כ. מישה
יש אנשים שכשקורה להם מקרה לא נעים בסדר
גודל של קטסטרופה - כמו למשל כשהחבר שלהם זורק אותם ועוד מכנה את זה שחרור - מיד
מתקשרים לכל העולם ואשתו ומספרים הכול בפרטי פרטים, בוכים ומקללים, ומתנחמים
בשמיעות הדעה האמיתית של החברים שלהם על בן זוגם, דעה שתמיד שמרו אותה לעצמם כי לא
היה להם נעים, אבל הגיע הזמן שתדע שתמיד חשבנו שמגיע לך יותר.
גיליתי שאני לא אחד מאותם אנשים. אני מאלה
שמעדיפים לא לדבר על זה, אפילו לא לחשוב, בתקווה שאם ידחיקו ויתעלמו אולי זה יחלוף
מעצמו, ואולי החבר יימלך בדעתו ויחזור ואולי...
אולי אבא של החבר לשעבר יתקשר אליך ויבקש
שתארוז את כל החפצים שלו שנשארו אצלך כי הבן שלו שעד לפני כמה ימים היה בן זוגך
האהוב, החבר שלך שהחזיק את לבך בידיו רוצה בחזרה את הסוודרים שלו, ואת נעלי
ההתעמלות שלו, וחוץ מזה הוא רוצה גם את טיטה.
"בשום פנים ואופן לא! שייקח את
הדברים שלו, אבל טיטה שייכת לי!"
"אני מאוד מבקש ממך עמית,"
הפציר דני, "זו רק חתולה אחת, מה אכפת לך?"
"כי זו לא רק חתולה אחת, זו החתולה
שלי! יש לו שם המון חתולים, בשביל מה הוא צריך גם אותה?"
"לא יודע. גם אני לא מבין. שאלתי
והוא אמר שהוא רוצה אותה ודי."
"הוא קיבל ממני מספיק!" התפרצתי
פתאום בכעס שנשפך דווקא על ראשו של דני שלא היה אשם בכלום, "נתתי לו כל מה
שהיה לי, הייתי מוכן לחתוך חתיכות מעצמי למענו, אבל זה נגמר, את החתולה הוא לא
יקבל ודי!"
"טוב, אני אבוא אליך בערב ונדבר,
בסדר?"
"תבוא מתי שתרצה, אבל את טיטה אני לא
נותן." טרקתי את הטלפון.
"אז עכשיו גם אתה לבד?" שאלה
מישה שהייתה עדה בעל כורחה להתפרצות שלי. "אולי זה המזג אוויר או משהו?"
הוסיפה בניסיון מגושם להתבדח.
"למה את מתכוונת גם אני?" הבטתי
בה מופתע. מישה נראתה רע - עיניים אדומות, עפעפיים נפוחים, לחיים חלולות,
אפילו השערות הקצוצות שלה שתמיד ניצבו זקופות צפופות ומבריקות, משוות לראשה מראה
של מברשת משובחת, נראו שפופות ודהויות. שאלתי את עצמי אם היא לא נדבקה מהשפעת של
סשה ששכבה חולה כבר שלושה ימים.
"סשה לא באמת חולה." אמרה מישה
חרש, "היא עזבה אותי, הלכה לגור עם גבר." לחשה, ואז התיישבה ליד הקופה,
הניחה את ראשה העגלגל על זרועותיה ובכתה בלי קול.
ליטפתי בעדינות את כתפיה שרעדו בבכי אילם
ושתקתי, כי מה אפשר להגיד במקרה כזה?
חזרתי הביתה מהעבודה עם שני קרטונים
גדולים שגררתי בעזרת מישה מהסופר וזרקתי לתוכם את כל הבגדים, נעלים, דיסקים,
ספרים, חוברות, קופסאות עפרונות שרטוט, ציורים לא גמורים ושאר חפצים שהספיק מנדי
לפזר בכל רחבי הדירה.
מישה הבטיחה לעזור לי, אבל ברגע שנכנסנו
היא התיישבה במטבח, בהתה בקיר שהיה מצופה אריחים מכוערים להחריד והתעלמה ממני.
בניסיון לנחם אותה הנחתי על ברכיה את טיטה
והיא ליטפה אותה בתנועות אוטומטיות בלי להביט בה. לטיטה לא היה אכפת, היא התרפקה
עליה בשביעות רצון, מחדדת את ציפורניה על הג'ינס שלה. כנראה שאלו היו ג'ינס עבים
במיוחד, או שמישה לא הייתה רגישה לכאב, אבל היא התעלמה מהציפורנים השלופות של טיטה
והמשיכה לשבת, בוהה בקיר באדישות מפליאה.
דני דפק בדלת בשעה היעודה ונכנס, מלווה
בשני חברים שלו. הם הורידו בשתיקה את הארגזים שהכנתי למכונית ואז חזרו והודיעו שהם
רוצים לקחת את החתולה.
"אני לא מוכן לתת אותה דני, ולהגיע
עם שני בריונים כדי לחטוף ממני את החתולה שלי זה מעשה ממש נבזי. לא ציפיתי ממך
להתנהגות כזו."
