועס, אבל לדעתי..."
"לא."
הפסקתי אותה, "את לא מבינה אימא, אני פשוט חייב לראות אותו."
"ומה
תעשה אם הוא יגיד לך שהוא שינה את דעתו, שהוא לא רוצה יותר להיות הומו, שהוא רוצה
לחזור להיות דתי?"
"את לא
קולטת שהוא אף פעם לא הפסיק להיות דתי." התרגזתי על אימא, "ושהוא לא
יכול להפסיק להיות הומו, זו כל הבעיה שלו."
"ושלך
לא?"
עצרתי לחשוב
לרגע, "לא, שלי לא כי אני כבר לא דתי, ואגב, בדיוק כמוהו גם אני לא רוצה
להיות הומו, אבל לצערי אין לי ברירה." הושטתי יד ללטף את כתפה, "את
מבינה אימא?"
"אני
חושבת שכן." ענתה אימא בעצב, ולמרות מחאתי נתנה לי כמה שטרות של מאה ₪, רק
ליתר ביטחון.
9. בגוף
ובנפש
נפרדתי ממשי
בנשיקה בין אוזניה הרכות, השבעתי את אימא לטייל איתה לפחות פעמיים ביום, ולא בשעות
החמות, ולהקפיד שתמיד תהיה לה גישה למים טריים ושהיא לא תשוטט לבד מחוץ לחצר,
ארזתי תרמיל קטן עם קצת בגדים להחלפה ומברשת שיניים, הכנסתי את מכתבו המקופל של
נועם לארנקי ויצאתי לדרך.
מחוסר ברירה
שמתי את מבטחי בתחבורה הציבורית ולמרבה הפלא שעתיים אחרי שיצאתי כבר ניצבו רגלי
בתחנה המרכזית הצפופה והרועשת של עיר הבירה. בירור קצר במודיעין העלה שיש בירושלים
בית חולים הדסה בעין כרם, ויש עוד בית חולים הדסה בהר הצופים, ואמנם שניהם
בירושלים, הסביר לי בסבלנות איש המודיעין - יהודי סבלני מזוקן וחובש כיפה - אבל
כדי לדעת איזה קו לקחת אני חייב להחליט לאיזה מהם אני מתכוון להגיע.
"אני
לא יודע." הודיתי, מבולבל, "אני סך הכל רוצה לבקר את... את דוד שלי
שקיבל התקף לב, אמרו לי שהוא בהדסה, אבל לא אמרו באיזה, איך אפשר לדעת?"
"תתקשר
לבית חולים ותשאל." רשם לי איש המודיעין החביב את המספרים של שני בתי החולים,
"ואחרי שתדע תחזור אלי ונראה מה אפשר לעשות."
לקח לי כמעט
חצי שעה לקבל מענה אנושי של אישה קצרת רוח שאמרה לי שמר ברקוביץ מאושפז בטיפול
נמרץ בהדסה עין כרם, ואם אני לא שייך למשפחה אין טעם שאבוא כי לא יתנו לי להיכנס
אליו.
חזרתי לאיש
המודיעין הדתי שלי שחייך אלי בחביבות, שמח שאיתרתי את הדוד החולה, והסביר לי שכדי
להגיע לעין כרם עלי לנסוע קודם למחנה יהודה, ואחר כך לעלות לאוטובוס לעין כרם, שם
שוכן בית החולים הדסה.
עד שהגעתי
סוף סוף לבית החולים הייתה כבר כמעט שעת צהרים, ואני הייתי שטוף זיעה וצמא מאוד. לא
תיארתי לעצמי שמדובר במקום גדול ומסובך כל כך, זה לא היה סתם בית חולים, זה היה
מתחם שלם, מסובך ומבולבל, ועל פני חלפו במהירות המוני אנשים - צעירים וזקנים,
ילדים וקשישים, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים. בהיתי בנזירה חמורת סבר בגלימה
אפורה מנסה לנחם צעירה במכנסים קצרים וחולצונת אדומה חושפנית שהתייפחה לתוך הטלפון
הנייד שלה, מתעלמות ממבטי הזעם שירה בהן חרדי מסולסל פאות לבוש שחורים, ושאלתי את
עצמי איך אני אמצא את נועם בין כל האנשים האלה?
החלטתי שראשית
חוכמה אלך לחפש משהו לשתות, ואולי גם לאכול ואז נראה, ונכנסתי לבית קפה קטן
ומבהיק, כולו זכוכיות, נירוסטה, וניאון מסנוור, וביקשתי בקבוק גדול של מים, ואולי גם
לחמנייה עם טונה?
"אפשר
גם טוסט." חייכה אלי בחביבות גברת שמנמנה ולא צעירה, חבושה שביס תפוח, כולה רכוסה
ומכופתרת בשמלה צנועה, מכוערת להחריד.
"שיהיה
טוסט." הסכמתי, ואחרי רבע שעה ועשרים וחמש שקל יצאתי משם, שבע ומאושש,
והתחלתי לחפש את מחלקת הקרדיולוגיה. פסעתי לאורך מסדרונות, נכנסתי ויצאתי דרך דלתות,
עליתי וירדתי במדרגות, טעיתי והתבלבלתי, וחזרתי על עקבותיי פעם ופעמיים, וסוף סוף,
בשעה טובה, נכנסתי למעלית הנכונה ושוגרתי היישר למחלקת טיפול נמרץ קרדיולוגיה. עמדתי באמצע חדר
המתנה מלא קרובי משפחה מודאגים, חלקם מתפללים, חלקם אוכלים ושותים, וחלק סתם
מנמנמים, והבנתי פתאום שאני לא יודע מה הלאה, איך אני אמצא את נועם בין כל הזרים
האלה?
החלטתי
שראשית חוכמה אגש לשירותים להטיל את מימי, ואחר כך כבר אחשוב על איזה תחבולה.
פתחתי את
הדלת המסומנת בצללית שחורה של גבר, בחנתי שורה של דלתות צרות, והחלטתי להיכנס, כמו
שאני עושה תמיד, לשירותי הנכים המרווחים יותר, ובדרך כלל גם נקיים יותר. רק הנחתי
את ידי על הידית ופתאום הדלת נפתחה ונועם עמד בפתח.
בהינו זה
בזה בשתיקה נדהמת, ואז הוריד מישהו את המים והחל לפתוח את דלת השירותים, עוד דקה
והוא יצא ויראה אותנו. עיני נפגשו בעיניו של נועם ומתוך הסכמה אילמת הוא פסע לאחור
ואני אחריו, סוגר בזריזות את הדלת מאחורי גבי.
שירותי
הנכים היו באמת גדולים ונוחים יותר, עם כיור ומראה ודי מקום לכיסא גלגלים, ועוד
יותר טוב, הדלת הגיעה עד לרצפה, לא כמו הדלתות הקצרות שבתאים הרגילים, שם אפשר היה
לראות אם נמצא בפנים יותר מבן אדם אחד.
ניסיתי לחבק
אותו בזרועותיי, אבל הוא נרתע לאחור, נצמד בגבו לקיר ושילב את ידיו על חזהו. "אסור."
דובבו שפתיו חרש, כמעט בלי קול.
"למה
אתה לא מגולח?" שאלתי, "אתה נראה כמו פושע נמלט."
הוא חייך,
קצת בעצב, "אני פושע, אבל כבר לא נמלט." ענה בקול חרישי.
"אתה
לא פושע." הרמתי את קולי, והוא נחרד, "ששש..." לחש והניח את כפו על
פי, אבל כשנישקתי את אצבעותיו הוא משך אותה מהר חזרה.
"יפה
מצידך שבאת עד פה, אבל אתה צריך ללכת מוני, אני ואתה... אנחנו, זה נגמר."
"למה?
בגלל שאבא שלך חולה? מה שלומו אגב?"
"ברוך
השם, משתפר מיום ליום, אבל אני לא שוכח שבאשמתי הוא כמעט מת."
"באשמתך?
למה באשמתך?"
"כי...
זה מסובך, זה לא הזמן ולא המקום להסברים, לך הביתה, אני אשלח לך מכתב, בבקשה מוני,
לך עכשיו."
"לא."
התעקשתי, "לא רוצה, תדבר איתי נועם, בבקשה." ניסיתי לגעת בכתפו והוא שוב
נרתע, "נועם, די, זה אני, מוני, אני אוהב אותך, תפסיק להיות כזה."
התחננתי.
נועם עצם את
עיניו ונאנח אנחה כבדה, "תשמע מוני... אני... תן לי כמה דקות לחשוב."
"קח
כמה דקות שאתה רוצה." נעמדתי מול האסלה, פתחתי את מכנסי והשתנתי בעוד הוא
עומד לצידי, עיניו עצומות, מצחו חרוש קמטים ושפתיו נעות בלי קול.
"אתה
לא רוצה להשתין?" שאלתי ופניתי לשטוף את ידי.
"לא,
מה שאני רוצה זה שתצא מהבניין הזה ותלך למרפאות חוץ, אל תיכנס פנימה, לך מסביב עד
שתגיע למין גן כזה, יש שם דשא עם ספסלים ועצים, תמצא איזה פינה מוצלת ותחכה לי שם,
בסדר?"
"בסדר."
הסכמתי, "אבל אתה תבוא, נכון, מבטיח לי?"
הוא הנהן, "כן,
מבטיח, עכשיו לך כבר."
חמקתי החוצה
עם בקבוק המים שלי והלכתי לחפש את הגינה של מרפאות החוץ. שוב עליתי וירדתי והתרוצצתי
במסדרונות ארוכים ומבלבלים, עד שבסוף הצלחתי לצאת החוצה ולהגיע לגינה מאחורי מרפאות
החוץ. נועם צדק, היו שם עצים ושיחים, דשא ופרחים, וספסלים מוצלים. מצאתי לי פינה
מבודדת וישבתי להמתין לו.
ומה אם הוא
לא יבוא? שאלתי את עצמי, נניח שהוא לא יגיע גם בעוד שעה או שעתיים, כמה זמן עלי
להמתין לפני שאבין שזהו, זה באמת נגמר, והוא לא רוצה יותר? ואולי אני צריך להתעקש,
לחזור למחלקה ופשוט לחטוף אותו מהם, מהשחורים האלה שכופים עליו להיות כמותם, אבל
האם באמת מישהו כופה עליו? ומה אם הוא פשוט שינה את דעתו? זכותו, לא? ומה יהיה עם
הלימודים שלו? ומה איתי, איך הוא יכול פשוט להפסיק לאהוב אותי וללכת?
"מוני..."
התנשף נועם שהגיע בהליכה מהירה, "הנה אתה." צנח על הספסל לצידי, "איזה
חום היום, נשארו לך קצת מים."
"קח."
הושטתי לו את הבקבוק שלי והבחנתי שהוא מברך לפני שלגם, "אז מה, חזרת להיות
דוס?"
"אף
פעם לא הפסקתי לגמרי." אמר נועם בפשטות, "אבל כן, אחרי שאבא חלה הבנתי שטעיתי,
ובעזרת השם זכיתי לעשות תשובה שלמה בחודש הסליחות והרחמים."
"אבל
למה נועם? מה קרה פתאום?"
"מה
שקרה זה שהדוד שלי הבין שאני ואתה... הוא ראה שאנחנו מבלים כל הזמן יחד, עשה אחד
ועוד אחד, אולי גם קצת ריגל וחיטט, ואחרי שהבין הלך וסיפר לאבא, וכמה שעות אחר כך
אבא התמוטט."
"לזה
התכוונת שאתה פושע? אתה באמת חושב שאבא שלך קיבל התקף לב בגללך? על כמה נתערב שהוא
היה מקבל התקף לב גם אם היית צדיק שלא מרים את הראש מהגמרא?"
"יכול
להיות שאתה צודק." השיב נועם בקול רך, "אבל עובדה שהוא כמעט מת מיד אחרי
שהוא שמע מה נעשה ממני, ועובדה שזה קרה בחודש אלול..."
"אבל
נועם חמוד," בהיסח הדעת הנחתי יד על ברכו ונדחיתי מיד.
"אסור
לך לגעת בי." אמר נועם באותו קול רך, "ובבקשה, תקרא לי בשם האמיתי שלי."
"השם
האמיתי?" משכתי את ידי ממנו, נזוף.
"חיים
מאיר." הזכיר לי נועם, "ואני יודע מה אתה רוצה להגיד, אתה רוצה להתעקש
שאני הומו, ושאי אפשר לשנות את זה, אבל אתה טועה." חייך לעברי חיוך ניצחון, "יש
שיטה, והיא עובדת."
ליבי שקע
בקרבי, "באמת? מה השיטה?"
"המציא
אותה פסיכולוג אמריקאי אחד שהבין שזו לא גזרת גורל, שיש פתרון לנטייה
ההפוכה."
"ומה
הפתרון?"
"זה לא
פשוט, ולא קסם, זה מחייב עבודה קשה ומאמצים, אבל מי שלא מתייאש ולא מוותר לעצמו
יצליח. אחרי שאבא יחזור בעזרת השם הביתה אני אלך לישיבה של הרב בן ישי, ובעזרת
השם..."
"בן
ישי, ככה קוראים לו?"
"כן,
דוד בן ישי, הוא פסיכולוג רציני שלמד באמריקה, והוא יודע מה לעשות כדי לתקן
הומואים ולהפוך אותם לסטרייטים. יש לו המון הצלחות."
"באמת?
מאיפה אתה מכיר אותו?"
"אבא
קיבל את הטלפון שלו מהרב שלו. מה שהרב בן ישי עושה זה לתת לבחור שנדמה לו שהוא
אוהב בנים את מה שחסר לו כדי להשלים אותו, ככה הוא נעשה גבר אמיתי, כמו שגבר צריך
להיות, ואז..."
"אני
לא מבין כלום. אם אני אוהב אותך אז אני לא גבר? אני לא מרגיש שחסר לי משהו."
"תפסיק
להגיד את זה, אתה לא באמת אוהב אותי, לא כמו שגבר אוהב אישה, אני ואתה, אנחנו אותו
דבר, שנינו גברים, רק אישה יכולה באמת להשלים אותנו, אתה מבין על מה אני
מדבר?"
"בערך."
העוויתי את פני באי רצון, התיאוריה שלו נשמעה לי מוכרת משהו, ולא לטובה.
"ברגע
שאני אצליח להשלים את החוסרים שצברתי מהילדות אני אפסיק להימשך לגברים, אני אהפוך
לגבר שלם שזקוק לאישה." ביאר לי נועם בהתלהבות.
"איזה
מין חוסרים צברת?"
"מחסור
באהבה של אבא ושל חברים בנים. כשהייתי ילד הייתי צמוד כל הזמן לאימא ולאחיות שלי
ולא למדתי להתחבר לגבריות שלי, ואני בטוח שזה אותו סיפור גם אצלך."
"אני?
טוב, נכון שהייתי הכי צעיר, התינוק של המשפחה, אבל אף פעם לא הרגשתי שאבא אוהב
אותי פחות... ותמיד היו לי המון חברים... התיאוריה הזו נשמעת לי די מפוקפקת נועם,
אני פוחד שתתאכזב מאוד, אבל כנראה שאם לא תנסה לא תדע."
"נכון."
הסכים נועם.
"כמה
זמן זה אמור להימשך, הטיפול הזה?"
"לא
יודע בדיוק, שנה פחות או יותר, אני חושב."
"ומה
עם הלימודים בטכניון? כבר נרשמת."
"אתמול
ביטלתי את ההרשמה, חבל על דמי הרישום שהלכו... מילא, כפרה, אחרי שאני אשתנה בעזרת
השם אני אחזור ללמוד, אולי אני אפילו אהיה כבר נשוי עד אז..." פניו האירו
בשמחה, "תבוא לחתונה שלי מוני?"
"אם
באמת תאהב מישהי כמו שאני אוהב אותך, מישהי שתרצה בגוף ובנפש כמו שרצית אותי אז כן,
אני ארקוד בחתונה שלך נועם, אבל..."
הוא הניח את
אצבעו על פי, "לא, אל תגיד אם, זה יקרה, אני בטוח בזה, ואני רוצה שגם אתה..."
"עד פה
נועם, אני לא מאמין בעסק הזה, ואני חושב שעובדים עליך, אבל אני רואה שאין טעם
להתווכח איתך אז קדימה, לך על זה."
"ומה
אם אני צודק ואתה טועה? מה אם אני אפסיק להיות הומו? לא תרצה לנסות גם?"
"קודם
אני רוצה לראות אותך סטרייט, רק אז אני אתחיל לשקול את הטיפול הזה."
"אז
אתה לא מאמין שאפשר להשתנות?" התאכזב נועם, "אתה בכלל רוצה להשתנות?"
"עד
שהכרתי אותך פנטזתי שמישהו ימצא תרופה ואני אפסיק להיות הומו, אבל אם זה אומר שאני
אאבד אותך אז לא, אני מעדיף להישאר הומו."
"אבל
מוני, אתה לא מבין שאנחנו יכולים להישאר חברים גם אם שנינו נהיה גברים נורמאליים?
מה יפריע לנו להמשיך לאהוב אחד את השני גם אחרי שנתחתן? חסרים חברים גברים שמבלים
יחד? לבד או עם המשפחות? אבל אחרי שנעבור את הטיפול זה יהיה נורמאלי, בלי הגועל
נפש ההומואי הזה, אל תגיד שגם אתה לא חולם על זה?"
שמעתי די, בלי
לטרוח לענות על שאלתו קמתי ממקומי והושטתי לו יד ללחיצה, "בהצלחה נועם,
ורפואה שלמה לאבא שלך."
"תודה
רבה." לחץ נועם את ידי לחיצה חזקה וקצרה והרפה, "אני מקווה שעוד נתראה
בעתיד."
"גם
אני." טפחתי על שכמו, "תשמור על עצמך נועם."
"גם
אתה מוני." השיב נועם.
רגע עמדנו
אחד מול השני, חסרי מילים, ובכל זאת לא מסוגלים להיפרד. "טוב, אז... אני צריך
לזוז..." התחלתי לסגת.
"כן,
גם אני." הסכים נועם, והמשיך לעמוד ולהביט בי.
"טוב,
אז... יאללה, ביי." הסתובבתי והתחלתי ללכת, חש במבטו הנעוץ בגבי.
"מוני!"
קרא נועם והחל לפסוע בעקבותיי, נעליו חורקות על החצץ שכיסה את השביל, "חכה
רגע." ביקש.
הסתובבתי
והוא חש אלי, חיבק אותי ונישק את לחיי, ואחר כך הדף אותי ממנו, "עכשיו לך."
פקד, הסתובב וברח, משאיר אותי לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה