א. שרוט

1. א-מיני

מכירים את החוכמה הזו של מדורי העצות שמבטיחים לך שהאהבה תגיע אליך רק אחרי שתפסיק לחפש אותה ותתעסק במשהו אחר. מובן שמי שנותן לך את העצות האלו חי בזוגיות מאושרת, מה שמרגיז עוד יותר את האומללים שישנים באלכסון וכמהים לאהבה.

מי שנורא רוצה אהבה משדר נואשות, מסבירים המומחים, ואין דבר דוחה יותר מזה. הם טוענים שרק אם תרגיע, תאהב את עצמך ותרגיש טוב עם הלבד שלך יגיע האביר על הסוס הלבן ויושיע אותך מהבדידות.

משום מה, רק אם לא תהיה מעוניין תהיה מחוזר, פרדוקס מייאש שאין לו פתרון. למרבה הצער קשה מאוד לזייף חוסר עניין, בעיקר כשאתה בודד ומיואש מהמחשבה על עוד חורף בודד.

נכון שזה מזכיר את המדיניות של הבנקים שמוכנים להלוות לך כסף רק אם אתה לא באמת צריך אותו?

זה בדיוק מה שקרה לי, פגשתי את רובי אחרי שכבר ויתרתי ולא רציתי יותר, ודווקא בגלל שהייתי אדיש הוא כמובן, כמו כל גבר מצוי, התאמץ עוד יותר וכמה שדחיתי אותו יותר ככה הוא התלהב ורצה אותי יותר.

מבחוץ לא ראו עלי כלום, למעשה מאז שהשתחררתי מהצבא, עשר שנים קודם, לא נראיתי כל כך טוב, ולמה שלא אראה טוב אחרי שהפסקתי עם מסיבות, שתייה, עישון ושאר מנהגים מגונים שמזיקים לעור הפנים.

מאז שפרשתי מעסקי האהבה והסקס הייתי חופשי ומאושר ולא רציתי לשנות את המצב. נכון, אז לא היו לי חיי מין, אז מה? הייתה לי יד ימין והיא הספיקה לי לגמרי, זה היה מחיר פעוט לשלם על לילות חסרי שינה, דפיקות לב, עצבים וחרדות.

אהבה? בשביל מה זה טוב? - כן יבוא או לא יבוא? בוגד או נאמן? באמת אוהב או עוד מניאק שרוצה לדפוק וללכת הלאה? - מי צריך את זה? אני בטח שלא.

אז איך בכל זאת פגשתי אותו אם מחקתי את הכרטיס באטרף והפסקתי ללכת למסיבות, פאבים ומועדונים, ושאר זוללי זמן וכסף? נפגשנו במקרה, סתם ככה, כמו שפוגשים אנשים.

זה קרה אחרי שהמכשיר הנורא משוכלל שלנו, המה שמו הזה שמשלב פקס עם מכונת צילום התקלקל.

בהתחלה הבוס פתח אותו לבדו, חיטט בו נמרצות, רטן וקילל, לא הצליח לתקן, סגר את המכסה ואמר לי להזמין טכנאי ולא לגלות לו שפתחנו אותו - מה פתחנו? הוא פתח! - כי אז לא תהיה לנו אחריות, ואחר כך הסתלק לו לאיזו ישיבה דחופה, משאיר אותי להתמודד לבד עם הבלגאן.

התקשרתי והפקידה החביבה אמרה שבמזל דווקא היום ראובן הטכנאי בסביבה ושהוא יגיע, אבל רק אחרי ארבע, אם אני יכול לחכות לו.

"אני יכול." אמרתי, כי מה אכפת לי לעשות קצת שעות נוספות? הרי אף אחד לא מחכה לי בבית.

הטכנאי בא קצת אחרי ארבע, כולם כבר הסתלקו והיינו רק אני והוא במשרד. נכנס בחור רחב ושחום עם חיוך יפה, אמר שלום, הציג את עצמו כראובן, הוסיף שכולם קוראים לו רובי, הסתכל על המה שמו המקולקל, ומיד ראה שמישהו פתח אותו כבר ושאין לנו אחריות.

"אבל אם תיתן לי כוס קפה אני אתעלם מזה." חייך והעביר עלי מבט שהתחיל מהתסרוקת, גלש לאורך הגוף, התעכב לחלקיק שנייה מתחת לחגורה והמשיך משם לנעלים. מבט מהסוג שרק הומואים שולחים לעבר גברים אחרים.

"אין בעיות, אני אעשה לך ברצון קפה, ומצידי תרשום שבעל הבית פתח וחיטט במכונה. מה אכפת לי? היא לא של אבא שלי." אמרתי.

"הוא נגע במשהו בפנים?" שאל רובי.

"מי, הוא? הצחקת אותי, ראה שיש בפנים אבק ונבהל."

רובי חייך שוב ואמר שזה כלום, הוא מיד מטפל בזה, סתם דף שנתקע וקצת אבק. הוא יסיים עד שאני אכין את הקפה, מספיק לו נס קפה פשוט עם שני סוכרזית.

"מה עם עוגיות?" שאלתי.

"אוי." הוא נאנח והביט על בטנו, "אסור לי." אמר.

עכשיו כבר הייתי בטוח לגמרי, "אל תדבר שטויות." אמרתי, "בן אדם עובד לא יכול לחיות מאוויר."

"אני אמור לחיות מחסה ומפריכיות אורז." התלונן רובי ולגם מהקפה שהכנתי לו.

"קח עוגייה." הגשתי לו את הצלחת, "ותשכח מהדיאטה, אתה גבר לא קולבית בגדים."

"אז אתה מעדיף בחורים מלאים?" הוא שאל והביט לי ישר בעיניים.

"כן, בהחלט למרות ש..."

"אל תגיד, יש לך חבר." אמר רובי בעצב, "או חברה?" הוסיף בפקפוק.

"אם אתה לא בטוח אז למה שלא תשאל אם אני בקטע?"

"מה, אני עיוור?" התבהרו פניו, "ברור שאתה בקטע, אבל יש כאלו שמעדיפים לא לספר. אני לא מוציא אף אחד מהארון בכוח."

"יפה מצידך." אמרתי בחביבות, "אבל האמת שאין לי לא חבר ולא חברה ולא כלום. אני א-מיני."

"מה זה?" קימט רובי את מצחו בפליאה, נראה חמוד להפליא. הוא באמת היה בדיוק הטעם שלי, זאת אומרת כשעוד היה לי טעם בגברים.

"פעם הייתי הומו, אבל עכשיו אני סתם."

"מה סתם? איזה מין סתם?"

"סתם בן אדם שלא רוצה כלום."

רובי נשען לאחור, שילב ידיים עבות של פועל על השולחן שלפניו וסקר בעיון את פני, "למה?" שאל לבסוף בסקרנות, "מה הבעיה שלך?"

משכתי בכתפי, חייכתי חיוך נבוך והתחלתי למלא את המדיח בכלים מלוכלכים למרות שזו עבודתו של תורן הבוקר.

רובי נאנח, קם ואמר שחבל ושהוא דווקא היה שמח להכיר אותי טוב יותר, אבל הוא מוכרח לרוץ חזרה למשרד כדי לחתום ולהחזיר את הכלים.

"כן, גם אני רוצה ללכת כבר הביתה."

"הערב אני הולך להופעה של חבר שלי בפאב אחד, ואם אתה רוצה גם לבוא אז..."

"לא אוהב פאבים. אני לא שותה ושונא שמעשנים סביבי."

"מצוין." קרן אלי רובי, "זה ערב ללא עישון ואני מבטיח לך שאף אחד לא ידחף לך שתייה בכוח. אפשר להזמין תה, או קפה, ואפילו קקאו. החבר שלי מופיע שם עם הלהקה שלו והם ממש טובים."

"תודה רבה, צעקות וצרחות יש לי מספיק מהשכנים ובעבודה, לא צריך לצאת במיוחד מהבית בשביל זה." המשכתי להיות קשה להשגה.

"זהו, שהוא לא צועק ולא צורח. הם מנגנים מוזיקה אירית מאוד שקטה והוא שר ממש יפה ובלי מיקרופון, הוא מנסה לחנך את הקהל לשנות את הרגלי ההאזנה שלו."

"וואלה?" אמרתי בפליאה, "זמר שלא צורח? דבר כזה עוד לא ראיתי."

"הוא בן אדם מאוד מיוחד." הסכים איתי רובי, "ולצערי סטרייט." הוסיף בחיוך, ונתן לי הזמנה להופעה של נבו שאולי ולהקתו שכללה כניסה חינם ומשקה ראשון בחצי מחיר. 

הייתי בטוח שלא אלך, מה פתאום שאלך להופעה ועוד באמצע השבוע? נכון שיום חמישי היום, וטכנית זה כבר סוף השבוע, אבל ביום שישי אני מנקה ומסדר את הבית ועושה כביסה, לא מתאים לי לצאת ביום חמישי, וממתי אני הולך לפאבים גם אם הם בלי עישון ויש בהם תה וקקאו וזמר נטול מיקרופון?

להכיר אותי עלק... עוד הומו שמחפש זיון, בטח באטרף צוחקים עליו כי הוא לא איזה דוגמן שדוף ומיופיף אלא גבר שחום ושעיר ומלא, אחד מהבחורים המוצקים האלו שכתפיהם מותחות את בד החולצה ויש להם קצת כרס וגוף עבה וחזק, וידיים מחוספסות של בן אדם עובד ו... לעזאזל! אז פעם בשנה אני לא אירדם מול הטלוויזיה וחוץ מזה אני ממש אוהב מוזיקה אירית וכבר שנים לא ראיתי הופעה חיה שלא פוצצה לי את האוזניים וגרמה לי כאב ראש.

ננסה, מה יכול להיות? הם בטח יהיו נורא גרועים ויזייפו, או יצרחו, ועל מה נתערב שיהיו כמה מניאקים שכן ידליקו סיגריות, ושיכורים יקיאו בשירותים או ינסו לזיין שם, או גם וגם...

זה סתם טיפשי, חבל על הזמן, אבל בטלוויזיה אין שום דבר מעניין והשכנים מלמטה שוב התחילו לצרוח זה על זה, והשכן ממול שם לאות מחאה מוזיקה רעשנית, והכלב שלו נובח כמו משוגע, והזקן מלטה דופק על התקרה עם מטאטא... אפילו בפאב לא יכול להיות יותר גרוע, הכי הרבה אני אעשה טיול בחוץ, מה יכול להיות? אמרתי לעצמי, והלכתי.

הגעתי כמה דקות לפני התחלת ההופעה. הלהקה ישבה על במה קטנה וכיוונה כלים, ולהפתעתי היו בה גם שתי נשים - כנרית ומתופפת. גם הקהל היה מעורב ולא ממש צעיר. כולם נראו סולידיים ותרבותיים, איש לא עישן ורובם שתו תה, או בירה.

זו ממש שמורת טבע חשבתי בפליאה, מביט סביבי, מגלה את רובי שישב לבד ליד שולחן עגול קטן ונופף לי בשמחה. התיישבתי לידו, נבוך קצת, והזמנתי קקאו שבא עם קצפת והיה ממש טעים.

ההופעה הייתה נהדרת, נהניתי מאוד ומצאתי את עצמי מוחא כפיים במרץ, מחייך באושר ושמח בכנות כשהם שבו לתת עוד הדרן.

אחר כך היה הקטע המביך של הפרידה מחוץ לפאב כשרובי הציע לי טרמפ באופנוע שלו ואני סירבתי.

הוא אמר, "בבקשה תסכים." ונגע בעדינות בזרועי, גורם לי למעין זעזוע שהרגיש כמו מכת חשמל והפחיד אותי כל כך עד שדחפתי אותו ונמלטתי משם במהירות.

כשהגעתי מתנשם לדירתי הוא המתין לי בכניסה אוחז את קסדתו בידו.

"מה אתה עושה פה? איך אתה יודע איפה אני גר?" התנפלתי עליו.

"היה כתוב בלוח מצבת כוח האדם שלכם." הסביר רובי, נבוך וקצת מבוהל. "רק רציתי להיות בטוח שאתה בסדר היית כל כך..."

"כל כך מה?!" נבחתי.

"לא יודע. סליחה שאני מציק. הייתה לי הרגשה שאתה... שמשהו לא בסדר איתך, לא יודע למה, לא חשוב, לילה טוב."

"אל תהיה חמור. למה שאני לא אהיה בסדר?"

"לא יודע. אתה... התנהגת בצורה מוזרה."

"אני בן אדם מוזר. לילה טוב."

"יפתח." הושיט רובי את ידו ונגע בכתפי, ושוב עבר בי זעזוע, פחות עז מהקודם, אולי כי הוא לא נגע בעורי החשוף, אבל בהחלט זעזוע. "אתה רועד." הוא אמר, "מה קרה?"

"כלום, ככה זה אצלנו, הא-מיניים, אנחנו רועדים כשמישהו נוגע בנו."

"וואלה? בחיים לא שמעתי על דבר כזה." הניח רובי יד על לחיי, מחליק עליה בעדינות בקצות אצבעותיו שהיו מחוספסות וחמימות. במשך רגע אחד ארוך עמדנו, מביטים אחד בעיני השני, ואז התחלתי לבכות. הדמעות טשטשו את מראה פניו העגולות ונעימות הסבר ואת הבעת הפליאה הרכה בעיניו.

"אני צריך ללכת." ברחתי ממנו, כושל במעלה המדרגות הגעתי כל עוד רוחי בי לדלת דירתי והתחלתי לפשפש בכיסי אחרי המפתח ואז כבה האור ולא הצלחתי בשום פנים ואופן למצוא את חור המנעול.

"תרשה לי." צץ רובי מאחורי, לקח ממני את המפתח ולחץ על הכפתור להדלקת האור שכרגיל לא עבד - אצלנו אפשר להדליק את האור רק מלמטה וגם זה לא תמיד.

"הכפתור הזה לא עובד." אמרתי. "צריך להסתדר בחושך."

"אני מבין." אמר רובי, "יהיה בסדר." הרגיע אותי, פתח את הדלת ונכנס איתי פנימה.

הדירה הייתה חשוכה, הוא עמד לידי שקט מאוד, ידו על כתפי, מניח לי להסתגל לאט לחשיכה.

אחרי כמה שניות התעשתי, הדלקתי את האור והלכתי לשטוף את פני. נראיתי מפחיד - לבן כסיד, עיני אדומות, שני כתמים ורודים לוהטים על לחיי - אולי יש לי חום? רק זה היה חסר לי.

רובי דפק על הדלת, "יפתח, אתה בסדר?" שאל בדאגה.

"כן, הכול בסדר. אני מאה אחוז. אתה יכול ללכת."

במקום ללכת הוא נכנס פנימה. "אתה לא נראה כל כך בסדר, מה קרה?"

"אין לי מושג. אולי אני חולה או משהו. שטויות, אני אקח אקמול ואלך למיטה."

"יפתח, אפשר לשאול אותך משהו?"

"אם אתה חייב." נאנחתי.

"אני לא חייב, אני רוצה. תגיד, מתי היית בפעם האחרונה במיטה עם מישהו?"

"זה לא עניינך, לך מכאן כבר."

הוא נשך את שפתו התחתונה המלאה, מביט בי בהבעה מהורהרת. "אני ממש לא רוצה להציק" חזר ואמר, "אבל לדעתי עדיף שאני אשמור עליך הלילה."

"אני לא צריך שישמרו עלי, בגיל שלושים ושתיים אני כבר מסוגל לעבור לילה לבד."

"כמה שנים אתה עובר את הלילות שלך לבד יפתח?"

"לא משנה. עזוב אותי."

"יש לך אולי מישהו, איזה חבר, חברה, מישהו שיהיה אתך?"

"אין לי אף אחד, אני לא צריך אף אחד."

"כל אחד צריך מישהו." מחה רובי.

"אני לא."

"כל אחד זה כולל גם אותך."

"מה, יש חוק חדש שאסור לבן אדם לרצות להיות לבד? לך כבר."

"יפתח אתה... אני רוצה לעזור, באמת."

"אני לא צריך עזרה."

"אני לא חושב ככה, רעדת כולך כשנגעתי בך, אחר כך בכית וברחת, אתה מדאיג אותי."

"שטויות, אני פשוט לא מרגיש טוב. זה הכול."

"ולכן כדאי שאני אשאר אתך."

"מה תישאר? איפה תישאר? תישן על הכורסא?"

"מה רע במיטה שלך? היא גדולה מספיק לשניים."

"בשום פנים ואופן לא, אני ישן לבד."

הוא נאנח. "בסדר, תיכנס למיטה, אני אשב לידך עד שתירדם."

היה פשוט יותר להסכים איתו מאשר להתווכח. התחבאתי מאחורי דלת הארון כדי להתפשט וללבוש מכנסי פיז'מה, צחצחתי מהר שיניים והתכרבלתי בשמיכה.

רובי חלץ את נעליו והתיישב לצידי, גבו נשען על ראש המיטה. "בוא נראה חדשות." הציע.

הבטנו במגוון אסונות שקרו על פני הגלובוס, ונדמה לי שעוד הספקתי לשמוע את התחזית, אבל אולי רק חלמתי את זה.

התעוררתי לפנות בוקר, חש גוף גדול וחם נושם לידי ובבת אחת חזרו כל מאורעות הערב הקודם וזינקו למוחי. מיד הבנתי שהוא לא הלך הביתה כמו שהבטיח, כנראה שנשאר לשבת לידי עד שנרדם.

"רובי." נגעתי בכתפו, והזדעזעתי כשנוכחתי שהוא ערום.

הוא גנח ומלמל משהו, הסתובב, אסף אותי בזרועותיו הצמיד אותי אליו והניח רגל חמימה על ירכי לפני ששוב שקע בשינה עמוקה.

חמש שנים לא ישנתי עם מישהו. מאז שעידו הלך אף אחד לא נגע בי ואני לא נגעתי באיש. חמש שנים של בדידות והתנזרות ופתאום אני חבוק בזרועות חזקות, צמוד לגוף זר, שעיר ושרירי. נשימתו נושבת על עורי, לחי זיפית מתחככת בכתפי. שכבתי דומם, שוקל מה לעשות, איך להעיר אותו ולהיפטר ממנו בצורה המהירה והטובה ביותר, ובעודי חושב נרדמתי שוב.

2. בעיה של הומואים

התעוררתי בבוקר לריח קפה. במקום בו הוא שכב היה שקע חמים. התלבשתי והלכתי למטבח, הוא ישב ושתה קפה, מורח טוסטים בקוטג', מחייך אלי.

"מזמן לא ישנתי כל כך טוב, ואתה?"

"בסדר, אבל אמרת שתלך אחרי שאני אירדם."

"כן, אבל אחרי שנרדמת נעשיתי כל כך עייף. היה לי נעים לישון אתך. לך לא היה נעים?"

"היה בסדר, אבל אתה צריך ללכת עכשיו רובי. אני עסוק."

"אתה הולך לעבודה היום?"

"לא, אבל אני צריך לעשות קניות ולסדר את הבית."

"אני יכול לבוא אתך לקניות, אני אסיע אותך עם האופנוע."

"אני לא חושב. תגיד, אין לך בית?"

"בטח שכן, אבל אצלך נעים יותר."

"אז זו הבעיה שלך? לא נעים לך בבית? בגלל זה אתה נדבק אלי?"

הוא חייך. "בדיוק, ברחתי מהבית."

"מה הבעיה בבית, ההורים נטפלים אליך?"

"לא, אני כבר מזמן לא גר אצל ההורים, אבל יש לי שותפה חרמנית שמתעקשת להוכיח לי שאני לא הומו, וזה מעייף."

"אין לך מזל בחיים רובי, אני רוצה להעיף אותך מהמיטה והשותפה רוצה שתיכנס." צחקתי, ועלה בדעתי שהוא עקשן כזה כי אני דוחה אותו כל הזמן, אם אגלה התלהבות הוא בטח יברח מיד.

הסלולרי שלו צלצל והוא הביט במספר ונאנח, "אסף, האקס שלי שוב מציק."

"תענה לו, תהיה נחמד."

רובי העווה את פניו וענה, "כן, בסדר... לא, ישנתי אצל מישהו... רק ישנתי, די אסף, זה לא עסקך... נו, מספיק. לא יודע, לא חושב... הוא מעדיף בילויים שקטים יותר... בסדר, תודה. אני אחשוב על זה... ביי."

הוא סגר את הסלולרי ופנה אלי, "יש לך הזמנה למסיבה, רוצה לבוא איתי."

"לא."

רובי קם, "אני יודע מתי אני לא רצוי." אמר, רכן ונישק את לחיי, "ביי יפיוף." והלך.

נהדר, ברוך שפטרנו. חשבתי, אבל פתאום נעשה לי ריק בלב, וכדי למלא אותו קרצפתי את הבית, עשיתי קניות, בישלתי ואפיתי, והעסקתי את עצמי עד אחרי הצהרים ובסוף, עייף מאוד, התקלחתי והלכתי למיטה.

אין דבר שחביב עלי יותר משנת אחרי הצהרים בימי שישי, אבל הפעם זה לא הלך. לא הצלחתי להירדם בשום פנים ואופן. ניסיתי לעשות ביד, אבל גם זה לא עבד. הייתי חסר מנוחה, נרגז, עצבני, דמעות דקרו מתחת לעפעפי, פקעת של מתיחות התערבלה בקיבתי. חשתי כאילו המיטה רוחשת נמלים.

הכול בגללו, חשבתי, נרגז. עקשן כזה, נטפל אחד, מה הוא רצה ממני? ואז נשמעה דפיקה חרישית בדלת שהזעיקה אותי, יחף, לפתוח אותה במהירות, והנה הוא שם, עומד עם קופסת עוגה בידו והבעת רווחה משתפכת על פניו למראה החיוך שלי.

"הבאתי עוגה, הקפה עליך." אמר, מנסה להישמע בוטח ושחצן, אבל חשתי את הביישנות וההיסוס שלו וליבי יצא אליו.

"הגעת בדיוק בזמן." הזמנתי אותו פנימה. "אני בדיוק מכין קפה." ישבנו זה מול זה במטבח, שותים קפה, אוכלים עוגה ומביטים אחד בשני.

"אתה בטוח שלא תבוא איתי למועדון? הגיע די. ג'י. חדש מהולנד."

"לא, עברתי את הגיל למועדונים."

"גם אני בעצם." הוא מודה, משפיל את עיניו.

"אתה? בן כמה אתה בכלל רובי?"

"עוד מעט בן שלושים, תמיד חשבתי שאת יום ההולדת השלושים אני אחגוג עם מישהו... מישהו מיוחד שיאהב אותי."

"אני מאחל לך שזה עוד יקרה, אבל זה לא יהיה אני חמוד."

"למה לא? למה אתה לא נותן לי סיכוי? ואל תגיד שזה לא אני, זה אתה. שונא את הקטע הזה."

"גם אם זה נכון?"

"בעיקר אם זה נכון. מה? מה הבעיה שלך? שמעתי כבר את כל התירוצים, לא בנוי לקשר, דיכאוני, פוחד ממחויבות, שרוט בגלל האקס, מכור לסמים, לאלכוהול, חבל שאתה לא מכור לסקס." הוא ניסה לסיים את הרשימה העצובה שלו בהתבדחות, אבל עיניו נותרו עצובות.

"כיסית כמעט הכול, שכחת רק עוד בעיה אחת של הומואים." אמרתי, מניח יד על כפו הרחבה. אצבעותינו השתלבו בטבעיות, החום שעלה מכף ידו הציף את כולי, מעיר ומעורר רגשות ורצונות שחנקתי שנים רבות, ומחנק עלה בגרוני.

הוא הביט בכפות הידיים שלנו, אצבעותיו כהות ועבות משלי, אבל שלי ארוכות יותר, הידיים שלנו נראו טוב שלובות אחת בשנייה.

"עוד בעיה." הוא לחש, ואישוניו התרחבו ככל שמשמעות דברי התבהרה לו, "איידס?"

"כן. מצטער רובי. פגשת אותי מאוחר מידי."

"אבל יפתח.. יש קונדומים, יש..."

"לא. אני עם סקס גמרתי לתמיד. לא זוגיות, לא זיונים, לא קונדומים, לא רוצה יותר."

"אבל..."

"תאמין לי, ככה עדיף. אפשר לחיות מצוין גם בלי סקס. עובדה, תראה אותי, אני חי, לא?"

"מתקיים יותר מחי." הוא אמר וקם, עצוב מאוד, "אפשר נשיקה?" ביקש, ולפני שהספקתי לענות פיו רפרף על פי ופתאום זה באמת היה מאוחר מידי.

הנשיקה העדינה הזו גרמה להתפוצצות בתוכי, איבדתי שליטה על גופי, פתאום היינו על המיטה - הוא מנסה לרסן אותי בעדינות, אבל בלי הרבה הצלחה. הכול בי עולה על גדותיו. אני מנשק, מחבק, נצמד אליו, מושך מעלינו את הבגדים, מנסה לטעום, לגעת, להריח, למעוך ולכבוש, והכל בבת אחת. הוא צוחק, משועשע מהתנהגותי, נשכב עלי, מהדק את ידי לגופי, מנשק את פני, לא מבין את הייאוש שלי. אני לא מסוגל להסביר, לא יכול לדבר, מתחכך בו, גומר על גופו הערום למחצה ובוכה בעוד הוא אוחז בי ומבטיח לי שהכול בסדר.

"שום דבר לא בסדר, לך מפה."

הוא שוב צוחק, מסרב להתייחס אלי ברצינות. "ככה, קודם אתה מתנפל עלי ומנצל אותי ועכשיו אתה מגרש אותי? לא תיתן לי להתקלח קודם."

"אתה חושב שמה שקרה פה זה מצחיק? זה ממש לא מצחיק רובי."

הוא הרצין, חיבק אותי, נישק, התנצל, מבטיח לי שהוא לא צוחק ממני, הוא פשוט מאושר שהצליח להפשיר אותי.

החמימות והכנות שלו, טוב הלב והחביבות הביכו אותי. זה פשוט היה יותר מידי בבת אחת. "טוב, די מספיק, אני הולך להתרחץ."

הוא התעקש להיכנס איתי למקלחת, סיבנו זה את זה, בוחנים אחד את גופו של השני, מתחילים לבנות אינטימיות שברירית, ממשיכים לגעת אחד בשני מעבר להתלהבות הראשונית.

מניסיון ידעתי - זה השלב הכי מסוכן, אחריו יגיע כאב הלב.

חזרתי למיטה, מפנה אליו גב, "עכשיו לך רובי, בבקשה."

"לא רוצה." הוא נשכב לצידי, דחף יד מתחת לעורפי, "תספר לי." דרש.

"זה סיפור קטן, עלוב ועצוב. שמעת ואריאציות שלו כבר מאה פעמים בעבר."

"לא חשוב, אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך."

אני נאנח, מוותר לעצמי לרגע ומשעין ראש על כתפו. נזכר כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהרשיתי לעצמי דבר כזה ואיך זה נגמר

ושוב מתרחק ממנו, מתיישב זקוף, מתעטף בשמיכה, מזכיר לעצמי להיזהר. אפילו רגע קטן של נעימות ורכות יעלה לי ביוקר, אני לא יכול להרשות לעצמי את זה.

"מה קרה?" הוא הביט בי, מודאג, "למה אתה שוב כזה?"

"איך כזה?"

"מרוחק כזה. אני מרגיש שאתה שונא אותי."

"לא שונא, אבל לא בוטח בך. לא בוטח באף אחד. זה לא משהו אישי נגדך, ככה זה. כל גבר חושב קודם כל על הזין שלו, אני חייב להיזהר."

הוא נאנח. "אתה ממש שרוט יפתח. נו, תספר, מה קרה לך?"

"מיד אחרי הצבא התאהבתי במישהו. היינו יחד שש שנים, חתיכת זמן רצינית, ופתאום... בקיצור, הוא בגד בי. זיין מהצד כבר מהשנה השנייה שלנו יחד. כולם ידעו... כולם, ורק אני... זה התגלה במקרה, כשהוא הלך להיבדק בגלל חבר שלנו שפחד ללכת לבד. הוא נכנס איתו למרפאה סתם ככה, נבדק רק בשביל הקטע. הוא צחק כשהוא סיפר לי על זה, היה בטוח שלו זה לא יקרה."

"והוא יצא חיובי?"

"כן, ואז הכול התפרק. הוא נכנס הביתה היסטרי, האשים אותי שהדבקתי אותו, לא האמין לי שבחיים לא... שמאז שפגשתי אותו בכלל לא הסתכלתי על מישהו אחר. הייתי כל כך מאוהב בו, סמכתי עליו בעיניים עצומות, הוא היה כל העולם שלי ופתאום הוא מאשים אותי בדבר כזה... הייתי כל כך המום עד שלא יכולתי לזוז. הוא רצה להכות אותי ומזל שהחבר שבא איתו, שדווקא לא נדבק, עצר אותו.

אחר כך הוא ברח מהבית והחבר חזר וסיפר לי מה שכולם ידעו, שהוא בוגד בי כל הזמן, צוחק עלי מאחורי הגב, בטוח שגם אני כמוהו. רק אז הבנתי שאהבתי כל השנים בן אדם שלא היה קיים, הוא חי איתי, אבל לא ראיתי אותו ממש. הייתי כל כך טיפש... החבר התחנן שאני אלך להיבדק גם כן. אמרתי שאני אלך מחר וביקשתי שיעזוב אותי לבד. אחרי שהוא הלך ניסיתי להתאבד, לקחתי את כל הכדורי שינה שהיו בבית ושתיתי אלכוהול. זה הספיק רק להרדים אותי עד למחרת. החבר בא בבוקר לראות מה קורה איתי, מצא אותי ישן, נבהל וקרא לאמבולנס. יצא מזה בלגן נוראי, שטפו לי את הקיבה ובאותה הזדמנות כבר עשו בדיקת דם... הייתי חיובי כמובן, ובמצב די גרוע. פתאום הבנתי למה כל החורף שעבר הייתי חולה כל כך הרבה פעמים, ולמה יש לי פצעים מציקים כאלו בפה... פתאום הכול התברר. אשפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית לכמה שבועות ובמקביל התחלתי לקחת תרופות... גופנית החזירו אותי למצב טוב, אבל מאז החלטתי שלא עוד לא אהבה, לא סקס, לא סטוצים, כלום. לא רוצה יותר."

"והאקס שלך, מה איתו?"

"צחי שלח לי כמה מכתבים שקרעתי בלי לקרוא. ניסה לשלוח התנצלות עם חברים, לבקש סליחה, להסביר. חירטט כל מיני הסברים על הבגידה שלו... פחד מאהבה, שנאה עצמית, שטויות."

"פגשת אותו מאז?"

"לא. השארתי לו הודעה במשיבון שאם אני אראה אותו עוד פעם אני אהרוג אותו. אני לא הולך לחפש אותו, אבל אם ניפגש הוא מת. הוא לקח את זה ברצינות וברח מהארץ לקרובים שלו בצרפת."

"תראה יפתח, זה סיפור נורא, אבל דברים כאלו קורים, אנשים נבגדים לפעמים ומתאוששים. לא מחליטים לגמור בגלל זה את החיים שלהם."

"החיים שלי בסדר גמור רובי."

"בחייך, אתה יכול לשקר לעצמך, אבל לא לי."

"אני לא מתכוון לתת יותר אמון באף אחד."

"אפילו לא בי?"

"תראה, אני לא ממש מכיר אותך, אתה כנראה בחור טוב ואתה ממש הטעם שלי, נחמד לנו יחד, אבל אתה באמת רוצה להסתבך עם אחד כמוני?"

הוא פורש את ידיו בתנועת אין אונים, "לא יודע, אתה מוצא חן בעיני ומרגיז אותי שבגלל שהיה לך אקס בן זונה אתה לא מוכן לתת לי צ'אנס. זה לא הוגן."

הוא נראה כזה חמוד, דובון סקסי ומתוק שמביט בי במבט תמים ורציני, "החיים לא הוגנים רובי עוד לא גילית את זה?" אני מספר לו ואנחנו מתחילים שוב ללטף ולגעת ולהתנשק. הוא שם לי קונדום, אני שם לו, אנחנו נוגעים אחד בשני בידיים ואחר כך בפה, נמרחים אחד על השני, רועדים מתשוקה והנאה אחד בזרועות השני. המגע שלו, הריח, החום, זה כל כך נכון ומדויק, כל כך טוב.

"אתה מורעב למגע." אמר רובי אחר כך, כשהתרפקנו אחד על השני. "כל כך רעדת כשנגעתי בך בפעם הראשונה עד שמיד הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלך, אל תעשה את זה יותר, אל תתנתק מהעולם, זה הורס אותך."

"אז מה, לרוץ אחרי סטוצים, לנסות שוב לחפש מישהו שירמה אותי ויצחק ממני? לא, תודה."

"לא כולם כאלה יפתח, יש אנשים שלא בוגדים ולא מרמים."

"כן, שמעתי על זה, אבל כנראה שהם חיים ביקום מקביל. אני לא מכיר כאלו, ואתה?"

הוא חייך בעצב, "אני דווקא מכיר הרבה בחורים ישרים שאומרים לך את האמת ישר בפנים, אומרים לך שהיה נחמד, אבל זה לא זה, אתה לא הטעם שלהם. או כאלו שמגלים לך אחרי הזיון שזה לא אתה, זה אני, או יותר גרוע, אתה בחור ממש מקסים, אבל אין לי קליק איתך. ויש את הטיפוסים שמודים שנורא טוב להם איתי, אבל חבל שאתה לא מרזה עשר ק"ג, מוריד שערות בלייזר ועובר לגור בחדר כושר, ובוא נפתח את היחסים ותראה איזה אחלה זה לעשות שלישיות.

"כן, מוכר ולא חביב." נאנחתי, הרי בתוך עמי אני חי.

"לפעמים גם אני מתייאש." הודה רובי, "אף זוג שאני מכיר לא המשיך יותר משנתיים שלוש. חמש זה כבר חתונת הזהב וכמה כאלו אתה מכיר?"

"מעט מאוד." הסכמתי איתו, "בגלל זה אני אומר שמספיק כבר עם האשליות האלו על אהבת נצח וכל השטויות האלו. הקטע הזה לא עובד, זה אף פעם לא עבד, גם אצל סטרייטים זה מחזיק מעמד בקושי, ורק בגלל שהנשים מתעקשות, וגם הן נדמה לי מתחילות לוותר, תראה כמו גירושים יש." ובדיוק ברגע זה, כאילו לפי הזמנה, השכנים שוב התחילו לריב ולצעוק זה על זה, "הנה, בבקשה, עוד זוג בדרך לגירושים מאושרים."

כמו תמיד כשהם רבים הזקן מלמטה התחיל לדפוק על התקרה ומישהו שוב השמיע מוזיקה צרחנית כדי להתגבר על רעש המריבה... ומיד אחר כך הכלב נבח בהיסטריה... יום שישי רגיל ומרתק בשכונת מגורי המלבבת.

"איך אתה יכול לסבול לגור פה? זו ממש זוועה."

"זה מה שאני יכול להרשות לעצמי."

"כמה אתה משלם על החורבה המכוערת הזו?"

אמרתי לו והוא נאנח, "במחיר הזה אתה יכול לגור עם שותף בדירה הרבה יותר שווה."

"לא רוצה שותף. אני זקוק לפרטיות."

"איזה פרטיות? מה זה שווה שאתה גר לבד אם דרך הקירות הדקים האלו אתה שומע כל שיעול של השכנים שלך?"

"אוף, שתוק כבר, דובון אחד." התנפלתי עליו והתחלתי לדגדג אותו.

"ככה? עכשיו אתה מתחיל בהעלבות?" צחק רובי והחזיר לי מנה אחת אפיים ושוב היה סקס. אחר כך ישנו יחד וקמנו יחד, ובילינו זה עם זה את כל השבת, נהנים מכל רגע.

זו רק חופשה קטנה הרגעתי את עצמי כשהפחדים הישנים שלי הרימו שוב ראש. הוא פשוט נח אצלך מהשותפה המרגיזה שלו לדירה, זה רק סקס, זה הכול. לא יקרה כלום אם תבלה סוף שבוע אחד של ידידות וסקס, מגיע לך אחרי שנים ארוכות של התנזרות, אל תכנס לסרטים בגלל הדבר הקטן הזה.