"החברים שלי לא בריונים." נעלב
דני, "עדיף שתפסיק להתווכח ופשוט תחזיר את החתולה ודי."
"לא רוצה, היא שלי בדיוק כמו שהיא
שלו, ואני לא מוכן לוותר עליה." נעמדתי מולו וקפצתי את אגרופי, מוכן ומזומן
להילחם בשלושתם אם יהיה בכך צורך.
"באמת עמית, תפסיק להיות ילד."
ניסה דני לקחת את החתולה מברכיה של מישה שקמה על רגליה ופסעה לעברו, החתולה
בזרועותיה.
דני נרתע, מבוהל פתאום, והביט בה בחשש.
"אולי פשוט תתני לנו את החתולה בלי לעשות עניין?" הציע בהיסוס.
מישה התעלמה ממנו. "הוא אמר לכם ללכת
מכאן לא?" סקרה את דני וחבר מרעיו במבט מבשר רעות.
"את לא מבינה גברת," ניסה אחד
מהם להתווכח, "זו לא החתולה שלו."
"אני מבינה הכול." אמרה מישה
בקרירות אדישה שנשמעה משום מה מאיימת מאוד, ובעודה מחזיקה את טיטה ביד אחת פתחה את
דלת הכניסה בידה השנייה. "ועכשיו לכו מפה קיבינימאט." נעצה מבט מרושע
בפניו של דני שהחוויר קצת ויצא מיד, חבריו משתרכים אחריו.
"תודה מישה." אמרתי אחרי ששמעתי
את קול המנוע של מכוניתם נמוג במורד הרחוב, "באמת תודה רבה. עזרת לי המון.
אני יכול לעשות משהו בשבילך?"
היא החזירה אלי מבט חסר הבעה, התיישבה
ושבה ללטף את טיטה. "כן, תן לי להישאר לישון קצת אצלך. אין אצלך וודקה או
משהו כזה?"
"לא, אבל אני יכול ללכת לקנות."
הצעתי.
"לא." פקדה מישה, "אני לא
רוצה לשתות. אני רק רוצה לשבת פה ולהסתכל על הקיר המכוער הזה. הדוגמא הזו מרגיעה
אותי."
הקיר שהיא הביטה בו היה מצופה אריחים
צבעוניים בצבעי זהב וורוד, משהו סר טעם להפליא שרק אימא של שרית יכלה לחבב. אין לי
מושג איך הזוועה הזו הצליחה להרגיע את צערה של מישה, אבל למדתי כבר שהעולם סביבי רצוף
תעלומות שלעולם לא אדע את פשרן ולכן שתקתי והלכתי להתקלח.
אחר כך הצלחתי לשכנע את מישה לאכול משהו,
וגם אני אכלתי קצת, ואז התנצלתי שאני צריך ללכת לקבוצת תמיכה והזמנתי אותה להישאר
אצלי כמה שתרצה.
אחרי שכולם התיישבו סביב השולחן ביקשתי את
רשות הדיבור וכשקיבלתי אותה הודעתי להם
שמנדי לא יחזור יותר לקבוצה, ואם למישהו יש מועמד שרוצה להצטרף לחבורת נשאי
השולחן העגול הוא מוזמן להביא אותו.
למשך כמה שניות השתררה שתיקה המומה ואחר
כך כולם התפרצו בשאלות חסרות טקט ומיותרות, כמו שידעתי שהם יעשו.
"די עם זה!" הרעים דימה, "תעזבו
את הילד. הוא אמר מה שהיה לו להגיד ומספיק עם זה."
"אבל..." מחה רוזי, "אני
רוצה לדעת מה קרה."
"לא קרה כלום. הוא החליט לשחרר אותי
ולהישאר לתמיד ב'מול גולן' וזהו, אני לא רוצה לדבר על זה יותר." פסקתי.
הם הרגישו מרומים, אבל עברו לנושא
אחר, ורק בפגישה הבאה, שבוע אחר כך, אחרי שכבר הספקתי לספר גם לשלומי ולשירה שמנדי
עזב, והתרגלתי לנוכחותה החרישית של מישה בדירה שלי הרגשתי חופשי מספיק לספר להם על
טיטה.
"אני חושב שהיית צריך לתת לו
אותה." הפתיע אותי דימה, והשאר הסכימו איתו.
"אבל... אבל... למה?"
"כי אתה סתם מתעקש כדי לנקום בו.
בגלל העבודה שלך טיטה כלואה לבד בבית כל היום. אצל מנדי יהיה לה יותר טוב."
"אתה לטובתו או לטובתי?"
"אני לטובת שניכם. אתה פגוע עכשיו
מאוד עמית ומרגיש שהוא זרק אותך אחרי שעשית הכול בשבילו, אבל מה שהוא צריך זה לא
חבר שיתנהג איתו כאילו הוא ילד קטן שצריך לעשות דברים בשבילו, הוא צריך להתבגר
ואתך הוא מרגיש שהוא תמיד יישאר ילד קטן."
"דיברת איתו?" נעצתי בדימה מבט
מאשים.
"כן, הוא התקשר אלי ושוחחנו קצת. הוא
נורא מצטער שהוא פגע בך, מאוד מאוד מצטער. הוא לא תיאר לעצמו שתיפגע כל כך, הוא
תמיד הרגיש שהוא נטל עליך וחשב שתשמח להשתחרר ממנו."
"ככה הוא הרגיש? שהוא מכביד עלי? למה
הוא לא אמר לי כלום?" עצמתי את עיני בכוח כי הרגשתי שהן שוב מתחילות לטפטף.
"כי בהתחלה, כשרק הכרתם היה לו נוח
לחיות ככה, אבל עכשיו הוא מרגיש אחרת. הוא מאוד מעריך אותך ואוהב אותך ואסיר תודה
לך, הדבר האחרון שהוא רוצה זה לפגוע בך, אבל הוא מרגיש שבשלב הזה של החיים שלו הוא
חייב להיות בלעדיך."
"אבל אני אוהב אותו כל כך,
בחיים לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותו." בכיתי, "אני לא מבין למה הוא לא
יכול לחזור אלי ולתת לי לדאוג לו."
"עמית, תבין, הוא כבר לא הבחור
שהכרת פעם. הוא השתנה. בעיניך הוא ילד מבולבל שצריך לתמוך בו, אבל ב'מול גולן'
רואים בו אדם חזק ובוגר שאנשים יכולים להיתמך בו וזה מה שהוא צריך כיום, ואת זה
הוא לא יכול לקבל ממך. אתה מבין את זה עמית?" שב דימה להסביר בסבלנות.
"כן." לחשתי.
"ותחזיר לו את טיטה?"
"כן, אני אחזיר." הבטחתי, ועוד
באותו לילה התקשרתי לדני ושאלתי מתי אני יכול להביא לו את טיטה.
"אני אעבור אצלך מחר בצהרים ואקח
אותה, ומשם אמשיך ל'מול גולן' לבקר את נוני. אתה רוצה לבוא איתי?"
"לא. אני מעדיף שלא דני, זה עדיין
מאוד כואב לי. אולי בעתיד אני... לא יודע... אולי אחר כך."
"בסדר עמית, ואני מצטער מאוד
שנפרדתם, גם אני הייתי מעדיף שהוא יחזור לכאן ויגור אצלך, אבל הוא מרגיש שמה שהוא
צריך כיום זה לחיות במקום חדש, רחוק מאיתנו. אין לנו ברירה אלא לקבל את זה."
"אני יודע." אמרתי, "אתה
צודק, עכשיו אני מבין, התנהגתי כמו אידיוט. סליחה."
"אז תבוא לחתונה שלי? נוני מקבל
חופשה להגיע לחתונה ואני יודע שהוא מאוד ישמח לראות אותך."
"לא, מצטער. זה עדיין מוקדם מידי. תן
לי עוד קצת זמן."
"כמה זמן? מתי לדעתך תוכלו להיות שוב
חברים?"
"לא יודע בדיוק, קשה להגיד, בוא נחכה
עד לחתונת הזהב שלך ואז נראה."
כא. אל תיגע בי
מבחינתי הכול היה יכול להישאר אותו דבר.
התרגלתי לדירה המכוערת והריקה מרהיטים, לנוכחות השקטה והדיכאונית של מישה שכמעט לא
דיברה. ליום עבודה קשה שנמשך שתים עשרה שעות, ולפעמים יותר. לסקס הידידותי אך נטול
האהבה עם דודו וקימי, לחיים צחיחים שהיו בהם הרבה שעות של שעמום חסר משמעות, ומעט
מאוד רגעי שמחה אמיתיים.
לא תמיד הייתי אומלל, היו גם רגעים טובים
- הייתי מאושר כשביליתי עם הילדים של אחי, כשהצלחתי להפיק ממטבחי מאכל חדש שזכה
לשבחים, ופה ושם היו לי רגעי נחת בפגישות של קבוצת התמיכה, אבל זה הכול - בסופו של
יום הייתי לבד, בלי אהבה, בלי עתיד, בלי שיהיה אכפת לי מה קורה איתי.
מבחינתי זה היה בסדר גמור.
די להתלונן אמרתי לעצמי כשעלו בי רחמים
עצמיים, שרק לא יהיה יותר גרוע, ואולי, מרוב חשש שיהיה יותר גרוע לא ניסיתי למצוא
מישהו חדש ונסוגותי כל פעם שמישהו ניסה בכל זאת... להפתעתי דווקא היו פה ושם כאלו
שניסו, אבל אחרי הסיפור עם מנדי איבדתי את החשק, או האומץ? לא יודע, אבל משהו הלך
לאיבוד. פחדתי לנסות שוב, רציתי רק שהכול יישאר כמו שהוא בלי שינויים ושרק לא יהיה
יותר גרוע.
די היה לי בפינה הקטנה שלי, בחברים המעטים
שלי ובמשפחה שלי. זה מספיק, אמרתי לעצמי, יש אנשים שיש להם עוד פחות, תגיד תודה על
מה שיש לך.
אמרתי תודה וניסיתי להיות שמח בחלקי, אבל
זה לא עזר, החיים המשיכו לזרום קדימה והביאו שינויים שטלטלו גם את מעט היציבות
שהצלחתי למצוא בחיי.
זה התחיל עם אימא של שרית שחזרה מאוסטרליה
ונישלה אותי מהדירה. "אולי נחזור לגור יחד בדירה הישנה שלך?" שאלתי את
מישה, ולתדהמתי היא אמרה שהיא מצטערת, אבל לא. היא החליטה לעזוב הכול וללכת לגור
בנגב, שם הוצעה לה עבודה כמורה לספורט בפנימייה לנוער בעייתי.
"מדובר בילדים מאוד פרובלמאטיים, אתה
חושב שאני אצליח להשתלט על ילדים מהסוג הזה?" שאלה אותי בדאגה.
לדעתי היא הייתה מסוגלת להשתלט בלי בעיה
על דרקון משתולל יורק אש, ולא היססתי להגיד לה את זה.
מישה צחקה, נישקה את לחיי ויחד עם דודו
וקימי עזרה לי להעביר את חפצי לדירה הישנה שהיא חלקה עם סשה.
"בזכותך הצלחתי לא לחזור לשתות,
התגברתי על סשה ולמדתי להכין פיצה מצוינת." סיפרה לי, "תודה עמית. אתה
איש טוב וגם טבח מצוין." אמרה וחיבקה אותי לפרידה חיבוק מרסק עצמות.
הדירה של מישה וסשה הייתה דווקא לא רעה,
עם נוף מאוד יפה, יציאה לפטיו, ומקלחת מהודרת עם אמבט ענקי ונוח, וקרובה מספיק
לסופר כך שיכולתי להגיע לעבודה עם אופניים. נכון ששילמתי שכר דירה, אבל לפחות לא
הייתי צריך לקנות מכונית.
גם העובדים ששכרנו במקום מישה היו בסדר.
אף אחד לא היה חזק וחרוץ כמוה, אבל הם השתדלו מאוד. אלון ידע לחייך ולהחמיא לכל
אישה בצורה כל כך מקסימה עד שהן חזרו ובאו שוב רק כדי לראות את החיוך הנחמד שלו
ולפלרטט איתו, וגוני שבא לעבוד אצלנו בשעות אחרי הצהרים היה עובד חרוץ ויעיל מאוד.
המחזור הכספי של הסופר היה מצוין, שרית ילדה בלידה קלה תינוק בריא ומקסים. החיים
נראו בסדר סך הכול.
כמתנת לידה לשלומי ושרית נידבתי את הדירה
שלי לעריכת הברית שאליה הוזמנו כל עובדי הסופר, קרובי משפחה וידידים. בעזרת אלון
וגוני בישלתי את האוכל לברית וקיבלתי שבחים רבים. כמה אנשים שאלו אם אני יכול לבשל
גם באירועים שלהם, וכבר התחלנו לחשוב על הוספת קייטרינג לעסק, ואז אימא נפטרה.
אני לא אהיה צבוע ואגיד שזה היה שוק
נוראי, או שליבי נשבר. האדם שהיא הייתה פעם, האישה החזקה והאמיצה שאהבה אותי תמיד
ובלי תנאי נעלמה כבר מזמן. בחודשים האחרונים לחייה היא הייתה מנותקת לגמרי מהעולם.
מבחינה מסוימת המוות שלה היה בבחינת הקלה וברכה, גם לה וגם לנו, אבל בכל זאת,
כששלומי הושיב אותי מולו, אמר לי שיש לו בשורה רעה וסיפר לי שאימא מתה פרצתי בבכי,
בוכה גם עליה וקצת גם עלי.
החלטנו שנשב שבעה בדירה שלי כדי לא להפריע
לשגרת החיים של שרית והילדים שהיו צעירים מכדי להבין מה זה מוות. רוב שעות היום
היינו לבד, רק אני והוא, כי לאימא נותרו מכרים מעטים בלבד ומי שבא לנחם אותנו הגיע
בעיקר בערבים.
מבחינה מסוימת השבעה של אימא הייתה קצת
כמו חופשה. יכולנו לישון עד שעה מאוחרת, לאכול מתי שהתחשק לנו ומה שהתחשק לנו,
לנוח בצהרים ולשבת עם חברים בערב.
זה היה די נחמד ואם שלומי לא היה מודאג כל
כך בגלל הסופר ומשוכנע שהכול יתמוטט בלי נוכחותו במקום אולי גם הוא היה מצליח
ליהנות כמוני.
ביום האחרון של השבעה הוא נשבר והחליט שלא
יקרה כלום אם הוא ילך לביקור קצר לסופר, רק כדי לראות שהכול בסדר – הכול היה בסדר
כמובן כי הבנות ושאר העובדים הסתדרו מצוין לבד – ובדיוק אז הגיע פתאום מנדי לביקור
ניחומים ומצא אותי עומד במטבח במכנסיים קצרים ובכפכפים ומטגן לי קציצות לארוחת
צהרים.
הא הגיע מכיוון הפטיו שנשאר פתוח, נכנס
חרש למטבח והפתיע אותי לחלוטין כשאמר פתאום, "אתה מתכוון לאכול את כל הקציצות
האלו לבדך?"
"מנדי!" צעקתי וכיביתי את הגז,
נרגז משום מה, "כמעט עשית לי התקפת לב. מה אתה מתגנב ככה מאחורי? מאיפה הגעת?
מה אתה עושה פה בכלל?"
"סליחה, לא התכוונתי להפחיד אותך.
ראיתי מודעת אבל על אימא שלך ובאתי לניחום אבלים. איפה שלומי?"
"יצא לרגע. היום זה היום האחרון, מחר
אנחנו קמים מהשבעה."
"אני יכול לקחת קציצה אחת?" שאל
מנדי ושלח יד אל ערמת הקציצות שהתקררו לאיטן על השיש.
"רק רגע, שב ואני אגיש לך בצלחת עם
חמוצים ותפוחי אדמה." אמרתי, והושבתי אותו על כסא.
"שב איתי וקח גם לך משהו לאכול. אתה
רזה מידי, ותראה, יש לך שער שיבה בזקן." הושיט מנדי את ידו ונגע בלחיי מגודלת
הזיפים.
"כן. כמו כולם גם אני לא נעשה צעיר
יותר, למרות שאתה דווקא נראה מצוין מנדי." אמרתי בטון חמצמץ, כי גם אני
הבחנתי בשיבה שזרקה בזיפים שעל פני, שיבה שהזכירה לי שחלפה שנה מאז נפרדתי ממנדי
ולא מכבר מלאו לי שלושים.
"תודה עמית, גם אתה נראה בסדר. קצת
עייף ורזה, אבל ממש בסדר, סקסי כמו תמיד." חייך אלי מנדי, וכשהגשתי לו את
הצלחת עם האוכל הוא נגע בידי במעין ליטוף והביט בחמימות בעיני.
גל חום עלה מתחתית בטני, מתפשט בכל גופי.
רציתי לצעוק עליו שילך מפה, שאני לא רוצה לראות אותו שוב, ויחד עם זאת רציתי לחבק
אותו. רציתי להרביץ לו, או לנשק אותו, התחשק לי לזיין אותו ואחר כך לזרוק אותו
החוצה, אבל רציתי גם לישון איתו מחובק חזק ולא להיפרד ממנו לעולם, והכי חשוב,
רציתי שהוא לא ירגיש שום דבר ממה שעובר עלי, שיחשוב שאני אדיש לגמרי לנוכחותו.
"מה שלום טיטה?" שאלתי ודחסתי
מלא החופן מחית תפוחי אדמה לפי.
"בסדר גמור. ממש טוב. אני מקווה שהיא
תתרגל ותלמד להסתפק במרפסת הקטנה בבית של אבא."
"מה, אתה גר אצל אבא שלך
עכשיו?" נדהמתי.
"כן, חזרתי לפני חודש. אחרי שגמרתי
את הקורס לתרפיה החלטתי ששנה ב'מול גולן' הספיקה לי. התגעגעתי."
"למה בדיוק? לאבא שלך? לחיים
בציוויליזציה? למה התגעגעת?"
"לכל מה שאמרת, אבל בעיקר
אליך." הביט מנדי לתוך עיני, ושוב נגע בידי.
משכתי אותה ממנו בחטף. "אל תיגע
בי!"
"אתה עוד כועס?"
"אני בכלל לא כועס, ממש לא. פשוט, אל
תיגע בי ודי."
"אבא וסיטאר נסעו להודו לכמה חודשים,
ועד שהם יחזרו אני משגיח בשבילם על הבית. התחלתי לעבוד בבית חולים וחזרתי ללמוד
רישום וציור. לא נגעתי בגראס או אלכוהול יותר משנה ואפילו סתם סיגריות אני לא מעשן
יותר. אני מתעמל כל יום כמעט, שומר על כושר, מרגיש בריא וחזק יותר מתמיד. אני ממש
בסדר עמית."
"אני שמח לשמוע את זה."
"אם לא הייתי פוגש אותך בטח הייתי
עכשיו איזה הומלס מוזנח, או אפילו מת. חלק גדול ממה שאני היום זה בזכותך ואף פעם
לא הודיתי לך. תודה עמית."
"על לא דבר."
לא, באמת. אני מתכוון לזה, אני מאוד מודה
לך על מה שעשית בשבילי עמית."
"זה בסדר, אין בעיות."
"אתה לא מתגעגע אלי לפעמים? בזמן
האחרון אני חושב עליך הרבה. אני כל כך מתגעגע אליך." אמר וניסה שוב לאחוז את
ידי בידו.
קמתי והלכתי לחדר השינה. הוא הלך אחרי,
"עמית." לחש וניסה לחבק אותי, "בבקשה עמית, אני רוצה..."
"לא." אמרתי בתוקף והדפתי אותו
מעלי, "לך מפה מנדי."
הוא נסוג לאחור ונשאר עומד על סף הדלת,
ידיו אוחזות במשקוף. "אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך." אמר ברוך,
"בוא ננסה שוב עמית. בבקשה."
כמה פעמים חלמתי לשמוע ממנו את המילים
הללו? אלפי פעמים, אבל עכשיו, כשהוא חזר ורצה שוב לאהוב אותי לא יכולתי, הייתי
קפוא, חסר רגש, מאובן מבפנים.
"אני מצטער. אני לא יכול."
אמרתי והתחלתי לסגור את דלת חדר השינה.
"למה לא? יש לך מישהו אחר?"
"לא. אין אף אחד."
"אז מה? אתה כבר לא אוהב אותי
יותר?" צצו דמעות בעיניו היפות.
"לא. אני מצטער, זה נגמר. שחררת אותי
לא רק ממך אלא מאהבה בכלל. אני לא אוהב יותר אף אחד ושום דבר. לך מכאן."
הנחתי יד על חזהו, הדפתי אותו לאחור וסגרתי את הדלת בפניו.
"עמית." הוא צעק והקיש על הדלת,
"בבקשה, תן לי להיכנס."
"לא." צעקתי חזרה, נעלתי את
הדלת במפתח, נשכבתי על המיטה, הנחתי כר על ראשי כדי לא לשמוע אותו יותר, וחזרתי
ושיננתי לעצמי שוב ושוב – לא, לא, לא, לא רוצה יותר אהבה, לא רוצה יותר לסבול, לא
רוצה יותר כאבי לב. לא וזהו.
כב. עכשיו טוב
מיד אחרי השלושים של אימא עשיתי את בדיקות
הדם התקופתיות שכל נשא אמור לעשות פעם בשלושה חודשים וכמה ימים אחר כך ביקש ממני
הרופא לסור למרפאה שלו.
"התוצאות לא טובות עמית." בישר
לי בעדינות, "יש עלייה גדולה מאוד בעומס הנגיפי שלך. היו שינויים יוצאי דופן
בחיים שלך מאז הבדיקה האחרונה?"
"לא, לא נראה לי שהיה משהו מיוחד חוץ
מזה שעברתי דירה, איבדתי את העובדת הכי חרוצה ויעילה שלי שהייתה גם חברה טובה,
עבדתי קשה להכשיר צוות חדש וחוץ מזה קברתי את אימא שלי. זה נחשב שינויים
גדולים?"
הוא נאנח. "אין צורך להיות ציני כל
כך עמית. אני מבין שעברה עליך תקופה קשה, לפעמים עומס רגשי גורם לעליית העומס
הנגיפי, בכל אופן התוצאות אצלך ממש מדאיגות ואני ממליץ להתחיל עם תרופות".
"בסדר." הסכמתי באדישות שהפתיעה
אותו.
הוא סקר אותי נראה עוד יותר מודאג מהרגיל,
"עמית, אני לא אוהב את ההתייחסות שלך." הוכיח אותי ברכות. "זה
עניין רציני מאוד."
"מה? אמרתי בסדר, צריך תרופות אז
צריך. אין בעיות. אני יודע שאתה אמור להסביר לי על תופעות הלוואי, אבל באמת שאין
צורך, בקבוצת תמיכה מדברים על זה כל הזמן ואני כבר יודע כול מה שאני צריך לדעת.
חבל על המאמץ שלך."
"אם ככה אתה בטח יודע שאתה חייב
להתייחס למשטר התרופות בצורה מאוד מאוד רצינית. נכון?"
"כן, בטח. תאמין לי, אני יכול לתת
הרצאות על הנושא הזה." פלטתי בקלות דעת.
הרופא הסיר את משקפיו ושפשף את עיניו.
בלעדיהן הוא נראה צעיר יותר ופחות מקצועי. חיבבתי אותו מאוד וקצת הצטערתי בשבילו
על העבודה הקשה שהיה עליו לבצע. הוא היה בגילי בערך, שמנמן ומקריח, נראה תמיד עייף
ועצוב.
"אתמול הייתי בלוויה של בחור אחד
שהתאבד." סיפר לי והחל מצחצח את משקפיו בקצה עניבתו, "הוא היה בערך
בגילך. החבר שלו עזב אותו אחרי שהוא התחיל עם התרופות כי הוא לא הצליח להתמודד
תופעות הלוואי שלהן."
"בגלל זה הוא התאבד? בגלל שהחבר שלו
עזב אותו? איזה הומו!" אמרתי בבוז, מסרב להתרגש מהסיפור הנוגע ללב,
"תגיד, זה נכון שקוברים מתאבדים מאחורי הגדר?"
הרופא הרכיב שוב את המשקפיים והביט בי
דרכן בעיניים אדומות. "לא יודע. אותו קברו בין כולם בקבר רגיל, והרב שהספיד
אותו אמר שזו טרגדיה שבחור כל כך צעיר מת מסתם דלקת ריאות. אף אחד חוץ מהוריו וכמה
חברים קרובים לא ידע שהוא היה חולה איידס, ואף אחד, חוץ ממני, לא ידע שהמוות שלו
היה בעצם התאבדות. הוא לא היה צריך למות, אבל אחרי שהחבר שלו עזב הוא הפסיק להקפיד
על לקיחת תרופות, זלזל ושכח ואמר שנמאס לו והוא לא שם זין. בסוף הוא חלה
ונפטר למרות שבבית חולים נתנו לו כמויות עצומות של אנטיביוטיקה וניסו לעשות הכול
כדי להציל אותו."
"כבר מזמן לא שמעתי על מישהו שממש מת
מאיידס."
"כי זה באמת די נדיר, זה קורה בדרך
כלל רק למי שנשבר ומוותר ומפסיק להילחם. אני מספר לך את זה כי אני מודאג עמית, אני
שומע בקול שלך אדישות וחוסר אכפתיות ואני מאוד מודאג. אתה גר לבד?"
"כן, החבר שלי... נפרדנו בשנה שעברה
ומאז אין לי אף אחד."
"שנה זה מספיק זמן להתאבל.
אולי..."
"לא. הספיק לי. לא רוצה יותר אף אחד.
יותר טוב לישון לבד, יש לי חברים ומשפחה וזוג יזיזים נחמדים, זה מספיק."
הרופא נאנח. "ראית פעם תינוק לומד
ללכת עמית? ראית כמה פעמים הוא נופל עד שהוא מצליח לעמוד על הרגלים ולהתחיל להתקדם
בלי עזרה? תאר לעצמך שבתור תינוק היית מוותר כל כך מהר? אם לתינוק שעוד לא יודע
לדבר יש מספיק אומץ וכוח לקום שוב ושוב ולנסות מחדש..."
"זה דימוי מאוד יפה דוקטור, לא ידעתי
שאתה מתעסק גם ברפואת נפש."
הרופא חייך. "הנפש והגוף הם כלים
שלובים שתלויים זה בזה. אתה לא תחזיק מעמד אם לא תיתן לנפש שלך עוד הזדמנות. הנה,
קח את המרשמים האלו ותעבור דרך הבית מרקחת, ואם יהיו לך כאבים או בחילות תחזור
אלי."
"ואתה תיתן לי פראמין נגד בחילות
ונורופן או אדוויל נגד כאבים."
"נכון, ואני גם אגיד לך בשקט שאם
הפראמין לא עוזר תנסה גראס."
"אני יודע, תודה דוקטור."
נפרדתי ממנו, דחפתי את המרשמים לארנק ובמקום לקנות תרופות הלכתי לבקר את האחיין
החדש שלי שכבר למד לזחול וניסה להתחיל ללכת.
הוא נאחז ברהיטים, משך את עצמו למעלה,
נפל, בכה קצת, חזר לזחול, שוב ניסה להתרומם ושוב נפל. ישב רגע המום על ישבנו
המרופד בחיתול ואז נאחז בברכי, התרומם ושוב ניסה לצעוד.
"איזה עקשן קטן, בעוד חודשיים שלושה
הקטן הזה יתחיל כבר לרוץ." חייכה שרית אל הפעוט, הרימה אותו בזרועותיה ונישקה
אותו בחמימות.
"איזה אומץ יש לו, איך הוא לא מתייאש
ומנסה כל פעם מחדש?" התפעלתי.
"כל התינוקות ככה." לא הבינה
שרית מה החידוש הגדול, "גם אני ואתה היינו כאלו. ככה לומדים, נופלים, מקבלים
מכה, בוכים, אימא נותנת נשיקה ואחר כך מנסים שוב. אין דרך אחרת."
"כן, את צודקת." הסכמתי איתה,
נישקתי על לחייה, הסברתי שאני חייב לרוץ לפני שיסגרו את בית המרקחת והלכתי לקנות
תרופות.
לא סבלתי כאבים, ישנתי מצוין, עורי נותר
צח וחלק, לא היה לי שלשול ולא כאבי בטן. הכול היה ממש בסדר, ואז מנדי חזר לקבוצת
התמיכה והכל השתנה.
בהתחלה, כשהוא הופיע פתאום בפגישה של
הקבוצה ושאל אם הוא יכול לחזור חייכתי אליו כמו כולם ואמרתי בטח, אין בעיות, ברוך
הבא! אבל בסוף הפגישה הראשונה הוא הרכיב על האופנוע שלו את עידן - אחד מהבחורים
החדשים שהגיע אחרי שהוא עזב - ובפגישה השנייה ראיתי אותו מתחבק בחמימות רבה עם
זיו...
לפגישה השלישית כבר לא הגעתי.
"מה קורה אתך?" רעם עלי דימה
בטלפון, "אף פעם לא החמצת פגישה, אתה בסדר?"
מה יכולתי להגיד, שאני אוכל את הלב כשאני
רואה את מנדי נוגע באחרים, מחייך אליהם, מחבק אותם בחום, ואילו אלי הוא מתייחס
בידידותיות מנומסת בלבד כאילו אני סתם אחד?
לא יכולתי, בקושי יכולתי להודות בזה בפני
עצמי.
אמרתי שאני מבקש סליחה, אבל אני לא מרגיש
כל כך טוב ואני אגיע לפגישה הבאה.
"מה הבעיה? מה כואב לך?" שאל
דימה בדאגה.
"הכול כואב לי." אמרתי,
"אני לא יכול יותר, סליחה." וסגרתי.
עשר דקות אחר כך, בעוד אני שוכב במיטה
ומנסה לשכנע את עצמי שכאב הלב שאני חש מאז שמנדי חזר לפגישות של הקבוצה הוא רק
תופעת לוואי של התרופות מנדי התפרץ לדירה שלי – שוב לא נעלתי את הדלת של הפטיו -
והתיישב על המיטה לצידי, מביט בי בדאגה.
"אתה בסדר?" ניסה למשש את מצחי.
דחפתי את ידו, "עד שהגעת הייתי מאה
אחוז. בשביל מה חזרת?"
"כדי לטפל בך, טיפש."
"אני לא צריך שיטפלו בי, אני בסדר
גמור."
"אתה לא. תראה איך אתה נראה? יש לך
בחילה? איפה כואב לך?"
"לא עסקך, לך מפה. לך תתחבק לך עם
זיו, אני לא צריך אותך."
"אבל עמית... תראה, הבאתי לך אדוויל
נוזלי שממש עוזר, והבאתי פראמין, ואם תרצה אני יכול להכין לך ג'וינט או אפילו
להשיג..."
"זה לא יעזור, שום דבר לא יעזור.
פשוט לך מפה, תסתלק. אני לא צריך אותך."
"אבל אני צריך אותך." אמר מנדי
בעקשנות, "אני רוצה לטפל בך ולעזור לך כמו שעזרת לי. למה אתה לא נותן לי לטפל
בך?"
"למה? למה? כי הכול בגללך!"
התנפלתי עליו, "בגללך כואב לי, הכול באשמתך." מעכתי אותו תחתי, מושך
מעליו את מכנסיו ו... כן, אני חושב שאנסתי אותו, או שהייתי עושה את זה אם הוא לא
היה מפריע לי עם הנשיקות והחיבוקים שלו, ומסיח את דעתי בבקשות שאחבק אותו חזק
יותר.
"אז איך אתה מרגיש באמת?" חקר
אותי אחר כך, כששכבנו חבוקים, מכורבלים יחד וערומים מתחת לשמיכה.
"בסדר גמור. טיפה עייף. לא בא לך
לישון קצת?"
"אבל לא כואב לך כלום?" התפלא
מנדי, "בחילה, כאבים, משהו?"
"כבר לא. עכשיו כשאתה מחבק אותי הכול
טוב."
מנדי שלח יד, הדליק את מנורת הלילה ולאורה
סקר בקפידה את פני. "אין לך שום תופעות לוואי מהתרופות שאתה לוקח?" חקר,
"אתה בטוח?"
"רק תופעה אחת. הרמות של הנגיף ירדו
עד למינימום. זה הכול."
"אז למה אמרת שכואב לך?"
"כי כאב לי. הכאיב לי לראות אותך
מתחבק עם זיו, ומרכיב את עידן על האופנוע, ומתחבק ומתנשק עם כולם. רק אלי בקושי
התייחסת."
הוא כיבה את המנורה, נשכב לצידי הניח את
ראשו על כתפי וצחק. "פשוט קינאת." קבע, מרוצה מאוד מעצמו.
"זה לא מצחיק, מפגר אחד. זה
כאב."
"גם לי כאב לשמוע שגרת עם מישה אחד,
ושאתה הולך כל יום שישי לבלות אצל קימי ודודו, ואל תגיד לי שאתם סתם מסתכלים על
הסרטים של דודו ולא עושים כלום."
"אני לא אגיד. אם אתה רוצה גם אתה
מוזמן לבוא."
"ומה עם מישה? גם הוא יבוא
אתך?"
"אתה כזה טמבל מנדי, מישה היא בכלל
בחורה. לסבית ובריונית, אבל נקבה, אבא שלך לא סיפר לך?"
"הוא היה קצת מעורפל בנושא הזה.
הבנתי רק שאתה גר עם טיפוס מפחיד ואלים שלא כדאי להסתבך איתו."
"זה נכון רק בתנאי שאתה גנב
חתולים."
"אני מצטער על הסיפור עם טיטה, אבל
רציתי מזכרת ממך. כל פעם שהייתי מלטף אותה חשבתי עליך. למה התעקשת לא לתת לי
אותה?"
"כי כל פעם שראיתי אותה נזכרתי בך
ואיך נראית כשציירת אותה. נורא התגעגעתי אליך מנדי, למה עזבת אותי?"
"הייתי חייב להיות קצת לבד. לחיות עם
עצמי, להתבגר, לגדל חוט שדרה, להתנתק קצת. לעשות את כל מה שלא עשיתי כי לא הלכתי
לצבא. התקופה שחייתי ב'מול גולן' הייתה כמו שירות צבאי בשבילי. אתה מבין?"
"כן, בערך. אני שמח שחזרת. חזרת אלי,
נכון?"
"בטח! רק תנסה להיפטר ממני ותראה מה
אני עושה לך."
"נו, מה? תראה לי."
"הוא נישק אותי והראה לי, ואחר כך
אני הראיתי לו, ובשבוע הבא בטח נקפוץ לקימי ולדודו להראות להם...
אבל זה כבר שייך לסיפור אחר לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה